Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ימאמוטו טסנטומו’

*

1

 

בספרו הגאקוּרה (עלים נסתרים) השמיע הסמוראי ימאמוטו טסונטמו (נפטר 1716 לערך) לתלמידו לבלרו את הדברים הבאים:

כאשר אתה מאזין לסיפוריהם של אנשים משכילים וכדומה, עליך להאזין בכנות עמוקה, אפילו אם מדובר על משהו שכבר מוכר לך. אם קורה, כי הודות להקשבה שוב ושוב לאותו הדבר, עשר או עשרים פעמים, אתה מגיע פתאום להבנה בלתי צפויה, אזי זה רגע מיוחד מאוד. מעשיהם הטובים של אנשים זקנים גלומים בדיבורם המייגע.

[ימאמוטו טסונטמו, הגאקוּרה, תרגמו מיפנית לאנגלית: אשיקאגא יושיהארו ורוזמרי בנט, תרגם עברית: תומר י' רוזן,  הוצאת משכל והוצאת אסטרולוג: תל אביב 2010, עמ' 78]

   לכאורה, ניתן לקרוא את האפוריזם הזה כמוסב על נימוס; נסיון לשאת באורך רוח, בכיבוד, דברים שכבר הושמעו לא פעם, העשויים להפיל על שומעם שממון.  אבל זוהי הקשבה חיצונית, והכותב הרי מזמין אותנו להאזין בכנות עמוקה. דומני, כי הוא מבקש להזמין אותנו לשמוע את הדברים בעד תיבת תהודה, לנסות לעקוב אחר הוריאנטים העדינים השונים בהם נמסרו הדברים, לא בעד מלותיו המשתנות של הדובר או המצבים השונים בהם השמיע את הדברים, כי אם בעד מצבי הנפש השונים והסיטואציות השונות בהם נתון המקשיב לדברים. לעומקם של דברים, דבר אינו נשמע אותו דבר אף אם הוא לכאורה שב ושונה את עצמו.  הקשב הזה להדהודם של הדברים בנפש, ליכולת להבין כי הנפש עצמה מאזינה לדברים בכל עת ופעם מתוך מצב שונה בתכלית היא הכנות העמוקה. כאשר האדם אינו משים עצמו כארכיב של ידע בלבד, אלא הוא קשוב אל סוד התגוונותם, התפרטותם והסתעפותם של הדברים בתוך נפשוֹ. כאשר האדם מצליח להיות קשוב לתנודותיה העדינות של נפשו, כל שכן לתנודותיה העדינות של נפש הזולת, זהו אינו כיבוד ונימוס גרידא, אלא שער להבנה בלתי צפויה, על התגוונותם והתעמקותם המתמידה של הדברים, דווקא מתוך מה שדומה לנו כשגוּר לעייפה. השממוֹן,קוצר הרוח, לדעת המחבר, אינן מוכרחות לעלות בפני נפשו של האדם הקשוב בכנות עמוקה. אדרבה, אדם קשוּב ידע גם להקשיב לו רק למלל הנמסר לו, אלא גם לאופנים השונים, לוריאנטים העדינים, שבהם נמסרו לו. מבחינה זאת, דיבורם המייגע של הזקנים, אליבא דטסונטמו, עשוי לפתוח לבו של השומע. ואם ילבש ענווה ופשטות עמוּקה, ודאי ילמד כי הקשב והחזרות הרבות הן לטובתו משום שהן מכשירות אותו לקשב. מבחינה זאת, יש בדבריו של טסונטמו, בכדי להאיר נקודה מהותית ביחס אל טקסטים עתיקים ומרובי חזרוֹת. בכל זאת יש להוסיף ולהאזין, לשמוע את הוריאנטים, את ההדהודים, לנסות ולצייר את המצבים השונים, מתוכם חוזר המחבר על הדברים שכבר מסר, להתייחס לזה לא כאל ליקוי, אלא כאל הזמנה לעמוד על משמעים עדינים נוספים, הנעלמים בשמיעה/ראייה ראשונה או לעמוד על יסוד התפרטותם והשתנותם של הדברים, שאינם שבים לעולם על עצמם באותו האופן ממש.

   דבר אחר, המין האנושי עצמו עשוי להטיל שממון על הנפש. עלילותיו שבות ונשנוֹת. אפילו האלמנטים היוצרים בו שונים את עצמם, עד כי כל אשר נִכָּר בתחילה כחדש ומקורי, מקים לעצמו חקיינים ואפיגונים למכביר, או המון לומדים ועוסקים המבקשים רק לשוב ולהבין את אותן תובנות שרבים וטובים לפניהם הבינום. ואף על פי כן, בד בבד, זהו יסוד לעניין גדול, משום שהדברים השבים ונשנים, מצטיירים אף הם באזני המקשיב להם בכנות עמוקה, כמשתנים כל העת, משתנים מאדם לאדם, מדיבור לדיבור, מנפש לנפש ומלב ללב. כאשר קשובים להדהודים הסמויים הללו בין הבריות, אפשר לדמות מערכת עניפה של זיקות ושל שוֹנוּיוֹת, בין הדברים, ומתוך האִימוּן הקשוּב הזה, ניתן להאזין לעולם כתיבת תהוּדה דרכה מצטללים הדברים כּוּלם.

*

2

*

הִצִּיגוּ אֶת הַכְּלוּב לְמוּל הַיָּם,

בְּתוֹכוֹ הַנָּמֵר יוֹשֵב בְּלִי נוֹעַ, עֵינָיו

בַּגָּלִּים, אֲבָל רוּחוֹ לֹא שָם:

הִיא שוֹאֶגֶת עִם הָרוּחַ, הַיָּם, הַגֵּאוּת וְהַשֵּפֶל

וְכְצִפּוֹר הִיא מְרַחֶפֶת עַל זֶה הָעוֹלָם, הַשָּפוּף

הַכָּפוּף לְחֻקֵּי הַאָרֶץ שֶאֵין לְשַנּוֹתָם.

[נונו ז'וּדִיסֶה, 'זואולוגיה: נמר קרקס', הרהורים על הריסות, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר,הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 43]

*  

חשוב לעמוד על השיח הפרדוקסלי המתרקם בין כותרתו של השיר ובין השיר גופו. הכותרת, כעין מגדיר זאולוגי, או ערך אינציקלופדי, מתאר בפנינו את שהעיין עתידה לחזות בו, לחלוף על פניו, לתייגו כמראה מעניין ותו לאו. מראה של נמר קרקס דומם, יושב בלי נוע בכלובו שהוצב למול הים. על פניו, יוכל הצופה לשוב לביתו ולספר לקרוביו, כי הקרקס הציב נמר בכלוב על יד הים, אלא שהנמר כה אדיש לסביבתו, עד שבנקל ניתן לרחם עליו בשביו, לראות בו שבוי של האדם, נתון בכלאו, בכעין מצב שאין לשנותו, מצב שנכפה עליו כמו חוק-קוסמי, כעין חוק-הכבידה. אדם שיעבור על יד כלובו של הנמר בפעם העשרים, האם ייתן ליבו אפילו לכך?

    מצד אחר, מורה לנו ז'ודיסה, כי הנמר השקט, אינו רק מוצג שאנו חולפים על פניו. הוא יש שהוא לעצמו. ושלוותו אולי כניעותו החיצונית, אינם אלא קליפה הקודמת לפרי. המאזין היטב, היטב, יוכל לדמות לשמוע את שאון שאגת רוחו של הנמר, את חייו הפנימים הכבירים. כל השבי, האילוף, חיי הקרקס המדודים, אינם אלא למראית עין. האדם אינו קנה המידה לכל הדברים. נמר, או ים, גיאות ושפל וצפור אף הם קנה מידה, וכולם מנהלים בינם ובין עצמם דינמיקה של יחסים, של זהויות, רחקים,  זיקות ושונויות. אף הנפש הקשובה אינה חווה את אותה חוויה פעמיים. מבחינה זאת, גם חוקי הארץ שאין לשנותם, ניתנים לקשב המבין אל התפרטותם, הסתעפותם וגיוונם האין סופי כמעט, הניבט מנפשו של כל יצור ויצור בקוסמוס. הם חדלים להיות משוואה, שניתן לעשות בה שימוש לתועלות שונות; והופכים למוסיקה אינטרפרטיבית, אימפרוביזציה של השתקפויות והדהודים, המשתנים והולכים כל העת. גם הדברים הקבועים ביותר, הולכים ומשתנים. התובנות, והפשרים מתחדשים כל העת. ביסוד הדברים עומדת השָּנוּתם, אך גם השתנותם, כפי שהם נקרים ונִכָּרים בפני הנפש.

   מבחינה זאת, להתבונן בפעם העשרים ויותר בצפורים נודדות, או בפריחת האביב, עשוי להיות דבר שגוּר, מוּבן לעייפה, כמעט מטריד. אך גם עשוי לצפון בחובו הארות בלתי צפויות, הנובעות מן ההתבוננות במגוון המקרים; קשב של נפש, שאינה הומה להשיג תכליות ולא תועלות, לא ללכוד מובן מסוים כמו ללכוד צפור בכלוב, או לקטוף את פרחי העץ, אלא להבין כי הדברים אחוזים בתנועה, וכך היא גם הנפש עצמה. במובן זה, הופכים אז הדברים למפרט אין-סופי כמעט של אפשרויות ורשמים, ועל כן—של תוֹבנוֹת חדשוֹת, פּוֹרוֹת ומתחדשוֹת.

 

בתמונה למעלה: Hokusai 1760-1849, WaterDragon, Ukiyo-e, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »