יידיש און מיי מיינד

*

בַּזְמַן הָאַחֲרוֹן לֹא נִשְׁאַר שָׂרִיד וּפָלִיט

מִיַענְקְל בֶּן יִצְחַק,

רַק נְקֻדָה זְעִירָה בְּהוּלָה

מִתְגַּלְגֶּלֶת בַּרְחוֹבוֹת

וְעַל קְצוֹתֶיהָ, כְּעַל וָוִים, נִתְלוּ

אֵיבָרִים מְגֻשָׁמִים …

[יעקב גלאטשטיין, מתוך: "1919", משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1919, עמוד 11]

*

   הקברט היידי התל-אביבי, אסתרס קאבארעט. ממלא אותי שמחה. על האנסמבל של הכותבים, המתרגמים, השחקנים והנגנים שלו. הפכתי לבן בית (כלומר, מבקר קבוע) במופעיו הכתובים נהדר ומבוצעים באופן שנותן המון כבוד לקומדיה, לא רק לדיאלוג הקומי ביידיש, אלא לקומדיה בכלל; בינתיים חלה הפוגת הקוביד והפעילות הבימתית, ודאי בתיאטראות הפרינג' שבתה. כעת, חוזר הקברט לבמה, בהרכב חדש ומינורי יותר, המסוגל ביתר קלות להתנייע בין ערי הארץ: שתי שחקניות (אסתי ניסים ומירי רגנדורפר) שני נגנים (אורן סלע: פסנתר ועיבד; יוני דרור: כלי נשיפה) כותב אחד (יעד בירן) ועורכת תרגומים (ויקי שיפריס). הסתקרנתי מאוד מה יעלה בגורל המופע החדש.

    והנה דווקא סוד הצמצום מתגלה כמלא חן וקסם, מפני שהוא מדגיש את הוורסטיליות של אסתי ניסים ומירי רגנדורפר ואת אמנות הדיאלוג של יעד בירן. וכך, אנו פוגשים בקואוצ'רית המלמדת ישיבה בחושך (כסטיגמה הנודעת של נשות פולין), את בתו של טביה החולב המהגרת לניו יורק ופוגשת שם את ג'ים המתאגרף; את גומר בת דבליים, אשתו של הנביא הושע, המספרת על מעלליו הנלוזים של בעלהּ הפועל-פוחז כביכול בשם האל; את סיפורה של מי שיודעת את הקללות הכי עסיסיות בוילנה ומתאהבת בחוקר שדוף שרואה בהן אקצנט (עפ"י סיפור קצר מאת אברהם קרפינוביץ'); את גולדה מאיר מנסה להוכיח לאם משפחת מוגרבי במוסררה עד כמה "הפנתרים" לא נחמדים ולומדת ממנה  איזה דבר או שניים ויותר; את מטפחתו האדומה והמיתית של הקומיקאי שמעון דז'יגאן; את "זינג לאדינו" שירו של יעקב גלאטשטיין (1937, באחווה בין שפות מינוריות), את קברט (מתוך המחזמר של פרד אב וג'ון קנדר) בתרגום ליידיש, ואת "יידיש" מאת מוריס רוזנפלד (1907) שאסתי ניסים שידכה לו את לחן הפיוט אקדמות מילין ליום מתן תורה, פיוט המיוחד לבוקר חג השבועות שהוא הצהרת נאמנות לתורה שבה נבראו העולמות כולם מאת ר' מאיר ב"ר יצחק ש"ץ (שליח ציבור), בן המאה האחת-עשרה. כמובן שיש בשידוך המרתק הזה גם שיג ושיח עם שירו של יעקב גלאטשטיין, "לא המתים יהללו יהּ", שראשיתו: "קִבַּלְנוּ אֶת הַתוֹרָה לְרַגְלֵי הַר סִינַי וּבְלוּבְּלִין הֳחֱזַרְנוּ אוֹתָה" (תרגם: שמשון מלצר), המוקדש לזכר קהילת לובלין שרובה נרצח (במיידנק, בלזץ וסוביבור או בירי מאורגן ביערות מסביב לעיר). אבל לא התורה מתה ולא היידיש מתה – הן חיות בלבם של בני תרבות בכל מקום ועמן תרבויות אחרות.  

*

*     

    מה מרעיש אותי כל פעם מחדש בקברט הזה? ראשית, העובדה שאני מזהה בכל תו והגה שם איזה צופן של הומור שעליו גדלתי – ולא גדלתי על יידיש; כוונתי היא לכך שבין אם מדובר ב"האחים מארקס" ומופעי הוודוויל של ראשית שנות העשרים בארה"ב ובין אם מדובר על חבורת "לול" ושייקה אופיר, על "רגע עם דודלי",  "הגשש החיוור" בתכניותיהם הראשונות (אפרים קישון נטל דיאלוגים שנכתבו לדז'יגן ושומאכר והסב אותם לעברית), מלחמה ואהבה של וודי אלן, שלמה ניצן ואפילו "זהו זה" של אז ושל היום – הכל נראה לי כנובע מאותו העולם הדיאלוגי, של אנשים הדוברים שפה מינורית, מודעים לכך שהם אינם מרכז הקיום ואפילו לא מרכז חיי התרבות, אבל מנסים ממקומם היחסי לקיים איזו בת-צחוק אופטימית, תודעה של תרבות-נגד, ובעיקר איזו בעירה-פנימית, ממש כמו של היהדות עצמה, להמשיך להתקיים על מנת להמשיך. רחוק מאוד מהתודעה הישראלית או הציונית-דתית או החרדית של עם נבחר, ושל עם הנצח, ושל הרצינות התהומית של לזכור ולא לשכוח, שלצערי הפכה כל דבר הכרוך ביידיש בישראל לגלעד.

    אני מלמד קורס שנקרא לסאן, אדבּ ונוּר (= לשון, השתלמות אתית ואור): שפה ותרבות רוחנית ערבית-יהודית בימי הביניים. קראתי כך לקורס לאחר שהבנתי שכל שפה היא רק הצד המוחצן של עולם תרבותי ורוחני עשיר ומעמיק המופנם ברעיונותיהם של האנשים דוברי-השפה. התמזל מזלנו ואסתרס קאברעט אינן סוכנות כבדת-ראש של קלסיקות יידיש או שגרירות זכרון השואה, אלא בפירוש ניסיון מודע וויטאלי להוות איזו בת-קול מחודשת לתרבות ועולם שלם של ריטואלים, סימנים ומובנים, החי עמוק בתוכנו. זה ממש לא משנה אם באנו מבתים שבהם דור הסבים דיבר יידיש או לאדינו או ערבית-יהודית או איטלקית-יהודית או אראנית או אמהרית. המסר של הֱיּוֹת מענטש (היות אדם) –  כלומר, אהבת אדם באשר הוא אדם, ומכאן גם היכולת לצחוק על האדם בצורה אוהבת, אינו נחלת עדה מסויימת או של אנשים שהיגרו למרחב הזה ממרחב ספציפי אחד. אבל הוא סיפורם של יהודים ולא יהודים; הוא הקו המחבר בין יענקל בן יצחק של יעקב גלאטשטיין (1971-1896) ובין באסטר קיטון, צ'רלי צ'פלין והרולד לויד והוא המגשר אל עולם הבלוז והג'ז של קינג אוליבר, לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון ובילי הולידיי שגם ליהודים כגון ג'ורג' גרשווין, בני גודמן, זיגי אֶלמן, נורמן גרנץ, נט הנטוף, פאנוניקה דה רוטשילד/ דה קניגסווטרטר (ומצד המלים – אייבל מאירופול מחבר Strange Fruit) ואחרים נטלו בו חלק. רב תרבותיות ובמידה רבה הומניזם – מתחילות כשאנו נדרשים לתרבותו של האחֵר, לא על-מנת לשאוב ממנה את כוחה אל תרבות-הרוב, אלא דווקא על-מנת לצאת מן המקום וללכת אליו. כך מרחיבים את השפה, כך מרחיבים את התרבות, כך עושים את הנפש למליאה יותר באנושות ובמה שאנושי.

*

* 

      מזמן מזמן כתבתי כאן רשימה על שיר של איציק מאנגער (1969-1901), הצוענים. אני מביא שוב את השיר, משום שהוא חשוב לדבריי הבאים: 

*

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים. בַּדֶרֶךְ- עֲנָנִים.

ו"לֵךְ לךָ" פָּסוּק שֶיֶש עוֹד לְפָרֵש

הָרעָמִים – צְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שָל אֵש

וְרֵיחַ שֶל הֶפְקֵר וְגֶשֶם מִתְקָרֵב.

 *

לְעֻמָּתָם שָטוֹת עָרִים בְּתַרְדְמָה

אֵי שָם אָבַד אוֹרוֹ שֶל שִיר הָעֶרֶשׂ

לְאִמָּא, בֵּין שָׂדוֹת אֲשֶר קָמְלוּ מִזְּמָן.

"בָּרוּךְ אַתָּה", הִיא תְמַלְמֵל, "הַמִיתוֹס שֶל הַדֶּרֶךְ".

 *

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים מְקֻרְזְלֵי זָקָן

חָכָם חֲסַר מְנוּחָה כָּאֲדָמָה

שָאֶל חִקְרֵי-עָצְמָהּ הִיא מִסְתַּחְרֶרֶת

 *

הָרְעָמִים—צְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שֶל אֵש

וְ"לֵךְ לְךָ" – פָּסוּק שֶיֵּש עוֹד לְפָרֵש

הַצוֹעֲנִים הֵם הַכְּתַב-רַשִ"י שֶל הַדֶּרֶךְ

(איציק מאנגער, 'הצוענים', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמוד 167)

*

 מאנגער לא קרא לשירו "היהודים" או "היהודי הנודד" אלא דווקא "הצוענים". הוא בכוונת-מכוון מעמעם את המרחק ואת הבידול בין הקבוצות. הצוענים הם –  ה"לֵךְ לךָ" והם "הַכְּתָב-רָשֲ"י שֶׁל הַדֶּרֶךְ". אפשר כי מאנגער מבקש כאן לפרוש מרחב שבו היהודי הוא צועני והצועני הוא יהודי, וכך או אחר מסע הנדוד הופך אותנו לאחים-למסע. במידה רבה, אני יכול לומר כי מופע של אסתרס קאבארעט אינו מעמיד אותי בהכרח מול עולם הזיכרונות של סביי וסבתותיי (אני לא ממש מבין יידיש; ובמופעים אני נעזר בתרגום) ואני מודה שלא ממש מעסיקה אותי השאלה האם היידיש חוזרת או נגמרת (אני לא כל כך עסוק בהיבטיה החברתיים או הפוליטיים), אבל השפה והתרבות העשירה, העולה במופעים האלו, גורמת לי לצאת מהם נשכר, מחייך ומלא מחשבות על כך שהליכה אל תרבויות, שאינן יום יומיות לי, מצעידה אותי בנתיבים הנכונים יותר אל עצמי וגם בנתיבים הנכונים יותר אל האנושות. מה שהופך את המופע הזה שהוא קליל ומצחיק, המצחיק ביותר בתל-אביב מבחינתי – ממופע למופע – לעניין הולך ומעמיק.

 *

אסתרס קאבארעט בתיאטרון תמונע, שוונצינו 8 תל אביב יפו, ביום שישי הקרוב 31.12.21 בשעה 13:00

זוג כרטיסים ב-90 ש"ח בלבד (במקום 120 ₪)
כי קברט לבד זה מאוד נחמד, אבל קברט בשניים זה נהדר כפליים!
 בהזמנה באתר "תמונע" הזינו קוד הנחה: 2022

עדכון 30.12.2022: בחסות האומיקרון והכניסה לבידוד נדחה המופע  להמשך החודש הבא (ינואר 2022) 

*

מחר יום ג'  28.12.2021  יום השפה הערבית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

יום עמוס בכל טוב ומכל טוב וגם הזדמנות לשמוע אותי מפטפט מעט אחר החשיכה על תאוריות של אור, ידיעה ונפש בתרבות הערבית והערבית יהודית בין המאות התשיעית ועד האחת-עשרה.

הכניסה חופשית.

*   

בתמונה למעלה:   מתוך מופע הקברט הנוכחי , צלם: דן בן ארי 2021 ©

Read Full Post »

סְדָקִים מוֹלִיכִים שִׁירָה

 

על ספר שיריה של דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015], ועל ילדוּת, שסע, געגוּע וברית. 

*

1

*

בתים. נושא טעון לדידי. במשך שנים נסתי מכל בית. אשתי אומרת שאין לה מושג איך הצלחתי להישאר. היא צודקת. משהו פצע אותי  עוד בשנותיי הראשונות בעולם. בית בשבילי הייתה דלת סגורה שנצבה בקומה מעל, ומי שהיוו עבורי בית, באמת בית, כבר לא דרו שם. לפעמים הייתי מסתובב בחצר ומנסה כוחי בלחשים מאגיים כדי להחזיר את הזמן לאחור. אחרי הפעם החמישים שזה לא ממש עבד, הפסקתי לקוות לגאולה שתבוא.

על-כן, ספר שיריה של דיתי רונן, שִׁיבת הבית ונדודיו, היווה עבורי איזה מסע-מה אל תוך-תוֹכֵי רעיון הבית שבתוכי; אידיאל החומק מהתממשות. נמצא במרחק נגיעה. לעולם חסר-נגיעה. (אחרי 18 שנים בביתי קניתי נעלי בית לראשונה— אולי יש תקווה).

רונן דנה באספקטים שונים של מושג הבית ורעיון הבית, דרך בתים שונים בהם עברה בחייה, דרך ביקור באוקראינה; דרך ילדיה ההולכים ומתרחקים משפתהּ ומביתהּ, כמו-גם בעד זכרון קרובי-משפחה שאושוויץ היה ביתם האחרון או תחנתם האחרונה. בעצם, הספר כולו כמו בוחן את חיי האדם כעין  תנועה המלווה את האדם כל חייו מן מבית אל בית. תנועות מדודות של נסיעה, מסע ונדוד. אולי זה בעצם מקצב או תנודה הנשמעת כמקצב, תנועת-נדוד בין- דורית, כמו לב פּוֹעֵם, המתאר את יחידותו של האדם, אשר נושא אותו בחזהו; אך עם זאת, אוצר הוא משהוּ מפעימת החיים של הדורות הקודמים ושל הדורות שיתכפו.

רונן כותבת באחד משירי-המפתח של הספר (שירי-מפתח, במובן שהם מאפשרי איזו הצצה לאכסדרת הבית שבנפש המשוררת):

*

כָּךְ הָיוּ הַדְּבָרִים: / תְּחִלָּה הָיְתָה מִלְחָמָה. / אַחַר כָּךְ הָיְתָה אַהֲבָה. / חַיִּים חֲדָשִׁים נִבְרְאוּ / בְּכָחֹל וּבְלָבָן. / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ אַחְדוּת וּתְקוּמָה / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ מִשְׁפָּחָה / הֵרָיוֹן וְלֵדָה. // אַחַר כָּךְ בָּאָה שִׁגְרָה. / נִדְמֶה הָיָה לַחְשׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגָּע. / שֶׁיָבוֹא שָׁלוֹם / שֶׁלֹא תְּהֵא עוֹד מִלְחָמָה. /  אִישׁ מַגִּיעַ עָיֵף / אִשָּׁה מְחַפֶּשֶׂת רִגּוּשׁ. / אִישׁ תָּשׁוּשׁ / אִשָּׁה בְּיֵאוּשׁ. //

אַחַר כָּךְ הָיְתָּה עוֹד מִלְחָמָה / אִישׁ הָלַךְ לַצָּבָא / אִשָּׁה נִשְׁאֲרָה. / וְשוּב הָיְתָה אַהֲבָה / בֵּין אִישׁ אַחֵר לְאִשָּׁה / וְחַיִּים שׁוּב הָיוּ רְצוּיִים / וְהָיְתָה שוּב סִבָּה. / וּמַה שֶּׁהָיָה קֹדֶם – נִמְחָה. //

אַחַר כָּך בָּאָה שִׁגְרָה / נִדְמֶה הָיָה לַחְשֹׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגַּע. //

אַחַר כָּך הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה. / אִישׁ כְּבָר לֹא הָלַךְ לַצָּבַא / אִשָׁה כְּבָר לֹא נִשְאֲרָה / וּכְבָר מִזְּמַן לֹא הָיְתָה אַהֲבָה.//

אַחַר כָּךְ הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה.   

 [דיתי רונן, 'צירי פתיחה 2', שיבת הבית ונדודיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, עמוד 69]

*

זאת אינה ההיסטוריה הישראלית בלבד, אלא בזעיר-אנפין—מעין קרום-מעטפת בתוכו נחים חיי המשוררת, In Nuce (בקליפת אגוז). העולם כמו איבד לכתחילה את חזון השלום, של תהלים ושל חז"ל, לטובת מודל הפּוֹלֶמוֹס היווני-הלניסטי-הראקליטי, של מלחמה ומלחמה, כגורם הקובע את ההתפתחות האנושית ואת השינוי שיחול בהּ . זוהי תמונת עולם עגומה, משום שאם דור המייסדים המתואר בשיר עוד האמין בכל מאודו באחדות, תקומה, ושלום שיבוא— בני-הבנים כבר לא מאמינים, וכך ובמקום שדילוגם יהא אהבה, הם מדלגים ממלחמה למלחמה בעולם נטול אידיאלים גדולים, שכן כל שנותר מאותה מדינה צעירה—הוא אידיאל 'החיים על החרב'; כמו כל החיים אינם אלא מה שמנסה להתנהל בהפוגות שבין מעגלי האלימות.

ובכל זאת, באותה מציאות לוחמנית-כאוטית, שֶׁבהּ לאהבה אין על מה שתסמוך, נמצא לילדה התל-אביבית הצעירה בית, מכון-תקווה (מקום בו מכוננים תקוה), אלא שאין זה בית הוריה:

*

אֲחָדִים מֵהַבָּתִים הָיוּ מַרְתְּפִים אֲפֵלִים / אֲחָדִים הָיוּ סוֹרְגִים / וְכֻלָּם הָיוּ עֲצוּבִים // הָיָה בַּיִת אֶחָד גָּדוֹל וּמוּאָר / וְהָיְתָה בּוֹ מוּזִיקָה וְהָיָה בּוֹ יֹפִי / אֲבָל הוּא לֹא הָיָה הַבַּיִת שֶׁלִי. 

ובהמשך:

כְּשֶׁהָיִתִי בָּת חָמֵשׁ / נִמְסַרְתִּי לְמִשְֹׁפַּחַת רֶוַח / וּלְמֶשֶׁך שָלֹשׁ שָׁנִים הָיָה לִי בַּיִת. / הָאָב הָיָה סַוָּר שְׁחוֹר מִדּוֹת / עִם אוֹפַנוֹּעַ סִירָה גָּדוֹל. / הָאֵם בִּשְׁלָה אֹכֶל עִם רֹטֶב אָדֹם / בְּסִיר אָלוּמִינְיוּם גָדוֹל. / בַּבַּיִת הָיוּ שֻלְחָן עָגֹל / כִּסְאוֹת שֶׁהִסְפִּיקוּ לְכֻלָּם / יָדַיִּם חַמּוֹת / וְרֵיחַ חָזָק /שֶׁמִלֵּא אֶת הַלֵּב שִׂמְחָה. // מֻתָּר הָיָה לְדַבֵּר בְּקוֹל, לִצְחֹק.

[שם, עמודים 82-81]

*

יש משהו שובר לב בסיפור על בית-ילדוּת שלא היה בית-הורים; סיפור על מי שמוצאת את הדבר הקרוב ביותר למשפחה מכילה ומאפשרת– בבית שאינו קשור למשפחתהּ הגרעינית-ביולוגית. אלו שלש שנים המקנות חוויה של בית תקין, בית שיש בו 'מוסיקה ויופי' ש- 'מותר לדבר בקול ולצחוק'; עם זאת, זהו בית שבו הילד נטוע כאורח, תמיד כאורח; היודע שיש גם בית אחר ממנו נלקח ואליו ישוב: בית שממלא את רוחו  בעצב; בו האוכל לא-טעים, הידיים אינן מושטות, ואסור-אסור (לדבר בקול, לצחוק).

זהו מעין קיום כפול ומפוצל, בין בתים, ובין שתי חוויות "אני" שונות במהותן: העצמי בבית ההורים והעצמי בבית ההוא.

השהות בבית משפחת רווח הפכה עבור המשוררת למודל לחיים. אין לוותר על השׂמחה, החמימוּת, הדיבור והצחוק. זוהי בחירה מדעת בחיים, בחירה של הישרדות. מצד אחר, קשה להעלות על הדעת את עצמת הגעגועים של ילדה, שבסופו של דבר, נגזרת מן הבית המאמץ, שבו ידעה חיים – ושבה אל בית שבו היא חווה (אולי בשל קשיי ההבעה של הוריה) עצבות אין קץ ודַכְּאַנוּת.

מה שמעגים באמת הוא שרושם בית-ההורים אינו מחיק. הוא מלווה את המשוררת, ויש בו משהו טורדני ומעיב; לא רק שבלתי-אפשרי לתקן את העבר; אלא קשה מאוד לתקן את הניתוק, הגעגוע, השניוּת, ואלוּ מלווים את המשוררת באשר תלך:

*

לִפְעָמִים הַבָּיִת בָּא אֵלַי

מִסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם

וְאַז מַשְׁפִּיל מַבָּט.

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

עֲזֹב מַה שֶׁהָיָה

בּוֹא נַאֲמִין

נַגִּיד שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן

וְאָז נִזְכֶּרֶת בָּאָטָד

וּבַתְּאֵנָה

וּבְהָלוֹךְ הָלְכוּ הַעֵצִים

וּבְכָל הַבְּעַל-פֶּה שֶׁל מְשַׁל יוֹתָם

וּמַשְׁפִּילָה מוּלוֹ עָמֹק

אֶת מַבָּטִי 

[שם, עמוד 124]

*

בלבו של השיר עומדת תחושה של שבר מוחלט, ויותר מאשר ההדהוד למשל יותם המקראי (שופטים ט' פס' 20-7),  הנראה על פניו, כמביע את אי-התוחלת שבנסיון לפייס את העבר (ולתקן את חוויית ההווה בכל עת בהּ היא פונה לעבר), נדמה כי אל השיר מתלווה הדהוד-פנימי יותר בין מה שבמשל העצים שביקשו למשוח עליהם מלך ובין 'עץ-המשפחה', שאינו כדאי להצמיח צמרת שופעת ופֵירוֹת, ודומה לאטד קוצני. המשוררת ניצבת מול עברהּ מבוישת. מבוישת— כי כך חוותה. מבוישת— כי לא ניתן לשנות את העבר ולא את זכר בית ההורים. יתירה מזאת, זאת אינה רק תחושה מבוישת כלפי העבר, אלא תחושה קיומית חרידה, של ראיה-עצמית כצאצאית חוקית של אילן משפחתי מפואר, שבעיקרו של דבר, נסיונהּ בו היה מר. הרגישוּת הזאת של לא-להיעשות-אטד והידיעה שהנךָ צאצא של קיּוּם אטדי (כך חוויתָ את הוריךָ)— הוא דבר שקשה מאוד למצוא בו ממשות של פיוס והשלמה או להיישיר אליו מבט.

*

2

*

באחד מחלקיו המאוחרים של הספר נוסעת המשוררת לאוקראינה, אולי למסע-שורשים (משפחתי או יהודי), אבל גם הנוף האוקראיני אינו נושא בשורה מהותית, ומתגלה בפגימותיו:

*

עַל הַבִּצוֹת רוֹבְצִים עֲנָנִים

מֵעָלֵיהֶם רוֹבֶצֶת שֶׁמֶש

מֵעָלֶיהָ אֵין שׁוּם אֱלֹהִים.

הַכְּנֵסִיּוֹת כְּבָר שֻקְּמוּ

כָּפּוֹתֵיהֶן צֻפּוּ זָהָב

אֲבָל אֱלֹהִים עֲדַיִין לֹא כָּאן.    

[שם, עמוד 141]

*

   כאן, עולם מלא כמו רובץ בעומק-מדמנה: על הביצות רובצים עננים; על העננים השמש; גם מראה הכנסיות המשוקמות-חדישות אינו מרחיב את הלב. זהו קיום המושך-מטה, מכביר כבידה (ושאיבה) אל קרקעית ודומן; זה עולם הכבד כמשקולת, שאין בו חלל פנוי, והוא חף מקלילותו של משב-אוויר— על כן חסר-חסד, ומעליו ממילא,אין-אלוהים,ואין לצפות להתגלותו.  

השיר העלה בזכרוני שני שירים אחרים של משוררים יהודיים בני המאה העשרים. הראשון, המשורר היידי-ניו-יורקי,יעקב גלאטשטיין (1971-1896), שכתב על בית כנסת קטן בקרבת ניו-יורק: כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה / עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד / הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים. / עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם / נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים / לִפְעָמִים.  [יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]. גם אצל גלאטשטיין בשירו אין מרחב ומרווחים ; זהו חלל דחוס, כולא; שואב אל תוך-עצמו שאינו מציע כל תקווה או עתיד. אף הוא מרוקן מאלוהים. בשיר אחר של המשורר והמסאי היהודי-רוסי-אמריקני, יוסיף ברודסקי (1996-1940) מובא תיאורו של כפר רוסי אופייני מפיו של תייר אתאיסטי: בִּכְפר הַאֵל לֹא בְּפִנוֹת רוֹחֵשׁ, / כִּסְבָרַת לֵיצָנִים. בְּכָל מָקוֹם הוּא, / כְּלֵי בַּיִת וְקוֹרוֹת גַּג מְקַדֵּשׁ  / וּמְחַלֵּק לְמֶחֱצָה הַדְּלָתַיִם. / בַּכְּפָר הוּא בְּשֶׁפַע. בְּדוּד בַּרְזֶל / בְּעֵרֶב נְזִיד עֲדָשִׁים מְבֻשָּׁל הוּא, / עַל הַאֵשׁ מְנֻמְנָם מְכַרְכֵּר הַאֵל, / וְקוֹרֵץ לִי כְּמוֹ לְעֵד הַמֶּלֶךְ [יוסף ברודסקי, ללא שם, עקדת יִסַאק, מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמוד 69] . שירו של ברודסקי תורם לדידי בהבנת שירהּ של רונן, שכן השיר של ברודסקי נסב על מתבונן-משועשע בעולם הרוחש יראת שמים של כפריים רוסיים (נצרות מזרחית-אורתודוכסית), עד שלכאורה אפילו האל הבלתי קיים מתגלה שם, מנומנם ושוחק, מפני כל הכבוד שנעשה לו. רונן לעומתו, רואה את אותו מרחב כפרי (או הדומה לו) כריקן לגמריי מאלוהות ובלתי משעשע. זה עולם שכל הודו יצא ממנו; בִּיצה שלא ניתן לשתול למרגלותיה דבר. מסע-השורשים הזה אינו מצליח לחשוף שורשים ולא מקורות— אבל הוא מעמיד את המשוררת בהכרה לפיה את התקווה ואת הטעם לחייה עליה להמשיך ולתור— לא בעבר. אין אל-מה להסב ראש.

את השלב הבא של המסע נוכח הבית מעבירה המשוררת אל הפְּנִים; לא אל הזכרונות הקונקרטיים, אלא אל החלומות הנקווים בסדקי הבית. כאן במרחב שניתן להיעלם בו (עמוד 165), שכולו חרוש רמזים (עמודים 167-166), ומרחבים אינסופיים (עמוד 167) ניתן למצוא את מה שאינו הגוּי אולי גם לא אירע אף פעם (בממשות הקונקרטית)— אבל דווקא שם נקווּ לכתחילה התקוות, משאלות-הלב והגיונותיו— מאז הילדוּת. המסע המוצע כאן אינו פנטסטי ואינו מִבְדֶּה או דמיון— זוהי פניה לרובד העמוק-הנסתר, הנושא לא רק את שאירע בפועל בעולם הממשי, אלא את אסופת הרגשות והמחשבות שהוּסוּ במשך החיים. משם אפשר כי לא צומחת לאדם רפואה או ישועה, אבל פתע, כאשר הוא מתעורר להיות אינטגרטיבי יותר, למצוא את חוט החסד והאופטימיות שבכל זאת נצץ שם לאורך ימיו, הוא נעשה שלם-יותר; שוב לא פדרים-פדרים ואיברים-איברים. דווקא מתוך ה-אִינְזִיךְ ("בתוך עצמו") הזה, הוא מוצא מעין בית-מרפא (או מחסה) העשוי מן התקוות ומן הפתיחות ומן החירויות (משום שאורכן כמשך חיי האדם) – משם גם נובעים השירים (ממקום הפְּנים  והבלתי-נאמר), כדברי המשוררת במלים המסיימות את מחזור ההליכה לפנים-העצמי: "בַּעֲרוּצֵי הַסְּדָקִים זוֹרְמִים / מַיִם חַיִּים/ מֵהָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם וַחֲזָרָה./ בֵּין עוֹלָמוֹת שֶׁל מַטָּה / וְעוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה / סְדָקִים מוֹלִיכִים שִׁירָה" [שם, עמוד 172].

הברית הזאת הפנימית, עם הבית שבנפש, לקראת תום החיבור, מובילה את הספר אל השער החותם אותו, שיש בו איזה אמון מחודש בחיים הפשוטים המתרוצצים בפתחי עיניים, ובסופו של דבר גם בזוגיות, במשפחה ובאנושות. זהו סיפור על פצע ועל שסע, ועל חוסר היכולת לאחותו, וגם על ברית מחודשת ואומץ להפנות מחדש פָּנים שוחקות לָעולם. כך או אחרת, דיתי רונן כתבה את אחד מספרי השירה הקיומיים ביותר שקראתי בעברית בעשור הנוכחי.

  

*

*

בתמונה למעלה: Isis Olivier, Strait of Gibraltar, Diptych 2009  © .

הדימוי המובא לעיל מופיע על חזית הספר

Read Full Post »

הֵרָגְעִי פִּרְאוּתִי

*

   מבחר שיריה של משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894) גוהרת על עצמי (תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, קשב לשירה: תל אביב 2013) הוא מסוג ההפתעות המשמחות, התוודעות לאמנית-כתיבה או יוצרת, שלא שמעתי שמעהּ, וגם לא ידעתי את דבר מציאותהּ, ופתע-פתאום מתוך ממלכת הצללים בוקעת נוכחות חיה ומרשימה. שמחה שכזו ידעתי בשנים האחרונות, למשל כאשר התוודעתי לשירתן של אלחנדרה פיסארניק, אלפונסינה סטורני או פרוע' פרח'זאד.

    חפץ-טוזמאן נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש. עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, ואולם מלחמת העולם השניה ומוראותיה, הביאוה לא רק לבחון מחדש את זהותה, אלא גם לתחושה של שותפות-גורל וייעוד עם בני העם היהודי, ולפיכך צידדה לימים בהקמת מדינת ישראל, בה ביקרה לראשונה רק בשנת 1959, ואף התגוררה בה בשנת 1972 (שנה אחר פטירת בעלהּ). היא אף כינתה את מדינת ישראל הצעירה באחד משיריה, "נס".

   היא עמדה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, כגון: אהרן ליילס, ויעקב גלאטשטיין, ואף על פי שהחמיאו ברשימות לשירתה, לא הצטרפה לחבורתם. הללו הדגישו את התכונות הנשיות של שירתה, וראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית. ברם, חפץ-טוזמאן לא ביקשה לכתוב שירת נשים ולא להצטייר כמובילת דרך לנשים. היא סברה כי שירה אמורה לפנות לקוראים, ללא אבחנות או הדגשים מגדריים. לאחר שבשנות השבעים זכתה שירתה להיכלל באנתולוגיות שונות והחלו להיכתב עליה מאמרים, זכתה בשנת 1981 (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.

   האסופה שלפנינו הוכתרה בשמו של כליל-סונטות (15 סונטות, שכל אחת מתחילה בשורה שבה הסתיימה קודמתה) שחיברה חפץ-טוזמאן, מחזור השייך לשיריה המוקדמים, שנתכנסו לראשונה בספר בשנת 1949 (חפץ-טוזמאן היתה אז כבר כבת 55). אותי הרשימו דווקא מחזורי שיריה שפורסמו, בין השנים, 1974-1958, ואולי  היה נכון יותר, ודאי בעיניי, להעניק לאסופה העברית את שם ספר שיריה השני של חפץ-טוזמאן  הרגעי פראותי [מילד ויין וילד], ובו מודגשות הפנים האקספרסיביות, המרדניות-חופשיות של המשוררת, וניכרת בה איזו שמחה של השתחררות משירה שקולה וממושמעת. הנה, למשל, השיר ליד הבית הנטוש, שבו המשוררת מתעקשת על מוסיקליות א-טונלית ודיסהרמוניות של רוח סערה נושבת:

*

דֶּלֶת תְּלוּשָׁה לְמֶחֱצָה

תְּלוּיָה עַל צִיר יָחִיד

מִתְנַדְנֶדֶת:

מֶ

            לַנ

              כוֹל

                        יָה.

*

חָלָל מְעֻקָּם

נוֹשֵׁף מָרָה שְׁחֹרָה

אֶל הָרְחוֹב.

*

נַעַל מֻשְׁלֶכֶת

נֶחֱרֶדֶת עַל סַף –

אָ-

            סוֹן.

*

יֵאוּשׁ מַתִּישׁ אֶת טְוַח

הַסַּכָּנָה

וּמְדוֹמֵם אֶת הַצַּעַד

כְּמוֹ לָרוּץ בְּלִי תְּנוּעָה בְּשֵׁנַה

כְּמוֹ לִצְעֹק דֹּם בַּחֲלוֹם.

*

וּכְבָר מַדְבִּיקֵנִי עֶצֶב הַדֶּלֶת;

כְּבָר חוֹטְפֵנִי חֻרְבַּן נַעַל עַל סַף,

כְּבָר אֲנִי הוֹפֶכֶת

אָ-

            סוֹן.

[מלכה חפץ-טוזמאן, 'ליד בית נטוש', גוהרת על עצמי: מבחר שירים, תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013, עמ' 72]   

*

זה שיר השוזר יחד תמונה, מוסיקה, ותנועה ערה בין מצבי נפש. לדידי, זהו שיר שבמוקדו עומדים לבטיה של המשוררת האִם לעזוב את ביתהּ ואת תפקיד הרעיה, האם, נוות הבית, המחנכת (חפץ-טוזמאן גם עבדה כמורה). היא כבר עומדת על סף הבית. לכאורה חשה את הדחף הפראי לשבור ולנתץ את המסגרת הזאת הגורמת לה שקיעה בעולם פנימי (מלנכוליה), כדי לקיים מעט מן החירות המוחלטת אליה היא שואפת בכל מאודהּ. אבל מה אז?  האם העולם הנכסף שבחוץ שמעבר למוסד המשפחתי אכן מגלם את החירות ואת היכולת להיוותר פראית? האם אינו אלא מקסם-שווא, ואילו תפקידיה של המשוררת כרעיה ואם לא רק שאינם בולמים את אישיותהּ כיוצרת אלא לאמיתו של דבר מעניקים לה משען, וסדר בתוך עולם כאוטי למהדרין? ההפיכה לאסון היא ההכרה כי מעבר למפתן היא תחוש אסון (שהריי נטשה את היקרים ללבהּ בשם האמנוּת) אך גם בביתהּ תמשיך לחוש באותה מלנכוליה הרת-אסון, שהריי האידיאה או הפנטסיה של היות יוצרת ששום דבר אינו מגביל את מחשבותיה, תנועותיה, והחלטותיה— תישאר תמיד באופק, כגעגוע ההומה להיעשות מציאות, אך תמיד נותר רק תקווה או חלום. הבית הוא בית נטוש שכן לכאורה המשוררת כבר נטשה אותו אין-ספור פעמים בליבהּ, אך תמיד הוסיפה להישאר בו, אם מפני האחריות אם מפני האהבה אם מפני הזהירות. למשוררת לא נותר אלא להכתיר את סיפרה בכותרת: הרגעי פראותי בידיעה שלימה כי הפראות הזו אינה עתידה לשכוך, והמלנכוליה הניחתת עליה בשל ריסונהּ אינה עתידה להיעלם.

   למעשה ניתן לקרוא את השיר של חפץ-טוזמאן כתיאטרון חפצים. הדלת המתנדנדת, החלל המעוקם, הנעל המושלכת על הסף, כל אלו מביעים את רגשותיה של המשוררת. זהו פורטרט-עצמי המצויר בחפצים, כשברקע נשמעת יללת רוח סערה. הנעל כמובן מהדהדת את החליצה המקראית (אשה המסרבת לייבום, עליה להשתתף בטקס בה היא חולצת את נעלו של החתן המיועד ויורקת בפניו על שמיאן ליבמהּ. הנעל מסמלת את הקניין שבנישואים) – אבל יותר מכך, את התנועה הפנימית של המשוררת, שרגשותיה מהירים ממנה, ולפעמים כמו מטיחים נעל, המסמלת את נטישת הבית, אל החוץ.

   המשוררת תמיד מתקרבת, הולכת בעקבות הנעל הנסחפת אל העולם הנעלם שבחוץ (כמו אל תוך חור שחור), ונעצרת שם, כמגיעה אל קצה גבול הסכנה. הייאוש ממה שמחכה לה מעבר לסף. מן העובדה כי ייתכן כי חלום החירות יישבר ויימוג מדומם את הצעד. היא נותרת בבית, אולם מוסיפה לרוץ בלי תנועה בשינה, אלא שגם בחלום שומעת היא הצעקה הקוראת לה לעמוד דום.

   בכמה מלים מצליחה המשוררת למסור תמונה מליאה התרוצצות של קונפליקט פנימי שמקנן בנפש היוצרת המבקשת להשתחרר מכל הכבלים, התפקידים והאחריות, ויודעת כי באופן ריאלי, דווקא בכדי לשמר את החלום ואת העולם הפנימי, עליה להישאר בבית, שלא יוותר נטוש.

  יש כאן חשש, זהירות גדולה, גם אני שותף לה, לצאת מן המקום הבטוח, לנתק כבלים (שהם גם ביטחונות), ולהתנסות ללא מצרים בעולם שבחוץ.  בסופו של דבר השמת האחריות, קשרי החיבה, הדברים הקושרים את המשוררת אל יקיריה— לפני הקול הפנימי שקורא להתחייב ליצירה ולאינדיבידום, ללא כל תנאים; הוא השמת האתיקה לפני היצירה, ואף על פי כן הדלת מתנדנדת על ציר בודד, והנעל שבה ומבקשת להיות מוטחת אל החוץ. וכשאני קורא שורות כאלה, אני נלקח אל כל אותן פעמים שבהן, רצתי בלי תנועה בשינה וצעקתי דום בחלום.

ָ

כמה הודעות:

ביום שלישי הקרוב, 28.1.2014, 19:30, בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנוה צדק, ייערך ערב השקה לספרהּ של מלכה חפץ-טוזמאן, גוהרת על עצמי, בהשתתפות פרופ' חמוטל בר-יוסף, פרופ' רפי וייכרט, ד"ר רועי גרינוולד ואחרים. כניסה חופשית.

ביום רביעי הקרוב, 29.1.2014, 19:30, במסגרת שיר ושיח: אירועי שירה ותרבות בבית המשורר שלמה אֲביּוּ בקיבוץ געש, אני מדבר בנושא: "האהבוֹת הסמויוּת מֵעָיִן: עיונים בשירי אהבה אירופאיים מן המאה העשרים". יהיו שירים של ריינר מריה רילקה, אלזה לסקר-שילר, צ'זרה פבזה, ז'ק פרוור, ציליה דראפקין. כניסה חופשית. המעוניינות/ים להגיע, נא פנו אליי דרך "כתבו אליי" באתר.

ביום חמישי הקרוב, 30.1.2014,  21:00, במסגרת הסדרה, אורפאוס ביפו: בימת מיצג לשירה בתאטרון הערבי עברי ביפו בעריכת המשורר מרדכי גלדמן, יועלה המופע המשותף של אמנית הנבל, השחקנית ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי ושל המשוררת ענת לוין, הוראות הגעה: אישה ואישה, נבל וסירת שׁיר. יתארחו: לני שחף, חיה אסתר ,אורי לוינסון ,עדי עסיס ,מרינה טושיץ' ויעקב מירון. רח' שמעון בן שטח 10, יפוֹ (על יד החמאם). מחיר כרטיס 50 ש"ח.

רות דולורס וייס, מוסיקאית, משוררת, אמנית-מבצעת, עומדת בפני הוצאת אלבום עברי חדש, בשֹפת בני האדם,  ומגייסת תמיכה לשם הוצאתו/הפצתו  דרך אתר Headstart. אהבתי ליצירתהּ  הובעה כאן לא אחת. כל אלבום חדש שלה הוא אירוע שאני מחכה לו בכיליון-אזניים (אם יש דבר כזה כיליון-עיניים, חייב להיות גם כיליון-אזניים).

*

*

בתמונה למעלה: Hannah Höch, Bouquet of Eyes, Photomontage 1930

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

על קביים ירוקים

*

1

*

   יעקב גלאטשטיין (1971-1896), משורר האינזיך (מיידיש: אין זיך, בתוך עצמך) הניו-יורקי, כתב באחד משיריו היפים מתוך מחזור השירים שירי קְרֶדוֹ , 1929:

**

הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים

וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי

וּמְתַקֵּן אֶת בֵּיתוֹ הַדָּל, חֲדוּר-הַכְּפוֹר.

בְּיָמִים מְאֻחָרִים יוֹתֵר הוּא מִתְעָצֵּל אֲפִילוּ לִנְחֹר –

רוֹבֵץ יָמִים תְּמִימִים פְּעוּר-חֻלְצָה

וּמִתְחָמֵּם לִפְנֵי סָף בֵּיתוֹ.

וְחָי עַל צְבָעִים מוּכָנִים וְאוֹכֵל פֵּרוֹת עֲשוּיִים

וְנִרְדָּם עָד שֶׁנּוֹפֵלֶת עָלָיו עָרֵמָת עָלִים צְהֻבִּים

בְּמִלְמוּל:

בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

[יעקב גלאטשטיין, 'קיץ', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 55]

*

   הייתי בערך מחצית מגילי היום, כאשר קראתי לראשונה את השיר הזה של גלאטשטיין. בצעירותי קראתי אותו כשיר מבדח, על חילופי עונות, מסע הזמן בין שלהי האביב ועד עבי-הסתיו. השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי נחקקו בי במידה כזו שלו רק הייתי נשאל מה צריך אדם כדי לכתוב שיר טוב הייתי עונה: לבוא על קביים ירוקים ולקבץ מטמון של יופי. ובכל זאת היו דברים שבגיל עשרים לא הבנתי, ובחלוף הימים, קל יותר להבין.

    כי תנועתו הפעלתנית-ססגונית של הקיץ עד מהרה מואטת. הוא מתקין לעצמו את מקומו, ובימים מאוחרים יותר מתעצל אפילו לנחור, רובץ ימים תמימים פעור חולצה להתחמם על סף הבית, וחי על דברים עשויים ומוכנים. השיר הומה מעייפות, מהזדקנות, מהכרה לפיה דברים שלפנים ניתן היה לקיימם מתוך בדיחות נון-שלנטית, מצריכים פתאום השתדלות יתירה, מאמץ מיוחד. על השיר נסוכה בת-צחוק, אך במעמקיו הוא שיר קיומי על מצבו של האדם בעולם, ועל כוחותיו הדלים, ועל עייפות מתגברת.

   אתמול דיברתי עם ידידה המשתתפת עימי במפגש חודשי של אמנים, משוררים, אקדמאים ואוצרים, העוסק בשירה. היא עומדת להעביר שם מפגש בעניין "הזיקנה בַּשִׁירה" וביקשה שניפגש לדבר על זה. אני במידה רבה צעיר המשתתפים, הזכרתי לה. מה אני בכלל יודע על זיקנה?

   ואז חשבתי על העייפות, העייפות שלא היתה בי בגיל 20 ושבשנים האחרונות נוכחות במידה בלתי מבוטלת. אמרתי לה: לפעמים אני כל-כך עייף כעת, עד שאני חושב לעצמי מה יהיה כאשר אהיה בן 60 או 80. אמרתי שכאשר הייתי צעיר פחדתי הרבה יותר מהמוות, ועם כל העייפות שלפעמים נוסכים בנו החיים, נראה לי כי בעוד שנים ארוכות פשוט ארצה לנוח בשלווה לתמיד, ושהמלמול, בסתיו הימים: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק הולך ונעשה, עם הזמן, מקובל עליי, יותר ויותר.

ואז בדרך הביתה פתאום באו עליי השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי וכבר ידעתי על מה אני עומד לכתוב.

*

2

 *

   אלברט איינשטיין (1955-1879) כתב ב-5.2.1930 לבנו הצעיר אדוארד (1965-1910) את המכתם הבא:  החיים הם כמו רכיבה על אופניים. כדי להמשיך לזוז אתה מוכרח להמשיך לנוע.

   אם יש משהו העולה מדמותו של איינשטיין כפי שמצטיירת בביוגרפיות אחדות שהוקדשו לדמותו, היא—התנועה המתמדת אל הרעיון הבא, אל התיאוריה הבאה, אל סט החישובים הבא. במידה רבה, הוא אדם שלא נתן גם לקשיי החיים לעוצרו ולבטל את עבודתו, ואדרבה— בכל עת של קשיים אישיים היה נוהג לשקוע בעבודתו ובהתקדמות בה, ולתת למשבר לעבור ולשכוך, מבלי לייחד לו התעסקות רבה.

   איינשטיין סבל כל חייו מבטן רגישה. עשור לפני פטירתו התגלה אצלו בקע בכלי הדם הטבורי, ומפני הסכנה הוחלט שלא לנתחו. כעשור אחר כך, כאשר היה המצב כבר סופני, הציע רופא לנתח את איינשטיין שהיה כבר בן 76 (לא נותר מה להפסיד). אף על פי שבנו הבכור של איינשטיין הנס-אלברט, מזכירתו, הלן דוקאס, וכמה מידידיו, ניסו לשכנעו להתנתח, הבהיר להם איינשטיין כי  אין טעם להאריך את חייו, הוא עשה את חלקו, הוא יהיה חייב הלאו ללכת אל בית עולמו בזמן זה או אחר. זה הזמן ללכת.

   איך יודעים שהגיע הזמן? אולי כאשר לא נשאר די כוח לרכוב על האפניים קדימה, כשיותר מדיי אנשים שאהבתָ כבר נאספו אל בית עולמם [חברוֹ הקרוב ביותר של איינשטיין מנעוריו, מישל (מיכלאנג'לו) בֶּסוֹ, חברו לאקדמיית אולימפיה, ולחישובים המתמטיים שנעשו סביב תורות היחסות, נפטר חודשים אחדים לפני פטירתו של איינשטיין], ויש באדם כבר צד שיותר מתגעגע אל מה שהיה ואינו, ופחות רצון לקחת חלק במה שיהיה. אפשר כי זו השעה בא אדם שומע בפנימו את הקול האומר: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

   אין לי אופניים. כרוכב חד אופן ותיק, אני רואה את דברי איינשטיין לבנו. לא חשבתי על זה עד כה, אך אולי יש יתרון גדול בחד-אופן. הוא מאלץ את הרוכב להתאזן כל העת; לנסות לשמור בכל עת על שיווי המשקל.

*

*

בתמונה למעלה:  Peder Mork Monsted, Sunset Over a Danish Fjord, Oil on Canvas 1901

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

על סִפרוּת והארה

*

שתי אינטואיציות יסודיות נטלתי עימי מן הקריאה בפרק השני בסיפרו של דרור בורשטיין שאלות בספרות, "בודהיזם ותורת הספרוּת" (עמ' 87-38). אדייק יותר, צמד פרדיגמות שהניח המחבר בפרק נותרו מהדהדות בי גם אחר הקריאה; בבחינת שאלות שעליי להשיב עליהן בפני עצמי.

*

א.  שאלה של השתת גבולות על השיח

*  

האינטואיציה היסודית של בורשטיין בפרק השני היא שניתן ואף כדאי לדון בטקסטים ספרותיים (מערביים, ישראליים) לאורם של טקסטים זן-בודהיסטיים מן המזרח הרחוק,כל שכן לערוך שימוש בעולם הרעיונות הזן בודהיסטי, בבואנו לקרוא טקסט מערבי; אינטרטקסטואליות וספרות-משווה ודאי אינם חידוש של בורשטיין (הוא אינו מתהדר בו). ברם, זהו, ככל הידוע לי, הנסיון העברי הראשון בן הזמן המודרני (בימי הביניים תורגמו חיבורים הודיים לערבית ומשם לעברית), לדון בספרות, כל שכן, בספרות עברית-ישראלית, שנדונה עד כה, כמעט אך ורק, על פי אמות המידה של תורת הספרות המערבית ושל ביקורת הספרוּת האירופאית, על פי מערכת רעיונית שונה בתכלית, שמקורה באינטואיציה קיומית, שלא אחת, סותרת לחלוטין את אושיות תפישת הספרות המערבית.

   בספרה הגות יהודית בימי הביניים (הוצאת מסדה: גבעתים 1975) דנה האינטלקטואלית היהודיה-צרפתיה קולט סיראט, במגמת פניהם של פילוסופים יהודיים, ליצור סינתזות מחודשות בין עולמם המסורתי-דתי ובין הלכי הרוח של הגות זמנם; מבחינה זאת, הולך בורשטיין בעקבות הוגים עבריים קדומים, אלא שלא כמותם (ליבם היה נטוע בעולם התורה ואליו הביאו ממדע תקופתם שהפכו אף הם לאבן יסוד בהבנת התורה); ליבו של בורשטיין נתון לכתיבה ספרותית ולמחקר ועריכה ספרותית; אל אלו מצטרפת אהבתו לעולם הרוח הזן בודהיסטי, שהופגנה בכמה ספרים בנושא שתרגם עד-כה לעברית; אהבה המלווה אותו כפי הנראה אף בחייו. מבחינה זאת מהווה בורשטיין סוכן תרבות זן-בודהיסטי, המקל על נגישותו של עולם רוח זה בפני קוראי העברית. יתירה מזאת, יש בחיבור שלפנינו משום קריאה חלוצית, פורצת דרך, הואיל והמחבר מתכוון לא להנגיש בלבד, אלא להפוך את הידע הזן בודהיסטי לכלי עזר פרשני בבואנו לפרש אבני יסוד של האמנות המערבית, ושל האמנות והספרות הישראלית. מבחינה זאת, יש בספר משום הבעת רצון כן לישר המסילה לקראת כינונו של שדה שיח ספרותי-אמנותי חדש במקומותינו, ואם שנטייתו זו של המחבר ראויה בכל זאת לבחינה ולביקורת, בכל זאת יש לברך עליה, משום שיש בפרספקטיבה חדישה זו (בעברית) משום מה שמרחיב אופקים, ופותח את הכרותינו לשדות שיח והקשרים חדשים.

   כמובן, אינטואיציה יסודית זאת של המחבר הראויה לציון על שום פתיחותה ראויה אף לביקורת-מה, משום שבמקרים רבים דן בורשטיין ביוצרים/ות, שספק רב מאוד עד כמה הזן-בודהיזם נכח בעולמם/ן אם בכלל בעת הכתיבה (ויזלטיר, אלירז, עוז, שלום עליכם, ברנר, ישורון, לוין, הורביץ, פוגל, אפלפלד, קורן—לכל אלו מוסיף בורשטיין שיר של המוסיקאי האנגלי רוברט וויאט— עתים נדמה כי זוהי רשימת יוצרים אהובים על המחבר וכי הוא שוזר אותם באהבה גדולה נוספת שלו: זן בודהיזם). זוהי כמובן קריאה יצירתית מאוד, מדרש חדש ובעל מעוף, אבל לא פעם שומט לחלוטין את הקונטקסט ההיסטורי-פילולוגי-אינטלקטואלי שבתוכו פעלו היוצרים/ות. למה הדבר דומה בעיניי? לפרופ' דניאל אברמס חיבור עיברי פורץ דרך על הגוף הנשי בקבלה, ובו בחר לקרוא טקסטים זהריים וקבליים, על פי עולם מושגים השאוב מעולם הפסיכולוגיה, חקר המגדר והסקסולוגיה. עבודתו ודאי היתה יצירתית באופן חריג, ומעוררת שדה שיח חדש (לפחות לגבי דידו של קורא העברית, שכן מחקרים רבים מאוד באנגלית ראו אור בנושא זה עוד לפני כן). ברם, אני זוכר כי חוויתי את עבודתו כטקסט מדרשי המעשיר את קוראו, אך בהכרח מתרחק מלבאר נכוחה את עולם הדעות של המקובלים בני המאות הקודמות, שידיעתה של תיאוריה פרוידיאנית או תיאוריות מגדריות או סקסואליות מאוחרות, כלל לא נכחו, בעולמם.

   הערה מתודית נוספת היא חסרונם המודגש של ציטטים מתוך כתביו הספרותיים של יואל הופמן, ללא ספק הסופר העברי אשר בקיאותו הבלתי מצויה בזן בודהיזם לענפיו ולסנסיניו ניבטת ממכלול יצירתו; כמו כן העמיד הופמן שורת מחקרים ומהדורות אקדמיות של כתבים זן בודהיסטים (שניים מספריו תורגמו לעברית על ידי בורשטיין ואחד אחר מצוטט בפתח הפרק השני). אפשר מוטב היה לפתוח את הדיון באלמנטים הזן-בודהיסטים בהם דן בורשטיין לאור כתבי הופמן; קריאה כזאת שטרם נעשתה עד עתה, למיטב ידיעתי, היתה עשויה להפוך לחיבור שבו מדגים בורשטיין את קצת המושגים הזן-בודהיסטיים בהם הוא דן על בסיס מצע טקסטים עשיר ורב, מן הטובים המצויים בעברית, שאמנם נכתבו על ידי סופר שרעיונות אלו נמצאים בלוז עולמו, והוא אף התמחה בהם. מבחינה זו, היו יכולות רבות מהדוגמות בהן דן בורשטיין בפרק השני להוות מקרים-משניים לדיון המעמיק בכתבי יוצר עברי, שיצירתו עומדת בקידמת הספרות העברית בעשורים האחרונים, שהוא גם אדם שלעולם הרוח הזן בודהיסטי ישנה נוכחות ממשית בעולמו.

  על אף הסייג שהצבתי וההערה שלאחריה, למותר לציין, אני מעדיף עולם שיח רחב ככל האפשר, ולגשת להיכרות עם ספרות, אמנות וזן בודהיזם מתוך הפרספקטיבות הנרחבות ביותר. אני מעדיף שעל שולחני תימצא ספרות שמרנית מצד וגם ספרות פורצת דרכים חדשות מצד, ללא הגבלה. הרחבת הדעת לא מחליפה את העיון הדייקני; אך העיון הדייקני עלול להציב לעתים קרובות מכשול בפני מעיין בעל מעוף, שאינו מעוניין להמשיך את השיח שהציבו קודמיו, אלא לפרוץ נתיבים חדשים. לפיכך, גם אחר ההסתייגות לעיל, שאלות בספרות, ובמיוחד הפרק הנדון כאן, הוא לפני הכל ואחרי הכל, חיבור מרחיב דעת, מעורר מחשבה ונועז, ובאשר הוא נושא את כל אלו— הוא אף משמח.

 *

ב. שאלת הסיבה התכליתית לקריאת ספרות

*

שתיים מפיסקות המפתח של החיבור לדעתי מובאים הדברים הבאים:

*

קריאת סִפרוּת ואמנוּת מטרתן הראשית היא התעוררות או "הארה". לא בידור. לא השכלה. לא בילוי זמן. מובן שיש מקום וערך רב לבידור, להשכלה ולבילוי, אבל ערכים אלה יכולים להיות מושגים גם על ידי כלים שאינם ספרות ואמנות קריאה ראויה לשמה היא התעוררות.  היא מקנה ידיעה ש"אכן, כך הם הדברים". גם אם המתואר בספר אינו קיים בעולם הגלוי לעין. קל יותר להבין זאת מול ציור: למשל, ציור דיו סיני ש"חוטא" לנראוּת של הר או של ענף בפריחה, אך מצליח "בְּלִבָּם לִנְגֹעַ", כלשונו של אלתרמן. אדון בכך בפרק על רישום ושירה, להלן.

אבל מדוע שתעסוק הספרוּת ב"התעוררות"? התשובה של כמה ממורי הזן בודהיזם תהיה פשוטה מאוד. כל דבר בחיינו הוא אימון, וכל מעשה של אימון הוא עצמו התעוררות. כל דבר ודבר. האופן שבו אנו נושמים, הולכים, מציירים, מטפלים בצמחים באדנית ומבשלים את ארוחותינו. וגם – קוראים. […]

[דרור בורשטיין, שאלות בספרוּת, סדרת מבט אחר: עיונים בביקורת ובפרשנות, בעריכת דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2013, עמ' 47]

*

ראשית, מציב כאן בורשטיין לפנינו סיבה תכליתית (הסיבה הרביעית בפיסיקה לאריסטו) לקריאה בספרות ובאמנות: התעוררות או הארה. דרך זו לדידו מנותקת היא מן המקום שיכולנו ליעד לספרות כבידור,כהשכלה וכבילוי. הסִפרוּת והאמנוּת,לדברי בורשטיין,מייצגות חתירה לאווקציה; להביא את האדם לכדי מצב תודעתי-מנטלי חדש, שבו רגישותו תיפתח,ומחשבותיו יביאוהו כדי נגיעה בלב הדברים; שעה שהמציאות החיצונית מליאה במסיחי דעת,העלולים להרחיקו מן ההשתקעות ומן ההתבוננות בספרות ובאמנות כמובן,לדידו של המחבר מצריך מסע ההתעוררות הפנימי הזה אימון ארוך בספרים עד הקריאה הופכת סוג של מדיטציה, והטקסט נחווה לא כמציאות חיצונית, אלא דובב הוא את הכרתו של אדם.

   ובכל זאת, לי כקורא מתעוררים קשיים בקוראי פיסקות אלו, משום שאיני יודע עד כמה קריאה היא פעילות תכליתית ועד כמה נועדה הקריאה הספרותית או ההתבוננות ביצירה אמנותית ליטול את האדם וללוותו עד  להגשמת תכלית. כלומר, נכון הוא שהטורסו הארכאי של אפולון כביכול מצווה על האדם "שנה חייךָ!" (זוהי אכן אווקציה, התעוררות— משום שהמתבונן מתעורר להחיל שינויים בחייו לנוכח צפייתו בפסלו של אל השמש), אך הצפיה במוזיאון בפסלו של אפולון עשויה גם להיות סוג של נוכחות ושהות באולמה של אמנות, וההתבוננות בפסל, לאו דווקא אווקציה, אלא ספיגה: עמידה נוכח גאוניותו של הפסל שטבע בגוש האבן מבע, שממנו עשוי המתבונן להתעורר להבין את המורכבות, את העמקנות, את יֹקר-המציאות האצור בפסל, יותר נכון, באופן שבו הפסל-האמן התווה חוויה העשויה להיות משותפת (במידה זו או אחרת) לכל הצופים בפיסלו.

   יותר מכך, נסיוני מורה לי כי טקסטים אווקטיביים (המבקשים להוביל את האדם לעוררות) במודגש, מצויים מאוד בין היוצרים המיסטיקונים, התיאולוגיים והפילוסופיים. אלו על פי רוב, טקסטים דידקטיים: מסכתות ערוכות היטב, או מסכת שאלות ותשובות, שאמנם נועדו בראש ובראשונה, כדי להוביל את הקורא לידי תכלית, ולמסור לו הקדמות וראשי פרקים, או אפילו לתת לו מהלכים אחדים בין העומדים בסוד החוויה או הידיעה או האמונה.–מה שלא כן בהכרח בספרוּת,שפעמים הרבה מוסרת סיפור או תמונה או מערכת צלילים. אם הדברים נושאים משמעות שיטתית או לאו? המשמעויות הן חוקו של המתבונן, לאו דווקא של היוצר. אוכל להזכיר כמה טקסטים דאדאיסטיים, פוטוריסטיים וסוריאליסטיים בני ראשית המאה העשרים, קצת שירת יידיש ניו יורקית (האינזיך  המשתולל של אהרן ליילעס ושל יעקב גלאטשטיין) אף מקצת יצירתו של דור ה-Beat האמריקני (שקצת יוצריו הושפעו מאוד מטקסטים זן בודהיסטיים)—שחתרו בדיוק כנגד הדוֹגמה של המשמעות; כנגד כל הבנה דידקטית ואוטורטיבית של טקסט.ככל שמורה לי האינטואיציה שלי,איני משוכנע האם ג'ושו בפסוקיו היה שונה בהרבה מדרכם.  לצד כל אלו אני מונה גם את פאול צלאן ואינגבורג בכמן, שאי הנהירות של שירתם, אינה עומדת בצילו של עולם אידיוסינקרטי עשיר בלבד, אלא בפירוש כניסיון לחמוק מאור, כלומר להתנער מכל פרשנות "אמיתית" אחד ויחידה, שתושת על השיר. דומני, כי במקביל טורי שיר זן בודהיסטיים רבים חותרים אל עירום המתנער מכל לבוש,וכלל לא איכפת להם מה המצאי בארון הבגדים, או האם יבוא קורא לקוראם אם לאו.

  באותה מידה גם דבריו של בורשטיין על האינטואיציה לפיו האימוּן עשוי להוביל להתעוררות ולהארה הוא מובן ונכוח, שכן אין ספק כי אימון והשקעת מאמץ בכל דבר, שהוא תחילה קשה, מסובך ומורכב, ואחר כך הולך ונפתח בפנינו—משפיע על מצבו המנטלי-הכרתי של האדם. (בהמשך שם מביא בורשטיין דוגמא מתוך גינוני האכילה המחמירים שהציב דוגן גנג'י, 1253-1200), מייסד הזן בודהיזם ביפן ואבי מדיטציית הישיבה זאזן, איש רוחני ומנהיג, אין חולק, אבל גם היה בו צד חזק של תיאולוגיה ודוֹגמה נוּקשה, ועוד יותר בקשה למשוך כמה שיותר נפשות אל מנזרי הזן) אך האם זוהי התעוררות בהכרח? ועוד יותר, האם התעוררות זו מובילה להארה בהכרח? אני מכיר קוראים מעמיקים שמשום-מה טקסטים שאני מוצא שהאירו את נפשי אינם מותירים עליהם רושם רב; מנגד, יש טקסטים שהם/ן יצביעו עליהם כטקסטים שכוננו אותם/ן, ואני לא אמצא בהם את ידיי ורגליי, כל-שכן לא אתפעם מולם. האם הדבר מלמד על רלטיביות של חוויה, על ריבוי תודעות ולכן בהכרח ריבוי טעמים. הלוא גם בבחינת סובייקט, אדם מוצא לעתים כי טקסט שבעבר ראה בו טקסט מכונן, כבר אינו כזה בהווה— תודעתו של האדם נעה, מצבו המנטלי השתנה; לא תמיד בבחינת תולדה של אימון, מאמץ ואולי הארה, לעתים משום שאנשים מוצאים בספרוּת את מה שמדובב את חיי רוחם, והואיל ואדם משתנה ומתבגר, עיתים גם משנה את אורחותיו ואת הלכי הרוח שלו,לא בהכרח הוא יימצא טקסט שבעבר ראה בו "מדריך להארה",יסוד כלשהו של הארה;לעתים יביט אחור אל מה שהחשיב בעבר כהארה,ולא ייראה אלא מלכוּת אפוֹר משוחה בחוּם, ושוב לא יבין ממה כה התרשם בעבר.

   דוגן ודאי האמין כי שהות בנוכחותם של מורים גדולים של מדיטציית הזאזן: ספיגת דבריהם, לימוד מתוך צפיה בהנהגותיהם האישיות בכל מיני סיטואציות, גם היומיומיות ביותר (כמו אכילה), עשויה להביא את התלמיד עם הזמן והאימון לידי התעוררות; אז יבין מדוע "הזאזן הוא שער הכניסה האמיתי'  [דוגן, מבוא לסוטו זן, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 75]; דברים אלו נכונים לכל חניך ומבקש בבית מדרש,אולם ישיבה, חצר חסידית,או לומדים לפני מקובל. אלו דברים הנכונים לאופי החניכה בתרבויות דתיות ומיסטיות רבות, שבהן נתפס המורה לא רק כאוטוריטה, אלא כמי שבהכרח מושך את התלמיד אחריו ומכוונו על פי תכונותיה הייחודיות של נפשו. עם הזמן והאימון הנפש מבינה את ההיגיון הפנימי שבשיטה; היא מבינה באופן אינטימי את מה שבראשית הדרך היה עבורה שרוי בעלטה, נעלם ורחוק. עם זאת, איני משוכנע כי זוהי האינטואיציה המובילה אותי כאשר אני קורא ספרוּת.

   אני קרוב יותר למה שכותב מוריס בלאנשו (2003-1907) ב-הספר לעתיד לבוא (תרגמה מצרפתית: מיכל בן-נפתלי,הוצאת הקיבוץ המאוחד:תל אביב 2011) כי הספרוּת מהורתהּ היא מציאות נעלמת, חמקמקה, חסרת תכלית. אני רואה כיצד כקורא הנוכחות שלי בעולם הספרוּת,שבו אני נתקל בביטויים מגוונים, עמקניים, מקוריים של הרוח האנושית,שוהה בהם וסופגם אל קירבי, גורמת לתודעתי להתעורר לכיוונים חדשים,לחוות דברים באופן שונה,לבחון מחדש מחשבות ורגשות שליווני שנים.–ספרוּת אינה בשום אופן לדידי סולם יציב שבו עולים מעלה אחר מעלה עבר ההארה (Satori); ספרות היא לעתים התנסות בתהום, בטורד-מנוחה, בגורם לאי-נחת— זוהי בפירוש ההכרה לפיה לא המטפיסי לבדו הוא נעלם גדול, אלא אף ההתנסות בנפש האדם הינה משהוּ שבו לעולם יוותר דבר מה מסתורי,בלתי מובן,אפל, נעלם מדעת תמיד, חידה לפנים מחידה, קרוב מאוד למושג הזן-בודהיסטי Yugen שאותו מזכיר בורשטיין בסיפרו (שאלות בספרות,עמ' 80-79). אני מבכר בפירוש להתבונן בספרוּת, להיות מושפע מספרוּת מבלי לשאת את תקוות הפחם להיות ליהלום; אני מעדיף את הקשב, ההתנסוּת,היצירה—את ההבנה כי אני נוטל חלק ברוח האדם באופן יחסי; התנסותי-יצירתי אולי הולכת ומתחדדת באמצעות קריאת ספרוּת;אף מתעוררת, עתים מתערערת; מטי ולא מטי. אימון, התעוררות, ודאי לא הארה. תמיד אבקש להימצא ממנה כרחוק הפחם מן היהלום.

*

*

בתמונה למעלה:  Victor Borisov-Musatov,  A Caucasian Study, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

שברים ואהבה

*

*

אחד השירים הנוקבים ביותר שנכתבו על ידי משורר יהודי על השואה הוא שירו של המשורר היידי-ניו-יורקי,  יעקב גלאטשטיין (1971-1896), לֹא המתים יהללו-יהּ (פסוק תהלים, הנאמר גם בתפילת הלל שלם), שנכתב בעצם ימי המלחמה באירופה או מעט אחריה (ככל הנראה בין השנים 1946-1943). השיר פותח בשורות המהדהדות הבאות:

*

קִבָּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה לְרַגְלֵי הַר סִינַי,

וּבְלוּבְּלִין הֶחֱזַרְנוּ אוֹתָהּ.

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלו-יָהּ

הַתוֹרָה נִתְּנָה לִחְיוֹת בָּהּ,

וְכָכָה יַחְדָּו, כְּמוֹ שֶעָמַדְנוּ בִּמְשֻתָּף

בְּמַתַּן הַתּוֹרָה,

כָּךְ מַּמָּש מַתְנוּכֻּלַּנוּ יַחַד בְּלוּבְּלִין

[יעקב גלאטשטיין, 'לא המתים יהללו-יהּ', בתוך: 'על נהרות: עשרה מחזורי שירה מיידיש', ערך ותרגם: שמשון מלצר, הקדים מבוא דב סדן והוסיף רשימות ביוגרפיות משה שטארקמן, הוצאת ספרית פועלים ויחדיו: תל אביב תשל"ז, עמ' 382]

*

אליבא דגלאטשטיין, יליד לובלין, ביטאה השמדת היהודים את הפרת בריתו של הקב"ה עם ישראל שנכרתה בסיני ברוב עם, לדורי דורות; המוות הקיבוצי, הוצאה להורג ללא משפט, תיעוש הרצח; קברי האחים המוסתרים היטב; חוסר היכולת להבין את גודל האכזריות האנושית, את האדישות האלהית לרצח ההמונים, ובכללם רצח היהודים, על הארץ; מביאה את גלאטשטיין להכריז קבל עם ועדה, על קץ תקופת תורה (שהורדה בשתי לוחות אבנים שכתב משה בשתי תקופות שהות של ארבעים יום בפסגת הר סיני, ואחרי שתי הורדות של צמדי לוחות אבנים מן ההר), וכניסה לעידן שבו הוחזרה התורה, והיהודים פנויים לכלכל את מעשיהם בעולם שבו הוברר, כי לא האמונה ולא התורה עשויות ליתן כסות ומגן למחזיקים בהן.

משורר יידי-ליטאי, אברהם סוצקובר (1913- 2009) השמיע עדות משלו על תחושותיו בגטו וביערות לנוכח זילות חיי האדם, הפקרות הרצח. היכולת בכל זאת להשיב מלחמה, לעבור על ציווי "לא תרצח" משום שרצח משום הגנה עצמית, אינו רק מאבק על עצם שימור העצמי, אלא מאבק על עתיד יהודי כלשהו, שבאותם ימים היה מוטל בספק רב.  הנה דבריו בשיר שכתב בשנת 1943:

*

שְׂפָתַי שֶלִּי – כְּלוּחוֹת אֲבָנִים

שֶהֶחָרוּת מִנִּי דוֹרוֹת שָם לֹא יֹאבָד.

לְמַמְלְכוֹת עוֹלָם הֵם נִתָּנִים,

אַךְ "לֹא תִּרְצַח" מֵהֵם נִמְחַק לָעַד

 

הִנֵּה תִּגְמֹר הַשֶּמֶש צְרִיבָתָהּ בָּחֲרִיתוֹת

וַאֲנִי בָּהֲגַּנַּתִּי הָאַחֲרוֹנָה

אַשְלִיךְ אוֹתָם וְאֶהֱפוֹךְ לִמְכִתּוֹת

וְגוֹרָלִי מְנֻפָּץ יִשֵָּאר מֻנָּח.

[אברהם סוצקובר, הלילה הראשון בגטו: מחזור שירים, תרגם מיידיש: ק"א ברתיני, רישומים: שמואל בק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1981, עמ' 32]    

*

בעולם חסר הספרים של סוצקובר הכלוא בגטו, או אחר-כך, לוחם ביערות (סוצקובר הוברח לבסוף על ידי  הצבא האדום לרוסיה בשנת 1944, כאיש רוח יהודי חשוב, ואחר-כך לארץ ישראל) ; עולם של לחימה עד מוות. תורתו היא מה ששפתיו עוד זוכרות לדובב מאותה תורה עתיקת יומין. ואולם, סוצקובר מעיד היא כי הציווי "לא תרצח " (הדיבר השישי לא תרצח) כמו נמחה מתורתו לעולם. זאת משום, שהרצח הפך מציאות יום-יומית, כמעט נומית; דמם של היהודים הותר. זוהי מציאות כה מעוותת, כה מעורערת, עד שנראה כי יסודות הארץ עצמה עורערו וכי שבר מטפיסי שורר בין שמיים וארץ, מציאות שכבר אין לה תקון או תקנה. כל מה שניתן הוא שהשמש תחרוט על השפתיים היבשות הדובבות את תורת הייאוש של עולם שבו מהומת הדמים הפכה ל"סדר הטוב" ולחוק השריר היחיד הקיים. כל שנותר למשורר הוא לזכור את העולם היהודי החרב, את קרוביו שאיבד, את מלחמתו האחרונה בעד החיים עדיין, עד ירצח, עד יירצח; שכן, מה ערך יש ליתן לחיים בעולם שבו הרצח הפך לחוק והחיים הושמו הפקר.

  סוצקובר הוברח לבסוף על ידי  הצבא האדום לרוסיה בשנת 1944, כאיש רוח יהודי חשוב, ואחר-כך לארץ ישראל, כאן קיבל את פניו, נתן אלתרמן, ואף אירחו בביתו בלילו הראשון בארץ. השבר המטפיסי שמתאר סוצקובר בשירו, שבר שספק אם ניתן לאיחוי עוד,  העלה בזכרוני את פירושו של הפרשן היהודי-ספרי אברהם אבן סבע, ממגורשי ספרד (1492), בספרו צרור המור, המפרש את רצח הבל בידי קין, כשבר בהוייה שאינו ניתן לתיקון, כאילו מבקש הוא לדובב את טראומת הגירוש מספרד, ההמרות בכפיה והרצח הרב.

חני שטרנברג בשיר ההקדמה לספרהּ עכשיו הזמן לומר אמת  (הוצאת גוונים: תל אביב 2009)נותנת קול לחוויתהּ את אביה: יהודי המנסה לקום מן החורבות, להיות איש משפחה ומחוקק תורה (לאו דווקא דתית ממקור אלהי) של אמוּן מחודש בעולם, של יציאה מאפילה לאורה ושל יצירה חדשה המונעת מכח הקירבה, בין בני המשפחה, המייסדים תא-משפחתי; כמו גם, הנכונים לקירבה מבין בני האדם, הנכונים ליסד מחדש (ללא התארעות מחדש של שפיכות דמים) את משפחת-האדם:

*

הָלוֹךְ וָשוֹב נָסַע אָבִי בָּאוֹטוֹבּוּס

מֵהַבַּיִת לָעֲבוֹדָה, מֵהָעֲבוֹדָה לָבַּיִת,

סִיזִיפוּס מוֹדֶרְנִי, מֹשֶה חָדָש

עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת עָשׂוּי מַתֶּכֶת

נוֹשֵׂא בְּתִיקוֹ לוּחוֹת שְבוּרִים שֶל אֶבֶן

שֶחֲקוּקָה בָּהֶן עֶשֶׂר פְּעָמִים

הַמִלָּה "אַהֲבָה"

[חני שטרנברג, עכשיו הזמן לומר אמת, הוצאת גוונים: תל אביב 2009, עמ' 4]

*

שירהּ של שטרנברג כמו נותן-שפתיים, מצמיח בת-קול לדור שלם של יהודים, ששרדו את מוראות השואה, ועל אף האבח והשבר, הצליחו למצוא בקירבם את הכוחות להמשיך לחיות ולהפריח חיים אחרים, לעתים להקים משפחות חדשות, ועל כל פנים, להנחיל לדורות הבאים את משמע המושג "מענטש" (=בן אדם) ביידיש, כאדם שלמרות כל שברוניו ועל אף הקשיים היום-יומיים של טרדות פרנסה, דיכאון, וזכרונות מייסרים, זוכר להיות בן אדם, ולהתהלך תמיד כאילו כל דברותיו, הן דברות אהבה, ועל כן מסוגל להפיץ שמחה, חיוּת וחיוניות, ולהפיצן כדי שיהיו בנות-קיימא.

*  

הרשימה מיוחדת לזכרם של סבי יעקב (1983-1917) וסבתי בתיה (2010-1920) זכרם לברכה, בני העיירה מרצ'ינקנסק, עיירה—שתושביה מרדו בנאצים ולא הסכימו לעלות לרכבות (רובם נטבחו בו ביום). סבי וסבתי היו פרטיזנים ביערות ליטא, ויהודים ציונים (עוד לפני המלחמה), שעלו ארצה ובנו בישראל את ביתם; איבדו בשואה הורים, אחים, אחיות, חברות וחברים, לוחמים ולוחמות עמיתים/ות למאבק בנאצים. ובכל זאת המשיכו לאהוב אדם, ולהתכתב כפי הכרתם עם המורשת היהודית; את חוויית בית הכנסת בימים הנוראים, או את הקידוש של ערב שבת אני חב לסבי (שהיה יהודי-חילוני; ומבחינות רבות הזכיר בעמדותיו ביחס לאלהות אחר השואה את שמביעים גלאטשטיין וסוצקובר לעיל), ועדיין שומע את קולו כמעט בכל עת—בהּ אני מקדש על היין בשבת. את סבתי שמחה העובדה שאני קורא את שירי סוצקובר (בכלל חיבתי למשוררי היידיש); היא הכירה את שיריו עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השניה אף במהלכהּ. 

*

 

*

בתמונה למעלה:  Felix Nussbaum (1904-1944), Self Portrait with Jewish Passport, Oil on Canvas 1943

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

סביב שולחן, בָּאביב

ָ

ָb

'אם אני זָר, אין זָרִים בכלל'  [ז'וליה קריסטבה, זרים לעצמנוּ, תרגום מצרפתית: הלה קרס, עריכה מדעית: דינה חרובי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2009, עמ' 205]

 *

'אפילו מתוך הרפש אזמר לךָ, אלוֹהַי, אפילו מתוך הרפש' [יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 7] 

*

*  

היום נפלא, השמיִם בתכלת 

לכן, לפני שתִכָּנֵס בּי השְטוּת

מוּטָב שאסוּר לְחדרוֹ שֶל הילד

ואֱשְאָל: מדוע אתה רוצה למוּת?

צעקת-האביב על התריס מתנפלת

ועקת-הלב סופגת מַכָּה

ילד אשר צִווּהוּ לשקט,

ילד אשר דנוּ לִשתיקה.

בכָל- עת, אשר בּוֹ שאלה הייתה צצה

כּפריחת נִצָּנִים ראשוֹנה של אביב

אביו אז גער בשפתוֹ הזוֹעמת

לבל יחושוּ בָּגמגוּם מסביב

סביב-שוּלחן מבּטים אז החליפוּ

מה הוּא אוֹמר, איזה ילד מוּזר

וּבתוֹכוֹ את הזרוּת והמות הטבּיעוּ

וְאין חזוֹר, לא ימתיקוּ הגזר

וּמאז באביב המלים בּוֹ פורחות

כגדּוּל עצבּני, בּמרי גלוּי

הוא נלחם על חייו כּל העת, כּל המֶשֶךְ

בּלִבּוֹ הוּא נוֹשא ילד תלוּי.

היום נפלא, השמים  בּתכלת

לכן לפני שתִכָּנֵס בּי השטוּת,

מוּטב שאפּוֹל על צווארוֹ של הילד

ואכּיר לוֹ חִבָּה, ואוֹמָר אבּהוּת.

*

*

*

 

*

בתמונה למעלה: Mikhail Larionov, Acacias in Spring, Oil on Canvas 1904

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

על גבול החורף, מתוך החדר החמים

1

    ושוב ספטמבר עם הרוחות המנשבות והצללים המתארכים, ועם שיברון הלב והפצע המטפיסי, ובעוד אני מציץ מחרכי התריסים על העצים ברחוב, ההומים בפריחה עקשת רוב ימי השנה, מתנגן לו ברקע אלבום החדש של אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל (Audio CD, התו השמיני: לוד 2011). מירב שירים האלבום כבר הושרו ובוצעו בין באלבומיו של אולארצ'יק ובין באלבומי ההופעות שלו בעבר (בשקט, אולארצ'יק ג'אז), ואולארצי'ק שב ומנגן-מעבד אותם מחדש, באוריינטציה בלוזית-ג'אזית נהדרת, בלוויית המפיק והמעבד אלעד עדר, התופס מקומו על יד הפסנתר, ונע על הקלידים, כמשוטט ברחובה של עיר, שנבדתה בפנים מחשבותיו, עתים מהדהד-מתנדנד כצ'פלין עתים מאלתר לו דרכים חדשות כקני ברון; לצידו— מקס אולארצ'יק, בנו של אלון, המרעיד את מיתריו העבותים של הקונטרבאס, גם תופיו המגוונים-המינוריים של שי וצר, אופפים-כל. המוסיקה מציירת בלבי עיר-קטנה, מינורית, שתושביה מכירים אלו את אלו, הנתונה בשלהי סתיו מעמיק, העומד לחלוף ולהיות חורף סוער וגשום. אני כמעט יכול לראות איך הפריחה הזאת, פליטת חודשי השרב וההבל— עוד תנתן למשיסה בידי רוח ורטיבות, ואני אשב ואצפה בהּ מתוך החדר החמים.

   אולארצ'יק הוא בלי-ספק אחד המוסיקאים הקלים המגוונים ביותר בישראל: להקת הנח"ל, כוורת, לימודי ג'אז בברקלי, הרכבי ג'אז בארה"ב, נגן באס קבוע בהופעותיו של זוהר ארגוב בהופעותיו בניו-יורק מסע הופעות עם טריפונאס ועם תזמורתו של זוזו מוסה, מופע משותף עם להקת טנגו, ערב חד פעמי משופץ עם מוני ובר אבא וגידי גוב, הפקה ועיבוד של שני אלבומיהם הראשונים של אתי אנקרי ושל טיפקס—ולמעשה הכנסתם אל לב הקונצנסוס המוסיקלי בארץ, הם רק קצת ממפעליו. יותר מכך, אולארצ'יק היה מן הראשונים לשלב באלבומיו עוד בשנות השמונים מוסיקה שנכרו בה השפעות מגוונות, כגון: מקאמים, מוסיקה ערבית, מוסיקת עולם, פיטר גבריאל ופרינס. אבל יותר מכך, תמיד נכרה בעבודותיו אהבה תמה לקלאסיקות ישראליות משל סשה ארגוב, מרדכי זעירא וכיו"ב, כאילו משם נבעו מראות השתיה המוסיקליות שלו ולשם הן שבות. בכך ודאי קדם להרכבים ישראליים מוסיקליים מצליחים מאוד כגון אלו של אבישי כהן ושל עידן רייכל. הדברים בלטו במיוחד באלבומו השני של אולארצ'יק, שעשועי כאילו (1987), שבצידו הראשון הורגשו השפעות וציטטים שאולים מפרינס (אולארצ'יק ביצע שם בגרסא עברית את שירו Under–the–Cherry–Moon) ומפיטר גבריאל [כך הבנתי בשעתו את תנסי בקיץ הבא ואת בחור אנלוגי]; ואילו צידו השני, היה מעשה מחשבת של מוסיקה ישראלית, בהשראתם של ארגוב וזעירא, אבל ברוח אולארצ'יקית מקורית (למעט הקטע החותם טיפת-טיפת, שהיה ספק הומאז' ספר ביצוע כיסוי לשיר מתוך המחזמר גבירתי הנאוה), שהבהירה כי התלמיד לא נופל מרבותיו, כוונתי בעיקר ל: כל הליל אני בגנך, שעשועי כאילו (למלותיו של אברהם חלפי בשיר שהוקדש למשוררת יוכבד בת מרים), ושני חלקים בתוך השלם, שמאז הפכו לסטנדרטים ישראליים לכל דבר ועניין (זאת במידה שישנם סטנדרטים ישראליים). מן הצד ההוא ראוי לציין גם את הבלדה על משה גורביץ', הזכור פחות – שיר על שחקן כדורגל לשעבר המתבונן לאחור על חייו, ומגלה שאינו מתחרט על דבר; ובכל זאת, יש-בה יופי בלתי שכיח, השוזר יחד חיוך ומלנכוליה.

  אולארצ'יק לוקח עמו לאולפן צוות של צעירים לג'אם סשן המציע רטרוספקטיבה של תחנות-דרכים בדרכו של ההלך-אולארצ'יק החל מימי כוורת וכלה באלבום האולפן, רוק &רוך (2006). אל כל אלו נוסף בקצה שיר חדש עדין ויפה – אותו שר אולארצ'יק בצוותא עם טסה אולארצ'יק, אבל בשום פנים אין לראות באלבום כאן רטרוספקטיבה משפחתית נעימה בלבד. יש כאן נסיון כן ומרגש של היוצר להגיש כאן בחירות אמנותיות המהוות את לוז יצירתו המוסיקלית. גם גרסות הכיסוי שבוחר אולארצ'יק כאן: מדינה קטנה של סנדרסון וכוורת  וערב של שושנים של זעירא כמו גם הבחירה לבצע את כולם, כולם, שיר שלכתחילה נתחבר על ידי אולארצ'יק כמחווה לטריפונאס לקראת סבוב הופעות משותף בחו"ל וכהומאז' משעשע למקומו והשפעתו של הפופ היווני מדבי אריס סאן וטריפונאס עצמו, על ישראל של נעוריו, יש בהּ כעין התבוננות מינורית עדינה ומפויס לאחור והצדעה למוסיקה הישראלית, שמאז ומעולם היתה סוג של מוסיקת עולם, רבת השפעות ומקצבים: רומנסת הלדינו, הפופ היווני, והפופ המחוייך האמריקני של כוורת, בקליפת אגוז, הם המקורות מהם נחל אולארצ'יק את שירו. חוויות המוסיקה התשתיתיות של אולארצ'יק הונעו מתוך אותה מוסיקה ישראלית פופולארית. כפי שהיטב לתאר במלות השיר ניו יורק (מתוך האלבום תגיד לי איך אתה מרגיש, 1993) החסר מאוד באלבום הנוכחי, המתאר את געגועיו של המהגר הבת-ימי (אולארצ'יק גדל בבת ים) הביתה לישראל ההיא של נעוריו.

   ובאמת בת-ימיותו של אולארצ'יק בשנות ילדותו הרבה יותר מישראליותו כמו מלווה מאז ומתמיד את היוצר אולארצ'יק. אלו אינם רק שירים כמו קו 26, ניו יורק, ובן בסט (היפואי). אלא משהו במגוון האנושי הבת-ימי, עיר של מהגרים מארצות שונות, ממקומות שונים, ששמעו מוסיקה מגוונת; במידה מסויימת דומה אולארצ'יק לבת-ימי אחר, צעיר ממנו קצת, ברי סחרוף, אלא שבשעה שאולארצ'יק היה חבר בכוורת, היה סחרוף גיטריסט, עשור אחר כך, ב–Minimal–Compact. ובשעה שאולארצ'יק הלך והתכתב עם מקורות הג'אז הלך סחרוף והפך לאמן הרוק הישראלי הבולט של שני העשורים האחרונים. אני חושב כי משהו בעושר העיבודים ובמגוון המקורות המוסיקליים המאפיין את אולארצ'יק ואת סחרוף מקורו באותה ילדות בת-ימית, שבה ניתן היה לשמוע מוסיקה מגוונת מאוד, מאזורים שונים, ומתפוצות שונות; לשמוע סיפורי חיים שונים עולים ובוקעים מן הרחובות, מבלי לתייג ומבלי לערוך היררכיות תרבותיות מיותרות.

2

   אולארצ'יק בעיניי במיטבו הוא גם אחד מכותבי השירים המבריקים ביותר במוסיקה הישראלית: 'קולי נאלם לבי נרגש/בא לשכונה בחור חדש'; 'בגבול הכביש נאספו אישה ואיש/ להציץ בעיניו, בזיו שעל פניו'; 'לא מכיר את ידידייך או הורייך/לא ראיתי את פנייך מעולם/אבל דמיוני אין גבול לו/ובצר לו, יעבוד חנם'; 'מה טומן לה גורלה/ באמתחתו האפלה' הם רק דוגמאות מספר לוירטואוזיות הפזמונאית של אולארצ'יק, המקפיד לשזור בין כמה שפות עבריוֹת, מצויות ובלתי מצויות. מבחינה זאת, שיריו, לא אחת, נדמים למעבדה של עברית, לשירה מהלכת ברחוב. מבחינה זאת, דומה אולארצ'יק בעיניי לפאולו קונטה האיטלקי, משורר-צייר מחויך-מלאנכולי, אחד מכותבי השירים האהודים ביותר באיטליה, המסוגל לכתוב על אופניים ועל נבחרת איטליה בכדורגל, בלשון שירית, ולעטוף הכל בג'אז-בלוז, ובהגשה ייחודית, תמיד שומר על קשר עין עם הרחובות והשווקים אבל גם עם שירתם של הקלאסיקונים.

   אחד הטקסטים היפים יותר של אולארצ'יק הוא שירו החיים קשים (מתוך תגיד לי איך אתה מרגיש). הבתים מלאים בפראזות של דיבור יום-יומי על החיים ומדוויהם, ואילו הפזמון מציע סוג של עמדה קיומית, כמעט נחמה-מחויכת, על אי-פתרונה של חידת החיים, חוסר היכולת להבין את מציאותינו כאן, את שהותנו הסתומה בעולם:

כמו מחשב ללא חוֹברת הסבּר

כמו גרביים של מישהוּ אחר

כמוֹ גפרוּר רטוֹב

ולזכּוֹר, כי חשוּב,

לדָּבֶּר לדָּבֶּר לדָבֶּר

מפתח עץ לדלת פלדה

איש לא יודע פתרוֹן לחידה

ואין לאן לָשוּב,

רק לזכור, כי חשוּב,

לדַּבֵּר לְדַבֵּר לדַבֵּר

  

   יש בשירו של אולארצ'יק משום נחמת השוטים שכולנו משתתפים בה; קשיי הקיום, חידת החיים. אבל, היכולת לדבר על זה אלו עם אלו, לשתף, להשתתף, כדי להרגיש שאיננו לבד, שאיננו נמצאים כאן לבד, כדבריו של המשורר האמריקני, וואלאס סטיבנס (1955-1879): 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ' (מתוך: 'האדם עשוי ממלים', תרגמה: טובה רוזן-מוקד). כולנו הומים הנחות משונות. מתוכן אנו יוצרים שפה וקירבה ותרבות.

   דברים דומים ממש לאלו של אולארצ'יק שָׂם המשורר היידי-ניו-יורקי יעקב גלאטשטיין (1971-1896) בפיו של ר' נחמן מברסלב המדבר לכאורה אל תלמידו-סופרו ר' נתן מנמירוב את הדברים הבאים:

בָּרָק הִבְרִיק, רַעַם רָעַם

מוּבָן שֶנָּפַלְתִּי לֹא מֵחֲמוֹר מוּרָם

אֶלָּא מִסַּפְסָל קָשֶה בְּבֵית הַמִּדְרָש.

מָה, אַתָּה גוֹלֵם בְּעֵינֶיךָ? מָה הָרַעַש?

לֹא תָּפַסְתָּ, מִסְכֵּן, אֶת מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל.

עוֹד מְעַט אֶתֵּן לְךָ סְטִירָה בַּלֶּחֶי,

שֶיִּהְיֶה לְךָ מַה לִזְכֹּר!

שֶכֹּה אֶחֳלֶה, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה

לִהְיוֹת אִלֵּם בְּגַן-עֵדֶן זוֹהֵר.

פּׁה בָּעוֹלָם הַחוֹטֵא –

לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר וּלְדַבֵּר

[יעקב גלאטשטיין, 'שמע ותשתומם', משורר בניו-יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 157]    

  על אף איומי הסטירה והמחלה של רב נחמן המדומה לתלמידו, ניכר כי גלאטשטיין דווקא מנסה לעורר את קוראיו לכך, שאיננו יכולים להבין את העולם הזה, לא את סדרו של ברק ולא את סדרו של רעם, ולאו מדוע זיקים שכאלה מחרידים אותנו כל-כך, אבל כמו רעשי הטבע, כך גם יתרונו של האדם, לדבר, להפיק מלים, להיות אלו עם אלו, להיפדות מן הסולפסיזם של  ה"עצמי", ולתת למחשבות ולרגשות דרור במלים, להבריק ולהרעים בחלל העולם.

   איני חושב כי אולארצ'יק קרא בהכרח את גלאטשטיין (השיר שהובא לעיל, תורגם לראשונה לעברית על ידי שלמה שנהוד בשנת 1964, או מעט לפני כן), אבל מסקנתם קרובה. על כן דומה, בוחרים אולארצ'יק וחבורתו להמשיך להבריק ולהרעים חללו של עולם במוסיקה שלו, המתעקשת לחייך אותי, ליצור עמי שיח מחויך ומהנה. להתוות שיח עברי-מוסיקלי, קרוב-ומקרב, מן הטובים והמחכימים להם האזנתי בשנים האחרונות. הנה פנתה לה הרצועה האחרונה באלבום, ברשותכם/ן, אני פונה לשוב להאזין מן ההתחלה.

*

*

אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל, Audio CD, התו השמיני: לוד 2011

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

הקוֹדחים והשתוּיים

  

   ספרו של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (מוסד ביאליק: ירושלים 2011, 333 עמודים) הוא אנתולוגיה מחקרית עשירה, מגוונת ומשובחת הפותחת צוהר אל עולמם האמנותי של שורת ציירים ואמנים פלסטיים ומיצגנים, בני שלהי המאה התשע-עשרה, המאה העשרים ועד ימינו,  המרבים לשלב באמנותם מוטיבים תרבותיים יהודיים מובחנים: ריטואלים, פולקלור והווי, עד שזה הפך למזוהה עם עבודתם, או למצער לנדבך מרכזי ולסממן ייחודי בהּ. בראש ובראשונה, מצאתי בספרו של עפרת דברי חפץ באשר הפנורמה שהוא פורס האירה עיניי לגבי קיומם של כמה אמנים שלא שמעתי שמעם עד עתה וכמה אחרים שהיו לדידי עד עתה אך שמועה רחוקה (למשל יוסף צמח וזיקתו המיוחדת לעבודותיו של יוזף בּוֹיס). מעבר לכך, הרשימה אותי יכולת הסיפור-החזותית של עפרת בספרו זה. עפרת מרבה לצייר במילים תיאור של יצירות; במיוחד הצחיק אותי עד דמעות תיאורו של מיצג שהעלה אחיו של עפרת, המיצגן הדס עפרת:

 

ועוד באותו ערב ב"זירה" הציג הדס עפרת את המיצג שפת אם (המיצג שהציג בברלין זמן מה קודם לכן). לבוש חצאית שחורה ארוכה וגרביים מפרוות כבש עם האותיות HS(הדס עפרת) על סולייתם, תלה את עצמו  הדס במהופך בעזרת מנוף, אז התהפכה החצאית וחשפה, חוץ מציוד הגברה חשמלי, קטטר מלא חלב. ברקע הושמע קולה של אם האמן (ואמו של מחבר שורות אלו) המזמר שיר ערש יידי, והדס ינק לפיו חלב מצינור הקטטר (שנהפך בזאת למעין אינפוזיה). הבן שהיה לקורבן (כבש) ולאם והמקריבה (האישה בחצאית) שב והתאחד עם אמו לצלילי היידיש. היידיש (ברוח עבודות היידיש המוקדמות של הציור הישראלי?) מיזגה אבדן, מיניות וקץ, וינקות ומוות שולבו זה בזה.

[גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, מוסד ביאליק: ירושלים 2011, עמ' 206]  

   הואיל ולא נכחתי במיצג האמור, אין לי אלא את התמונה המילולית כפי שייצג אותה עפרת.  כפי שאני מתרגם אותה בעיניי רוחי, עפרת מגלם מעין עובר המבקש להיולד מחדש מתוך זכרונהּ של אימוֹ; הכבשה מינקת את בנהּ השה, כולם שוכנים בגוף אחד, שאינו מצליח להיוולד אל העולם הזה, אלא נשאר תמיד תלוי במהופך על יד העולם, נושא את שפתהּ הנעלמה, את צליל קולהּ, שב ושוקע בשנתו לצלילי היידיש; היידיש היא שפת האם, שפת החלום, שפת סף-ההכרה; שפה שכמו נגזר עליה לעמוד תמיד בסף כל מילה שצאצאי התרבות היידית אומרים בעברית או בלעז. זוהי אבן שתיה ממנה הושתת עולמו של המיצגן: שפת 'צאן קדושים' (השטעטל היהודי, בית המדרש, הספריות) ושפת 'כצאן לטבח' (שפת השואה; אמרה ציונית שתמיד ציינה בעיניי הזרה והדרה של הנרצחים היהודיים בשואה); אבן שתיה של אם גדולה ותרבות נעלמה, שתמיד תיוותר כנראה כבר, גולה וסורה, עומדת ברקע הדברים כולם ואינה שותפה בעולמו, אך מלחשת תדיר באזניו. גדעון עפרת משום מה נמנע מלציין מה מתרחש בסיום ההנקה-העצמית, כלומר: בסוף השתיה, אבל אין ספק, יש בפסקה זאת של תיאור מילולי של תמונה, צליל ותנועה, כעין סיפור יידי קטן בפני עצמו המזכיר ברוחו את תזזית סיפוריו הקצרים של יוסל בירשטיין (2003-1920), או את ספר זכרונותיו המרתק והמצחיק עד כאב של חברו הטוב, הצייר יוסל ברגנר (יליד ורשה, 1920; פרק שלם מיוחד לו בספרו של עפרת, עמ' 109-100, שם) מתוכו אבקש להביא את הסיפור הקצר סוף השתיה:

 

נסעתי עם אודרי, מור'לה ואראלה בר-און, רינה שני ונִסים לאילת, ואני כבר הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי. חשבתי שיעזור לי להשתכר. ישנו על שפת הים, ובלילה התעוררתי ומעליי ירח גדול ומפחיד. אבל המשבר האמיתי בא רק אחרי שחזרנו משם. התעוררתי בבוקר וראיתי רק שחור לבן, לא ראיתי צבעים. באמת, בפולנית קוראים לדליריום, 'הקדחת הלבנה'. ואני רואה נמלה ענקית שיוצאת ממקלט הרדיו שעמד על יד המיטה, אבל המקלט שטוח לגמרי. רעדתי במשך שבועיים, חשבתי שדעתי נטרפת, שאני משתגע. היתה לי קלאוסטרופוביה ופחד מרחבים גם יחד. רציתי לדבר רק יידיש. ישבתי שעות עם המשורר יחיאל מר ודיברנו יידיש על כל דבר שבעולם. למה דווקא עם יחיאל? כי היה לו לב חם, והיו אחרים, שבאותה תקופה נורא פחדו ממני. ואז, כדי להציל את עצמי, ציירתי.

[ויוסל מביא מן המחסן תמונת שמן בגוני אפור, מלך כמעט שקוף ולימינו פקעת של מפלצות-נחשים].  

זאת תמונה שציירתי כשהייתי בשפל. אבל המלך עדיין מלך. את רואה? כל המפלצות בצד ימין. אצלי בכל התמונות העצים והפרחים נוטים ימינה, וגם האור נופל תמיד מצד ימין. אני לא יודע למה. ומאז הדליריוּם אני מצייר את כל החפצים, את העששיות, את הסירים, את התיבות, על רגליים קטנות, בגלל מקלט הרדיו השטוח והנמלה הענקית מאז. והפסקתי לשתות. 

[יוסף ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 176]

   קדחת החזיונות, הדליריום, אליה התעורר ברגנר לעדות-עצמו מחמת הרעלת אלכוהול, אינה רק מיצג-תודעתי-סוריאליסטי לחלוטין, מצב הכרה אלטרנטיבי, המתחולל בפני ברגנר המבוהל, אלא היא מייצגת נסיגה ממורכבות הצבעים והתגוונותם בעולם, לעולם ארכיטיפי דואליסטי של שחור לבן, כאשר הירח הגדול והמפחיד מייצג את 'הקדחת הלבנה' ואילו הנמלה הענקית היוצאת מתוך מקלט הרדיו שעמד ליד המיטה מייצגת את 'הקדחת השחורה'. עולמו של ברגנר עובר קיטוב, הופך דואליסטי, הוא סובל מקלאוסטרופוביה (אני מזהה אותה עם הנמלה) ומפחד מרחבים (אני מזהה אותו עם הירח הגדול והמפחיד), מה שבכל זאת מותיר את ברגנר המעורער, החושב שדעתו נטרפת עליו בקו הבריאות, הן שיחת החברים המלבבת, הדיבור ביידיש והציור.

   כמעט ניתן לראות בדליריום של ברגנר כעין טרנספורמציה לידי מצב תודעה אלטרנטיבי: מיסטיקונים היו רואים בכך חזון; פסיכיאטרים: הזיה שמקורהּ בהרעלה או במשבר נפשי—ובכל זאת כאשר בוחנים את המצב אליו נקלע ברגנר לעדותו, חשובה הדגשתו בדבר הציור, החבר חם-הלב ושפת האם העומדים לימינו; שכן דומה כי התמודדותו של ברגנר עם המשבר הסוחפו מעם המציאות אל מחוזות הטירוף, הם אותם דברים קטנים המחיים את כולנו ומנביטים בנו אהבה: החבר, האמנות (התרבות), הדיבור; ברגנר שומר על מקומו בעולם בזכות שפה ותרבות ההולכות ונעלמות מן העולם; היידיש, כמו אם עליונה, מערסלת את מענגר, התינוק הצורח, בחיקה ומרגיעה אותו להירדם עד שהשינה נופלת על עיניו.  

   ישנן כמה מקבילות מעניינות בין המיצג של הדס עפרת כפי שמתאר אותו גדעון עפרת ובין ההזיה של ברגנר. ראשית בהתגוונות הנעלמת, המצטמצמת כדי שחור ולבן: שחור החצאית, הגרביים הלבנים מפרוות הכבש, הקטטר מלא החלב—אצל עפרת; הראיה בשחור לבן אצל ברגנר—ירח גדול ומפחיד, נמלה ענקית. יתר על כן, עפרת תולה עצמו במהופך בראשית החיזיון ומתחיל לינוק מן הקקטר את החלב; ברגנר מתעורר משכרונו אחוז משבר, מתחיל לראות הזיות מתרקמות לנגד עיניו בשחור-לבן, "קדחת לבנה". שירת היידיש של האם כמו מרגיע את האם-בן התלוי במהופך אצל עפרת (הבן הנושא גם את תרבותהּ של אמו); היידיש, השיחה עם החבר ביידיש [שפת האם], הציור (ציוריו של ברגנר מלאים בלאו הכי סממנים רבים של תרבות היידיש). דומה כאילו חלב-האם של עפרת ו"הקדחת הלבנה" אצל ברגנר הינם התבטאות ילד הממאן להיפרד מן האם, היידיש, שפת האם, הינה ביטוי להנכחתהּ של האם, למפגש האפשרי בין הילד המסויט ובין האם המרגיעה אותו לישון, בשפה שוקעת. גם אצל עפרת וגם אצל ברגנר קשה להבין בסופו של דבר מה עלה בגורלם לאחר שסיימו לשתות (מן הקטטר הלבן או מבקבוק האלכוהול).    

   אבל אולי עליי להסתפק בהצצה חטופה לעולמם של שני צאצאי תרבות היידיש האירופית, להסתפק במה שהצעתי ודרשתי, ולא לחקור עוד בשאלה: מיהי האם, מהי משמעות השתיה, האם הדליריום שעל הבמה או בסטודיו שוכח אי פעם.  האם באין אם ואין יידיש ניתן בכלל להמשיך לשתות, להירגע ולהירדם. מוטב לעצור כאן ולהסתפק בקביעתו של משורר וסופר היידיש הניו-יורקי, יעקב גלאטשטיין (1971-1896): הנה סבורים לפעמים, שכבר הגיע העת שיהיה מעט אור בעיניים ואפשר יהיה לגלות את הנסתר, אבל כל דור הדלת נטרקת לו לפני האף [יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 170]. דומה כי אלמלא היתה נטרקת לי הדלת בפני האף בבקשי להציץ עוד קצת, הייתי אחוז ב"קדחת הלבנה" אף אני.  

 

בתמונה למעלה: יוסל ברגנר, ללא שם [לא הצלחתי לאתר את מועד יצירת התמונה; גדעון עפרת מציין בספרו כי בשנת 2002, לאחר האזכרה לציון יום פטירתו הרביעי של חברו הטוב של ברגנר, המחזאי נסים אלוני, הבחין ברגנר באדם המעמיס עגלת מתים שבורה בפרחים אותם גנב מקברים. מאז לדבריו החל לצייר באינטנסיביות עגלות מוות רעועות בכל מיני אופנים, בין היתר על רקע אופק של סער ושריפה כאשר עורבים חגים מעל העגלה, משחרים לטרף (השיבה אל השטעטל, עמ' 107), כך שכנראה התמונה צוירה בתקופה האמורה. אשמח לפרטים נוספים].   

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

אל תוך הליל הכחול

*

אֶתְמוֹל תָּקַעְתִּי לִבְנִי תּוֹלָדוֹת שֶכָּאֵלֶה:

שֶאָבִי הַיָה קִיקְלוֹפּ, וְכַמּוּבָן בַּעַל עַיִן אַחַת,

שֶחֲמִשָּעָשָר אַחַי רָצוּ לִזְלֹל אוֹתִי לִגְזָרִים,

אָז בְּקׁשִי נִמְלַטְתִּי מִיְדֵיהֶם

וְהִתְחַלְתִּי לְהִתְגַּלְגֵּל בָּעוֹלָם.

[יעקב גלאטשטיין, "אוטוביוגראפיה", משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, תרגם מיידיש וערך: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1990, עמ' 53]

 

    ברבע לשש בבוקר התאחדוּ צפורי העולם ועוררוני משנת-הלילה; שוכב במיטתי, פקוח עיניים,מהופנט לרחשיהן מעבר לקו החלון. בחוץ, אחדות אפוֹר; רק קרקוש אזעקת מכונית בודדת; כהרף אחר כך גם התנעה. מישהו יוצא אל הדרכים. שעה אשר בהּ האדם כמו מוותר על כס מנהל העבודה של כוכב הלכת הזה,ומעניק שרביטו לבעלי החיים .אך לפרק זמן קצוב,כי מעט אחר כן מתחילים הפועלים לשפץ את הדירה ממול, ושאון קידוחים צרמני, מעלים את זמרת הצפורים כליל, והיא נמוגה להּ בנשיה, כמו היתה חלום או איזה זכרון צהוב-כחול מהבהב מעמקי הזכרון; אני צולל בו עוד-רגע,כאמודאי. בני הבית מתעוררים כולם. הילדים מגיעים אל החדר לנער אותנו מן השינה. אני נזכר לרגע בשני עצים עתיקים שעמדו לנוכח חלוני כל שנות ילדותי ונכרתו אחר-כך. הטיולים היחידים בדרך לשיעור פסנתר על גבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שם למדתי להאזין לקול הצפורים לראשונה ולנסות לחקות אותו באמצעות הקלידים.

   רולאן בארת (Barthes) אמר פעם בראיון עתונאי כי אין לו כל בעיה להיזכר בילדותו ובנעוריו,דווקא בגרותו עומדת בו כהווה מתמשך, ארוך,כמעט חסר מובן: 'כאילו הנעורים הם תקופת המופת—היחידה—של הזיכרון. כן, זה העניין: מעבר לנעורים אני רואה את חיי כהווה עצום שלא ניתן לחתוך לחלקים או להעמיד בפרספקטיבה כלשהי'. אני יכול להזדהות עם בארת. נקל בעיניי לשרטט קוים ומפות של ילדותי ועלומיי. אולי משום הגעגועים והמצוקה שליוו אותם אבל גם בשל אותם רגעים ראשוניים, כעין מתכות אצילות של זכרון, שאינן ניתנות לפירוק, חילוק וערעור. הרגעים האלו, כמו הרגע הראשון בו למדתי להשהות עצמי, לחרוג מן הדרך שהובילה אותי אל שיעור הפסנתר, להוביל עצמי אל חלקה הפראי יותר של הגבעה (נוף בלתי בנוי, עצים ושיחים הגדלים פרא: תחנה קבועה של צפורים נודדות), ולהאזין שם בדד ארוכות לצפורים—היא משהו שאי אפשר לשכוח. אבל זאת אינה הסיבה היחידה, כי מעבר לחסד היה בה בילדות גם פחד הומה וגדול— זאת יעיד, כל שום-איש, שכמו אודיסאוס, הצליח לחמוק אייכשהו ממערת הקיקלופ, ונותר קצת חשוך ומפוחד מכל גילוי אלימות.

   אין לי ביוגרפיה. רק רגעים גרעיניים. תחושות, עוויתות-זיכרון, המלוות אותי רוב חיי, אני מנסה להעניק להן מובָנים מחודשים; לקשור בין אטומים קדוּמים של זיכרון, אולי כוכבי לכת, העושים במעגלותיהם, במסלולים קבועים, בלתי-כבים, בתוכי. מאירים קלושות את הדרך.

 אני הולך אל תוך הליל הכחול.

הציטוט של רולאן בארת לקוח מתוך: רולאן בארת, 'למה משמש האינטלקטואל?', גרעין הקול: ראיונות 1980-1962, תרגום: הילה קרס, בעריכת עירן דורפמן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 232.

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Blue and Grey, Oil on Canvas 1962

© 2011 שועי רז

Read Full Post »