Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יצחק דמן עכו’

*

     מדי פעם אני מהרהר בכל מני תיאורים של היווצרות העולם, מטבע הדברים יוצא לי יותר להתעכב על אלו שמוצאם ערבי או יהודי, ומדי פעם אני תוהה בפני עצמי מה היה קורה לוּ הבורא היה נזקק להוציא פרויקט מימון המונים לדרך על מנת להוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל; סביר להניח שבמקרה זה הוא היה בורא קודם כל את הנמצאים כדי שיהיו בכלל המוֹנים, אבל אם כך – יש להניח שההמונים ירצו איזו שליטה או השפעה על החוויה הסוֹפית; ככלות-הכל, לא היה להם שום ניסיון קודם עם אותו יוצר שהם משקיעים בו את מיטבם, וטרם נוצרו המיתוסים של כתבי הקודש, שהבטיחו להם עולם-הבא או אפילו שהיוצר הזה הוא כל כך טוב, שהוא אינו מסוגל ששום דבר יתעקל לו או יושחת בהיסח הדעת (ואולי כל תפיסות השכר-עונש, הגאולה והעולם הבא הן בבחינת תשורות לעידוד המשקיעים). זאת ואוד, עם נביא בחשבון את דברי-ימיהן של החברות הפוליטיות, יש להניח שמיד משהפטנט/עולם היה מצליח, היו מנסות קבוצות כוח להשתלט על הסיפור או למצער להיטיב אחיזתם והשפעתם על קורות העולם ועל חלוקת הנכסים הרוחניים והחומריים בין כל המשתתפים – ולהטותו לטובתן.    

     כשאני קורא פרשנות יהודית למיתוס מגדל בבל, לפיה אנשי דור הפלגה, פשוט הפסיקו לבטוח אוטומטית באל שהטביע למוות את רוב המין האנושי במבול, ובנו מגדל, כדי לגונן על ראשם מגל הצונאמי הבא; אני מהרהר האם כל מיתוסי-הרשע שהצמידו חז"ל לנמרוד מלך בקעת שנער (לימים בבל), לא נבעו רק מכך שהם מציירים אותו כמי שראה בעצמו אל, אלא משום שהיה מראשוני האנשים שחשבו שלאל ההפכפך והאקצנטרי שבמרום, לכל הפחות מגיע שיחלוק את ממשלתו ברוטציה עם דרי-מטה. למשל, ר' יצחק דמן עכו, מקובל עכואי שעבר לספרד, לאחר חורבנה של עכו הצלבנית בשנת 1291, פירש בספרו מאירת עיניים, כי חטאם של בוני המגדל היה העיסוק בפילוסופיה, קרי: העובדה שניסו לערבב בין הרצון האלוהי ובין הידע האנושי, באופן בלתי מוסמך (לא בתיווך נבואי).

   אבל זה בדיוק הסיפור האנושי, בין אם האל אינו אלא רעיון מופשט; רעיון המנסה להסביר את הפיכת האפיסה (בין כתודעה השוטפת את האדם כך שאינו מסוגל כמעט לאחוז אלא באפס קציה ובין כמקום שדעת האדם אינה מצליחה להגיע עדיו) – לאחדות ואז לריבוי מגוון ורב-פנים, ובין אם הינו תבונה קוסמית או על-קוסמית; כך או אחרת: בני אדם התערבו בפעליו. היה לו רעיון (אולי הוא רק רעיון בעצמו) והיתה לו יוזמה, ובאו בני אדם, שחשבו שהם שליחיו או חשבו שהם נציגיו עליי אדמות או חכמיו וידידיו, והתחילו להחיל שינויים בסיפור מתוך תובנה שגם הם שותפים חלקיים או שווים בעלילה. הם קשרו בין אותו בורא שוחר-טוב ובין דתות, לאומים, קבוצות חברתיות, מלכים, נביאים, אנשי-דת, וכל-אחד מהם שאף לגלם בעצמו את "הצד של הטובים" , כלומר: בני אור – כשבצד השני, נו-טוב, כך אויבים בשר-ודם לשעבר, הפכו לאויביו של אלוהים.

    וזה נמשך ונמשך, וכך יכולים היו פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד ובמידה רבה בשעתו –נאמניו הגדולים ביותר של הכס הקדוש באירופה, לגרש את יהודי ספרד בחוסר-כל או לחייבם להמיר את דתם  – ואת אלו שבכל זאת נתגלו כיהודים אחר-כך – לענות עד מוות או לשרוף על המוקד; וכך יכול היה הנרי השמיני מלך אנגליה, להמית נשים ויועצים ואפילו לורדים בלא-הנד עפעף, משום שמשעה שנקבע מעמדו כראש הכנסיה האנגליקנית, הרי שכל דבר שעלה ברצונו עלה עם דעת האל בהתאמה גמורה (הוא לא היה מלך בלבד אלא גם ראש הכנסיה). דומה לכך היה הליוגבלוס (או אלגבלוס), הקיסר הרומי, שהיה כהן לאל השמש הסורי, והנהיג ברומא פולחנים של אורגיות ורצח – כאשר בד-בבד, לא משנה כמה חיים קיפד – הוא נותר עדיין בעיניי עצמו, לא קיסר רומא בלבד, אלא גם כהן גדול; כלומר: התגלמות האל עלי-אדמות. כמובן, כל מיתוס אורתודוכסי עומד על כך שהמנהיגים הדתיים ו/או הקהילה הדתית הם נציגי האל עלי-אדמות ועושי רצונו הנבחרים. מבחינה זאת, אך טבעי הוא שרבנים בכירים בחינוך הממלכתי דתי הוציאו לאחרונה  את שמו של הנביא מחמד מדף מקורות שחולק לתלמידי המגזר בטענה לפיה: ידיעות על הנביא מחמד עלולות לעורר התבוללות! מה עומד מאחורי תפיסת העולם הנפסדת הזאת? רק אנחנו (לדידם, יהודים אורתודוכסים) מייצגים את אלוהים ואת רצון אלוהים עלי-אדמות; כל היתר, כאין-וכאפס בעינינו – אמונותיהם, דתותיהם ודבריהם הבטלים עלולים לפגוע בקהילת-האמת האחת והיחידה. קשה לתפוס כמה שחיתות עלולה להיות מולבנת כך, ולהיות מוצגת כצחה וברה.  התקיפים ביותר מקרב המוסלמים בימי הביניים, המלומד האנדלוסי, איש גרנדה, מחמד אבן חזם (1064-994) איש ריבו של ר' שמואל הנגיד; והיהודי שהמיר דתו משום שהיהדות היתה לו לטורח, סמואל אלמגרבי (1175-1125) בספרו אפחאם אליהוד ("סכירת פיהם של היהודים") הרבו להקשות מדוע המקרא היהודי מלא בהצגתם של נביאים, מלכים ומנהיגים, כדמויות שמשקרות ופועלות מעשים נתעבים. זה מאוד הטריד מוסלמים – שכן, על הנביא מחמד נאסר לומר דברים דומים וכן על ידידיו-קרוביו (האוליאא') ועל הח'ליפים (שושלות מלכים מצאצאי הנביא), שכן כל מי שדיבר בהם דברים רעים היה מועמד רציני לאבד את ראשו במועד קרוב. בעלי הפולמוס ניסו לטעון שמהסיפורים הללו לומדים היהודים היתר להיות מושחתים בעצמם, אבל נדמה לי שהסיבה הפוכה בדיוק – המקרא שם לפנינו את הסיפור האלה כדי שנבין שאיננו יכולים להצדיק עוול, עושק ורצח בטענה שהיהודים קרובים קרבה-יתירה לאל, שבחרם מכל העמים. איך מכל הסיפור הזה נתגלגל שבדורנו אנשי הלכה יהודיים דנים ברצינות בשאלות, כגון: האם מותר להונות גוי, האם יש להציל את חייו של פצוע לא-יהודי בשבת במדינת ישראל שבהּ לא צריך לחשוש מפני "דרכי איבה" כלומר מנקמת דם, ועוד לא מעט מוזרויות אחרות?

    סרטו של הבמאי היפני, אקירה קורוסאווה (1998-1910), Kumonosu-jō (טירת קורי העכביש, 1957), המוכר יותר במערב בשם Thorne of Blood  (כס הדמים) כולל בשלוש ומשהו דקותיו האחרונות, את סצנת מותו הנקלה של וושיזוּ (מקב'ת יפני), סמוראי שרצח את אדונו ואת חברו לנשק, בעצת אשתו, שמאבדת בהדרגה של שפיות דעתהּ. וושיזו השתלט על המשרה ועל הממשלה, מכוח נבואה שהוא וחברו מיקי שומעים ביער, מפיה של ספק מכשפה ספק מפלצת (המיתולוגיה היפנית מליאת שדים הקשורים בדרך כלל לעובי-היערות או לשטפונות המתגלגלים מהים), המחליפה כאן את שלוש המכשפות אצל שייקספיר, בנות דמותן של שלוש המוירות היווניות הטוות בפלך את הגורל, לרבות את גורלם של האלים. המכשפה מנבאת, כי וושיזו יהפוך לאדון הטירה ולימים בנו של מיקי יירש אותו. זוהי רק הקדמה לאירועי דמים שעוד יבואו, ובסופם בנו של מיקי יצליח לברוח לאחר שאביו חוסל ולימים יחזור בראש חיל כדי להתייצב מול רוצח אביו. חשוב להדגיש כאן, מה שדוחף את וושיזוּ, היא האמונה בכוחה של הנבואה, בין אם מקורהּ אלוהי, דמוני או פשוט קול-הגורל. משעה שהוא שומע את הדברים קל לו לקבל את עצת אשתו לרצוח את אדונו ואז את חברו הטוב. משהוא מתבשר כי אשתו הרה הוא פועל במהירות כדי שבנו של מיקי לא יהיה יורשו. הוא משוכנע בייעודו, בהיותו נבחר. דווקא "הנבחרוּת" הזאת – אינה מותירה אותו כשם שהיה: חבר טוב וסמוראי נאמן, אלא הוא מתמלא קוצר-רוח ותחושה לפיה עליו להגשים את דברי-הנבואה לגבי גורלו כמלך-הטירה בכל דרך, כולל נקיטת אמצעים החורגים מדברי הנבואה.  ואולי ניתן להסביר כך גם כמה מחטאיהם של מלכים מקראיים שהזכרתי לעיל, וגם של מנהיגים פוליטיים בימינו, שחשבו שלא חשוב מה שהם מעוללים, יש להם נביא לימינם (או גדול תורה) והנביא משח אותם למלכים בשם ה' אלוהי ישראל, והואיל והם בחירי האל או הטבע או הגורל – הם חשים את עצמם מרוממים מעל כל מעשה חולף-עובר, כאילו הפכו להיות מגלמים, לא משנה מה יעוללו, את טבעו הפנימי של העולם. בחזרה לקורוסאווה, יש לציין שני דברים: האחד, כי אל מול רוצחיו העתידיים, וושיזוּ מרעים, כי לא ייתכן כי יזכּוּ אדון גדול כמוהו במוות נקלה (כלומר, נוכח כל מעשיו הוא מאמין שהוא אדון נעלה ולא רוצח נקלה) – ואילו צבאו-לשעבר משיבים לו: ומי רצח את אדונינו הגדול הקודם? כלומר, זהו המפגש הראשון שבו הוא אינו יכול לרצוח או להרחיק מעליו את האנשים הרואים אותו בנכליו ובנפסדותו. האחר, המוות שבחר קורוסאווה לוושיזוּ שונה ממותו של מקב'ת בדו-קרב עם מק'דאף. כסמוראי, זוכה וושיזוּ למוות בּזוי, לא בשדה המערכה, לא כדרך הטבע ולא בסאפּוּקוֹ. קורוסאווה ניסה לומר כאן דבר-מה על כך שנוכלים ורוצחים אינם יכולים לזכות לגורל של אנשי-מעלה, גם אם הם נושאים עד אחריתם תחושה של "נבחרוּת".  

    אני לא מעוניין לרדת כאן לפסים פוליטיים אקטואליים, על אודות מקבת' המקומי ואשתו, ותחושת הנבחרוּת שהוא כנראה יישא עִמוֹ עד הרגע שבו המון-תומכיו יתעורר להבין שלא מדובר פה באדון גדול, אלא באדם שהפך לו לתחביב את ניכוסם ומחיקתם של שותפיו הפוליטיים, בדיוק ברגעים שתכפו לכך שהסכימו ללכת עמו דרך. לא בסמוראי ולא בשוגון עסקינן. אלא בפוליטיקאי רב-נכלים, אמן ההקטנה של זולתו, המאשים את כל מתנגדיו במימון עמונים או בכך שהעמונים מממנים אותם. בסופו של יום הוא עוד ייתקל בחץ הראשון שיירה מתוך צבאו לעברו. אחריו יבואו השאר.  

     אבל בואו נחזור לקורוסאווה וגם לבורא, אותו הותרנו טרוד בפרוייקט מימון-ההמונים, ונחשוב לרגע על אפשרות שבה בניגוד לכיוון התימטי של החיצים, אף לפרדוכס החץ של זנון, שבו כל חץ מתפצל לאין ספור חיצים, עד שלא נהיר אם התנועה הזאת בכלל יכולה להגיע לאיזה מקום (לטעמי הפרדוכס של זנון היה אחד מהמקורות החשובים ביותר של הציורים הפוטוריסטיים שעסקו בתנועה ובפער בין מבע התנועה על הקנבס ובין העובדה שהקנבס, ככלות הכל, מגלם טבע דומם, שאינו נע), החיצים ישובו לאחור, ווושיזוּ לא ייפגע, אבל התהליך יימשך לאחור (חץ הזמן יתהפך); החיילים לא יירו את החצים, וושיזו לא יבגוד ויהרוג את אדונו וחברו. בסופו של דבר האל לא יהיה טרוד בפרוייקט מימון-המונים ואולי גם לא ייברא. העולם ייוותר ללא היסטוריה, העולם לא יהיה עולם, הרישעה והטמטום לא יהיו נוכחים בו, גם לא ההטבה וההשכלה, המוות והחיים; ההכרחיות של זרימת הנהר ההירקליטי תחדל. אבל האם יהיה אז בכלל אֵל?  מחיי אלדﱢין אבן ערבי (1240-1165) הגדיר בספרו פצוץ אלחכם (תושבות טבעת החכמה) את האל ואת האינטואיציה של הבריאה כרצונו של האל למניפיסטציה; האל רצה להתגלות. נמאס לו מהסתר ומהיות הוא לעצמו. הבריאה לפי שיח' סוּפִי זה היא התבוננות של האל במראה. הוא אמנם יודע את עצמו בבהירות גמורה אבל בכל זאת נזקק למשהו שהוא יחסי אליו. כללו של דבר, האל עצמו היה מעוניין בריבוי ועדיין מעוניין בו. זה דבר שלא הבינו רבים מהתיאולוגים האסלאמיים שרדפו את אבן ערבי והבעירו את כתביו. האינטואיציה של המשיכה כלפי הייחוד אצל המונותאיסטים משקפת את המשיכה כלפי ריבוי-הפנים מבחינת המחשבה או הרצון האלוהי. אין כל דרך אחרת להסביר מדוע האל האציל מתוכו יישויות מרובות מהן מטאפיסיות ומהן פיסיות. עולה מכך, שהאל לא מעוניין גם בדת אחת או במקדש אחד או בבני אדם שחושבים אותו דבר או מונהגים על ידי מגמה אחת או אדם אחד; אין לו צורך במלך שרואה בעצמו את מבחר המין האנושי או כעין על-אדם ניטישיאני או בעוד וושיזוּ של קורוסאווה או באיאתולה איראני או כראש ממשלה ישראלי המשוכנע שהוא התגלמות שהיא חזון כל הדורות הציוני יהודי – ואינו; אגב, את עקבות התפיסה הזאת ממש, של רצון האל בריבוי – ניתן למצוא כבר בפרשת מגדל בבל שהוזכרה שבמהלכהּ בלל האל את שפתם של בוני המגדל ללשונות רבות והפיץ אותם בכל הארץ (כלומר, אינו מעוניין לא בעם אחד ולא בלשון אחת). בתקופות זוהר של דתות ותרבויות נמצאה הסמכות וההוראה אצל אנשים רבים בעלי-דעות שונות ולא אצל אדם אחד בלבד. ממש באותו מידה, אין שחר אפוא לתפיסה לפיה ישנה רק התפתחות היסטורית מוכרחת אחת (טלאולוגיה) שמתוכה תתגלה אמת אחת ויחידה (שסופהּ בהמשך הוא תמיד עיי חורבות) – אלא בדיוק ההיפך הגמור, התפתחויות הרבה ואמתות (יחסיות) מרובות.

 *  

Throne of Blood: Final Arrows Scene from Jordin Wang on Vimeo.

[כמובן השיר של צ'פלין Smile אינו נכלל במקור, אבל השידוך הצחיק אותי בסרקזם שבו]

*

אמן אנושי-לגמרי, העומד בפני חתימת פרוייקט מימון ההמונים לספרו, מה, הוא אמן הכתיבה עידו אנג'ל. אנג'ל הוא מהסופרים העבריים האהובים עליי ביותר; חלק מרשימה קצרה בתכלית של סופרים כותבי עברית שאני מחכה תמיד לספרם הבא. ולפחות כבר שבע שנים וחמישה ספרים שהוא בעיניי מהקולות הספרותיים שאסור להחמיץ. בשנת 2018 זכיתי לכתוב אחרית דבר לספרו, המלה העצובה קומקום (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה) ובספר שהגשתי לאחרונה למו"ל, יש פרק המוקדש ליצירתו; אף הוזמנתי לכתוב אודותיו ערך בלקסיקון ספרותי. עידו עומד ארבעה ימים לתום פרוייקט הדסטרט למימון ספרו הבא "מה" (הספר נערך על ידי רועי חסן ועתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר). עד כה נאספו כ-72% מהיעד. אני קורא לכן/ם (מה זה קורא, מצפצף בקאזוּ!),  להירתם ולרכוש ספר אחד או יותר ולהוביל את אנג'ל לעבר הוצאת ספרו (ההדסטרט מסתיים ב-6.6.2021). למטה מצורפת שיחה שלי עם עידו אנג'ל שנערכה בספונטניות, כעין ג'ם סשן רעיוני, אתמול בצהרים. לא הכנוּ דבר ולא נדברנו ארוכות מראש (אני הבאתי עמי כמה פסקאות מהספר החדש, אבל לא היתה לי שום הכנה מראש לגביהן). צפו והבינו, מדוע ספר חדש של עידו אינו דבר קט, אלא מסוג הדברים, שאסור להניח להם לחמוק תחת ידינו כאבק פורח וכחלום יעוּף. ספרוּת כמו זו של אנג'ל היא להערכתי מהדברים החשובים שנכתבים היום בעברית ושלא בעברית.

מה יש בשיחה? עידו, אמא של עידו, אני, באדא שאן-רן, סוטרת הלב, שפה, מגבלות השפה, מסירה מדור לדור, אנרי ברגסון, יואל הופמן, פריד אלדין עטאר, יעקב רז, ר' שמעון בר יוחאי, ר' מנחם מנדל מקוצק, ג'ון קליז, מתנות, כלום, אבל, תודעה, אנשים על הירח שקוראים להם נפתלי, אין, יש, הזיות, תסמונת שרל בונה, עיניים, מוסיקה, הומור, לב. 

*

*

בתמונה למעלה: Asakazu Nakai. A Frame taken from the end of the film:  Kumonosu-jō by Akira Kurosawa, Japan 1975

Read Full Post »

 

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.  ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.  {פ} [בראשית פרק י"א]

 

   פרשה קטנה זו, תשעה פסוקים ארכהּ, זכתה לגנים תלויים של פרשנויות. דומה כאילו היא עצמה היתה לכעין מגדל אשר ראשו בשמיים, ומרוב פירושיה כי פרו ורבו ומילאו את הארץ ואשר נסבו על שפה, תקשורת, התאגדוּת חברתית, בנין ציביליזציה, רעיון האלהוּת, עבודה, עמידה מול איתני הטבע, טוטליטריזם, גלובליזציה וכיו"ב, כולנו כבר מביטים אל אותם הפסוקים כמו באיזו אידיאה מעורפלת, אשר כל איש/ה ואיש/ה מפרשים אותה כפי נטיית ליבם/ן.

    הפרשנות הרבנית של הסיפור מגוונת להפליא. בבראשית רבה (ראשית המאה החמישית לספירה, קיסרין) ראו במגדל קריאת תיגר של נמרוד מלך בבל כנגד האל, בהציבו בראש המגדל צלם בדמות-עצמו; במדרש תנחומא (מאה שביעית, ארץ ישראל) דיברו על הטוטליטריזם והשיעבוד של עובדי המגדל לרצונו של מלך עריץ הפועל להגדיל ולהאדיר את שמו על חשבון נתיניו, אותם הוא מעביד על צאת נשמתם; מדרש זה שימש במחצית השניה של המאה התשע-עשרה את הנצי"ב מוולוזין (ראש ישיבת וולוזין המהוללה) בבואו לפרש את הסיפור בחיבורו העמק דבר, עת השיעבוד והטוטליריזציה אותן הנהיג כביכול נמרוד הפכו אצלו לאלגוריה למצב האדם תחת שיעבוד התעשיינים (מדובר על ראשית המהפכה התעשייתית ועל הנהירה לערים הגדולות בכל רחבי אירופה); אם נחזור לאחור, בשנת 1291 פירש המקובל ר' יצחק דמן עכו בספרו מאירת עיניים כי מגדל בבל הוא אליגוריה לנסיונם של הנמשך של הפילוסופים ליצור להם עולם מושגים וכללים, הנוגד את חיי האמונה האמיתיים.  לטעמו של המקובל עתיד הקב"ה להעניש אותם על נסיונם הנואל ועל כך שהם מרחיקים את הבריות מחיי האמונה הטהורה. בחוגים של פילוסופים-יהודיים פרובנסאליים בני התקופה, המגדל הוא דווקא סמל לעבודת כוכבים ומזלות, ולהפרדה בין הכוחות הרוחניים הנשפעים מן העולם האסטרלי, ובין האל המאפשר לדידם את קיומו של המכלול הקוסמי בכל שעה ושעה.

    טווח האפשרות ההרמנויטיות אפוא הוא מגוון מאוד. מעניין כי ההרמנויטיקה, פרשנות הטקסטים, גזורה משמו של האל הרמס, שליח האלים, המתווך בינם ובין בני האדם. על פי המסורת של הדת ההרמטית האזוטרית במאות הראשונות אחר הספירה, ועוד יותר, על פי כתבים ערביים בני המאות התשיעית והעשירית שהושפעו מאוד מקורפוס החיבורים של הרמס טריסמגיסטוס ("הרמס בעל שלוש ההתגלמויות"), הרמטיקה,  היה הרמס השני, בן תקופתו של נח, והאריך ימים עד לאחר המבול, והיה הראשון למסור לאדם את המדעים, המאפשרים לאדם לבנות חיי חברה ותרבות מתוקנים. מעניין, כי מסורת הלניסטית וערבית זו מתלכדת עם זמן סיפור מגדל בבל, שאליבא דהמקרא אמנם מתרחש מייד לאחר המבול.

   פול ריקר (2005-1913), מגדולי הפילוסופים ההרמנויטיים בצרפת במאה העשרים, מתרגמו של אדמונד הוסרל וידידו של עמנואל לוינס [1995-1906, אם איני טועה היה ריקר חבר בועדה שאישרה את הדוקטורט המאוחר של לוינס בסורבון והכיר בו מייד מן הפילוסופים החשובים של התקופה] כתב בספרו על התרגום כי כשלון הבנין, הפצתם של הבונים בכל הארץ ובלילת שפתם לשפות רבות,אינה גורמת להתקוממות או מרי אלא הציבה את האדם בפני אתגר חדש ותשוקה חדשה: התשוקה לתרגם; קרי: התשוקה לחבר ולאחד מחדש את האנושות שנפרדה, ואף על פי כן, תשוקה זו יש בה גם את הדעת לידע כי כי אין תרגום מושלם, תמיד יוותרו פערים בלתי ניתנים לגישור בין תרבויות ובין אדם ובין זולתו; ולמרות כל זאת, הנסיון הכן לדבר בשפתו של האחר, להבינו, להטות אוזן למחשבותיו, תחושותיו ומאווייו יש בה משום 'עמידה בניסיון הזר' [ריקר נשען כאן על המונח Der Fremde (הזר) בהגותו של אדמונד הוסרל, ומשמעו הנסיון להבין את האחר על אף אחרוּתוֹ], שהיא כעין 'הכנסת אורחים לשונית', שיש בה קירוב, רעוּת ואמפתיה כלפי כל אדם [פול ריקר, על התרגום, תרגם מצרפתית: שי רוז'נסקי, עריכה מדעית: עירן דורפמן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 52-47]. קשה שלא לחוש כאן בהשפעת המושג 'אחר' בהגותו של לוינס, ובהענוּת לצו המוסרי-מטפיסי הנובע מפני 'האחר' בהגותו.

   המשורר והצייר, דודו פלמה, מביא בספרו החדש כמו שור בלי ראש (הוצאת פרדס: חיפה 2010) שיר המהווה מדרש-חדש לסיפור מגדל בבל. הנה השיר 'אלהים אחד' לפניכן/ם:

*

וַיְהִי כֹּל הָאַרֶץ שָפַה אַחַת

דְּבָרִים אֲחָדִים וְאלֱהִים אֶחַד

 

הַצִּמְצוּם הַזֶּה הָיָה

דַּוְקָא נוֹחַ לָאֲנָשִים שֶמֵּאָז

שֹךְ הַמַּיִם וְגַלֵּי הַבֹּץ

היוּ נְטוּעִים בַּטִין הַסָּמִיך וְעֵינֵיהֶם

לְטוּשוֹת בְּטִינָה בְּכוֹכָבִים

צוֹנְנִים בְּרָקִיעַ אַחֵר.

 

בְּלֵאוּת דְּשְדְשוּ רַגְלֵיהֶם בַּחֵמַר הַגַּס

וְעוֹדְדוּ אִיש אֶת אָחִיו

לְהַמְשִיךְ וּלְטַפֵּס, אִם סִיזִיפוּס יָכוֹל

לְגַלְגֵּל אֶת הָאֶבֶן לְרֹאש הָהָר

תוּכַל גַּם טִינָתַם לְהַרְקִיעַ

וְאִם לֹא הִיא יַּגִיעַ מִגְדַּל הֶעָפָר.

 

אַחַר כָּךְ קָרָה מַה שֶקוֹרֶה

בְּכָל מִשְחָק מָכוּר

וְכַצָּפוּי הָיְתָה הָרְשוּת

בְּיָדָם לָשוּב לַעֲפָרָם

מֻשְפָּלִים וִיגֵעִים כְּתָמִיד.

 

מֵעַתָּה תִּהיֶה טִינָתָם הַזוֹעֶפֶת

הַלָּשוֹן הַיְחִידָה בָּה יְדַבְּרוּ

בְּהַרְבֵּה שָפוֹת.

 

וְרַק אֱלֹהִים אֶחָד הֵבִין לְפֶתַע

שֶשוּב לֹא יִהיוּ הַדְּבָרִים

כְּמִקֶדֶם

וּבְנֵי אֵלִים לֹא יִשְתַּעְשְעוּ

עוֹד עִם בְּנוֹת הָאֲדָמָה.

וְשוּב לֹא יוּכָל לְהִתְקָרֵב

אֶל הַיְצוּרִים הָאֵלֶּה

שֶהוּא פּוֹחֵד מֶפְּנֵיהֶם

כֹּל כָּךְ עַד שֶהוּא מַסְתִּיר

פָּנָיו מֵהֶם, כְּמוֹ יֶלֶד מְבֹהָל,

הַרְחֵק עַד כַּמָּה שֶאֶפְשָר

 

רָק עֶרְגָּתוֹ הַנִכְזֶבֶת

תֹּאחַז בָּהֶם בְּצִפֹּרְנֶיהָ הַחַדּוֹת

כֶּבְּרִית עוֹלָם שֶיָּכוֹל הָיָה

לְהִתְרַחֵש אַחֶרֶת

 

[דודו פלמה, 'אלהים אחד', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 65-54]

 

   פלמה מתאר כאן את טינתם של פליטי המבול היחידים, שעולמם חרב, הצריכים לקום מן הבוץ ולהתחיל לבנות חברה אנושית מחדש. היותם משוקעים בטין, זכרונותיהם על מה שהיה ולא יהיה עוד לעולם, מביאתם לכדי טינה: טינה כנגד הטבע שעלה על גדותיו וחולל הרס שלא נודע עד אז; טינה כנגד האל, איזה אל שיהיה, שהביא כזאת על ראשם.  בבואם להתבונן בחייהם גם לאחר הבניין, גם לאחר שלכאורה נפוצו לכל כנפות תבל (מה שיכול להביע גם את שיקומו של המין האנושי, כך שלאחר שפרו ורבו, יצאו למלא שוב את הארץ), המוות, החורבן, המלחמות, המגפות עדיין אורבות להם בכל מקום. במצב כזה נקל על כל אדם לרחוש באיזה חלק מאישיותו איזו טינה כלפי העולם ומוצאותיו. החורבן במבול, מצב העניינים הזה שבו המוות יושב מעבר לכתף כל הזמן והאדם נושא בזכרונו חורבנות פתאום השבים ומתחדשים, הביא לשבר מהותי ביכולתו של האדם להיות קשור עם האל בחינת צלמו עלי אדמות. אדרבה, על האדם לרכז את כל כוחותיו במלחמות הקיוּם ובהתמדתו על אדמות. האל הוא זה המבין דווקא כמה המיט המבול אסון, לא על האדם בלבד, אלא על נוכחותו של האל בקרב בני האדם, מפוחד מהם, מבויש מפניהם, מסלק עצמו האל כמעט לחלוטין, ורק רישום כלשהו של נהיה ושל ערגה מן הברית שהיתה שבין אדם לאלהים עוד  נותרת תלויה בחלל האויר, כמעט בלתי-ממשית, אוטופיה שאינה תלויה שוב בזמן ובמקום.

   אליבא דהפייטן היהודי שמעון בן יצחק ("השמעוני", מאה עשירית, מיינץ שבגרמניה), אמנם מבטא סיפור מגדל בבל סוג של מרי באלהוּת אשר הביאה לחורבן המין האנושי; המגדל מבקש להביע את המוטיבציה האנושית למגננה כנגד הטבע ו/או כנגד האלהוּת האורבים לפתחהּ; האל מפיצם בכל הארץ ובולל את שפתם בכדי שישובו לחיים; זאת ועוד, תפישתו של שמעון בן יצחק היא טלאולוגית. האל מוביל את ההיסטוריה כולה, למציאות של שלום כלל-אנושי שבו כל המין האנושי יעבדו את האל שכם אחד.

   ההשגחה האלהית על ההיסטוריה ותקוות הגאולה רחוקות מאוד מן התפיסה אשר מביע פלמה בשירו; זהו עולם שבו הברית שבורה, האלהוּת בכרה להסתלק כאשר נוכחה בטרגדיה שחוללה. האל ההורס אינו האל הבונה. האנושות היא הבונה. בנין חברה אנושית שבה שורר צדק ושלום יחסי, בהּ  מוענק ערך לחייו של כל פרט ופרט, עשויה לבטא את התאחזותם של יחידים באותה מציאות אוטופית קדומה של ברית, את ההתאחזות באותו רושם של נוכחות אלהית קדומה, אר נסוגה מן ההויה, כמעט ללא הותיר זכר להיותה אי-פעם.

  ר' משה חיים לוצאטו  תיאר בפתח ה-26 מספרו קל"ח פתחי חכמה את רושמו של האין סוף שנותר בחלל הריק של ההויה לאחר שהאין סוף הסתלק והתעלה ממנוּ; עם זאת, האין סוף ברוך הוא (כפי שכינהו הרמח"ל) האיר בקו-אור ראשון את רושמו, ושם צפן את כל הידע התכליתי הארוג בכלל העולמות. האין סוף ברוך הוא הינו טרנסצדנטי ועל כן נעלם מהשגת ברואיו; לעומתו, אותו זיכרון מוחלט הצפון ברושמו ניתן לאיזו השגה פנימית (בהיותו סופי). העולמות אותם מתאר רמח"ל, גם אם האין סוף מסולק מהם הינם בכללם ביטוי להטבתו של האל בכלל-נבראיו, זהו הטוב שבעולמות האפשריים, ואף האדם עוד עתיד להיוודע לכך, בעת בה תשתכלל ותתעלה השגת האדם, עת יהיה קשור לנשמתו, באותה המידה בה בני האדם חשים את גופם במציאות הנוכחית.

   פלמה אינו אופטימיסט לכתחילה אף אינו תיאולוג כרמח"ל; שירו מבטא הלך-רוח קיוּמי-דיאלוגי, שאינו חפץ עוד בתיאודיציאה ("הצדקת האל") אלא בהולכה פכחת של האדם לכדי מציאות זמנית-סופית-אפשרית, שבה יאירו בני אדם פנים אילו לאילו. העולם מלא טינה ומלחמה ומחלה, כמעט חסר חמלה. עם זאת, בקרבתו של עמנואל לוינס אשר כתב את הספר אחרת מהֶיוֹת, אין להסתפק במה-שיש, יש לעמול על אפשרות של התרחשוּת אחרת וקירובם של חיים אנושיים הרחוקים  מן הבהלה, הבושה והפחד, מן הטין ומן הטינה, זוהי מלאכתו של כל אדם, ולא עלינו המלאכה לגמור. האחריוּת הזאת לחיים האנושיים היא מנת חלקם של בני האדם והיא אינה עתידה לחדול. זוהי ברית עולם, אפשרוּת של התרחשוּת אחרת,  שביכלתינו לקדמהּ או להעלימהּ.

דבריו של דודו פלמה על אודות הצמצום, הנסיגה, וההסתלקות האלהית הזכירו לי את דבריו של הפילוסוף הסיני צ'יאן מוּ (1990-1895) על אודות נסיגתו של האלהי לשוליים בזמן המודרני. על כך כתבתי כאן.

 

בתמונה למעלה: פטר ברחל האב, מגדל בבל, שמן על בד 1563.

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »