Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יצחק פרנקל-פרנל’

*

*

הַרְבֵּה יְלָדִים חָזְרוּ מֵהַקִּרְקָס

וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ.

אֲבָל אֲנַחְנוּ

רָאִינוּ בֵּין תְּכוֹל כִּפַּת הַקִּרְקָס הַגָּדוֹל

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּהַלֵּךְ בֵּין חַבְלֵי הָאֹפֶק

כְּלֻלְיָן.

וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֵד מֵחֶבֶל הָאֹפֶק אֶל בֵּין הַקְּלָעִים

גַּלֵּי תְּשׁוּאוֹתֵינוּ נִשָּׂאִים בְּקֶצֶף

אֶל חֶבֶל הָאֹפֶק הַמֵּת

וְהַלֻלְיָן מִסְתַּתֵּר בִּתְהוֹמוֹ.

כְּשֶׁיְּרִיעוֹת הַכִּפָּה מִתְאַפְלְלוֹת

רוֹאִים הַכּוֹכָבִים – יַלְדֵי הַחֲשֵׁכָה –

אֶת עֵינֵינוּ הַשְּׁקוּעוֹת שֶׁעָל רִיסָן

תְּלוּיוֹת עָבֵי הָעֶצֶב וִילָדִים אֲחֵרִים

הוֹלְכִים וְצוֹחֲקִים. 

[יאיר הורביץ, 'קרקס', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2008, עמ' 24. לקוח במקור מתוך ספרו של הורביץ, שירים מן הקצה הנמוך (1961)]    

*

   ביקרנוּ ביום ראשון בקרקס, יותר נכון: בדואו-קרקסי, מעט אישי מעט אינטימי. נסענו, אשתי הילדים ואני, למוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד לצפות במופע של שני אקרובטים מקרקס פלורנטין בתל אביב; אולם מוזיאון ינקו-דאדא, בימים כתיקונם, גלרייה-מוזיאון המציגה לראווה עבודות נבחרות מאת מרסל ינקו לצד תערוכות אורח, אירח הפעם בחלל המרכזי את שני אקרובטים צעירים: ג'אגלר ורוכב על חד אופן (נ') ונערת-גומי המסוגלת כנראה גם לתרגילי טרפז (א'). אני כותב בקיצורים כי לא הצלחתי לקלוט את שמותיהם ואלו לא הופיעו בתכניה.

   המופע כלל ג'אגלינג (כדורים, סכינים, מקלות), הליכה על קביים, רכיבה על חד אופן, תרגילים אקרובטיים על גבי מתח, שפגטים, התמתחויות בלתי אפשריות של כל אברי הגוּף. מוסיקת הרקע היתה חרישית. הלוליינים היו אנושיים, קרובים, קצת מצחיקים קצת מתוחים, לעתים נראו מעט שבריריים, כמו מוּדעים למרחק הקצר הבלתי-נראה בינם ובין הקהל.

   הילדים שמחו, הקטן (בן שנתיים) צחק בכל פה (ואחר-כך החל לטפס ולרדת בגרמי המדרגות של המוזיאון, ואילץ את אימו ואותי להתרוצץ רצוא-ושוב אחריו). אני הרהרתי ביפיו המינורי של המופע. על צפיה במופע הנועד לכל גיל וקהל, המלווה במוסיקת רקע קלה בלבד (מערכת-מיני כתחליף לתיבת נגינה), ומשתתפיו מדברים בלא מיקרופונים, ללא אורות מרצדים או פנסי תאורה, ללא תלבושות מנקרות עיניים, איפור מפואר, זיקוקין די-נור, ואפילו ללא בעל חיים לרפואה, שייגנוב את ההצגה.

   חשבתי על מופעי החנוכה המופקים לעייפה. מיטב הסלבריטאים, כוכבי הילדים, המפיקים/ות ופעלולי הבימה; מיטב הדי ג'ייס, מיטב הפעלולים. ואילו כאן, חרישי, עדין, אנושי, קטן וחם. עם טעויות קטנות, ועם ג'אגלר שמרשה מדיי פעם לאחד מכדוריו לנשור, וליד לרעוד, ובכל זאת יפה כל כך, עדִין ומרווח.

   בדרך הביתה, בשלב כלשהו של הנסיעה, חשבתי עד כמה הזכיר לי המופע בו חזיתי ערבי-שירה בהם קורא יחיד או קבוצת משוררות/ים קוראים מדברי שירתם בפני קהל. גם שם, במיטבם: מינורי, שביר, עדִין. אמנוּת של תנודות פנימיות; שומעים את הקול רועד. את הרטט הפנימי, העובר אל הצואר ואחר כך אל היד, האוחזת בנייר. נזכרתי במשורר היידיש ציליה דראפקין, ובמשורר הפרואני שהיגר לפריס, ססאר ויאחוֹ, שניהם דימו עצמם בשירים ללוליינים-אקרובטים השבים ומתנפצים על הסכינים המצפים למטה מן הטרפז למעלה (בקרקס שלהם אין רשת ביטחון, וכנראה קשה להבטיח כי הלוליינים יוציאו את יומם). נזכרתי שוב ביאיר הורביץ שבאחד משירי הקובץ, סביב המים ליד הצפורים (1973), שהוקדש ליונה וולך, שם כינה את המשורר: מר מלוּליָן (כל השירים, עמ' 185). מר מלולין המהלך על חבל דק-דק שנכרך על צואר עלומיו (שם, שם).

   הלולין השקוע בתהומותינו. עתים הוא נותן חיוך עגמומי הניכר באישונינו; עתים הוא פורץ בצחוק מתגלגל. קצת נִדָּף, קצת רועד, ובכל זאת אני מעדיף את הכנות, ואת החוורוֹן שלוֹ על פני הסחות הדעת של ההפקות "הגדולות", הגרנדיוזיות של הפרומו, המולת המבקרים קובעי-"הטרנדים".

   כך אני אוהב את האמנוּת: מעט פצוּעה, קצת מגמגמת, מינוֹרית. לא לגמריי מאמינה כאשר היא מעוררת תוגה כּנָה בעיניים או לחליפין מעוררת צחוק חם מהלב. לעולם לא תרה אחר התשואות, אפילו קשה לה עם מחיאות הכּפיים המהוגנות הנשמעות תדיר בסוף ההצגה (לא ברור האם היתה זו הצגה לכתחילה).

  ועדיין איני יודע לרכוב באמת על חד אופן. ודאי לא להתייצב כנדרש. אין לי קואורדינציה מספקת. את אותם הדברים ממש אוכל לומר על מסעי הזה, שיווי המשקל של גלגוליי בעולם. ובכל זאת, אני מוצא עדיין אילו נימים של חיוך בכך שאני מצליח לשמור אייכשהו על לוליין המסתתר-מסתחרר בתהומותיי.

*

1934: הבור הגדול באמצע העיר התמלא באוהל. הקרקס הסורי בא לירושלים. הליצנים, האקרובטים והדב הגדול עם מחרוזת זכוכית חברון על צווארו הענק רקדו לאורך רחוב המלך ג'ורג' אל דרך יפו. לפניהם צעדה התזמורת הקטנה של הקרקס […] עכשיו הכניס עוזר הקוסם לבמה את התיבה הגדולה, שבה יחתוך הקוסם את האסיסטנטית היפה שלו. אלקה הסביר לטרוּדה מה עומד לקרות, וכשהתחיל הקוסם לנסר התחילה טרוּדה לבכות. אלקה צחק ואמר: "זה רק טריק, הוא לא חותך אותה באמת." לסקר שילר קמה, עיני הינשוף שלה הפכו קרות ורעות, "מי אתה שתטיל ספק בקסמי המזרח ?!".

[דני דותן, על משולש הפוך בין כאן לירח, כתר הוצאה לאור: ירושלים 1993, עמ' 156]

*

*

בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל, קרקס, שמן על בד, ללא תארוּך ידוע.

© 2011 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*

  לרגל חג מתן תורה, העומד בפתח, ולציון עוד סיבוב במחזור הזמן, שהריי בכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא קבל את התורה בתוך העם שחנה מול ההר. עם שנאמר בו 'ויחן-שם ישראל נגד ההר' (שמות י"ט, 3) ולא 'ויחנו' לציין כי עשו חניה אחת, מאוחדת, מלוכדת והרמונית מול ההר, החלטתי להביא כאן צמד מקורות העוסקים לדידי במתן תורה ובתלמוד תורה, כחיפוש ותיוּר, אשר יש בו מטעמו של האין סוֹפי, ואשר אין האדם מצליח להגיע לכדי תכליתו או אחריתוֹ, כי אם תמיד שומא עליו לראות את עצמו כאילו עדיין הוא עומד בראשית השוּרה (עם קטני התלמידים ואחרוניהם) או באמצע השורה (במחיצתם של תלמידי החכמים), עליו לנסות ולגלות את התורה כפי נפשו הייחודית- כשריה, טעמיה, מגבלותיה, ובלבד שישמור על הפס הדקיק שבלב,המפריד בין טוב לרע, זוהי, אליבא דמירב המקורות שיובאו להלן (וכפי שאני קורא אותם), קרבת האלהות המיטבית האפשרית לאדם: חשיבה מטפיסית ורגישות אתית.

 

1

 

בכאן גילה לנו מעלות התורה הקדושה שהיא 'ארוכה מארץ מידה' (איוב י"א, 9). מי גדול לנו ממשה שהיה בסוף ימיו במדרגה היותר גדולה בעוֹלם, מה שאי אפשר בחוק השכל האנושי להשיג, אפילו הכי אמר: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' (דברים ג', 23), דהיינו: קודם מותו, שהיה נקרא אז איש האלהים (דברים ל"ג, 1), מה שלא היה כן כל ימיו, דכתיב ביה: 'משה עלה אל האלהים' (שמות י"ט, 3); ועתה על במעלה גדולה נקרא: 'צדיק מושל ביראת אלוהים' (שמואל ב' כ"ג, 3) לכן נקרא איש האלוהים, אפילו הכי אמר 'אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת היד החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך' (דברים ג', 24), עדיין היה דומה בעיניו כאילו התחיל להשיג השגת אלהים, דומה בעיניו כאלו לא בא לשום השגה בחכמת התורה. ולכן אמר 'אעברה נא' (דברים ג', 25), שלא נתכוון לאכול מפריו, רק להשיג השגות העיוניות ושכליות בתורה, ועל זה אמר 'ואראה את הארץ הטובה' (שם,שם), כההיא דאמרו ז"ל: 'אֲוִירָא דְארץ ישראל מָחְכִּים' (בבלי בבא בתרא דף קנ"ח ע"ב), ושם יבוא להשיג סודות התורה.

והשיב לו הקדוש ברוך הוא: אתה חושב בדעתך שעדיין לא השגת בתורה כלוּם, ואין אצלך רק התחלה בלבד, אינו כן, כי רב לך השגות של שלמוּת השכליוֹת, השגת בתורה ואל תוסף להשיג עוד, כי כֹל מה שאפשר לשכל האנושי להשיג- השגתָ. ומזה הטעם כותבים בספר תורה 'והנה דרש דרש משה' (ויקרא י,9) מלת דרש אחד צריך לכתוב בסוף השִיטה, ודרש שני בתחלת השִיטה, להודיע לאדם שאין קץ וחקר לדרשות התורה וסודותיה, כשהשלים האדם הדְרַש והוא חושב שכבר השלים ההשגה ובא עד סוף תכונתהּ, חוזר ומתחיל בראשית, לכן מלת דרש שני בראשית השִיטה לאחריה להודיע שהוא מתחיל בראש. וזה אנחנו יכולים ללמוד ממשה, כמו שאמרנו, שבעֵת ההיא היה משה בסוף ימיו ואמר לקדוש ברוך הוא 'אתה החלות להראות' (דברים ג', 24) שהוא עומד בהתחלה כאילו לא למד כלום, וטעם הדבר: והנה מִלָת שר"ף, שר"ף בסוד שישים ריבוא פרצוּפים יש בעולם, כנגד ששים רבוא אותיות התורה, וכן יש לכל אות בתורה גם כן ששים רבוא פרצופים ששים רבוא פשטים, מזה הטעם קיימא לן כרב אשי [= אמוראי בבלי, דוֹר שישי, המאה השישית לספירה, ש.ר] במנחוֹת פרק הקוֹמץ (בבלי מנחות דף ל ע"א), שצריך לכתוב 'לעיני כל ישראל' (דברים ל"ד, 12) בספר התורה באמצע השיטה דווקא, להודיע שסוף התורה אין לחקור, לכן היא באמצע השורה להורות לנוּ שלא בא עד תכליתה וסופה של תורה. 

[ר' נתן בן שלמה שפירא מקרקא (1591- 1633, פולין, תלמיד חכמים ומקובל), ספר מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על פרשת ואתחנן, בני ברק תשנ"ב, אופן תשיעי,  דף ו' ע"ב- דף ז' ע"א]

 

אם ישתדלו א/נשים בתורה כפי נפשם הייחוּדית של כל אחד ואחת, אם ילמדו מעט יכוונו ללמוד הרבה, ואם למדו כבר רב והשיגו לרוב, יכוונו כאילו הינם/ן בראשית דרכם/ן בלבד ויידעו כי לעולם לא יגיעו אלא לאמצע השורה, שאין אשר בא עד תכליתהּ ואחריתהּ של התורה. ויתנו אל ליבם/ן, כי שישים ריבוא פרצופים עמדו לפני הר סיני וכל אחד גילה בתורה פנים בהתאם להשגתו ולהכרתו וכשריה, וידעוּ כי כל אות ואות בתורה יש בה ששים רבוא (שש מאות אלף) פשטים, רמזים לאין חקר, דרשות אין מספר, סודות לאין קץ; על כן 'ארוכה מארץ מידה', ועל כן, אף משה, איש האלוהים, לא השיג, כי אם תחילת ההשגה בחכמת התורה, ולא הגיע אלא לאמצע השורה.

*

 2

*

 

לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל

מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַקִיק שֶבְּלִיבִּי

שֶמַפְרִיד בֶּין טוֹב לְרָע.

אֶין לִי קִיוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקוֹלוֹת

שֶשָמַעְתִי בְּסִינַי.

*

[זלדה (שניאורסון- מישקובסקי, 1984-1914), שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1984, עמ' 14]

 

*

את המצוקה הקיוּמית הזאת, המתנוססת לה בהכרה, כסימן שאלה אין סופי, לאמור: 'הוּא שומע?'- מחליפה לרגע סוג של ודאוּת רגעית סובייקטיבית מאוד, הקלה ורווחה, תפנית נשימה, הנה היא כבר מאחורי כתלינו מציצה אל חרכי ההכרה, חיוך חולף מסתמן על הפנים, המקווצות ממדווי היום. העייניים מאירות אף הן לאמור: 'הוא שומע' [ובהדהוד פנימי 'הוא שומע-הוא שומע- הוא שומע', כמו: 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול' (שמות י"ט, 19)]. אף שאין עדוּת לָהוּא השומע, אמירה כגון 'אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני' היא מעמד הר סיני בפני עצמה שבהכרה. גם הפס הדקיק שבלב שמפריד בין טוב לרע הוא מעין זה ( ויש הגורסים, כי בכמה מכתבי היד כתוב כאן: בדיוק זה).

זה  אינו Credo, אני-מאמין. זוהי הצהרה קיומית של משוררת הבוחרת לחיות לנוכח הציווי האלוהי. אותו רסן שהמשוררת נוטלת על עצמה אינו מכוחו של המצווה, הכופה עליה הר כגיגית. זוהי בחירה אנושית לדעת ולהכיר כי יש ביכולתו של האדם לסור מרע, ולעשות טוב, או למצער: להשתדל בכך בכל ליבו, נפשו ומאודו.    

 

בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל, הדרך לצפת, שמן על בד, ללא ציון שנת יצירה. 

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 
 
                                           

 א

 

'הוּא הָיָה צַדִּיק/שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי-עָרָק/וְחַי בָּהֶם' לחשו שפתיי האיקו, מעין אלגיוּם של שבח, שנבע מחדרי אלקלב (=הלב), בחולפי, שתוי למחצה, על פני ציון קברו של התנא בנימין הצדיק על יד אכסניית הנוער, באִבַּהּ של שכונת מגורים בצפת, מתנודד לאחר אחר-צהריים אינטלקטואלי- אלכוהולי שלווה בדיונים שנעו ונדו, כגלי הכרה סחוּפים, בינות היוגה סוטרה לפטנג'לי ,אנאדות לפלוטינוס, כתבי השיח' אבן מדין (מורו של המיסטיקון הסוּפי הדגול, מוחי א-דין אבן ערבי) וכמה מחכמי צפת הותיקים. בני שיחי, היו שניים מחבריי לחבורה: השיח' והסניור. ישבנו עלי בלקוֹן שהשקיף אל המצודה העתיקה. לרגליה נבנתה עיר הטקסטיל והמקובלים היהודית של המאה השש-עשרה. נהנים מן השמש הסתוית. 'כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ הִתְחִילָה לִצְלֹל אמודאית מֵעֵבֶר לָהַר סְגֻלָּה/איילת הַשַּׁחַר נתחלפה לִי בְּעָרָק אַיָּלָה' המשכתי לשורר, מבוסם משהו, מדדה בעצלתיים זיגזגית, מגשש את הדרך חזרה אל בית מארחיי. הרהרתי עוד רגע קט בשירת היין של משוררי אל-אנדלוס. השמש אכן כבר אדמה כאילו לבשה תולע למכסה.

 

ב

 

   ערב קודם, הלכתי עם כמה מורים וחברים, המבוגרים ממני ימי דור לשמוע אל הרינה ואל התפילה בערב שירת הבקשות החגיגי, שנערך בבית הכנסת אבוהב בעיר העתיקה של צפת בהשתתפות הפייטן יחיאל נהרי, מפייטניו של בית הכנסת עדס אשר בשכונת נחלאות בירושלים.  

   בית הכנסת אבוהב, על פי ההגדה הצפתית הרווחת, הועבר, מספרד לצפת, בין ליל ממש, כאילו נתאווה אל גולי ספרד ואל העיר הגלילית בה מצאו לבסוף מנוח לכף רגלם במחצית השנייה של המאה השש עשרה. הואיל ועל דרך האגדה מצינו כבר רבנים משייטים על ענן, דואים על כנף רוח, דאה הפעם 'מקדש- המעט הנטוש' אל המבקשים לחונן את עפר קהילותיהם בארץ הקודש. הנה הלילה, ערב שבת, נחה לפתע פייטנו של בית הכנסת הירושלמי אל בית הכנסת בצפת לשמח את בני העיר בליל סתוי קר של לבנה מליאה ועמוסה באור, מפיצה נגוהותיה, בסמטאות הצרות.  

   תור ארוך השתרך בואכה שער הכניסה של בית הכנסת, ואני חשבתי על צפת בקור כעל עיר דמוית אורבורוס, נחש אשר זנבו נתון בפיו, משהו רם ונישא ובד-בבד מוּקש-מוכשל בידי עצמו, מוזנח תמיד. בעת שירת הבקשות עצמתי עיני בדַהַרַנַא. ריכזתי את כל כוחות ההכרה בנקודה אחת ונתתי לניגון לאסוף אותי משם אל הדרך העולה בית-אל (לא ההתנחלות), הבית היחיד שאליו הרגשתי שייך אייכשהו-כלשהו אי פעם (זה שמעל ומעבר). מסביבי הלכו להם מתפללים בידיהם מגשים וחילקו לכל המתאווים עשבי- הרחה, עוגיות וכוסיות 'ערק אילה'. בכל פעם שהפייטן נהרי התעלה על עצמו מחאו המתפללים כף אל כף או השמיעו קול צהלולים, ואני כבר שהיתי במקום אחר, אולי שבתי ברוחי אל 'גלות ירושלים אשר בספרד'. התבוננתי, אין מלים, בתוככי-ההכרה- הפנימית. המוסיקה הסלסולים המוסיקליים והמקאם הנוגה ליווני במסעי הלילי: 'אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים'.   

 

ג

 

'על פי גוּרי (=תלמידי) האר"י (האלהי רבי יצחק הוא ר' יצחק לוריא) נפטר בן האר"י, משה אשכנזי, על שגילה להם אביו את סוד האיילה שהוקשה על ידי נחש בספר הזהר, סוד שנאסר עליו לגלותו משמיים', כך חשבתי בלבי, מבוסם מ'ערק איילה' ברחובה של עיר, שהיא כנחש אשר זנבו נשוך בפיו החשוך, מעט בטרם צאת שבת; שומע הדהודי עוּד מרוחקים, אולי אמיתיים אולי דמויים; נזכר בכך שבאגרת החמישית מאגרות אחי הטהרה (רסאא'ל אח'ואן אלצפאא') מתואר העוּד, ומתוארים סדר מיתריו, כמבטאים את ההתאמה (ההרמוניה) השמיימית; מעיין בדעתי בדרוש הראשון מספרו של ההוגה הרנסאנסי, יהודה מוסקטו, נפוצות יהודה, שם מתואר האל כקומפוזיטור עלאי, שהמוסיקה שלו פועמת ומניעה את כללוּת-הנבראים. אכן לשעבר כזאת חשבתי לעצמי, כשהילכתי פעם לבדי בעיר העתיקה של צפת , בעת סערה עזה של רוחות ושלגים במוצאי שבת חורפית במיוחד, הבנתי פתע מדוע החזיקו מקובליה באמונת גלגול הנשמות. באותה שעה ומקום, ניתן היה לחוש ממש בחיים הרודפים שם חיים בסימטאות, בגלגול נצחי, כאילו נשמות צפות, סחור-סחור, במסע נסתר לאין קץ, נישאות בהבל הקר של הליל, נעות לאיטן באויר. ורק חתולי רחוב והֶלֶך-חולף, שעוד התעקשו לנקד את הסמטאות, על אף הרוח המעוורת, דימו לחזות בהן פתע, כהרף עין אחד.  

 

אלגיוּם: אפיטאף של או מלות שבח החרוטות על קבר לזכר  הנפטר.

ערק: משקה האניס בגרסתו הלבנונית- גלילית, 'זיעה' בערבית.

אורברוס: נחש שזנבו נתון בפיו, המסמל את כללות הקוסמוס הנגלה (הגלגל המקיף), שהוא אליבא דהפריפטטים (תלמידי אריסטו) גם מקור הזמן הפיסיקלי. 

האגדה הנזכרת אודות האר"י מובאת בתוך: ספר שבחי האר"י השלם והמבואר, נלקט נערך ונסדר בהנחייתו ובהדרכתו של יעקב משה הלל, ראש ישיבת חברת המקובלים אהבת שלום, מכון להוצאת ספרים וכתבי-יד אהבת שלום: ירושלים תשנ"א, עמ' קי"ד, וכן נזכרו שם מקבילות ומקורות בס' הזהר, ולא אאריך כאן.

 

בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל (1981-1899), צפת, שמן על בד, ללא תאריך. 

 

© 2008 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »