Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יצחק רבין’

*

"מה משותף לי וליהודים? כמעט שאין לי דבר משותף עמהם, וראוי היה לי שאתייצב בפינה, שקט לגמריי, מרוצה שאני יכול לנשום."

[פרנץ קפקא, יומנים: 1923-1914, בעריכת מאכס ברוד, תרגם מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979,רשומה מ-8.1.1914, עמוד 9]

 

1.כאגנוסטיקן מסורתי ושמאלן, שהיה חילוני עד לפני 23 שנה, ולא הפך אף פעם לחלק אינטגרלי מהעולם הדתי (לא רק שאיני רב או מתפלל קבוע בבית הכנסת; גם מעולם לא הצבעתי ימין ואני יכול לומר כי חוג חבריי מבוסס במרבו על אנשים חילונים גם כיום, וכך גם במקומות העבודה שלי) אני יכול להבין את מבוכתו של החילוני האתאיסט כשהוא נאלץ לפגוש ברבנים עבדקנים בבריתות, בר מצוות, חתונות והלוויות (גם לי לא תמיד נוח לפגוש מסוגם, בפרט אם הם מגיעים באיזו אי-נחת קשה מאופי הקהל שנקרה בפניהם). אני יכול להבין היטב מדוע מבטו , הנח על אדם החדור שליחות לקיים מצוות בוראו — מזוג בו בוז מהול ברחמים (תודעה הייררכית), עם זאת, קצת קשה לי עדיין לראות מה מניע אותו, במסיבת חבריו לרטון, שהוא עושה זאת רק למען סבתו, שהטקס חשוב לה (או היה חשוב לה, אם נפטרה) ולו עצמו זה לא אומר כלום ואז יגחיך שורות טקסט שהוא מצליח לשחזר, באיזו דאחקה על מבטאו של "הרב", גם יפטיר אח"כ ברבים (חובה) הלצה חסרת טעם על הסכום ששילם לעושה המצווה, בדרך כלל כשנייה והרף לאחר שהאחרון הלך וסגר אחריו את הדלת, כדי שיהיה ברור לשומעיו בדיוק איפה הוא חושב שהאלוהים של ההוא-הדתי נמצא.

2. מנגד, רוב החילונים שאני מכיר, מחזיקים בעמדה הנחושה לפיה על הדתיים לכבד ללא עוררין את המדינה, הדגל, ההמנון, הצפירה הצבא, בית המשפט, התאטרון הספרות, הקניון, המדע, האוניברסיטה, המוזיאון, וגם את הקיוסק הפינתי שפתוח בשבת (שאם לא כן, יש רשת שלימה של משדרים חדשותיים שיתעדו את הביזיון הנוראי). בכלל בוורסיה די מצויה של חילונות — הדתי כפוי-הטובה היה אמור לכאורה להתאבק בעפרה של "הנאורות הציונית-חילונית", שהעניקה לו מוצא מחיי החשיכה המבולבלים שהחבר הדמיוני שלו והרבנים הרשעים המיטו עליו (אנשים מסוג זה גם לא יניחו כי ייתכן שלאדם הדתי שמורה איזו תרומה פעוטה לתרבות, למדע ולאמנות). מעניין כי חלק ניכר מהחילונים כלל לא חשים בכך כי אפשר שהדתי כלל לא מוכרח לכבד את הדברים שהם מעוניינים למשטר את כיבודם, לפחות באותה מידה שהם אינם מעוניינים לקבל פסיקות מרבנים או ללכת בדרכי ההלכה, וכי גם הדתי חש לעתים כי הוא נאלץ לשלם מחירים לא פשוטים תמורת הרצון הכן לחיות בצוותא בסוג משונה של שותפות, עם אנשים המקיימים נורמות כה לעגניות כלפיו.

3. חשוב לומר, אני יכול להבין מדוע זוגות חד-מיניים חושבים שאנשי הדת בוזים את אורח חייהם ומתנכלים לו; החל בהתנגדות לזוגיות מסוג זה והסתה קבועה כנגדו וכלה בכך שהמדינה בהשפעת הממסד הדתי עושה שביכולתה כדי להימנע מלהעניק לזוג כזה זכויות שוות כחוק, ולמרות זאת הפכו משפחות אלטרנטיביות בערים הגדולות לתופעה שכיחה ומקובלות למדיי ובטיוליי בשדרות רוטשילד בתל אביב אני רואה לא אחת זוגות חד-מיניים מתהלכים יד ביד או נושקים בלהט זה את זה (או זו את זו) על הספסל לעיני כל. לא זוכר תופעה דומה לפני עשרים או שלושים שנה. אין שום חוק דתי או אזרחי העונש אותם על החלטתם ומחויבותם לאורח חייהם, גם כאשר הוא בבירור מהווה חריגה די רצינית ממסורת ישראל-סבא (וטוב שכך).

4. הבה ניתן מבטנו רגע ברחובות ישראל (מרחב ציבורי), וכן על התקשורת ועל המציאות הוירטואלית, שגם הן בימינו מהוות ספירות ציבוריות. יש הרבה יותר עירום וסקס מפורש לגמרי ברחובות (ברושורים, מועדונים, חנויות מין, כרזות) וכן מרכזי קניות ומסעדות המוכרות מנות לא כשרות בעליל, משהיו בישראל אי-פעם. בפריים-טיים ואפילו בחדשות ניתן לחזות במועדוני מין להטב"יים בתל-אביב (לאחרונה כתבה ארוכה במהדורת חדשות מרכזית על סאונה לגברים בלבד בתל-אביב שנערכה בה פשיטה משטרתית, כולל ראיונות של אנשים המעידים על חינגות מין פרועות הנערכות שם וגברים מסתובבים עם מגבות בלבד כרוכות לגופם), מופעי דראג, פירסינג, קעקועים, קללות, שפה בוטה (לאחרונה, ירון לונדון בשעה 19:15 בערב בערוץ הציבורי נוהג להעלות קווים לדמותן של תקופות שבהן נהג לחפון שד של אישה ולשוחח עם ידיד מהתקשורת על ערגתם ל"פות גלקטי"). בנוסף, ישנן תכניות ריאליטי ערב ערב שבהם מגישים סטייק בחמאה, שינקן ופירות ים חופשי חופשי או אוכלים רמשים ממש (אהרוני וגידי, הישרדות); יש מצעדים להטב"ים (טוב שיש) גם מחוץ לתל אביב; יש מופעים ופסטיבלים שלימים המתנהלים בשבת וחג (ללא כל התחשבות בקהל שומר המסורת, שאולי יש לו עניין מה לצפות בהן); יש הרבה יותר פורנו ומשחקי מחשב אלימים זמינים לכל; באתרי חדשות מובילים מופיעות בכל יום כתבות על מגוון תנוחות מיניות; מה מומלץ ומה לא בעונה זו של השנה; ועבור לסקירת ישבנה ודדיה של כוכבת אמריקנית נודעת או של דוגמנית מקומית עולה — כל אלו יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות המדינה.

5. "הדתה"? ובכן אזרחי ישראל הדתיים נהנים מריבוי טבעי (לגמרי טבעי) מה שמעלה את שיעורם באוכלוסיה הכללית, ומספרם המאמיר מצריך אותם למערך שירותי דת גדול יותר, ולכן נוכחותם במרחבים הציבוריים מורגשת יותר מבעבר, כי רבים מהם לא חיים בין "הכולל" לבית, אלא עובדים לפרנסתם בסביבה מעורבת (חילונים, דתיים ולא-יהודים) מה שמצריך לעתים הזמנת אוכל כשר (כדי שכל הנוכחים יוכלו לאכול ולשתות יחדיו). יתירה מזאת, הם אזרחים שווי זכויות ודווקא על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וההצהרה בדבר זכויות האדם של האו"ם היה הציבור החילוני  אמור לאפשר למקיימי המצוות לעסוק בחופשיות בדתם ובאמונותיהם. "והכניסה שלהם לבתי הספר?" ובכן התחנכתי בבית ספר יסודי חילוני בגבעתיים (ע"ש א"ד גורדון) ותנועת הנוער אליה הלכו בני כתתי היתה "הנוער העובד והלומד". בכתה א' ביקרנו בכפר חב"ד ושמענו הרצאה ארוכה ומלומדת מרב על נוכחות ה' בכל מקום בעולם כולל לימוד שירים בעלי אופי אמוני מודגש; אי שם באמצע הדרך ביקרנו באיזו התנחלות. בכתה ז' נערכה תחרות שכבתית גדולה בפרקי אבות (מסכת אבות); טקסט שלא הכרתי עד אז, ושפתח בפניי אופקים חדשים. כמו כן, למדנוּ בכתה ז' בהרחבה על מקדש הורדוס ואפילו ביקרנו בהולילנד שבירושלים (הדגם המוקטן של ירושלים החשמונאית-רומאית שכלל את דגם בית המקדש). בכמה תיכונים חילונים אחרים (לא בשלי) לימדו סוגיות בתלמוד; אצלנו לימדו את חגי ישראל. גם כאן נדמה לי (ילדיי לא למדו/לומדים במסגרות חילוניות) שבשנות השמונים למדו הרבה יותר יהדות בבתי הספר החילוניים, ולא נרשמה עקב כך תנועת תשובה המונית. החברה החילונית לא התמוטטה למרות כל פעילות "ההדתה" לכאורה, שוודאי תווכה על ידי המפד"ל  (הרבה לא השתנה), איני זוכר שהוקמו אז, או שמישהו ראה (שולמית אלוני, יוסי שריד, יעל דיין, אורי אבנרי) צורך להקים, מלשינוני הדתה — במפלגתו או עיתונו.

6. ובכל זאת. ובכן, יש קהל קטן של רבנים צעקניים. בני תורה גדולים הם לא, והתנהגותם הציבורית גם מעידה שה"דרך ארץ" שלהם לא התפתחה די הצורך כך שתקדם לתורה, שכן גם עליה קשה להרחיב דיבור. הם המקבילים לגסות רוחם המסיתה של בנימין תניניהו, מירי רגב, משה פייגלין, דוד ביטן, אהוד ברק וסתיו שפיר ועיקר מעלתם היא יכולתם להשפיע על בני אדם שאוהבים להלך לאורן של ססמאות ולהרגיש שהאמת מצויה אך ורק בתוך חבורתם, מה שהופך אותם נעלים על בני קבוצות אחרות. ובכן, לכל מחנה וקבוצה יש את הצעקן המקלל. גם במחנה הדתי מסתמא יש רבנים כאלה. פיות גדולים הפוערים פיהם לבלי חוק (למשל ב-1995); גם בשנת 1935 כשהרב קוק ניהל מערכה ציבורית כנגד אשתו של חיים ארלוזרוב שבסך הכל רצתה להעיד לפי תומהּ (לא בבית דין רבני) לגבי זהות רוצחיו של בעלהּ.

יש גם צד שני. והוא הנוגע לכך שחילונים מסוג מסויים רואים בהצבתו של אשת או איש חינוך דתי כממונה על ילדיהם חשש של החזרה בתשובה. חילונים כאלו, יש לציין, אינם גזענים פחות או נאורים יותר, מאותם בני הציבור החרד"לי או החרדי, הגורסים כי על ילדיהם להימנע ככל הניתן מהציבור החילוני ומאורחותיו, שמא יימצאו מושפעים ו-"ייצאו לתרבות רעה".  מפליא בעיניי כי אנשים מסוימים המזדעקים מעומק לב על כל גילוי של שנאת ערבים, הדרת-נשים או הומופוביה; נעשים גזענים, מדירים ומפלים בעצמם (באופן דרוך ובהול)  כאשר אנשים דתיים מדברים עם ילדיהם (מי יודע כבר איזה אסון נורא ייקרה, אם הם יילמדו שניתן לבלות בחופשת הקיץ באכסניית נוער בגליל או במדבר יהודה ולא בקלאב הוטל לוטרקי יוון, לאס ווגאס או איה נאפה). הדרך לעין חרוד רחוקה מאוד-מאוד(דרכון אירופאי קרוב יותר).

יכולתי להמשיך עוד הרבה אבל אני זוכר את אשר עשה לי אמל"ק (ארוך מדי לא קראתי). ולכן אני רק מזמין את הקוראות והקוראים לבחון מחדש את המציאות החברתית בתוכה הם חיים.

*

*

*

בתמונה: אריה ארוך, דמויות בבית הכנסת, 1956-1955.

 

Read Full Post »

jack-spencer

*

אולי אלו הימים שגורמים; אפשר יו"ר הקואליציה המכריז ביום השנה כי 'רצח רבין לא היה רצח פוליטי'; אפשר מספר אירועים לאחרונה— באחד הפנתה אליי מישהי בנימה מרשיעה את האמירה "אתה והחברים הבוגדים שלך שמדברים נגד ישראל" (לא זכור לי שדיברתי נגד ישראל, הצטרפתי לארגון פוליטי, או שנתמכתי בידי קרן אמריקנית או אירופאית מעודי) באחר נכחתי בשיחה לגלגנית על רב אמריקני המנסה לקרב בהלכותיו בין יהודים ובין לא-יהודים מתוך מציאות החיים האמריקנית שבהּ במשפחות רבות יש קרובים יהודים ולא-יהודים כאחד. המשוחחים לעגו למגמתו זו, והעלו על נס את קדושת ישראל למול טומאות-הגויים. אני שמרתי על שתיקה ועל ארשת חתומה. הבנתי שלא אשכנע אותם (אנשים אדוקים מדיי בתאולוגיה-הפוליטית שלהם), וכל מה שייגרם כתוצאה מכך זה יגרור רק ריב ותרעומת. במקרה נוסף, שלשום, הבחנתי בכניסה לירושלים בשלט חוצות גדול המכריז "ממשיכים בדרכם— מספחים את מעלה אדומים!" עם תמונות-ענק של אריאל שרון ושמעון פרס (נדמה לי כי מישהו התבלבל באישים ובדרך). בכל אופן, נדמה לי שכל האירועים הסמוכים הללו קנו שביתה בנפשי, כחלחול איטי של רעל, וכך מצאתי את עצמי, אחר-כבוד, משתקע, אחרי שנים, בספרהּ של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט (1975-1900) אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע ומפיק ממנו כמה תובנות נוגדות-רעל.

וכך כותבת ארנדט:

*

די אם נציין כאן כבדרך אגב את מה שנקרא "הגלות הפנימית" בגרמניה. אותם אנשים אשר לעתים קרובות החזיקו במשרות, אפילו גבוהות, ברייך השלישי, ואשר בתום המלחמה אמרו לעצמם ולעולם בכללותו ש"בתוך תוכם התנגדו" למשטר מאז ומתמיד. השאלה כאן איננה אם הם אומרים את האמת או לא; העניין הוא בכך ששום סוד באווירת הסודיות החולנית של משטר היטלר לא נשמר טוב יותר מאשר "התנגדות פנימית" שכזאת. זה היה כמעט מובן מאליו בתנאי הטרור הנאצי; דווקא "מהגר פנימי" נודע, שבוודאי האמין בכנות שלו, אמר לי פעם שהיה עליהם להופיע "כלפי חוץ" כנאצים יותר מאשר הנאצים הרגילים, כדי לשמור על סודם. (זה, אגב, מסביר אולי מדוע המחאות המעטות הידועות נגד תכנית ההשמדה לא באו מקרב מפקדי הצבא אלא מקרב חברי מפלגה ותיקים). לפיכך, הדרך היחידה לחיות ברייך השלישי מבלי לנהוג כנאצי הייתה לא להיראות כלל: "הימנעות מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים" אכן הייתה הקריטריון היחיד שעל פיו ניתן היה למדוד אשמה אישית, כפי שאוטו קירכהיימר ציין לא מכבר בספרו "הצדק הפוליטי", כדי שהמונח יתקבל על הדעת, ה"מהגר הפנימי" יכול היה להיות רק מי שחי "כמנודה בתוך עמו בקרב המונים שטופי אמונה עיוורת" […]

[חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגם מאנגלית: אריה אוריאל, הוצאת בבל: תל אביב 2007, עמוד 136-135]

*

   אני יודע ומכיר כי החברה בישראל ובמיוחד ההנהגה הפוליטית ואינטלקטואלים מובילים גינו לחלוטין את ספרהּ של ארנדט כאשר הופיע לראשונה בשנת 1964, והתאמצו לגלות בו נימות אנטי-יהודיות ואנטי-ציוניות  להערכתי באופן מחוצף למדיי (ארנדט היתה ממונה על צוות מטעם בעלות הברית שהציל אוצרות רוח יהודיים רבים, במיוחד ספרים, בגרמניה בשנים 1947-1946). לטעמי, העובדה לפיה ארנדט חשפה כי אייכמן חיבב ביותר ציונים, וכי עד 1942 (הפתרון הסופי) וגם אחר-כך, ראה בהם בני שיח ובעלי-ברית בדרך להוצאתם של היהודים מאירופה— הייתה כנראה מעל לכוחהּ של החברה ההיפר-ציונית שכאן. לראיה, אייכמן (שכנראה לא קרא בחייו יותר מספרים ספורים והיה בפירוש אנטי-אינטלקטואל) הודה כי מעולם לא קרא את מיין קאמפף של היטלר, אבל חיבב מאוד את מדינת היהודים מאת תיאודור הרצל, וראה בו חיבור מפעים. במשפט טען, לא אחת ,כי מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בינו ובין ד"ר ישראל קסטנר, שהובילה להצלתם של 1,654 יהודים ב-1944 (מתוך כ-400 אלף יהודים בהונגריה), היתה משום שלדידו קסטנר היה "אידיאליסט ציוני" (גם אייכמן ראה בעצמו אידיאליסט-לאומי, הפועל למען העם הגרמני). ארנדט גם עמדה על כישלונם של חוקרי המשטרה הישראלית והקטגור גדעון האוזנר, אחר-כך, לקשור בין אייכמן ובין הנהגה ערבית, כמו שקיוו בתחילה. ובצד כל אלו, ארנדט גם העזה לבקר את מדינת ישראל על הפקדת הרישום לנישואין בידי הרבנות (1953), מה ששלל (בהחלטת ממשלת רוב חילונית) את אפשרות הנישואין בין יהודים ולא-יהודים בתחומי מדינת ישראל. אין תימא אפוא מדוע ספרהּ של ארנדט תורגם לעברית והופיע בישראל לראשונה רק בשנת 2000.      

ובכן, כמובן אין בכוונתי לטעון כי החברה הפוליטית הישראלית זהה או סינונימית לחברה הפוליטית הנאצית, רחוק מכך. עם זאת, מה שביכולתי לטעון הוא כי מתנהלת במקומותינו מזה שנים אחדות תרבות פוליטית ותיאולוגית-פוליטית של הסתה הולכת ומתגברת כנגד ערבים, כאילו כולם עשויים מקשה אחת של טרור ודאע"ש , וכנגד אנשי שמאל, כאילו כולם בוגדים המכוונים להרס שיטתי של הציונות ומדינת ישראל. זהו זרם של דה-לגיטימציה הולכת ומתגברת, משום שנעשים כל-העת נסיונות חקיקה לסלק ח"כים ערביים מהכנסת, לסמן עמותות שמאל כנתמכות על ידי גורמים לא ישראליים ולהצר את צעדיהן; מושמעים מעל במות רשמיות קריאה לסיפוח חלקי הגדה המערבית; שרה מכהנת מצטלמת עם פעילי כהנא-חי ומכנה אנשי שמאל 'בוגדים' ומהגרי עבודה 'סרטן'; נעשים נסיונות לסכל העלאה של מופעי תיאטרון ושל ערבי זמר  ועוד ועוד. בתוך כל אלה, אני מתקשה להבין אנשי שמאל המתעקשים (ולוּ לפרנסתם) להמשיך לקבל פרסים, מלגות, אפילו להשתתף בערבים ממלכתיים-ציבוריים הנערכים בחסות הקואליציה/הממשלה המכהנת.

 אני סולד מהפוליטי. לפני עשור או קצת יותר, הוענק לי פרס על תרומה לתחום המחשבה היהודית במשכן הכנסת. הרעיון שאני עומד לקבל שם תעודת הוקרה החרידה אותי. לא רציתי ללכת. בדקתי ושבתי ובדקתי מידי מי אני אמור לקבל את התעודה, ורק לאחר שהובהר לי שהפוליטיקאי היחיד שאאלץ ללחוץ את ידו יהיה יו"ר הכנסת דאז, ראובן (רובי) ריבלין, הסכמתי לאסוף את התעודה, וברחתי משם כל-עוד נפשי בי מיד אחר-כך. אני מניח שאצל א/נשים אחרים/ות הזיקה לפוליטי היא מעט אחרת משלי, ובכל זאת איני מצליח להבין את הגיונם של מי שמעמידים עצמם כעת כמתאימים לזכיה בפרסים ספרותיים ממשלתיים או מבקשים את תמיכת הממשלה הנוכחית בפרויקטים בתחום האמנות והתרבות. ככל שזה נוגע לי אני מזמן נמנע מהשתתפות משמעותית בחיים הציבוריים, ולמעשה רואה בעצמי כ"מהגר פנימי". איני חושב שאני מנודה על ידי בני עמי השטופים לאומיות עיוורת, אבל אני משתדל כמיטב יכולתי שלא להעמיד אף-אחד במבחן. אני נמנע ככל הניתן מלדבר בפני קהלים דתיים או ימניים ומוכן לעשות זאת רק בתנאים שבהם אוכל לדבר באופן חופשי את כל העולה בדעתי ובתנאי שההשתתפות תהיה פתוחה לכל, והישיבה מעורבת (שני המינים). אין לי אפילו התנגדות שתיאטרון הבימה יופיע בקריית ארבע. אני ממילא לא ביקרתי בתיאטרון הלאומי מזה כעשרים שנה ולא מתכנן לצאת אליו בקרוב, וכמדומני כי לא הייתי ממהר להגיע לקריית ארבע, אלמלא היו לי שם גיסים, שאני מבקר בשמחותיהם (בישוב) אחת לכמה שנים (הם מודעים לדעותיי; מעולם לא הוסתרו מהם). אני רק חושב שכל איש ציבור, לרבות אנשי תיאטרון, לא יוכלו לטעון בעתיד כי כל הזמן היו "מהגרים פנימיים" שאולצו להופיע כנגד רצונם, כמי שכפאם שד,  מתוקף מדיניותהּ של שרה משולחת רסן. תמהני גם על משוררות ומשוררים זוכי פרס שרת התרבּוּת, שהצטלמו לצידה בחיוכים רחבים, הממשיכים לטעון כי "לכסף אין ריח". גורמים פוליטיים המסיתים לשנאת-האחר, ודוחקים בכוחנות ובאלימות יריבים פוליטיים, לא ראוי לקבל מהם פרסים ואותות הוקרה – הייתי מעדיף להתפרנס מכל משלח-יד לגיטימי אחר, ולא להתפרנס או להתקדם כתולדת-בִּרכתם.

*


*    

בתמונה: Jack Spencer, The Man is Going, Date Unknown.

Read Full Post »

 * 

ביום הציון העברי, י"א חשוון, שבה ביתי מבית הספר הממלכתי-דתי בו היא לומדת. שאלתיה לתוּמי האם מורותיה ציינו את יום הזכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. היא ענתה כי המורות עסקו בעיקר ביום ציון פטירת רחל אמנוּ, החל אף הוא בו ביום. מורה אחת אף הפטירה כי 'רבין אשר התכוון להחזיר את ציוּנהּ של רחל אמנוּ לידי הערבים, זכה שנרצח ביום פטירתהּ'. עודי מתנדנד מעט מן הזעזוע שבאמירה (גם בתי היתה מזועזעת לא פחות) הגישה בתי לעיניי דף מקורות שקיבלה בכתתהּ. במסגרת רבועה ומודגשת, הופיע שם הקטע הבא (הדף, אגב, שוכפל ללא ציון שם בית הספר עליו, כנראה בכדי שבעת הצורך בתי הספר בו חולקו הדפים ונלמדו יוכלו להתנער מאחריות):

 

   כך מספר הרב חנן פורת: אחרי הסכמי אוסלו (בהם נמסרו חלקים של ארץ ישראל לערבים) כשקבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר (בצד הערבי) לא ידעתי את נפשי, הדבר ממש קרע את לבי. ביקשתי מרבין (שהיה אז ראש הממשלה) להיפגש עמו והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכה מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה.

   לאחר שרבין הסכים הגענו ביחד, אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, ופתאום מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק אליו "ר' יצחק הרי זה מאמא (אמא באידיש) רחל" והתחיל לבכות, זלגו מעיניו דמעות והרטיבו את כל החליפה של רבין.

   רבין אומר לו: "מנחם תרגע אתה תתעלף לי בידיים" פרוש ענה לו- "איך אני אירגע, אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר" כך נענע אותו, לא אשכח את הרגע הזה, ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, והוא לא יודע איפה למצוא את עצמו. במקום הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, התקשר בנוכחותנו לשמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, ואמר לו: בקשר לקבר רחל אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת, ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת היתה איזו שהיא תפנית מדינית, ואולי המתה כאן ביצחק רבין עם כל שיגיונותיו הנקודה היהודית, בזכותה של רחל אמנו…  

 

   איני יודע כיצד אפשר הוא כי במערכת חינוך המתוקצבת על ידי המדינה וכפופה למשרד החינוך יילמד טקסט כזה ממנו משתמע, למשל: כי ראש ממשלת ישראל היה איש של שגיונות; שהיה משולל נקודה יהודית, וזו נתעוררה בו רק לאור המניפולציה הרגשית של ח"כ פרוש. עוד, איני מבין, היאך מערכת חינוך מחנכת את באיה, בנימה מפורשת לפיה  חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים (המלווה בהסכמים טריטוריאלים, וכוללת ויתורים על שטחי ארץ ישראל) וסיום הכיבוש, מנוגדות הן  לערכי היהדות. אין בכל הקטע הזה קריאה דמוקרטית, לא תוכחה כנגד אלימות, לא דברי כבוד, ולא תוכחה מזועזעת, אלא עידוד מסוים של האלימות. כאשר בשורה התחתונה עולה, כי רבין פשוט לא היה יהודי דיו, בכדי להבין ולידע מה עליו לעשות, ועל כן סיבב לכאורה הקב"ה את הדברים, כך שהאיש יירד מן הבמה. למגינת לבי, תמונתו של ח"כ פרוש מנענע את רבין, כפי שהיא עולה מן הכתוב, אינה אקט רגיש בעיניי אלא אקט אלים למדיי. כלומר, קשה לי להניח, כי ח"כ פרוש היה מנענע באותו אופן רבנים, כגון הרב ש"ך ז"ל, הרב יוסף שלום אלישיב או את האדמו"ר מגור, ואילו היה עושה כן, ודאי היה חייב נידוי על ביזיון תלמידי-חכמים אחר-כך.

   לאחרונה, במיוחד בשנים שלאחר 'ההתנתקות' ופינוי גוש קטיף, יוצא לי לשמוע יותר ויותר אנשים חובשי כיפות (סרוגות ושחורות) המתבטאים בפומבי בשבח רצח רבין, ורואים בו, רגע מכונן שהצליח לעצור (כך לדידם) את תהליך אוסלו והרחיק מאוד בחשבון אחרון את עקירת ההתנחלויות, שמר על ההתנחלויות ביש"ע ועודד את גחלת 'ארץ ישראל השלמה'.  יותר מכך, אנשים אלו על פי רוב יקוננו בקולי קולות על מה שהם תופסים כגירוש יהודים מגוש קטיף, ועל הטראומה המהותית שנגרמה להם בעטיו של המאורע, אבל בשעה שנניח אזכיר באזניהם את רצח רבין ואת הטראומה הגדולה שחווה ציבור גדול אז, הם לא יבינו איך אני מעיז להשוות בין האירועים, ואז ישובו ויפנו אצבע מאשימה אל השמאל שלא נקף אצבע לעזור למפוני גוש קטיף, בתהליך קליטתם מחדש, בדיור ועבודה.

   הצבור הדתי-לאומי, אם בחלקו אם במירבו, עסוק היום בהשכחת רצח רבין, ועוד יותר באי-ציון כלשהו לחלקה של הנהגת הציבור הזה באותם ימים של תסיסה והתססה אשר קדמו לרצח; אשתי אמרה לי למשל כי בילדותהּ אמנם צוין יום פטירת רחל אמנוּ בחינוך הדתי, אך באופן מינורי למדיי. מעולם לא הפך הדבר לפסטיבל, כפי שנהוג בשנים האחרונות (למשל, ביום ציון הרצח השבוע, ארגנה תנועת החינוך הממלכתי-דתית "מבראשית" תפילת ילדים המונית לבקש מרחל אימנו שתבקש את הקב"ה לרחם על עמו; מודעות על כך הביאו ילדים מבתי הספר). כמו כן, אם ניתן היה לומר כי אפשר כי המחנכים/ות פשוט נמנעים מציון אירוע כזה, בעל אופי פוליטי בבית הספר, הרי שבחלק מבתי הספר הממלכתיים-דתיים מצוין למשל, שנה בשנה, "יום זיכרון" לפנוי גוש קטיף, לעתים תוך הצגת תיעוד מצולם של פינוי בכח של מתנחלים מבלי לידע את הילדים ומבלי לדון עימם בקונטקסט הפוליטי המורכב שליווה את הפינוי. לפני כשנתיים, נאלצנו קבוצה של הורים בעלי קשת דעות פוליטית מגוונת, משמאל ומימין, להבהיר לבית הספר, כי "ימי זיכרון" כאלו אינם מקובלים עלינו, וכי איננו מסכימים לחשוף את בנינו ואת בנותינו הצעירות/ות לתמונות שאינם כפי גילם/ן, וללא הסבר מניח את הדעת, כל שכן ללא בקשת רשות מפורשת מאיתנו, ההורים.

   אני מעדיף גם שלא להכביר מלים על הפער הגדול השורר בין דמותה של רחל אמנו בספר בראשית, ובין רחל אמנוּ, כפי שטופחה, בספרות הנביאים, ובעקבות כך בספרות חז"ל ובספרות הקבלה, כסמל מהותי, התגלמות-ממש, של "כנסת ישראל" ורוחהּ. רק אעיר, כי במדרש איכה רבתי (נערך במאה החמישית לספ', כנראה: בקיסרין, היא קצרין של ימינו)מובא מדרש נאה על רחל, המסכימה ללחוש תחת מיטתהּ של אחותהּ לאה, בכדי שיעקב יחשוב שהוא נִשָּא לרחל, כפי שקבע עם אביהּ לבן, והנה לבוקר היא לאה. זאת מפני, ענוותנותהּ, ודאגתהּ לאחותה, שמא תישאר רווקה ערירית. רחל הזאת,המדרשית, אפשר היתה מסכימה בענוותנותהּ, כי ציוּן קברהּ המשוער יהיה בתחומה של המדינה הפלסטינית, ובלבד שהדברים עשויים להוביל למציאות של שלום בין עמים נִצִים ולמניעת שפיכות דמים. יש להניח כי אם כך היה היו יהודים כגון פורת או פרוש "מנענעים" גם אותה, או כותבים בדיעבד כי חל בה פגם מהותי מבחינת התקשרותה  אל "הנקודה היהודית", שהריי רק לאנשים מסויימים, כמותם ממש, המחזיקים בתפישה תיאולוגית-פוליטית מסוימת, ישנה, כך מסתמא, נגיעה ישירה לאותה "נקודה יהודית" נעלמת.

בתמונה למעלה: ראובן רובין, סוכות בירושלים, שמן על בד 1926.

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

*   

ספריות עבורי הן אקווריומים ענקיים, דמויי ים, בהם שוחים דגי נוי. אם עמודי הספריות נדמים לשוניות אלמוגים, יכול האמודאי המצוי לתייר שם אחר דגים מזנים שונים, בגוונים שונים. לעתים, אם ישפור עליו מזלו, יאתר איזו פנינה בקונכית, לעתים אם אתרע מזלו יפגוש דגים טורפים.

   על קיר מסוים בספריה עומדים תצלומים מיניאטוריים של שלשה עופות ים, שכמו מצפים לרגע בו יעלה אחד הדגים אל פני המים בכדי לחטוף אותו ואילך. מעולם לא שמתי לב, ברדתי לספריה הזו, לשלוש המיניאטורות הללו. אולי תמיד אורבות הן שם. אולי נתלו שם רק באחרונה. אפשר כי פעמים רבות מדיי ירדתי תחת פני המים, חולף במהירות, מבלי לתת לבי להן, אחרי הכל, אינני דג.

   הנה קולות האנוש מתרחקים ואני הולך וצולל בין המדפים, מחפש סהוּר אחר ספר של אחד ממשיכי ממשיכיה של הקבלה הלוריאנית, מהרהר בויטראז' ההוא של מרדכי ארדון, השוכן אחר כבוד, בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ובאילן הספירות שבו, הדומה בעיני רוחי פתאום, לשונית אלמוגים, שרק עתה בראשונה הבחנתי בזהרוריה.

   אל תוך הדממה המפויסת הזו, יורד לפתע קול, הקורא בשמי. אני מביט מעבר לכתפי, והנה עמית לשעבר ללימודים באיזה מוסד אקדמי-דתי בו שהיתי בעבר כעמית מחקר קורא לי ומסמן, אם אוכל לגשת אליו.

-'נו, אתה עוד שם?' הוא שואל.

-'עזבתי ואני שמח על כך' אני משיב, ולא אומר, כי הדברים היו קשורים לאג'נדה מסוימת בהּ נקטה תכנית העמיתים שם, שהלכה והימינה לאחר מבצע "עופרת-יצוקה", עד שאפילו ביקורת כלשהי על הפעילות הצהלי"ת נתפסה שם ככפירה בעיקר. שמחתו של אחד מחבריה, על תכנית הגירוש של מהגרי-העבודה מישראל, וקירבתו לשר המשפטים המכהן, היתה כבר הקש האחרון מבחינתי.

-'והמלגה? אתה עדיין מקבל מהם כסף' הוא שואל, מופתע.

-'ודאי שלא, אני עונה, אין לי כל קשר אליהם,  הרי עזבתי'  אני תמהּ, מן התימהון המתפשט על פניו, כאילו שמע זה עתה משהו בלתי-ייאמן.

-'מה באמת, זה לא יכול להיות להיות, זו עסקה מצוינת'

-'כנראה שלא הכל קונים בכסף' אני עונה בשקט, ובוחר לא לפרט.

-'והאניה הזאת מול עזה, מה אתה אומר…' הוא אומר מחויך, וחיוכו הולך ונוהר על פניו, מעט אכזרי.

אני שותק.

-'אני הייתי תוקע בכל אחד שם כדור, יותר טוב, הייתי יורה טורפדו שתרים באויר את כל האניה. ראית פעם דבר כזה? זה מראה יפהפה. הספינה מתרוממת באויר ואז נוחתת בוערת. כמה וכמה פעמים. יריתי פעם טיל כזה על יד ביירות' הוא אומר.

אני ממשיך לשתוק, מביט ומתרחק. Fade Out.

   כאשר אני נתקל בגילויים שמכעיסים אותי אצל איש מתוך אחד הציבורים המתגוררים כאן, אני משתדל לאזן את עצמי בקריאת טקסט של הוגה, שלכאורה משתייך לאותו המגזר. זה עוזר לעתים לזכור את ריבוי הקולות וריבוי הדעות, וגם מונע מן האדם את הגלישה המהירה מדיי לידי הכללות-גסות, שמטבען רואות בכל מגזר מקשה אחת, ומתעלמות מן האפשרות לפיה, כל אדם מגלה פנים ייחודיות משלו, ומניבות את הטעות הגדולה מכולן: הערכת "האחר" לכתחילה, שלא על פי רוחו ודבריו, אלא על פי דברים שאנו משליכים לכתחילה עליו.

    נסוגתי אל אחת משוניות האלמוגים ודגתי משם את הספר ישראל: הווה ונצח מאת הוגה הדעות והתיאולוג-הדתי, היהודי-האמריקני, אברהם יהושע השל (1972-1907), נצר לשושלת אדמור"י חסידות האפטה, שהיה מראשוני המאבק לשיוויון זכויות לאפרו-אמריקנים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים וקול-קורא ומוכיח כנגד מלחמת ויאטנאם בשנות השישים. את ספרו זה חיבר השל בשנת 1969 בעקבות מלחמת ששת הימים, והמיזוג הבלתי אפשרי בין הדאגה הרבה שחש לעתידה של מדינת ישראל בימי הלחימה ובין השמחה אותה חש לנוכח 'איחוד ירושלים'.  מגמתו הפרו-ציונית במופגן של השל, לא באה על חשבון שאיפתו לשלום, ודאבונו על המלחמה—הרוגיה ופצועיה, בני כל העמים. וכך כתב בתוך פרק שנקרא 'שלום':

*

מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו. במשך אלפיים שנה לא נשאנו חרב. בעבר ובעתיד נקעה נפשנו מן האלימות. מן התנ"ך למדנו: 'כי לא בכח יגבר איש' (שמואל א, ב',9). בהכריז מנהיג גרמניה הנאצית על כוונתו להשמיד את עמינו, לא האמנו. רשעוּת כזאת הדהימה והיתה בלתי נתפסת. השואה פגשה אותנו ואנו בלתי מוכנים.

במאי 1967. לאחר שנים של איומים רועמים להשמדת אזרחי מדינת ישראל, גייסו שליט מצריים ובני בריתו, מבאות גדולים, מצויידים בכלי נשק הרסניים אשר סופקו על ידי רוסיה הסובייטית. מלחמת השמד עמדה לפרוץ, גזר דין המות הוכרז. מה היה עלינו לעשות? להתייחס בחוסר אמון לדבריו של נאצר כפי שהתייחסנו לדברי היטלר?

היה זה רגע נורא, בקעה מתוכי ההכרה עד כמה מעורב אני במתרחש בארץ ישראל. עצם קיומהּ של ישראל הועמד בסכנה. הצהרות מאיימות שפעו בכל יום מפי מנהיגי ערב. אחד הלקחים שלמדנו מן המשבר הגדול של מאי 1967, הוא שהמעורבות העמוקה של כל יהודי בקיומה של מדינת ישראל, אין היא עניין של צדקה או גמילות חסדים, כי אם זהוּת רוחנית. על קשר זה לישראל נבנה ומתממש כבודו של האדם כיהודי.

תהא זו נוקשות נוראה לשכוח כי מלחמה היא סיוט וגיהנם. אוזנו של מי תהיה אטומה לכאב החללים, והפצועים? מי יכול לאטום אוזנו לזערות האמהות והנשים אשר בניהן ובעליהן לא ישובו הביתה לעולם. רחמי ה' הם על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, 9).

אבלים אנו על אבדן החיים, על ההרס, על פרי האלימוּת. אנו מתאבלים על מותם של יהודים, נוצרים ומוסלמים, על מותם של בני אדם. זעקות הכאב לא אבדו בתודעתנו.

כאשר טבעו המצרים, משעבדי עם ישראל, בים סוף, ביקשו המלאכים לומר שירה, גער הקב"ה במלאכי-רון ואמר להם: 'מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה!' (תלמוד בבלי מגילה דף י' ע"ב).

הרוח אשר הניעה את עם ישראל, אף בתקופת מבחן זו של מלחמה, באה לידי ביטוי בנאומו של הרמטכ"ל הישראלי, רב-אלוף יצחק רבין, ימים ספוּרים לאחר מלחמת ששת-הימים.

שמחתם של חיילינו אינה שלמה וחגם מהול בצער ובתדהמה. מהם שנמנעים מלחוג כלל. האנשים בקווי החזית היו עדים לא-רק לפאר הניצחון, כי אם גם למחיר הניצחון, ריעיהם אשר נפלו לצידם מתבוססים בדמם. במחיר הנורא אשר שילמו אויבינו נגע גם הוא אל ליבם של רבים מאנשינו.

יתכן והעם היהודי לא למד מעולם ולא הרגיל את עצמו מעולם לחוש את צהלת הנצחון והכיבוש, ואנו מקבלים אותו ברגשות מעורבים.

(אברהם יהושע השל, ישראל: הווה ונצח, הוצאת ההסתדרות הציונית, תרגום מאנגלית: דוד בר-לבב, בעריכת פנחס פלאי, ציירה: רבקה מריים, ירושלים 1973, עמ'220-218)

*

 סגרתי את הספר. לא יכולתי להשאיר אותו בפה פעור. אפשר כי ככלות ארבעים ושלוש שנים הרגילו עצמם חלק מבני עמינו לחוש את צהלת הנצחון, הכיבוש, וגם האבח והרצח. אפשר כי הרגשות המעורבים נמחו מליבותיהם. אפשר גם כי תפישתו של השל היא לכתחילה רומנטית, ועדיין מתבוננת-היא במדינת ישראל, כהשגחה אלהית על ההיסטוריה ולא כמקרה בין המקרים המסתברים בזירה הפוליטית והמדינית, ובהסכם בין המדינות. הבעת הצער של השל (המצטט את יצחק רבין) שונה היא בתכלית מהבעת הצער וההתנצלות האוטומטית המיתממת של דובר צה"ל ומשרד הביטחון, שדומה כי הם מכוונים אל אזני מנהיגי- המדינות-המתועשות יותר מאשר איש ואישה בני העם הפלסטיני או אל בני משפחותיהם של כל אותם מפליגים ומפליגות לעבר עזה, אזרחי מדינות שונות, לא חילות חמושים, לא פושעים-מסוכנים וידועים.  'ומה עם הערבים?' יגידו ודאי חלק מאזרחי ישראל היהודים 'הם לא שמחים במות יהודים?' 'ומי אמר שהם לא היו חמושים?' 'ומה אם היו אילו אניות נושאות נשק?'. כבר שמעתי כאלו. אני בחרתי להבין משפט כמו "מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו" לא כהיגד יהודי באופן מיוחד, אבל כהיגד אוניברסלי מקווה, הנכון לכל זמן. הלוואי שיחלקו בו כל בני האדם, כאן ושם וכאן. אפשר עוד להיות ציוני, או לרצות בקיומהּ של מדינת ישראל, מבלי להיות אטום-לב, שמח לאיד, ונקמן. אפשר גם להיות ביקורתי, אפשר גם להרים קול כאשר רואים דברים משובשים מתרחשים בפתח עיניים, במיוחד כאשר דומה (הלוואי שאין יסוד לחשש זה), כי מערכת הביטחון, ברשות הממשלה המכהנת, הולכות ומקדשות אתוס בלתי רשמי, שמשמעו: קלות בלתי נסבלת של הרג-אדם, רוצה-לומר: זילות נוראה בחיי אדם.

בתמונה למעלה:מרדכי ארדון, ויטראז', בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »