אנחנו קוברים את המתים ומרפאים את החיים

*

נוכח הכיכר הסואנת בליסבון ובה פסלו נורא ההוד של המרקיז דה פומבאל, מלווה באריה, שהוא סמל מלוכה פורטוגלי מובהק, דימיתי בתחילה, כי מדובר במצבת זיכרון למלך-המשיח, דוֹם סבשטיאו (נולד 1554) אשר נעלם בשוך קרב יבשתי נגד מרוקו בשנת 1578; גופתו של המלך לא הושבה על ידי המרוקאים מעולם. הם לא ידעו מה עלה בגורלו. היו שטענו שראו את גופתו; היו שטענו כי ברח משדה המערכה לאחר שהופל מסוסו; היו שטענו שנמכר לעבדות.  פורטוגל רעשה וגעשה מאז העלמותו, בימי הכיבוש הספרדי של פורטוגל (1640-1580), ובמרוצת כל המאה ה-17 משמועות על הופעתו המחודשת, ועל שיבתו הקרובה לכס מלכותו, עת ינהיג את פורטוגל (שהיתה אז מהמעצמות הגדולות בעולם) לשלטון בעולם כולו. למשל, בכתבי בן התקופה, התיאולוג הישועי הפורטוגלי, אנטוניו וייארה (1697-1608), Historia Da Futuro (היסטוריה של העתיד), הובע הרעיון לפיה קץ ההיסטוריה בא. מלכות פורטוגל האחרונה עתידה לקרום עור וגידים בעתיד קרוב, באמצעות דום סבסטיאו או התגלמותו, ולפיכך חשבתי כי הפסל שהקים את האנדרטה צייר את דום סבשטיאו בדמיונו , באופן אנאכרוניסטי, כבן המאה ה-18, עטור פאה מתולתלת אופיינית. עוד במאה העשרים, לא נדמו רחשיה של המשיחיות-הסבסטיאנית. למשל, המשורר פרננדו פסואה (1935-1888) היה מן הדוגלים בתפיסת המצפים לשובו של המלך, אשר גם יתמהמה בוא יבוא, וינהיג את פורטוגל לעתיד גדול.

את סיפורו של המרקיז דה פומבאל (סבשטיאו דה מלו, 1782-1699), שמעולם לא נשא תואר מלכותי, דתי, או משיחי, אבל היה ראש ממשלה משכיל ופעלתן בליסבון של אמצע המאה ה-18, אני מעוניין לפתוח דווקא בתיאור איתן הטבע, שבהתמודדות עימו כרוכה תהילתו הרבה. ב-1 בנובמבר 1755 פגעה בליסבון רעידת האדמה המתועדת החזקה ביותר בתולדות האנושות; כך תיאר אותהּ למשל ביל ברייסון (נולד 1951) בספרו: ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל:

*

אולם מבחינת הרס מוחלט וממוקד, רעידת האדמה העזה ביותר בהיסטוריה המתועדת היתה זו שזיעזעה – ולמעשה ריסקה לרסיסים – את ליסבון, בירת פורטוגל, ביום כל הקדושים (1 בנובמבר) 1755 מעט לפני עשר בבוקר הכה בעיר זעזוע צדי שעתה מעריכים שהיה בדרגה 9.0 בסולם ריכטר וטילטל אותה טלטלה פראית במשך שבע דקות תמימות. כשפסקה לבסוף התנועה, נהנו השורדים משלוש דקות בלבד של שקט  בטרם הופיע זעזוע שני, חמור רק מעט פחות מהראשון, ובעקבותיו התחולל זעזוע שלישי ואחרון. הכוח המטלטל היה עז כל כך עד שהנמל התרוקן ממימיו, ואלה חזרו אחר-כך בצורת גל, 15 מטרים גובהו, שתרם גם הוא את חלקו להרס. בסופו של דבר, הגיע מנין ההרוגים לשישים אלף, וכל בנין בטווח של קילומטרים הפך לגל אבנים. לשם השוואה, רעידת האדמה בסן פרנציסקו בשנת 1906 היתה בדרגה 7.8 בסולם ריכטר ונמשכה שלוש דקות.    

[ביל ברייסון, ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל, מאנגלית: יכין אונא, הוצאת דביר: חבל מודיעין 2016, עמוד 256]

*

ההרס הנורא, גרם למלך הפורטוגלי לנוס על נפשו מן העיר והותיר רישומיו בכל רחבי אירופה. הפילוסוף הפרוסי, עמנואל קאנט (1804-1724), כתב חיבור קצר על רעידת האדמה בליסבון, שהזכיר ולטר בנימין עוד במאה העשרים כחיבור מייסד בחקר הגיאוגרפיה והגיאולוגיה; המשכיל והסופר הצרפתי, וולטר (פרנסואה מארי ארואה, 1778-1694), הקדיש לאסון פואמה ארוכה, חודשים אחדים אחר רעש האדמה, בעיקר משום שהאסון היטיב לבטא את תפיסתו לפיה, העולם רחוק מלהיות 'הטוב שבעולמות האפשריים', ולפיכך אין שחר לתיאודיציאה (הצדקת-האל) – לה היו שותפים רבים מהוגי הזמן, בין אם סברו כי האל נעלה על הטבע בחסדו (לייבניץ הקתולי) ובין אם סברו כי העצם האחד בעל אינסוף התארים (האימננטי) אינו יכול לטעות, מפני שפעולתיו הכרחיות, באשר תבונתו זהה לרצונו (שפינוזה). וולטר יש להניח, חש עצמו, כמוצא שלל רב (עם כל הצער הכרוך בכך) על הרס העיר, הנוצרית אדוקה, שנחרבה כמעט כליל ב'יום כל הקדושים'; מה שודאי לטעמו העיד על מגבלת האמונה ואי-הצדק הגלום במשמעת לאוטוריטות הדתיות, המתנהלות כאילו ירדו לסתרי עולם, אך לאמיתו של דבר, אינן יודעות דבר. כל שכן, ראה בחורבן ליסבון סיבה לדחות את הדאיזם האופטימי שרווח בחוגי האינטלקטואלים של דורו בדבר שלטונה המוחלט של התבונה בקוסמוס, ולפיכך – גם דברים הניכרים כהפסדים, עתידים להתבהר כאילו התארעו לטובה. הצד המשותף בינו ובין הדאיסטים היה עם זאת, תפיסה הגורסת כי האדם אינו רע או מושחת מיסודו, וכי האנושות כולה עשויה להתאגד סביב מוסר אוניברסלי, שתועלתו לרבים תיוודע לכל באי עולם.

וולטר כתב כך:

*

הֶעָצוּם בַּמֹחוֹת כְּלוּם יוּכַל לְלַמְּדֵנוּ?/ לֹא; סִפְרֵי הַגּוֹרָל סְגוּרִים בְּפָנֵינוּ/ עַל עַצְמוֹ הָאָדָם לֹא יוֹדֵעַ דָּבָר.// מִי אֲנִי וְהֵיכָן, מֶה עָתִיד, מֶה עָבָר?/ אֲטוֹמִים סוֹבְלִים עַל כָּדוּר שֶׁל אָבָק,/ לַמָּוֶּת מָזוֹן, לַגּוֹרָל כְּלִי מִשְׂחָק,/ אַךְ אֲטוֹמֶים חוֹשְׁבִים, וְלָהֶם עֵינַיִם,/ שֶׁלֶמְּדָה מַחֲשַבְתֵּנוּ לָמֹד הַשָׁמַיִם;/ רוּחֵנוּ נָסְקָה אֶל אֵינְסוֹף הֶחָלָל,/ אַךְ הַכֵּר אֶת עַצְמֵנוּ לָעַד לֹא נוּכַל.// הָעוֹלָם, זִירַת רַהַב, וּשְׁטוּת וּצְוָחָה,/ מָלֵא אֻמְלָלִים הַמְּדַבְּרִים עַל בְּרָכָה.// הָרְדִיפָה אַחֲרֵי אֹשֶׁר, כֻּלָּהּ אֲנָחוֹת, / אִישׁ לֹא שָׂשׂ, לֹא לָמוּת, לֹא לָשׁוּב וְלִחְיוֹת.// […] עַגְמוּת הֶעָבָר אֶת נַפְשֵׁנוּ תַּרְעִיד / מַה נוֹרָא הַהֹוֶה, אִם אֵין לוֹ עָתִיד, /  אִם לֵיל קֶבֶר יַחֲרִיב הֲוָיַת מַחֲשָׁבָה / יוֹם יָבוֹא כֻּלוֹ טוֹב, הֲלֹא זֹאת הַתִקְוָה […] 

[וולטר, מתוך: 'פואמה על שואת ליסבון, או בחינה של האקסיומה: הכל לטובה', בתוך: דן דאור, משתה לאדם בודד: הרבה תרגומים, מעט מקור, כמעט הכל שירה, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2011, עמ' 247-246]   

* 

האדם במהותו, לדעת וולטר, הוא אגנוסטיקן (מי שיודע שכל ציפיותיו לדעת תעלינה בתוהו). הוא כמעט אינו יודע דבר על זולתו, ועל עצמו יודע מעט מדי, אם בכלל. דומה כי בכל האמור לידיעה – הוא אינו הצלחה ניכרת. אמנם, זכה האדם בקידמה מדעית לעומת ימי קדם, אך גם זאת, על אף שהצליחה להעמיד מושגים מטפיסיים, קוסמולוגיים, ואסטרונומים, שלא שיערו הראשונים, בכל זאת לא הצליח לקדם באמת את ידיעת האדם את עצמו ואת מהותו. זאת ועוד, העולם האנושי לדידו, סואן הפגנות של רהבתנות, שטות וצווחה, כך שקשה להגיד כי התבונה שולטת או מוליכה את מגוון התנהלויותיו. יותר מכך, הוא הומה אנשים המהללים את ברכת האל וחסדו, בלי לתת לעצמם דין וחשבון על המציאות גופא ועל המתארע בה, ומוכנים ליחס לאל גם את המאורעות הגרועים ביותר. העולם שמתאר וולטר כמוהו כתיבת פנדורה; עולם סחוף-פורענויות, רשעה וטמטוּם, שהתיאולוגים מתעקשים להטיל עליו את ברכת האל המדומָה. האדם, בעמק הבכא הזה, כבר כלל לא יודע אם ברצונו לחיות, למות, או לשוב ולחיות (הוא לא נהנה מחייו הנוכחים אך אין לו אחרים). עם זאת, בתחתית התיבה, מליאת המוראות, נמצאת התקווה, שגם אם לא מובטח שתתקיים, בכל זאת יש בכוחה להוליך את האדם בתפיסה כי משהו עתיד להשתנות, להתארע אחרת, והאדם יחיה פעם חיים נאותים יותר.

לא רחוק בעיניי כי סבשטיאו דה מלו, המרקיז דה פומבאל, בפכחותו המעשית, בשנאתו למסדר הישועי, שזכה להשפעה אדירה בליסבון, לפני ואחרי החורבן, דמה מאוד בהשקפותיו לאלו של וולטר. הואיל ונחשב אנגליופיל (בצעירותו שירת כשגריר פורטוגל בלונדון), יש להניח כי גם הכיר את משנותיהם של האמפיריציסטים ושל התועלתנים האנגלים. הוא בנה את ליסבון מחדש מתוך כלל אותו חזר ושנה: "אנו קוברים את המתים ומרפאים את החיים".  יושם אל לב, כי אין בדבריו הודיה לאלוהים, אלא סוג של אמירה של איש מנהל חילוני, המנסה לעשות כמיטב יכולתו, לשיקום העיר ולרווחת תושביה, ואינו תולה זאת בחסד האל או בתפילותיהם של חוסיו. כאן יש להעיר, כי פורטוגל של המחצית הראשונה של המאה ה-18, עמדה בסימן השתלטות רבתי של אנשי המסדר הישועי על מוסדות הכוח; כך, נטלו לעצמם חברי המסדר נכסים רבים בליסבון ובסינטרה (השכנה) – ותפיסתם, שגם הודגמה בציורים, בני הזמן, היתה כבני שבט יששכר, העוסקים בלימוד ותפילה, שעה שעל הסוחרים העשירים ועל בית המלוכה מוטל, כבני זבולון, יורדי האניות, לפרנסם ולכלכלם, משום שאת הצלחותיהם הם נוחלים מכוח תפילותיהם ולימודי התיאולוגיה של בני המסדר (מה שדומה מאוד להסדר עם עולם התורה החרדי ועם ישיבות ההסדר במדינת ישראל הנוכחית). אחרי ששיקם את ליסבון, פנה המרקיז דה פומבאל למיגור הכח הישועי. הוא גירש אותם מליסבון וסביבותיה, ולמעשה שבר במו-ידיו, ובתעוזה רבה, את אותו סטטוס-קוו של יחסי דת-ומדינה שפגעה קשות באוכלוסי פורטוגל הדלים, שנאלצו, עד אז, לעמוד לימין הישועים או לרעוב. בנוסף, תיקן המרקיז שורה של רפורמות כלכליות, שהגבירו את הייצור בפורטוגל עצמה, מה שהעניק עבודה לפורטוגלים המשתקמים, וגרם לצמצום התלות ששררה עד בייבוא מן הקולוניות מעבר לים. כיוצא באלה, הוא ביטל את חוקי הדם, שלמעשה אסרו על לא-נוצרים לשבת בפורטוגל; ואסר את העבדוּת ואת סחר העבדים בתוך פורטוגל.

אחריתו של המרקיז חוזרת אף היא לפואמה של וולטר, על כך שאין איש יודע את גורלו. הוא נאלץ להתמודד עם שלוש פלישות רצופות של כוחות משולבים ספרדים וצרפתיים בשנת 1762, מהן נחלצה פורטוגל. הרבה מהצלחותיה היחסיות התבססו על פעולות של איכרים שיצאו להילחם בצבאות מאומנים וחמושים יותר, בכח תמיכתם הפטריוטית בארצם, במלכם ובממשלתם. לאחר מכן, התמודד עם מתיחות ימית הולכת ומחריפה עם אנגליה, שבאותן שנים חיזקה מאוד את צי הים שלהּ, ואת עוצמתה בנתיבי הסחר הבין-לאומי. אחר-כך, בשנת 1777, המלך ז'וזף I, מיטיבו של המרקיז נפטר, ועל מקומו הוכתרה בתו, מריה, שהיתה קתולית אדוקה ותומכת מושבעת של המסדר הישועי. מריה מיהרה לפטר את המרקיז מכל תפקידיו ולגרום לו לפרוש לאחוזתו. היא כה תיעבה אותו עד שהוציאה צו שאסר עליו להתקרב אליה עד למרחק של קילומטרים אחדים, וכך למעשה, הוא יכול היה להיכנס לליסבון רק בהעדרהּ. כל-שכן, בחולפהּ על יד אחוזתו, הוא היה נאלץ לקבל הודעה מוקדמת על כך, ולצאת עם פמלייתו ליעד אחר עד תעבור השיירה.  מריה, מטבע הדברים, השיבה לישועים את כוחם וסמכותם, וכן את אותן הטבות כלכליות שלהם זכו בעבר. ככל שמצבה הנפשי של המלכה התדרדר לאחר מות בעלהּ ובנהּ בשלהי שנות השמונים של המאה ה-18, כך הישועים היטיבו את אחיזתם, עד שטקסים של המדינה נדמו למשתתפים בהם, כמיסות כנסייתיות. אורחים בארמון נאלצו לחזות וגם העידו אחר-כך, על התפרצויות הזעם הבלתי אפשריות של המלכה על עובדיה , שהרעידו את קירות הארמון (גם כאן ניתן להרהר על הקבלה אפשרית לאקטואליה הישראלית). המרקיז נפטר באחוזתו חמש שנים אחר עלותה של מריה לכס המלכות (ובטרם מצבה הנפשי התדרדר) לאחר שניטלו ממנו כל סמכויותיו. העובדה לפיה דווקא הכיכר על-שמו הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם ליסבון ופורטוגל אינה מובנת מאליה, ומבטאת הכרה מאוחרת בתרומתו הגדולה לפורטוגל המודרנית, ולכך, שבניגוד להבטחות הסרק המשיחיות של המסדר הישועי רודף הבצע, המרקיז הציע דרך בטוחה, ריאליסטית ומליאת תקווה, המודעת למגבלותיו של האדם, ועומדת לימינו ולזכות זכויותיו וחירויותיו, לאורך חייו הארציים.
*

*

בתמונה: Marquis of Pombal Monument, Center of Lisbon, Photographed by Shoey Raz, 25.6.2018

Read Full Post »

פּחדים וכמיהוֹת

*

אֲבָל

הִנֵּה הוּא שוֹקֵד הַשָּקֵד. הוּא

אַף הוּא

נצִָּב נֶגֶד

הַדֶּבֶר.

[פאול צלאן, 'זמר של נוכלים וגנבים מושר בפריס שליד פונטואז מפי פאול צלאן איש טשרנוביץ שליד סדיגורא', סורג שׂפה: שירים וקטעי פרוזה, ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב1994, עמ' 54] 

*

   בשנים 1666-1664 השתוללה במזרח ואחר כך באירופה מגפת דבר נוראה, שתבעה רבבות מאוכלוסיית אסיה ואירופה. דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו, פירסם בשנת 1722, חיבור שלכאורה חיבר דודו ה.פ, יומן שנת המגפה: הערות וזכרונות על האירועים החשובים ביותר ציבוריים או פרטיים שקרו בלונדון בעת מגפת הדֶבר שפקדה את העיר בשנת 1665, ובו תאור של השתוללות מגפת הדבר בלונדון בשנת 1665, והתגובות החברתיות יוצאות הדופן שעוררה. חיבורו של דפו הוא פסיאודו-אפיגרפיה, המאוחרת להתרחשות כימי דור ויותר. עם זאת, אפשר כי דפו אכן עיבד מחדש יומן של דודו. תגובות על המגפה "בזמן אמת" ניתן למצוא בין דפי יומנו של סמואל פפיס הלונדוני; כמו גם בין אגרות שׂפינוזה האמסטרדמי. אחד התיאורים רבי-הרושם בסיפרו של דפו קושר בין המצוקה הגדולה שבו אין איש יודע האם הוא וקרוביו יוציאו את יומם ובין הנהייה הבלתי-מרוסנת כלפי מיסטיקה ומאגיה, שנתעוררה אז ביתר שאת, כאילו מסוגלות הן להגן ולהושיע, או למצער, למנוע את ההידבקות במגפה:

*

והיה עוד שיגעון אחד, מעבר לכל זה, שאולי יכול היה להעיד יותר מעל דבר אחר על מצבם של האנשים האומללים באותם ימים. כוונתי לומר, שאנשים נהו אחר רמאים מסוכנים עוד יותר מאלה שבהם דיברתי [=רופאי אליל], ואשר רק רצו לרוקן את כיסי הפונים אליהם, כיוון שכך, החטא היה כולו של המרמים, ולא של המרומים, השיגעון שאני אזכיר עכשיו, היה כזה שבו המרומים היו אשמים ואולי הם והמרמים במידה שווה. העניין קשור לכל מני קמיעות, שקיות של עשבי מרפא, כתובות, ועוד כל מיני דברי חלום, שנועדו כאילו לחזק את הגוף נגד הדֶבר, ואנשים תלו על צווארם והאמינו שיש בכך להגן עליהם. כאילו הדֶבר לא היה אלא רוח רעה, שד שנכנס לגוף. לכל אלו נלוו כל מיני סימנים מאגיים, סמני מזלות, רצועות נייר ובהן סוג מסוים של קשרים במספר מסוים, ועליהן מלים וספרות, במיוחד הופיע בהן הביטוי "אברא-כדברא" בצורת משולש, פירמידה או כך:

אבראכדברא

אבראכדבר

אבראכדב

אבראכד

אבראכ

אברא

אבר

אב

א

   אחרים הלכו עם צלב ובו סמל הישועים:

H I

S

[Iesus Hominem Salvator, ישוע גואל האנושות]

   או סמלים קבליים אחרים.

   אני יכול להרחיב מאוד במחאה נגד כל דברי הטירוף הללו ונגד רשעותם של הנוכלים, אשר ניצלו את תמימותם של בני-האדם בימי מגפה לאומית. אבל התזכיר שלי עוסק רק בעובדות, ובמה שקרה. מאוחר יותר אספר כיצד אחדים מבין האנשים האלה עמדו על חוסר השחר של הקמיעות, ואיך אחרים הוסעו בעגלות המתים, והושלכו לקברי-האחים השכונתיים, כשהם עדיין עונדים על צווארם את הקמיעות ואת הקסמים.  

כל זה קרה בעקבות הבלבול והמבוכה שהתפשטו בקרב הציבור לאחר השמועות הראשונות על המגיפה, באמצע מארס 1664, ובמיוחד לאחר מותם של מוֹתם שני אנשים בשכונת סנט ג'יילז, בתחילת דצמבר, ואחרי בהלה נוספת, בפברואר, כאשר המגפה החלה להתפשט, האנשים עמדו עד מהרה על הסכלוּת שבמתן אמון ברמאים אלה, שכל תכליתם היתה עשיית רווחים. הפחד הביא את האנשים לידי השתאות וחוסר אונים. האומללים לא ידעו עוד מה יוכלו לעשות ובאיזו דרך יוכלו ללכת על-מנת להישמר מן המגפה, או להקל על עצמם במעט. הם רצו משכן לשכן, מדלת לדלת, וקראו ברחובות "אלוהים, מה אנחנו נעשה? רחם עלינו!"

[דניאל דפו, יומן שנת המגפה, תרגם מאנגלית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2002, עמ' 40-39]

*

    הפחד לחייך ולחיי קרוביך, העובדה לפיה אדם החי בזמן של מגיפה המונית נטולת-חיסון, אינו יודע אל-נכון מהם התנאים שהודות לקיומם יוכל לשמור על עצמו ועל היקרים לו מחוץ לטווח המחלה, הופך את סיכויי ההישרדות לעניין של מזל. אם כך הוא, הרי שחלק גדול מן הבריות פונים במצב כזה מתוך מצוקתם הגדולה, דווקא לאלו שהם מעריכים את יכולתם להנפיק מזל טוב וישועה באמצעות מאגיה. כלומר, בימינו, כך יש להניח היו ההמונים נוהרים אל קופות החולים בזמן מגיפה כדי לקבל חיסון, ובאין חיסון, היו דורשים ממשרד הבריאות לרכוש חיסון ולחסן לאלתר את כלל האוכלוסיה. אם משהו השתנה מהותית בשלוש מאות וחמישים השנים האחרונות, הריי זו היכולת לסמוך על המדע ועל הממסדים המדיניים-חברתיים, שיידעו להתמודד עם מגפה— לעומת זאת, מול פחד גדול, או מחלה סופנית שאין עימה מרפא, יינטו יחידים גם כיום, להיסחף אחר אמונות בכוחם של מרפאים-חריגים או בירכתו של מיסטיקון להושיע אותם מרדת שחת.

*  יש משהו מרתק באמונה המצויה (אני מעדיף זאת על פני השימוש באמונה טפילה) לפיה סמלים, ציורים ואותיות יכולים להושיע את הגוף והנפש. כלומר, יש להניח שכל אותם אנשים שענדו על בגדיהם את הלחש הגנוסטי אבראכדברא לא ידעו כי הם עונדים על עצמם לחש בן התקופה ההלניסטית שנועד ככל הנראה במקור לטיפול במיחושי שיניים. אחרים נזקקו לצלב עם סמלם של הישועים, מסדר קתולי, שנולד רק כמאה ושלושים שנה לפני כן, ואשר יש להניח כי הואיל ומרבית תושבי לונדון בעת ההיא השתייכו לכנסיה האנגליקנית הפרוטסטנטית, כי תעמולה ישועית קתולית גרמה להם להאמין כי רק "חזרה בתשובה" לחיק הקתוליות (והמסדר הישועי) יושיעו אותם מכל המדווים. באותה מידה, יש להניח, כי אותם סמלים קבליים, אותם מזכיר דפו, כללו, בין היתר, את "חותם שלמה" המכונה גם "מגן דוד", צורה המשמשת באופן רווח בקמיעותיהם של היהודים בני הזמן, ובמקור, כפי שהורה גרשם שלום, שימש ככל הנראה כקמע המבטיח כי אישה לא תפיל את פרי ביטנה בטרם זמן (איך דווקא הסמל הזה הגיע למרכז הדגל, זו שאלה גדולה). אנשים לא תמיד יודעים מה פשר יש לסמל או לקמיע, אך הם חשים במחיצתו בטוחים יותר, כלומר נתונים מחוץ למעגל-הסכנה.

   לפני כמה שנים הייתי חבר בקבוצת לימוד קטנה שעסקה בקריאה שבועית באחד מחיבוריו הקבליים של ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707) בבית מדרש קונסרבטיבי. ערב אחד נקלעתי לשיחה עם אחד מחברי הקבוצה הקבועים, והנה נתבאר לי כי מדובר באיש מעשירי המדינה, שהתחבר לקבלה מתוך עניין אינטלקטואלי ער; עם זאת, כך סיפר לי, כדי להתגבר על פחד יום-יומי, שקינן בו, לגורל עסקיו, הוא גם  נהג באותו זמן להתייעץ באופן קבוע עם רבנים ומקובלים, בני העולם החרדי, ולשלשל לקופתם סכומי כסף גדולים, כדי (כך אמר לי) לקנות מעט שלווה; לישון יותר טוב בלילה. כמדומני, כי לימים קרה איזה אירוע שגרם לכך שמעמדו של אותו רב-מקובל אליו הלך להתייעץ מאוד פחת (אין זה משנה, אפשר שמאז הוא מצא לו רב מקובל אחר), ובכל זאת, את רושם השיחה עימו אני עדיין זוכר. משום שהיתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי כי מאחורי נהירתם של אנשים מסויימים למחלקי קמיעות ומגידי עתידות, המחזיקים מעצמם אנשי סוד, עומד פחד-משתק שנוצר מפני עמידה יום-יומית בפני אי-וודאויות הולכות וגדילות, ובעתה מפני הפסד גדול. כלומר, גם בן שיחי דאז, הודה בפניי, כי יותר משהוא מאמין בכך שהרב-המקובל שלו אכן יודע את העתיד ואכן יכול להבטיחו, יש בנוכחות שלו בחייו, אלמנט המרגיע את הפחד שאינו מניח לו, שמא יום אחד  יירד מכֹל נכסיו. לטעמו, בעצם התמיכה במי שהוא רואה כ-"איש קדוש" גורמת לו לתחושה, שבהיותו מנוי על תומכיו של איש כזה, שוודאי קרוב הוא אצל סודות האלוהות וההוויה (כך לדידו), יש בכך להבטיח לו ביטחון יחסי, או למצער— מזל וברכה גדולים יותר מאלו של עמיתיו לממון, שאינם פונים לעצתו של "מקובל אמיתי".

*

   אמונה מצויה אחרת, רווחת קצת פחות, אך עדיין מצויה, היא האמונה בכך שקנבסים מצוירים, פסלים, או דפי ספרים מודפסי אותיות, עשויים להעניק איזה רווח או מרגוע. כלומר, שקריאת ספרים מסוימים, או התבוננות ביצירות אמנות, לא זו בלבד שמרוממת את הנפש, אלא גם מחכימה אותנו. כלומר, מנסיון אישי אני יכול לומר כי אין לי ספק כי יצירות אמנות מסויימות עוררו בי מחשבות, חוויות ורגשות, שנטלוני ממקום למקום, כלומר יצרו איזו טרנספורמציה מטלטלת בהנחותיי הקודמות לגבי העולם. קשה לי להטיל ספק בכך, כפי שנניח, לאדם דתי, קשה לפקפק בחוויה הדתית (גם היא אינה עומדת מעבר לכל ספק). עם זאת, ישנו מין אחר, החש כי משעה שהוא יודע שם אמן/ית או שם יצירה, מונח או זרם, חלה בו אותה הטרנספורמציה, והוא גדל ומחכים, וכבר רואה עצמו כאילו הוא שורה בביטחון בשיחה אינטלקטואלית, גם אם חסר הוא לחלוטין את החוויה הפנימית, או את היכולת להעמיק בכוחות עצמו ולנסות להבין מה קורה במפגש שבין נפשו ובין יצירת אמנות כלשהי. האם אנשים הקונים הרוכשים ספרים מסוימים כדי שיעמדו בספרייתם (הם אינם קוראים אותם), או משתמשים בשמות ספרים או יצירות אמנות המקובלות כ"יצירות מופת" או כ"יצירה טרנדית", מבלי שהיא באמת נגעה עמוקות בלבבם, שונים מהותית ממי שעונדים על דש בגדיהם אבראכדברא בימי מגפה? הריי החוויה לפיה מה שהופך אדם בעיניי עצמו לבן תרבות היא כושרו לרכוש מנוי לפילהרמונית או לתיאטרון גדול, ולרכוש תמיד בטרם החגים את סיפרו החדש של הסופר "מוביל התרבות", ספר שעל פי רוב יונח על המדף כסמל-סטטוס, יותר נכון: קמיע המעיד על השתייכות למעמד חברתי מסויים (יותר מאשר כיצירה מטלטלת, שיש בה כדי ליצור חוויה אמנותית בנפשו של קוראהּ) אינה שונה במאום מחווייתם של מי שעונדים קמיעות בימי מגפה, ומשכנעים עצמם כי בכוח קניין הסמל החיצוני, הם דנים עצמם לחיים של רווחה, בריאות וביטחון.

   החברה המערבית שבה העידוד לצריכה והצורך במיתוג מושלים בכל, גורמת לכך שבמקום חוויה אמנותית, ושיג-ושיח של אדם עם נפשו בעקבות התבוננותו ביצירת אמנות. ברגע שאדם רוכש סממנים מסויימים ("מותגים") ומודיע עליהם ברבים, מתאמץ להשתייך לחוגים חברתיים מסוימים, או מרבה לסמן Like באתרים רלבנטיים ברשתות חברתיות, עשוי הוא לחוות את עצמו כבן תרבות/ מוביל תרבות/ בן בית במילייה חברתי מסוים. האם מצב זה שונה מהותית ממי שתולה על דש בגדו קמע בעת מגפה, או ממי שפונה לרב-מקובל כדי לשכך את דאגותיו, ולהבטיח לעצמו לכאורה, אושר/השתייכות/ביטחון יחסיים? לדעתי, הפיתוי לחוש רווחה, השתייכות וביטחון יחסי ללא מאמץ והשקעה נפשית ניכרת, כלומר: רק דרך רכישה/היראות/נוכחות במקומות "הנכונים" או התוודעות לאנשים "הנכונים", היא עדיין אמונה רווחת מאוד, בכלל מעגליו החברתיים של המין האנושי, והיא אף זוכה לרוח גבית רבה, ולכן הולכת ומרחיבה מעגלים, בעידן שבו "לא צריך להבין, לא צריך לחוות…מספיק לקנות, או להוריד תכנה או אפליקציה".

   אם נחזור לקמיעות, הרבה יותר קל לי להתבונן על קצתם כיצירות אמנות, שיש לנסות להתבונן בהן (כיצירות אמנות יש בהן משהו טורד-מנוחה); מאשר כמוצר האוצר בחובו רווחה/ישועה לצרכן, משעה שנרכש מידי היצרן.

*

*

בתמונות:  קמיעות מאויירים מתוך החיבור המאגי-היהודי, ספר רזיאל המלאך, אמסטרדם 1710.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

הצבּעה

*

*

בְִּגְנֵבָה, בְּאֹרַח דִיסְקְרֶטִי

אֲנִי מֵרִים מֵהַשְבִיל אֶת אָחִי הַבְּכוֹר,

הַחִלָּזוֹן,

בַּל יִדְרֹךְ עָלָיו אִיש.

 

מְבֻגָּר מִמֶּנִי לָבֶטַח מִילְיוֹנֵי שָנִים.

אָח לְאִי הַבִּטָּחוֹן שֶל הַקִּיּוּם.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד אֶינֶנוּ יוֹדְעִים,

לְשֵם מָה נוֹצַרְנוּ.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד רוֹשְמִים שְֵאלוּת אִלְמוֹת,

כָּל אֶחַד בָּכְּתָב הָאִינְטֶימֶי בְּיוֹתֵר שֶלוֹ:

 

בְּזֵעָה שֶל פַּחַד, בְּזֶרַע, בְּרִיר.

[רישרד קריניצקי, 'בגנבה', נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 67] 

*

   לפני חמש מאות שנים בדיוק הוצג דימוי בריאת האדם הנודע של מִיכֵּלאנג'לוֹ מעל גבי תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (1512), לאחר שציור התקרה הושלם. האלוהות והאדם הוצגו בו כפי שעומדים תמיד על סף מגע; לעולם ללא מגע; ואף על פי כן בזיקה ובממשק, שאולי מגיע עדי נקודת השקה דמיונית, התלויה אי-שם בחלל, קיימת ובלתי קיימת. שנה אחר-כך ראה אור ספרו של ניקולו מקיוואלי הנסיך (1513), מבשרן של המדינות המודרניות, ושל המשטרים הכלכליים הקפיטליסטיים. האדם בו מוכפף למרות החילונית של המונארך, היודע מה טוב עבור נתיניו; מבחינה זאת, ודאי היתה בספרו של מקיאוולי תגובת-נגד לכנסיה ולהפחדות האינקוויזיציה; מצד שני, הבשורה החילונית של מקיאוולי היה בה (לפחות בהתבוננות לאחור מן הפרספקטיבה ההיסטורית-פוליטית) בכדי ליתן משנה-תוקף אידיאלוגי להשתררותו של היחיד-האמביציוזי על חייהם ועל חירויותיהם של עמיתיו, אם ביושרה אם בהונאת-דברים, הנסיך צודק תמיד— משום שלו נתונה האחריות המהותית להולכת החברה, הכלכלה והתרבות, והוא מתווה אותן כפי רוחו, באשר שלטונו וממשלו מזוהים עם טובת המדינה ועל כן עם טובת נתיניו.

    דווקא אלהיו של מיכֵּלאנג'לו אינו ניכר כמשעבד, וניכר כמי שמרותו אינה מכבידה במיוחד, ואף מקיאוולי במקום שיימצא ליברטור גדול של חירויות-אדם, נתן תוקף לשיעבוד האדם, כאשר הכביר בסמכותם-מרותם של אידיבידואליסטים-אמביציוזים- יחידים. אני זקוק כאן לאינקוויזיציה הכנסייתית, מחד גיסא; ולמקיאוולי, מאידך גיסא— על מנת לקרוא את הדימוי המפורסם-מדיי של מיקלאנג'לו כסוג של נסיון להביע איזה מתווה של חירות אנושית (ברוחו של ההומניזם האיטלקי) המצביע כלפי אלהים, חותר למגע עם אלהים, אך לעולם אינה מגיעה בפועל עדיו.

   לא בטוח כי לכך התכוון מיכלאנג'לו. יש שיגידו כי הצבתו של האל המצביע אף היא סוג של שיעבוד. האדם מכוון הוא אל האין-סוף או אל שלימות של ידע ודעת— הוא אינו זקוק לאלהים בתוך המשוואה הזאת; דיי לו בטבע ובפיענוח איטי של רזיו על ידי המדע ו/או על ידי אינטואיציות גאוניות של יחידים/ות, המקדמים את המין כולו בהשערותיהם המשונות על אופיים ומהותם של הדברים.

   באופן אבסורדי, יש הרבה מן הדמיון בין הדימוי של מיכלאנג'לו, ובין הגותו של המסדר הקתולי-ישועי, שנוסד בשנת 1535 בצרפת, על ידי הספרדי, איגנסיו דה לויולה ושישה מחבריו. הישועים, היו זרם שניסה ליתן מענה-נגד הרפורמציה (ג'ון קאלווין, מרטין לותר), וכנגד האנדרלמוסיה הדתית שניעורה באירופה, וכוונה כנגד קריעת הסמכות האפיפיורית והדוגמה הקתולית באשר-היא. דה לויולה וחבריו נשבעו להפיץ את האמונה הנוצרית בכל חלקי העולם, ולקדם את הכנסתם של המדעים החדשים תחת כנפי הנצרות. מבחינה זאת, איש הרוח הנוצרי מכוון תמיד אל עבר ההשתלמות בדעת עליון, ולעבר השלימויות האנושיות, אך לעולם אינו שוכח את מקומו בצל הצלב והאמונה במשיח (בן-אלוהים, בן דמותו של אדם הראשון) העומד לשוב אל עולמו, ולכונן בו את מלכות שמים. דומה כי מסר זה חודד בעיקר כנגד הקאלוויניסטים שראו באדם יצור חוטא ומוּעָד, רחוק מאוד משלימוּת, ומאלהוּת. לעומת זאת, הישועים רואים במלומד הקתולי נברא החסר רק במעט מאלהים; כלומר אינו אלהי, וגם לא ייעשה בן-אלוהים, ובכל זאת שוררת ביניהם איזו קירבה, כמעט מגע.

   ממשיכיו של דה לויולה בספרד ובפורטוגל הצליחו להעמיד בתוך כמאה שנה כח פוליטי-דתי מהותי, שלא פעם חטא ממש בשאיפות אימפריאליות. למשל, בעיבורי המאה השבע-עשרה הפכה פרגוואי אשר בדרום אמריקה, לארץ-נחלה ישועית, והישועים שלטו שם ללא מיצרים, ויד קשה כלפי אותם "עובדי אלילים" שלא הצטרפו למיסיון וקיבלו את מרותם; קשה היה לאותם כובשים להבין את האינדיאנים הכופרים המפנים עורפם לאמת האלהית. בכפיית הדת הם ראו כמו שמצילים את הנשמות החוטאות ומביאים אותם כדי קירבת אלהים; המרתם בכפיה של האינדיאנים גם סימלה עבורם את הגדלת כוחה הפוליטי של הנצרות הקתולית, אות המבשר כביכול, את ביאתו השניה של ישוע הקריבה לבוא.

    באופן פרדוקסלי לא פחות, מצטיירת הקירבה הממשית בין  הגותו של מקיאוולי ובין הלכי הרוח של ההומניסטים האיטלקיים בני הדור הקודם לו, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, ומרסליו פיצ'ינו, שראו דווקא בחכמה האנושית בכל מקורותיה ואופניה, אמצעי העשוי לקדם את האדם עבר שלימותו האינטלקטואלית, המוסרית והדתית. דומה כי מקיאוולי שאב מלוא-חופניים מן הרוח ההומניסטית ומן המקום שהיא העניקה לתהליך הקידמה וההתפתחות של האינדיבידואל ושל החברה האנושית בכלל. כמובן, גם פיקו וגם פיצ'ינו ראו את הנצרות כאמת העילאית, הניכרת מכל הדתות ומכל ההגויות הרבות שהם קראו ופירשו. מקיאוולי כמו עשה צעד נוסף חילוני-פוליטי, ואצלו אמנם הפכה היזמה הפרטית, ההתקדמות, והחכמה המדינית-פוליטית, לעיקר גדול המאפשר את ההתקדמות האנושית בכלל.

      לעתים צאצאיהם וממשיכיהם-פרשניהם של הגויות קודמות מתחקים אחר נדבכים רחבים של דברי קודמיהם אבל מתרחקים מאוד מן הרוח המקורית שציינה אותם; הישועים קיבלו עליהם לבסס את מלכותו של ישוע הנוצרי. הם השתלמו במדעי תקופתם ולמעשה ניסו לבסס סוג של נצרות נאורה, של דת פתוחה ומזמינה את כל באי עולם, ההולכת לכאורה לאורו של ישוע של האוונגליון. עם זאת, הם לא נרתעו מעוולות, רצח, גריפת הון, כיבוש, ומהשררת יד-ברזל לשם הגשמת מטרותיהם הפרוגרסיביות ולהשגת יציבות קתולית באירופה (כחלק מפעילותם נגד כוחות הרפורמציה). מקיאוולי, כהוגה סקולארי (חילוני), ביקש ליצור תורת מדינה יציבה, שבה יש מנהיג ומושל על נתיניו, ותכליתו להוביל את היחידה הפוליטית בראשה הוא עומד, להישגים המבטאים לא רק את האינטרס האישי שלו, אלא את טובת כל האזרחים; עם זאת, הכח העודף המוענק לשליט-הגאוני במשנתו, הוא פתח לאי-צדק ולהשתררותו של המנהיג על נתיניו, הכפופים ליזמותיו, כמעט בלא אפשרות ריאלית להצר את צעדיו. מבחינה זו האדם-השלם אליבא דמקיאוולי הוא בן-דמותו של האל האומניפוטנטי-המחוקק-מצווה, שכל נתיניו כפופים למרותו, וכל מעשיו נכונים (גם אם פסולים מבחינה מוסרית) מלכותו שלימה וכיסאו נכון, ואין לערער על פעולותיו, גם כאשר ניכרת טעות שאין להשיבהּ.

    איני יכול שלא להיזכר בדבריו החדים של האנארכיסט מיכאיל באקונין, שכוונו כנגד קרל מארקס ומשנתו: "חירות ללא סוציאליזם היא אי-צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש—הריהו עבדוּת". דברים אלו יפים לדידי לכל מגוון המשטרים הפוליטיים ולכל הדתות, גם בימינו, ודומני כי הן מהוות פרשנות נאה גם למהות היחסים בין המדינה ואזרחיה, ובין קהילה דתית ובין ראשי הקהל, וגם למתווה היחסים שבין אדם ובין אלהיו ו/או בין אדם ובין ערכיו.

   יותר מכך, אני מהרהר, אולי ניתן לפרש את הדימוי של מיכלאנג'לו ברוח דבריו של באקונין. כך, שהחירות והסוציאליזם (מגמות הליברליזם, אינדיבידואליזם והשיתוף חברתי) מצביעות זו על זו, יוצרות בינותיהן נקודה אידיאית, מבלי געת זו בזו;  משום שכאשר החירויות והרווחה (המתגלה כאשר האדם מגלה אחריות חברתית) חוברות אלו אל אלו ומשפיעות אהדדי, האדם אכן יכול לראות בעצמו כמי שזכה לראות עולם, לנשום אוויר.

   גם ככלות חמש מאות שנים, בני האדם ממשיכים לחוש זה בקיומו של זה: מצביעים, מדברים, מביעים, מקלידים, מקליקים; בסופו, של דבר תחולתן של חירויות האדם ושל הרווחות (החומרית והרוחנית) בקרב כל באי עולם— היא עדיין האתגר הגדול מכל העומד בפני המין האנושי בכל אשר ייפנה.

בעקבות קריאת הרשימה לעיל, חיבר ידידי, המשורר והצייר, דודו פלמה,  שיר נהדר, והעלה אותו  לאתר שלו: "יורים ובוכים ואחר כך אומרים שירה"

*

*

בתמונה למעלה: Michaelangelo di Lodvico Buonarroti Simoni, The Creation of Adam, Between 1508-1512

© 2012 שועי רז

Read Full Post »