Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ישראליות’

AVIVA1

*

לא תמיד תחומים הגבולין בין ספריה של חביבה פדיה.  בנקל יכולתי למצוא בספרהּ העיוני החדש הליכה שמעבר לטראומה (הוצאת רסלינג: תל אביב 2011) המשך ישיר של כתביה בשירה ובפרוזה. בכולם ישנה התחקות אחר הגלוּת שבמקוֹם,אחר קשיי הדבּוּר על המקום,על סיפּיוּת חברתית ועל סוגיית ההשתייכות למקום (זהוּת),אחר המשיכה הרבה לצאת מן המקום ולנדוד ועל אודות וחוסר האפשרוּת לעזוב את המקום.

דומני, כי יש בספריה של פדיה, כל-שכן בנוכחותם המצטברת, סוג של מחאה רבתי; הוקעת סוגי הטוטליטריות השונים אליה פנתה הישראליות, שאמרה לגמד את האדם לממד של 'חיה יהודית-ציונית' האמונה על תפישות עולם דוגמטיות-נרכשות; שקידשה את דמותו של הביצועיסט הצבאי או המדינאי המתוחכם, או באחרונה של איש העסקים ההיטקיסט והקבלן המצליחים, המקושרים היטב, ואת עצם רגישותם הפואטית, הלירית, והמטפיסית של היהודים כאן הזניחה הזנחה חמורה, הזנחה שבשכחה והזנחה שבהשכחה; נסיון טוטליטרי בשם המדינה החדשה והחברה החדשה להשכיח תרבויות ולמחוק זהויות. ספריה של פדיה מרימים קול צלול של תרבות-נגד, החותרת תחת אותם אנשי רוח וממשל שהציונות עבורם הנה בראש ובראשונה השלת הגלוּת. התהיה המהותית-הנוקבת בספרהּ: האמנם הגלות חדלה מאיתנו? האם תחדל מאיתנו אי פעם?

   הליכה שמעבר לטראומה — כנקודת המוצא האפשרית העומדת בפניהם של היהודים כמיעוט דתי-לאומי (הדת, הלאומיות והתרבות היהודית סבוכות להן יחדיו, כמעט באופן בלתי ניתן להתרה) שנרדף לאורך ההיסטוריה לכל תפוצותיו ומקומותיו (אפילו ענידת הטלאי הצהוב הופיע לראשונה על במת ההיסטוריה בבע'דאד של המאה התשיעית דווקא) ; הסיפור מחדש, הדיבור האינטרסובייקטיבי הוא המאפשר אולי את ההיחלצות האפשרית מאותה עווית מצויה של בריחה ונדודים בעולם, או של עמידה בפרץ ומלחמה עד טיפת הדם האחרונה. תמהתי מאוד על פדיה כאשר נתקלתי לראשונה בציור אותו היא בחרה לעטר את ספרהּ [שמואל הירשנברג,היהודי הנודד]. זהו ציור המביע את עצמת הכאב,הסבל,הזעזוע ההלם,שעל היהודי ועל היהודי-הישראלי להתגבר עליו בכדי לפנות אל החיים כבעל-אמון בעולם, הנכון לשתף בסיפורו והיודע כי יימצאו לו מקשיבים. היודע להכיר בערכן של תרבויות היהודים בכל אתר, ומתוך כך בתרבויות העולמיות בכל מקום בו תמצאנה. הסבל היהודי לא תם עם הקמתהּ של מדינת ישראל, וגם הגלוּת על אף הקיוּם המדיני עודנה רוחשת בּנוּ, במינונים משתנים של חרדה צפה, מודעוּת לקטסטרופה אפשרית, פורעים בלתי-נראים המצפים אחר כּתלנוּ.

דומה כי בספרהּ החדש תרה לה פדיה שפה חדשה,המעבּרת שפות ולשונות שונות לכדי סינתזה מקורית,התובעת את הקורא לקשב רב ולמאמץ עֵר,עתים לא פשוּט. דמות מפתח להבנת המתווה הלשוני-רעיוני הזה, בעת ובעונה אדמותו של ר' ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב (=בעש"ט, 1760-1698 לערך), מייסד החסידות בפודוליה, שכן בדמותו ובהבנתהּ היא תופסת פריצת דרך רבתי ביציאת העצמי מידי גלותו: אותו סוליפסיזם תרבותי-לאומי-דתי, משולל אמון בזר, במי שאינו בן אותה תרבות מדוייקת, אותה קבוצה חברתית מוכרת לעייפה, שקל מאוד לנפול בתוכו ואין נחלצים ממנו על נקלה.

*

הבשורה שהביא עימו הבעש"ט, מעבר לכל הסעיפים השונים של אמירותיו השונות, תקופות חייו ואפשרויות הסינתזה בין האמירות השונות שלו, נגעה מנקודת המבט של הנדון כאן להתרסה כנגד הקיום החצוי, וזאת במישורים רבים של ההתנהגות הדתית. הקבלה העמוקה יותר של ההווה התבטאה בכך שניתן לעמוד בתוך ההווה של היומיום עמידה שמאפשרת התמודדות עם כל מרחב ההווה— של הטבע, ההויה והחברה (אך לא של ההיסטוריה)— עמידה שלא בתיווך חוק זה או אחר, אלא כזו המקבלת ומאפשרת את השיטוט, ההליכה, פגישת האקראי, תוך כדי אסוציאציות פתע במחשבה שנתפסו כסוג של תביעה מן האדם, הקובעת למה עליו להשית את ליבו.

[שם, שם, עמ' 168]  

*

   הבעש"ט אליבא דפדיה הוא תיאורטיקן של אמון מחודש בזולת ובעולם. הוא איש היוצא מן הגלות דווקא משום שאינו מנסה בכלים פוליטיים או כלכליים לצאת מן הגלות. המשאבים העומדים לרשותו הם ההליכה, חדוות המפגש, השיח; הרצון הכן לשמוע את סיפורו של היהודי או של הגוי הנפגש בו, ולראות בזה לא כהסחת דעת אל אדרבה כתביעה מטפיסית-אתית, הקובעת את האדם, משמחת אותו בדרכי הנדוד, במסעו בעולם. המסע של הבעש"ט כפי שהיא מבינה את הנהגותיו, כך אליבא דפדיה, קובעת את היוצרת עצמה לחיים של הליכה לעבר השיח הפתוח, מעורר האמון, ועבר דרישתו ומציאותו. במידה רבה, מהווה הספר שלפנינו יותר מאשר דיון היסטורי בטקסי גלות ובאפיוני הגלות בספרות המקרא ובספרות הרבנית על ענפיה רבי- האנפין. זהו כעין מדרש היסטורי-פסיכולוגי- אפיסטמולוגי, לאשר כתבה פדיה בספרהּ בעין החתול, כאשר דנה בפרשנותה האקטואלית למיתוס הלוריאני של שבירת הכלים:

 

עוד דברים שנשברו חוץ מחיות, רשימה חלקית: היכלות, כיסא כבוד, קן ציפור, משיח, ארץ, מולדת, חסד, אדמה, מלאכים, מתיבתא דרקיעא, ירושלים של מעלה, שלום, ואהבתָ לרעךָ כמוךָ

[חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008, עמ' 171]  

  

   פדיה, כתלמידה נאמנה של הבעש"ט, (כפי שהיא מפרשת את דמותו) מנסה להציע לקוראיה דרך לילך בהּ, לעשות את הצעד הראשון שבהליכה הרוחנית- הפנימית, התודעתית-נפשית, אל מעבר לטראומה, ומעבר לגלוּת שבהויה, המתגלמת לדידה בחידושו של אותו צו שכוח של 'ואהבתָ' הליכה אל השיח הפתוח, מעורר החדווה, הכנוּת והאמוּן בין הבריוֹת; שיח שבאפשר, היא הדרך לחיות כאן בזה העולם, על כברת ארץ זאת, 'וְהָאָרֶץ הַנְשַמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶר הָיְתָּה שְמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר' (יחזקאל ל"ו, 34)  זהו הייחוד וההתעלוּת של זמננוּ, תיקון השבר הגדול שבהוויה, ובסופו של דבר, מפתח לכינונה של יהדוּת ישראלית הקשובה לבאי שעריה וגם לנמצאים מחוץ להּ.

    בסופו של דבר, לפנינו חיבור היסטורי-למדני המזוג בדרוש אתי-חברתי, המסמן את הפניית הפנים לחברה הישראלית, וקריאה לחידוש ההליכה המשותפת. היציאה מן הגלוּת המתבטאת לא במדינה דווקא או בשלטון על הארץ, בודאי שלא בשלטון על עם אחר, אלא בחיים אנושיים אינטרסובייקטיביים אחראיים מעוררי אמון וקירבה. את העוולות שהתרחשו כאן כלפי אדם, חי וסביבה נצטרך כולנו לשאת, ולהישמר מחזרה אל אותם מקומות אפילים. פדיה מציעה לקוראיה אפשרות לשנות את הצעד, שינוי מדוד של מהלכם בעולם, הבנה עמוקה יותר של יהדותם ושל ישראליותם, שאינה מהווה שבירה של רצף, אלא אדרבה מהווה המשך ישיר למחשבה האצורה במקרא, בספרוּת הרבנית, ובאוצרות רוח של הספרות היהודית החדשה.  כמובן, הקורא הביקורתי עלול לתהות מה לדמותו ההיסטורית של הבעש"ט דווקא ולחסידות ולכינון אתי-חברתי מחודש של החיים הישראליים והיהודיים (כשם שגם לאחר קריאת הספרים והאנתולוגיות שחיבר מרטין בובר על החסידות, ניתן היה לתמוה בכל זאת מה בין הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר, ובין מה שדימה למצוא בכתבי הבעש"ט וממשיכיו); יתר על כן, לא ברי עד תום, האם לפנינו מחקר אקדמי, או או קובץ דרושים היסטוריים-פסיכולוגיים-אפיסטמולוגיים, השואבים מלוא חופניים ממקורות יהודיים הקשורים בעולמם של חסידי אשכנז, מגורשי ספרד, מקובלי צפת, ומייסדי החסידות, ומבקשים לכונן דווקא באמצעות אותם כתבים יהודיים, הנחשבים על ידי ההגמוניה הציונית, כגלותיים, כקריאת כיוון מהותית ליציאה מתוך ליקוי המאורות האתי, אליו נקלע, כך אליבא דהמחברת, המפעל הציוני. אי תחימת הגבולין בין מחקר אקדמי ובין הגות בפרוזה היא אפוא חסרונו היחסי של החיבור, ובד-בבד, גם יתרונו הרדיקלי.

*

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון וטוש על נייר, מועד בלתי ידוע.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »