שדירה, שיויון, חירות

*

ספרהּ של אמנית הצילום, ורד נבון, השדרה: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, מתעד את שדרות ירושלים ביפו לאורך כמאה שנים ויותר, במסע ההולך בין הבניינים המרכיבים את השדרה, ומספר את סיפוריהם, ואת תהפוכות חיי מייסדיהם. לעתים גם את עלילות האנשים שדרו ופעלו בהם. מטבע היותה של יפו עיר מעורבת, זהו במידה רבה סיפורם של ערבים ויהודים שחלקו ועדיין חולקים את השדרה הציבורית, וזאת בטרם ישתנו פניה של השדרה כליל, לאור נתיב הרכבת הקלה העתיד לעבור בה, ולקשר בין תל אביב ובת ים.

ישנם אלבומי-תמונות מרובים, המגוללים סיפורו של מקום, תוך עמידה על ההיסטוריה והתרבויות שפעלו בו. מה שמציין אלבומים כאלה במקומותינו היא תפיסת עולם פוליטית דווקנית העומדת ביסודם; על פי רוב, טבוע בהם נראטיב ציוני עז של גאולת האדמה והפרחת השממה (חישבו על אלבומי תמונות שקיבלתם לבר/בת-מצווה) וכאשר מדובר בסביבה אורבנית, לעולם יוותרו ההיסטוריה והתרבות של בני המקום הלא-יהודים או הלא-ציונים כהערות-אגב מודחקות, כמעט מתנצלות על השמעתן (השכונה שלהם? ובכן, זה ספר כה עמוס שלא מצאנו בשבילה מקום). ספרהּ של נבון, להבדיל, מציע נראטיב שיוויוני במהותו. הסיפור הציוני זוכה למקומו, וכן הסיפור הפלסטיני. יש מקום לציונות ולקליטת העולים ב"שטח הגדול" (כלומר השטח שנעזב על ידי תושבי המקום הקודמים בזמן מלחמת 48') ויש מקום לנכבה, ובכלל זה לבריחת פלסטינים מיפו, בין היתר, לנוכח פעולת האצ"ל בשכונת מנשיה והחרבתה עד היסוד, שיש להניח שעוררה בפני יושבי יפו הערביים את החרדה לפיה הם הבאים בתור. כך ראוי להתייחס למקום – כמרחב שיוויוני של זיכרון; יותר נכון: כמקום המהדהד את מכלול זכרונותיהם של האנשים שעברו בו מעולם. מרחב המעניק מקום לתפיסות העולם השונות ולאידיאות תרבותיות מגוונות, ששכנו ועדיין שוכנות, זו לצד זו.

בספרו להבין את המדיה: שלוחות האדם (תרגמה מאנגלית: עידית שורר, הוצאת בבל: תל אביב 2003) הזכיר חוקר התרבות הטכנולוגיה הקנדי, מרשל מקלוהן (1980-1911) תפיסה המובאת בספרו של האנתרופולוג האמריקני, אדוארד ט' הול (2009-1914), השפה הדוממת,  לפיה אינדיאנים משבט ההופי, האמינו כי הזמן אינו רצף או משך של אירועים תימטיים-עוקבים, אלא ריבוי של דברים המתקיים זה לצד זה. ובציטוט המובא שם: "הזמן הוא מה שקורה כשהתירס מבשיל וכשהכבשה גדלה … הוא התהליך הטבעי המתרחש כשהחומר חי פועל בדרמת החיים שלו …". [שם, עמ' 175]. כלומר, אין מדובר בזמן כמותי, המבקש למדוד תנועה ממקום למקום או מזמן לזמן, אלא בהגדרת זמן המעניקה לכל פרט הנתון בקיומו (ב-being  שלו) את מקומו. כשמתבוננים כך על נוף –  פודים אותו מהאמביציות הפוליטיות-כוחניות שעלולות לאפיין את ההתבוננות. זהו מבט שלא רואה את הבתים כהזדמנות נדלנ"ית ונמנע מהטיה היררכית לפיה סיפורם של היהודים בשדרה ושל הציונים שמתגוררים בה חשוב יותר ואותנטי יותר, משום שמוסדות השליטה וההסדרה בעיר נתונים לריבונותה של מדינת ישראל. המבט של נבון, כולל מראש, ניסיון לספר את סיפורו של כל בית, חצר וגן משמעותיים; תוך סיפורם של בני אדם. לאו דווקא העשירים והמפורסמים שבהם, ומתוך מגמה לנסות ולהציג גם את מי שחיו בשולי החברה או שהודחו לשם, וכך כולל הספר פרטים וקורות חיים מפותלים של שורת דמויות צבעוניות, למשל: הזמרת המצרית, אום כולת'ום (1975-1904), ועמיתתה היהודיה, לילה מוראד (נולדה בשם ליליאן מרדכי, 1995-1918) שהופיעו ביפו; עלי מוסתקים, בן לאחת המשפחות הערביות האמידות בעיר, שבזמן מלחמת 48' פעל במדינות ערב כדי לגייס כספים עבור הלגיון הפלסטיני, נמלט עם הכסף, ואחר-כך בשנות החמישים, ניסה לפלס דרכו חזרה ליפו בעזרת שני ספרי תורה שרכש מסוחר בבית לחם; ישראל פרנק דינרי (2013-1913), מנהל הלונה-פארק ביפו; גיורא גודיק (1977-1921) האמרגן ומנהלו של תיאטרון אלהמברה בשדרה, שבמשך כשמונה שנים, הפך למקום מרכזי של הופעות מוסיקה ומחזות-זמר; הרב אברהם (אברמיקו) בכר  (2005-1914), רב בולגרי, שהיה אוהד כדורגל מושבע של מכבי יפו וממייסדי הקבוצה, שנהג לנסוע למשחקיהם בשבת(!), מוסע על וספה, מה שגרם לו לצרות צרורות עם הרבנות הראשית;  המנצח יצחק (זיקו) גרציאני (2003-1924); שוער הכדורגל, הרצל קביליו (1986-1951), סמי אלקולומברי (סמי בורקס, 1996-1909), ואלברט סולומון (אלברט הבולגרי), נגן וזמר של שירי-עם בולגריים ששיפץ במשך שנים רהיטים עתיקים, הנוהג עד היום, להקצות בחנותו ברחוב שינקין בתל-אביב מקום שינה ורחצה לדרי-רחוב.
*

*
וכך הספר הופך לסביבה רוחשת חיים, שבו חולפים ועוברי באי הרחוב בהווה ובעבר. בניגוד לתפיסה העגנונית (בעיקר בגבעת החול ובתמול שלשום, אך גם בספרים וסיפורים נוספים) לפיה יפו הנה בת-דמותה החומרית והמחוספסת של ירושלים,  ורד נבון בוחנת את השדרה כמיקרוקוסמוס, וכעולם מלא, רוחש ופוליפוני. הריבוי הקולי הזה מביע עצמו לא דרך קולה של נבון, אלא גם בעד החלטתה, להציב בספרהּ צילומים שונים מאת צלמים שונים, לא רק בני דורות עבר, אלא גם אמני צילום הפעילים בהווה (שרון רז, חוני המעגל איצקוביץ ז"ל, רון ארדה ושלומית כרמלי), משוררים הדרים ביפו (מחמד אגואני, יונתן קונדה, איריס שריד, שבתי מג'ר,  יוסי גרנובסקי), וכותבי מאמרים (ארבעה אדריכלים ופרופ' דניאל מונטרסקו). יפו של נבון היא יפו בת-קיימא, מליאת חיים, הוד ונוכחות.

וכך כותבת נבון בסיום:

*

בהתחלה עניינו אותי האדריכלות ונוף השדרה. בהמשך התרגשתי לגלות את הצלמים שאת רובם לא הכרתי. רק לאחר ארבע שנים של סריקת כל בדל מידע וכל תצלום דהוי בארכיונים פרטיים וציבוריים, הבנתי שיש בידיי מסמך אנתרופולוגי, שאת מורכבותו לא יכולתי לתפוס כשיצאתי לדרך ושאין ביכולתי לפענח עד תום. הופתעתי לגלות את שיתופי הפעולה והקשרים בין בני דתות ותרבויות שונות בתחילת המאה ה-20. התרגשתי להיווכח עד כמה הקהילה הבולגרית חיה את זכרונותיה … גם כשהם מתגוררים בהרצליה או חולון … העבודה על הספר פקחה את עיניי, ללא ספק, ועדיין –  רק דרך עיניי אוכל להביט, כישראלית, כיהודיה וכאישה המתבוננת במעשיהם של בעיקר גברים. אני מקווה שספר זה שנוצר בידי רבים מתוך אהבה לשדרה, יסייע ולו במעט, בהגברת המודעות הציבורית לחשיבות שימור הרצף ההיסטורי, החברתי והאדריכלי בסביבה היפואית. ברגע קריטי של נקודת המפנה, עם תחילת עבודות הרכבת הקלה, יש לקוות שמקבלי ההחלטות ייתנו דעתם על נכסי התרבות והטבע שעוד נותרו בה, ידאגו לשיקום ולהחייאת השדרה כרחוב עירוני חשוב ולשימור רוח המקום של נוזהה – שדרות ירושלים.     

[ורד נבון, 'הרהורים בתום מסע שרק התחיל', النزهة / השדרה / The Boulavard: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, סטודיו ורד נבון, יפו 2019, עמוד 350, מצוטט בדילוגים]    

*

במוצאי הקריאה תפס אותי הרהור, שאם היו עוד כמה עשרות ספרים על מקומות שונים בארץ ברוח ספרה של נבון, היה הדבר עשוי לשמש צוהר לשינוי תרבותי וחברתי למעלה מעבודתם של הפוליטיקאים (במידה שהם עדיין מתאמצים). לא ניתן לקיים שיח של שלום ואי-אלימות כאשר כל צד מנשל את הצד האחר מההיסטוריה שלו ומשתדל למעט את אחיזתו בנוף ובתרבות. ספרהּ של נבון אפוא קורא בעיניי לכך, שחיי שלום ראשיתם בשיוויון. אי אפשר אחרת.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. 

פחות עבדויות יותר חירויות.  

*

*

בתמונה למעלה: ©ורד נבון, ללא שם, תצלום מהספר (עמוד 351).

Read Full Post »

עדוּת והֶעְדֵּר

*

 ארבע יצירות מתוך  גיליון 02: שיטוט של כתב העת  גרנטה: לספרות מקומית ובין לאומית (תל אביב 2015), עוררו את תשומת לבי. במקור, הן לא הוצבו זוגות-זוגות, אלא שהתימות שלהן הציבו אותן, בעיני הקורא שלי, בדיאלוג נסתר, כאילו כוונו כך לכתחילה.

הצמד הראשון הם סיפורו הקצר של רון דהן הסמוראי ואסופת שירי ההאיקו מאת המשורר, בן רפיח (חאן יונס ליתר דיוק), באסם אלנﱠבריס, אין דבדבנים בעזה (תרגם מערבית: ד"ר אבי אלקיים)— הראשון, נכתב בהשראת חוויותיו הטראומטיות של דהן כלוחם במלחמת לבנון השניה; השני, מבטא בשורות קצרות את מוראות המלחמה בעזה, מתוך עולמם של הפלסטינים המופצצים (אלנﱠבריס חי בשנים האחרונות חלקית בברצלונה, אך באחד השירים הוא מדווח על בריחתו ממזרח רפיח תוך כדי ההפצצה). מעבר לאפיין המלחמתי-רצחני של היצירות הללו, שתיהן משתמשות בפריזמה יפנית על מנת להצליח ולמסור את מוראות המלחמה. גיבורו של דהן (בן דמותו) עוטה דמות של סמוראי ומספר למפקדו את סיפורו, תוך שהם לוחמים ונדרשים לקבל הכרעות כבדות משקל הנוגעות לחיי אדם; אלנﱠבריס נוקט בסטרוקטורה הדייקנית של ההאיקו, לא בשם האסתטיקה, כי אם בשל הנטורליזציה של התיאור ההאיקואי—המבקש למסור באופן מדויק וחד תמונה או צליל או מבע, מבלי להאריך או להכביר עליו רגשות וחיוויים. האיקו מטיבעו הצלול ספק אוצר ספק פוסח על מסירת רגשות כמו אימה או פליאה או התלהבות. האיקו מעיד בצמצום מילולי אפשרי. תכליתו היא מסירת מה שאפשר מתוך מה שאינו ניתן למלל. אם אלנﱠבריס נזקק להאיקו, דהן נזקק לבושידו (דרך איש המלחמה), ולמיתוס-אתוס הסמוראי; שבה הנאמנות לאדון והנכונות למות לאלתר בשמו ועל נאמנותו הופכת לנאמנות המופרכת של החייל הצעיר לשולחיו: המפקדים, הפוליטיקאים, המדינה. על החייל לקמץ את עולמו ואת רגשותיו, להגות בנאמנותו הבלתי מסויגת ובמוות האורב לפתחו שהרי משורה משחרר רק המוות. והנכנס למלחמה— כמו הנכנס בשערי השאול— עליו לזנוח כל תקווה.

הגיליון כולל גם-כן סיפורים מאת רות אוזקי והרוקי מוריקמי, שניהם סופרים ממוצא יפני, וחלקים מספוריהם הכלולים בגיליון גם מתרחשים בנופים יפניים. עם זאת, דווקא שתי היצירות המזרח-תיכוניות, זאת-אומרת: ישראליות-פלסטיניות האלו, משכו את לבי. שני הכותבים— כבר צרות רבות היו להם עם המלחמות (דהן בספר שיריו נעורים ; אלנﱠבריס בכמה משיריו); אבל בין בנופי רפיח ובין בדרום לבנון, אין מה שלכאורה, מכריח או מקרב אל דעת את הבחירה במוטיבים תרבותיים יפניים-במובהק כדי למסור את שחוו.

גם אצל דהן וגם אצל אלנﱠבריס דומה  כי הבחירה היפנית, אפוא היא נסיון להתרחק רגשית, לא להכביר מלים; למסור את הדברים בדיוק, בחידוד, ובקיצור האפשרי. בשני המקרים: הבחירה להיהפך למשורר יפני או ללוחם יפני שבאחריתו הפך נזיר, היא סוג של אלטר-אגו, ואולי סופר-אגו או אני-פנימי, שעם כל חומרתו, מסוגל להעיד כלשהו: ביושרה, וללא פניות, על האימה והמוות אליהם התוודע. ואולי זו דרכו של המובס לגבור על תבוסתו; כלומר: דרכו של מי שנפצע בנפשו למסור את מה שחוזר ומבעת אותו. זכרונות קשים ומרים,  חורצי כאב, מביאים כדי השתהות, גמגום, או חרדה. נדמה כאילו התרחשו במציאות שאין בה ממשות ובמידת-מה, במרחב אימים שאין לו סוף. הם בוחרים בצמצום היפני, כדי שהרעד הפנימי והחיצוני לא ייצא מכלל שליטה. יצירותיהם, כמו נמסרות בצל המוות, כאשר הזמן קצר והולך, וצריך לומר את הדברים לפני ששוב לא יהיה ניתן לאומרם.

במידה רבה, הדהדו לפניי יצירותיהם של דהן ושל אלנﱠבריס את ספרו של הסופר היפני אקיוקי נוסקה, סיפורי מלחמה לילדים. סיפוריו– שחלקם מסתיימים בגוויעה מרעב או במיתה בהפצצה, בכל זאת מעמידים בפני הקורא את השאלה כיצד יש למסור את הזוועה והחורבן; ועוד יותר, כיצד ניתן להישאר על אף הכל נאמן לאתוס של נאמנות ליפן הקיסרית. סיפוריו של נוסקה– הם אנטי-מלחמתיים ופטריוטיים כאחד. להבדיל ממנו, דהן ואלנﱠבריס, אינם מנסים ליצג אף אחד, פרט להלכי נפשם. עם זאת, דומה כי השלושה (נוסקה, דהן, ואלנﱠבריס), מזהים את המלחמה ואת היצר ההרסני שבאדם, כדרך הטבע – משהו שלא באמת ניתן לחמוק ממנו; המלחמות תמיד נמצאות שם. אפשר לסמוך על התחדשותן.

הצמד הנוסף שעורר את תשומת לבי הוא ספורהּ של נורית זרחי החומר הבלתי נעתר וסיפורו-רשימתו של אייל שגיא ביזאוי בתנועה ים תיכונית מתמדת – במוקד שניהם עוברת חוויה של העדר, של שיח פנימי מתמיד עִם מי או עִם מה שאבד ואינו. שני הסיפורים כאחד מעמידים על תנועה נפשית של יוצריהם בעקבות העדר שבא עליהם בעקבות המלחמות. במקרה של זרחי מדובר באבדנו של אביה ובגדילתהּ כיתומה מאב, סופר-צעיר (ישראל זרח גרטלר) שנפל בימי מלחמת העצמאות; במקרה של ביזאוי, זוהי הגדיעה שנכפתה עליו מאז ילדותו בשנות השבעים המוקדמות מעם זהותו הערבית ומן העולם הערבי, ממנו הופרד הוא, ועוד יותר, הופרדו בני משפחתו. ביזאוי, ממנסחיה המובהקים של הלבנטיניות הערבית-יהודית בימינו, מוסר באופן נוגע ללב מקצת געגועיו למצרים (ממנה עלו הוריו), לספרות הערבית, לזכרונות של בני משפחתו מהם ניכרת ערביוּתם. אל מול הישראליוּת המבקשת לחלוץ מעל ראשם של הערבים-יהודים את ערביותם— עומד ביזאוי ומוסיף ומגביה: ספר-לספר, דיסק-לדיסק; זיכרון-לזיכרון. הוא אינו מוכן לחיות בחוסר ובהעדר הזה; אינו מוכן להשכחתהּ של תרבּות, הוא מוכרח לזכור ולשמר, בחווית התקוממות של מי שאינו מוכן שיערימו חומות בפניו הוא דומה לתא התנגדות של אדם יחיד המקבץ סביבו אט-אט את דומיו.

"שנים, במקום להגיד שאבא מת, הייתי עוצרת ברגע האחרון מלהגיד שאני מַתִּי" [עמוד 60]  כותבת זרחי. זוהי הזדהות-עמוקה של בת עם אביה הסופר המת; שלא הספיק לכתוב; שגויס למאבק על המדינה הציונית (היה בכלל איש ברית שלום), ובעצם גם הוא וגם הדור שאחריו נאלצו להשיל מעליהם כל סממנים של הגלוּת ושל אירופּה. לכאורה, השלטון ציפה שייהפכו פועלים או לוחמים, ואם יוצרים, הריי יוצרים ציוניים נושאי דברו של השלטון. היא מדברת על הגדילה בצל אֵינוּתוֹ של האב; חוויה קיומית של איִן-רוחש המלווה את החיים כולם, מאיים תמיד לבלוע את העצמי. מדברת על הילדה היושבת לבדהּ בסוכּה שבנתה. על חווית הקריאה בכתבי האב, על הרצון להיות-האב (כאילו במקומו); וכן על התחושה שלוותה אותה כאילו בחירתו של האב בספרוּת ובמוות (כאילו שהיתה לו בחירה) נתפסה אצלה כילדה כסוג של נסיגה מן החיים עצמם. ואכן, הנסיגה אל האינטרוורטיות ואל האידיוסינקרטיות שבדמיון הם מסממני יצירתהּ של זרחי.

בסופו של דבר, קריאת סיפורו-רשימתו של ביזאוי וסיפורהּ של זרחי עוררו בי מחשבות על מצאי החלומות האנושיים הפרטיים שמרסקת מדינה צעירה בשל מאמצהּ להתקיים ולהקים עצמהּ. כמו מגרש מכוניות שבו מכוניות הופכות אשפת ברזל. אנשים נדחסים-נמעכים לחיי חוסר והעדר בשל אידיאולוגיה שלטת כובשת; נדרשים לעמוד על נפשם ועל זכרונם-האישי מפני פוליטיזציה של הכל. המאבק על המבע האישי, הזיכרון האישי, והשפה הפרטית חשוב ונכון מכל טור עיתונאי או תקשורתי מגויס פוליטית— המנסים תמיד לפעול בשמו של נראטיב היסטורי-פוליטי אחיד שאין לחרוג ממנו. על כל פנים, בארבעת היצירות שסקרתי כאן מתגלה בהירות, עדוּת וכנוּת, המלמדת ומכוונות אל חשיבות המבט והמבע האישי בעידן שבו האדם עשוי בנקל ללבוש כל חליפה רעיונית שמוצעת לו, ולהותיר את חיי נפשו היחידאית (סינגולארית) הרחק מאחור.

*

השקת גרנטה — כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית גיליון 02: שיטוט במוזיאון תל אביב לאמנות, 19 במארס, בשעה 19:00, 25 ש"ח. ננה אריאל תשוחח עִם המשוררות נורית זרחי וטל ניצן ואיתי על שיטוטים ספרותיים; לאחר מכן פאנל נוסף בהשתתפות פרופ' גלילי שחר, יונתן לוי ודורית פלג על שפות של שיטוט.  

לפרטים נוספים על הערב ותכניו

ולמי שאין פייסבוק– כאן או כאן

אני מזמין אתכן/ם מאוד.  

*

*

בתמונה למעלה: Tsugoharu Foujita, Portrait of Emily Crane Chadbourne, Oil on Canvas 1922

Read Full Post »

תנאים של שִׂנאה

*

התכתבות הבוקר  עם ידידתי, אשת הצילום והגרפיקה היפואית, ורד נבון , על אודות הסימאון התודעתי (אפשר, העיוורון) המאפיין חלקים ניכרים מן הציבור היהודי ישראלי אשר להיקף ההרג, הפצע וההרס בעזה, כמו-גם אודות הדֶהומניזציה הרווחת במקומותנו כלפי הפלסטינים, כאילו מדובר במזיקים שיש להדבירם ולא בבני אנוש המבקשים לחיות, העלתה בזכרוני מכתב תשובה שכתב המוסיקאי היהודי, הקומפוזיטור הא-טונאלי, ארנולד שנברג (1951-1874) , לגבי הזמנתו על-ידי הצייר וסילי קנדינסקי (1944-1866)להשתתף בסגל בית הספר של הבאוהאוס לעיצוב בוויימאר (1923). קנדינסקי ציין כפי הנראה בהזמנה, כי ככלל, יהודים הם בלתי רצויים (unerwünscht) בסגל, אך במקרה שלו הם מוכנים לחרוג מן הנוהל הקיים. הנה דברי שנברג :

*

...כשאני מהלך ברחוב וכל אדם מביט בי כדי לראות אם אני יהודי או נוצרי, אינני יכול בשום פנים לומר לכל אחד מהם שאני האיש שקאנדינסקי ועוד אחדים נוהגים איתו לפנים משורת הדין, הגם שאותו ברנש, היטלר, אינו מסכים עימהם, כמובן. וכך, אפילו דעה נדיבה זו עלי לא תועיל לי הרבה, לו גם אכתוב אותה, כקבצנים עיורים, על פיסת קרטון, ואתלה אותה על צוארי כדי שהכול יקראו […] אני שואל: מדוע אנשים אומרים שהיהודים כמוהם כסוחרי השוק השחור שבתוכם? האם אנשים אומרים גם על האָרים שהם דומים ליסודות הגרועים ביותר שבּקרבּם? מדוע דנים את האָרים על-פי גיתה, שופנהאואר וכיוצא באלה? מדוע אין אומרים שהיהודים דומים למאהלר, אלטנברג, שנברג ורבים כמותם? […] ואף על פי כן, אתה נותן ידך לדבר מהסוג הזה ו"דוחה אותי כיהודי". וכי מעודי הצגתי את עצמי לפניך? וכי אתה סבור שאדם כמוני מרשה לעצמו להידחות? וכי אתה סבור שאדם היודע את ערכּו מעניק למישהו את הזכות למתוח ביקורת אפילו על תכונותיו הפחותות ביותר? ובכלל, מי הוא זה שתוכל להיות לו זכות כזאת? […] איך יכול אדם כקנדינסקי להסכים שיעליבו אותי; איך הוא יכול לקשור עצמו לפוליטיקה המכוּונת ליצור את האפשרות להרחיק אותי משטח הפעולה הטבעי שלי; איך הוא יכול להימנע מלהילחם בהשקפת-עולם שמטרתה היא לילות-ברתולומיאס אשר בחשכּתם לא יוכל איש לקרוא את השלט הקטן האומר שלי יש חסינות! […]האם קשה כל כך להעלות זאת בדמיון? אתה מסתפק אולי בשלילת זכויותיהם האזרחיות של היהודים. בכך ודאי ייפטרו מאיינשטיין, ממאהלר, ממני ומעוד רבים. אבל דבר אחד הוא בחזקת ודאי: לא יוכלו להשמיד את היסודות הללו הקשוחים הרבה יותר שבזכות כח הסבל שלהם התקיימה היהדוּת באין-עוזר במשך אלפיים שנה על אפה ועל חמתה של האנושות כולה.           

[ארנולד שנברג לוסילי קנדנסקי, אביב 1923, מצוטט מתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי-כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמ' 170]

*

מדוע נזכרתי בזה עכשיו? אולי מפני שכבר נתקלתי לא-אחת בסיפורים מכלי-ראשון על גופים אקדמיים בישראל, העשויים לשלוח למועמד לא-יהודי לתואר מתקדם מכתב לפיו אין למוסדנו מדיניות לקידום מיעוטים. במקומות אחרים, בודאי שבשבועות האחרונים, שמעתי, לא אחת, דברים מלומדים מבני אדם שאני נוטה (או נטיתי) להחשיב כהגונים/ות, על האלימות הטבועה אצל הערבים; על השקרנות; על אי כיבוד הסכמים. לא שמעתי מאז פרצה המערכה המלחמתית ולו ישראלי אחד, החושב כי בין ההרוגים בעזה עשוי היה להימצא קומפוזיטור-לעתיד, מדען פורץ דרך, או הוגה פילוסופי חשוב (כאלו הלאו כבר נמצאו בין בני ערב בימים ההם ובזמן הזה). לעומת זאת, שמעתי הרבה על כך שטבעם של הדורות הצעירים בעזה ממילא להיעשות גנבים ורוצחים בעתיד, כאילו אין שום ברירה אחרת; כאילו זו הגזירה שהושמה בחוקם מקדמת דנא.

אני בטוח שכאשר קנדינסקי קרא את מכתבו של שנברג הוא חש פגוע עד עמקי נשמתו. איך הוא מעז? אני, אנטישמי? הריי אני מזמין אותו לסגל במוסד נכבד; הריי אני נכון ללכת בשבילו מעל-ומעבר לנוהל ולתת לו חלק ונחלה במוסד החדש, והוא מעז להאשים אותי בשיתוף פעולה עם פשעי שנאה? אני לא משוכנע האם קנדינסקי קרא בתימהון את דבריו של שנברג בדבר האלימות, ההדרה והג'נוסייד אליו צועדת החברה הגרמנית, שהריי בשנים קודמות אישים יהודיים מקדמת הבמה, כגון: קורט אייזנר (1919-1867), גוסטב לנדאואר (1919-1870) וולטר רתנאו (1922-1867), נפלו קורבן בידי מתנקשים שבאו מתוך אנשי מילציות ימניות שהורכבו מלוחמים גרמניים ותיקים שביקשו למוטט את ההיבטים הסוציאל-דמוקרטיים, האנרכיסטיים והקומוניסטיים בתרבות הגרמנית ולהעלות על נס את שלטונו המיליטריסטי של  הרייך [(כבימי הקנצלר אוטו פון ביסמארק (1898-1815)]. אני רוצה להניח כי קנדינסקי היה אחוז תדהמה למקרא דברים הקושרים בינו ובין אותם רוצחים ופושעי שנאה (שנברג גם מזכיר במפורש את היטלר). על כל פנים, לימים קנדינסקי ושנברג התפייסו. שנברג מעולם לא נעשה חבר סגל בבאוהאוס, אך זכה למקום באקדמיה הפרוסית (על אף המחלוקת הנמשכת על אודות המוסיקה הא-טונלית). שנברג ובני-משפחתו נמלטו על חייהם מגרמניה לארה"ב לאחר עליית היטלר לשילטון, שעה שהיה נתון בעיבורי כתיבת האופּרה המקראית משה ואהרן.

על כל פנים, ראיתי לעצמי לשֹים את המכתב הזה מחדש לעיני קוראות וקוראים, משום שלמיטב-הכרתי, עשוי הוא להדגים היטב את אותו סימאון תודעתי התוקף חוגים נרחבים של ישראלים בימים אלו. אני יכול לדמות כבר את כל אותם אנשים, הכרוכים אחר הקונצנסוס, שלו היה קוראים את מכתבו של שנברג, היו מסתפקים לחלוטין בלראות בו עוד עדות לאנטישמיות הנבערת כלפי בני העם היהודי ולעומק סבלו ההיסטורי, אולי גם נבואה לגבי השואה. אלו ודאי ייקראו וייראו את דבריו של שנברג, כמצביעים על חוסנו המוסרי והתרבותי של עם ישראל. את טענת שנברג כי האנטישמיים נוטים להכליל את כל בני העם היהודי על פי הצדדים העברייניים המצויים בין שורות העם בשיעור מועט (שהריי היו יהודים רוצחים, גנבים, סרסורים, סוחרי אדם, וספסרים בשיעור מסויים אך נמצאו גם יהודים שוחרי טוב רבים) הם ודאי יימצאו כנכוחה ומאירת עיניים לשנאתם; שהריי ראוי להחשיב פוטנציאל של כל-יהודי כאילו ראוי הוא להיעשות אדם-גדול. לעומת זאת, עיניהם לא ייראו (אזניהם לא יישמעו) כי בעצם ימים אלו הם דנים את העם הפלסטיני על-פי אותם תנאים-של-שִֹנאה. העובדה לפיה נמצאים בעזה כמה אלפי מחבלים (הנכונים להצדיק כל אלימות בשם דת או אידיאולוגיה) מוכללת על כשני מיליון אזרחים החיים בעזה וברפיח. אלו אינם מוכנים לשמוע, כי ישנם גם רופאים, דיפלומטים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים, ובעלי מלאכה ישרים בקרב הפלסטינים. כל ילד שנהרג או נפצע הוא או בלתי נראה או טרוריסט-לעתיד שקופד ראשו, כפעולת הגנה לגיטימית. ולהיכן הדברים מובילים? ככל הנראה למשפט החשוב ביותר בעיניי במכתבו של שנברג לקנדינסקי: "אך לאן תוליך האנטישמיות אם לא למעשי אלימות?". העובדה לפיה ישנה אנטישמיות (אנטי-ישראליות) במדינות ערב (וגם בגדה ובעזה) לא אמורה להתיר לישראל להיות ערב רב המתחקה אחר אותם תנאים-של-שׂנאה,הנוהגים זילות חריפה בחיי אדם, ומכלילים חברה אנושית גדולה ומגוונת כאילו כולהּ מושתתת על רצח, שֹנאה ואלימות. המשכהּ של תרבות השִֹנאה ההולכת ומתרבה בישראל, תוביל להגברת מעשי האלימות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית. אלימותם של גורמי ההתנגדות הפלסטיניים יש להניח, תתמיד. בלי שנשים לב, נמצא את עצמנו שקועים באלימות וטרור עד צואר. אפשר אנו כבר שוקעים.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, View of Murnau, Oil on Canvas 1908

Read Full Post »

על שִׂנאת ההפסד

*

 1. המוכר התל אביבי אומר לי: "אנחנו לא ניסוג, מטר לא ניסוג. חיילים אמרו לי: אל תחזרו על הטעות ותצאו משם כמו שעשינו עד עכשיו" (כמה שעות קודם יורטה מעלינו רקטה באותו הרחוב; היה ניתן לראות בקו אוירי ישיר את מקום היירוט ואת שובלי טילי כיפת ברזל). אני מתבונן בו וחושב. מדוע בימים האלו כולם יודעים מה יש לעשות, כיצד יש לטפל בהם. בלילה שואל אותי חבר במייל, "ראיתי שאתה נגד המבצע בכללי, מה אתה מציע? איך היית מטפל בזה?".

אני לא מטפל. איני מילטריסט. אין שום דבר שמכשיר אותי לקבל החלטות של איש צבא וגם לא להוציא אותן לפועל.  אני אזרח, לא רב טבחים. אני חושב שזה נואל  לירות באזרחים. שבכך שאנחנו יורים על אזרחים בעזה ויתרנו על מה שהבחין בינינו ובין החמאס. אולי זה כבר קרה מזמן.  מעולם זה לא היה כה גלוי לעין. אפשר אין אנחנו והם. עכשיו יש שתי משפחות פשע שנמצאות במלחמת כנופיות, איסוף ראשים כשלל. אומר אחד לאחד מפקודיו: לך תוריד עוד כמה ראשים עד חדשות הערב, כדי שיוכלו לשכלל את זה בתוצאות היומיות. יש Score אסור לפגר בו.  כבר עשרים לשמונה  ואין תוצאות, מה יאמרו הפרשנים הערב?

אני לצד האדם, ולכן בעבורי פגיעה באזרחים בלתי מעורבים משני עברי הגבול היא עוול שאין להבין, שאין להצדיק. רק עוול בלבד.

2. שלטים ענקיים בצומת גהה (במשולש בין פתח תקווה-בני ברק וגבעת שמואל) עם דגלי ישראל ופסוק תהלים: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים י"ח, 38). אני לא יודע האם זה מסביר את הכל, אבל זה מנהיר כמה וכמה דברים. אולי ראוי לאמץ לרגע את השיח התיאולוגי-פוליטי המרוגש, ולהשיב למפרסמים המיליטריסטים הנחושים בלשון המקרא: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט, 6).       

3. הפסיכולוג החברתי, פרופ' דניאל כהנמן, מביא בספרו את הדברים הבאים:

הפסיכולוג פול רוזין (Rozin), מומחה לגועל, מצא שמקק יחיד יהרוס כליל את קסמה של קערת דובדבנים אך דובדבן רגיל לא יגדיל במאומה את הקסם שבקערת מקקים. כפי שהוא מציין, השלילי גובר על החיובי בדרכים רבות, ושנאת ההפסד היא רק ביטוי אחד מני רבים לעליונותו רחבת ההיקף של השליליוּת. חוקרים אחרים, במאמר שכותרתו Bad is Stronger than Good סיכמו את העדויות כך: "לרגשות רעים, להורים רעים, ולמשובים רעים יש השפעה רבה יותר מאשר לטובים, ומידע רע מעובד ביסודיות רבה יותר ממידע טוב. לאני יש מוטיבציה רבה יותר להימנע מהגדרות עצמיות רעות מאשר לחתור לטובות. רשמים רעים וסטריאוטיפיים נוצרים מהר יותר, והם עמידים יותר בפני הפרכה מאשר אלה הטובים".

[דניאל כהנמן, לחשוב מהר לחשוב לאט, תרגמו מאנגלית: יעל סלע שפירו ועידית נבו, עריכה מדעית: מיה בר-הלל, מטר הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמוד 341]

*

שיחותיי עם ישראלים בשבועיים האחרונים מורות לי שכרגע לרובם לא ממש משנה אל מי יורים, אם זה מחבל או אזרח בלתי-מעורב. ישנם אנשים המתבוננים אל עזה מתוך דהומניזציה מהותית של יושביה—כולם מקשה אחת, כמו שכל הישראלים— מקשה אחת; ועל-כן, עבורם אין שם בני אדם, רק אויבים שופכי דמים, וגם מציאותו של משורר, אשת רוח, או פעילה הומניטרית לא תעלה ולא תוריד—כולם מחבלים בעיניהם. הם גם כל-כך מוקסמים מצה"ל, עד שגם הפצצתם למוות של בני משפחה המסבים לשולחן סעודת שבירת צום הרמצ'אן, לא מצליחה לעמעם אצלם את תחושת הקסם והצדק (בערב שבת הוכו באופן קשה שני אזרחי מזרח ירושלים על ידי אספסוף יהודי ירושלמי; אולי בשל הזדהות-יתירה עם הכוחות הלוחמים בעזה). אולי זה הדימוי בו משתמש רוזין (בדבריו של כהנמן לעיל), אבל קל לי להעלות בדעתי את בני משפחתו של גרגור סמסא המטאטאים אותו, רודפים אותו, ולבסוף גם הורגים, הואיל ונתעורר בבוקרו של יום, והנה הוא מקק. חלקים ניכרים של הישראלים כרגע כלל לא רואים ברצח אזרחים בלתי מעורבים דבר שלילי וראוי לגנאי, אלא כורח במלחמתנו הצודקת. משל, גילו תיקן מתרוצץ בביתם, שיש להרחיקו עד-מהרה ולהדבירו (מי יודע כמה יגיעו אחריו). אבל אלו בני אדם שנהרגים שם. בני אדם כמונו ממש. אזרחים לא-מעורבים: ילדים, נכים, זקנים. רובם כלואים בעזה רוב ימות השנה, ומי שמבקש לצאת לישראל ולמצרים לצורך רפואי או הומניטרי נאלץ לעבור מסלול בירוקרטי מפרך שלעתים אורך גם שבועות וחודשים. להילחם—ראוי במחבלי חמאס המשגרים רקטות וחופרים מנהרות כדי לפגוע באזרחים יהודים (הזרוע הצבאית), לא באזרחים חפים מפשע, שמשום מה הוחלט להפקיעם מצורתם האנושית והאזרחית, ולהפכם ליעד להפצצות חיל אוויר, לפגזי טנקים, לשעטות חיילים.

יותר מכך, הרישום הטראומטי היחיד שנלווה לתגובות ישראלים בשבועות האחרונים הוא היגון על נפילת חיילינו, שותפות הגורל עם המופצצים בעוטף עזה, אשקלון, ואשדוד; רושם האזעקות המכנסות אותנו אל חדרי המדרגות או הממדי"ם. רוצה לומר: עבור רוב אזרחי ישראל, הרשמים השליליים שיישמרו מן המערכה הזו יהיו תלויים בפגיעות שהסבו לנו הפלסטינאים. מתי-מעט (לפחות בסביבתי החברתית המצויה) פקוחים גם אל העוולות הישראליות, אל הפצצות חפים מפשע, אל מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, אשר צה"ל יותיר מאחוריו אחרי שהפסקת האש תיכנס לתוקף, ולפני שהמערכה הבאה תתחיל.

רוב הישראלים מונָעים מתוך אהבת הניצחון ושִׂנאת ההפסד. כל הרג של פלסטינים הוא באחריות החמאס; מנהרות— לא ייתכן שנחפרו לצרכים של הברחות מזון וציוד, הן מוכרחות לשמש רק מחבלים רוצחים בעליל. ההכרה באחריותינו לרצח אזרחים היא הפסד. היא מכריחה אותנו להבין כי אנחנו איננו יפי בלורית ותואר, אלא רצחנים לא פחות מהאויב. אנו שונאים לראות בזה אפשרוּת. לפיכך ידגישו בכל מקום את גאון הרוח הצהל"י; את איתנות העורף, את המעשים הטובים שנעשים כעת בישראל— ומנגד, את ניוולם של הפלסטינים, הלוחמים והבלתי לוחמים, גם מי מביניהם שלא לחמו אף פעם. שהריי לא משנה המציאות. את העליונות המוסרית הכוזבת (המאפשרת שיפוט הייררכי מלמעלה ותחושת גועל כללית כלפי העזתים), מעטים מאוד מרשים לעצמם להפסיד. אנו שונאים להפסיד. שהם יפסידו.

4. את השיר הפוגה הנכלל בספר שנבדלו מכל מרחק, שראה אור רק אחר פטירתהּ (1984), הקדישה המשוררת זלדה למחבל פלסטיני שהתקומם נגד חבריו שביקשו לעשות בשבוי ישראלי שפטים. השיר נחתם בשורות הבאות:

*

[…] אוֹיָה!

שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ:

אֵין זוֹ כָּל הָאֱמֶת,

זוֹ הֲפוּגָה

בְּאִי יָרֹק,

הָאִי שֶׁהוּא מִחוּץ לְכָל לְאֹם

וּלְכָל מוֹצָא

*

בָּאִי הַזֶּה בְאַחַת הַמְּעָרוֹת

פָּקַח אֶת עֵינָיו הַשָּׁלוֹם

*

[זלדה, 'הפוגה', שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשמ"ד, עמ' 13-12]

*

איני יודע אם יש טעם לקוות בימים אלו לכך שמחבל פלסטיני יחוס על  אזרח ישראלי  או שחייל צה"ל יחוס על  על אזרח פלסטיני בלתי מעורב (דומה שכל הפלסטינים הפכו לחשודים בעיני העוסקים בלוחמה בעזה). אני מקווה בכל לבי שבשני הצדדים עדיין ישנם אזרחים, ולו מתי-מעט, שמקיימים בפנימם (זו אינו אוטופיה— אם הנפש היא מקום) את האי שהוא מחוץ לכל לְאוֹם ולכל מוֹצָא, שבו עדיין שוכנת הבחירה האפשרית בחיי שלום.

*

*

הזמנה מפורום המלחינות והמבצעות בישראל

ביום א', 27 יולי, בשעה 20:00, יתקיים:

חלומהּ של דורה: החלום הראשון

אירוע קצר ומרוכז של יצירות פרפורמטיביות שנכתבו לערב זה

בתכנית:

סיון כהן אליאס: עלוקות, כוריאוגרפיה לידיים מקישות על לוח עץ, 2011 (בכורה ישראלית)

עדיה גודלבסקי: פרטי, אינסטליישן פרפורמנס לנבל וקול, 2014

מרינה טושיץ': שני חלומות לעוד סולו, 2014 

רונה ישראל קולת (סופרן), דגנית אליקים (אלקטרוניקה), ענת פיק (קול): מוסיקה חיה לוידאו מאת:

ברכה ל. אטינגר: פרגמנטים מתוך פרויקט וידאו "Mamemento Fluidus", 2011-2014 

אוצרת: ענת פיק

מרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ביאליק 26, ת"א

הכניסה חופשית

*

בתמונה למעלה: Walter Womacka, Production in Peace, Mosaic on Building 1965   (לא יודע מה היתה כוונת האמן בדימוי שיצר. לדידי, הזרוע הצבאית מנסה לתפוס ולמחוץ את יונת השלום).

Read Full Post »

אני מחפש את האדם

*

יותר ויותר איני מסוגל לשמוע או לראות דבר המתחולל סביב המלחמה בעזה. בודאי שלא את המוני הפרשנים המלהגים בכל יום ויום על האופן שבו יש להיכנס בהם ושישראל אינה גרועה כמו משטר אסד בסוריה, והדברים הרגילים על ערפל הקרב ועל המוזות ששותקות כשהתותחים רועמים, לחיות על החרב, במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, ובמלחמה כמו במלחמה (מעודי לא שמעתי אדם אומר: בשלום כמו בשלום). אתמול בערב, במהלך "סיכול ממוקד" של איש הזרוע הצבאית של החמאס נקטלו 25 בני משפחה אחת בזמן שסעדו סעודת אפטאר. כמעט שגרה. אבל מיום ליום מעמיק העצב.

באחד הבקרים השכם חיפשתי באינטרנט שיר על שלום מאת משוררת פלסטינית, וקיבלתי  תמונה של גופת ילדה פלסטינית קטועת ראש ומתחתיו אוסף של תגובות הקוראות להרג יהודים מצד מוסלמים ואירופאים. אני יודע, לוחמי צה"ל ההרוגים, והמחבלים הצצים מתוך מנהרות ביישובי עוטף עזה, והרקטות המשוגרות כבר שנים ליישובי הדרום והכל. אבל ילדה פלסטינאית בלא ראש. גווייתה מורמת מן הקרקע על ידי בני משפחה. האם צווחת. אחת מתוך 500 ויותר הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים חפים מפשע. ועימם 25 וחמישה חיילים ישראלים. לבסוף, כל צד ייקבור את מתיו, ישקם הריסות, וכעבור זמן במאמץ הדדי יוכלו להתניע מחדש את מכונת ההרג.

אט אט ניכר בעיניי השיח שאני שומע סביבי, כאילו אין פה חלוקה המתבססת על יסוד פוליטי דווקא, אלא  שוררת מחלוקת עמוקה בין מיליטריסטים ובין הומניסטים. הראשונים: כובשים יעדים, משיגים מטרות, מוציאים להורג, מונים הרוגים, מחריבים שכונות; האחרונים: שמים במרכז השיח את האדם, ובימים האחרונים את חורבן האדם, וכל רצח, או הרג, או הרס באחד הצדדים טורד את מנוחתם. לחשוב שכל התנועה הסואנת הזו של רקטות ושל מטוסים מפציצים, של לוחמים פלסטינים ושל לוחמים ישראלים, התבקעה והתפרצה סביב רציחתם של ארבעת הנערים, ומאז נוספו עליהם עוד כמה מאות הרוגים, רובם כמותם— אזרחים, היא משהו שקשה לשאת.

בינתיים, כאילו שלא דיי בעתונאים קשקשנים, הולכים ומתפרסמים פסקי הלכה של רבנים המוצאים להתיר הריגת אזרחים פלסטינים חפים מפשע ואפילו להחריב את עזה כולה. כבר שמעתי בסיבובים הקודמים רבנים ותלמידיהם שמצאו (על יסוד סוגיה תלמודית) כי הריגת שישית מאזרחי עיר במצב מלחמה מותרת. רובם חוזרים לפסקי הלכה של הנצי"ב מוולוז'ין (לגבי חיילים יהודים בצבא הצאר) ושל הרב שאול ישראלי (לאחר פעולת קיביה, 1952), שהתירו בזמן מלחמה לישראל להתנהג כפי שמקובל בזמן מלחמה בין האומות. מה הם הורגים אזרחים— כך מותר לישראל. אבל כעת, כבר הוצא פסק הלכה, הנשען על ביאור של המהר"ל מפראג (בפירושו על פירוש רש"י על התורה, גור אריה) על פרשת החרבת שכם  על ידי בני יעקב— והרי התורה עצמה מוסרת שם את זעזועו של יעקב על מה שחוללו בניו, ויעקב אף טורחת לקלל את שמעון ולוי על חלקם ברצח הזה בצוואתו (פרשת ויחי); יתר על כן, פסק ההלכה החדש נשען ביאור על התורה, טקסט בלתי משפטי (משפט עברי) בעליל, שאין בו משא ומתן עם מקורות משפטיים קודמים ועם פסיקתם של ראשונים. העובדה כי יש רב בישראל (במקרה הספציפי, בקריית ארבע), החושב כי כך פוסקים הלכה היא כל כך מגוחכת ומרתיעה, עד שבנוסף לזילות חיי אדם, יש יסוד לתלות בו את זילות ספרות ההלכה ומקורות היהדות הרבנית. עם זאת, אני משוכנע כי רבהּ של קריית ארבע נח היטב על משכבו בלילות, שכן קדמוהו כמה וכמה, למשל רב בבית אל שפרסם בשלהי שנות השמונים חיבור בשם שו"ת (=שאלות ותשובות) אנתפאצ'ה שבו התיר לקהל שומעי ליקחו לירות למוות בילדים ובנערים פלסטינים, משליכי אבנים, כמצווה מן התורה. דומני כי רוצחיו של מחמד אבו ח'דיר דילגו על הקטע של השלכת האבנים (שכן כל נער פלסטיני לדידם הוא משליך אבנים), ומכאן הדרך עם פח הבנזין ליער ירושלים היתה קצרה.

נזכרתי אמש בשירו של המשורר,  העורך, ואיש התיאטרון והקברט היהודי, ולדיסלב שלנגל (ורשה, 1943-1910), אני מחפש את האדם, שאפשר שמציע איזה מענה לשון חד כלפי אותם מיליטריסטים (חילונים ודתיים) המתירים בקלות רבה כל כך דמם של בני אנוש:

*

בִּצְעִירוּתִי, וַאֲנִי

כֹּה צָעִיר, עַד כִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שָאַפְתִּי לִתְפֹּס,

הֶעְדַּפְתִּי אוֹר עַל מַמְתַּקִים,

הֶרְאוּנִי בַּסְפָרִים הַמְלֻמָּדִים וְקָרָאתִי

עַל הַיֹּפִי הָאֱמֶת וְהַטּוֹב

כְּאִלּוּ שֶׁכָּל אֵלּוּ בְּלֵב הָאָדָם גְּלוּמִים.

שָׁאַלְתִּי: הֵיכָן הָאָדָם?

הֵשִיבוּ לִי: הַמְתֵּן…

גָּדַלְתִּי…

מַכִּיר אֲנִי מַפּוֹת, סְפָרִים, עִתּוֹנִים,

אִגְרוֹת מִן הָעֹולָם, תַּצְלוּמִים…

הֵיכָן שֶׁהוּא חַיָּב לִהְיוֹת כָּאן הָאָדָם…

לְדַאֲבוֹנִי…

            לְמָצְאוֹ אֵינִי יָכוֹל.

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת

לֹא עוֹצֵם עַפֱעַפַּיִם כְּבֵדִים,

בְּאַרְגְּמַן הַשֶׁמֶשׁ, בְּכֶסֶף הַכּוֹכָבִים,

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים

וְשוֹאֵל: הָאָדָם הֵיכָן הוּא?

אֵינֶנִי מוֹצְאוֹ:

לֹא בְּאִגְרוֹת כְּתוּבוֹת בְּשַׁחְצָנוּת,

בְּתִכְנוּנֵי רֶצַח וְכֹחַ כְּפִיָּה,

לֹא בְּעֵינֵי אֲנַשִים מְעוּנִים,

לֹא בְּצִוְחוֹת פִּתְאֹם בְּמַחֲצִית הַלֵּיל,

לֹא בְּאֶגְרוֹפִים הַמּוּרָמִים הַשָּׁמַיְמָהּ,

לֹא בְּעֵינַיִם, בָּן בּוֹהֲקוֹת תַּאֲווֹת,

לֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלֶּחֶם מְחַפְּשׂוֹת

לֹא בְּיָדַיִם שֶׁכֶּסֶף מוֹנוֹת,

לֹא בְּפִיוֹת הַמְשַׁקְּרִים

וְלֹא בְּעֵינֵי הַבּוֹכִים,

לֹא בִּנְאוּמֵי דִּיפְּלוֹמָטִים מְעֻנָּבִים

וְלֹא בְּטֶקְסְט הַפְּלָקָטִים הַחוּמִים,

וְלֹא בִּדְּפוּס, בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנוֹת בַּעִתוֹנִים

עַל אֲנָשִׁים בְּגַז חֲנוּקִים, מְיַלְּלִים

שֶׁבַּעֲלִיַת הַגַּג שֶׁל סַבְתָא מְחַטְּטִים,

וְלֹא אֵצֶל הַמַּכִּים זְקֵנִים עַל רָאשֵׁיהֶם;

יֶשְֹנָהּ חַיָּה נִרְדֶּפֶת,

יֶשְׁנוֹ צַיָּד מְטֹרָף,

כּוֹבֵשֹ, שָׁקְרָן, טִפֵּשׁ

קָרְבָּן, צַוְחָן, סוֹחֵר,

וְשוּעָל, וְנָבָל, וְסַרְסוּר,

וְאֶבֶן סֶלַע, וְשֶׁרֶץ, וְשַחֲקָן עָלוּב,

וּמֻכֶּה וְנִכְבָּשׁ וְנִבְעָט

וְגוּף וּבָשָׂר וּפְצָעִים

וְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה חַסְרַת תִּקְוָה

וְהָאָדָם בְּשׁוּם מָקוֹם אֵינוֹ נִמְצָא! 

[ולדיסלב שלנגל, 'אני מחפש את האדם', אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 32-31]

 *

השיר הזה נכתב כנראה בשנת 1938 והובא לארץ במקורו הפולני על ידי עולה חדשה עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם. מרבית שיריו של שלנגל, שמעולם לא הוציא ספר שירים, נאספו ונלקטו על ידי אנשים ששמרו גזירי עיתונים בהם הם נדפסו לפני המלחמה, או שהעתיקו אותם בכתב יד בימי גטו ורשה; לעתים אף נלמדו בעל-פה על ידי הצעירים בגטו. הלינה בירנבאום המתרגמת מקדישה את הספר כולו לחבריה שקראו עימה את השירים בגטו טרם חורבנו המוחלט. תרגום אחר של בירנבאום לשירו של שלנגל התחנה הקטנה טרבלינקה הולחן ונכלל באלבום אפר ואבק מאת יהודה פוליקר ויעקב גלעד (בנהּ של בירנבאום).

כמובן, שלנגל הולך אחרי הפילוסוף הקיניקנאי דיוגנס, הנושא עששית בלילות ושואל עוברים ושבים האם ראו את האדם. גם שבעים ושש שנים אחר שלנגל, עשוי איש ללכת, נניח ברחובה של עיר ים תיכונית כשהשאלה הזו טורדת מחשבתו. אלא שאם יישאל אותה בקול עלול להתגולל עליו גל עכור של אלימות מילולית, אפשר גם מכות. והאיש בן ארבעים, והוא שואל את עצמו, האם ילדיו יאלצו לגדול במציאות הזו, המייאשת כל-כך, ומה תקווה לה. ושואל את עצמו האם האנשים האלימים והילדים האלימים במחיצתם גדל— רק גדלו, ועל כן אותה מציאות אלימה של ימי ילדותו, נגזר עליה להשתכפל ולהשתכפל, כי האנשים הם אותם אנשים, ואלימותם— אותה אלימות. וכך או אחרת נדמה לו כי בעיקר בספרים שכוחים או עם מיעוט של בני אדם הוא חש כי עדיין ניתן למצוא איזה מכנה אנושי משותף, מתוך קול המקהלות הצועקות נקם, הרג, ושפיכות דם.

*

*

בתמונה למעלה: Maryam Savoji, Untitled, Oil on Canvas 2012©

Read Full Post »

האם האדמה רועדת?

*

כאשר המוות נעשה עניין לסטטיסטיקות ומִנהָל, זו הוכחה שענייני העולם הם בכי רע

[אלבר קאמי, 'עֵד החופש' (1948), נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II,תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013,   עמ' 195] 

*

אני שונא לכתוב על פוליטיקה ולכן לא אכתוב על פוליטיקה, אבל אכתוב על אלימות, נכון-יותר, על האפשרות להימנע מלהצטרף למקהלות האלימות, שנדמה כאילו מתרבות בכל מקום בימים אלו. נכון, מפעם לפעם למגזר היהודי-ישראלי קופץ הפיוז, במיוחד בתקופות של גלי פיגועים וירי על ערי הדרום, במיוחד לאחר רצח צעירים, ואז אפשר לשמוע גם מאנשים שלא ציפית מהם כל מני אבחנות שיפוטיות על נפסדות הפלסטינים, האלימות הערבית, הרצחנות האסלאמית, עליונותנו התרבותית-מוסרית (תמיד המיתוס על עליונותנו התרבותית-מוסרית) וכיו"ב. בכל זאת, מעולם לא שמעתי סביבי כל-כך הרבה דיבורים על עונש מוות. עונשי מוות למחבלים הפלסטינים. עונשי מוות למפגעים היהודים. עונשי מוות ועונשי מוות. כאילו שאנשים אינם יודעים שמעולם לא הוכח כי עונשי מוות אינם מרתיעים. הם מעולם לא הורידו את שיעור הרצח בשום מקום בו הונהגו (ראו ספרות מתאימה בתחום הקרימינולוגיה; או עיינו בהרהורים על הגליוטינה לאלבר קאמי). אפשר כי אנשים תרים דווקא אחר נקם חברתי לגיטימי, כרוצים לומר: אנחנו אוסרים כל אלימות המנוגדת לחוק, אבל מרשים למדינה לעסוק בכל אלימות רצחנית. הפעלת אלימות רצחנית מצד המדינה (בפרט אם תחוקק כחוק) היא התנהלות לגיטימית; פיתרון סופי לבעיית האסירים הפלסטינים— דבר מבורך. כמה מחריד לחשוב על אנשים מן היישוב המוכנים שכספי המסים שלהם ישמשו להעסקת תליינים-קבועים בשירות המדינה.

גדלתי בגבעתיים (בין 1991-1973). בספטמבר 1985 (הייתי בן 12) הדפו תושבי העיר במשרוקיות את מאיר כהנא ותומכיו לתנועת כ"ך שערכו עצרת בדרום העיר. לא נכחתי שם. מסיפורים אני יודע כי ראש העיר דאז יצחק ירון (מפלגת העבודה) קרא לח"כ כהנא (כ"ך הוצאה מחוץ לחוק רק שלוש שנים אח"כ)  להסתלק מן העיר ותושבים רבים שרקו במשרוקיות כל אימת שכהנא ניסה לדבר במיקרופון. בין קריאותיו צמאות הדם באותו ערב היו: "קודם הערבים, אח"כ הקיבוצים, ואח"כ אתם אנשי גבעתיים" אמר והתכוון לג'נוסייד. הערב לא הגיע עדי חתימתו. כהנא ותומכיו נאלצו להסתלק בבושת פנים לאחר שנכשל נסיונם להעביר את מסרי השיטנה שלהם (מאות שוטרים אבטחו את האירוע). בעקבות אותו אספסוף מתפרע במרכז ירושלים בשבוע שעבר, הרביתי להרהר בצער בכך שהאווירה ברחוב לא תמכה בהדיפת המתפרעים וגם מאבטחי הרכבת הקלה נראו כאילו עיקר עניינם הוא באבטחת המסילה, יותר מאשר הדיפת הפורעים; לו רק הרחוב היה הודף את האספסוף הזה, או למצער היה מתקומם כנגדו, אפשר כי במקום לשמוע בכל מקום דיבורים על עונשי מוות לזה או לאחר (בדיעבד), היו נשמעים דיבורים על המאמץ לשמור על ריקמת חיים משותפת.

*

*

הלוואי ובכל מקום (יישוב יהודי, יישוב ערבי, יישובים משותפים) בו נשמעות קריאות אלימות היו נמצאים אנשים שהיו קמים כאיש אחד כדי להדוף את מפיצי השינאה, ולא מחפשים מפלט בדיונים עקרים בפעולות ענישת-מוות בחסות הצבא והמדינה באינטרנט או בשיחות סלון. עתידם של החיים כאן אינו תלוי בתליינים או במינוי תליינים בשירות המדינה, אלא בחיים אזרחיים הנכונים להתקומם ולהדוף לאחור את כל הפועלים למען השררת פוליטיקה של שינאה, דיכוי, טרור, אלימות, גזענות ומוות. זה לא פוליטי. זה לא תלוי בשאלה האם יש פרטנר או אין פרטנר. זוהי יכולת אוטונומית-קיומית השמורה לכל אחת ואחד מאיתנו. יש לכולנו את היכולת ליצור סדר יום שיהדוף מתוכנו את מפיצי האלימות.

זה אפשרי. זה דורש אומץ מכל אחת ואחד מאיתנו בתור יחיד/ה. זה דורש את הצבתו של האתי לפני הפוליטי ואת הקדמת פעולת ההיגיון המדוד על פני הכניעה המוכנית לשיח השנאה האלים שמתרקם מסביב. זה דורש את ההכרה בכך שהאדמה הרועדת כעת תחת כפות רגלינו איננה זעה מחמת כוח עליון אלא מחמת אלימות פוליטית של בני אנוש, הראויה לגנאי ולהדיפה. זה דורש אחריות מעשית הנובעת מתוך מחשבה רציונלית-תועלתית של מירב הטוב למירב בני האדם (החיים בארץ הזו); בהכרה כי באלימות, ברצח ובשיסוי לא שוכן הטוב, ולא ישכון לעולם.

*

 

הזמנה

מצאנו לנכון לכתוב לכם בימים מאתגרים אלה נוכח המצב השורר בארצנו ואל מול גל האלימות והשנאה ולהזמין אתכם לזכור בכל רגע את האחווה, האחדות והאהבה.

החיים זימנו אותנו לחיות כאן ביחד, ועלינו לזכור שכולנו אחים והדבקות בדרך של סבלנות ואהבה היא חשובה, במיוחד בימים שכאלו.

אנו מזמינים את כל מי שלבו קורא לו להתחבר ביחד, יהודים, מוסלמים ונוצרים לערב של תפילה, מוסיקה, שירה ושיח,

ביום חמישי, ה- 10/7/14 בשעה 20:30 בביתנו שברח' ים סוף 15 ביפו.

נשמח אם תביאו אתכם כלי נגינה, קטעי שירה אהובים עליכם, נשנוש קל וכל מה שנראה לכם מתאים למפגש שכזה.

הרגישו חופשי להזמין חברים נוספים. 

אין דרך לאהבה, האהבה היא הדרך! 

באהבה רבה,

איהאב ואורה בלחה,

עמותת בוסתן בני אברהם

*

 

בתמונות: תמונות שצולמו בשנת 1927 בעקבות רעידת האדמה הגדולה: הר הזיתים והרובע היהודי בירושלים.

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

כרוניקות של הֵעלמוּת

*

*

הרהורים נוגים על יצּוּג גורלם של מרדכי דיסין ז"ל ושל רייצ'ל קורי ז"ל 

 

אבד לָךְ סודם של בני-האדם 

[אנרי מישו, פנים-רחוק: מיבחר, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל-אביב 1983, עמ' 132]

*

1

*

בעיתון "ישראל היום" הובאה הידיעה הבאה:

כביש המנהרות: ספה התנתקה, נהג רכב נהרג

 

מרדכי דיסין, בן 26 מירושלים נהרג אתמול בתאונה קשה בכביש המנהרות. מחקירת התאונה על ידי משטרת מחוז ירושלים עולה כי רכב שעל גגו הועמסו שתי ספות נסע לכיוון גוש עציון. הספות, שככל הנראה לא נקשרו כראוי, התנתקו ונפלו לכביש. ג'יפ הגיע בנתיב שממול, ובו שני תושבי מזרח ירושלים, פגע בעוצמה בספות. הנהג איבד שליטה, סטה ממסלולו, והתנגש ברכב שהגיע ממול. דיסין תושב  השכונה רמת שלמה, נקבר בהר המנוחות לפני כניסת השבת.

[ישראל היום, גיליון מס' 1424, 26/8/2012, עמ' 11, מאת: אפרת פורשר]

*

     לקורא המודאג הנתקל בידיעה זו במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית (ותודה לנהג שהציע לו גיליון) מנקרות מאז כמה שאלות בראשו: מי נהג ברכב עליו הועמסו שתי הספות? האם זהותו ידועה? האם היה כאן סוג של פגע-וברח? האם יש מקום לציין את זהותם המזרח-ירושלמית של מי שאיבדו שליטה כתוצאה מפגיעת הספות ברכבם, אבל לא לציין את זהות הנהג הרשלן (כפי הנראה) שנסע לכיוון גוש עציון, ולמעשה גרם בשוגג להתחלת רצף האירועים שבעטיים קיפח דיסין את חייו. דומני, כי לולא היתה מוזכרת זהותם המזרח-ירושלמית של נוסעי הג'יפ הפוגע, ניתן היה לקרוא את הידיעה הזאת כטרגדיה שהתארעה על הכביש, בין שלשה גורמים (מובילי הספות, נוסעי הג'יפ, מרדכי דיסין). עמעום זהותם של נוסעי הרכב מפיל הספות, והדגשת זהותם של מי שבעטיה של פגיעת הספות איבדו שליטה על רכבם והתנגשו ברכבו של דיסין, הופכת את הדיווח כאן למשהו שיש בו הדגש והטייה. קורא לא זהיר  עלול עוד לחשוב בחפזונו (אל מדור הספורט או אל דף הרכילות) כי התארעה כאן ספק תאונה ספק פעולה לאומנית, שבה שני תושבי מזרח ירושלים שנסעו במהירות מופרזת (כך טוענת הכתבת, מבלי שהביאה ראיה לדבריה) קיפחו את חייו של יהודי תושב רמת שלמה (שכונה בצפונהּ של ירושלים, שלטענת הפלסטינים נבנתה מעבר לתחומי הקו הירוק). העלמת זהותו של הנהג במכונית נושאת הספות, כמו דוחקת את העובדה לפיה מדובר בתאונה טרגית שהחלה ברשלנות המוביל, המשיכה בפגיעה ברכבם של תושבי מזרח ירושלים, והסתיימה בהריגתו של מרדכי דיסין ז"ל. כמובן, חשוב  יותר בעיני הכתבת ובעיני מערכת העיתון לציין כי דיסין הובא למנוחות בטרם כניסת השבת, מאשר לברר מי נהג ברכב ממנו נשמטו הספות, ומה שלום בריאותם של תושבי מזרח ירושלים, שהג'יפ שלהם פגע בשוגג בספות שנפלו מהרכב. עוד דבר, מציוני הזמנים בגוף הכתבה עולה כי הכתבה הוכנה ככל הנראה במוצאי שבת. לסיכום, בפרפרזה על שורות ידועות  מאת דליה רביקוביץ: אם ספה נופלת מרכב באמצע הכביש, רק אלהים מכיר את סוף הנפילה.

*

2

*

אני מביע כאן מורת רוח על החלטת בין המשפט המחוזי בנוגע לתביעת הפיצויים שהגישו הוריה של רייצ'ל קורי ז"ל כנגד מדינת ישראל. על אירוע הדריסה של קורי ומחשבותי לגביו הרחבתי מספר פעמים בעבר (הרשימות: שלוש ציפורים כחולות, אי-צדק אחד; על אי-ההרגשה). לטעמי הכרעת הדין לפיה נהג הדחפור אינו אחראי לדריסתה למוות של קורי וכי קורי סיכנה את עצמה באופן בלתי אחראי כאשר העזה למחות על הריסת בתים פלסטינים (דובר בפעילות הריסה של כל בית ברפיח שנמצא קרוב יותר מארבע מאות מטר מהגבול) ולעמוד בפני דחפור צהל"י (שיש לו נהג בעל שיקול דעת) מעלה כמה וכמה סימני שאלה. האופן שבו בית הדין החליט לפטור את הנהג מאחריות-פלילית אף על פי שבעבר העידו נהגי דחפור צה"ליים (ראו הרשימות שציינתי) על חיבתם לדרוס ולהרוס בפקודה כל שעומד בדרכם— היא מקוממת; האופן שבו בית הדין החליט לפטור ולהעלים את זכותם של יחידים וארגונים להפגין כנגד חוקיות מעשיו של צה"ל בעזה וביו"ש— מקוממת גם כן. דומה כאילו דחפורי "הקודש" הצה"ליים, המייצגים לכאורה את 'הצד הנכון', זכו כאן ברישיון להרוג את כל מי שיתייצב מולם, ובפרט אם ישתייך אידיאולוגית למי שמעז למחות כנגד 'צדקת הדרך'. כאן, גם נהג הפיל הסלווקי שדרס את אלעזר בן מתתיהו הכהן (מרד החשמונאים/המכבים), היה זוכה באות הוקרה לו רק היה מניף בחזית דגל כחול-לבן, כי את המנגינה הזאת (של הדריסה למוות) אי אפשר להפסיק. לעיניי רוחי, אני רואה את נהגי הדחפור של העתיד מרעימים לפני קורבנות הדריסה שלהם: My Name is 9, D-9, לפני שהם משחררים את הבלמים ומניעים בכל הכוח קדימה, שהריי יש להם רישיון להרוג. גם כאן, זו סוג של כרוניקה של העלמוּת. כאילו אך טבעי הוא שמפגינה כנגד הפרת זכויות אדם תיבלע תחת שרשרותיו של דחפור, כי העזה לחבור לצד "הלא נכון". אני מקווה כי לעובדה לפיה נקראה ספינת משט שניסתה להגיע לעזה, ה- "רייצ'ל קורי", או לשמועה לפיה האראנים קראו על שמה של רייצ'ל קורי רחוב בטהרן, אין קשר להכרעת הדין. קורי היתה פעילת-שלום אמריקנית צעירה (בראשית שנות העשרים לחייה). במותה לא היה לה שום קשר מוכח לא עם פונדמנטליסטים אסלאמיים סוניים, ולא עם פונדמנטליסטים אסלאמיים שיעים, ולפי עדויות וריאיונות שהוקלטו עימה, זמן לא רב לפני הריגתה, גורלם של ילדים פלסטינים, קורבנות העימות המתמשך בין ישראל ובין הפלסטינים עמד לנגד עיניה. ובפרט: מצבם ההומניטרי של ילדי עזה, בכלל ילדי האזור כולו; לא סיוע לטרור כנגד אזרחים או כנגד ילדים אחרים, בכל מקום שהוא.

*

*

בתמונה למעלה: Hedda Sterne, Alaska, Oil on Canvas 1958

© 2012 שועי רז

Read Full Post »