Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יתמות’

*

למשל, נופלת עליך ביוגרפיה של 868 עמודים על ז'ורז' פרק (ועוד כמאה ויותר עמודי ביביליוגרפיה ומפתחות), שהוא בהחלט אחד הסופרים האהובים עליך אבל בכל זאת הביוגרפיה נופלת עליך כמשקולת של 500 ק"ג (אתה לא מוצא זמן כבר עת-מה לקרוא טקסטים קצרים בהרבה), ואתה אומר לעצמך – כבר קראתי אותה באנגלית לפני עשור ולא זוכר ממנה שומדבר. מסתבר שחלק מן הדברים זכרת לגמרי הפוך, אולי כדי לא לפגוע בדימוי שלך של פּרק, שחשוב לך שיישאר כמות-שהוא, והרבה מאוד עמודים מן הביוגרפיה החדשה, לפחות אלו שעוסקים בפעילות הפוליטית (נעורים קומוניסטיים), ביחסיו הסקסואליים, במצב שיניו —  נדמים לך טפלים לגמריי. לא יודע למה מישהו חושב שזה אמור לעניין אותי, אתה חושב בתוך עצמך, ומצפה לקטעים הטובים יותר שבדרך הארוכה והמתפתלת, שבסופהּ נפטר אחד הסופרים האהובים עליך בלא-עת, בתוך כחודש מן הידיעה על גילוי מחלה חשוכת-מרפא.

תוך כדי קריאה עולה בך מחשבה על פּרק כיוצר בארוקי. כמי שלכתחילה שאף ליצור כתבים ארוכים מאוד, טקסטים כמעט חסרי אופק מרוב אורכם, ומרוב שצף מליהן (האינטואיציה הזאת אכן הוציאה לבסוף את החיים, הוראות שימוש: רומנים). מה שהביוגרפיה של דיוויד בלוס מגלה ללא ספק הוא שגם ספריו הראשונים של פּרק היו חלקים מרומנים ארוכים הרבה יותר. לעתים, יחידה ספרותית, שנפרטה או נפרקה או נקטעה, מתוך טקסט ארוך הרבה יותר. אין ספק, פּרק נזקק מאוד ל-OuLipo , "הסדנה לספרות פוטנציאלית". אלמלא הכביר על עצמו תנאים ומגבלות תנועה, ספק אם היה יודע או היה מסוגל לשים לעצמו נקודה, או להבין מתי יש להיעצר.

יוצרי הבארוק אף הם כתבו יצירות גדולות היקף; מכתבים של אין-תכלה. לעתים דומה כי ביקשו להכניס בכל כותר חדש את כל כתביהם הקודמים.  לפֶּרֶק יש את התכונה הזאת. אמנם, הוא לא רכב חלילה על גבו של טרנד ספרותי כיוצרי בארוק רבים, אבל פֶּרֶק היה אדם שנושא את זכרונו על מכלול הפרטים שנאצרו בו לכל מקום. הוא לא חשש מחזרה על תימות. כפי שמראה דיוויד בלוס ישנן גם דמויות השבות ומופיעות בין כתביו השונים (לא קל לשים לב לזה). ובכל זאת, בידיעה שהדברים (בבירור) ו- איזה טוסטוס קטן עם כידון עם ציפוי כרום בקצה החצר? (אולי) — הם חלקים שהופרדו ונותרו לבדם מחיבורים גדולי-היקף הרבה יותר, כלומר היו אמורים להיות חלקים מספרים גדולים מאוד, שלא פורסמו –  לא מעוררות אצלי הרצון לברר מתוך מה נחתכו. הן יצירות נהדרות בקוטנן ובמינוריות שלהם. קשה לי שלא לחשוב אפילו על החיים הוראות שימוש: רומנים,  כספר טוב בהרבה, אילו נשתיירה בו  רק כמחצית [ומבלעדי האילוץ השחמטאי, אשר פֶּרֶק מעמיס על גבו –  של מהלך סוס (פרש) בין הדירות, מה שהפך אותו בלי-ספק לאביר ה-OuLipo].

יותר מכך, גם בלוס וגם חוקרי פֶּרק אחרים טרודים באיזו אובססיה משונה – לחפש בכל טקסט וטקסט היכן הצפין פרק בכל טקסט משמעותי את זכר הוריו (שניהם יצאו מחייו עד היותו בן 6). זה לפעמים מזכיר את האובססיה של אותם רבנים דתיים האמונים על שיטת הדילוגים במקרא. פּרק אכן הצפין את הוריו במקומות רבים בכתביו, ובכל זאת לטעמי משמעותי הרבה יותר להתמקד בז'ורז', הילד היתום וחסר-הזהות, שמנסה לכל אורך כתיבתו לתת מלים למה שלא דוּבּר ולא יכול היה לדבור (או להישמע) במשך ילדותו ונערותו-הצעירה, מאשר להמשיך ולחפש את הצפנות התאריכים והשמות כביכול.

וכאן, נכנסת גם אחת מאי-ההסכמות שלי עם הביוגרף שלטעמו כל סצינת הפרידה של ז'ורז' הקטן מאימו ססיל (צירלה) בתחנת הרכבת  כפי שסופרה ב- W היא מדומיינת לגמרי (עמודים 109-103). בין היתר, משום  שאירעה כשנה לפני התאריך שציין פרק ומשום שחוברות קומיקס של שארלו (צ'רלי צ'פלין) בדמות צנחן, חוברת המתוארת כמתנתהּ האחרונה של האם לבנהּ, יצאה לאור ב-1935 ושוב מחדש רק אחרי 1945, ולא יכולה היתה להימכר בשום-מקום בצרפת של 1942-1941. מה זה משנה לכל הרוחות? שאלתי את עצמי בקוצר רוח, אגב קריאה. יכול להיות שהיתה זו פרידה סתמית ואקראית יותר, אבל כך בחר פּרק לזכור – או שכך בחר שייזכרו אותו ואת סיפורו. לא יכולתי שלא לחשוב שבנקודה זאת עושה הביוגרף לפרק עוול ממש, כי פּרק הוא סופר ולא עֵד. הוא לא ניצב בפני טריבונל, אלא בפני זכרונותיו-הרגשיים; בפני רגע הקריעה הגדול של חייו. כל המלים שיינתנו לכך, יסכמוּ את מגבלותיו של המחבר ובד-בבד את גאון-רוחו, מה זה משנה אם היה או לא היה כפי המסופר שם? , כשאנו יודעים שהיתה זו פרידה אחרונה של אלמנה צעירה מבנה, בטרם נלקחה לדראנסי (משם הובלה לאושוויץ-בירקנאו). עיוורונו של הביוגרף לקושי לתת מלים לסיטואציה כזאת היא בלתי-מובנת. בפרט, כשמדובר ביוצר, שבלוס עצמו מעיד עליו, שהתקשה מאוד בביטוי זכרונותיו הרחוקים, ניסה לא לדבר עליהם, תמיד היה מעדיף להתלוצץ במקום, ונהג לומר לחבריו, ששאלוהו על נטייתו להתרחק ממבע רגשי: "רגשות תמיד בסוף". ראוי גם להוסיף כי בלוס מזכיר די קרוב לפתיחת החיבור כי דודתו (אחות-אביו) של ז'ורז', אסתר — במידה רבה, הדמות הנשית הדומיננטית ביותר בחייו הצעירים, וקרובת המשפחה הקרובה ביותר שהיתה לו, נהגה לומר לו על עצמה כי "דרושה יותר מתקופת חיים אחת על מנת לצאת מהגטו אל האור".  זוהי אמירה כבידה וטעונה מאוד –  בודאי אם נער צעיר שומע אותה, ואולי היא כשלעצמה מבטאת את המהלך הקשה והטעון בתוך פֶּרֶק-עצמו להעניק לדברים החסויים, המסתתרים, החבויים בכל זאת איזה קצה-אור של ביטוי.

עוד כמה נקודות אור בביוגרפיה הזאת שפגשו אותי קרוב:  [1]. דוד פרץ, סבו של ז'ורז'-ז'וז'ו, שהשגיח עליו רבות בינקותו, אולי שר לו את שיר הערש הפולני, "אה, איי, קוֹטְקִי דְּוַוא' (שיר על חתול) –  בלוס טוען כי נינתו המבוגרת ביותר, אחייניתו של פֶּרֶק, סיפרה לו שזה היה שיר הערש אותו נהג דוד פרץ לשיר, ועבר הלאה במשפחה (עמוד 85); על כל פנים, אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא של  סבי מדקלם-שר לי את השיר הזה (הלחן מונוטוני) לפני שנפלה עלי שינה (תמיד חשבתי שהוא ברוסית) או שאולי הוא דקלם אותו לאחותי ואני רק הקשבתי. זה אחד הזיכרונות השמיעתיים הראשונים שלי. מזה קשה להתעלם. [2]. פרק הצעיר כותב למו"ל בשנת 1959: "קראתי את מובי דיק. אין טעם בכתיבה אם אינך שם לך למטרה לכתוב יצירה מסדר גודל זה" (עמוד 270). ובכן, גם מובי דיק היא יצירה בארוקית, שיכולה היתה להתקצר משמעותית, לולא בחר מלוויל לשתף את קוראיו בידע הנרחב שלו על אודות לווייתנים, כלי שייט, וחיי הסיפון והתמקד בעלילה ובדמויותיו. המובי דיק של פרק הוא ללא ספק החיים, הוראות שימוש  שבסופו מוצא את עצמו ברטלבות מת לפני הפאזל הארבע מאות שלושים ותשעה (מתוך חמש מאות), אוחז בחלק החסר בו; כמי שלא ישלים עוד לעולם את המשחק האובססיבי להרכיב את הפאזלים שנוצרו על בסיס האקוורלים הימיים שצייר לפני שנים רבות, רק כדי להמיס אותן לבסוף לגליונות נייר גדולים ריקים; ברטלבות' אינו רק הדהוד של ברטלבי כפי שמציע בלוס (וכאן הוא פוסק), אלא גם במידה רבה— הוא הדהודו של קפטיין אחאב. משום שהוא מעוניין לבסוף לעמוד מול לווייתן (נייר) לבן מת. גם אחאב כמו ברטלבות' נפטר כשהוא אחוז פיסית במושא האובססיה שלו. שניהם מתים וחצי תאוותם בידם. [3].  המאמר של פּרק על אמנות וחרדה, יותר נכון: מאמר הגנה על קְלֶה (Paul Klee), ספק אם הייתי יודע עליו לולא הביוגרפיה הזאת. פֶּרֶק כותב: "קלה מפריע מפני שהוא מופרע" (עמוד 280) אבל פֶּרֶק מזהה את החרדה שהוא רואה בציוריו של קְלֶה עם חרדתו שלו. הוא רואה בחרדה כגורם המזין ומכונן את הרגישות שלו ככותב וכאמן. קְלֶה עבורו הוא אמן שלא חושש לשים על הבד את פחדיו הגדולים ביותר. כאן מצהיר פֶּרֶק שדווקא בחיים עצמם הוא זקוק מאוד לדברים 'בטוחים', ואילו הכתיבה או האמנות היא הזירה שבה הוא נכון שלא לכבוש את פחדיו וחרדותיו, כן: גם זכרונותיו. מבחינתי כקורא, גלומה כאן הצהרה של אמן-צעיר על הכתיבה כהרפתקאה ללא קרקע יציבה תחת הרגליים. מה שמתנגד לדידו לאינטואיציה הקיומית הבסיסית שלו המשוועת לביטחון ויציבוּת. [4].לא ממש הסכמתי עם קביעותיו של בלוס, לפיהן איזה טוסטוס קטן הוא בדיחה ארוכה (עמוד 427) או שאיש ישן  נכתב אך ורק כמזכרת מתקופה דיכאונית שירדה על פֶּרֶק בנעוריו (עמוד 467). אני יכול להבין שהמחבר מעדיף את הפרסים הספרותיים שהומטרו על הדברים ועל החיים, הוראות שימוש –  וגם מעמיק וסוקר תסכיתים, פאלינדרומים, וחיבורים של פֶּרֶק שטרם תורגמו לעברית –  אבל דווקא היחס האגבי שבו הוא מטפל בשתי היצירות הללוּ, הבהיר לי עד כמה  אנו רחוקים זה מזה, בהבנת יצירתו של פֶּרֶק, וכל כמה שבלוס מעוניין להציב את יצירת פֶּרֶק על רקע אירופה, ובמיוחד צרפת, של המחצית השניה של המאה העשרים; אני מעוניין בפֶּרֶק הקיומי והקומי, שאינו חושש ליצור נובלה שהיא קולאז' (עמודים 465-464) מהרבה מאוד יצירות אחרות (איש ישן) ובכל זאת להפוך אותה למשהו סינגולרי לגמרי. בעניין זה ראוי היה אולי לעמוד על כמה זיקות אפשריות בין פֶּרֶק ובין דאדא בּרלין (תסכיתיו של פֶּרֶק זכו עוד בשלהי שנות השישים להצלחה גדולה בגרמניה) –  הן מבחינת השירה הצלילית (קורט שוויטרס) והן אשר ליצירה קולאז'ית [ראול האוזמן, חנה הוך, ג'ון הארצפלד (הארטפלד) ועוד] – כולם, היו ממתנגדי הנאציזם והמיליטריזם האירופי. פֶּרֶק כמובן לא היה אמן פלסטי, אבל קשה למשל שלא לשים לב לזיקה בין יצירותיהם האנטי-מלחמתיות של הארצפלד או שוויטרס ובין איזה טוסטוס קטן, וכן – בין הקולאז'ים הקיומיים (לאו דווקא הפוליטיים) של הדאדאיסטים ובין איש ישן של פרק.                         

לבסוף, הביוגרפיה הזאת העלתה בפניי בחדוּת את השאלה האם יש ערך לגלות עוד ועוד פרטים ופנים בדמותו של פֶּרֶק, שבין כה וכה, העניק לחייו ולהדהודים מחייו מקום נכבד ביצירתו. יתירה מזאת, אם לפּרק היתה הנטיה לחשוף ולגלות ובד-בבד להעלים ולטשטש, חשתי במהלך הקריאה כי דיויד בלוס, הביוגרף והמתרגם,מנסה לחשוף את המטושטש, אבל בד-בבד כמעט לא מעניק אינטרפרטציה דייקנית לפן הוידויי-התמים במקורות הפרקיאניים, אלא נוטה להציע כי פֶּרֶק לעולם מציע אוטוביוגרפיה בדיונית ותחבולות מתחבולות שונות, שאינן גלויות לב ממש (הכי רחוק מתום-לב), אם מפני קשיים רגשיים ואם מפני שניסה להימנע מרגשנוּת. בלוס אף מכביר בבדותות שונות שגילה פרק על עברו באזני חברים ומכרים לכל אורך חייו (אך במיוחד בחייו הצעירים) ונדמה לי שזיהיתי אצלו איזו הנאה מוגזמת ללכוד את אי-הדיוקים או את החריגה מהאמת (כאילו שאין הדבר מאפיין את דרכם של צעירים מבולבלים וקצת אובדי דרך בכל מקום שהם). למרות שהביוגרפיה הזאת לא יכולה היתה להוסיף עוד לחיבה הרבה שאני נוטה לפֶּרֶק ממילא, ואולי אפילו קצת פּגמה בּהּ (אבל רק מעט, בעיקר כי מדרכן של ביוגרפיות מודרניות, יש כאן לא מעט אספקטים שנתפסים על-ידי כרכילותיים). וגם אם עוררה בי מידת-מה של אי-נחת, עד כדי כך שלפרקים תפסתי את הביוגרף כבר-פלוגתא ממש, בכל זאת העשירה מאוד את ידיעותיי על יצירת פֶּרֶק ועל מקומהּ בחיי התרבות הצרפתית והאירופאית במחצית השניה של המאה העשרים. עם כל אלו, התחייכתי למקרא היכרותם של פֶּרק ובת-זוגו המאוחרת— הבמאית, קתרין בינה; וכשהגעתי לעמוד החותם, המתאר את מותו של פֶּרֶק בגיל 46, כחודש ימים לאחר שאובחן לראשונה כחולה סרטן, מצאתי את עצמי גם דומע מעט.

 *

דיוויד בלוס, ז'ורז' פרק, חיים במילים: ביוגרפיה, מאנגלית: יניב חג'בי, הוצאת בבל: תל אביב 2016, 967 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: אן דה ברונהוף, ז'ורז' פרק והחתול דֶּלוֹ, 1978.

 

Read Full Post »

Jazz

*

1

*

בספר מאת סטאדס טירקל, ענקי הג'ז, הובא מדברי לואי ארמסטרונג כי הולדת הג'ז היתה בתהלוכות המונים אל בית העלמין של ניו אורלינס. בדרך הלוך עם הארון היו מנגנים מוסיקה מדאיבת לב שנתכנתה ברבות הימים בלוז; בדרכם של החיים חזרה אל עיבורי העיר ניגנו המנגנים מוסיקה עליזה יותר, משיבת נפש. לניגונים הללו קראו ברבות הימים ג'ז.

אין יודעים להעריך נכונה את נוכחותו של אדם עד שהוא מסתלק לבית עולמו. חסרונו של אדם הוא נעלם גדול,עד שהוא מתעלם ואינו עוד. ואם רבים הגעגועים הרי בתנועות רצוא ושוב,פעם בלוז ופעם ג'ז, לכל אורך תהלוכת החוסר של הלב.

היכן הייתי בתהלוכת הנגנים? על הגיטרה? על האקורדיאון? אני חושב ודאי הייתי בין הליצנים. הייתי ליצן הזיכרון. בהלוך הייתי בוכה,בחזור הייתי צוחק,וכמו נענוע כנפות העוף המוזר הזה ששמו אקורדיאון. הייתי הולך וחוזר, חוזר והולך.

כנגדי ודאי היה שם מתופף מברשות, שכל תפיפה וטפיחה שלו, מוחקת עוד מעט. מוחה את המתים מלב. מותירה חלל הולך וגדל.

בעד החלון, לאור השקיעה הכתום,סיעת צפורים מנקרת מים מתוך שלולית צל שמטיל אילן פרוע על פני שדה חיטה צהוב. זה עובר בפני העיניים וכבר חולף. מי יודע איזו עת זה כבר נמשך שם. רק עבורי זה פתע-פתאום.

*

2

 

אנרי מאטיס כתב ברשימותיו רשימה קטנה הנקראת ג'ז:

*

דימויים אלה, בגווני-צליל חיוניים ועזים, מקורם בהתגבשות של זכרונות מהקרקס, מאגדות עממיות או ממסעות. יצרתי את עמודי הכתיבה האלה על מנת לשכך את עוצמת התגובות הבו-זמניות לאלתורים הכרומטיים והקצביים שלי. דפים אלה יוצרים מעין "רקע קולי" הנושא אותם, עוטף אותם, ומגן בדרך זו על ייחודם

[אנרי מאטיס, רשימות של צייר, תרגם מצרפתית: נעם ברוך,עריכה ואחרית דבר: דומיניק לוי-איזנברג, סדרת קו אדום אמנות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 193]

 

כמה רחקה תפישתו ההיסטורית-קונקרטית של סצ'אמו על מקורות הג'ז מתפישתו הנפשית-האגדית של מאטיס. כלומר, אם אצל סצ'אמו הג'ז קשור בזכרונות ילדותו המוקדמת, בהיכרות ראשונה עם המוות שעתיד לנטול, ועם הג'ז כמוסיקה המזמינה את קהל האבלים בחזרה לחיים— הריי שאצל מאטיס מדובר בזכרונות מדומיינים קופצניים (סטקטו). אירועים שלא היו ולא נבראו, המרצדים בתוך נפשו של האדם פנימה, בעולם הפנימי, הג'ז הוא התרחשות פנימית: עולם של מקצבים ואלתורים צליליים, השולחים את היד, בסופו של דבר, לאחוז במכחול או לנטול את מחברת הרשימות ולכתוב

  אם הג'ז של ארמסטרונג — מולדתו היא ניו-אורלינס; אצל מאטיס כמדומני—זוהי ניו אורלינס של הנפש, המוסיקה הפנימית, הריתמוס הבלתי-צפוי, האקסצנטרי, המתפרץ, המאחז את האדם להיות צייר או סופר או אמן. אי אפשר לעמוד בפניו.

 

3

 

   בסיפרו, חיי ב-CIA, כותב הסופר האמריקני הארי מאתיוס על ביקור לילי מאוחר אצל חברו הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק, בימים העמוסים בהם השתתף בהסרטת סרט על פי סיפרו איש ישן:

*

באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'-פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן' .עשה לי טוב לראות אותו. הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי, וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי. הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מ-לז איל מרקיז .הוא יעץ לי לחזור למסעדה: "הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה. רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף.

[הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 78]

*  

לפני כמה ימים התכתבתי עם ידיד והגענו, בין היתר, לדיון קצר באי יכולתי לצאת לערבי ספרות/אמנות אלא אם כן מדובר בחברים טובים ממש שמזמינים. כתבתי לו גם שישנם מעט מאוד אנשי רוח ואמנים שהייתי יוצא עבורם מן הבית. הקטע הזה של מאת'יוס ופרק— אני מניח שהייתי שמח לחזור בזמן ולהחליף את מאת'יוס. לשמוע קולמן הוקינס עם ז'ורז' פרק נשמעת לי בהחלט חוויה ייחודית; פרק שכותב על צילום (אחד מארבעה) המצויים בדירתו של Cinoc [ככל הנראה בן-דמותו של פרק עצמו; עוסק בחיבור ערכים מעודכנים למילון לָרוּס]:

 *

1972: החבר'ה הטובים: תזמורת ג'ז המורכבת מזאטוטים בני שש המנגנים בכלי צעצוע; הפסנתרן עם משקפיו והבעתו החמורה להפליא מזכיר קצת את שרדר, ילד הפלא הבטהובני ב-Peanuts של שולז.

[ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש: רומנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 359]

 *

בשנת 1942 היה פרק עצמו בן שש. באותה שנה מסרה אותו אימו ססיליה-צירל בתחנת רכבת פריסאית לידי הצלב האדום טרם נשלחה למחנה המעצר דראנסי וממנו לאושוויץ. פרק נמסר לבית יתומים, ובהמשך נאסף לבית דודיו שאיתרוהו. האם הילד הפסנתרן הוא בן-דמותו של פרק,המנסה לנגן בכל מאודו בקלילות ג'ז ובכל זאת משהו נותר בו מעט חמור,ראש מורכן,מעט סגור. הבטהובן הוא מזכרת לעולם שכבה; הג'ז מזכרת לילדות שבכל זאת אירעה, שבכל זאת ידעה להשיב לחיים למרות היתמות; שידעה גם להקים לסופר לעתיד חוש הומור בריא וחיוך. לא ייפלא כי דווקא ג'ז בחר הילד-המבוגר לשמוע באותו ערב בחברת הארי מאת'יוס; גראס וג'ז, בטרם יישן את שנתו.

   דומני כי פרק מחבר כאן בין תפישתו של ארמסטרונג את הג'ז כמוסיקה מנחמת-אבלים ומשיבה לחיים,ובין תפישתו של אנרי מאטיס על הג'ז כהתרחשות פנימית שובבה. כתיבתו של פרק עצמה,כפועל יוצא מן הג'ז הפנימי,היא בת בריתו של הבלתי-צפוי.

*

*הערה: Peanuts היא סדרת קומיקס של המאייר האמריקני צ'רלס מ'-שולץ שכוכביה היו חבורת ילדים בהנהגתם של הילד צ'רלי בּראוּן והכלב סנוּפּי.הנה שרדר (Schroder),בן החבורה,שהזכיר ז'ורז' פרק בדבריו:

*Schroeder_Piano*

*

בתמונה למעלה: Tadeusz Makowski, Jazz. Oil on Canvas 1929

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »