חֶדֶר

*

 

*לֹא קַיָּם, וְלָכֵן חֹפְשִׁי

[כריסטיאן מורגנשטרן, 'הרשיות', שירי גרדום, תרגם מגרמנית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2004, עמ' 35]

*

הַחֶדֶר רֵיק,

חָשׁוּךְ,

אִישׁ נִכְנָס,

מַעֲלֶה אוֹר,

מִתְבּוֹנֵן

וְיוֹצֵא

 

וְאוּלָם רִשּׁוּמוֹ,

מַשֶׁהוּ מִזֶּה,

נִשְׁאָר שָׁם,

תָּלוּי בֶּחָלָל. 

 

[שוֹעִי] 

*

*

 

מחר, יום שני, 21.10.2019,  גלריית המדרשה (הירקון 19 תל-אביב יפו), 20:00

מיצג שירה זוגי בשלושה עשר קולות בבת אחת

בליווי מקהלת קהל

משתתפות/ים: עמית בן עמי, נעה שחם, הילה להב, עודד מנדה לוי, מירב גבעוני הרושובסקי, אלה נובק, מעין איתן, רון קורדונסקי, סוזי רזניק, יואב עזרא, ענת ויסמן, ערן הדס ומורן אריה

מסובבת את המעגל ומציגה מעבודותיה: סיון לביא

אוצרת: מירב גבעוני הרושבסקי

הכניסה חופשית

 

*

ביום חמישי הקרוב, 24.10.2019, מועדון לבונטין 7 (תל-אביב יפו), 20:00

"אחרימן: נתן אלתרמן מול אבות ישורון"

בהשתתפות המשוררים: יעקב ביטון, עמוס נוי, בכל סרלואי וריטה קוגן
מוזיקה: מורין נהדר
מנחה: רעואל שועלי
עורכים: עומר ולדמן ונעמי חשמונאי

כרטיסים מוזלים בקופת המועדון במכירה מוקדמת: 30 ₪; בערב האירוע: 35 ₪.  

*

ראה אור גיליון "הכיוון מזרח, 35: מרוקו היהודית – נפקדוּת נוכחת" בעריכת ד"ר ליאת סידס ופרופ' סמי שלום שטרית. הגיליון כולל שירה, מאמרים, מסות ועבודות מאת ארז ביטון, סמי שלום שטרית, ליאת סידס,  ז'אק ז'אנו, קציעה עלון, זיוה קורט, אנדרה  לוי, סיגל ברקאי, נחמה גולן, ליאת דאודי, רפאל אזרן, כמאל השכר, מתי שמואלוף, דוד גדג' נינה פינטו-אבקסיס ז"ל ואחרות/ים.  הגיליון כולל (עמ' 108-107) שיר שכתבתי בשם "ים החשכות". תודה לעורכת, ד"ר ליאת סידס, על שהזמינה אותי ליטול בו חלק.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים  

*

*  

בתמונה: Shoey Raz, Cave Man, October 2019

 

Read Full Post »

המטוס המלזי

*

(נונסנס עברי-מלזי דאוּג. עם הקוראים/ות חמורי/ות הסבר הסליחה, מוטב ידלגו לרשימה הבאה)

*

יֵשׁ דוֹדי שִׂמחָה

ויש את דוֹד חֵזי 

ויש תעזבוּ

ת'מטוס המלזי 

הוּא חָף מִכָּל פּשע

הוּא חָג בַּשָׁמיִם

אף שֶׁלֹא שמענוּ 

ממנוּ שבועיִם

ויש מפטירים:

נעלָם ואיננוּ

לֹא נראה בצאתנוּ

כָּל שֶׁכֶן בְּבואנוּ 

אבל הוּא אלבּטרוֹס

לא יוֹדע לדרוֹס

בחיים לא היה הוֹלךְ רֹאשׁ בּרֹאשׁ

ולמרוֹת שאוֹמרים שנִתקָע הוּא בִּברוֹשׁ

ויש הנדים בּראשם: אוֹי א-בְּרוֹךְ

אפשר הוּא אצל הענק וגנוֹ 

אוֹ בַּמערה עִם רַשְבִּ"י וּבנוֹ 

ולכן לֹא מדוּע, לֹא למה, לא דאוּ

תעזבוּ ת'מטוֹס הַמַּלֵזִי

האוּ האוּ!!

כי לוּ היה פּוֹלִינֵזִי 

אוֹ אִיטָלְקִי מִילַנֵזִי 

אוֹ לַייזַה מִינֵלִי אוֹ צֶ'רְלִי קָצֶ'רְלִי 

לֹא הייתם חוֹשבים 

לדבֵּר בּוֹ סרה,

וּלצקצק: איֵּה הקוּפסא השחוֹרה? 

מָשָׁל היה עשׂוּי קש וּגבבה

ולִבּכֶם– לֹא משמיעַ כּזוּ יבבה 

ששוֹמעים בּהּ צפירוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרדוֹת 

הגורמת לתקווֹת להתבּדוֹת,

וְסוֹפכם לַאנחות לְהעלות מס 

אבל האמת, המטוֹס עוֹדוֹ טס, 

גם אִם הדלק אזל כּבר מזמן 

ואין אוֹת-חיים מאיי אַנְדַמָן 

לא נפל על חרבּוֹ, לֹא נקִצָץ לִקציצוֹת,

אַיי, קִטני-אמוּנה! אַיי, עמי-ארצוֹת!

אל תמהרוּ לָשִׂים סוף לַסִּפּור

ואִמרוּ בְּחוּצוֹת קוּאלַה לוֹמְפּוּר: 

"כִּי הנה תָּם הַיּוֹם ושָׁב אל מיצוֹ

והמטוֹס המלזי שוֹב-יָשוּב אֶל ארצוֹ!"  

 *

השיר הוא במידה רבה המשכו או בנו הבלתי חוקי של שיר השגריר האוזבקי הנודע ליודעי חן (שכתבתי לפני כמה חודשים ולא פורסם אצלי באתר, כי אם בין התגובות בעיר האושר).

תודה לכריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871) ולשירי גרדום שלו (Galgenleider) שבשעות קשות תמיד מעניקים השראה.

*

*

בני הזוג, אמן הצילום והוידאו אורי לוינסון ואמנית הנבל והמיצג עדיה גודלבסקי, יעלו את המיצג המסקרן "סראונד"

במסגרת פסטיבל א-ז'אנר השנים-עשר  בתיאטרון תמונע בתל אביב המוקדש השנה לנושא "כיבוש"

המיצג יועלה שם מחמישי, שישי,שבת הקרובים; בתאריכים 19.3-22.3.2014 

הנה פרטים נוספים אודותיו ואודות הפסטיבל כולו

*

בתמונה למעלה: Natalia Goncharova, Plane on a Train, Oil on Canvas 1913

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

הַמָּבָּט

*8

מעט בטרם ליל, השקפתי רגע מן בחלון אל הרחוב. פנסי הרחוב הכתומים התלויים מעליו נדלקו, ואורם ריצד בשלוליות אור גדולות שנקוו על הכביש. אולי בשל היום האפרורי-קודר, ולנוכח הרוחות הקרות המתחדשות מדיי מארס, נוצר שם לנגד עיניי המשתאות מראה של אחדות-כתום מהבהבת בוהקת, כאילו שלהבת בוערת ומרקדת לכל אורך הכביש. ייחדתי למבט הזה השותק עוד דקות אחדות, נסיתי להבין את התחושות ואת הרגשות העולים ומפעמים בי. מראה– לא מחזה. דבר מה שבנקל לכאורה ניתן להתעלם ממנו, להסיט ממנו עיניי, ובכל זאת ביכרתי להתרכז- להתמקד בו ולתת לו לפעול פעולתו על נפשי.

   נזכרתי כי שיר אהוב מאוד של המשורר האוסטרי כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), החולם (1910), שאני נוהג לזמר לעצמי מדי פעם, מדבר לדידי באותם הדברים ממש:

*

טוּר נֵרוֹת מֵצִּיב לוֹ פַּלְמְשְטְרוֹם

עַל גַּבֵּי שִדַּת הַלַיְּלָה

וּמַבִּיט כֵּיצַד יִּמַּסּוּ.

 

נוֹצָרִים הָרִים לְפֶלֶא

מִן הַלַּבַּה הַנִּגֶּרֶת

שַבְּלוּלִים, תִּלִּים גְּדִילִים

 

נִצָּבִים עַל-פְּנֵי הַנֶּטֶף

הַפְּתִילִים עִם הַשַלְהֶבֶת

כִּבְרוֹשֵי זָהָב ינוּעוּ.

 

עַל לִבְנַת סְלָעִים שֶל פֵיוֹת

הַחוֹלֶם עֵינוֹ נִבֶּטֶת

אֶל צְבָא צַלְיַנֵי הַשֶּמֶש.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'החולם', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 26)

* 

   פלמשטרום,מגלה במה שטריוויאלי כל-כך עולם  בכח המבט ובכח הכרה לראות מעבר לקונקרטי-פוליטי; מה שמאבד לכאורה את זמנו של האדם הנו מה שמעניק לו את יישותו הפנימית המתבוננת בשובבות ובסקרנות אין קץ בעולם.הדעה והידיעה שכל אדם צופן בחובו יכולת להתבונן כך בעולם באופן מקורי,עשויה לכונן בכל אדם את הגשר אל זולתו ואל האמוּן המחודש בו.חברה כזאת של 'חולמים' או של מתבוננים-יחידים הנותנים לכל אדם זכוּת להתבונן על העולם כפי נפשו, כל זמן שלא יאבד את הסובבים אותו,היא שיבה לבית כלל-אנושי נעלם, גן נעוּל ומעיין סתוּם, שאנוּ עומדים בפתחו שותקים ומקווים, מוסחים תמיד בשל ההמוּלה וציפיותיה של הקבוצה אליה אנו משתייכים, הקבוצה שאינה סולחת ל'חולמים' שאינם מוכנים לקבל את הדין הקבוצתי, או שמעדיפה לפטור אותם כתמהונים, סהרורים, טיפוסים מוזרים, שלא צריך לתת לדבריהם מקום או להשקיע בהם מחשבה מעמיקה.קבוצות מעדיפות תמיד המוּלת לוחמים בשמן ודוברים מטעמן למען הוכיח צדקתן ולהגביר את שררתן,ונוטלות מן הַדָּבֵק בהן את הדבר המהותי ביותר,את המבע האישי,אשר במחיצתן נובל וכבה ונבזז, והופך למערכת מוסכמות שיש לגלגל, כמו הסלע של סיזיפוס בדרך העולה ההרהּ (תמיד אותו ההר) ובמורדותיה.

   אחד הדברים המעציבים יותר העולים על דעתי הוא האופן שבו תרבויות,דתות,מערכות פוליטיות,מנסות להכפיף לקונוונציות שלהן, לעולם הסמלים שלהן,את עולמו הפנימי של האדם. העובדה לפיה מדי שנה בשנה חוזרים ושונים ביצירת מצריים כמיתוס וכאתוס דתי-לאומי-פוליטי. אני איני פורש מזה. בבחינה זו איני הבן הרשע של ההגדה השואל מה העבודה הזאת לכם? (לכם ולא לו). אני עדיין נודד עם העם הנודד מזה כארבעת אלפים שנה, אבל מתוך המבט שלי והמבע שלי,שאיני מוכן למעטו,לא לצמצמו,ולא לבטלו מפני מערכת נומית המבקשת לכפות אותי לטקסט,נראטיב,חוק— סדר טוטליטרי (שהרי גם בני ישראל בתורה אינם יוצאים לחופשי אלא עוברים מרשות מצריים לעבדות אצל הקב"ה). וכאשר נאמר גם השנה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כפי הנראה לא אתרכז לא בדת לא בלאום לא בתרבות, אלא בגורלו של המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג ש–"את סופו אין איש יודע/את קיצו אין איש מכיר/כנראה הוא עוד נוסע/ונמצא בזו העיר//ערב, בוקר צהריים רחוקה ירושלים". בלאו הכי, אני מקיים עם הדמות הספרותית הזאת כמה זיקות שבמעמקים.

לקריאה נוספת: בענין 'שפוךְ חמתךָ'..

**

*

kחג שמח לכל הקוראות והקוראים

Ci vediamo a Gerusalemme

**

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, The Thawing of Snow, Oil on Canvas 1896-1899

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

לא היה לי מה ללחוש למי שלא יבוא

*

הַבּוֹדֵד מָצָא לוֹ מָקוֹם לְנָקֵּר מִכָפִּי

אַחָרֶת מִבַּלְעַדֵי הַכְּאֵב הַקָּר

אֵיךְ הָיִיתִי מוֹצֵא עָצְמִי בְּבֹקֶר חָרְפִּי?

 

דְּרִישׁוֹת הָחַיִּים הַבִּלְתִּי- פֹּוסְקוֹת

כּנִיסוֹת וִיְצִיאוֹת; נְקִישָׁת אֶצְבְּעוֹת

בְּחָצֵר רֵיקָה מֵאָדָּם

 

בַּמֶּרְחָק, כָּף יַד חִוַּרְיַנִית בּכָף שַׁעַר חֲלוּד – –

עוֲית, כְּשַׁחַף נָס מִכְּלוּבוֹ, פּוֹשָׁה עָל הַפָּנים

אֲפִילוּ מַה שֶׁהִטְמַנוּ בְּשָֹקִית, לְבַל יִמָּצֵא, לֹא יַסְתִּיר-

שֶׁנְבְרָא הָעוֹלָם עַל מְקוֹם-הָאָשְׁפָּה

 

כְּחָתוּל זָחַלְתִּי עַל כָּרִיוֹת קְטִיפָתִיוֹת

בְּמַסָּע אַחַר רֶגַע פְּדוּת דּוֹמֵם אֶחָד

*

*

הודעות: 

ביום רביעי, 30.1.2013, 19:30- 21:30,אדבר במסגרת חוג של אמנים ואנשי אקדמיה המתכנס בקיבוץ געש בנושא הבדידות בשירה. אדון שם בשירים מִשֶׁל: פאלאי פּאדִיַה פּרוּן-קדוּנגוּ  ,מֶנְג האוּ רֶן, לִי בּאי, שוּטטסוּ, הוגו פון הופמנסטל, דוד פוגל, כריסטיאן מורגנשטרן, איציק מאנגער (מקווה שאספיק את כולם). הכניסה חופשית. מי שמעוניין/ת להגיע לשמוע יכול לפנות אליי דרך האתר.

*

בתמונה למעלה: Jonas Lie, Flood. Oil on Canvas 1905

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

פּנינה פּגוּמה, יצירה מחֻכָּמה, שיר בּלָשוֹן עלוּמה

*

דומני כי היה זה הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו שבמאמרו ?Why-Read the-Classics הגדיר יצירת מופת ספרותית, כחיבור ספרותי שאנו שבים אליו פעם אחר פעם, להתבוננויות, מפגשים או טעימות נוספות— זהו חיבור שהנפש אינה שובעת ממנו, ואנו בוחנים את עצמנו שוב ושוב לאורו.

  המאסף, בארוקו: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע- עשרה (מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, 658 עמודים), נמצא ברשותי רק ימים אחדים, אך כבר די הצורך על מנת להעריך כי אני אוחז בידי תרגום מופת, ומאמץ ספרותי כביר, המגלם בעצם העברת שירת הבארוק האירופית ללבוש עברי את היוצא מן-הכלל עם הנדיר.

המלה בארוקו שהוענקה לתקופה כולה— מקורה בפנינים פגומות שאין עיגולן מושלם, שנשזרו לשרשרות ומחרוזות, והעידו על יופי ועושר, כמו-גם על נסיון למצוא בכל זאת יופי והתאמה גם במה שפגום. התקופה עצמה היתה תקופה של תגליות גיאוגרפיות (אמריקה, אפריקה, ולבסוף אוסטרליה), תגליות מדעיות [מערכת השמש, תצפיות על הכוכבים, מחזור הדם, אנטומיה ומתמטיקה כמדעים מתפתחים והולכים, טלסקופ, מיקרוסקופ, כח הכבידה, חוקי המכאניקה, האפשרות לפיה היקום הוא אינסופי מתפשט, חזרה לפיסיקה אטומיסטית, מחקרים על גלי האור, על לחץ הגזים, על מגנטיות, השערות על גילו של כדור הארץ שאינו עולה בקנה אחד עם מה שלימדו התיאולוגים, תיאוריה על בני אדם שקדמו ל"אדם הראשון" ועל התפתחות בעלי-החיים];  נפילתן של אימפריות ותיקות ועלייתן של אימפריות חדשות; עלייתה של הרפורמציה (הלותראנית והקאלוויניסטית והאנגליקנית באירופה, שערערו על סמכותו של הותיקן) פיתוח מהותי בנתיבי הסחר העולמיים; מלחמות דת רבות נפגעים (מלחמת שלושים השנים 1648-1618), מגיפות ענק (מגיפת דבר בתורכיה ובאירופה בשנת 1665), המהפכה הפוריטנית של קרומוול באנגליה (1648), שריפתה של לונדון (1666). כל אלו הביאו בהדרגתיות לערעור מהותי בתפישת העולם של חלקים מבני התקופה (במיוחד בקרב האליטות האירופאיות) ולתודעה לפיה העולם הולך ומשתנה בכל עת, וכמוהו הידע האנושי אודות החיים, ואודות מציאותנו בעולם. הבארוק היה עידן של אתגר, עוז-רוח ומבוכה גדולה, השזורים יחדיו במחרוזת פנינים אחת יחידה, המדובבת את יופיו של החידתי, הנעלם, הבלתי-נודע—העולה ופורח מתוך הנודע.

   העידן כולו היה עת של מהפכות ותהפוכות. תהליכים מדעיים, אמנותיים והגותיים פורצי דרך נתקבלו לא-אחת ככפירה-בָּעיקר על ידי חוגי תיאולוגיים נוקשים, וחוגים פוליטיים וחברתיים שמרניים, שחששו מפני סדיקת ההייררכיות המקודשות: כנסיה, מלוכה, אצולה, גילדות הסוחרים— ומפני חתירה מהפכנית תחת שליטתן ואחיזתן בחיי העולם "המתורבת"; וכך מצאו עצמם הוגים, פילוסופים, מדענים, אמנים, וכל אשר נתפס, כיוצא מן הכלל בדעותיו או במעשיו, כסכנה המאיימת על העולם המקובע, אויב הסדר הטוב, ומערער אושיותיו. רבים מן החדשנים, בני התקופה, מצאו עצמם נחקרים על ידי האינקויזיציה, מעונים, מושלכים לכלא, מושמים במאסר-בית, או מועלים על מוקד או נרצחים באישון ליל; הציפיה כי מוקדי הכח, השליטה והפיקוח הותיקים יקבלו כלאחר יד את התגליות החדשות, שערערו מוסכמות-עתיקות היתה מוגזמת; הם התייחסו לדיכוי המגמות החדשות ברצינות רבה וברצחנות לא-מעוטה; וכמו, אותם אמנים וממציאים רנסאנסיים אחדים שיכולים היו להוסיף וליצור רק תחת חסותו של פטרון בעל-שררה, כך גם נדרשו היוצרים והמדענים, בני הזמן, לחסות בחסותו של בעל-מאה, לא רק כדי פרנסתם, אלא גם כדי להבטיח את שלומם וביטחונם האישי (שׂפינוזה, שהתנער מפטרונים מחשש שישפיעו לרעה על חירות המחשבה שלו, הוא בבחינה זו יוצא מן הכלל; אולם יש לזכור כי גם שׂפינוזה פרסם בעילום שם את מאמר תיאולוגי מדיני ואילו אתיקה נתפרסם בשמו רק אחר פטירתו).

   מבחינה זאת, מזכירה התקופה כולה את ציורי השמן של הריאליסט ההולנדי הנדריק אברקאמפ על אודות הקהילה ההולנדית העושה את החורף על גבי קרח, גולשת אנה-ואנה על גבי מחליקיים, בתוך נוף-קדומים; הקרח שביר, יודע אברקאמפ, דק-ושביר, ובכל זאת ידיעת הסכנה, לא תמנע מן האדם להוסיף להחליק. וכך קהל רב גולש על הקרח, כמו רקדני באלט במחול החיים האמנותי, וכל העת עלול הקרח להישבר באחת, וכל היופי המלאכותי הזה יהפוך תהום רבה, וכל הציביליזציה הזאת תרד דומה, כאילו לא התקיימה מעולם. על אף שציורי אברקאמפ כמו מגלים אך ורק את צדדי השמחה והתנועה, הרי גם לטעמי ברקע הדברים רוחש –מתנמנם בכל עת הכאוס, והפחד והאימה הממשית מפני התפרצותו לחיי הקהילה השלווה. ואמנם בקרב אנשי התקופה, גם בקרב המשכילים שבהם היו אמונות בקיומם של רוחות ושדים, של שלטון השטן, ושל תועלות הכישוף והאלכימיה מצויות. הרחבת גבולות הידע הביאה בכנפיה אף את ההכרה בקוצר הידיעה ובשליטתה המוגבלת של התבונה בהוויה— התגליות החדשות, כל כמה שפתחו בפני האנושות צוהר לעולמות חדשים, גם ערערו מוסכמות שהועברו מדור לדור. לא ייפלא כי התקופה מלאה גם כן אמונות משיחיות ואסכטולוגיות, ואמונה כי ההיסטוריה מתקדמת אל קיצהּ, ובסופה  יגיע המין האנושי לאחר מלחמה עקובה מדם באנטיכרייסט ובגייסותיו לגאולה השלימה ולביאתו השניה של המשיח הנוצרי.

   את אותם הלכי רוח, שבין שמחה על גאון-הרוח האנושית ובין תוגה על חלוף חיי האדם וקוצר השגתו בעולם, בין האמונה באל, ובמשיח ובין ספקנות עמוקה והמודעות כי אין לו לאדם אלא את חייו הקצרים בעולם הזה, מתגלים גם באנתולוגיה שלפנינו. זוהי יצירה ספרותית למדנית, מגוונת ומקיפה, המחזיקה מיטב-שבמיטב, ולא זאת בלבד, אלא כמה וכמה מן התרגומים ממש מהלכי-קסם , מבחינת המצלול, המוסיקליות ועושר-העברית האצור בהם, עד אשר חשתי כי מה לי ולשבט הביקורת, והרי זהו ספר נהדר הראוי לכל התלהבות ושבח. כל שכן, ברי לי כי הוא מסוג הספרים שעוד נכונו לי בו מסעות וגילויים בתיורים נוספים.

*

*

   אני מעוניין לדון כאן בשיר מאוד-לא-אופייני באנתולוגיה, שיר בלשון עלומה (Poeme–en–langue– inconne) מאת מרק פַּפִּיוֹן, אדון לַספריז (1599-1555), אציל שחילק ימיו בין שדות הקרב, וכתיבת שירי יין, שירה אירוטית רוחשת זימה, סונטות אהבה, שיר מוסר לביתו היחידה, ושירים בהשראה דתית. יש הסוברים כי השיר להלן הוא מסר עגבים מוצפן לאחת אהובותיו. ברם, דומני כי דווקא משובב לב יותר לראות בו סוג של אב-קדום לשירת הנונסנס האנגלית (אדוארד ליר, לואיס קרול) והגרמנית (כריסטיאן מורגנשטרן) ועוד יותר לשירה הצלילית של מייסד הדאדא, הוגו באל (1927-1886), שייחדתי לה שתי רשימות לאחרונה— מבלי לבקש אחר צופן כלל. כמו בעולם המתנדנד  והולך של מורגנשטרן ושל הוגו באל,מעניין להבין את התפתחות תיבת-התהודה הנרעדת של הנונסנס העלוּם של פַּפּיוֹן, שקדם להם בשלוש מאות שנים, שאפשר ומביאה לעולם איזו רוח שטוּת מחאה מחוייכת כנגד שלטון השכל והמבנים הדיסקורסיביים של השפות האירופאיות,ובפרט השפה הצרפתית,ששימשה למן שלהי המאה השש עשרה ולכל אורך המאה השבע עשרה,כשפה הדיפלומטית הנפוצה באירופה בין חצרות המלוכה באירופה כולה. אפשר כי אם אכן צפונה בשורות אלו סונטת אהבה הריהי מבקשת לעקוף את מגבלות השפה והדיפלומטיה הבין-לאומית:

  *

יִצְפָּת עַשְוָן מוֹלֵף דִּרְווּל,

בִּשְַבג אִרְנוּז חֲוֶלֶת

חָקְלה חִרְנֹזֶת מִתְנַקְלֶלֶת

מַחְתּוּחֲ, רַץ בּוֹמֶל, שָמוּל.

 

פַּלֵּם גְּלוֹלֶיךָ, בֵּץ עָטוּל !

בַּט-בַּט תְּקְצֹמֶת תְּחַלְוֵל אֶת

הַכַּרְנַוְיַה וְהָעַלְפֶלֶת,

פִּרְקוּחַ חַר, אֻךְ, עָר בַּדְמוּל.

 

וְחַג צַמְנוּק גּוֹפֶל פְּגָלִים

מוֹגֵח חֹלֶט צְחוּף-תְּלָלִים,

שוֹחֵל, נְקוּחַ פַּרְלוּלִים,

 

טִמְצוּץ, רוֹמֵחַ, מִתְעַזֵּחַ ;

רַק חֶמְדָּתִי, יְפַת-עֵינַיִם

תֵּדַע סוֹדִי לְפַעֲנֵחַ.

 *

[בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 424]

 *

שירוֹ העלוּם של מרק פּפִּיוֹן, הדהד באזניי פרק בלתי נשכח מתוך הרומאן הבלתי-לינארי, והבלתי-תימטי, השר בתהילת הקוים העקומים, של הג'נטלמן הבריטי-יורקשיירי, לורנס סטרן (1767-1713), חייו ודעותיו של טריסטם שנדי: ג'נטלמן :

**

יש אינסוף נעימות, הטעמות, הנגנות, הנסקות, מצלולים, מִפעמים, הבעות, והגִיות, שניתן להשמיע בהם אמירת פתפותי ביצים במעמד כגון זה, וכל אחד מהם מותיר בשומע רושם ומשמעות רחוקים זה מזה כרחוק הלכלוך מן העין, עד כי הקזואיסטים (שכן מדובר בסוגיה מצפונית) מונים לא פחות מארבעה עשר אלף סוגים, שאדם עשוי להידרש להם לטוב ולרע.

[לורנס סטרן, חייו ודעותיו של טריסטם שנדי, ג'נטלמן., תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: אסתר כספי, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה ומוסד ביאליק: תל אביב וירושלים 1993, ספר תשיעי פרק תשעה עשר (מופיע בין פרק 25 ובין פרק 26), עמ' 444-443]

* *

 קשה שלא לשמוע את סטרן צוחק לעצמו ואולי גם את הד צחוקו של מרק פַּפּיון;זה וגם זה אינם זקוקים להסדרת השפה וסימניה,לסיבתיות (הרציונליסטית-קזואיסטית),להבנת היחס בין ההברות,המצלולים,המפעמים והגעיות. הסוד הוא החופש,הדרור שבשטוּת,אי הפעולה למען הגיונו של איש אחר,אף לא למען הגיונך שלך יפיק רצון. בין אם שירו של פפיון הוא סונט אהבה מוצפן, ובין אם הוא פתפותי-ביצים (כלשונו של טריסטם שנדי), שיר כזה יש בו מיסוד ההליכה אל קצה האינדווידואליות, שאינה חוששת עוד מסדרי החברה, מן החוק, מן הלעג; פפיון אינו משטה בקוראיו. הוא רואה עצמו כשוטה (אולי האהבה עשתה אותו שוטה); על כל פנים, סודו הוא הצחוק, אני חושב, והחדוה, הישירוּת והכּנוּת— שאינן נגועות בשפה.

 אני ממליץ מעומק לב לכל הקוראות והקוראים כאן לקרוא את האנתולוגיה היפהפיה הזאת בכללותהּ (עוד אשוב אליה). אבל לא פחות מזה, לנסות לקרוא לעצמם בקולם: במתינוּת ובסבר, את שירו של מרק פַּפּיוֹן, כמו מתכוונים לנפש אהובה במיוחד. יותר מזה לא צריך להוכיח, גם אין מה לפענח.

*

בתמונות: Hendrick Avercamp (1585-1634), Ice Scence, Oil on Canvas 1610; Winter Scene with Skaters by a Windmill, Oil on Canvas 1615

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

מי יודע מה עוד מתנדנד שם בָּרוּחַ, בָּרוּחַ, בָּרוּחַ?

*

*

  ב-14 ביולי, 1916 עלה האמן, מבקר התרבות, המשורר הצעיר, הוגו באל (1927-1886), על בימה קטנה במועדון זעיר וצנום בשפיגלגאסה. ציריך,  שווייץ, דרך סימטא קטנה ואובדת, מצד ימין, הוא עלה לבימה בלבוש מוזר, כבן כילאיים בין חייזר,דג, ודרוויש סוּפי, וקרא שיר בשפה בלתי קיימת, שבעצם ביקש להרחיב את המושג שפה ובתוך כך את המושג שירה. המועדון נקרא Cabaret Voltaire, השיר נקרא Karawane, שיבוש של המילה Caravan (שיירה של קרונות נודדים); הלך-הרוח האמנותי שבהשראתו כתב וקרא באל נקרא לימים Dada, ובאל היה בזמן אמת אחד התיאורטיקנים הראשונים שלו ושל התנועה, שכן בניגוד לשותפיו, טריסטאן צארה (1963-1896), שהיה טרוד בניתוץ מוסכמות אמנותיות ובאנרכיזם אמנותי, ובניגוד למרסל ינקו (1984-1895), ששקד ימים כלילות, על מסיכות הדאדא ששימשו בקברט, ועל התמונות שקישטו את קירותיו, ראה עצמו באל כאמן וכהוגה-אמנות, המבקש לתת שפה ורציונל-מה, לתופעה המנסה ללכת לכתחילה אל מעבר לגבולות התבונה והממסד, תנועה שאינה רואה עצמה חלק מן הסדר החברתי, אף לא כאוונגרד (חלוץ לפני המחנה), אלא מבקשת לעורר את האדם באמצעות כל מה שמעורר תימהון, לנתץ את התפישה לפיה העולם הוא תבוני וטוב, ולציירו דווקא כשיגעון-ארוך, חסר קצה, כאוס פנימי, דיסהרמוני, שניתן להפכו לאמנות— במקום לצאת שוב ושוב אל שדות הקרב ואל מחוזות האלימות. שכן, באל, הגיע אל ציריך ואל הקברט אחרר שערק מן הצבא הגרמני, גנב את הגבול לשווייץ. הכריז על עצמו כפציפיסט, ואת המלחמה ראה כאיוולת שבה 'החליפו תעשיינים ומנהיגי מדינות את המכונות בבני אדם'.

    באותה ערב יסוד של הדאדא (שבו השתתפה גם המשוררת והציירת אמי הננינגס, לימים אשתו של באל) קרא באל עוד שיר נוסף: Gedgi Beri Bimba וכן את מניפסט הדאדא פרי עטו, שנפתח כך:

*

דאדא הוא הלך-רוח חדש באמנות. ניתן לומר זאת, הואיל ועד עתה איש לא ידע דבר על כך, אך מחר בציריך ידברו כולם על כך. דאדא (היא מילה) שאובה מן המילון. היא מאוד-פשוטה. בצרפתית פירושה "סוס נדנדה". בגרמנית— "להתראות", "רד לי מהגב", "נתראה מתישהו". ברומנית: "אכן, כן, אתה צודק; אמנם, כמובן, כן, בהחלט, צודק" וכיו"ב.

[Flight out of Time: A DADA Diary by Hugo Ball, Edited and with an Introduction: John Elderfield, Los Angeles 1996, p. 220]

*

לימים, טען טריסטאן צארה, כי המילה דאדא היתה שלו, ובמקום אחר טען כי כבר אינו זוכר בדיוק מי הגה את המלה; קשה להכריע בסוגיה זאת. ובפרט, כי בשנים הבאות המשיך באל ליצור בדרכו האינטרוורטית והייחודית בשווייץ; ואילו צארה הפך לרוח החיה הבלתי-מעורערת של התנועה העולמית. אבל לראשונה, על כל פנים, הושמעה המילה דאדא בפומבי, בהקראת המניפסט של באל, שתרם לתכנית הערב את חלקו, בעצה אחת עם שותפיו. על כל פנים, אני רוצה להציע מקור חדש לסמל סוס הנדנדה, שהריץ את מי שהריץ (צארה או באל) למילון הצרפתי, לאתר את המילה, כוונתי לשיר הנונסנס של המשורר הגרמני, כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שנכלל באסופת שירי האוּנְזִין (אל-מוּבן) המצליחה שלו,Galgenlieder (שירי גרדום, 1905):

 *

כִסֵּא נַדְנֵדָה בּוֹדֵד אָנֹכִי

מִתְנַדְנֵד לִי בָּרוּחַ,

                        בָּרוּח,

 

עַל הַגְּזוּזְטְרָה בְּאוֹר יְרֵחִי

מִתְנַדְנֵד לִי בָּרוּחַ,

                       בָּרוּחַ

 

לַיְלַה שָלֵם מִתְנַדְנֵד לִי בּוֹדדֵ

מִתְנַדְנֵד לוֹ גַּם עֵץ הַתַּפּוּחַ

וִּמי יוֹדֵעַ מָה עוֹד מִתְנַדְנֵד

שָם בָּרוּח,

         בָּרוּחַ,

             בָּרוּחַ

[כריסטיאן מורנשטרן, 'כסא הנדנדה על המרפסת הנטושה', שירי גרדום, בחר ותרגם: דן דאור, אייר: נעם נדב, הוצאת חרגול: תל אביב 2004, עמ' 62]

*

השיר הזה הוא ליצני באשר דומה שהוא מתאר שיכור המתנודד לאור הירח או למצער אדם מבוסם מאוד המדמה עצמו להיות כסא מתנדנד ברוח, כל כך מדמה וכל כך משתדל לדמות עד שהוא הופך בדעתו להיות כסא מתנדנד ממש חורז חרוזים ותוהה מי יודע מה עוד מתנדנד ברוח, ברוח, ברוח. אבל אפשר כמובן שזהו דווקא כסא נדנדה בעל תודעה המדמה עצמו לשיכור או למצער לאדם מבוסם כדבעי ההולך מתנודד לביתו לאור הירח, וכל כך אחוז בדעתו זו, עד שכבר אינו יודע אם אדם הוא או כסא הוא, רק יודע שהוא מתנדנד ברוח, ברוח, ברוח. ועל כן, תוהה מה עוד עשוי להתנדנד ברוח.

   זהו לטעמי שיר פרוטו-דאדאיסטי במובהק, באשר זהותו של הדובר מתנדנדת ושירו מתנדנד ודעתו מתנדנדת, והנה הצופה-השומע גם הוא כבר מתנדנד ומתוך כך הכרתו מתנדנדת ומתוך כך זהותו מתנדנדת וגם הוא המחפש איזה דבר להיאחז ולהתייצב— מדמה בליבו כי הוא בלבד מתנדנד, ויוצא לשאול מה עוד מתנדנד.

את הקירבה בין באל ובין מורגנשטרן ניתן ללמוד גם מן ההקדמה שייחד מורגנשטרן לשיריו אותה חתם במלים:

*

שירי גרדום היא חתיכת השקפת עולם… אנחנו יודעים מה זה "פֶּרֶד". זהו שלב ביניים הראוי לקנאה שבין ספסל הלמודים ובין האוניברסיטה. יפה, אח הגרדום [התלוי] הוא שלב הביניים הראוי לקנאה בין האדם והיקום. ותו לא. ומגבעת הגרדום רואים את העולם אחרת מאחרים, ורואים דברים אחרים.

[שם, שם, עמ' 67-66]

*

כמובן, ההצעה שהצעתי לפיה "כסא הנדנדה" הפך אצל הדאדאיסטים ל-"סוס נדנדה" היא סברה פראית משהו (לפחות כסוס נדנדה). עם זאת, כסא-נדנדה וסוס נדנדה נועדו שניהם לישיבה: האחד, לשעשוע של מבוגרים; האחר, לשעשע ילדים (שהרי מבוגר רק לעתים רחוקות ירשה לעצמו להשתעשע ברכיבה על סוס-נדנדה-מעץ). הפיכתו של כסא הנדנדה לסוס נדנדה, כמו באה לבטל את ההייררכיה בין ילד ומבוגר. העולם הוא שעשוע חסר-מובן, חולף, ובכל זאת ראוי שננסה אותו כגן שעשועים, כילדים אחוזי התלהבות (סוס נדנדה, כסא נדנדה, עץ התפוח וכיו"ב). אני גם בנקל מדמה לעצמי את באל מתנדנד לביתו שבציריך, אחרי כוסית אחת יותר מדיי. ומשנן לעצמו את שירו של מורגנשטרן, ספק שתוי, בשינוי בין 'כסא נדנדה' ובין 'סוס נדנדה'. כמובן, אפשר גם כי באל (או שמא היה זה צארה) ביקש לענות על השאלה המופיעה בחתימת שירו של מורגנשטרן: וִּמי יוֹדֵעַ מָה עוֹד מִתְנַדְנֵד שָם בָּרוּח, בָּרוּחַ, בָּרוּחַ? , לאמור: גם סוס נדנדה, דאדא. 

*

*

   כך גם שירי הנונסנס-ג'יבריש שקרא הוגו באל בקברט וולטר באותו ערב של 1916. הם מנדנדים, חסרי מובן, מתמיהים, מעלים סימני שאלה, מקמטי מצחים, מרחיבי חיוך. כאשר שומעים אותם נדמה העולם למקהלת קולות דיסהרמונית, בלתי מתואמת, מליאת חיות. רחש בלתי נהיר שמתחולל בתווך שבין האדם שבין היקום.אם זה Karawane אכן היא נוסעת בדרך משובשת במיוחד, והקרונות מתנדנדים-מתדנדנים, בלי מעצור, וכבר נדמה כי הקרונות נתפרדו ומפליגים כל אחד לכיוונו שלו, באופן קופצני, עד שקשה מאוד להתייחס אליהם כשיירה אגודה תימטית-מתואמת ומסודרת. משל איננו מצליחים באמת אי-פעם לעגן את המציאות בדעתנו, הכל משתנה כל העת, קופצני, מתנדנד. לעולם לא נדע האם לפנינו כל הנתונים. לעולם תהיינה לנו נקודות עיוורון; נקודות סימאון; ואולם גם הרבה מאוד רגעי טשטוש, חוסר מיקוד, קוצר-רואי, רוחק-רואי, שיקשו על עצמינו לזהות כראוי אפילו את עצמנוּ, ומתוך נדנוד-התודעה, נדנוד-העצמיוּת, נבין כי יש עוד מתנדנדים סביבינו—וכי גם הלכאורה-מתהלכים יציב ומהוגן, גם הם מתנדנדים למעשה ממש כמונו.

   אבל זו גישה קשה מדיי ליישום; מייאשת ומצחיקה בו זמנית, מאנית ודפרסיבית, ליצנית-יגוֹנית. ודאי חסרת התאמה לעולם המטריאליסטי בו אנו עושים את ימינו שבו גם כל יצירת אמנות מקוטלגת, מתויגת, זוכה למעמד אמנותי-חברתי- פוליטית, שעל פיו מודדים אותה בגלריה; היא מוערכת על ידי מומחי-אמנות המצמידים לה תג-מחיר. עם השנים היא מבשילה לכדי מכירה פומבית, ולבסוף תאופסן באוסף פרטי חתום. ובכל זאת, לעתים, על אף הבדידות בליל ירח, רוח מתחילה לנשב בנו, באנשים כמונו, ואנחנו מוצאים עצמנו כמעט בלי משים מצטלמים על יד בית כנסת עם סנפירים (של צוללנים) מעיל ירוק-צפרדע, חולצה מבריקה (צבעים בלתי תואמים בעליל), ראשינו קרח (גילחנו אותו בעצמנו), כך אירע לי לפני כחמש עשרה שנים בסשן צילומים בבוקר תל אביבי בהיר, כי לתמהונות יש לסגוד ולה נאה לשבח. לעתים, כבר ציינתי, אני נוהג לחצות כביש בתנועות ידיים של שחיין חזה— והעולם הוא הריי אוקיינוס גדול ואנו נודדים על זרמי הרוח שלו, כדגים במעמקי המים. ואולי יותר מכך, עצם הצירוף: חובב דאדא ושומר שבת. היה ודאי מתקבל על דעת צארה (שמואל רוזנשטוק(, ינקו, ומן ריי (עמנואל רדניצקי, 1976-1890), כסוג של דאדא: מתנדנד ברוח, ברוח, ברוח. בכל זאת, צירפתי אי-אילו קליפים למטה כדי להראות שאני שרוי בחברה טובה, ואיני לגמרי לבדי בעולם כנודע, ויש בזה נחמה שיש עוד כמה המתנדנדים איתי ברוח; אלא שבדרכי הדאדא, קשה לומר שמדובר על שיָירה מתואמת. כדרך התמהונים, איש/ה-איש/ה מתנודד כדרכו/ה; איש/ה-איש/ה כפי דווייו ושמחותיו, דיסהרמוניים, בלתי-מתואמים, ומתנדנדים כל-כך; בפשטות כל-כך.

 *

*

*

בתמונה למעלה: Hugo Ball reciting "Karawane" at the Cabaret Voltaire, 1916

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

חוּרבּן, שמחה ואהבה

1

   קיבלתי הזמנה למשתה של אנארכיסטים רוחניים, שהחליטו לחגוג את מצוות יום ט' באב, כדרכם של השבתאים, בני המאה השבע עשרה ואילך. שבתי צבי (1676-1626) כנודע, הורה לקהלו, לקראת ראש חודש אב שפ"ו (1666) לבטל את צום תשעה באב, מועד בו חל יום הולדתו הארבעים, ולהפכו לחג גאולה שייקרא בשם: "חג הנחמות", וכך כתב:

[…] תעשו אותו יום משתה גדול ויום שמחה גדולה במאכלים חשובים ומשקים ערבים ובריבוי נרות ובניגונים רבים ושירים מפני שהוא יום לדתו של שבתי צבי מלככם העליון למלכי ארץ, ולעניין מלאכה תעשו אותו יום טוב גמור ומלבושים מעולים ובסדר תפלת יום טוב […] ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג הנחמות הזה, את יום טוב מקרא הקודש הזה, זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי צבי עבדך ובנך בכורך, זכר ליציאת מצרים

[נדפס בתוך: גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, כרך שני, עמ' 526]

 

  מזמיניי, אנשים מלומדים, חברים-יקרים לשיח וצחוק; כאשר שאלתי לשם מה זכיתי בעונג שבהזמנה. נאמר לי שהרי אני אחד מן החבורה, וגם אנארכיסט-דתי. האומֶר, ידע למה הוא מכוון. ברם, השבתיו לאו גם אם בצער, וזאת מכמה טעמים:

[א]. אשתי, ילדיי, בני משפחתי דתיים אורתודוכסים המה, ונאלצים לא פעם להתמודד עם משוגותיי ודעותיי, שאינן מייצגות שום זרם מרכזי אף לא זרם שולי, ביהדות הדתית. את מרביתם הם מקבלים בחיבה. ברם, איני מעוניין למתוח את החבל יותר מדיי, ואף לא לגרום צער ומחלוקת.

[ב]. אני מקיים רוב מצוות ומייחד זמן גם לתלמוד תורה. אני בוחר בכך באופן מתחדש בכל יום, ולא מתוך קשר כלשהו לממסדים דתיים מהם נקעה נפשי מזמן. על כן, התכוונתי לצום וגם לנהוג בקריאת מגילת איכה ובאמירת קינות כפי המקובל ביום התענית הזה. כרגיל, בחדר-העבודה.  

[ג]. אינני חושב שהגאולה כבר באה. איני בטוח אם אי פעם תבוא גאולה. העיקר השנים-עשר של הרמב"ם (1204-1138), המדבר בביאת המשיח לעתיד לבוא, אינו מדבר אליי, גם לא במשמע הפילוסופי שהוענק לו במורה הנבוכים (חלק ג', פרק י"א) או להבדיל, בכתבי קצת המקובלים [(למשל עידן רוח הקודש אצל הרמח"ל (1707- 1745 אשר הנה הדהוד רחוק ומאוחר, מבחינה מסויימת, של התפישה הטלאולוגית-המשולשת של יואכים מפיורה (1202-1135)]. המין האנושי לא בהכרח עתיד לעבור מפנה רוחני (הלוואי, ובכל זאת, זהו מיתוס לא מוכח)]. האדם לא בהכרח עתיד להגיע לידי מציאות של שלום עולמי מקווה, ואף אם הגיע לידי ההכרה כי עליו לבנות את ערי הקודש ואת מקדשיהן בליבו, הריי העולם רחוק מן הגאולה. גם ההארה, גם האיוּן-העצמי, וגם שיוויון הנפש כמצבי הכרה מצויים, אינם גאולה, אלא מצבים מזדמנים, עתים מכוונים,,עתים ארעיים. גם חברות-צדק סופן שיתבלו ויתקלקלו. יותר מדי סבל יש בעולם בכדי להצהיר כי סרו השאת והשבר ובלע המוות לנצח והעולם כבד בחסד ובצדק עומד, באין מחריד.

   ואף על פי כן, ביושבי על מזרון יוגה בחדרי האפלולי לשעת בוקר של ט' באב, בעת שאמרתי בכוונה את הקינות לתשעה באב כסדרן [איי, כמה עצב ומרירה וכמה ידע אגור בהן, רובן מורכבות מעיבודים ושיבוצים ממדרשי חז"ל, כגון: איכה רבתי, מסכת תענית ומסכת גיטין], החל בקינותיו של ר' אלעזר הקליר (מאה שביעית,ארץ ישראל) וכלה בקינותיהם של ר' יהודה הלוי (מאה שתים עשרה, אלאנדלוס ומצריים), ר' אלעזר מוורמס, ר' אלעזר הדרשן והמהר"ם מרוטנבורג (המאה השלוש עשרה, גרמניה). חלפני לרגע קט חיוך קט של שמחה על כך שאי-שם מתרחש משתה-גאולה של אנשים המאמינים כי האדם נגאל דבר יום ביומו, וכי הגאולה אינה אלא פנים אחרות משמחות של השבר והחורבן, וכבר באה עת הנחמה; טעמו של אותו החיוך– לא לשם התרסה, לא לשם ביטולהּ של הלכה. אלא משום שלשתי הפנים יש מקום בעולם, וטוב הוא בעיניי שידורו להבא בשכנוּת טובה.  

2

   עוד אני מחייך על מזרון היוגה, חיוך ירחי חולף, אשר נגהּ את אפילת עצבונו של היום (תמיד אני נרדם על הארץ בערב תשעה באב מעט אחר הסעודה המפסקת. מרוב עיצבון וכאב-לב), נזכרתי בשירו של המשורר הגרמני כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהיה גם תלמיד ישיר של מייסד התנועה האנתרופוסופית רודולף שטיינר (1925-1861); שיר זה, התפלה, הלקוח מן הקובץ, שירי גרדום,  אין דבר הפכי מן הקינה ומן הנהי הימנו:  

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

הַשָּעָה שְמוֹנֶה!

תֵּשַע!

עֶשֶר!

אַחַת עֶשְרֵה!

חֲצוֹת!

 

הַצְּבִי, אֶל הַלַּיְלָה פּונֶה,

הַדָּבָר מְשֻנֶּה!

 

עַל בְּהוֹנוֹת הוּא טוֹפֵף, וְכֻלֵּהּּ

הַצְּבִי הַזֶּה.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'התפלה', שירי גרדום, מגרמנית: רוני רייך, הוצאת כרמל: ירושלים 2004, עמ' 29]

   העיין מתבוננת-מתממגנטת אל הצבי, אשר אינו מודע להּ. הצבי דווקא פונה אל הלילה, ואין התבוננותו של הצופה מעניינת אותו כלל. הצופה מתבונן בצבי אך למעשה מרוכז הוא בלילה האופף את הכל; הצבי כמו מביע את תנועת הלילה, שאינה מוגבלת בזמן השעונים או בתנועתו הפיסיקלית; אלא באותו חלל שבין העין הצופה והצבי הצופה מצידו אל חלל הלילה. הדהודם של שני חללים. המכפילים זה את זה. הצבי הוא מושא תנועת- האישון, פנייתו- תנועותיו מגלמות את הליל עצמו, מתוך שהוא הנגלה העולה לפני העין מתוך האפלה, ובכל זאת לא אל האדם הוא פונה אלא אל הלילה, ועל כן, בלילה חלקו. 

   דומה כי לב השיר הוא: 'הצבי אל הלילה פונה/ הדבר מְשֻנֶּה!' החוויה הנרשמת בהכרה; הזמן הנוקף, צליל בהונותיו הטופף, הם סוג של מוסיקת ליל חרישית, אבל המוסיקה הפנימית הינה דווקא מוסיקת-ההד  המדנדנת בין שני החללים.

   צריך גם לחשוב כמובן מה יקרה כאשר העין תסור מעל הצבי המביט מצידו אל הליל. מה יקרה לצבי. מה יקרה לליל. נאמר, עם עצימת העין הישינה, החולם מניח כי הצבי יהא קיים היכן-שהוא וכי ליל ימשיך לשרור עד לאור הבוקר.  ומה אם סדר הדברים שונה לחלוטין, כלומר הרבה מעבר להנחותיו ההגיוניות של הצופה. מה עם הליל מתבונן אל המשורר בעד הצבי. אם עינו תיעצם, יירדם ויחלום. אפשר כי הצבי יפנה אליו. והוא והלילה יביטו בישן על האדמה בחיק הטבע בעיניים כלות.

   אפשר בעצם כי מה ששירו של מורגנשטרן מבקש להביע הוא את אי חשיבותו של זמן-השעונים, שבתנועה, שבתפיסה תכליתית של ההיסטוריה. עלינו להתבונן בטבע בחושינו, לראות מראות, לשמוע קולות במו הנפש. להתחדש בעד התבוננות-אישית-ייחודית, לא דרך התגייסות לאג'נדות/אידיאולוגיות/תיאולוגיות קיימות.  

3

   עוד אני יושב ואומר קינות, הנה בא לנגד עיניי שבר פסוק ממגילת איכה: 'טבעו בארץ שעריה' (איכה ב',9). (נדפס תמיד כך ש האות ט' קטנה יותר מיתר האותיות), ומסמל, כך אליבא דהקדמת ספר הזֹהר את החורבן השלם, ואת גלות השכינה; מן הפסוק הזה הובלתי במחשבה אליי  שיר האהבה/טביעה המצמרר של המשוררת היידית הניו-יורקית, ציליה דראפקין [1956-1888, היתה עוד מראשונות המשוררות היהודית ברוסיה שזכו להכרה, תחת שם נעוריה: ציליה לוין, התאהבה בצעירותה נואשות בסופר אורי ניסן גנסין (1913-1879), נישאה והיגרה בעקבות בעלהּ לארה"ב בשנת 1912], הנה הוא כאן:

 

טָבַעְתִּי

בִּבְאֵר עֲמֻקָּה.

עֵינִי עוֹד רוֹאָה לְמַעְלָה אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה,

הַמְחַפֶּשֶת אוֹתִי וְרוֹצָה לְהַצִּיל

וְאוּלַּי זֶה

קֶטַע שָמַיִם כְּחֻלִים,

הַמַבִּיטִים, כְּעַיִן כְּחֻלָה שֶלָּךְ

לְתוּךְ הַבְּאֵר?

 

קִירוֹת הַבְּאֵר הָעֲבֵשִים חֲלָקִים

וְיָדַי- כֹּחָן תַּש

מִמָּגָּע בָּהֶם.

אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹאֶה אוֹתִי,

אַתָּה מֵסִיר אֶת עֵינְךָ הַכְּחֻלָּה מִן הַבְּאֵר.

 

(ציליה דראפקין, ללא שם, מתוך: שירת היחיד בני יורק: דיוקנאות של ארבעה משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי, תרגם והקדים מבואות: בנימין הרשב, הוצאת כרמל: ירושלים 2002, עמ' 216)

   אף כאן יש עין מתבוננת. עין המדמה להביט אל עינו של אהובהּ המשקיפה עליה מפי הבאר, בו היא נתונה, הולכת-ושוקעת; או שמא אין זה האהוב כי אם קטע שמים כחולים בלבד? הזמן נוקף, הכח להחזיק מעמד הולך ואוזל, והאוהבת מתחילה לטבוע. ועדיין, גם כאשר היא הולכת ונמסרת אל תוגת-הקרקעית, עינה עדיין מתבוננת לראות, ולהבין כי בפי הבאר, אי שם ברוֹם, כבר לא נשקפת עינו של האהוב.

   השיר דומה בעיניי למיתוס על אורפיאוס ואורידיקה, ומסעם אל מחוץ לשאול, הנקטע כאשר אורידיקה מסבה עיניה אחור, מאבדת לרגע את קשר העין והלב עם אורפיאוס שלה, ועל כן הולכת ונמסכת בחזרה באפלה, במסעה היורד מטה אל העלטה והתהום.

   על כל פנים, ניתן לראות בשיר הזה ביטוי לחורבן, לטביעת הארץ, הממשיכה להשקיף ולחפש את עין השמים; או משל לשכינה אשר אהובהּ השמיימי שוב מסתיר פניו ממנה, והיא שבורת לב ומרה, ואהבתהּ מורידתהּ שאוֹלהּ. ואף על פי כן, הטובעת אינה מסירה מבט, היא ממשיכה להתבונן, לא להסיר עיין. כמי שהולכת וטובעת וחיוך נסוך על פניהּ.

   עוד אני קורא קינה אחר קינה, אני נאלץ להרהר באפשרותה של הנפש להיות מאנית ודפרסיבית בעת ובעונה אחת. 

4

   אם הייתי נולד דתי, אפשר כי אהבתי הראשונה היתה ביתו של התוקע בשופר. כאשר כל בני הקהילה היו מבקשים להתחקות אחר כל קול וקול בתוך מאה התקיעות של ראש השנה, אני ודאי הייתי עומד בקהל ומבקש את עיניה של הבת. ואם היתה רק מבחינה בהן הייתי מאושר.

   אבל לא נולדתי דתי, וט"ו באב עדיין מתקשר אצלי לסדרת מסיבות בטבע שהיתה נהוגה ברחצה במעיין, בשתיה אלכוהולית לא מועטה, בשירה על גיטרה וכיו"ב. אבל גם אז אני חושב, תמיד היתה איזו מישהי שחיפשתי את עיניה במיוחד.

   לפעמים אני מתגעגע לתקופה ההיא, יש למה להתגעגע. אבל יש לי מזל ממוזל, גם אחרי שלוש עשרה שנים, אני עדיין מחפש את עיניה של אשתי במיוחד. 

 ממשלת ישראל עומדת לגרש בקרוב 400 ילדות וילדים של מהגרי עבודה, המוצאים כאן את פרנסתם, בתוכם ילדים דוברי עברית, המתגוררים ולומדים, זה שנים, במדינת ישראל.

לחתימה על עצומה הקוראת לביטול הגירוש

בתמונה למעלה: Maurice Utrilo, La Butte Pinson, Oil on Canvas 1906

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

חייהם של אנשים כלואים הופכים למפלצתיים

  

  *

  חלמתי חלום. בחלומי סייעתי למישהו שהיה דומה מאוד לנשיא ארצות הברית ברק חסין אובמה, לאשתו מישל ולשני ילדיו לחצות את הגבול מן הצד המצרי.היה לילה. קור מקפיא של מדבר. צוק שמשקיף על הצד המצרי (אני חושב שעשיתי שם מילואים פעם). אני זוכר את ההבהובים הכחולים על הסלע ועל החולות.  של ניידות מנהלת ההגירה, שהושפעו כנראה מתנועות העיין הבלתי רצוניות (REM), של חולם ממוצע בעת שנתוֹ. הם באוּ לעצור אותנו, וכבר הסתערו לעברינו מתוך דלתות הניידות. 'אבל יש לי חלום' אמרתי 'חכו, יש לי חלום'. חטפתי קצת מכות עם אלות, גם הם. במידה מספקת כדי שייוותרו לנו רק שברי חלומות.  

את מי שהיה דומה לנשיא האמריקאי, אבל לא לבש חליפה. הם שחררו במדבר עם שאר משפחתו. הודיעו למשטרה בצד השני לבוא ולצוד אותם. אני חושב שיכולתי לשמוע יריות מרחוק. אמרו לי: 'אתה עתיד לחטוף על זה עשרים שנה'.אני חשבתי על שיר של שמוליק קראוס,וקצת קשה היה לי להיזכר האם היה זה 'אחרי עשרים שנה' או 'רואים רחוק רואים שקוּף',כי לא שמעתי בחלום שום מוסיקה- רק חשבתי על שיר של שמוליק קראוס (למעשה את שניהם כתב יעקב רוטבליט, אבל שמו של רוטבליט לא עלה לנגדי בחלום).

 'שִמךָ?' אמר לי שוטר. 'קוֹרף' עניתי אוטומטית. חשבתי לעצמי מה זה אני חושב לעצמי להמציא לעצמי שם כזה.

'שם משפחה? 'שאל השוטר. 'אין לי שם משפחה' עניתי. 'תעודת זהות?' שאל השוטר. 'יכול להיות שפעם היתה' עניתי. 'אל תתחכם' ענה והטיח בכח אגרוף בשולחן, שדמה יותר למזבח.

כאן הקיץ הקץ על החלום, כי כנראה שאחד מילדיי טרק, בלי כוונה, את דלת חדר האמבטיה, בקומו משנתו ובשובו אל שנתו, בהתאמה מפתיעה, עם אותו חוקר שבחלום, השעה עוד היתה מוקדמת, מה שעורר אותי מן החלום הזה והקשה עליי לשוב אליו כדי לחזות בהמשכו. כמה דקות אחר-כך, ער לשיעורין, בראשיתו המוקדמת מדיי של יום חדש,כבר נזכרתי בשיר הזה של המשורר האוסטרי, כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהנהיר לי את חלומי בשלימותו:

 

מן המשטרה לפני שבוּע

שאלון חריף לקורף שֻגר:

מיהו וכיצד הוא ומדוע.

 

מה מספר הבית בו הוא גר.

אם רַוָּק, נשוי, ואם- אז למה,

שנת לדה, ויום, ועיר או כפר.

 

אם בכלל מֻתָּר לוֹ, ועד אנה,

פֹּה יגור ואיך (נא לדיֵּק)

מה אמוּנתוֹ, וכסף כמה,

 

שאם לא כן, יעוף הרחק

למעצר. עד כאן,

חתומים: בורובסקי, הֶק.

 

קוֹרף משיב קצרות, ולעניין:

"לידיעת הדרג העליון:

על יסוד בדיקה אישית מוּכן

 

המוּצר דלהלן לטְעֹן

שאינו קים על פי כללֵי

המדינה הזאת, ובנידון

 

הוא מביע (בשולי

האגרת) צער ויגוֹן.

קוֹרף. (לכבוד משטרת וכולֵי)".

 

המנהל קורא בתִמָּהוֹן

[כריסטיאן מורגנשטרן, 'המשרד הממשלתי', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 27-26]

* 

בימים שבהם ממשלת ישראל ומנהלת ההגירה  נוקטות צעדים משמעותיים בכדי להבדיל בין אדם לאדם ובין דם לדם: מקימה מחנה גירוש לילדי מהגרי עבודה, ומביאה לחקיקה חוקים שיש בהם בכדי לדון אוכלוסיית פליטים למוות, ראוי למחות, להרים קול, לחתום על עצומה, או לנהוג כקוֹרף. כדאי גם לתת איזו הצצה במה שכתב הנרי דיויד תורו (1862-1817) בשלהי המסה,  מרי אזרחי, בגנותן של ממשלות:

 

סמכותה של ממשלה. גם של ממשלה כזאת שאני נכון להישמע לה- שכּן בשמחה אציית לאנשים המיטיבים ממני לדעת ולפעול, ובעניינים הרבה אף לאנשים שאינם מיטיבים ממני לדעת ולפעול- עדיין היא סמכוּת בלתי טהורה. כדי שתהיה מוצדקת בתכלית, עליה להשיג את אישורם ואת הסכמתם של הנשלטים. אי-אפשר שתהיה לה זכות טהורה על אישיותי ועל רכושי אלא במידה שאני נותן לה זכות כזאת. ההתקדמות ממונארכיה אבסולוטית למונארכיה מוגבלת אל דימוקראטיה היא התקדמות לקראת יחס-כבוד אמיתי אל היחיד. אפילו הפילוסוף הסיני השכיל לראות את היחיד כיסודה של האימפריה. האם דימוקראטיה, כמות זו שאנו מכירים, היא תקנתו האחרונה האפשרית של הממשל? האם לא ייתכן לצעוד עוד צעד אחד קדימה בהכרתן ובהסדרתן של זכויות האדם? לעולם לא תהיה מדינה חופשית ונאורה באמת, אלא אם כן תגיע המדינה לידי הכרה ביחיד ככוח נעלה ממנה ועצמאי, שממנו נובעים כל כוחה וסמכותה שלה, ותנהג עימו בהתאם לכך. אני משעשע את נפשי בחזון של מדינה שסיפק בידהּ לפעול צדק לכל אדם ולנהוג ביחיד כבשכן; שאפילו לא תראה בכך פגיעה בשלומה אם מתי-מספר יתרחקו ממנה בחייהם, לא יתערבו בהּ, ולא ייכללו בתוכה, ואך ימלאו את כל חובותיהם כשכנים וכריעים. מדינה שתישא פרי ממין זה ותניח לו לנשור מיד לכשיבשיל, תפלס את הדרך למדינה מושלמת ונאדרת עוד יותר, שאף אותה חזיתי בדמיוני, אך עדיין לא ראיתיה בשום מקום.  

[הנרי דוד תורו, 'מרי אזרחי', תרגם מאנגלית חנוך קלעי, בתוך: הנרי דוד תורו, וולדן (חיים ביער), מוסד ביאליק: ירושלים 1962, עמ' 353-352]

 

יחידות ויחידים, עצמאיות ועצמאיים, אל תוותרו עכשיו למדינה, באמרה לפגום בערכים כגון: צדק, כבוד האדם (באשר הוא אדם), וזכויות ילדים (כל ילדה וילד) לילדוּת. יותר מדיי מוטל כאן על הפרק. מחנות המעצר והגירוש האלה, מלבד היותם פורענות שאין כדוגמתהּ, עשויים להיות מבוא למחנות מעצר וגירוש שבדרך. אם עדיין הומה בכם/ן חלום. אל נא תעלימו עין. כּתבוּ, דבּרוּ, הזדהוּ, חיתמוּ, הפגינוּ. מי יודע, אולי נצליח ליסד 'על הדרך' גם כמה ערי מקלט וודאי ילדוּת טובה יותר לכמה ילדים יקרים, שממשלתנו הנבחרת, זוממת לגרש אל עתיד בלתי ידוע לצמיתות אחרי שתדאג לכלוא אותן לפני כן. על מעין זה, כתב הרולד ברודקי: 'חייהם של אנשים כלואים הופכים למפלצתיים. שלח אותם לחופשי והם יהפכו למפלצות. אנחנו חייבים לשנות את האמונות שלנו' [הרולד ברודקי, באפלה פראית זו: סיפור מותי, תרגם יורם אשכול-רוקח, הוצאת בבל:  תל אביב 1999, עמ' 105].  אנחנו מוכרחים לשנות את אמונותיהם של נבחרי ציבור הנכונים לכלוא א/נשים וילדים חפים מפשע, או למצער להתקומם כנגד הרעה החולה הזאת.

 

 לחתימה על העצומה, כאן. 

לרשימות חשובות שייחדה שחר שילוח לנושא ראו: כאן , כאן ו-כאן .

 

*  

 *

בתמונה למעלה: Nicolae Grigorescu (1838-1907), Convoy of Turkish Prisoners, Oil on Canvas,Date Unknown

© 2009שוֹעִי רז

Read Full Post »