Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כריסטיאן רוהלפס’

*

*

המקוריות היא הדבר היחיד שמוחות בלתי מקוריים אינם יכולים לחוש בתועלת שבו [ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום: אהרון אמיר, הוצאת שלם, ירושלים 2006, עמ' 78]

*

1

*

באביב של שנת 1942 שהה הו צ'י מין (נגויאן אי קואוק, 1969-1890) בצינוק. הוא נכלא, הואיל והיה האידיאולוג והמנהיג של תנועת השחרור הויאטנמית כנגד הכיבוש היפני. מן התא הצר, מתבונן אל שמי הליל, מתגעגע לחירותו וכוסף לשוב למרי ביפנים, הגה את המרובע הבא:

*

חסרים בבתי הכלא פרחים ואלכוהול

אבל, יפהפה הוא הלילה הזה, איך נִתָּן לחגוֹג אוֹתוֹ?

אני בּא אצל החלון, משתהה, מה יפה הירח

הירח מחיך מבעד לסורגים.  

[הו צ'י מין, 'חג במלא הירח', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]

*

זהו שיר גלוי מאוד ומסתורי כאחד. ראשית, מבחינה סטרוקטורלית, בוחר המחבר בתבנית המרובעת, האפוריזמית-המדודה, תבניתית ומוגבלת, ככתלי תא-כלאו. עם זאת, הוא שובר את התבניתיות באמצעות התנועה; הנפש התרה אחר יופיו של הליל,  חיוך הירח (על אף חסרונם של פרחים ואלכוהול; היעדר החירות); העין הנמשכת אל פיסת השמים התחומה, הנפרסת בפניו, מגלה לו ירח-נווד-חופשי לכאורה; לאמיתו של דבר, סובב במעגלותיו סביב כדור-הארץ. חיוכו של הירח הוא בבואת חיוכו-הפנימי של הו צ'י מין; חיוך של ידיעת מקומו היחסי בעולם; לא כלוא לחלוטין, לעולם גם לא חופשי לגמריי. האדם, כירח הנווד, סובב במחוגו, בין אותם ערכים אליהם הוא נמשך, אליהם הוא שואף; בין אותם רעיונות-עיוועים בהם הוא נאבק. מיקומו יחסי; מעמדו ארעי ומוגבל; הוא כלוא וחופשי כאחד; ובכל מצב יכול הוא להביט במצבו זה באורח קיומי סף-קומי, בחיוך פנימי, של היודע את מגבלותיו; של מי שיודע שהכל נתון בתנועה כל העת, גם בדעתו של אדם וגם מחוץ להּ.

   אבל התנועה הזאת של האישון אינה פנויה להביט בשמי הליל המוגבלים בלבד, אבל היא פנויה להתבונן ממרחק אמפתי, בחבריו, באירועי חייהם, בשמחותיהם הזעירות, בביקור נדיר של אשת אחד האסירים:

 *

האיש מאחורי הסורג,

האשה לפני הסורג,

כל כך קרובים זו לזה,

עולמות מפרידים ביניהם.

עיני זה מתחפרות בעיני זו,

העיניִם שאומרות את שאסור לדבּר,

עיניִם מעֻרפּלוֹת-דמעוֹת,

נחשבוֹת מן המלּים,

מי ראה זאת ולא היה נרגָּש?  

[הו צ'י מין, 'בּקוּר אשת השותף לכבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

 *

   שוב לטעמי נסב שירו על הו צ'י מין על היכולת למצוא חופש וחירות (הכוללת מטבעהּ את הכושר להרהר ולחוות מחשבה, אהבה, קירבה אנושית), גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר. הכותב, כפי הנראה, מביט מתוך הצינוק על המפגש המתרחש אין-שם בחצר, או אולי במו תא הכלא עצמו משני העברים. זהו מבט על מבט של בני זוג אוהבים הנמצאים זה לצד זה משני עברי הסורג. האחד אסיר-כלוא; השניה, אשתו— החיה תחת שלטון הכיבוש היפני; עיניהם אומרות שאסור לדבר, שמא לשיחתם מצוטטים היפנים, המבקשים להשיג באמצעותה מידע. גורלם העתידי של האסירים אינו ידוע. אפשר כי יוצאו להורג, אפשר כי ישוחררו יום אחד. זהו מפגש המתקיים אחר זמן של הפרדה ושל ערגון וגעגוע, העלול גם להיות פגישתם האחרונה של בני הזוג. הדוק שבעיניים כמו מדגיש את הגעגוע ואת הכוסף, והוא דומה לשפה סודית, מן צופן אותיות הנוטף מן העיניים, המובן למתבוננים בו, לנוטלים בו חלק. זוהי שיבה לשפה שבטרם היות השפה, שפה בלתי-דיסקורסיבית, בלתי גדורה בחוקים. זוהי שפת הנפשות הדובבת את עולמן הפנימי. תרגומהּ לשפת בני אדם, היה ודאי הופך לשירה, כפי שעושה הו צ'י מין; אבל שירו, דווקא מדגיש את מוגבלות ההבעה של השפה, שהיא בעצמה כלוב-שפה. לדידו ישנה הרבה יותר חיות, חירות, מבע, וקירבה בעצם מפגש המבטים משני עברי הסורג. המבט הנפגש, אפילו לא מפגש ידיים, הוא בבחינת התגלות (אפיפניה), לא לבני הזוג בלבד, אלא גם למי שמשתהה עליהם רגע במבטו. עולם שלם עשוי להיפרש בפנינוּ גם מתוך מרחב אפשרויות מוגבל שבמוגבל.

 *

2

ברוך שׂפינוזה (1677-1634)כתב בספרו אתיקה את המשפט הבא:

אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים

[ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד' משפט 67, עמ' 345-344]

*

   אפשר זוהי האופטימיות של שׂפינוזה. הכרתו החותכת לפיה אפשר לו לאדם להיות תבוני ותכליתי במובהק, ומשתוקק לטוב במישרין— ועל כן חופשי מן העצבות החודרת שמעלה באדם עובדת מותו העתידי, כמו גם, כל אותם נפטרים ונפטרות יקרים ללב— שאבדו במהלך חייו; בעולמו של שׂפינוזה יכול אדם להתנתק מן הרגשות שמתעוררים בו עת עולים בו זכרונות קשים— דרך התבונה סוללת דרכו, אל עולם שבו מה שישנו בממשות יש בו קיום, ואשר אבד ואינו או יאבד ואינו— אין לו קיום, ואינו צריך להטריד מחשבתו של אדם פועל ותכליתי (כך למשל מתעמת שׂפינוזה באגרותיו עם הוגו בוסל על דבר קיומן של רוחות מתים ואפשרות ליצור קשר עימן שפינוזה כמובן שולל זאת מן העיקר). את דבריו של שׂפינוזה [דעות דומות נמצאות גם בכתבי הסטואה האמצעית והמאוחרת, למשל, לוקיוס אינאוס סנקה (65-1 לספ') בספרו, על שלוות הנפש, הכותב: מי שחושש מן המוות לעולם לא יתנהג כראוי לאדם חי (מהדורת תרגום: אבהרם ארואטי, נהר ספרים: תל אביב 2010, עמ' 129], לטעמי, יש להבין כאתגר אידיאי יותר מאשר ממשוּת, כעין קוטב המסמן לאדם שלא לשקוע בעצבות זכרונותיו או בחרדות העתיד,  ולנסות להשקיע בחייו יום אחר יום בהווה  מתמשך.

   אבל בסופו של דבר שׂפינוזה אופטימי מדיי. הוא אינו מעלה על הדעת את התנועות הזעירות-המוגבלות מתוכן עשוי הו צ'י מין למצוא חדווה ומשמעות גם בבור כלאו, שקוע עד צווארו בסבל, כאב ומוות. איני יודע למשל כיצד שׂפינוזה היה מגיב כלפי אמירתו הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין (1940-1892): חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ [ולטר בנימין, 'האופי ההרסני', בתוך: מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, אחרית דבר: יורגאן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 106]. האם היה פוטר את האופי ההרסני בכך שהוא מאפיין אנשים בלתי-רציונלים בלבד, המנהלים את חייהם על יסוד סברות בלתי-מבוססות, דחפים ותאוות? שׂפינוזה כמו מציג מחשבה אשר בתוכה מי שמתקדם במעלות התבונה שוב אינו יכול לשוב לאחור, שומא עליו מדוע התכליתיות התבונית היא הכרחית, ומדוע אין לאדם כל ברירה אחרת.  כל מי שאינו מצליח לקבל את הדרך, משמע שלא הצליח לסגל לעצמו דפוסי חשיבה רציונליים, הוא חש עצמו חופשי יותר, פתוח להרבה יותר אפשרויות בחייו היום-יומיים, ובכל זאת הוא כלוא בכלא מסוגר, באשר אליבא דשׂפינוזה, החירות אותה הוא מעלה בדעתו היא שקרית, למעשה הוא אדם השוקע עבר אבדנו.

   אצל  שׂפינוזה האדם הרציונלי (והחופשי) מבין מדוע הכל הכרחי עבורו, ומדוע ההכרעות התבוניות המוליכות אותו הן היחידות שבאפשר. דא עקא, המחשבה הרציונלית דווקא כובלת את האדם אל נתיב מסויים מאוד (אצל שפינוזה, נתיב זה מבטא ודאות בלתי יחסית, המבדילה בין אמת ובין שיקרות), המאפשר לאדם למצוא את מקומו בעולם ובהוויה; מי שאינו מצליח להגיע עדי הנתיב הרציונלי, לדידו, נשאר באשלייה לפיה הוא חי מתוך חירות ומתוך בחירה חופשית, אך למעשה הוא משועבד לדחפים בלתי רציונליים, תאוות, ורגשות— המרחיקים אותו מן החיוּת ומהבנת חייו.

 *

3

 * 

מה מוּזָרִים החיים, עליךָ להֵאָבֵק

למען יכבלוךָ, כי הכּבוּלים

זוֹכים לפִנָּת לִינָה.

לַבִּלתּי כּבוּלים אין מָקוֹם להניח ראשֵיהֶם.

[הו צ'י מין, מתוך: 'כבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

*

   הו צ'י מין כותב את הדברים כחלק מהוויי הכלא היפני ובכל זאת אותן מלים טובות גם להנהרת שיטת החופש השׂפינוזית, לפיה ככל שהאדם מתקדם בתבונתו, הריהו מבין כי הכל הכרחי במוחלט, ולהבדיל— (מכיוון שאינה רציונלית) לאורח החיים המערבית שבו אנו כובלים עצמנו למשפחה, עם, מדינה, מקום עבודה, בנק (משכנתא), קופת פנסיה— משום שכך נזכה לפנת לינה, מאמינים כי הבלתי-כבולים לא ימצאו מקום להניח את הראש.

   אני רוצה להאמין כי כל אדם ממקומו יכול לחוות בחגיגת הירח הזורח; לחוש אהבה, געגוע וקירבה אמפטית בעת שהוא חוזה בבני זוג אוהבים שלא התראו זמן רב. אפשר כי דווקא הרגעים הקטנים-מינוריים האלו, הם שמאפשרים לנוּ אחיזה כלשהי בעולם, המלא תמיד חיים ומוות, ולא תמיד ברור ונהיר בערפלים, היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים, ואם יש גבולות ממשיים התוחמים אותם, מלבד החגיגות הקטנות-החולפות שלנו, התוגות הקטנות שלנו. אולי זוהי החירות. הידיעה שאנו פה, שאנחנו ממשיכים, שהדברים יימשכו בבוא היום גם מבלעדינו; אנשים ימשיכו לאהוב, לחשוב, ליצור, כפי שעשינו אנחנו, כפי שאנו עושים עדיין. יש בכך את חירותו של מי שאינו כבול לעצמיותו, רק לחייו, ויודע כי כל הקיום הזה אינו חלקו ואינו נחלתו, הוא רק נוטל בו חלק; ואם כבר לנטול חלק, מוטב— בעדינות ובחיוך.

 **

חג שמח

 **

 *

בתמונה למעלה: Christian Rohlfs, Stormy Sea at Night, Oil on Canvas 1932

© 2012 שועי רז 


Read Full Post »

*  

הארכיון שלי נתקע באיזו תקלת-מעבר, ועד שהוא יעבור, החלטתי להתחיל לכתוב כאן בלעדיו. ולפי שהאתר הזה כולו דומה כעת לקרקס-נודד או לקרון מִטלטֵל של צוענים, החולף בדרכו מעם האתר הישן של "רשימות" אל מיקומו הנוכחי, אמרתי בינתיים, להקל את מצוקות המעבר, בשיר של איציק מאנגער (1969-1901), צוענים, המברך את הדרך, שאיבדה זה-מכבר מובן, ואין לה פשר, כי אם במה שאבד ואיננו:

*

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים. בַּדֶרֶךְ- עֲנָנִים.

ו"לֵךְ לךָ" פָּסוּק שֶיֶש עוֹד לְפָרֵש

הָרעָמִים – צְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שָל אֵש

וְרֵיחַ שֶל הֶפְקֵר וְגֶשֶם מִתְקָרֵב.

 

לְעֻמָּתָם שָטוֹת עָרִים בְּתַרְדְמָה

אֵי שָם אָבַד אוֹרוֹ שֶל שִיר הָעֶרֶשׂ

לְאִמָּא, בֵּין שָׂדוֹת אֲשֶר קָמְלוּ מִזְּמָן.

"בָּרוּךְ אַתָּה", הִיא תְמַלְמֵל, "הַמִיתוֹס שֶל הַדֶּרֶךְ".

 

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים מְקֻרְזְלֵי זָקָן

חָכָם חֲסַר מְנוּחָה כָּאֲדָמָה

שָאֶל חִקְרֵי-עָצְמָהּ הִיא מִסְתַּחְרֶרֶת

 

הָרְעָמִיםצְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שֶל אֵש

וְ"לֵךְ לְךָ" – פָּסוּק שֶיֵּש עוֹד לְפָרֵש

הַצוֹעֲנִים הֵם הַכְּתַב-רַשִ"י שֶל הַדֶּרֶךְ

(איציק מאנגער, 'הצוענים', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 167)

 *

   לטעמי, שיר זה מתאר התבוננות בשמים בעת סערה, כאשר עבי הגשמים השועטים שם נדמים למשורר, מתוך זכרונות עוממים, כקרונות מסע של צוענים. הנה הוא שומע את צליפות השוט, ואת הגשם הכבד העומד ליפול, ושם, אי שם הבהוב נואש של זכרון. ערים, שדות, שאבדו בזמן, ושם האם עדיין עומדת ומברכת את הדרך, ואת 'המיתוס של בדרך', קרי: ההנחה כי יש לדרך תכלית, ופשר יש לנדודים ולסבל. מאנגער  לטעמי הבדיל בין הווה שכולו שבר, סער, נדוּדים ופליטוּת, ובין נצח שבזכרון-עבר, של ערים הנתונות בתרדמה בהן אבד אורו של שיר הערש, ושל שדות אשר קמלו מזמן, בתוכם האם יכולה עדיין לברך את הדרך שנתאררה בינתיים, אך ברכתהּ עדיין איכשהו-כלשהו, נמשכת.

   "לך לך" אליבא דדרשות ר' אבא ור' יוסי בספר הזֹהר (דפוס וילנה: חלק א' דף ע"ז), אינו מוצג, כלל ועיקר, כפי שעולה על דרך הפשט, כצו אלהי לאברהם לילך אל ארץ כנען, אלא צו כללי לאדם להימנע מן החולף עובר ולהתבונן במהויות הדברים בלב פתוח, באזניים כרויות ובדרישת שלום; נאמן לתפישה הניאופלטונית של ימי הביניים לפיה מידיעת האדם את נפשו יגיע לידיעת העולם ולקרבת אלהים האפשרית, מציע ספר הזֹהר לאדם להיטיב את התבוננותו הפנימית (כך הבין את הפסוק המקובל האיטלקי בן המאה השבע עשרה ר' משה זכות); על כן, אדם המביט החוצה אל מהפכות העולם התדירות, יחוש בנקל כי הכל תלוי על בלימה כל העת. ואמנם, גם אדם סחוף-חרדה שכזה, עשוי באמצעות מסע פנימי וקשב לדברים, לגלות מחדש אמון בעולם: לדעת את הזעזוע ואת החלוף, לחוש כמי שהולך ועובר כל העת ממקום למקום, כמסע עננים או כמסע צוענים, לכל רוח.  כגון מה שהביאו תלמידי הבעל-שם-טוב מפי רבם בספר הליקוטים, כתר שם טוב, על הפסוק 'נע ונד תהיה בארץ' כי משל הוא למעמד האדם הנע תמיד בין מעליות ותהומות, אך מצליח לדבוק בעולם הזה מתוך הכרה פנימית באיזה טוב יסודי השוכן במהות הדברים, גם אם נסתר מעיין ונעלם עתים מדעת. כמעט אלף שנים לפני כן, בעראק ובפרס, כתבו שיח'ים סוּפיים כי על הפּרוּש לראות עצמו כאילו הוא זר בעולם הזה. יש אומרים, בכדי שלא ינהה אחר החומרנות, ויש שאמרו בכדי שיכוון ליבו בכל עת להתבונן, ככל הניתן, במהויות הדברים עצמן.

   השורה הנהדרת החותמת את שירו של מאנגער 'הצוענים הם כתב רש"י של הדרך' צריכה ביאור. כי מה לאותיות המשונות של כתב-רש"י ולמסע העננים-צוענים הזה. אלא שכתב רש"י לאמיתו של דבר, אין  לא כל קשר  עם דמותו ההיסטורית של פרשן התנ"ך והתלמוד,  ר' שלמה בן יצחק מטרויש (1104-1040), המכונה רש"י, אלא שבשעה שהודפסה דפוס ראשון של התלמוד  הבבלי בונציה על ידי המדפיס הנוצרי דניאל בומברגי, הודפס בה פירושו של רש"י באותיות דמויות כתיבת-יד ספרדית, כלומר: דמויות האופן שבו נכתבו כתבי יד על ידי יהודים ספרדיים, אשר רבים מהם מצאו את ביתם החדש אחר "גירוש ספרד" באיטליה. עוברים יהודים-מגורשים-פליטים כצוענים ממקום למקום, נושאים את שפתם ואת צורת הכתיבה והאות המיוחדות להם.

   הצוענים- עננים של מאנגער, הנדמים להיות אותיות יהודיות-ספרדיות שהתגלגלו מחמת הגירוש מספרד  להיות אותיות 'כתב רש"י' העלו בזכרוני את שורות החתימה של  רומנסה על הלוּנה לוּנה למשורר הספרדי-אנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899): 'הצוֹענִים קוֹלָם הרימוּ/בית-הסדנה סוֹאֵן מבכי/אל לוּנה צופיה הרוח/והרוח לבדה מִשמר להּ' (פ"ג לורקה, רומנסרו ספרדי, תרגם: רפאל אליעז, ספרית פועלים: תל אביב 1967).  והנה גם לדעת לורקה, על אף התהפוכות והרצח אשר על הארץ (אצל לורקה, הצוענים הם מקור הסכנה הנשקפת ללוּנה ולנער, עימו היא מהלכת), ניתן עוד לזהות את הלבנה העומדת בשמים והרוח לבדה משמר להּ. מעניין לציין, באופן בלתי תלוי בלורקה או במאנגער, כי על פי חיבורים יהודיים וערביים אנדלוסיים מתקופת ימי הביניים, נמשלת רוח האדם ותבונתו ללבנה במילואה, וכך גם בספר הזֹהר הספרדי-קסטיליאני, בן שלהי המאה השלוש עשרה,שהושפע מאותם חיבורים ממש. קו סהוּר-כסוּף שוזר אפוא בין מאנגער ובין לורקה. חוסר היציבות, הבלהה הקיוּמית, מסע הנדוד חסר הקץ כל אלו הם המציאות של העירות לדידם, ומעברו האחר, הלבנה החלומית, אשר תמיד מצויה שם, אליבא דלורקה, או אם נצחית העומדת לעד בשדה אבוד ומברכת את הנוודים ביוצאם לדרכם, אליבא דמאנגער, הן מקור נחמותיו ותקוותיו של האדם.

*

בתמונה למעלה:  Christian Rohlfs, Two Gypsies, Oil on Canvas 1921

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »