הַמָּבָּט

*8

מעט בטרם ליל, השקפתי רגע מן בחלון אל הרחוב. פנסי הרחוב הכתומים התלויים מעליו נדלקו, ואורם ריצד בשלוליות אור גדולות שנקוו על הכביש. אולי בשל היום האפרורי-קודר, ולנוכח הרוחות הקרות המתחדשות מדיי מארס, נוצר שם לנגד עיניי המשתאות מראה של אחדות-כתום מהבהבת בוהקת, כאילו שלהבת בוערת ומרקדת לכל אורך הכביש. ייחדתי למבט הזה השותק עוד דקות אחדות, נסיתי להבין את התחושות ואת הרגשות העולים ומפעמים בי. מראה– לא מחזה. דבר מה שבנקל לכאורה ניתן להתעלם ממנו, להסיט ממנו עיניי, ובכל זאת ביכרתי להתרכז- להתמקד בו ולתת לו לפעול פעולתו על נפשי.

   נזכרתי כי שיר אהוב מאוד של המשורר האוסטרי כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), החולם (1910), שאני נוהג לזמר לעצמי מדי פעם, מדבר לדידי באותם הדברים ממש:

*

טוּר נֵרוֹת מֵצִּיב לוֹ פַּלְמְשְטְרוֹם

עַל גַּבֵּי שִדַּת הַלַיְּלָה

וּמַבִּיט כֵּיצַד יִּמַּסּוּ.

 

נוֹצָרִים הָרִים לְפֶלֶא

מִן הַלַּבַּה הַנִּגֶּרֶת

שַבְּלוּלִים, תִּלִּים גְּדִילִים

 

נִצָּבִים עַל-פְּנֵי הַנֶּטֶף

הַפְּתִילִים עִם הַשַלְהֶבֶת

כִּבְרוֹשֵי זָהָב ינוּעוּ.

 

עַל לִבְנַת סְלָעִים שֶל פֵיוֹת

הַחוֹלֶם עֵינוֹ נִבֶּטֶת

אֶל צְבָא צַלְיַנֵי הַשֶּמֶש.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'החולם', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 26)

* 

   פלמשטרום,מגלה במה שטריוויאלי כל-כך עולם  בכח המבט ובכח הכרה לראות מעבר לקונקרטי-פוליטי; מה שמאבד לכאורה את זמנו של האדם הנו מה שמעניק לו את יישותו הפנימית המתבוננת בשובבות ובסקרנות אין קץ בעולם.הדעה והידיעה שכל אדם צופן בחובו יכולת להתבונן כך בעולם באופן מקורי,עשויה לכונן בכל אדם את הגשר אל זולתו ואל האמוּן המחודש בו.חברה כזאת של 'חולמים' או של מתבוננים-יחידים הנותנים לכל אדם זכוּת להתבונן על העולם כפי נפשו, כל זמן שלא יאבד את הסובבים אותו,היא שיבה לבית כלל-אנושי נעלם, גן נעוּל ומעיין סתוּם, שאנוּ עומדים בפתחו שותקים ומקווים, מוסחים תמיד בשל ההמוּלה וציפיותיה של הקבוצה אליה אנו משתייכים, הקבוצה שאינה סולחת ל'חולמים' שאינם מוכנים לקבל את הדין הקבוצתי, או שמעדיפה לפטור אותם כתמהונים, סהרורים, טיפוסים מוזרים, שלא צריך לתת לדבריהם מקום או להשקיע בהם מחשבה מעמיקה.קבוצות מעדיפות תמיד המוּלת לוחמים בשמן ודוברים מטעמן למען הוכיח צדקתן ולהגביר את שררתן,ונוטלות מן הַדָּבֵק בהן את הדבר המהותי ביותר,את המבע האישי,אשר במחיצתן נובל וכבה ונבזז, והופך למערכת מוסכמות שיש לגלגל, כמו הסלע של סיזיפוס בדרך העולה ההרהּ (תמיד אותו ההר) ובמורדותיה.

   אחד הדברים המעציבים יותר העולים על דעתי הוא האופן שבו תרבויות,דתות,מערכות פוליטיות,מנסות להכפיף לקונוונציות שלהן, לעולם הסמלים שלהן,את עולמו הפנימי של האדם. העובדה לפיה מדי שנה בשנה חוזרים ושונים ביצירת מצריים כמיתוס וכאתוס דתי-לאומי-פוליטי. אני איני פורש מזה. בבחינה זו איני הבן הרשע של ההגדה השואל מה העבודה הזאת לכם? (לכם ולא לו). אני עדיין נודד עם העם הנודד מזה כארבעת אלפים שנה, אבל מתוך המבט שלי והמבע שלי,שאיני מוכן למעטו,לא לצמצמו,ולא לבטלו מפני מערכת נומית המבקשת לכפות אותי לטקסט,נראטיב,חוק— סדר טוטליטרי (שהרי גם בני ישראל בתורה אינם יוצאים לחופשי אלא עוברים מרשות מצריים לעבדות אצל הקב"ה). וכאשר נאמר גם השנה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כפי הנראה לא אתרכז לא בדת לא בלאום לא בתרבות, אלא בגורלו של המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג ש–"את סופו אין איש יודע/את קיצו אין איש מכיר/כנראה הוא עוד נוסע/ונמצא בזו העיר//ערב, בוקר צהריים רחוקה ירושלים". בלאו הכי, אני מקיים עם הדמות הספרותית הזאת כמה זיקות שבמעמקים.

לקריאה נוספת: בענין 'שפוךְ חמתךָ'..

**

*

kחג שמח לכל הקוראות והקוראים

Ci vediamo a Gerusalemme

**

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, The Thawing of Snow, Oil on Canvas 1896-1899

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

כאב, מכירת חיסול

*

זה שנים שאני חושב לכתוב מסה קטנה, שעדיין לא מצאתי בשבילה פנאי: "דמות החייל במעשיות", גם במעשיות האחים גרים. מלכים וקיסרים וכל מיני "מפקדים בכירים" אף פעם אינם מוארים בהן באור מחמיא. כל המעשיות מבליטות את הסתמיות שלהם. במובן זה, המעשיות נאמנות למציאות הרבה יותר מאשר רוב הרומנים שנכתבו על מלחמות,שבהן הסתמיוּת של "מפקדים בכירים"–כלשהם נדחקת על פי רוב לפינה וה"אויב" (אויב של מי?) ניצב כמעט תמיד בחזית.   

[היינריך בל,'מכתב לבָּנַי או ארבעה זוגות אופניים',מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים,תרגמה מגרמנית: טלי קונס,בעריכת חנן אלשטיין ועדינה שטרן,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 62]

*

זה נעשה קשה לכאוב כאב על רצח, שכול, טרור, רק מפני שהן מניפולציות אלימות הניחתות פתע (בין היתר) על אנשים שלווים שאינם מבקשים את רעת זולתם. הממשלות ובאי-כוחן המפטפטים על מרקעי הטלוויזיה כבר ידאגו להתוות לנו בדיוק היכן עוברים קווי הכאב, והיכן יש להפסיק לכאוב. בסופו של דבר לא לנו, האנשים הקטנים והנוטים לטעות, להחליט למי יש ליתן אמפתיה, או על מי יש להזיל דמעה, אנו מתלמדים אט-אט להאמין כי הממשלות וראשי הצבאות יודעים טוב מעימנו. הם יודעים שאויב הוא אויב כי הלא כבר מדדוהו ארוכות, הסתכלו לו בלבן של העין. הם— הממשלות, הצבאות, מוסדות המדינה— יודעים טוב מאיתנו. הם אינם עשויים לטעות. הם ילמדונו מהי תועלתניות: מקסימום הרווח למרבית בני האדם, מינימום ההפסד למיעוט בני אדם. האין זו מתקפה כירורגית? ואתה, מה אתה מבלבל במח עם ידיעה על ילד עזתי מת. זה רק ילד אחד. זו פגיעת מיקרו ויש להתבונן במאקרו. אמנם כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, ובכל זאת הייעלה על הדעת כי נאבד עולם מלא בשל ילד?

ובמיוחד,אתה,מה לך ולשיפוט הנוקדני הזה;אתה שבקושי מצליח להשתלט על כעסים יום-יומיים;מה לךָ כי תלין על צה"ל.–הוא מגן גם על חייךָ.–במקום לתת לצה"ל לנצח אתה עומד כמו בעל דמות יגון בלב רצוץ, ומתחשבן על קטנות. זה לא יום קטנות. תן לצה"ל לילך בגדולות. תן לכבוש את עזה. תן איזה ספטמבר שחור או איזה נובמבר שחור-חציל ירוק-במבוק לחבר'ה, ותראה אותם נרגעים ועטרת ישועה תעטרם. תן למגורשי גוש קטיף להקים מחדש את יישוביהם. תן לערבים לבנות את היישובים האלה, את בתי הכנסת. אתה מעז לחשוב על הצד השני ביום של פיגוע? מזל שאני מכיר אותךָ ויודע שאתה לא עושה את זה במזיד,רק בשל לב רחום, שיש לך; תמיד אמא שלי אמרה שיש לך כזה; אני יודע שאתה מרחם גם על הילד בשדרות וגם על החיקוי העזתי.–לא מסוגל לראות קצת רעב? מצור נתפש אצלך כרוע? עזוב אותך, תשאיר אצלי את הכאב, תוריד-תוריד במקום להעמיס כל עת. תניח אותו בתא המטען, אני כבר אשיג לך בונבוניירה של מחיר. תן למדינה לנהל את תחושותיךָ. מה אתה עושה מזה עניין? כאב הוא כמו חתול. אתה מניח אותו במושב האחורי ואחר כך שוכח. אני אסע איתו מכאן ותראה שהוא יפסיק לילל.

בלוגרית פלסטינית אופוזיציונרית אמרה בטלוויזיה: בימים האלה כולנו החמאס, מה לא שמעת? אתה לא יכול לחשוב כמוה ולהיות עם צה"ל? תראה איזה יופי, דיוק כירורגי, אמנות! את הטורבינות הפצצנו לגובה עשרים מטר; הרסנו מסלול נחיתה משובח להנאת הקהל. חמאס? מה יהיה איתך, עמלקים כולם אלה. והעם מוציא דרבוקות למרפסת על כל פגיעה ישירה. מה אני אגיד לך הם כמוך ולא כמוך. אתה פשוט יותר טוב כי אתה יהודי וציוני, וכדאי שתזכור שגם הרחמנות שלך נובעת מכך שאתה יהודי וציוני ולכן מוסרי בהכרח. וגם צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם כי משרתים בו יהודים שהם גם ציונים או ציונים שהם גם יהודים, וזה מספיק להעיד כמובן על מוסריות איתנה ומצפון ללא חת; לא כמוהם, בני עוולה. ואל תתחיל איתי שוב עם האמרה ההיא של גראוצ'ו מארקס שאתה אוהב לצטט: There is no Military Intelligence. It's a Contradiction. הוא לא היה בחיל המודיעין כמוךָ. הוא לא גדל כאן; הוא היה מצחיק אבל לא מספיק ציוני.

*

התערוכה השנתית השניה  ומכירת יצירות אמנות במחיר סמלי כתרומה למען המשך פעילותהּ של ספרית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב, כאן 

*

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, Fallen Russian Soldier, Oil on Canvas 1914-1917

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

מְפָנֶּי האשפָּה/מחנה ישראל

*

*

1

השכם-השכם בבוקר בתור לרופא ילדים עם ביתי הגדולה (חום גבוה, כאב גרון);אני מתבשר על הרחבת הקואליציה, "ממתיק" את הבוקר בחיוכיהם המרוצים-נמרצים של בנימין נתניהו ושל שאול מופז,הזורחים מעל מסך הפלסמה, בקופת-החולים.שעתיים, אחר כך, בדרך הביתה מקניות, בפתח הרחוב בו אני דר, משאית-אשפה חונה, מנועהּ מטרטר,מעלה תמרות אבק אל פתח הרחוב.שני פועלים עומדים;האחד חובש את חברו שנפצע בזרועו בכל הידידות והחיבה.אני מתבונן בהם;חושב על כך שיש להם יותר השפעה מהותית על גורלי וקירבה מהותית לחיי מאשר השניים שבכנסת.מי בכלל צריך כמנהיגיו:–תליין ודברן ועושי דברם.ידידוּת,דאגה וקירבה הן מידות נדרשות הרבה יותר.

*

2

 ביום ראשון התגלגל לידיי גיליון של היומון "ישראל היום" בעמוד 9 שם הובאה ידיעה שכותרתהּ: הרב עובדיה לא יסכים שש"ס תיפגע מדרעי"מאת יהודה שלזינגר, הכתב לענייני דתות של העתון. בידיעה קטנה יותר בהמשך לידיעה הגדולה שכותרתהּ היתה: "יהדות התורה נגד ליברמן" צטט שלזינגר כך:

בביטאון החרדי "יתד נאמן" המקובל על הזרם הליטאי מבית "דגל התורה", פורסם מכתב של אחד הרבנים הבכירים ובו נכתב כי "הגזירה שרוצים לבטל את הפטורים ויחייבו את לומדי התורה לעזוב את הישיבה ולהיכנס לרשותם תחת עול הצבא, כמוה כעקירת הדת. ברור שבני הישיבות לא ילכו לצבא וברור גם להם (=לחילונים, י"ש).

נאמן עליי הצטוט של שלזינגר. אני רוצה להאמין כי הציטוט אינו מפוברק, ובפרט כי כבר שמענו רבנים וגם פוליטיקאים חרדיים מתבטאים ברוח זו, לא אחת, בעבר. ובכל זאת הדהד בי זכרו של ר' ישראל מאיר בן אריה זאב הכהן מראדין (1933-1838, המכונה: החפץ חיים), מגדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, ופוסק הדור (ערכאה הלכית עליונה) בדורו, בין היתר: מחברם של הספרים משנה ברורה, חפץ חיים, ושמירת הלשון, ספרים הנמצאים בספרייתו של כל תלמיד חכמים או בן תורה. ישראל מאיר מראדין חיבר ספר מעט פחות נודע לשם בשם מחנה ישראל וזוהי כותרתו:

ספר מחנה ישראל מיוסד על ההלכות וההנהגות השייכות לאנשי הצבא כל ימי היותם בצבא גם הרבה ענייני מוסר ומדות שראוי כל אדם להתנהג בהן בימי חלדו וגודל שכרן מאת מרן רבנו ישראל מאיר ב"ר ארי זאב הכהן זלה"ה בעל "החפץ חיים" זצוקללה"ה.

כמובן, הצבא שהתכוון אליו החפץ חיים היו בעיקרו צבא הצאר—אליו גויסו יהודים, לעתים בכפיה, ועל פי מכסות. עם זאת, ספרו שימש גם לפני חיילים יהודיים (גם יהודיים דתיים וגם חרדים) שנלחמו בצבאות שונים בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה (למשל, סבא רבא של  אשתי היה הרב הצבאי הפולני בתקופת מלחמת העולם הראשונה). ולא אתפלא (אך איני יודע) האם אין רבני/מפקדי הנח"ל החרדי נעזרים בו גם היום.

בין הדברים שמציין בעל "החפץ חיים" בהקדמת חיבורו הוא את אחריותו כפוסק לכך שיימצא חיבור שיוכל להורות לחיילים האדוקים דרך לבל תישחתנה מידותיהם, ובלשונו:

גם שמתי עיניי על המדות הנצרכות לכל אדם ובפרט לאנשי הצבא ישראלים (=כאן במשמעות יהודיים מבני ישראל, ש.ר) שכשמידותיהם נשחתות הוא חילול השם גדול.

בין היתר מזהיר המחבר את החיילים להרחיק ממעשי גזל, אינוס, מחברת אנשים רשעים (לאו דווקא מחללי שבת, לדידו, אלא כל המתאכזרים לבני אדם, ואלו שליבם גס בחבריהם או בפקודיהם), ממסיבת שִכרוּת, מהימוּרים; הוא גם מזהיר את החיילים להיות חברים נאמנים וקשובים לחבריהם—כגון, שאם ביקש מהם חבר  לכתוב מכתב לאנשי ביתו (=של החבר), לא התעצל לכתבו, על אף שיאבד זמן פנוי— כי בכך הוא מועיל גם לחבר וגם להוריו ולבני משפחתו. בנוסף, מעמיד ישראל מאיר מראדין, על עקרון השלום, ועל החתירה לשלום האמורה לאפיין את מידתו של 'איש ישראלי'; כלומר, על החייל היהודי להכיר ולדעת כי גם בעת מלחמה הוא אינו חותר להחריב ולמחות את אויביו, אלא מטרתו ארוכת הטווח היא להסיר איום, להגן, וכל העת גם לשמר את תקוות השלום בין בני האדם בליבו—לא את דרך החרב והנקם, כי אם את דרך השלום והחסד.

 "החפץ חיים" כאמור אינו רב שולי. אדרבה, איני מעלה על דעתי תלמיד-חכמים רציני ומעמיק (אשכנזי/ספרדי וכיו"ב) שיתייחס לדבריו בכל אתר כבלתי רלבנטיים לפסיקת הלכה בדורנוּ.מה חבל, שקולו של המחבר בספרו זה מוסתר ומכוסה מן הציבור החרדי בכללותו.והרבנים המורים לתלמידיהם לקרוא בספריו אינם מורים להם להקפיד לקרוא גם בספר מחנה ישראל. קודם כל משום שהתורה אמורה להיות תורת חיים (ולהתמודד עם מצבי החיים בכללותם, בכללם מלחמה והגנה). דומני כי אותם רבנים אשר ודאי היו מוקיעים את כל הלומד תורה באופן סלקטיבי כ"רפורמי" או "כופר בסמכות התורה שבעל פה", וחבים אותו לנידוי או לחרם, נוהגים כך בעצמם. על כל פנים, העובדה לפיה איש ממנהיגי הציבור החרדי, כל שכן ממנהיגי הציבור הליטאי (החפץ חיים היה גם ממיסדי "אגודת ישראל" ההיסטורית), אינו מצטט מתוך ספר מחנה ישראל בהתבטאויותיו הפומביות, גובלת בגניבת דעת של ציבור שלם (חילוני, דתי, מסורתי וחרדי כאחד). אי ציטוטו של "החפץ חיים" בנקודת אפשרות הגיוס והשהות במחנה הצבא מדרבנת את הציבור החרדי הבלתי-מתגייס לצבא למחלוקת ולמלחמה עם בני ישראל אחרים, היא כשלעצמה (המחלוקת), אליבא ד"החפץ חיים" היא חילול השם גדול, ובכתביו הוא מבקש את תלמידי החכמים להיזהר בדבריהם, משום שכל המטיל מחלוקת בין יהודים, הוא לדידו, מחלל השם.

הערה: הציטוטים מתוך ספר מחנה ישראל מתוך: כל כתבי חפץ חיים השלם, ניו יורק תשי"ב (1952), ושם נדפסו חיבוריו: שמירת הלשון, קונטרס שפת תמים, חובת השמירה, קונטרס מאמר כבוד שמים, חפץ חיים, ספר המצוות הקצר, בית ישראל, אהבת ישראל, מחנה ישראל, מאמר תורה אור, ומאמר צפית לישועה.

*

רשימות ל"ג בעומר: כאן וכאן

*

 *

בתמונה למעלה:  Laszlo Madnyanszky (1852-1919) , Old Rabbi, Oil on Canvas 1900

Read Full Post »