Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לודוויג ויטגנשטיין’

*

שני שירים מאת המוסיקאי, המשורר והצייר האיטלקי, פאולו קונטה (נולד 1937), המהווה עבורי כבר שנים מקור השראה בלתי-מבוטל. השירים מובאים בתרגומי מאיטלקית רעועה מאוד בסיוע מילונים ומחשבה מאומצת, כי כל מיני תרגומים לאנגלית בהם ניסיתי להיוועץ – ממש לא הניחו את דעתי ונאלצתי לשוב אל המקור ולהאזין לו כל-פעם מחדש. שמתי לב גם שכאשר הקליט קונטה את "ההתחלה" הוא היה כבן גילי היום, ואילו כאשר חיבר את "תָּכֹל" היה כבן 31 או 32. וזה משונה, כי אפילו התמורות בין השירים –  בכל הנוגע למושאי ההתבוננות ולעצם האהבה (ההתעקשות להתגעגע או להתנהל מתוך רגשות סותרים כשאתה צעיר; מול ההתמסרות היחסית בגיל יותר מאוחר – מה שנכון גם לגבי הזוגיות וגם לגבי אהבתי לעולם), מזכירה לי מאוד את התזוזות שחלו בי, בין אדם צעיר יותר, שמתבונן בילדותו בכאב, פחד וזעם ולא בטוח בשום-דבר; ובין האדם המבוגר יותר, שכבר מסתכל הרבה פחות אחורה, ושואל את עצמו שאלות על זיקנתו-הצעירה: העודי? ההייתי אי-פעם? לאן הולכים מפֹּה? ומדוע דווקא כעת, כשאני מרגיש "בַּמקום" הרבה יותר מאי-פעם, הכל הפך הרבה יותר שביר? ובכלל, אם להודות, בשנים האחרונות מאוד התחזקה בי גם המוסיקליות וגם האפריקניוּת שבנפשי. דרך ג'ז, בלוז, מוסיקה אנדלוסית וגנאוּה. לא יודע מה זה חוזה-לעתיד, אם בכלל. אבל קונטה החל להוציא את אלבומיו הטובים ביותר – רק אחרי שהיה בן 60.

*

ההתחלה / פאולו קונטה (1984)

*

וְכָךְ זֶה יַתְחִיל; הַקּוֹף וְהַמּוּסִיקָה

יִתְאַמְּנוּ יַחַד עַל מָחוֹל בִּלְתִּי נִרְאֶה

הַמֶּדְיּוּם שָׁרוּי בִּטְרַאנְס מֵאָז אַחַר-הַצָּהֳרַיִם …

הֵרָגְעִי; זוֹהִי רַק הָהַתְחָלָה  

 *

רְאִי עַד לְהֵיכָן אֳנִי מַרְחִיק רְאוּת

רָחוֹק מְאֹד, רָחוֹק מִדָּי

הַסַוַאנַה כֹּה קְרוֹבָה  

קְרֹובַה מְאֹד, קְרוֹבָה מִדָּי …

אֲנִי רוֹצֶה בָּטְנִים אֲמֵרִיקָנִים

מִיָּדַיִךְ הַצִמְחוֹנִיּוֹת,

מֵעַתָּה וְעַד מָחָר,

אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי?  

 *

נֹכַח שְׁמֵי-הַסְּעָרָה

נִגְלִים, נֶעֱלָמִים וְשָׁבִים וּמוֹפִיעִים

פָּנַי הַכֵּנִים,

מְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ  וּמַגִּיש לָךְ

קְלִפַּת בַּנָּנָה, גַּם אֲזַמֵּר

לָךְ, אִם תִּרְצִי,

קִינָה אַפְרִיקָנִית

אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי? 

 *

זַזְ-זַ-רַז-זַץ  … מַגַּע הַיָּד הָעֲדִינָה

זַז-זַ-רַז-זַץ … הָרֶגֶל הַנִמְתַּחַת בְּהֲכָנָה

הַאִם רְצוֹנֵךְ לְהַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת קָרָה?

אֲנִי אָמוּת בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ … אַת כְּבָר יוֹדַעַת …   

[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021; העיבוד המובא בוידאו למטה לקוח מן האלבום Reveries של קונטה משנת 2003, במלאת לקונטה 66 לערך; זהו הביצוע והעיבוד היפה ביותר בעיניי לו זכה השיר].

*

*

    הקוף והמוסיקה, במידה רבה, מביעים פה את דמותו העצמית של המשורר, כקוף שקיבל את מתנת המוסיקה, ואולי זה המין האנושי כולו שזכה בכושר המוסיקלי, ולעולם מגלם את המחול ואת התנגודת שבין עולם הדחפים והרצונות של חיית הבר ובין העידון, המתמטיקה והרציונל, שמגלמת המוסיקה – שהיא גם אחת האמנויות היחידות המצליחות להביא את היחיד, לשינוי במצב התודעה שלו ולשינוי במזג הרגשי שלו, באמצעות האזנה להּ (בימי הביניים נהגו לטפל במלנכוליים ובדכאוניים במוסיקה ובהאזנה למוסיקה).  "ההתחלה" בבית הראשון צריכה להיות מובנת כצעד ראשון של המחול הבלתי נראה בין הקוף והמוסיקה או כ"תנועה ראשונה" שמניעה מאז את המין האנושי ואת התרבות האנושית. המוסיקה והמחול (כעידון ותרגול של תנועה) הן ביסוד התרבות, כשם שראשית האדם היא אפריקה. ראוי לשים לב, כי שלא כמו לודוויג ויטגנשטיין בסיכומי שיעוריו באסתטיקה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1938, אין קונטה כאן מהווה שגרירו של "היופי האירופי" דווקא והוא אינו רואה אותו נעלה, שקול או מפותח מזה האפריקאי או הלא-אירופאי – לא מורכב, לא אנין ולא מעודן יותר. הקוף, בן דמותו של קונטה, לא מציע לזמר באוזני העלמה (אם הוא הקוף; אז היא ככל-הנראה, המוסיקה) קינה אפריקנית, רק מפני שמוצאו אפריקני, אלא משום שברבים משיריו מזכיר קונטה את אפריקה או מחפש את אפריקה, ונדמה כי הוא קרוב בתפיסתו לזאת של הפסנתרן האפרו-אמריקני, רנדי ווסטון (2018-1926), שטען כי בשלהי שנות החמישים "ג'ז" היתה מילה של לבנים ואילו המוסיקאים האפרו-אמריקנים התייחסו למוסיקה שיצרו כ-African Rhythms (מקצבים אפריקניים).

*

*

תָּכֹל // פאולו קונטה  (1968)

*

כָּל הַשָּׁנָה אֲנִי תָּר אֶת הַקַּיִץ

וּפִתְאוֹם, הִנֵה הוּא כָּאן.

הִיא יָרְדָה לַחוֹף, וְאִלּוּ אֲנִי

בָּעִיר נוֹתַרְתִי לִי לְבַד,

מֵעֵבֶר לַתִּקְרָה שְׁרִיקָה נִשְׁמַעַת

מָטוֹס מַרְקִיעַ  דַּרְכּוֹ לְאָן

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

 *

פַּעַם, כְּשֶׁנִּרְאֶה שֶׁלִּדְרָשָׁהּ הָלַכְתִּי,

מוּצָף בְּשֶּׁמֶשׁ, לִפְנֵי שָׁנִים

יְמֵי רִאשׁוֹן הַהֵם לְבַדִּי,

נָע וְנָד בֶּחָצֵר,

כָּעֵת מְשַׁעֲמֵם יוֹתֵר אֲפִלּוּ,

כִּי אֵין פֹּה כֹּמֶר שֶׁיְּדַבֵּר

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

 *

מְחַפֵּשׂ בַּגִּנָּה מַזְכֶּרֶת מֵאַפְרִיקָה

בֵּין הַהַרְדּוּף לְבָאוֹבַּבּ,

כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד

בְּרַם, הַכֹּל הוֹמֶה אָדָם עַכְשָׁו!

וְהֵם מַשְׁקִים לָךְ אֶת הַוֶּרֶד,

הָאַרְיֵה אֵינֶנּוּ, מָתַי אָבַד? 

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021]

*

*

 השיר הזה, Azzurro (כחול בהיר כעין תכלת), הפך למזוהה עם נבחרת איטליה (צבע החולצה), עד כדי כך, שאריק איינשטיין  ועלי מוהר ז"ל בכלל פירקו אותו לשיר על אוהד הפועל שבחר בחולצה האדומה ואין לו שכל להיפרד ממנה — אבל במילות השיר אין בכלל רמז לכדורגל ולא נבחרת איטליה, רק בחור צעיר וחולמני שלא מוצא את עצמו בעיר, ובקיץ שהגיע, כי מחשבותיו כל הזמן נודדות לזאת שהוא אוהב (וחושק) — והיא רחוקה. גם כשהוא נוסע אליה הוא קולט שמעולם לא יגיע למקום (מחשבותיו האוהבות והחושקות נוסעות ממש בכיוון ההפוך, על שום הרצון להמשיך לחשוק ולהתגעגע). שיר שמגלם את האהבה שמעבר לכל ממשות קונקרטית — בזה הבחור מאוהב; קצת כמו יונוס אמרה הסוּפי המודיע לאוהבים: באהבה התאהבתי או כמו ג'ון קולטריין עם  Love Supreme השיר נכתב על ידי קונטה,  בן השלושים ואחת, בשנת 1968 ובוצע לראשונה על ידי אדריאנו צ'לנטאנוֹ (נולד 1938) והפך ללהיט ענק (העיבוד של אריק איינשטיין "אמרו לו" נדמה כמתבסס על ביצועו של צ'לנטנו במובהק).  קונטה היה אז עדיין עורך דין צעיר, שכתב שירים לעת-מצוא, ורק מאוחר יותר לאור הצלחותיו, החליט במהלך המחצית השניה של שנות השבעים, לעבור למוסיקה במשרה מליאה. בימי הקורונה תועדו בתים משותפים באיטליה, לפעמים שכונות שלימות, שרים את Azzuro מהמרפסות. קשה לי להצליח להבין איך שיר עם טקסט כזה הופך למזוהה עם הנבחרת הלאומית בכדורגל, ובכלל לשיר אהוב בכל איטליה למעלה מחמישים שנה אחר שנכתב. קונטה כבר בן 84. עם שיר לאומי כזה, אני מודאג פחות מעתידם של האיטלקים והרבה יותר מעתידם של הישראלים. ממשיך להקסים אותי, שבלב עיר, מחפש קונטה את אפריקה, ותוהה לאן האריה שהיה שם בילדוּת (כמדומה) – נעלם.  

   הביצועים ל-Azzurro לקוחים משתי הופעות חיות שונות. האחת משנת 1988 (קונטה בה כבן 51) ואילו השניה עם הבנדריאון, המהדהד את צליליו של המוסיקאי הארגנטינאי, אסטור פיאצולה (1992-1921), לקוחה ממופע משנת 2011 (קונטה בו כבן 74).

*

*

*

בתצלום:  Paolo Conte near the piano, Photographed by Michael Wilson, Taken from the booklet of Conte's CD, "Reveries", .Nonesuch Records: New York 2003

Read Full Post »

*

  

***הדימוי הזה של החייל פעור-הפה ומוכה אימה מול חשכה שאין לה קצה, המגלמת את רגע מותו בהווה או זה העתידי, הולך איתי זה מספר שבועות. הדימוי הזה כלול בין עבודותיה של האמנית דליה קליין בתערוכתהּ האם אנו גוועים? (אוצרת: אירנה גורדון) המתקיימת בבית האמנים בתל-אביב (רח' אלחריזי 9, תל אביב-יפו). בטרם אעבור אל-מה שמגלם החייל הזה בעיניי, אני מעוניין לומר משהו על הפער הבלתי-גשיר בין הרגשות הספונטניים של האימה ושל החרדה המציפות וכובשות אותנו בהרף, ובין אמנות התצריב הדייקנית, העשירה והמינימליסטית גם יחד, של קליין. כל תצריב ותצריב בתערוכתה הנו פרי של שנות-עבודה, של עמל דייקני על לוחות מתכת בשילוב גרגרי שרף ואמבט חומצות. זוהי עבודה הדורשת מומחיות רבה ומדידות מדוייקות מעבדתיות, הכרוכות בהוצאת הלוח מן החומצה בטרם החומצה תאכל את הלוח יותר מדיי. כשעומדים מול אימתו של החייל מול מותו הקרב שלו ושל חבריו ומעלים על הדעת את העמל הרב, התכנון המבוקר, כמעט אסטרטגי,  של יצירת הדימוי הזה, עולים על הדעת פסלים רנסנסיים, או ציירים מן הריאליזם ההולנדי או את יצירתו האנטי מלחמתית של פרנצ'סקו גויה (אמן תצריב האקווטינטה הראשון), שעיקרם מאמץ אמנותי מתוכנן, מכוון, אובססיבי, כדי להנציח הבעת פנים יחידה, או מגע גוף בגוף.

***איני הולך הרבה לתערוכות, אלא מזמן לזמן. עם הזמן, אני נוכח עד כמה, להפתעתי הגמורה, אמנות קרה, ארכיטקטונית בדרכהּ, הדורשת מומחיות רבה ולמדנוּת, כובשת אותי הרבה-יותר מציור צבעוני שיש בו איזה דימוי מהיר וזריז, שנועד לחלץ מצופו רגשות התפעלות או תדהמה, משום נועזותו, או משום שהוא מערער את הקונוונציות הימיומיות (במיוחד פוליטיות). עם הזמן, יותר ויותר, אני יודע להעריך אמנות כפרי של נסיונות ממושכים ושל למדנות ארוכת-שנים ועמוקה, גם אם שקטה וחבויה יותר. אמנות כזאת מגולמת בעיניי בעבודותיה של דליה קליין, שאינן מתנפלות על העין (רובן מודפסות בשחור-לבן), אבל תובעות מן העין שימת-לב לפרטים ולריבויים, ולתהליך יצירה שאינו מבקש להביע אמירה חדה וחד-משמעית, אלא להותיר בצופה רושם אניגמטי, ובראש ובראשונה – להביע את עומק המבע האמנותי (במתכת ובדפוס) ואפשרויותיו.

***התערוכה והעבודות הכלולות בהּ הנן מסע של האמנית בעקבות שירי החפירות של המשורר הבריטי ווילפרד אואן (1918-1893). משוררים אירופאים לא-מעטים תיארו את זוועות המלחמה, ובמיוחד את התחושה לפיה אירופה הקריבה לשווא דור של אנשים צעירים שנועדו לחיות ונשלחו אל מותם במאות אלפיהם בחסות מדינות ואימפריות; משוררים וסופרים, משני עברי המתרס, כגון: גאורג טראקל, ג'וזפה אונגארטי, הוגו באל, בלז סנדרר, איסק באבל, אריך מריה רמארק, וחברו הטוב של אואן, זיגפריד ששון (Crazy Jack), שהביע עוד ב-1917 את ביקורתו הנוקבת על מעשה הרמיה של הדרג הפוליטי הבריטי נגד הלוחמים, הנהרגים, נפצעים וסובלים לשווא. ההתמקדות של האמנית באואן דווקא נקשרת לדידי בתהליך היצירה השירית של אואן עצמו. אואן לא ביקש לחבר שירת מחאה פוליטית, הוא היה פטריוט אנגלי מסור. הוא ביקש לתאר בפרוטרוט, באופן תהליכי ומצמית, את המוות בחיים שנגזר על הלוחמים בחזית, העומדים יום אחר יום מול איתני הטבע, הפגזות ארטילריות הקורעות את חבריהם לגזרים לנגד עיניהם, פינוי פצועים שנותרו רק חלקי-אדם, ואת השפעות הנשק הכימי (הכוויות) והחוויה של לחימה עם מסכת גז, הכרוכה בחוויית חנק (אגב, התנסיתי פעם באיזה מעמד צבאי, בחוויה של חבישת מסכת גז תוך ריצה ארוכה או תנועה מהירה של כמחצית השעה בכל פעם, וזו חוויה כמעט בלתי נסבלת, במיוחד אם נאלצים לחזור עליה, לפרקי זמן ממושכים, פעם אחר פעם). אם אצל משוררים אחרים מוקד השירה הוא מחאה פוליטית ותחושת מוות קרב (אין ממנו מוצא), אואן מדגיש את משך המלחמה ואת הדחק היומיומי, השוחק ומאכל את הנפש ואת תקוות-החיים האצורה בה. את האימה והייאוש שהם לבסוף נחלתהּ, כינו בימים שאחרי המלחמה הלם פגזים, ולימים Post-Traumatic Stress Disorder. אואן היה המתעד של תנועות החיים האחרונות, של מי ששוב אינם יודעים האם הם עדיין חיים.

***נפש האדם אינה בנויה להתמודד עם דחק לאורך ימים. היא נשחקת. היא מאבדת את הויטאליות, את יצר הקיום העצמי, ששפינוזה כינה Conatus Essendi. מצב שבו האדם הצעיר נוכח בהתכלותו המתמדת אין-אונים הוחרף עוד יותר בימי מלחמת החפירות, שבו למשל הוצאו להורג חיילים שהחליטו לסגת על דעת עצמם, משום שלא יכולים היו לשאת עוד את הפגזים או משום שרצו להציל את חבריהם הפצועים ולפנותם (במיוחד בצבא צרפת). העובדה שחיילים צעירים הובלו למוות בידי ממשלותיהם, ולא זו בלבד אלא שפעמים מפקדיהם הורו לירות בהם למוות מפני שלא יכולים היו לשאת עוד את המלחמה, כדי שלא יכניסו מורך לב בלוחמים אחרים, מדגימה עד-כמה נמצאו חיילים במציאות שבה הם מאבדים כל הזמן (מחבריהם ומעצמם) ובכל זאת נחשבו חייהם בעיני המפקדים רק כל זמן שיסורו למשמעתם ויוסיפו להילחם.

***שיגעון המלחמה הזה הוא שנסוך כאימה על פני החייל בעבודתהּ של דליה קליין. זהו חייל היודע שאין לו מוצא, שהוא מהלך בגיא צלמוות חסר אלוהים, שבו עליו להרוג או להיהרג  וממילא לעשות את שני הדברים מדי יום בו-זמנית. זו אינה אימתו של אדם נוכח המוות (כלא-ידוע, כאין, כחותם החיים), אלא אימה הנסוכה כמסכת-מוות על פני אדם שהתוודע לכך שהוא כבר מת (רגע המוות חלף עבר). כוחותיו כבר כלו. אין מה שיכול לפדות אותו כבר ממותו, אף שעודו בין החיים.

***בפתק שנמצא בעזבונו של אואן בנובמבר 1918, ונשלח אל אמו, הופיעה ציטט מתוך תרגום אנגלי של שיר של המשורר הבנגלי-הודי, רבינדרנת טאגור (1941-1861):  When I leave, let these be my parting words: what my eyes have seen, what my life received, are unsurpassable . את המילה החותמת ניתן לתרגם באופן דו-משמעי: מה שאין-למעלה ממנו או מה שאינו ניתן למסירה (במלים). את האלם הזה, נטישת המלים, ההגיון שלהן שאין בו עוד כל-מובן, ניתן אולי למצוא אולי גם בחתימת חיבורו המאוחר של קצין אוסטרי, ששרד את המלחמה, אבל נותר ככל-הנראה הלום-קרב, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889), חקירות פילוסופיות, בדמות אי האפשרות להביע כאב עמוק בשפה ומתוך השפה (מהדורה עברית, משפטים 246-245), וניתן לאיתור בשיריהם של משוררים נוספים, שהשתתפו במלחמת חפירות או בלוחמה בשטח-בנוי. למשל אצל הישראלים: חיים גורי (2018-1923) בשירו שחורים (שירי חותם, 1954) ורון דהן (נעורים, 2012). אצל הראשון, האימה בלתי נתנת למסירה ( … גַּם אֲנַחְנוּ לֹא הִכַּרְנוּ אֶת פָּנֵינוּ/ /חִוָּרוֹן מוּזָר וְאַחֲרוֹן הָיָה בֵּינֵינוּ/אין לִמְסֹר אֶת שֶׁרָאוּ עֵינֵינוּ);  אצל האחרון, הופך ירי כוחותנו על כוחותנו לחוויה משתקת של אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית (שם, עמוד 20).

***לבסוף, אם ארשת האימה הנסוכה על פני החייל היא ארוכה, מתמשכת ואינסופית, כדהן, או מביעה מוות בחיים כאואן, ובד-בבד, אינה ניתנת למסירה מילולית (אואן, ויטגנשטיין, גורי), נשאלת השאלה (הסמוכה): האם ניתן להביע אותה גראפית? כשנזכרים בתהליך הממושך, הדייקני, המסוכן והמפרך שעבר הדימוי דרך לוח המתכת דרך אמבט החומצה, המצלקת אותו – אפשר שזו הדרך המתאימה יותר (דרך ממושכת ומבעיתה). יתירה מזאת, התהליך הארוך שהעבירה קליין את הדימויים שרחשו בנפשהּ בעקבות הקריאה בשירי אואן הוא מאלף בדרך שבו היא כפתה על עצמה קושי במבע : שהות ארוכה, תכנון, למידת תהליכים מורכבים (במהלך שנות ההכנה התנסתה לראשונה במדיית התצריב והתלמדה בהּ), הוא במובן-מה, הולם את תיעוד תנועות החיים האחרונות, וגם את אי-האפשרות למסור במדויק את האימה ביצירת וילפרד אואן. במובן זה, יצירתהּ של קליין בעקבות אואן היא נסיון להתחקות באופן אתי אחר הקושי למסור את שרואות עיניו, ולא ליצור מצג שכולו אסתטיזציה של מראות-מלחמה. במובן זה אמנותה של קליין אינה רק אמירה בגנות המלחמות, אלא יצירה אתית קשובה ורגישה לטקסטים שבעקבותיהם יצאה ולרוחם.

תערוכתהּ של דליה קליין תינעל במוצ"ש 17.2.2018. כדאי להספיק לבקר בה.

התערוכה תוצג שוב הקיץ באוקספורד, למלאת 100 שנה למות אואן. 

*

*

*               

בתמונה: © דליה קליין, אימה – הַצּוֹפֵה (פרט בקירוב מתוך העבודה), תצריב ואקווטינטה,2008-2017.

Read Full Post »

sorensen.1994

*

אך כלום לא היינו יכולים לדמות לעצמנו שאלֹהים העניק לפתע הבנה לתוּכִּי, והתוּכִּי כעת מדבר לעצמו? – אבל יש חשיבוּת לכך שכדי לדמות זאת, נעזרתי בדימוי של אלוהות. 

[לודויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית והקדימה מבוא: עדנה אולמן מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1994, סעיף 346, עמוד 145]

 *

   את ספרו של סרחיו ביסיו בורחסטיין  [תרגמה מספרדית: סוניה ברשילון, זיקית הוצאה לאור: ירושלים 2014] קראתי כבר לפני כחודשיים וחצי; ספר מהנה, כמו נניח הצגה יומית טובה של סרט דרום אמריקאי יצירתי ועצמאי, אי-שם בשלהי שנות השמונים או ראשית שנות התשעים בקולנוע לב, או דיזינגוף, או טיילת או בקולנוע של מוזיאון תל-אביב. אני כותב את הדברים לשבחו של הספר; מציין את הרעננות שבו, את עבודת הכתיבה הרהוטה והנעימה הארוגה בו, ובכל-זאת, כאשר בשעתו חשבתי אם יש לי מה לומר על מסע שעברתי עם הספר, עצרתי מלכתוב עליו. לא חשבתי מאז שקראתי בו לשוב אליו, והנה לאחרונה התחלתי לשמוע מן העבָרים א/נשים המציינים/ות את הספר כפנינה ספרותית ראשונה במעלה, או לכל הפחות כספר השנה. אני מודע לכך שלאנשים שונים טעמים שונים ועוד יותר מקבל את זכותו של הזולת להנות ולהוקיר כל דבר שהוא חש צורך להנות ולהוקיר, ובכל זאת דווקא הקולות הללו בלוויית חוויית הקריאה השונה שלי, הביאו אותי לישב ולכתוב את הרשימה הזאת, בהּ איני מקווה חלילה לשלול את חוויית הקריאה של אחרים/ות, גם לא את ההנאה המסוימת שחשתי בזמן הקריאה בספר. אלא בעיקר על מנת לבקר את התפישׂה לפיה מדובר בפנינה ספרותית, קלאסיקה בהתהוות.

הספר כולו נקרא על שמו של מטופל אלים התוקף בסכין את הגיבור, הפסיכיאטר אֶנסוֹ, תקיפה המהווה טריגר לעלילה, משום שבעקבותיה מחליט הגיבור לרכוש בית-עץ על יד מפל-מים רועש, הרחק מן העיר, הרחק מזוגתו השחקנית-העולה חוּליה, אשר יחסיהם עלו על שרטון (היא נושאת את ילדו ברחמהּ אולם רוקמת רומן אהבים עם גבר אחר). כמו כן, הולך ומתבאר כי הגיבור ידע בעבר הלא-רחוק אבדן של אהובה ובת זוג (קיוּ), בתאונת דרכים קלה שאירעה אחר החלמה מתאונת דרכים קשה שהצריכה תהליך שיקומי ארוך.  בורחסטיין התוקפני שב להטריד את הגיבור, אלא שעד שלב די מאוחר בספר כלל לא ברור האם בורחסטין הוא אדם מוחשי או רק ביטוי לדכאונו ולנסיגתו ההולכת וגוברת של גיבורו הפסיכיאטר מן החברה. היו רגעים שבהם חשתי כי הסיפור הולך למקום בו יתבאר כי בורחסטין הוא סוג של הטרונים או אויב דמיוני; ביטוי לכאב הפנימי של הגיבור המבקש לפגוע בעצמו, במיוחד כאשר הוא מצטט שיר מאת בורחסטיין באזני שומעים, וכאשר הם שואלים אותו האם השיר שלו הוא עונה שהשיר חובר על ידי חבר (משורר סוריאליסטי) שמת.

 בורחסטיין בעיניי הוא, בראש ובראשונה, תרגיל ספרותי, בהשראת חרדת ההשפעה להרולד בלום. המחבר מעניק למטופל התוקפן שם הממזג בין שתי השפעות-בולעניות: חורחה לואיס בורחס ולודוויג ויטגנשטיין ומנסה לעצב לעצמו נתיב ספרותי,החורג מעולמם. הוא מסרב להיבלע. מבחינה זו הפומה המופיעה על יד הביקתה בכפר, התוכי המכור להתחשמלוּיוֹת; המפל הרועש שיש להחריש; וגם המטופל נושא הסכין, הם ביטוי לחרדת ההיבלעות הזאת ובד-בבד לאיווי להיבלע ולא להיות עוד; ביסיו יוצר ספרות אינטלקטואלית ברוח בורחס ועם זאת משאיר את המטפיסיקה, האפיסטמולוגיה, התיאולוגיה – החביבות כל-כך על בורחס והמזוהות עימו מחוץ לספרו; קו דומה מייחד המחבר בכל הנגע לויטגנשטיין המאוחר. הוא עוסק בשאלות של זהות, ודאות וספק, ובשאלת משמעות השפה ומשמעותן של המלים; עם זאת, גם כאן, מותיר ביסיו את התמות החוזרות אצל ויגטנשטיין, ואת האובססיה שלו למילולי וללוגי מחוץ לספרו. ביסיו מבכר להדגיש את שותפות-הגורל בין בני-אדם ובין חבריהם האנושיים/בעלי החיים –   אגב, כך הוא מצביע על מוגבלותם של המלוליות ושל ההגיון. מערכת התייחסויות שלנו אלו אל אלו, הקשרים הבלתי מילוליים שאנו רוקמים, הם לדידו משמעותיים לאין שיעור.

שמעתי מציינים את מקוריותו של ביסיו בכל הקשור בפרוייקט החרשת המפל של אֶנסוֹ, ובטוויית דמותו של התוכי המלנכולי, המכור להתחשמלויות, גואליצ'ו, המפוחם כולו מבפנים. אבל ניכר בעיניי כי ביסיו קרא כמה וכמה ספרים בני הדור האחרון, ואלו אפשר שהעניקו לו השראה. אֶנסוֹ העלה בזכרוני את טורו אוקאדה גיבור ספרו של הארוקי מוריקאמי, קורות הצפור המכאנית, המתמודד עם היעלמם של אשתו ושל חתולו, תחילה בירידה לבאר, ובהתרחקות מהכל, ואחר-כך, תוך מסע בסופו הוא נכון להמשיך בחייו (חסר-מזור, מודע לאלימות חסרת הקצה המשתוללת בעולם). קריאת הצפור המכאנית המבטאת את הדטרמניזם ואת החורבן הבהבה בי את גאוליצ'ו של ביסיו, הנמשך פעם אחר פעם אל השקע להתחשמל כמעט-למוות, כאילו הדבר כלל אינו נתון לבחירתו. כמו כן, מערכת היחסים בין אֳנסוֹ ובין גואליצ'ו הדהדה בזכרוני את יחסיהם של ויקטור ומישה הפינגווין, בספרו של אנדרי קרקוב, המוות והפינגווין; גם שם מוצג הפינגווין כדמות אנושית ונוגעת ללב. גם שם בסיום, מצליח הגיבור להגיע למצב שבו הוא יוצא ממשבר קיומי ומהסתבכות רבתי בכל מערכי חייו לחיים חדשים (אמנם ללא הפינגווין חולה הלב שלו, ולמרות האלימות המשתוללת שידע מקרוב); אנסו אף הוא מצליח בתום תהליך לשקם את עצמו, הן מבחינה מקצועית ונפשית, אולי גם מבחינה זוגית. הוא גם הופך אב. אנו יודעים שהאלימות והאבדנים שידע ילווהו גם הלאה. אך הוא פונה להמשיך.

מבחינה זאת, יש לדעתי למנות את בורחסטיין לצידם של קורות הצפור המכאנית והמוות והפינגווין (אולי גם לצד חברו של המנוח, ספר נוסף של קרקוב, אשר בין גיבורו טוליה ובין גיבורו של ביסיו ישנן כמה הקבלות מעניינות, גם בתהליך אותו הם עוברים).  איני בטוח אם אף אחד מהספרים האלה הוא יצירת מופת; אל אף אחד מהספרים הללו לא שבתי אחר שקראתיו. ואיני זוכר בהם קטעי כתיבה מפעימים המלווים אותי שנים. אבל הם ספרי עלילה מקוריים, עצמאיים; דומה כי יוצריהם ניסו להימנע מנוסחתיות אף לא כיוונו לכתחילה אל רשימות רבי המכר. כמו יוצרי קולנוע עצמאיים [האחים כהן, האל הארטלי, ג'ים ג'רמוש, דיוויד לינץ', קוונטין טרנטינוֹ –  ובכל זאת, איש מהם איננו Author  כקורוסאווה, גרינוויי, אנגלופולוס או פליני], שסרטיהם נכחו לא-מעט בחיי הצעירים, כך הספרים האלו, כוחם— בקריאוּתם, ביכולתם לצאת מן הקוים, ולערער על מגמות נוסחתיות קיימות, להציג אפשרויות רעננות פרוזה. האם בורחסטיין הוא פנינה ספרותית? אני חושב שאת התשובה שלי כבר נתתי— מדובר בספר קריא מאוד, מהנה, מקורי, כיפי. ספר נהדר לקחת לנסיעות. מן הסוג שאחריו רוצים לקרוא עוד כאלה (אבל שלא יהיו יותר מדיי כאלה; שלא ייהפך לשיטה). ובכל זאת, וזו אמת מידה בלתי מבוטלת לדידי: למרות שעלעלתי בו שוב לצורך כתיבת הרשימה הזאת, לא ניעור בי חשק לשקוע שוב בקריאתו.

לדף הספר

*

*

בתמונה למעלה: Arne Haugen Sorensen, Cat and Bird, Oil on Canvas 1994  ©

Read Full Post »

soyer*

בסיפרו המאוחר חקירות פילוסופית (1953), אשר ראה אור מן העיזבון, שנתיים אחר פטירת מחברו, כתב ויטגנשטיין את ההרהור המפתיע הבא:

*

מנין לנו ולו רק הרעיון שיצורים, חפָצים, יכולים להרגיש?

האם הובילני לידי כך החינוך שקיבלתי, בכך שהפנה את תשומת לבי לרגשות שבקרבי, ועתה אני מעתיק את הרעיון אל האובייקטים שמחוצה- לי? האם אני מכיר בכך שיש כאן (בקירבי) דבר מה שביכולתי לכנותו "כאב" ללא שאמָצא סותר את שימושם של אחרים במילה? אל עצים ואבנים וכו' איני מעתיק את הרעיון שלי.

כלום אין ביכולתי לדמיין שיש לי כאבים איומים ושאני הופך אבן כל עוד הם נמשכים? אכן, כאשר אני עוצם את עיני, כיצד אדע שלא הפכתי לאבן? – ואילו זה היה קורא, באיזו מידה היו לאבן כאבים? באיזו מידה ניתן ליחסם לאבן? מדוע בכלל צריך שיהא כאן מי שיישא את הכאב?!

והאם ניתן לומר על האבן שיש לה נפש משלה ושלה יש כאבים? מה לנפש, או לכאבים ולאבן?

רק על מה שמתנהג כמו בן-אדם ניתן לומר שיש לו כאבים.

שכן חייבים לומר זאת על גוף, או אם תרצה, על נפש שהיא של גוף, וכיצד יכול גוף שתהא לו נפש?   

[לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1995, עמ' 132, סעיף 283]

*

   יושם לב כי הפרגמנט/אפוריזם הזה של ויטנשטיין נושא בחובו לכל הפחות שני קולות, המקיימים דיאלוג זה עם זה:  מנין לנו ולו רק הרעיון שיצורים, חפָצים, יכולים להרגיש? ומנגד: רק על מה שמתנהג כמו בן-אדם ניתן לומר שיש לו כאבים. שני כיווני  המחשבה ארוגים בדברי ויטגנשטיין כתזה ואנטי-תזה. עם זאת, ויטגנשטיין אינו חותר כפרידריך הגל לסינתזה, למהלך שיפשר, יתאם, ויאחד בין עמדות מנוגדות. אלא דווקא חותר להציב את הלכי המחשבה/הרגש המנוגדים האלה, כפרדוקס או כחידה בלתי פתירה.

   בפתח דבריו מציב ויטגנשטיין תחושה המלווה את האדם לפיה העולם כולו מונפש, כלומר: מלא נפשות מרגישות וחוות ממש כמו האדם. התחושה של האדם לפיה בעלי חיים הם בעלי רגשות, חשים כאב, ודאי אינה מופרכת כלל ועיקר (על אף ששורה של הוגים פילוסופיים מדקארט ואילך הסתייגו מכך; דקארט ראה בבעלי החיים אוטומטים המתפשטים במרחב). ואילו לגבי החפצים הדוממים— תחושה זו של ייחוס רגשות מחשבות וחיוּת, יש להניח, מלווה את הילדים בעת משחק בחפצים דמויי בעלי חיים או דמויי אדם (בובות וכיו"ב), או את הבובנאים בעת שהם מפעילים את בובתם. באופן שקול, קצת האנשים הדתיים מייחסים קדושה שכביכול אופפת חפצים דוממים: כתלים, בתי תפילה, ציוני קברים. אנשים אחרים מתבוננים ביצירת אמנות אחוזי השתאות. עתים חוייתם חורגת מן ההבנה לפיה היצירה היא מלאכת אמן; אלא נוטים ליחס לה משהו המפקיע את היותה חפץ דומם שאנו (בני אדם) מייחסים לו משמעות— ונוטים לייחס לה משמעות משל עצמה. ילדים בדרך כלל נושאים עימם איזה חפץ (דובי, שמיכה, בובה, את צעצוע), המהווה סוג של חפץ-מעבר, המאפשר להם לחוש ביטחון בכל אשר יילכו, כלומר: גם כאשר הסביבה החיצונית משתנה מסביבם; החפץ הופך להיות סוג של עוגן בעולם.

   ילדים גם נוטים לטפל בצעצועים שלהם, ולהעביר אליהם קצת מהרגשות המופגנים כלפיה על ידי המבוגרים. לילד עשוי להיות טבעי לגמריי שהדובי שלו חולה או שלבובה שלה כואב. באיזה אופן, זה היה מבדח אותי במסגרת השירות הצבאי שלי לקרוא לתחנת העבודה שלי "יקירתי" ולשאול אותה: "התעוררת, יקירתי?". חלפו כעשרים שנה, ומה אומר, איני חושב כי דיברתי עם הלפ-טופ שלי מעולם. ויטגנשטיין כותב "אל עצים ואבנים איני מעתיק את הרעיון שלי". הכרתי פעם שני עצים ששכנו מול חלון הבית שגדלתי בו. לפעמים כילד וכנער צעיר ראיתי בהם בעלי-ברית, עדים לקשיים שלי, לכאבים, להתמודדויות, לאבל, לשמחות.

   עניין אחר הן תמונות של אנשים אהובים בהם אנו תוהים לתור איזו ארשת, איזה קו ייחודי או רושם, ששמור עם האדם החי (או שהיה חי) וכעת אנו מתבוננים על תמונתו. אם זהו ייצוג דומם לחלוטין, מדוע הוא פונה באופן כה ישיר אל זכרונינו, ומעורר בנו  התרגשוּת. בהקשר זה, ניתן לציין את חוויית הטקסט הדומם, את הפליאה על כך ששורה מוסכמת של סימנים דוממים (שפה כתובה) עשויה להביא את האדם לכדי חוויה, מחשבה, רגישות.  אותה פליאה העולה בנו מול ציור מעולה במוזיאון, או נוף יפהפה ודומם— כולם אדישים לגמריי לגבינו, או שלא?

   הפרדוקס המסוים הוא ההכרה שלנו כי אנו היצורים החושבים, החווים והכואבים העיקריים והייחודיים בסביבתנו. הדעת נותנת כי אנו רק מייחסים ליצורים ולחפצים המקיפים אותנו תכונות אנושיות, משום שהם נמצאים בקירבתנו ואנו רוצים לצאת מן הבדידות והניכור, ולחוש כי במידה רבה, אנו איננו לבדנוּ. ובכל זאת, אנחנו לומדים לא מעט ממערכות דוממות, שבהן הונחה חכמה או אמנות מסוימת (ספר, מחשב, תמונות). כאשר אנחנו מייחסים תבונה לקוסמוס (אם היא שורה בקוסמוס או עליונה לגביו), או להבדיל, השגחה אלוהית, האם זה שונה בהרבה בעצם, הייתכן שאנו מנסים בכח לצאת מן הבדידות והאדישות של הטבע לגבי חיינו ומותנו, ולחוש כי איננו נמצאים לבדנו. שכן אם הקוסמוס הוא גוף, הרי שבמקרה זה, אנו מבקשים למצוא איזו נפש שבגוף, או נפש חיצונית לגוף הנמצאת בזיקה כלפיו. אנו מייחסים לו תבונה ואייכפתיות, כאילו מבועתים  מן האפשרות שהוא גוף דומם לבדו. אפשר יש שָם דבר-מה אפשר אין-שם דבר. השאלה עומדת בעינה: כיצד יכול גוף שתהא לו נפש? ההנחה שיש לו נפש היא אנושית למדיי.

הערה: לאחר חושבין החלטתי להסיר את הרשימה שפרסמתי מוקדם-יותר היום בשם 'מסה ואנרגיה' ולהעלות במקומה את הרשימה הנוכחית. קוראים/ות, שקיבלו הודעות כפולות, עימכם/ן הסליחה.

 *

*

בתמונה למעלה: Moses Soyer, Still Life with Violin and Apples, Oil on Canvas 1936

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

chess.game

*

ניתן כמובן לדמות שני אנשים בני עם כלשהו, שאינו מכיר משחקים, היושבים ליד לוח שחמט ומבצעים את מהלכי משחק השחמט; ואפילו עם כל תופעות הלוואי הנפשיות.

[לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאה ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1995, עמ' 115, מתוך סעיף 200] 

*

אני מדמה.

אני חושש שאם אדמה מספיק זמן, אראה לנגד עיני את אחד השחקנים לועס את הצריח ואילו האחר מנסה לרכוב על גב הפרש, ומתעצבן על חוסר ההתאמה בין הסוס ורוכבו, ומה חשב לעצמו מַלֶמְבּוֹ השחור, אל הדרכים, כאשר יצר סוס שכזה שלא ממש ניתן לרכוב על גבו וגם אין בו בחינת סוס נדנדה.

בלי אומר ודברים, לוקחים משם את לוח השחמט ואת הכלים ויוצאים את החדר בהבעת התנצלות. הנער-השליח של מנהל הניסוי חוזר אחרי דקותיים ומחלק לשניים כיפות, טליתות ומחזורים לראש השנה. כעת, אני מקבל את ההוראה לדמות שני אנשים בני עם כלשהו, שאינו מכיר תפילות ולא את לשון התפילה, היושבים עם טליתות ומחזורים ומתפללים; ואפילו עם כל תופעות הלוואי הנפשיות.

אני שואל את עצמי. אם אכנס נניח בטרם תפילת מוסף, אברך על שמיעת קול שופר, ואצפצף בקאזו, האם יידעו להבחין בינו ובין השופר? האם יתעקשו על שמיעת מאה קולות? (חלקן מעומד חלקן מיושב) האם הואיל ומובטח כי כל תופעות הלוואי הנפשיות יהיו מנת חלקם, הם ירגישו כי אכן תפילה, תשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה?

לוקחים משם את הכיפות, הטליתות והמחזורים. הנער השליח של מנהל הניסוי חוזר אחר דקותיים עם אמבט מלא מים חמים ושלשה עשר ברווזוני גומי צהובים.

זהו, כפי-הנראה, ראשיתו של ניסוי הכרתי נוסף.

*

שנה טובה לכן/ם ולכל היקרות/ים לליבכן,

שנת שלום, אהבה, בריאות טובה, קשב וקירבה בין בני האדם.

שנה טובה מקודמתהּ.  

רשימה זו משלימה חמש שנים לפרא אדם חושב. 

תודה לכולן/ם על הקריאה ועל שיח התגובות המשמח עד הנה ולהבא.

**

חשבתי לצרף פה את השיר Five Years לדיויד בואי אבל לא גדלתי עליו, לפיכך הנה מצפצף בקאזו:

*

*

בתמונה למעלה: Wlad Safronow, Chess Game, Oil on Canvas 2008

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

violet

*

א.  אדם לבדו שקוע בכורסת טלוויזיה בלב יער לוחץ שוב ושוב על כפתור השלט, בתקווה שהיער יהפוך שוב לעיר.

ב. אדם הולך בנוף עירוני, הולך איטי, קורא עיתון. פתאום עולה בדעתו כי העולם המקיף אותו הוא עיתון גדול, עמודות וטורי אותיות. רק לנגד עיניו מסתופף לו נוף עירוני.

ג.  אלוהים בתמונה של לפני ואחרי. לא ברור לפני מה ואחרי מה. גם לא ברור אם זה אלוהים.

ד. פעם האהבה היתה יורה חצים והמוות קוצר במגל; כיום: לאהבה יש רובה סער והמוות קוצר בקומביין.

ה. על גבי קופסת הוופלים (אפיפיות) מופיעות וופלים ולצידם ספל קפה. בני הקט מפחד להטות את קופסת הוופלים כדי שספל הקפה המודפס על פני האריזה לא יישפך. אני מבין אותו. במה שנוגע לדימויים יש להיזהר. אני נושף קימעא על הקפה כדי להצן את חומו.

ו. שני חתולים חולפים בריצה על פניי ברחוב. האחד חומק מהשני  אל תוך חצר. אני נזכר במה שלודוויג ויטגנשטיין כתב: 'ההיבט העמוק מתחמק בקלות'. וחושב לעצמי שאם זה שחמק היה ההיבט העמוק מדוע רודפו, ההיבט הגלוי, יש להניח, עומד מתנשף, מבולבל ומפלבל בעיניים; כאילו אבד ממנו משהו. אני לא באמת יודע מה הוא חושב אך המלים: 'עד הפעם הבאה' מהדהדות לאורך הרחוב.

ז. האם חתול יודע שהוא נמצא בשביל החלב בשביל החלב?

ח. הנטיה הבלתי מובנת של אנשים שלא התראו שנים להביא מזכרות מאותם ימי עבר, כמו עדות למה שהתחולל ביניהם פעם. יש להתחיל להביא עדויות למרחק, לַאֵינוּת, לגעגועים. את זה האדם האחר לא הכיר ואיננו מכיר. אלו פנים שאיננו ששים להראות.

ט. עם ידידה ברחוב ליד הבאר. היא עם סיגריה; אני עם כוס בירה שלקחתי החוצה. אנחנו מדברים על הרחוב. על האפשרות להבין רחוב כאוסף של צורות גאומטריות המתרוצצות בתנועה בלתי פוסקת. היא שואלת האם אני באמת רואה את זה ככה. אני משיב: 'רק נניח'. האם אני מתבייש להראות את מה שראיתי. מה יש לי לכסות? עד מתי אכסה?

י. אאוגוסטו מונטרוסו כתב: 'כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם'. לפעמים נדמה לי שכאשר אני מתעורר (לא משינה. רק לפרקים קצרים אני ער באמת) נמצאת לידי החיה שתהיה פה לאחר האדם. אולי  דווקא אני הוא שממתין, כי היא זו שתישאר.

*

ציטוטים:

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס: ירושלים תשנ"ה, עמ' 116, אפוריזם 387.

אאוגוסטו מונטרוסו, 'הדינוזאור', הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד והספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 46.

*

*

בתמונה למעלה: Bruno Munari, From Black to White Through Violet, Oil on Canvas 1948

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

acrobats-over-my-city

*

בין שירי הספר נעורים מאת רון דהן מובא השיר המרעיד הזה:

*

אֶת הַצְּרָחָה:

"אַתֶּם יוֹרִים עָלֵינו, מְטֻמְטָמִים"

אֶפְשָר לְהַרְכִּיב וּלְהָבִין בְּכַמָּה צוּרוֹת.

לְמָשָל,

מְטֻמְטָמִים, עָלֵינו אַתֶּם יוֹרִים?

או מְטֻמְטָמִים יוֹרִים עָלֵינוּ, אַתֶּם.

אוֹ

אַתֶּם מְטֻמְטָמִים, יוֹרִים עָלֵינוּ

*

אֲבָל הַצּוּרָה הַמָּעֳדֶפֶת עָלַי הִיא זוֹ:

אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית.

 [רון דהן, נעורים: שירים, הוצאת אינדיבוק, מהדורה שניה, תל אביב 2012, עמ' 20]*

*

רון דהן מביא בספרו האמור כמה וכמה הדים להיותו לוחם במלחמת לבנון השניה (2006), בן לאב שלחם במלחמת יום הכיפורים. בספרו הוא מתאר גם מסע של אחרי צבא לאסיה (הודו? גואה? תאילנד?) עתיר בנסיונות סמים, ובמיוחד מאבק לשכוח, עד שדומה שהשירה שפרצה בשלב כלשהו ביטאה קוטב מנוגד בנפש. כלומר, משעה שהמשורר הבין כי חווה אימה בלתי נשכחת, הוא איבד את הרצון למחוק, והחל לרשום קוים לדמותהּ.

בפתח הדברים, יש להבחין, לסייג; זה אינו שיר פוליטי; שיר פוליטי נכתב על ידי משוררים שאינם עומדים בקו האש, איש לא יורה עליהם; מכורסתם הנוחה בעיר גדולה הם דנים בסיטואציה של המלחמה, איש-איש כהבנתו ולפי צו מצפונו (על פי אידיאולוגיה פוליטית או תיאולוגיה פוליטית המנחים אותו). זה ליבו לרצח האוכלוסיה הערבית; זה תועפות נצח-ישראל בגרונו. השיר כאן מציע עמדה קיומית בלתי-אמצעית. הכותב היה שם. על הכותב ירו. על הכותב לא ירו ברגע מסוים בעבר. על הכותב, כפי שניסח זאת, יורים עדיין שעה שעה. ולא הדיבור על הזה, ולא תרגילי לשון, המחליפים כאן את תרגילי הסדר, יצליחו להעביר ולנחם את מצוקתו של החייל שיורים עליו והוא מגלה לחרדתו שהוא גם עומד להיהרג מאש כוחותינו. זה שירו של חייל פוסט-טראומטי, שמבקש לתת מלים למה שלא ניתן. מנסיון זעום אני יודע שחולפות שנים עד שאפשר לשוב לישון, בלי שהחלומות מסיעים אותך שוב ושוב אל אותו הרגע.

נכון, אני יכול לזהות כאן הדהוד לפראזה המפורסמת של ארסמוס מרוטרדם, Dulce bellum inexpertis (=המלחמה מתוקה רק בעיני מי שטרם התנסו בה), כי הנה ברגע אחד מבעית, גם המלחמה, גם נצחונותיה וכיבושיה, כבר אינם מתוקים ולעולם לא יהיו שוב מתוקים (אם בכלל מתקו בעיני החייל, אי פעם). מעתה הם יישאו אך ורק את טעמה של אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית, וגם למופעי הזיקוקין של ערב יום העצמאות אף למצעדים הצבאיים ולמטסי ההצדעה— יהיה רק מגע מחודש ונוכח עם אותה אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית.

   קשה גם שלא לשמוע כאן את נוכחות נוכחות התרגילים בעברית שימושית של דן פגיס, למשל: ארץ אוכלת יושביה/אוהביה אוכלים את אוהביה/הֲפֹך את הַכֹּל לעתיד [דן פגיס, 'תרגילים בעברית שימושית:3", כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד:תל אביב 1991, עמ' 211]. גם ביסוד תרגיל השפה המעומד-יפה הזה, רוחשת האימה שמעבר לשפה,מעל למלים, שחיינו כאן אינה אלא שהויות מרוּוָחות בין מלחמות ומעשי איבה; מעל כל חתן וכלה רוחפת חוּפָּה של כאוס. כמו הנביא יחזקאל שהביט על מי נהר כבר והנה נפתחו לו השמים וראה מראות אלהים;כך הרגע שבו כוחותינו יורים על כוחותינו הופך לרגע התגלוּת של מהות העומדת מאחורי כל הדברים; הלוחם והמשורר יאלצו לחוות מעתה כל יום מימי חייהם על נהרות לנגד הכאוס באימה ארוכה מתמשכת,על כך שהיסוד הכאוטי ההרסני, שכמו בולען השואב אליו את כל העומד מעליו, עלול לגרוף אליו הכל.

   מול האימה הנוכחת מבקש המשורר להציע משחק בשפה המזכיר במקצת את המשחק-בשפה שהציע ויטגנשטיין בחקירות פילוסופיות [תרגמה מגרמנית והקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית,הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשנ"ה; הספר ראה אור לראשונה בגרמנית בשנת 1953, שנתיים אחר פטירת מחברו]. כמו ויטגנשטיין המבקש להוביל מן חוסר השחר הסמוי שבשימושי השפה שבידינו (קוצר ידם לייצג את העולם) אל עבר הבנה גלויה שבחוסר השחר הזה עליו מבוססת הציויליזציה השפתית בכלל. ויטגנשטיין תוהה האם המלה "כאב" בעצם מייצגת צעקה. ואם כן, הריי "הביטוי המילולי של הכאב ממיר את הצעקה ואינו מתאר אותה, שהרי כיצד אוכל בכלל לרצות להידחק באמצעות השפה בין מבע הכאב לבין הכאב?"(משפטים 246-245, מהדורה עברית, עמ' 123)  דומה כי גם בשירו של דהן, לוז השיר אינו האפשרויות לומר את המשפט; הפער הבלתי ניתן להמרה בין הצרחה שנזרקת לחלל האויר שמשמעה: "אַתֶּם יוֹרִים עָלֵינו, מְטֻמְטָמִים" (פסוק שנודעת לו משמעות בשפה כלשהי) ובין עצם כאבו של אדם צעיר העומד בפני מותו הניבט לו מקני רובי-הסער של חבריו. זו הסיבה לדעתי כי דהן מבכר את האפשרות שמעבר לשפה ואינה ניתנת להימסר בשפה או בדיבור מסוגנן. הלאו כיצד ניתן להביע במלים אֵימָה ארוכה, מתמשכת אינסופית? התרגום תמיד כושל, ואינו בן-מסירה.

   מלים שבשפה כך להבנתי את דהן כמוהן כרובי-סער. ניתן לפרק אותן, להרכיב אותן, ללכלך אותן, לנקות אותן, לירות בהן במטווח, לירות בהן בקרב, להכינם למסדר מפקד. הן משמשות אותנו ככלי-בית, כחפצים שימושיים, ככלי כתיבה, ככלי נגינה. ובכל זאת, כמו שכלי רכב אינם אלא קונקרטיזציה של מאוויינו לנוע בין מקומות במהירות מוגברת ובנוחות יחסית; עם זאת, המכונית עצמה אינה מביעה את האיווי, אלא את החפץ/האמצעי/המכשיר העומד לרשותנו כדי לבצע באופן יחסי את משאת-נפשנו. זאת ועוד, בתרגום האפשרי של הצרחה למלים: "אַתֶּם יוֹרִים עָלֵינו, מְטֻמְטָמִים" אצורות גם המלים: "הפסיקו את הירי, אתם הורגים אותנו". וגם המלים: "איני רוצה למות, אני רוצה לחיות". עם זאת, כל הביטויים הקיומיים האלו, אינם מצליחים לדובב את האימה האינסופית שאליה נחשף באחת המשורר, בעמדו נוכח כיליונו; אימה ללא קצה. אימה כמו צעקה היא בלתי אפשרית לתרגום באמצעות שפה.

 לבסוף, נזכרתי פתאום  בהתפוררותו הנפשית של חייל צעיר במלחמת לבנון הראשונה אחרי שהוא הורג ילד, בספרו של עמנואל פינטו טיניטוס — מה ניתן עוד לומר כאשר מתאחר כבר מאוד? האדם מוצא עצמו בפקודת ממשלות וגורמים ציבילטוריים להיות מוציא להורג או מוצא להורג, עתים מירי היריב עתים מירי חבריו. גם אם שופר עליו מזלו והוא יוצא מן המערכה הזו חי ושלם בגופו. אימה סתומה, שקשה מאוד לדובב במלים, תלווה מעתה את ימיו, ומראות של חורבות ערים וכפרים ושל השמדת חיים יִלָּווּ אל שנתו.האימה אינה הצורה המועדפת כפי שמשתמע על פניו מהשיר.עבור מי שהיה שם היא מועדפת רק משום שהיא ודאית—ודאית יותר מן המלים האמורות לייצג אותה (ואינן מייצגות).

*

תודתי  לציפי גוריון, על שהביאה לידיעתי את ספרו של רון דהן.

לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית

**

*

בתמונה למעלה: Zena Assi, Acrobats Over My City, Oil on Canvas, Date Unknown ©  

זינה עאסי,  ציירת לבנונית, ילידת 1974, דרה כל ימיה בבֵירוּת; עבודותיה הוצגו לראשונה בשנת 2005; החלה להציג תערוכות יחיד בשנת 2008, וממשיכה גם כיום. כל זכויות היוצרים על הציור לעיל שמורות לציירת.

*

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

Bourke-White

*

   אני חושב, אם אני זוכר נכון (בשעת הכתיבה הספר אינו לפניי),כי במשפט ה-160 מסיפרו המאוחר ביותר, על הודאות (1951-1950), כתב לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) כי כדי שהילד ילמד להטיל ספק בוודאות הגלומה בדברי הוריו,עליו לקבלם תחילה באמונה. כלומר, אל המרי והספק במה שמלמדים ההורים על העולם, קודמת אמונה ללא סייג בדבריהם; קבלת דבריהם כוודאוּת.

   זוהי אינטואיציה פשוטה למדיי,ובכל זאת אני בוחר לכתוב עליה כאן משום שהיא כוללת בחובה מסקנה מרחיקת לכת. גם אם חשבתי בעבר כי הרבה מאוד מהתפתחותי כאדם עמדה בסימן מרי וספק בתכנים בסיסיים שקיבלתי בחיי המוקדמים,מפי הורים ומפי מורים—עדיין עולה כי כדי שאוכל להגיע למקום הטלת הספק היה עליי להאמין תחילה שדברים הנאמרים לי או האופן שבו נוהגים בי הוא ודאִי,והיה עליי לקבלו תחילה כאמת נטולת סייג.

   על הרבה מתגבר האדם בחייו: על דעות קדומות; על אנשים שמבקשים להחדיר לו מראש כי הוא נועד רק לדברים מסוימים ומדברים אחרים מוטב שיימנע; על הסתרה והשתקה של דברים קשים שנאמרו או שנעשו ועל הטלת ספק גדול באופן יום-יומי ביכולותיו וכשריו. גם אם הלכתי משם מרחק גדול, האם אני יכול לשכוח את הרגעים הראשונים שבהם (אם לקבל את דעת ויטגנשטיין) קיבלתי והפנמתי מסרים ששלחו לי הוריי ורק אחר כך למדתי (בין היתר, בזכות אנשים אחרים שפגשתי) שלא אלו הם פני הדברים במציאות, והעולם עשוי להאיר אליי פנים הרבה-יותר.

   מדוע תופס אותי פתאום המשפט של ויטגנשטיין? אחד הדברים המרגשים אותי ביותר כיום הוא לראות הורים המאמינים באמת ובתמים בילדיהם מקטנות, מפרגנים ותומכים בהם בשעת קושי; ילד כזה עם הורים כאלה, אני נוטה להאמין,גם אם יטיל ספק בהוריו לעתיד לבוא,עדיין יישא מבעד לכל חוייה שתלווה את חייו,את אותו חותם מלווה ראשוני,של היותו ילד רצוי ומקובל ואהוב,הנכון לכל דבר וראוי לכל תמיכה. אצל ילדים שהפכו אנשים כמוני (אני מעיד על עצמי וחושב גם על כמה אנשים אחרים שדומים לי) גם אם הצליחו לגדול ולהניע את עצמם, גם אם לא נתנו לחוויות השנים הראשונות לבלום ולכבות את חייהם העתידיים,בכל זאת נותר תמיד בבסיס הכל, חותם ראשון של לא יירצו אותך,לא יקבלו אותך,לא יבינו אותך,כאיזו הנחת יסוד שתמיד מרחפת ברקע ההכרה,כמו כישוף טמיר שתמיד אצטרך להתגבר עליו כדי לצאת לדרך. הרבה יותר קשה כך לרחוש אמון בסיסי כלפי החברה, כלפי העולם— הרבה יותר קל כך פשוט להימנע, כדי שלא להעמיד דברים במבחן.

  אני מתבונן על מה שכתבתי זה עתה. נזכר שאפילו איני יודע בוודאות האם המשפט ה-160 אכן אומר את מה שכתבתי שהוא אומר בסיפרו של ויטגנשטיין או האם הדברים מבטאים רק זכרון מעומעם של מה שקראתי פעם באיזה זמן. בכל דבר ניתן להטיל ספק,ובכל זאת הזיכרונות הראשונים, האהבות הראשונות,חוויות שחוויתי בשנותיי הראשונות בעולם או בנערותי,קשה לי מאוד לערער עליהן, ואם כבר אבחר לחשוב עליהן מחדש באופן ביקורתי, פירושו של דבר,כי קודם לכן התייחסתי אליהן כוודאות שאין להטיל בה צל ספק; חתימה שהוחתמתי,ונשאתי בפנימי עד עתה— מבלי להרהר אחריה ולא ראיתי טעם לבחון מחדש,משום שייצגה אצלי את הדברים הקרובים ביותר (בגבולות בסובייקט) לוודאות. אני ספקן, אני יודע. השאלה היא האם  לא באה העת להטיל ספק בגרעין ודאויותיי,בגרעין ההנחות שלי עצמי על עצמי,על הזולת ועל העולם— ששמרתי עד כה מעבר לכל ספק, פקפוק או הישג-יד. למשל,האם בהכרח ילד שהתפלל כל יום טרם שנתו,על שהיה לו כח לשאת את היום שחלף,ובבקשה שיינתן לו כח לשאת את היום הבא— הוא שהפך למבוגר שמתפלל (למשל אתמול) על מרפסת עם רוח ערב ושלכת עצי סיגלון? מה הזיקה בין הילד שהיה ובין המבוגר הזה? האם זה כה פשוט וודאי להניח זיקה שכזאת? מה שאני זוכר בודאות הוא שבאחד המשפטים בעל הודאות כתב ויטגנשטיין, כי לפעמים תוך כדי משחק שחמט רב-מהלכים, נדמה לו כאילו כלי-המשחק נעים מעצמם. אני לא בטוח האם החיים דומים הם לשחמט, ובכל זאת לפעמים דומה כי דברים נעים בהם מעצמם. כל מיני כיוונים והתפתחויות; דרכים חדשות שלא שיערתי; מהלכים בלתי צפויים, שדורשים היערכות אחרת מכפי שידעתי עד עתה.

*

*

בתמונה למעלה:  Margret Bourke-White, A Child Admiring the Toys in Higbee's Window Display, Downtown Cleveland ,1933.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

harlech

*

א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.

ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.

ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.

ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.

ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו  זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.

ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה  או  לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?

ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.

ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.

ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?

י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.

 *

*

בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

*

על הספר, רומן וינאי, מאת דוד פוגל. 

*

1

*

האביב במלואו כבר היה בארץ. העיר ואוכלוסיה היו כמגוהצים בכוונה מיוחדת. הנשים נמצאו נאות ביותר. חמודות בשמלותיהן מצבעי הלילך והסגול. מרפסות בתי הקפה היו מלאות הולכי בטל מגוהצים, אדונים על זמנם ומעשיהם, שהבוקר היה שלהם והצהריים והערב, באין לזרים חלק בם. רובם השתייכו לאותה שדרה חברתית של אנשים הדואגים לקיומם הנבוב, לרווחתם ולתענוגיהם. הכָּל נעשה בשבילם בידי אחרים והם עצמם לא עושים כלום. לרוב היו אכולי שיעמום נוקב שאין מנוס מפניו המותר כבר היה ידוע להם למדי, ומקצתו של האסור גם כן. והנה היו מיושבים אחר צהריים של אביב על מרפסות בתי הקפה, הלהקה מנגנת לתוך שיעמומם וָלְסִים מתוקים-מלנכוליים, והם מחפשים למלא ערב ריקני איזה תוכן מגרה מחמת חידושו.

[דוד פוגל, רומן וינאי, בעריכת לילך נתנאל ויובל שמעוני, הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, עמ' 40]

 *

   השתהיתי זמן ארוך מלקרוא את ספרו החדש של דוד פוגל (1944-1891), שנמצא כרוך בעזבונו בארכיון "גנזים". פוגל היה אחד המשוררים והסופרים שהשפיעו עליי עמוקות בשנים המעצבות של שלהי לימודיי התיכוניים. אז קראתי כבר מספר פעמים את בבית המרפא ואת חיי נישואים וגם את לעבר הדממה שהשיאני גם אל ספר שיריו הראשון של פוגל לפני השער האפל, דרכם התוודעתי גם למבואות המקיפים היפים שייחדו דן פגיס ואהרן קומם לפוגל וליצירותיו. בראשית השירות הצבאי שלי נתוודעתי אף לקובץ תחנות כָּבוֹת, אליו אסף העורך, מנחם פרי, את הנובלות העיקריות ואת יומניו הגנוזים של פוגל; כמו גם רומן קטוע אשר תורגם מן היידיש, ולא נודע לציבור עד אז, שהוא כעין ממואר של פוגל מימי שיבתו במחנות מעצר צרפתיים (כנתין גרמני), עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הואיל וכך הוא, קצת חששתי לקרוא ברומן הביכורים הגנוז, שמא אתאכזב מרה. יותר מכך, פוגל ואהבותיו הטראגיות-אפלות, לעולם מזכירות לי נשכחות אודות בן הנעורים, שהייתי פעם— זיכרונות הכרוכים בכאב. לשמחתי, הקריאה ברומן וינאי מוצדקת ומהנה ומדובר לדידי בחיבור האופטימי ביותר של פוגל, שלעולם מקדירה מעל כתביו, עננה שחורה.

   את עלילתו המז'ורית של רומן וינאי ניתן לתאר כמעט כבנאלית: פרשת אהבים מינית ההולך ונטווית בין צעיר, מהגר ממוצא יהודי, רודף נשים, המבקש להיעשות סופר, המתפרנס ממלגה שמעניק לו מנצנט עשיר כקורח, ובין בעלת ביתו האוסטרית,המבוגרת ממנו כדי עשור ויותר, גרטרוד; ופרשת אהבים שניה, זכה ותמימה, בין אותו צעיר, אשר תום הנעורים עוד לא פג ממנו לגמריי, ובין בתהּ בת העשרה של בעלת הבית, ארנה (תחילה נוטרת לו ואחר כך מתאהבת בו); עד שחמת האם בוערת בה מקינאה. פרשת אהבה וינאית דמיונית זו היא בת-קול של פרשיית אהבים אמתית שניהל פוגל הצעיר בוילנה שבליטא עם בעלת ביתו היהודיה (צ', מערכת שהושתתה ברובה על סקס) ועם בתהּ בת העשרה, חניה (חנה, היתה תלמידה של פוגל; ואהבתם היתה אפלטונית בלבד), פרשה המתוארת ביומניו מן השנים 1916-1913. פוגל אף הוסיף לקיים עם הבת התכתבות ארוכה גם לאחר שעקר מוילנה לקומרנא ואז לוינה, ולא פעם השתעשע במחשבות על חיים משותפים עימה בעתיד. ברם, ככל שהתבגרה והפכה בעיניו דומה לאמהּ (היא שיגרה לו תמונות), כך דעכה אש אהבתו, עד ששככה. זמן קצר אחר כך הכיר את אילקה, צעירה יהודיה מוינה, חולת שחפת, נמוכת קומה, בעלת חזות נערית, עיניים שחורות חודרות, ובעלת מעוף יצירתי ניכר. לימים הפכה אילקה לגב' פוגל, וסבלה עימו רעב ומחסור שליווהו כל ימיו. אילקה אושפזה בסניטריומים שונים לחולי שחפת חמורים החל בשנת 1920, וכאשר מצבה הוטב בשנת 1925, הובילו הדברים לגירושין בפריז בשנת 1926, או מעט אחר כך. פוגל נטר לאילקה על שראתה בעצמה חכמה ויצירתית יותר ממנו—אף על פי שממקומות מעטים ביומנו משתמע כי הוא הכיר בכך, והתענה בשל כך, משום שהדבר היקשה עליו לנתק את יחסיהם. לימים נישא פוגל בשנית לעדנה נדלר, ונולדה להם ביתם-יחידתם, תמר.

   צדוֹ המרתק של רומן וינאי לדידי מתבטא דווקא בעלילה המינורית-שולית של הרומן: בסדרת מפגשים שמקיים מיכאל רוסט, גיבורו יפה התואר של פוגל, עם שורה של טיפוסי שוליים וינאיים, רובם: יהודים כמוהו, קצתם יהודים דתיים, קצתם ספסרים ואנשי פשע, חלקם יהודים מומרים עשירים — זהו מסע דילוגים בין מקומות ופרצופים בין שולחנות מסעדות היוקרה ועד בתי הזונות; בין מסעדת "אחדוּת" הכּשרה ובין שולחנות בתי קפה וינאיים מהודרים, שהכל בהם זר ומנוכר להוויה היהודית, ויושביהם היהודיים נאבקים בין חלקי זהותם, אלו היהודיים מבית ואלו המבקשים להיעשות אירופאיים, ולהיבדל-להתנתק מן הקהל היהודי כליל. מיכאל רוסט הגבּור, שמחשבות האהבים שלו אינן יוצאות מגדר הרגיל, מתגלה דווקא בקטעים הללו כאיש קשוב, המהווה בפני עצמו— דמות סִפִּית, נטולת זהות גדורה, המהלך בין עולמותיה של וינה של מעלה ווינה של מטה, ומאחדן בדמותו, כאחת. בעצם, אף היענותו לאם למרות החיבה הראשונית לבת (האם מפתה את רוסט לכתחילה), מבטאת אף היא את רוסט כדמות סִפִּית, ששהותה הממושכת בחברת השוליים הוינאית, הביאוהו כדי טשטוש-גבולין או הימלטות מכבלים של מעמד, חוק חברתי, ומשמעת הייררכית. רוסט מקשיב למגוון הקולות המקיפים אותו, שבעים כרעבים, עשירים כעניים, מכופתרים כמופקרים. הוא נכון להיות קשוב, להתנסות, ולחוות רעיונות חדשים, לשאת מורכבויות רגשיות. שיחותיו-התבוננותיו אל דמויות השוליים המקיפות אותו  הינן לדידי הצד המרתק ביותר ברומן.

*

2

*

"איני ירא את המוות, תאמין לי" אמר מישה. "אבל לא עכשיו ולא כאן. לימי שיבה שוב לא אגיע. כבר דאגו לכך. ולאיזה צורך, שמה יכול אתה להגיד לי? עשרים ושמונה, שלושים, ואם בגבורות: שלושים וחמש— כלום לא די? אולם לבדי לא אלך מכאן, אני מבטיחך" […]

[שם,שם, עמ' 200]

*

   אנקר חזר, ושלושתם עזבו את המקום. בחוץ נקרשה דומייה שלאחר חצות. לצדי הרינג היו הרכבים מצומצמים גולמיים על דוכניהם כחלק מן הדומייה. הסוסים עמדו רכוני ראש כמתוֹך צידוּק הדין. מעין עצבות שקטה, לא דואבת, נסוכה היתה בחלל. עתים נתגלה חרמש ירח מבין הבתים ונעלם וחזר והתגלה, תלוי על בלימה. החיים נדמו כלוטים צעיף דק, שקוף. בהביטך בעד צעיף לילה זה על יום המחרת הקרוב ועל שורת הימים שלאחריו, עד אין קץ, התפעם לבך לקראת התמורות וההפתעות שגנזו לך.

   לא כן פריץ אנקר, זה פחד להביט אל הימים, לוֹ נגלו כתהום שחורה, מאיימת. פחד מפני המכאובים שעלול היה לגרום לעצמו בעל כורחו, מפני כל התמורות שוודאי לא לטובתו תהיינה, חזה הכל במהופך, כאילו נגוע היה באיזה מום נפשי. כיפח צעד ברחובות הנבובים, מלא ייאוש. דימה להבחין הדי צעדיו לחוד, בדולים לעצמם, בלתי מתלכדים עם צעדי בני לוויתו.

[שם, שם, עמ' 192]  

*  

בין מסעיו של רוסט בין השדרות הוינאיות, מתבלטות שתי דמויות גבריות, אשר לדעתי מאירות פנים שונות באישיותו רבת הזהויות של רוסט, אבל יותר מכך: של פוגל עצמו, שבאיזה מקום מסוים בליבו חש כלפיהן זיקה עמוקה, קוים אחדים מכל אחד מהם אמנם מוזכרים ביומנו האישי של פוגל מימי שיבתו בוינה, אשר מנחם פרי זיכהו בכותר קצות הימים [תחנות כבות, עמ' 326-371]. האחת, דמותו של מישה האנרכיסט, המחזר אחר המוות בלא מורא, חש סלידה עמוקה כלפי חוסר הצדק השורר בחברות האנושיות, חווה שותפות גורל עם העניים, הרעבים והמדוכאים— ואת מלחמתו בממסד הוא רואה כמלחמתם; האחרת, דמותו של פריץ אנקר, יורש מיליונים, בן למשפחה יהודית מתבוללת, תלמיד פילוסופיה, שניחן במראה לא-מושך ובאישיות מסוגרת-מופנמת-מרוחקת; לעולם חסר ביטחון בכך שסובביו מחבבים אותו בשל אישיותו, ולעולם חש כאילו הם נפגשים עימו רק בשל כספו. אפשר כי מאחורי דמות זאת עומדת דמותו של לודוויג ויטגינשטיין הצעיר (1951-1889), בן וינה, שהיה בנו-יורשו של תעשיין הפלדה הגדול ביותר באוסטריה בתחילת המאה העשרים, יהודי שהמיר לנצרות. יש להניח כי פוגל מעולם לא הכיר את ויטגינשטיין הצעיר (שעתיד היה להיהפך לקצין מעוטר בצבא האוסטרי במלחמה הגדולה וליפול בשבי), אך יש להניח כי שמועות על יורש המיליונים המבריק, שאמנים צעירים סובבים אותו, ונהנים מתמיכתו הכספית עשתה לה כמדומה כנפיים. כך גם דומה כי עלילת רומן וינאי מתרחשת כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, תקופה המתאימה לזיהוי האפשרי בין היורשים.

   פוגל הירבה לכתוב ביומנו הוינאי על חוסר המורא שלו מפני המוות, ועל קשיי הפרנסה הקשים, החולי והרעב התוכפים עליו, ועל ייאושו העמוק מכך שהדברים יישתנו אי-פעם. על ריחוקו-ניכורו-הסתגרותו של פוגל מלמדת עדות לפיה לאחר שעלה ארצה (1929, הוא עתיד היה לעזוב את הארץ בתום מספר חודשים) השתדלו עבורו לגבי משרה להוראת ספרות בגימנסיה בתל אביב, ופוגל ענה על כך בחיוך ובשתיקה— כאילו כל מלאכה שאינה יצירה ואמנות, איננה לפי-רוחו, וכמובן לא נטל את המשרה, מה שכנראה החריב את סיכוייו להשתקע בפלסטינה כליל. גם ברומן היידי הקטוע שלו מימי מחנות המעצר בצרפת, כותב גיבורו, בן דמותו, וייכרט, כי הדבר הקשה עליו ביותר הוא שכל ימיו טרח על בידול ורחק מחברת בני-אדם, ואילו עתה נגזר עליו לחיות בתוך בלילה אנושית, אשר בה כבר קשה להפריד בין "אני" ובין "אתה"

   פוגל הפתיעני בכך שאף דמות בספרו לא נרצחת, נפטרת בחטף או מקפדת את פתיל חייה ברגע של ייאוש, דיכאון, או בהירות אפיפינית שבה נגלים החיים במלוא ריקנותם. מבחינה זאת, זהו ודאי חיבורו האופטימי ביותר של פוגל. עם זאת בכמה וכמה תימות הדהד לי רומן השחרות הזה של פוגל את רומן השחרות (יותר נכון, נובלה) של ולדימיר נאבוקוב (1977-1899), מרי (1926, רוסית, יצא תחת שם העט של נבוקוב, ו' סירין), שם מנהלת הדמות הראשית, הקצין הרוסי לשעבר, המהגר בברלין בהווה (לאחר מהפכת 1917), גאנין, פרשיית אהבים עם לודמילה רבת החשקים, אך עורג בזכרונותיו אל דמותה של אהבתו הראשונה הנערה מרי ואל תמימותם-ההיא. הוא מגלה כי שותפו לפנסיון, דייר חדש, גולה רוסי בשם אלפיורוב, נשוי לאותה מרי מזה כמה שנים, והיא עתידה להגיע בתוך כמה ימים לדור עימם בפנסיון. תום שתי העלילות (פוגל, נאבוקוב) גם הוא דומה מאוד ברוחו, כאשר גם רוסט וגם גאנין מקבלים את ההחלטה שלא להתמכר לעבר אלא להמשיך בנדודיהם עבר העתיד.

   פוגל דומה לנאבוקוב גם בחיבתו הגלויה לנערות צעירות המראות ניצני-נשיות, אך טרם יצאו מידי תומתן-ילדותן. בכך שניהם דומים דומני לאמן כתיבה נוסף, היפני יאסונארי קוובטה (1972-1899).שלשת אמנים הכתיבה האלה פעלו בחברות פטריאכליות שמרניות, מבכרים לעתים באופן גלוי לגמריי את הדומיננטיות הגברית, ובכל זאת הנשים דווקא (אצל קוובטה במודגש: היופי הנשי, המתגלה במיוחד אצל נערות) הם המוליכים/מסחררים את גיבוריהם הגברים, שוב ושוב. עתים הם מצליחים להיחלץ מהן; רק האיבוד העצמי לדעת או הרצח מצליחים לפדות אותם כביכול מן המלכודת אליהם נכנסו פקוחי עיניים, לבלי הועיל.

   כמו אצל נאבוקוב וקוובטה, גם על יצירתו הפרוזאית של פוגל שורה חומרה קודרנית, וכולם דומה מהלכים באיזה איזור גבול/דמדומים שבין שירה ובין פרוזה. ובכל זאת גם פוגל וגם נאבוקוב הצליחו להפיח ברומן נעוריהם איזה רוח של אופטימיות-מה , החסירה בחיבוריהם המאוחרים.  הופתעתי מן הפגישה המחודשת עם פוגל. עוד יותר, מכך שלא סיימתי את רומן וינאי אבוד ומדוכדך, כפי שדימיתי בתחילה, שקוע עד צוארי ולמעלה ממנו, בזכרונות נעורים – רמצי אש השבים פתע לבעור.

*

דוד פוגל, רומן וינאי, בעריכת לילך נתנאל ויובל שמעוני, אחרית דבר מאת לילך נתנאל, הערה על הנוסח מאת יובל שמעוני ולילך נתנאל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, 300 עמודים.

למבקשות/ים להרחיב עוד, ראה אור: לילך נתנאל, כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה, סדרת אופקי מחקר בעריכת אבידב ליפסקר-אלבק, הוצאת אונ' בר אילן, רמת-גן 2012. הספר עוסק רובו ככולו במחקר כתביו של פוגל, בגילוי רומן וינאי בעזבון, ובתהליך העבודה על הספר— ההדרתו ועריכתו.

*

*

*

הערה: בוידאו, המבצעים הם האנסמבל של דוראדו שמידט, מחשובי ממשיכיו של דז'נגו ריינהרט, בסוגת הג'ז הצועני, ולא כפי שמעלי-הסרטון כתבו.

  בתמונה למעלה:  Gustav Klimt, Philosophy, Ceiling Painting, The University OF Vienna 1900, Destroyed by Fire 1945.

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »