Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לוויתן’

*

 

אֵין קַרְחוֹנֵי עֲנָק הַלַּיְלָה

לֹא יִהְיוּ לְעוֹלָם;

הָאֳנִיָּה עֲלוּלָה לִטְבֹּעַ

רַק בְּשֶׁל סַעֲרַת פִּתְאוֹם,

בְּפִצּוּץ,

 אוֹ בְּמֶרֶד סַוָּרִים

 (נוֹתְרוּ מְתֵי-מְעַט לִוְיָתָנִים

מִסְתּוֹפְפִים לָמוּת עַל קַו הַחוֹף).

*

עָרִים שְׁלֵמוֹת הוּצְפוּ

אַרְכִיפֵּלָגִים וּפְיוֹרְדִּים בּוֹעֲרִים;

אֲבָל אֲנִי, כְּמוֹ כַארוֹן

, מַעֲבִיר נוֹסְעִים מִצַּד אֶל צַד, 

עַל אוֹקְיָינוֹס סְטִיקְס,

(עֶשְׂרוֹת אַלְפֵי אוֹבּוּלוֹסִים לְרֹאשׁ –

עוֹבְרִים לְתַאֲגִיד הַסַּפָּנוּת).

*

פּוֹסֵידוֹן הֻרְעַל, הַמּוּזָה צְנוּמָה;

צִפּוֹרִים אַחֲרוֹנוֹת מְנַקְּדוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם;

מֵרָחוֹק נוֹצְצִים – פְּרוֹיֶקְטֵי יֻקְרָה לְאֵלֶּה שֶׁיָּדָם מַשֶּׂגֶת;

בְּכוּ נָא לְיוֹם אֲשֶׁר בּוֹ הַנְּשָׁמָה, נְשָׁמָה.

 

[שׁוֹעִי, אוגוסט 2021]

*

1.השורה החותמת את השיר לקוחה משירו של המשורר, האינטלקטואל והנווד, בן טולדו יהודה אלחריזי  (1225-1165 לערך), "ידי כבדה". השיר פותח במלים: "יָדִי כָּבְדָּה עַל אַנְחָתִי וְלִבִּי נוֹאֵק בְּצִירוֹ / לְיוֹם יָבֹא שְׁאוֹן מָוֶת כְּרוֹעֶה יְבָקֶּר עֶדְרוֹ". כוונת השורה החותמת היא כנראה, שיש לבכות על מות הגוף ועל היוותר נשמה בלבד; כאן הסבתי זאת לעניין העולם.

2. 

"בֶּן אָדָם, הֲרֹס אֶת הַכֹּל
וְהַזְמֵן סוּשִׁי
 
עוֹד מֵאָה שָׁנִים
לֹא יִהְיוּ עוֹד דָּגִים
 
לָכֵן,
הַזְמֵן, עוֹד הַיּוֹם!"
 
[שוֹעִי, 5.9.21]

*

*

 

תכלה שנה וקללותיה. ברכות שנה טובה עוד תבואנה בקרוב.

 

בתמונה:  הוריקן מערבית לבילוקסי, מיסיסיפי, 19-24.9.1906, במהלכו הגיעו הרוחות למהירות של 195 קמ"ש ונהרגו 134 אנשים לפחות. 

Read Full Post »

*

כנודע, איני חובב חסידוּת, לא קטן לא גדול ולא דל, אבל איני יכול להתכחש שבשירה העברית וגם היידית – החסידות מככבת, אם על ידי צאצאי חסידים שהיו למשוררים, אם על ידי משוררים שגילו בדמות החסיד, כיהודי נווד, שתיין, ואוהב טבע, משהו שהתאוו לו בעצמם . לא בדקתי האם סבו של אברהם חלפי אכן היה חסיד חב"ד, ולא האם הצפין עד נתיבות סיביר (אברהם סוצקובר למשל, בילה חלק מילדותו בסיביר, בהּ ישבו יהודים). זה גם לא ממש משנה. על הביוגרפיה המוקדמת של חלפי יודעים אך מעט. יודעים שאמו נפטרה בילדותו, וכי הוא אביו ואחיו ניצלו מפוגרום ברוסיה הלבנה. אפשר  כי חלפי הכיר את סבו,  אפשר כי בדה לו ביוגרפיה והקשר, באיזו ממלכה צפונית, שאין בה שום פגע:

*

הָיָה לְסָבִי יְדִיד-

נְעוּרִים –

אֶסְקִימוֹס.

 *

שְׁנֵיהֶם שָׁתוּ יַיִן

כָּשֵׁר-לְפֶסַח מִכּוֹס.

וְשָׁרוּ זְמִירוֹת

בִּסְעֻדַה הַשְׁלִישִׁית.

 *

סָבִי שֶׁלִי

(הָיָה לוֹ זָקָן

וּפֵאוֹת

יְפֵהפִיוֹת)

רוֹכֵב הָיָה

עַל דֻּבִּים לְבָנִים.

וְעַל יְמִינוֹ –

כְּגֹדֶל כַּף יָד

חוֹתָם הִתְנוֹסֵס שֶׁל מַמְלֶכֶת חַבַּד.

 *

וְטַבַּק מֵרִיחַ הָיָה.

מַחֲזִיקוֹ קַמְצוּץ

בֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִם.

וְחָלַם בְּאַסְפַּמְ-

יָה:

הַשָּׁנָה בִּיְרוּשָׁלַיִם

 *

בְּרָכְבּוֹ (עַל דֻּבָּיו),

בְּשָׁכְבּוֹ

וּבְקוּמוֹ –

הָיוּ הַצִּיר הַצְפוֹנִי וְשִׁלְגֵי הֲרָרָיו

שׁוֹאֲלִים לִשְׁלוֹמוֹ.  

[אברהם חלפי, 'היה לסבי ידיד', שירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמודים 201-200]  

 *

ובכן, בממלכת חבד הדמיונית, הסב וחברו האסקימוס מסבים יחד לסעודת שבת של של פסח, ואין ביניהם כל איבה של בין יהודים ובין שאינם. האדם אינו בודד, אם יש לו לפחות ידיד אחד בעולם, ואם בעלי-החיים והטבע רוצים בשלומו ושואלים בשלומו, ואם הוא כמלך שהשלום שלו.

במסורת חב"ד נהגו חסידים לברך זה את זה 'אנהאלטן זיך אין דעם רבי'נס קליאמקע' ( = שנזכה לאחוז בידית הדלת של הרבי), כלומר: שנזכה לבקר במציאות שהוא מגלם. אבל הדלת אינה מוכרחה להיות דלת ממשית. בדלתות התודעה — מונח ששימש לראשונה אצל המשורר האנגלי וויליאם בלייק בסוף המאה ה-18, ואחר-כך עשה בו שימוש גם האלדוס אקסלי בספרו הנודע על חומרים פסיכו-אקטיביים כאמצעי להשגת מצבי תודעה אלטרנטיביים, וג'ים מוריסון קבעו בשם להקתו 'הדלתות', מדובר על מעבר למצב תודעתי אלטרנטיבי, סמוך להכרה הרגילה. האם חלפי רומז במפגיע, כי השיר מתנהל מעבר לדלת-התודעה שלו-עצמו – שם סבו הוא מלך והאסקימוס חברו הטוב, וירושלים היא דבר שנוכח גם בקוטב הצפוני הזה, ואין שום צורך להיטלטל ולהיעקר לשום מקום. מעבר למפתן, אחרי ידית הדלת. שם במקום המוגן?

בן עמי שרפשטיין כתב בספרו ספונטניות באמנות (הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 30-28) על תפיסת השירה אצל אינואיטים (אסקימואים). הוא ציטט מדברי קנווד רסמוסן (1933-1879) שחקר את דרכי המבע אצל בני האינואיט. לדבריו, כדי לזמן את הלוויתן היו יכולים בני השבטים לשבת שעות בדומיה עד להתפרצות השיר הנכון. משורר ושאמאן, בשם אורפינגָליק, המשורר בטוב ביותר בקרב עמו, אמר לו ששירים הם מחשבות המושרות עם הנשימה … כאשר בדיבור אין די.  המלים צריכות לבוא מעצמן, כשהמלים שאנו רוצים להשתמש בהן עולות מעצמן – אז יש שיר חדש.

האם מעבר לממלכת חב"ד, לקוטב הצפוני, לסב העבדקן, לחברו האסקימוס, ולדובי הקוטב המתרוצצים, מדבר המשורר בשירו דווקא ברצון לחרוג בתודעתו מן המציאות הכבידה שמגלמת יהדותו וישראליותו, על כל שללי איומיה, וחרדותיה, לעבר איזה מבדֶה-עליון, שבו הדברים אינם נתונים בלחץ קודר, בארעיות ובעריריות, כמטחווי דלת, ממש כמו המעבר לנרניה של ק"ס לואיס?

בחיבור הדרשני-מיסטי, חמדת ימים, שנתחבר כפי הנראה בתורכיה במחצית השניה של המאה ה-17, מוקדשים דברים הדרשן-המחבר לשביעי של פסח לענייני חציית ים סוף היא לדידו בשורת הגאולה השלימה העתידה לחול על ישראל, כאשר יחרגו ממציאות עולם הבלע הזה לעבר המציאות השלימה והמושלמת של הגאולה. לדידו, שבתי צבי ונתן העזתי (אברהם נתן בנימין בן אלישע) הם המוליכים בדורו את ישראל לעבר המציאות האחרת.  בחסידויות השונות אחר-כך, הפכו גם-כן, את יום שביעי-של-פסח לחג גאולה, שבו נהגו לספר את סיפור מסעותיו של ר' ישראל בן אליעזר (הבעש"ט) ונסיונו לעלות לארץ ישראל, לכאורה צעד מחיש גאולה.

להבדיל, אצל חלפי, לא צריך מסע קונקרטי, לא עקירה ותלאובות, לא תורה ומצוות, לא התרת איסורים, ולא הליכה אחר דמויות כריזמטיות — כדי לחרוג למציאות השלימה. זוהי מצויה כל העת בתודעתו של האדם, ואינה זרה לו. עליו רק לפסוע וללחוץ על ידית הדלת – והארץ הטובה תשתרע בפניו; ארץ התלויה על כושר ההמצאה והאילתור, ועל מידת יכולתו של אדם להתנייד בהּ. כך, יכול אדם לציין בעצמו פסח, באיגלו דירושלים הפנימית, עם ידידיו האינואיטים, דבר שנה בשנה.

*

*

בתמונה: Nicolas De Staël, Le Ville Blanche, Oil on Canvas 1952

Read Full Post »