Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לונדון’

*

והנה מגיח מאלמוניותו הקברניט הקטן מגלן, ומצהיר בוודאות מליאה ובחגיגיות: יש מעבר בין האוקיאנוס האטלנטי לשקט. אני יודע זאת ואני בדיוק היכן הוא נמצא. תנו לי צי ואראה לכם היכן המעבר, ואקיף את כל כדור הארץ בהפלגה ממזרח למערב.  

[סטפן צווייג, מגלן, תרגמה מגרמנית: ליה ניגרד, מודן הוצאה לאור, מושב בן-שמן 2021, עמוד 59]

*

    זה עולם מוזר. אירוע שהרעיש עולמות, ושהכניס אימפריות-עבר לתזזית פוליטית וכלכלית, יכול ככלות כמה מאות שנים לחלוף במשיכת כתף או בהתעלמות. כך החודש חלף ציון 500 שנה להקפה הראשונה של כדור הארץ בנתיב הים (6.9.1522) על ידי פרננדו מגלן מבלי שראיתי על כך ידיעה חדשותית אחת ויחידה. סיפורו של מגלן ומסעו, הואר ביד-אמן על ידי צווייג בספרו מגלן, האיש ופועלו, חיבור שנכתב בימי יושבו של צווייג בגולה ופליט בלונדון, בין השנים  1937-1936; חיבור שביטא אולי, בין היתר, את שאיפתו של צווייג למצוא עולם חדש שבו לא יירדפו בני אדם על-שום השתייכותם הלאומית, דתם ותרבותם. בעצם, השאיפה למצוא מעבר דרום-מערבי בקצה הדרומי של אמריקה שיוביל לאסיה— Terra incognita— לדעת בני-הזמן, קיפלה אולי בחובהּ את שאיפתו של צווייג עצמו, ארבע מאות ומשהו שנים אחר כך, למצוא עולם שבו ספריו שנכתבו גרמנית לא יועלו באש על ידי המפלגה הנאצית; אופרות – שלהן חיבר את הליברית לא יורדו מעל הבמות; ואיש לא יירדפהו על מנת להכותו נפש [בן זמנו האוסטרי-יהודי, גם כן, הפילוסוף קרל פופר (1994-1902) למשל, נמלט מוינה לניו זילנד בשנת 1937 ועבר ללונדון כשנה אחר תום המלחמה]. ובכלל, כפי שעולה מן הממואר, העולם של אתמול,  שחיבר צווייג עוד בשנת 1940 – טרם יצא בהפלגה לברזיל, היתה תקופת מגוריו בזלצבורג – שם אירח בביתו המפואר אמנים ואנשי רוח מכל רחבי אירופה –  התקופה המאושרת בחייו. כל זה הפך לזיכרון רחוק. וכשיצא את ביתו שהיה סמוך לגבול הגרמני, לא שיער לעצמו שלא ישוב אליו עוד לעולם.  זאת ועוד, עם כל אהבתו והערכתו של צווייג לגיבור הספרותי הפורטוגלי האאוטסיידר שלו –  האדנוּת האירופאית היא זו שמביאה על מגלן את מותו (כשהוא יוצא להילחם כנגד מנהיג שבט בפיליפינים שמחולל צרות לראג'ה המקומי, עימו מעוניין מגלן לסחור); ממש כמו, שככל הנראה, אותה זהות אירופאית; ליתר דיוק חוסר יכולתו של צווייג להשתחרר מעבותותיה של אירופה (גם הקוסמופוליטיות שלו התבררה כאירופאית מדיי מבחינה תרבותית), עתידה הייתה להביא לידי ההחלטה לשים קץ לחייו עם זוגתו בברזיל  בשנת 1942.

    מבלי להיכנס לעומק העלילה ההיסטורית, רק אעיר, כי מגלן, עובר חיים שלימים של התמודדות עם קשיים ומאבקים ובעיקר עם אינטריגות פוליטיות, הפורצות סביבו שוב-שוב וגורמות לו להתייחס בחוסר אמון הולך וגובר לסובביו. הפעם הראשונה שבהּ פורטונה מחייכת לעברו היא בעת החלטתו של מלך ספרד לתמוך ברעיון להגיע, לכבוש ולמשול ב"איי התבלין" (איי מאלוקו מזרחית לאינדונזיה); שעתו גם משחקת לו כאשר הוא מתגבר בדרך במסע על מרד קצינים, ולאחר מכן –  כשצוות מטעמו מצליח לאתר את המעבר המיוחל בקצה אמריקה הדרומית (הרחק דרומהּ מהמקום שבו מגלן הניח בתחילה שהמעבר נמצא), ולבסוף,  כשבתום הפלגה מפרכת באוקיאנוס (לימים, האוקיאנוס השקט), רחב הידיים, הוא וצוותו מצליחים למצוא איים שוקקים, שבהתאם להסכמים עם מלך ספרד, יהפכו מגלן וילדיו למושלים שלהם מטעם בית המלוכה. עם זאת, להבדיל מחברו-לנשק שנים קודם,  פרנצ'סקו סראו, איש צבא פורטוגלי, שידע לערוק ולהצטרף לאנשי האיים ולא לתת לפורטוגל לכבוש את דרום מזרח-אסיה ולהחריב את תרבויותיה. דווקא ברגע שההצלחה הגדולה נופלת בחלקו של מגלן, הוא  נזכר במעמדו כשלוחו של מלך ספרד (מגלן הפורטוגלי נדחה על ידי מלך פורטוגל והתקבל לראיון אצל מלך ספרד ומאז עבד בשליחותו), בנאמנותו לנצרות (בהפצת הבשורה) ובהיותו אדם אירופאי – כלומר בכל הגורמים הפוליטיים, דתיים ותרבותיים שעליו לרָצוֹת (ההיררכיה הכוחנית שבשירותה הוא פועל) – והנה דווקא בשעה שבו הוא עובר תמורה אישית מספן, נווד, הרפתקן ומגלה ארצות, עולים בו  מושגים של כבוד, דת, לאום, פוליטיקה וזהות אתנית, הגורמים לו להעריך לא-נכונה את "הפראים" מולם הוא יוצא להילחם. כקולוניאליסט הוא מבטל אותם כלאחר יד (על חימושם הנחשל ועל עצם תפיסתו אותם כאילו שניתן לקנות אותם בחרוזים או לרחוש את אמונם במראות), והנה דווקא הלך-רוח זה מחיש עליו את קיצו, ומביא את שרידי הצוות להמשיך במסעם מערבהּ דרך הים ההודי ומסביב לאפריקה, בכדי להגיע בשבוע הראשון של ספטמבר 1522 בחזרה לסיביליה, 18 אנשי צוות שנותרו בחיים, כאשר לדרך יצאו – 265 ספנים.

*

*

    שני אספקטים נוספים, שצווייג לא מרחיב עליהם בספרו השיטתי, ובכל זאת מאוד מעוררי עניין:                 

  • באותם ימים הכנסיה כבר לא בהכרח נטתה להכיר בצורת הארץ ככדור באופן מוחלט (למרות שכבר אפלטון ציין זאת בטימיאוס – ואריסטו וקלאודיוס פתלומיאוס הלכו בעקבותיו, וכן תומס אקווינס ופילוסופים נוצריים אחרים, לרבות ההומניסטיים האיטלקיים). דווקא העובדה לפיה התגלתה לפתע "ארץ חדשה" (אמריקה) והתברר כי מפות שצוירו (כרטוגרפים ערבים ויהודים בעיקר) בימי הביניים, לא היו מדויקות, בלשון-המעטה (בדיעבד, גם המפות שציירו לראשונה את האוקיאנוס השקט במאה השש עשרה סבלו מחוסר דיוק גדול, שכן תיארו אותו כצר מאוד יחסית למרחביו העצומים) – הביאה יחד עם קנאותם של האינקוויזיטורים בספרד ובפורטוגל, לכך שהעולם יתואר בראש ובראשונה ככר להתפשטות הנצרות כדת-עולם (הוותיקן ברומא וכנסיית הקבר בירושלים תוארו כ-Axis Mundi,, ציר העולם) וכך רוב הדיונים שהוקדשו להתפשטות המעצמות (בעיקר ספרד ופורטוגל ובשלהי המאה השש עשרה גם אנגליה) במרחבים החדשים ובכל זאת כאן כשדובר באפשרות של רווח כלכלי יוצא דופן, היו מוכנים גם הקיסר, וגם נציגיו הכנסייתיים לדון באופן היפותטי באפשרות כדוריותו של כדור-הארץ (כך התייחסו למפות או לגלובוסים שצצו במאה השש-עשרה) – על מנת שהשלל ייחשב, בהתאם להסכם האפיפיורי, לרכוש ספרד (בהסכם טורדסיאס  1494, בחסות האפיפיור, נקבע, כי כל הארצות שתיכבשנה ממערב לנקודת ציון מסוימות יהיו רכוש מלך ספרד; וכל הארצות שתיכבשנה ממזרח לנקודת ציון מסוימת תהיינה רכושו של מלך פורטוגל – בהתאם לכך שהאפיפיור הוקיר את דבקותן הדתית). אפשר כי העובדה לפיה הכנסייה, האינקוויזיציה ובתי המלוכה הקתוליים, הסכימו להעלים עין ממה שיכול היה להיות נדון ככפירה, שימש בהמשך אותה המאה את ניקולאוס קופרניקוס ואת תלמידו רטיקוס, כאשר ביכרו להציג את הדיון בקוסמוס ההליוצנטרי  (שבמרכזו השמש, ואילו כדור הארץ כוכב לכת), בספרו של קופרניקוס, De Revolutionibus (נחתם ב-1543, ראה אור בערך חמישים שנה אחר כך), כהיפותזה מתמטית-אסטרונומית בלבד, שאינה מבקשת לערער  על האמונות המקובלות. כך, גאורג יואכים רטיקוס, כתב במפורש כי יש להבחין בין "מה שנדמה ובין מה שיש במציאות".  כאשר ניסו יוהנס קפלר וגלילאו גליליי לטעון בתחילת המאה השבע עשרה כי זוהי תמונת העולם המדעית האמתית — נאלץ קפלר לפרוש מעבודתו המדעית לשנתיים ולהגן על אמו שהואשמה לפתע בגרמניה בכישוף והצליח להצילהּ מן המוקד; ואילו הוראת הותיקן לגלילאו להימנע מללמד את השיטה ההליוצנטרית, ואחר כך משפטו ומעצר-הבית שלו, נודעים הרבה יותר.  
  • המעבר של רעיון המעגל ואידיאת המעגל והכדור מאגן הים התיכון אל יתר קצווי העולם, תוך תמורה גדולה בסיפור קורותיו ההיסטוריות-אינטלקטואליות של המין האנושי, מסיפור שנסוב עד המאה השש עשרה, בעיקר על המרחב הים תיכוני והמזרח-תיכוני והמערב-תיכוני (בבלים, עברים, פניקים, יוונים, רומאים, נוצרים, יהודים, מוסלמים), לסיפור ההולך ומתרחב ומקיף את העולם ככדור הארץ. באיזור הים התיכון העניקו פיתגורס, אפלטון ואוקלידס לראשונה את הגאומטריה ובכלל זה את הדיונים במעגל ובכדור; וארטוסתנס, הספרן הראשי בספריית אלכסנדריה במאה השלישית לפנה"ס,  מדד לראשונה בהתבסס על צל ועל צורת הכדור של הארץ את היקפו המשוער של כדור הארץ (הוא שגה רק ב-15%), חישוב שנסמך על אינטואיציה מדהימה למדי, שדווקא קלאודיוס פתלומיאוס וממשיכיו במאות הבאות טרחו לקלקל, דווקא משום שהאמינו כי ידיעותיהם יציבות יותר וכלי המדידה שבידם מדויקים יותר. בכל אופן, גם הפילוסופים הנאופלטוניים עם כל חיבתם לתרבויות הקדומות של המזרח התיכון וכן הסטואה ותפישתם הקוסמופוליטית, ובכן גם הנוודים והידענים שבהם לא הקיפו הרבה יותר מאשר את התרבויות שבין איראן ועד מרוקו וספרד ועוד יותר בימי הביניים, כשהמרחב הזה שמסביב לים התיכון, ובפרט האגן המזרחי בין מכה ומדינה, בגדאד, ירושלים, אלכסנדריה, אתונה ורומא הפך למרחב המזוהה עם החכמה ועם ההשגחה האלוהית, וכמרכז היקום, מבלי שאנשים הגרים מעבר לטווח האזורים הללו – לבני תרבות ייחשבו. הרחבת המעגל שבאה, בראש ובראשונה, להרחיב את תחום שלטונה של הדת הנוצרית ואת עושרם של המלכים (ספרד ופורטוגל הקתוליות ומאוחר יותר גם אנגליה האנגליקנית והולנד הפרוטסטנטית) השיאה לידי מצב שבו המעגל שבו היו פזורים "בני התרבות" הלך והתרחב. אני מפרט את כל זאת, משום שאמנם הפלגתו של מגלן יצאה מספרד, אבל רק כתחנת מוצא ושיבה. הים התיכון  לא היווה לראשונה שום פקטור משמעותי במסע למציאת הנתיב המערבי למזרח ובהקפת העולם. זאת, אולי הרבה יותר ממסעו של קולומבוס, היתה נקודת אל-חזור, מפני שלראשונה לא היווה הים התיכון מרכז וציר שסביבו התנהל העולם, אלא מסעם של מגלן וחבריו גילם יציאה מוחלטת ממרחב הים התיכון, הפלגה מתועדת ראשונה במרחבי האוקיינוס השקט (הגדול שבאוקיאנוסים) והגעה לתפיסה היקפית חדשה של כדור הארץ לא התבססה יותר על הים התיכון כמרכז וכציר, אלא אך ורק כנקודת ייחוס. ספינותיו של מגלן עשו בים התיכון רק ימים אחדים מתוך מסע של כשלוש שנים.  

אך מה נורא השקט הזה … שוב ושוב הים זוהר בכחול אחיד, שוב ושוב שמים בוהקים בלי ענן, שוב ושוב אותו אוויר שקט, דומם, שוב ושוב אופק רחוק ורצוף, כחתך מתכתי בין אותם שמים ואותו הים, החותך בהדרגה עמוק בלב. שוב ושוב אותו לא-כלום כחול וכביר ואחיד מקיף את הספינות הזעירות, רק הן נעות בנוף הדומם להחריד …  

[צווייג, מגלן, שם, עמוד 165].

*

50 שנה בדיוק לאלבום ההופעה החיה של המתופף אלווין ג'ונס (2004-1927), Elvin Jones Live at the Lighthouse. בזמן הקלטתו בהרמוזה ביץ' קליפורניה, בתאריך 9.9.1972, חגג גו'נס, הידוע במיוחד משיתוף הפעולה שלו ג'ון קולטריין (1967-1926) בקוורטט המפורסם של המחצית הראשונה של שנות השישים,  יום הולדת 45. אליו חברו בהופעה הזאת שלושה מוסיקאים צעירים, שהיו צעירים ממנו בהרבה: דייב ליבמן (נולד 1946; חגג 76 בתחילת ספטמבר הנוכחי; באלבום — סקסופון סופרן, סקסופון טנור וחליל צד), סטיב גרוסמן (2020-1951, באלבום — סקסופון טנור) וגי'ן פרלה (נולד 1940, באלבום — קונטרבאס). שלושתם הספיקו לנגן עוד קודם לכן בהרכבים שונים עם מיילס דיוויס (1991-1926), אבל גם שנים אחר-כך טענו כי שיתוף הפעולה הזה עם ג'ונס, ובמיוחד הדרך שבהּ עבד איתם על העיבודים, והנהיג את ההרכב, השפיעו מאוד על התפתחותם היצירתית והמוסיקלית.    

*

*

*

בתמונות: Sebastian Münster. Tabula novarum insularum From his Cosmographia universalis. Basel, 1550 ;Matthaeus Merian, America noviter delineate, Amsterdam 1633.  [שימו לב להתרחבות האוקיאנוס השקט ב-83 השנים שחלפו למן המפה המוקדמת למפה המאוחרת, ולהיסק של מינסטר לפיו מגלן וצוותו הפליגו צפונה להודו שאצלו ממוקמת מול הקצה הצפוני של אמריקה לעומת מפתו של מריאן שבהּ לא רואים את אסיה אבל רואים שהאוקיאנוס השקט תופס כבר טווח נרחב ממערב למזרח ; ככל הנראה הודות לידע שזרם למעבר כתוצאה מחזרתו של סר פרנסיס דרייק (1596-1540) על הישגו של מגלן וכן בעקבות הפלגות הולנדיות למזרח ועלייתה של הולנד כמעצמה ימית בינלאומית, דרך פעילותה של חברת הודו המזרחית, בתחילת המאה השבע עשרה]. 

Read Full Post »

*

"שני מלאכים מחוטבים בעץ דובדבן כורעים משני צידי מזבח הכנסייה העטוי ארגמן. השולחן ועליו הארון ניצב לפניו. לפקודה הנלחשת "הוֹרֵד" של איש בית ההלוויות, הארון המתכלה המכיל את שרידיה של דבּורה אייבון, מונח ללא דופי על השולחן. בעודו רוכן עימו, מבחין ג'וליאן בחטף במדליית זהב עם סרט ירוק נחה בין הוורדים האדומים שעל המכסה. נגן עוגב חשמלי במראָה שלו  פוצח בקטע סולו עצוב. ג'וליאן סב על עקביו בעת ובעונה אחת עם עמיתיו נושאי הארון, ותופס את מקומו לצד לילי. ידה העטויה כפפה מוצאת את כף ידו, מצטנפת ונחה דרך קִרבה בתוכה. היא לוחשת "אלוהים" ועוצמת את עיניה.  בצידה האחר אדוארד בוהה כסומא נכחו, סנטר מורם, כתפיים משוכות לאחור, פנים אל פנים מול כתת היורים".

[ג'ון לה קארה, שומר אמונים, מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת, זמורה – מוציאים לאור, חבל מודיעין 2022, עמודים 152-151]

*

    עם השנים אני קורא פחות ופחות מותחנים וספרי ריגול, דווקא משום שעם הזמן הבנתי כי לפחות מבחינתי המציאות מספקת תעלומות בלתי-פתירות העומדות בתווך שבין הנטייה שלי לחוות את עצמי ככאוס, שלפעמים מצליח להתארגן היטב, ובין איזו אינטואיציה של ביטחון שבעולם החיצוני לי, לא דווקא זה החברתי, אלא זה המשתרע מעבר לאדם, ניתן לאתר איזו סיבתיות רציונלית: מכלול של סיבות ותוצאות (לפעמים כמה מארגים אפשריים), המשפיעות אלו על אלו  (אבל אני תוהה אם ניתן לזהות אותן בסביבה אחרת שאינה תודעה רציונלית). פעם האמנתי כי כל עיסוקי בפילוסופיה נובע מאיזה רצון למצוא סדר שיטתי במציאות שיתיר במעט – הרבה מן הכאוס שחוויתי כילד וכנער, ולוּ אם קיומו יהיה אשלייתי. עם זאת, עם השנים, הרבה יותר קשה לי, להתמודד עם מקרי-מציאוּת (ממשיים לגמרי) שאיני מסוגל להתיר באמצעות ידיעותיי והגיוני  (למשל, מערבולת שכזו הכרוכה בכך שארבעה אנשים שהכרתי, שלושה מהם כבני גילי, הלכו לעולמם בתוך חודש). עם הזמן, אני לא זקוק עוד לבלש-הפרטי, לסוכן המיוחד או לאיש הביון, ולפעמים גם לא לפרופסור מהאוניברסיטה או למומחה המקצועי הזה או האחר [פסיכולוג, אנליטיקאי, פסיכיאטר, מומחה לרפואה סינית, שאמאן, אסטרולוג או בעלת-אוב], כדי שיתירו לי את החידות והתעלומות שמטילה לפתחי המציאות. אני בטוח שיהיו אנשים שיתמהו – משל לאנשים המתבוננים בים, ופתאום אחד מתעקש שיש היום לפעמים גלים די-מוזרים, שלא ניתן להסביר או שהסברם בלתי-ידוע, ואילו שותפיו אומרים: מה אתה מבלבל את המח, זה ים ,וגלים הם גלים.

    לכן, שמחתי, שדווקא בזמן הזה, הגיע לידיי, ספרו האחרון, מן העזבון, של סופר המרגלים הבריטי, ג'ון לה קארה (שם העט של ג'ון מוּר קורנוול,2020-1931). כתב-היד נמצא על מחשבו של האב, על יד בנו, ניק קורנוול, שנזכר אחרי פטירת אביו, שאביו דיבר איתו על מציאות כתב יד שלם פחות-או-יותר,בשם Silverview; שנכתב כנראה במקביל או מעט אחרי ספרו, A Delicate Truth, שנכתב כנראה במהלך 2012, וראה אור באנגלית באפריל 2013. קורנוול-הבן כותב כי ציפה  למצוא כתב יד לא-שלם, אולי שלשת-רבעי-ספר, עם טיוטות והצעות שונות לסגירת העלילה, אך לדבריו – מצא כתב יד שלם במירבו, שנזקק רק לעריכה קלה. לדבריו, "נגיעה קלה ומהירה". לא ברור מדוע תורגם הכותר לעברית בשם שומר אמונים.  

      גיבור הסיפור (אף כי הסיפור אינו נמסר בשום שלב מן הפרספקטיבה שלו), אדוארד אייבון,  הוא גימלאי בריטי חביב, ג'נטלמן אמיתי, הנכנס לחנות הספרים של אדם שיכול היה להיות בנו, ג'וליאן לונדסלי, סוכן בורסה מצליח שהחליט לאחר מות אביו – להחיל שינויים מופלגים בחייו ולעבור מלונדון לסביבה כפרית (עיירת חוף, ליתר דיוק). אדוארד, שהיה ידיד נעורים של אביו של ג'וליאן, מציע לבן למלא ספריה שלימה בחנות בספרות קלאסית, ובספרות יפה, שאינה חלק ממפת רבי-המכר, או ספרות המותחנים , הריגול, ספרי הניהול והרומן הרומנטי, הנמכרים תדיר. הם מתחילים לעבוד על זה ביחד. אדוארד אוהב מאוד את טבעות שבתאי של וו.ג. זבאלד. הוא שב ומזכיר אותו בכל מיני הזדמנויות. מה שממקם את העלילה בוודאות בין העשור הראשון והשני של המאה הנוכחית, שכן הסיפור מתייחס למלחמת האזרחים בסרביה-בוסניה-קרואטיה ולהופעת טבעות שבתאי,  כאירועים ותיקים שהשפיעו על חיי גיבורו.

    ככל שהעלילה מתפתחת, הולך ומתחוור, כי אדוארד היה במשך שנים איש השירות החשאי הבריטי. הוא פולני במוצאו והסיבה שהחל לעבוד עם הבריטים היא התנערותו מהקומוניזם. הוא כה הצטיין בפעילותו עד שהועסק כסוכן שטח בכל מיני אזורי סכסוך, ולימים גם נישא לאחת הנשים הבכירות ביותר בשירות. יש להם בת אחת שהיא אם חד-הורית בשם לילי. האם גוססת ממחלה סופנית, ואנחנו נעשים ערים לכך שאיזו ועדת בדיקה מתכנסת על-מנת לבדוק איזו דליפת-מודיעין שאפשר שלאדוארד היה חלק בהּ, אי-אז בעבר.

    מה שמתברר רק בדיעבד הוא שאדוארד, כמו אמן שחמט, מפעיל ומתמרן את האנשים סביבו, בראותו כל-הזמן כמה צעדים קדימה; אבל הוא לא מניפולטור תועלתן ואינו מבקש לפגוע באיש, אלא טווה אט אט תכנית שבאמצעותה ייעלם תחת הראדאר של השירות החשאי, מעט לאחר מותהּ הטבעי של אשתו, ולאחר שעתידם של בתו ושל ג'וליאן ייראו לו טובים ומובטחים; כל זאת, מבלי שייהרג איש או ייפגע או יידרשו קורבנות נוספים. מתברר גם שאדוארד עבר הפיכת-לב בימי מלחמת האזרחים בקוסובו, גם בשל ממדי שיתוף הפעולה של המעצמות המערביות עם הגורמים שביצעו רצח-עם, וגם בשל קשריו האישיים עם משפחה מוסלמית משכילה, שהגיעה לבוסניה מן המזרח התיכון, והוא הפך אצלם בן-בית. מרביתם נרצחו באופן אכזרי בימי ההוצאות להורג ההמוניות שאירעו שם.

      אדוארד לא היה מסוגל להמשיך בתפקידיו. הוא התרחק לתפקידים משרדיים ולבסוף פרש לגמלאות. החשד שהתעורר נגדו הוא שהעביר חומרים מודיעיניים לסלמה, אם המשפחה המוסלמית ששרדה. איש לא נגע לרעה באדוארד, כל זמן שאשתו כיהנה בתפקידה הבכיר בשירות , בשל השערורייה הגדולה שהייתה פורצת בשל כך, אבל אדוארד מבין בפקחותו, שהטבעת סביבו תתהדק, עם מותה של אשתו, דבורה.

    ההפתעה הגלומה בספר היא היציאה מהטופוס האופייני לעלילת הריגול של לה-קארה, שבמהלכן שירות הריגול הבריטי בוגד בסוכניו או במבקשי-הצדק ומפקיר אותם או שולח אותם אל מותם, בשל איזה אינטרס פוליטי-מדיני-כלכלי כזה או אחר, הגובר על הצורך להגן על הסוכן שבשטח, שהוא בעצם סוג של מריונטה המורקדת על ידי מפקדיו ומתומרנת על-ידיהם. כאן, מדובר על סוכן לשעבר, שהתפכח, שמבין את מקומו היחסי המנצל את מעמדו כבן-זוגהּ של בכירה בשירות,  על מנת להפסיק לחולל היזקים בשל האינטרסים "כביכול" של בריטניה, ואז מחליט לפעול עצמאית כדי להפחית עוד יותר את ממדי האלימות והרצח, וסופו שהוא יוצר מציאוּת, בכמה צעדים בלתי-אלימים בעליל, שבהּ הוא מותיר את אהוביו במציאות בטוחה למדיי, ואילו הוא נעלם אחר האופק, בטרם יצליחו מעסיקיו-לשעבר לשים עליו את ידיהם, ואגב כך לפגוע גם במוניטין חסר-הרבב של אשתו המנוחה.

    בדרך כלל, מותחנים מתחילים ברצח אדם או בהיעלמות שלו – הנחקרים על ידי בלש או סוכן, הפותח בכל צעד שהוא מחולל, עוד נדבך בתיבת פנדורה, שמתוכה עולים כל מיני סודות עבר, שהובילו לרגע הרצח או להיעלמות. כאן, נוקט לה-קארה דרך-סיפור אחרת. אנחנו מלווים את הדמות הראשית ואת הדמויות המקיפות אותה, וגם שומעים מדי פעם את ההערכות אנשי השירות הבריטי לגביו. אנו מלווים את התדרדרותה הבריאותית של אשתו, את ההלוויה שלה; את העובדה שכביכול אולי יש לו מאהבת לונדונית (ואולי רק אשת שטח אליה הוא מעביר מסרים מוצפנים), את ההתקרבות בין ג'וליאן ובין לילי, בתם של אדוארד ודבורה — ואם הציפייה היתה, להתרה דרמטית של הדברים בסיום, כאשר אנשי השירות כבר ממש מכינים מארב לאדוארד, בכדי להובילו לחקירה ולמעצר. מתברר כי האיש היה פיקח דיו, כדי לחשוב על הסיטואציה המורכבת בתוכה הוא נמצא, כמה צעדים קדימה. הכל יוביל אל היעלמות שאין בה אלימות, שתותיר את אנשי השירות החשאי בלא-קצה חוט לגבי המקום אליו הלך (הספר מסתיים בכך שלילי אומרת לג'וליאן "הוא הלך למצוא את סלמה שלו וזה הסוד האחרון שאשמור מפניךָ", אבל אין כל הכרח שכך הוא, מלבד העובדה שלילי ראתה את אביה נכנס למכונית שחורה, שבאה לאסוף אותו).

    אדוארד אייבון נשאר עד תום העלילה דמות חיובית ומורכבת, שבעצם סירב לתת לארגונים בהם עבד ופעל את המילה האחרונה ביחס לחייו, חיי אהוביו, וחייהם של אחרים. אם אשוב לזבאלד, יותר מאשר שומעים את הדהודו של טבעות שבתאי בספרו של לה קארה, דווקא הדהודו של המהגרים נשמע היטב, וזאת מפני שבספרו זה הציע זבאלד, במידה רבה, ארבעה סיפורי היעלמות של דמויות יהודיות, תחת הטוטליטריזם שאפיין חלקים נרחבים של אירופה בלב המאה העשרים. אייבון, מהגר מזרח-אירופאי בעצמו, היה פעמיים בחייו קורבנן של אידיאולוגיות פוליטיות, שתמרנו אותו, אבל הוא יודע לוותר על מקומו הנוח בארגונים המבטאים שליטה וכוח, על מנת להימנע מהאלימות המשולחת שארגונים כאלו מפעילים בשם המדינה, העם או הטוב הכללי (The Greater Good).

     ספרו של לה-קארה העלה בזכרוני את דבריו של הסופר וההוגה הפילוסופי הצרפתי, מוריס בלנשו (2003-1907), בספרו השיחה האינסופית"אדם חסר אופק, שאינו מעצים עצמו מתוך האופק, הינו יש ללא יישות ונוכחות בלי הווה" [מוריס בלנשו, השיחה האינסופית, חלק 1: דיבור רב-פנים, תרגום ואחרית דבר: דניאל אפשטיין, סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 103]. דמותו של אדוארד אייבון מאוד דיברה ללבי, משום שבניגוד לאנשים המאוהבים בגלוי ברעיון לפיו הם משתייכים לאיזה רעיון תיאולוגי או אידיאולוגי שגדול מהם ושעליהם לשרתו בנאמנות, ובלא הרהור או ערעור – אני תמיד מחפש אופק חדש, ובמיוחד בימים שבהם אני מרגיש כי איני יכול להישאר יותר באותו מקום (רגע שכזה אירע לי למשל בקיץ 2014 מול ההרס והחורבן שהוסבו לשכונות אזרחיות בעזה),  ונע בהתאמה למול האופק המשתנה הזה (כשאני נע גם האופק נע). גלים אמנם מתנפצים לבסוף על החול או על הכורכר מול יבשה כזו או אחרת, אבל אין פירושו של דבר כי הגלים, או אפילו גל יחידי, נובעים בהכרח מאותו אופק, והאדם לא אנוס ולא מוכרח לבחור בכך שאנשים או מוסדות, גם אם בילה בחברתם אי-אילו שנים, יכתיבו לו אופקים "מתאימים".

*

*      

*

בתמונה למעלה: George Luks, L Street Brownies, Oil on Canvas 1922 

Read Full Post »

*

ביוני 1610 הגיש יצחק פאלאצ'ה, "יהודי מפס", תלונה בבריסל נגד אנריקה גרסס, סוחר פורטוגזי בן 43 מפורטו, שהתגורר באנטוורפן והיה חתנו ואחיינו של דוארטה פרננדס.  גרסס, אחד מסביו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, השתקע באמסטרדם בסביבות 1605. עד יום מותו שמר על ריחוק מסוים מחיי הדת היהודיים, עד כדי כך שאחרי מותו בשנת 1619 נאלצו למול אותו מפני שביקש להיקבר בבית העלמין שבאואדרקרק על האמסטל. לטענת יצחק, גרסס קיים קשר עם שגריר מרוקו ועם שמואל ויוסף פאלאצ'ה. הם נתנו לו כמה תכשיטים ואבנים יקרות שעליו היה למכור באנטוורפן. גרסס לעומת זאת הכחיש שקיבל את חפצי הערך … בעקבות כך גבו הרשויות עדות מכמה סוחרים פורטוגזים שטענו כי אינם יודעים אם אי-פעם היו לגרסס תכשיטים למכירה … הם מכירים את יצחק רק מראייה, "בנו של אחד הבֶּרבֶּרים הגרים באמסטרדם ונקראים פלאצ'ס", וזרם הרבה דם רע בין היהודים מבֶּרְבֶּרְיָה, יהודים "בני האומה", לבין הקונברסוס הפורטוגלים הללו.

[מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס, שמואל פאלאָצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש לאמסטרדם, תרגם מהולנדית: רן הכהן, תרגם את התעודות ואת הנספחים מספרדית: אור חסון, עריכה מדעית למהדורה העברית: מירי אליאב-פלדון, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, עמ' 109-107 בדילוגים]  

*

1

    ספרו של הסופר הפורטוגלי, ז'וּזֶ'ה סאראמאגוּ (2010-1922), מסע הפיל, שנכתב בשנים 2008-2007 מתוך מחלה קשה ותחושת אי-וודאות של המחבר לגבי עתידותיו בארצות החיים, אוצר בחובו את סיפורו של סולימָאוֹ (סולימאן), פיל הודי, ומטפלו המסור, סוּבְּהְרוּ (שמיד מדביקים לו שם נוצרי). שנתנו במתנה למלך פורטוגל והוא מעביר אותם לארכידוכס לבית הברסבורג. מאחר שכבר כל-מי שהיו עשויים לראות בו אטרקציה שאין-כמוה, חזו בו, ולפיכך הוא הולך והופך לנטל בעיני בעליו. וכך, אי שם באִבּה של המאה השש עשרה, יוצאים הפיל, מטפלו ופמליה חמושה, לחצות את אירופה במסע לבעלים-החדש, שם הם צפויים לעבור שוב את אותו התהליך. לשמש לזמן קצר כאטרקציה טרנדית, בכל מקום שבו יעבור הפיל, ולאחר מכן להיעלם בהדרגתיות מחיי החצר, עד שיישלח לבעליו הבא. במהלך המסע ניתן לראות ולהבין כי הפיל ומטפלו ניחנים ברגישויות אנושיות פשוטות, שאנשי הגינונים והמעמדות, העסוקים כל הזמן בשיפוטים ובמדידות, מזמן איבדו. המסע מסתיים בהצלחה, אבל האפילוג מגלה כי הפיל נפטר כשנתיים אחר-כך ומטפלו שזוכה לאיזו מתנת-פרידה לקראת צאתו חזרה להודו, נעלם עוד אי שם בתוך אוסטריה, יש להניח, משום שהאוסטרים לא ראו בעיין יפה, אדם הודי לא-נוצרי, העובר בעריהם, משולל הגנה מלכותית.

   נזכרתי במסע הפיל של סאראמאגו  כאשר קראתי לאחרונה את ספרם המבטיח של ההיסטוריונים האירופאיים, מרסדס גרסיה-ארנל (חוקרת במועצה העליונה למחקרים מדעיים במדריד) וחרארד ויכרס (פרופסור ללימודי דתות באוניברסיטת אמסטרדם), שמואל פָאלָאצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש ואמסטרדם, חיבור המבקש להטיל אור על דמות חידתית: שמואל, יהודי מקיים-מצוות יליד מרוקו (1616-1550), צאצא לקונברסוס (אותם יהודים ספרדים או פורטוגזים שבתחילה המירו דתם והמשיכו לקיימה בהיחבא עד שהצליחו להבריח את עצמם ואת רכושם מעבר לגבולות שיפוטה של האינקוויזיציה), שדברי ימיו הביאוהו לעסוק בסחר ימי בין מרוקו לאירופה כשליח מדופלם של הסולטאן המרוקאי במרקש, מולאי זִדאן. כך, נדרש גם לכהן לעתים כדיפלומט וכמגשר בין כוחות פוליטיים וכלכליים שונים באירופה ובצפון אפריקה. בצוק העתים, במהלך שנותיו האחרונות, נדרש להפליג כקורסאר (קברניט ושודד ים ברישיון). פאלָאצ'ה גם הירבה להסתבך, כפי שמראים החוקרים, בכל מיני פרשות משפטיות, שנסובו על כסף, כוח ואלימוּת, באופן שמקשה מאוד על מנייתו בין אנשי-המידות-הנעלות, אבל (וזה אבל גדול), נדמה לי, שגם החוקרים, על כל מחקרם הענף והיסודי, יצרו הטייה של ממש בייצוג דמותו – כתולדת בחירה מודעת להתעלם מפרספקטיבות מסוימות שהן רלבנטיות מאין-כמוהן. בכך הם הזכירו לי את סיפור הפיל ומטפלו אצל סאראמאגו, רק כאילו היה מסופר אך ורק על-ידי תיעוד חילופי האגרות בין השליטים או בין החצרות שהיו מעורבות בעלילה, ובלי תת מקום לפרספקטיבות אותן מייחד הסופר לדמויות הלא-אירופאיות בעליל. זאת ועוד, במלאכתם ניכרת מדיניות של טאטוא והסתרה  של עובדות לא-נעימות הקשורות לאותן מוסדות מלוכה ושלטון.

   כך, החוקרים ראו להזכיר, כי שמואל פאלאצ'ה מכונה בספרות מחקרית, שנתחברה על ידי חוקרים האמונים יותר על ספרות עברית ורבנית, ר' שמואל פלאגִ'י או ר' שמואל פלאח. כלומר, אולם, הם לכתחילה בחרו לנקוב בשמו, כפי שהוא מופיע בתכתובות האירופאיות בלבד. הם מזכירים שהיה באופן מתמיה יהודי ירא-שמיים שדאג לאכול מאכלים כשרים וגם התפלל בספינתו, אבל משמיטים לחלוטין את תואר הרב שיוחד לו בכמה מחקרים וספרים קודמים. יתר על כן, אין לקונטקסט הרבני-תורני, לדידם, משקל כלשהו בהבנת דמותו. שום פרק אינו מיוחד לשאלות כמו מה קרא, במה עיין, במה גילה בקיאות, מיהן הדמויות הרבניות שאצלן למד בנעוריו בפאס (בין היתר פעל בשנות נעוריו של פלאצ'ה בפאס, המקובל והפרשן החשוב ר' שמעון לביא, מחבר הפירוש הפיוטי, כתם פז, על ספר הזֹהר, אשר היה צאצא למגורשי ספרד ופורטוגל). הם אפילו לא מנסים להתעמק בשאלה מדוע ניסה שמואל בכל מאודו להשיב למרוקו אוסף כתבי יד ערביים שנבזזו על ידי הספרדים מספינה של מולאי זִדַאן. הם בוחרים לראות בזה אות לשירותו הנאמן של מטיבו, אך בו-בעת עומדים על כך שלימים "בגד" כלאחר-יד במטיבו זה, והעלה בו חימה להשחית (זאת מבלי להביא בחשבון, כי באותם ימים, מצבם של יהודי מרוקו הורע מאוד ועתידם היה לא ברור, וגם שלטונו של מולאי זִדאן נראה היה, לזמן קצר, כעומד על כרעי תרנגולת). כגון אלו חקירות אודות תחומי אוריינותו של שמואל, שאלת זיקתו לכתבים יהודיים-רבניים או ערביים-מוסלמיים לא מצויות בספר, והחוקרים אינם תוהים על עצמם, כשהם נדרשים שוב ושוב לתעודות הולנדיות, אנגליות וספרדיות שיצאו מידיהם של אישיים שהיו מסוכסכים אישית או משפטית עם "היהודי" ואגרותיהם מליאות התבטאויות אנטישמיות על אופיים  הקלוקל של היהודים כפרטים וכקולקטיב; אלו בעיניי החוקרים מהוות תעודות היסטוריות-משפטיות אמינות לבירור דמותו מליאת-הסתירות של מושא חיבורם – אך לא תרבותו, ידיעותיו ומקורותיו, שנותרות בגבולות הדעה הקדומה לפיה: יהודי עוין לא-יהודים  ומעדיף יהודים, ובמיוחד – יהודים הדומים לו. למותר לציין, כי שום חיבור יהודי או ערבי בן המאות השש עשרה או השבע עשרה או אילו חילופי מכתבים עבריים או ערביים אינם משמשים אותם כתעודות היסטוריות החשובות לבירור הנושאים העומדים בלוז מחקרם. מדוע אני משווה זאת למסע הפיל? משום שגם השליטים האירופאיים שמתאר סאראמאגו, אינם מתעניינים לא בנפש הפיל ולא בנפש האדם ההודי המטפל בו (הם לא מבינים בזה), אבל יש להם את האינטרסים שלהם להחזיק בכאלה יצורים – להחיותם או להמיתם; כשנתקלים בהיסטוריונים, בני תקופתנו, הנוקטים באותם דפוסים ממש, ומחליטים מראש להגביל את מחקרם למסמכים אירופאיים בלבד (הם אמנם סוקרים את שלטונו של מולאי זִדאן וכמה מאנשי חצרו הבולטים – אבל זהו דיון קצר הנושא מאפיינים היסטוריים-פוליטיים בלבד), וספרם זוכה להדפסות ולהדפסות חוזרות (הספר ראה אור לראשונה בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות שונות, והמהדורה החדשה בעברית – הינה מהדורה מעודכנת שעליה הוסיפו המחברים תיקונים, תוספות ונספחים), ובפרט שהם מדגישים את היותו יהודי מרוקאי, שבילה במרוקו חלק נכבד מחייו – זה מעורר תימהון.  

    חשוב להעיר כי בכל-זאת, יש בהצגת הדברים בספר, חידוש גדול ביחס למגמתם ההיסטוריוגרפית של חוקרים וסופרים יהודיים וציונים, שתיארו את ר' שמואל, כלוחם לאומי, בן-חילופי המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, שביקש לנקום בספרדים על גירוש ספרד ועל האסון הגדול שבא על עמו עקב כך, ולכן הפך לשודד ים בשירות מרוקו. זוהי מגמת ספרו של דן צלקה (2005-1936), פרחיה בין שודדי הים (עם עובד: תל אביב 1984); וכך עלה גם מהפרק שיוחד לדמותם של סִנאן ראיס, גדול שודדי הים היהודיים באימפריה העות'מאנית, בין שנות השלושים לשנות החמישים של המאה השש עשרה, ושל שמואל פלאח (Fallaḥ), בספרו של אדוארד קריצ'לר: שודדי ים יהודיים בקריביים: סיפורם של הרפתקנים יהודיים, שהקימו אימפריה בעולם החדש, בחיפוש אחר אוצרות, חופש דת ונקמה (מאנגלית: גרשון גירון, כנרת זמורה-ביתן: חבל מודיעין 2017). נראה שגם צלקה וגם קריצ'לר הוטו אחר המיתוס על שודד היהודי היוצא למלחמת נקם על שנעשה לעמו, והאדירו את הדמות, ועל-כן הציגו אותו כלוחם-חופש העשוי ללא-חת, שזהותו היהודית הוותה נר לרגליו. ספרם של גרסיה-ארנל וויכרס, אכן שופע פרטים המעמידים בספק גדול את המיתוס היהודי-לאומי הזה. שכן ספרם מציג תמונה קוטבית. הם אמנם לא מבקשים להכריע בסוגיית דמותו של פאלאצֶ'ה, אבל בכל זאת מציגים אותו השכם וערב, כמי שרגיל במעשי הונאה, שוד, התחזוּת, הוראה על נקיטת מעשי-אלימות, ואת משפחת פאלאצֶ'ה שלו, כסוג של משפחת פשע בזעיר-אנפין, שבניה מסוכסכים אלו עם אלו, אך בכל זאת משתפים פעולה כנגד נוצרים או יהודים אירופאיים שאינם מוכנים לראות ביהודים הלבושים כמוסלמים מרוקאים שותפי-תרבות. הם גם מרבים להציע כי בעצם פאלאצ'ה הרבה לעשות שימוש במעמדו כנציג מיוחד של סולטאן מרוקו, גם בבואו לדין אירופאי, וכי למעשה רוב-מעשי שמואל ובני משפחתו באירופה נעשו מכוח היותם נציגים דיפלומטיים רשמיים ולכן זכאים למעמד מיוחד. הם גם אינם מתעלמים כי בכל זאת בהזדמנויות אחדות צוטט שמואל גוער בחוקרים ובמאשימים "כי שושלת היחס שלו כיהודי, מפוארת היא מזאת של מלכים אירופאיים", מה שמלמד, כי היה בטוח מאוד, בכך שלא ייפגעו בו כשליח הכתר המרוקני, ומעבר לכך – שהאיש ראה בעצמו כיהודי גאה ונפגע מאוד מכך שבני שיח אירופאיים הטילו בו את דעותיהם הקדומות אודות יהודים או אודות מוסלמים.  

*

2

*

 

*

הפיל מת כעבור כמעט שנתיים, כאשר שוב היה חורף, בחודש האחרון של אלף-חמש-מאות-חמישים-ושלוש, סיבת המוות לא נודעה … מאמן הפילים סוּבְּהְרוּ קיבל מיד מנהל המשק, חלק השכר שהיו חייבים לו, ונוסף עליו בהוראת הארכידוכס, תשר נדיב למדיי, ובסף הזה קנה פרדה כדי לרכוב עליה וחמור שיישא את התיבה עם רכושו הדל. הוא הודיע שהוא עומד לחזור לליסבון, אבל אין ידיעה על כך שנכנס למדינה. גם לא על ששינה את דעתו, או מת בדרך.

[ז'וז'ה סאראמאגו, מסע הפיל, מפורטוגזית: מרים טבעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2010, עמוד 213]

*

     נקודת תורפה אחרת של הספר שלפנינו, מתבטאת בכך שמחבריו לא מדגישים בשום מקום שבאותה תקופה שבה עסקינן אסרו רשויות הולנדיות מתנגדים פוליטיים או כופרים בדת הנוצרית פרוטסטנטית, כעניין תדיר, על כל דבר של מה-בכך, וכי היהודים שהורשו להימצא בהולנד, הורשו לשבת בה, רק כל זמן שלא יחרגו בתפיסותיהם הפומביות במאומה ממצוות הדת והמלך ולא יערערו במאום על החוק ועל המוסכמה החברתית. לפיכך, יש להניח, כי הופעתו של יהודי הלבוש כערבי, כשליח סולטאן מרוקו, לא עורר חמדה גדולה לא בנוצרים ולא בבני הקהל היהודי, שראו בו ובפמלייתו – איוּם גדול על יחסיהם עם השלטונות ההולנדים ועם הממסדים הכנסייתיים –  לפיכך, לא מיהרו להזמין את הדיפלומט-הסוחר לבתי התפילה שלהם או לראות בו באורח רצוי בקהל. כשיוצאים מנקודת הנחה שבאותן שנים עדיין העלו בספרד ובפורטוגל קונברסוס שנתגלו ביהדותם על המוקד, וכי אירופה כולה רצחה-נפש באותן שנים מאות אלפי גברים ונשים באשמת כישוף, כפירה, חילול הקודש ועוד, אין כמעט ספק כי דמותו של היהודי הזר והמוזר, המדבר ערבית, עברית ולשונות אירופאיות, ונמצא מחוץ לטווח ידיהם של מוסדות החקירה והמשפט האירופאיים והנוצריים, הבעירה את חמתם של לא מעט אנשים שהכירו את שמואל. עם זאת, דומה כי המחברים מתעלמים כמעט לחלוטין מהאפשרות הסבירה, לפיה לא מדובר בטריקסטר נכלולי, אלא  שמדובר בדמות מורכבת של יהודי משכיל ופעלתן, שניצל את כישוריו העודפים, על-מנת לצאת מחיי המלאח בפאס ולהקים ארגון מסחרי-כלכלי-דיפלומטי פעיל, תוך סיכון עצמי וסיכון חיי בני משפחה, ואגב שהות חוזרת ונשנית במצבי קצה (מצוקה כלכלית, משפטית וקיומית), כאשר המציאות במקומות בהם חי ופעל – נטתה להשתנות במהירות, והצדיקה פעמים נקיטת צעדים הישרדותיים קיצוניים, כגון: עיסוק בשוד ימי, סחר עבדים, או אפילו הצעה לעבור לעבוד עבור אויבים לשעבר, בערוב-ימיו (כך עולה ממסמכים ספרדיים). כל אלו אינם מעידים על דמות של ארכי-שודד או של ארכי-נוכל, אלא על דמות של בן מיעוט מינורי, שזכויותיו החוקיות היחידות נבעו מהיותו שלוח בית המלוכה המרוקאי באירופה, ומידיעותיו בשפות ובחיי המסחר הימי בדרום-מערב הים התיכון, שניסה בכל-זאת לחיות חיים עצמאיים נוכח מציאויות דינמיות, משתנות ביעף, שדרשו אותו לפעולות רבות, שקשה היה לצפות מראש. כל שכן, משום שכל אותם שינויים באו על אדם , בעל-תודעה, שבה התקיימו בחדא מחתא (=באותה נשימה, בו-זמנית) – סוחר ודיפלומט נשוא-פנים עם פליט, מגורש, נתין-זר, נאשם ואסיר, הנע כל חייו במרחבים שבהם חיים יהודים, נוצרים ומוסלמים, מבלי שאיש רואה בו (אולי רק מוסלמים הקרובים לסולטאן), כבן ברית נאמן. על כל פנים, החוקרים בספר שלפנינו מציגים את שמואל פאלאצֶ'ה, כאיש רצוף סתירות, נאמנויות סותרות, אינדיפרנטיות מוסרית, ולעתים גם תאוות בצע, בעיקר משום שכך עולה ממרב המסמכים האירופאיים שהם איתרו וניתחו, מנגד, בי התעצמה והלכה, במהלך הקריאה, תחושה  שניתן למצותה במילה הטעונה "אוריינטליזם" – אותה תודעה אירופאית הבוחנת את המוסלמי או את היהודי בן המזרח מלמעלה למטה, ונוטה לגלות בו שחיתות מוסרית, חוסר נאמנות, ונטייה לגוזמאות, פנטזיות והפרחת שקרים [רק פחות מעשרים שנים טרם נולד פאלאצ'ה, נאסר בהוראת הקיסר, קרל החמישי, ומת בבית כילאו, דוד הראובני, יהודי בן-אתיופיה (ככל-נראה) שהגיע לספרד ופורטוגל וניסה לקדם ברית פוליטית יהודית-נוצרית כנגד הסולטאן העות'מאני ולמען  שיבת ציון]

     למשל, הספר לא מדגיש בכל אתר, כי אפשר שלפאלאצ'ה היה עולם פנימי שנבנה כתולדה מן המקום שבו נולד וגדל (פאס, מרוקו), וכי אפשר כי ניסה כמיטב יכולתו לשמר את הזהות היהודית-מרוקאית שלו, משום שהזכירה לו את אלבּלאד (המולדת) שלו (לעתים היתה זאת עיר או שכונה בלבד), ולפיכך כל זמן שישיבת היהודים במרוקו ובפאס – הייתה אפשרית ניסה לקיים את נאמנותו אליה. נכון שמעמדו כדיפלומט אכן הגן על חייו באירופה ושימש גם כעוגן לארגון הכלכלי שהקים, ובכל זאת, המחברים  לא ניסו כלל להציע את מה שנראה לי מאוד פשוט, והוא כי נאמנותו של פאלאצ'ה למרוקו הלכה והתערערה באחרית ימיו, משום שהבין כי מצבם של היהודים שם בימי מלחמות אזרחים (1613-1610), מול אנשי הסולטאן ובין אנשי אבן אבי מחלי, מנהיג אסלאמי משיחי, הולך ורע, ונעשה בלתי-אפשרי, עד שאין לו שוב בָּלָאד לשוב אליה. הם גם לא כרכו את ניסיונותיו האחרונים של פאלאצ'ה (בשנים 1616-1615) להשיג  מעמד מחודש של דיפלומט בשירות העות'מאנים ולבסוף בשירות הספרדים (ניסיונות שלא עלו יפה) בנסיונו לשמר את ארגונו הכלכלי, שהלך והסתבך, בשנים שבהם שהה במאסר באנגליה ועמד למשפט בגין שוד ימי (אוקטובר 1614-אפריל 1615). כללו של דבר, ניכרה בעיניי לכל אורך הספר, מגמת-מחבריו לאמץ  את הפרספקטיבות של אותם טוענים אירופאיים על אי-אמינותו ונכלוליו של פאלאצ'ה, מבלי להשתדל להעמיק חקר במה שמחוץ לפרספקטיבה אירופוצנטרית במובהק. בכלל זה, התעלמותם הכמעט מוחלטת של גרסיה-ארנל וויכרס, מתרבותו היהודית והערבית של שמואל, תוך הזנחת חקר הרעיונות והמקורות האינטלקטואליים היהודיים והערביים שאפשר שהיוו נדבך מרכזי בעולמו הפנימי. והלאו אפשר, כי דווקא שם במעמקים, מעבר להיסטוריה הפוליטית של יחסי הולנד-ספרד-אנגליה-צרפת-מרוקו בתקופה האמורה – נמצא המפתח להבנת דמותו המורכבת ולהתרת חידת-אישיותו.

   כמובן, ביקורתי הנחושה אינה מצמצמת כמה מהישגיו המחקריים של הספר לפנינו, ואכן ראוי הוא להיקרא כמחקר היסטורי-פוליטי אירופוצנטרי,המגלה לא-מעט על האופן שבו הרשויות האירופאיות בראשית המאה השבע-עשרה התייחסו לדמותו "האקצנטרית" של יהודי-ערבי מלומד, שהופיע על אדמת אירופה כשליח מסחרי ודיפלומטי של סולטאן מרוקו והעז לגלות עצמאות מחשבתית ויזמוּת עסקית; וכמה תרעומת, מבוכה ובוז דמות שכזאת עוררה בין נוצרים ובין אותם יהודים, שהמשיכו לראות בנצרוּת, דת-אחות, קרובה ליהדוּת, ובאסלאם – דבר מרתיע, רחוק ומאיים. עם זאת, כפי שתיארתי, הספר גם סובל מכמה חסרונות גדולים. אני מקווה, שיהיו מי שישלימו אותם בעתיד.  

*

*            

 בתמונות: Jan Porcellis (1583-1632), Ships in a Storm in a Rocky Coast, Oil on Canvas Circa. 1614-1618 ; 

School of Rapahel Sanzio (1483-1520), The Elephant Hanno, Pen and Brownish Black Ink over traces of Black Chalk 1516

Read Full Post »

*

לא חובב גדול של היפ-הופ (אולי הייתי חובב קטון באחד הזמנים?), ובכל זאת אחד השירים שאני חוזר ושב אליהם מאז 1996, כשנה אחרי שיצא, הוא B.I.B.L.E , ראשי תיבות של: Basic Instructions Before Leaving Earth. את השיר כתב  הראפר, גרי גרייס (נולד 1966), הידוע יותר בכינויו GZA  (גֵ'יזַה)  או Genius (אין לבלבל בינו ובין Jay-Z , שון קארטר, בן זוגהּ של ביונסה). GZA ייזכה לתהילת עולם במשכן ההיפ-הופ  על חלקו בהקמת ההרכב פורץ הדרך, Wu Tang Clan, אותו הקים בסטאטן איילנד בתחילת שנות התשעים, יחד עם שני בני דודיו, רוברט דיגס (RZA, רֵיזַה, נולד 1969) וראסל ג'ונס (Oll' Dirty Bustard, 2004-1968), שהטקסטים שלהם מיזגו בין היפּ-הופּ חברתי על המצב בשכונות ועל הגזענות כלפי האפרו-אמריקאים וגם חיבה עזה ומופגנת לקונג-פוּ ולשחמט. GZA  ו-RZA השתתפו גם בפסקולי סרטיו של ג'ים ג'רמוש, Ghost Dog ו- Coffee and Cigarettes, שם כיכבו באחת האפיזודות.

*

*

בכל אופן, Basic Instructions Before Leaving  Earth, הוא שיר שבח להשכלה ול-Wisdom שהיא מניבה. לדידו, לא האדם הלבן לבדו הוא המביא על האדם השחור עבדות או חיי פשע, אלא ההשתעבדות לסטיגמה, שחילחלה אל השכונות, לפיה ה- Black People מוכרחים להיות גנגסטר, דילר, או ראפר, או בעלי עסקים קטנים או עובדי עבודות דחק ואין להם סיכוי אחר. לדידו של GZA  המפתח לחירות, חירותו של כל אדם, לא משנה מאיזו היסטוריה הגיע, ואיזה תופת ידע בימי ילדותו ונעוריו, עומד על השכלה, ויציאה בעקבות גילויי החכמה, בכל מקום בו יימצאו. יתירה מזאת, GZA  רואה באפרו-אמריקאים עימם גדל את "העם הנבחר"; את "זרע אברהם" שנכבש לעבדות, על ידי מי שכלאו אותם בשכונות עוני, מנעו מהם הגעה למשרות מסוימות, וממשיכים לנקוט זילות כלפיהם בהווה. GZA   בפירוש אינו רואה את המפתח לישועה בכנסיה, שנראית לו מזימה של ה-White People, להשקיט את התקוממות האפרו-אמריקאים בטענה שאת הישועה הם יימצאו בעולם הבא. זאת ועוד, לדבריו ה"לבנים" השתמשו באופן שבו הם מציירים את ישו בדמותו של הנסיך האיטלקי, צ'זארה בורג'ה  (1507-1475), בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי; בורג'ה היה גם המודל הלדמותו של הנסיך בספרו של  ניקולה מקיאוולי (1427-1469).   GZA גם מתנגד לחיי פשע ולסחר בסמים או בבני אדם.  רק חתירה המשכית מתמדת, שלא דרך הדת הממוסדת, ולא דרך גופי הפשע, הממוסדים לא פחות – דרך הידע, וההליכה בעקבות החכמה – זוהי הדרך  הפתוחה היחידה לדידו לכך ש"זרע אברהם" ייגאל את עצמו מעבדות לחירות.

שנתיים לפני שהוקלט שירו של GZA ראה אור אלבום היפ-הופ אחר ובו מלים אחרונות אחרות שיש בהן קריאת תיגר כנגד החברות הקפיטליסטיות-המערביות, והצורך לפרק את שליטתם וריבונותם של התאגידים הגדולים על בני האדם, בבחינת משעבדים ומרעילים, שיש לפרוק את סמכותם. האלבום, Spare-Ass Annie and Other Tales, מאת הסופר האמריקני, מאושיות דור ה-Beat,  וויליאם ס' בורוז (1997-1914), כולל טקסטים המוגשים במו קולו; ראפר לעת מצוא, כבן 78, המלווה על ידי הרכב ההיפ-הופ, The Disposal Heroes of Hiphopracy, בהנהגת מייקל פראנטי. הקטע, מלים אחרונות, פותח את ספרו של  בורוז, Nova Express, שנכתב בעיר טנג'יר במרוקו בשנת 1964, והודפס בלונדון בשנת 1966. בגרסת הדיסק קוראים אותו ראס איי זולו ומייקל פראנטי (רצועות 10 ו-15 באלבום המובא למטה):

*

 האזינו למילותיי האחרונות בכל מקום; האזינו למילותיי האחרונות בכל עולם. האזינו כולכם, תאגידים חובקי-עולם וממשלות-האדמה, ואתם, הכוחות שמאחורי כל אותן עיסקאות מזוהמות הממומשות מעל איזו אסלה, לקחת את שאינו שלכם; לגזול את האדמה מתחת לרגליהם של כל אלו שטרם נולדו, לַנֶּצַח –

"אל תניח להם לראות אותנו. אל תגלה להם מה אנו מעוללים –".

האם אלו מילותיהם של  מועצות-המנהלים ושל התאגידים שלכוחם אין חקר?

"למען השם, אל תניח לעניין עם קוקה-קולה לצאת החוצה –".   

"לא את עסקת-הסרטן עם יושבי-כוכב נֹגהּ –"

"לא את העיסקה הירוקה – אל תראה להם את זה"

"לא את מות האורגזמה –"

"לא את התנורים –"   […]

[William S. Burroughs, Nova Express, Jonathan Cape: London 1966, p. 11 תרגם מאנגלית: שועי רז]

 *

כמו בשירו של GZA , גם כאן מצטיירת החברה המערבית כחברה כוחנית ואלימה, המבקשת לשעבד את המשתתפים בה: לעוור את עיניהם, להחריש את אזניהם, לסמא את מוחם; בעיקר, לדחוק ולהסתיר את כל מה שעלול לסכן את מראית העין של החברה  כמיטיבה, פתוחה ומקדמת. כמו בשירו של GZA, היחיד (הכותב/המדבר) הוא אדם מורד. אדם שרואה במו עיניו את מה שחברת התאגידים ההרסנית מעוללת. בורוז רואה בפירוש בעולם כמקום רקוב, המאבד את עצמו ואת יושביו לדעת, בחסות אותם תאגידים חובקי-עולם המנהלים פרוייקטים כלכליים מניבים, המכלים לחלוטין כל צמיחה של חיים באשר הם, ומתרגמים את המלה "צמיחה" כאילו לכתחילה היתה נטועה בשיח הכלכלי-מוניטארי בלבד.

אם GZA הדגיש את מקום הידע וקניין החכמה כדרך האפשרית היחידה לפרוק את עול השיעבוד ולפעול באופן חירותני, בורוז הדגיש דווקא את מקום החשיפה; חשיפת הזוהמה, על כל הכרוך בה וניטרול מנגנוני ההסתרה אותם נוקטים התאגידים, היא הדרך היחידה לדידו, אם עדיין נשתיירה כזו, לפרוק את עוּלם, בטרם הם יכלו את החיים עלי-אדמות.

"שירת האזינו" שמציב לפנינו בורוז, מעלה כמובן הדהוד לנאום הפרידה של משה בתורה, אבל בניגוד לשירת האזינו שבתורה,  משה אינו מוכיח את עם ישראל על מעשיו, וקורא אותם להיטיב את דרכם, אלא משמיע נאום תוכחה בפני התאגידים, מועצות המנהלים וממשלות האדמה, המחריבים כל אפשרות של עתיד, חירות וחיים בפני באי הארץ. בורוז אינו נביא. הוא לא מביא דְּבר-עליון, אלא משמיע דברים על המציאות הממשית הכוזבת והאלימה הנצבת לו בפתח העיניים. הקולות היחידים שהוא אולי שומע, הם כביכול, קולות הרפאים של התאגידים, המבקשים להמשיך ולהסתיר את הזוועה, המתחוללת בשמם בכל יום ויום.

כמובן, אין הכרח לתרגם  Listen  to  ל-האזינוּ. אבל להערכתי, גם GZA  (שכאמור קורא לשירו B.I.B.L.E)  וגם בורוז (עם מלים אחרונות), כותבים תוך הדהוד לאותן מלים, הנמצאות בחתימת ספר דברים, או לכל הפחות – נאום התוכחה שלהם יכול להיכלל באותו מקבץ נאומי תוכחה. כל אחד מהם (שניהם בזים לאלוהי-הדת)  משמיע את תוכחת-מגולה, ממש כמו משה, שמטרתהּ לפקוח עיניים ולבבות, לעורר (to evoke) בשומעיהם את הרצון לפרוק עול עריצים, ולפעול מתוך תודעה חירותנית. שניהם, ממש כמו משה המוכיח את העם בקצה המדבר ["כִּי-גוֹי אֹבֵד עֵצוֹת הֵמָּה, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה : לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (דברים ל"ב, 29-28)]  נוזפים ומוכיחים את שומעיהם על כך שנרדמוּ והשתעבדו; החירות לא הושלמה –  רחוק מכך, העבדוּת רק מתגברת (ולא אמונה באלוהים אלא מידות טובות – יובילו לשם). הדרך היחידה לצאת מעבדות לחירות עוברת דרך קניין השכלה, חשיפת האלימות וביעורה, וייסוד חברה הרחוקה מכל היסודות ההרסניים והבולעניים האלה. אין מקום שבו הדברים האלה פָּגֵי-תוקף, כל זמן שהאדם אינו אחר-הכחדה.

 

[מומלץ להקשיב באלבום (למטה) לרצועה 4, שהיא קטע טקסט שקורא בורוז, מתוך התסריט, פרי-עטו, The Last Words of Dutch Shultz, שנכתב בשנת 1969, וראה אור בתחילת ינואר 1970].

*


*  

בתמונה: A Pathway (South Tel -Aviv), Photographed by Shoey Raz,  January 2019

 

Read Full Post »

else8

*

בשנת 1933 נפלה אלזה לסקר-שילר קורבן להתקפה אלימה נוספת של תומכי נאצים בברלין. לפי שלא היתה זו המתקפה הראשונה ומדובר היתה ביהודיה מפורסמת שנהגה להתגאות ביהדותהּ; לפי שהמשוררת היתה בעת ההיא כבר אשה כבת 64. ולפי שרק שש שנים קודם לכן היא איבדה את בנהּ יחידה, פאול, שמת בדמי-ימיו משחפת, שהיה יקר להּ מחייה— נמלטה המשוררת על נפשהּ לשוויץ. לילות אחדים לנה שם בחוץ כחסרת-בית, עד שאנשי הקהילה היהודית בעיר אליה הגיעה מצאו לה מקום. מאוחר יותר היגרה לראשונה בחייה לפלסתינה המנדטורית, הגיע לירושלים, ושם נתקלה בלא-מעט אינטלקטואלים יהודים-גרמנים שנטו לבוז לה, כשם שבזה לה בשעתו הבורגנות הברלינאית: על שום האקצנטריות שלה (היא היתה בת בנקאי עשיר שבחרה בחיים בוהמיים), על שום שהיתה אישה שהתגרשה פעמיים וילדה את בנהּ מחוץ לנישואין, על שום שהתלבשה באופן חריג ושונה (תמיד עדוית טבעות ושרשרות, עתים טענה שהיא יוסוף מלך-תבי, עתים טינו מבגאד, ועתים – נסיכה אנדיאנית); ובעיקר משום שמעולם לא התבוללה, ומעולם גם לא הצטרפה לחוגים הציוניים או הרבניים; ויהדותהּ מעולם לא היתה קשורה לממסד כלשהו. אדרבה, מגיבוריה הגדולים היו ישוע ומריה. היא גם לא השתייכה מעולם במובהק לאחד מחוגי המשוררים בברלין, ונתפסה כתופעה של אישה אחת (כמה משיריה הוקראו לקהל בקברט וולטר שבציריך על ידי הוגו באל בין 1916 ל-1917, אבל היא מעולם לא ראתה את עצמה חלק מהדאדא).  מלבד זאת, היא אהבה לחולל מהומות כל-ימיה; גם אם לעתים בתום של ילד נעלב הנאבק על צדקתוֹ.

בשנת 1925, ארבע שנים טרם הופעת, חדר משלך מאת וירג'יניה וולף, חיברה לסקר שילר קונטרס זועם כנגד סוחרי הספרים והמו"לים בגרמניה וקראה למשוררים ולמשוררות לצאת למאבק מתמשך כנגדם, עד אשר יזכו המשוררים/ות והאמנים/ות לחירות מידם של אלו המבקשים להגביל את חופש היצירה האמנותי בשל תאוות ממון או שיקולים כלכליים גריידא. בקונטרס זה הזהתה לסקר-שילר עם שורה של  משוררים יהודים שהיו מזוהים  כמנהיגים- אנארכיסטים בגרמניה [גוסטב לנדואר, אריך מיזם, יוהנס הולצמן (סנה הוי)], שחלקם נרצחו או עונו בשלהי העשור השני של המאה בין אם על ידי הפרייקור הימני-מיליטנטי בגרמניה ובין אם קודם לכן על ידי שלטונות הצאר ברוסיה . יש להניח כי ההתנפלות שלה על "הסדר הטוב" הוסיפה אף היא לרתיעה שעוררה בקרב הממסדים השונים, ובמיוחד בקרב בורגנים, אריסטוקרטים ותעשיינים-קפיטליסטיים.

גרשֹם שלום, חוקר הקבלה הציוני, שהיה אז איש סגל צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב אודותיה באפריל 1934 לחברו, האינטלקטואל ומבקר התרבות, ולטר בנימין, בברלין:

*

בימים אלה נמצאת כאן, לפי מיטב ידיעתי קרוב מאוד לגבול השיגעון, אלזה לסקר-שילר, שמתאימה טוב יותר לכל ארץ אחרת מאשר למזרח האמיתי. גם כך היא נותרה תופעה מדהימה ממש. היא ניהלה שיחה בת חצי שעה עם דוד המלך, שעליה היא דורשת ממני עתה הסברים קבליים. ואני לצערי אפילו לא משוכנע שהיא ראתה אותו בכלל. מעילויים אחרים מעולם הספרות אני מתחמק בכוונת מתכוון ובזהירות.

[גרשֹם שלום לולטר בנימין, 11.4.1934, בתוך: חליפת מכתבים 1940-1933, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, ערכה מדעית: איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008]  

*

   בין העדויות שנמסרו מפי אנשים שהכירו את אלזה לסקר-שילר בשנות חייה האחרונות בירושלים (1945-1933) הירבו למסור על מוזרויותיה. למשל, אמן הרישום, מירון סימה, העיר כי חזה בלסקר-שילר על יד בית הקפה "עטרה" נאבקת באדם שביקש להוביל עגל לשחיטה, והקהילה עליה קהל רב; ביום אחר מצא אותה מדברת לציפורים בגן ציבורי ירושלמי בניב שנדמה לו כפרי דמיונהּ הקודח, אך נדמה היה לו כאילו היא אכן חושבת כי היא דוברת בשפת העופות; טרודה דותן, בתם של האמנים גרטה ולאופולד קרקואר, העידה פעם (הסיפור נכנס לספר של בנהּ דני דותן), כי בהופעת הקרקס הסורי בירושלים בשנת 1934 התווכחה לסקר-שילר עם אחד הקרואים על כך שהעז לספר לטרודה (שהיתה בעת ההיא ילדה) כי הקוסם לא באמת חצה את עוזרתו לשני חלקים, אלא מדובר באחיזת עיניים. אלזה הביטה בו בעיניים רושפות אש ואמרה בכעס "מי אתה שתעז לפקפק בקסמי המזרח!".

ללסקר שילר היו חיים סחופי הזיות. היא אובחנה בילדותהּ  כלוקה בסנט ויטוס, המאופיינת בהתקפי רעד בלתי נשלט ובהזיות-חזותיות, אלא שלסקר שילר בטחה בכך כי לא תמונות-שווא מתגלות לעיניה אלא מציאות פנימית יותר, מכוסה מעין, שאך להּ או למעטים כמוה, יש אליה גישה. וכך למשל כתבה בין זכרונות ילדותהּ:

*

לבי אכן מילא תמיד תפקיד ראשי בחיי. כשהייתי צעירה מאוד לימים ראיתי אותו מדי פעם, לגודל חרדתה של אמי, תלוי אדום-אפל על מזוזת חדר המשחקים שלי משך שניות רצופות…

[אלזה לסקר שילר, זכרון ילדות, נדפס בתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמוד 108]

*

יש להניח כי בעתת-האם הוסבה לא על המראה המרתיע בלבד, אלא על עצם העובדה כי בתהּ רואה חזיונות ומשוכנעת כי הינם מציאות בת-קיימא. בספרו הזיות בחן הנוירולוג אוליבר סאקס שורה ארוכה של מקרים הידועים בספרות המחקר הרפואית למן המאה השמונה עשרה של אנשים, חלקם אנשים מן השורה, שבסיטואציות מסוימות בחייהם ראו לנגד עיניהם אנשים שלא באמת היו שם, או תמונות בלתי מציאותיות. סאקס מקשר זאת עם הפעילות הנוירונית במח, ולעתים עם הפרעות בתחום עיבוד הראיה והזיכרון. הוא הראה עד כמה שכיחות תופעות כאלה בחייהם/ן של הסובלים/ות ממיגרנות קשות עם אאורה או של המתמודדים/ות עם אפילפסיה. מחלת סיינט ויטוס בהחלט מצויה בספקטרום זה.

אבל דווקא אשר לשיחתהּ עם דוד המלך, עליה כותב שלום באי-אמוּן, ישנהּ עדות של מירון סימה המטילה אולי אור על שאירע שם, ומהי הדמות שאלזה ראתה:

*

יום אחד פגשתי באלזה לסקר-שילר ברחוב בין יהודה. היא אותתה לי, כולה אומרת סוד:

-יבוא נא, אראה לו משהו.

הבטנו אל תוך מבוא הבית. תימני צעיר עסק בצביעת הקיר. לגופו סרבל לבן לשעבר וראשו עטוף סחבה בהירה.

-הוא רואה את האיש הזה? לחשה המשוררת – בגלגול קודם היה זה דוד המלך.

[מירון סימה, מתוך: ערבית ופרידה, מצוטט בתוך: וְעֵינַי טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת, תרגם מגרמנית: יהודה עמיחי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008, עמוד 78]

*

בין אם שוחחה לסקר-שילר עם הצבע התימני ובין אם התרשמה כל-כך מדמותו עד שראתה בו את דוד המלך ורקמה עימו שיחה פנימית דמיונית, הריי כאן, אין מדובר בהזיה, אלא בדמות בשר ודם שאלזה מזהה כדוד המלך.

את הקשר המיוחד של אלזה עם דוד ניתן להבין גם נוכח היותו של דוד אב-שכול. ואמנם, אחד המקומות הראשונים אליהם יצאה לסקר-שילר עם הגיעהּ לירושלים היה קבר אבשלום. בנוסף, לדוד מיוחס במסורת היהודית חיבור תהלים, כלומר מדובר כביכול, במלך משורר. כשנזכרים בעובדה לפיה ההטרונימים הבולטים ביותר של לסקר-שילר היו יוסוף מלך תביי, ונסיכה אנדיאנית, אין לתמוה על כך שחיפשה את קרבתו של המשורר-המלך, שכמוה ממש, איבד את בנו האהוב אף שכל את טובי חבריו (יהונתן בן שאול, אבנר בן נר).

*

801else-snakecharmer8

*

גם אין לתמוה על אחיזתהּ של לסקר-שילר בתורת הגלגול. ברלין של שלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים היתה מליאה במיסטיקונים וברואי-נסתר, למשל: רודולף שטיינר ואוסקר גולדברג, שריכזו סביבם חוגי תלמידים. שניהם גם לא התנגדו להישגים הרציונליזם והמדע. עם זאת, טענו כי המדע וההגיון מהווים רק חלק מן הידע המצוי בעולם, ומעבר לו— ניתן לאחוז בדעת העולמות העליונים ולזכות בחוויות פנימיות יוצאות דופן. אלזה לא השתייכה מעולם לא אל חוגו של זה ולא אל חוגו של זה (היא שמעה זמן קצר את שטיינר בראשית המאה העשרים). אבל במידה רבה, שירתהּ והתנהלותהּ, קשורה היתה בהעדפת מה שמופיע במציאות הפנימית על פני הנגלה לעין. במובן זה היתה ודאי לסקר-שילר יוצרת ברוחו של הפילוסוף (אולי מוטב, האנטי-פילוסוף), יוהאן גיאורג האמאן (1788-1730), שדרש לחוות את העולם בכל אופן, בכל דרך, ולהרחיב בכך את הגבולות הידועים של ההשגה האנושית (נחשב לימים כבר-הפלוגתא הגרמני לביקורות של עמנואל קאנט, וכאחד ממבשרי התנועה הרומנטית). מה שהתגלם בהכרתהּ של לסקר שילר לא נתפס בעיניה כהגבלה או כחזון תעתועים, אלא כמעלה גדולה— משום שלא דובר לדידהּ בהגבלה כלל, אלא במערכת חזיונית-לירית נעלה על פני הלוגיקה הגדורה ותפישת המציאות הרציונלית.

היבט מסוים אחר דרכו ניתן להעריך את דמותו של לסקר-שילר היא עצבונהּ הרב, העולה ושב ברבים משיריה. הנה למשל, באופן נוגע ללב במיוחד, במכתב ששלחה לפילוסוף היהודי מרטין בובר (1965-1878):

*

אדון פרופסור, אני אינני ציונית, לא יהודית ולא נוצרית, אבל נדמה לי שאני אדם, אדם עצוּב עד עמקי מעמקיו. הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים. אני זורמת עם הימים. יום אחר יום. אולי האל הנצחי נותן בי אמון? איני יודעת כיצד אני באנושיותי מסוגלת בכלל להאמין באל הנצחי. ועם זאת, ייתכן שאני מונחת בכף-ידו הבלתי-נראית, כולנו הממררים בבכי.

[אלזה לסקר שילר, 'מכתב למרטין בובר, 23.11.1942', נדפס: פסנתרי הכחול, נוסח עברי: נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011, עמוד 85]

*

יושם אל לב כי המכתב נתחבר בעצם ימי מלחמת העולם השניה, בימים שבהם כבר נודע ברבים גורלם המר של יהודי גרמניה. מי מהם שהצליח לברוח מהנאצים התפזר בין אנגליה, רוסיה, אמריקה, צפון אפריקה ופלסטינה [ידיד ורע קרוב של לסקר-שילר, המחזאי ארנסט טולר, שהיה גם חברם לדרך של לנדואר ומיזם בעשור השני של המאה העשרים, שם קץ לחייו בלונדון 1939];  בובר ולסקר-שילר התוודעו עוד שנים רבות קודם לכן. לסקר-שילר ודאי הכירה את תרגום המקרא לגרמנית של בובר ופרנץ רוזנצוייג, אם כי ודאי הגיעה אליו רק לאחר שכתבה את אסופת שיריה בלדות עבריות (1913), שבו הרבתה לכתוב על המקרא ודמויותיו. ניכר כי לסקר-שילר כותבת לבובר כמו לשותף-לגורל. אפשר גם כי סמכה עליו כי יצליח לשאת משפט כמו:  הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים, שכן בובר התנגד בכל מאודו לממסד הדתי, וכפילוסוף התנגד מאוד לניכור הבין-אנושי (גם אם לא הצליח להפגין חמימות רבה כלפי הזולת).  מה שחשוב כאן, היא תפיסתהּ העצמית של לסקר שילר, אולי חשבון חיים המתגלם בדבריה על חוסר היכולת לשאת מדים אחידים. בסופו של דבר, גם העצב-העמוק הוא מדים אחידים מאוד, ויש איזה צורך להתחמק ממנו אל זהויות שאולות, תחפושות, חזיונות, שיחות עם דוד המלך, או דיבור בשפת הציפורים. בסופו של דבר, נראה כאילו חיי המשוררת כללו במידה רבה התמודדות יומיומית עם אבדן, שכול, געגוע ויגון, מהם היתה יוצאת ושבה אליהם לבסוף— כל הדמויות שגילמה, כל הקולות השונים שביקשה להשמיע, כל המראות וההארות שליוו אותהּ, היוו בראש ובראשונה ניסיון נחוש ונואש להקל מן היגון ומן הבדידוּת.

 *

**

בתמונות: פורטרט של אלזה לסקר שילר, זמן בלתי ידוע, ככל הנראה, קרוב להיותה בת ארבעים.

אלזה לסקר שילר, יוסוף נסיך תבי מנגן בחליל, רישום צבעוני על נייר, זמן בלתי ידוע.

Read Full Post »

kamea1

*

אֲבָל

הִנֵּה הוּא שוֹקֵד הַשָּקֵד. הוּא

אַף הוּא

נצִָּב נֶגֶד

הַדֶּבֶר.

[פאול צלאן, 'זמר של נוכלים וגנבים מושר בפריס שליד פונטואז מפי פאול צלאן איש טשרנוביץ שליד סדיגורא', סורג שׂפה: שירים וקטעי פרוזה, ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב1994, עמ' 54] 

*

   בשנים 1666-1664 השתוללה במזרח ואחר כך באירופה מגפת דבר נוראה, שתבעה רבבות מאוכלוסיית אסיה ואירופה. דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו, פירסם בשנת 1722, חיבור שלכאורה חיבר דודו ה.פ, יומן שנת המגפה: הערות וזכרונות על האירועים החשובים ביותר ציבוריים או פרטיים שקרו בלונדון בעת מגפת הדֶבר שפקדה את העיר בשנת 1665, ובו תאור של השתוללות מגפת הדבר בלונדון בשנת 1665, והתגובות החברתיות יוצאות הדופן שעוררה. חיבורו של דפו הוא פסיאודו-אפיגרפיה, המאוחרת להתרחשות כימי דור ויותר. עם זאת, אפשר כי דפו אכן עיבד מחדש יומן של דודו. תגובות על המגפה "בזמן אמת" ניתן למצוא בין דפי יומנו של סמואל פפיס הלונדוני; כמו גם בין אגרות שׂפינוזה האמסטרדמי. אחד התיאורים רבי-הרושם בסיפרו של דפו קושר בין המצוקה הגדולה שבו אין איש יודע האם הוא וקרוביו יוציאו את יומם ובין הנהייה הבלתי-מרוסנת כלפי מיסטיקה ומאגיה, שנתעוררה אז ביתר שאת, כאילו מסוגלות הן להגן ולהושיע, או למצער, למנוע את ההידבקות במגפה:

*

והיה עוד שיגעון אחד, מעבר לכל זה, שאולי יכול היה להעיד יותר מעל דבר אחר על מצבם של האנשים האומללים באותם ימים. כוונתי לומר, שאנשים נהו אחר רמאים מסוכנים עוד יותר מאלה שבהם דיברתי [=רופאי אליל], ואשר רק רצו לרוקן את כיסי הפונים אליהם, כיוון שכך, החטא היה כולו של המרמים, ולא של המרומים, השיגעון שאני אזכיר עכשיו, היה כזה שבו המרומים היו אשמים ואולי הם והמרמים במידה שווה. העניין קשור לכל מני קמיעות, שקיות של עשבי מרפא, כתובות, ועוד כל מיני דברי חלום, שנועדו כאילו לחזק את הגוף נגד הדֶבר, ואנשים תלו על צווארם והאמינו שיש בכך להגן עליהם. כאילו הדֶבר לא היה אלא רוח רעה, שד שנכנס לגוף. לכל אלו נלוו כל מיני סימנים מאגיים, סמני מזלות, רצועות נייר ובהן סוג מסוים של קשרים במספר מסוים, ועליהן מלים וספרות, במיוחד הופיע בהן הביטוי "אברא-כדברא" בצורת משולש, פירמידה או כך:

אבראכדברא

אבראכדבר

אבראכדב

אבראכד

אבראכ

אברא

אבר

אב

א

   אחרים הלכו עם צלב ובו סמל הישועים:

H I

S

[Iesus Hominem Salvator, ישוע גואל האנושות]

   או סמלים קבליים אחרים.

   אני יכול להרחיב מאוד במחאה נגד כל דברי הטירוף הללו ונגד רשעותם של הנוכלים, אשר ניצלו את תמימותם של בני-האדם בימי מגפה לאומית. אבל התזכיר שלי עוסק רק בעובדות, ובמה שקרה. מאוחר יותר אספר כיצד אחדים מבין האנשים האלה עמדו על חוסר השחר של הקמיעות, ואיך אחרים הוסעו בעגלות המתים, והושלכו לקברי-האחים השכונתיים, כשהם עדיין עונדים על צווארם את הקמיעות ואת הקסמים.  

כל זה קרה בעקבות הבלבול והמבוכה שהתפשטו בקרב הציבור לאחר השמועות הראשונות על המגיפה, באמצע מארס 1664, ובמיוחד לאחר מותם של מוֹתם שני אנשים בשכונת סנט ג'יילז, בתחילת דצמבר, ואחרי בהלה נוספת, בפברואר, כאשר המגפה החלה להתפשט, האנשים עמדו עד מהרה על הסכלוּת שבמתן אמון ברמאים אלה, שכל תכליתם היתה עשיית רווחים. הפחד הביא את האנשים לידי השתאות וחוסר אונים. האומללים לא ידעו עוד מה יוכלו לעשות ובאיזו דרך יוכלו ללכת על-מנת להישמר מן המגפה, או להקל על עצמם במעט. הם רצו משכן לשכן, מדלת לדלת, וקראו ברחובות "אלוהים, מה אנחנו נעשה? רחם עלינו!"

[דניאל דפו, יומן שנת המגפה, תרגם מאנגלית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2002, עמ' 40-39]

*

    הפחד לחייך ולחיי קרוביך, העובדה לפיה אדם החי בזמן של מגיפה המונית נטולת-חיסון, אינו יודע אל-נכון מהם התנאים שהודות לקיומם יוכל לשמור על עצמו ועל היקרים לו מחוץ לטווח המחלה, הופך את סיכויי ההישרדות לעניין של מזל. אם כך הוא, הרי שחלק גדול מן הבריות פונים במצב כזה מתוך מצוקתם הגדולה, דווקא לאלו שהם מעריכים את יכולתם להנפיק מזל טוב וישועה באמצעות מאגיה. כלומר, בימינו, כך יש להניח היו ההמונים נוהרים אל קופות החולים בזמן מגיפה כדי לקבל חיסון, ובאין חיסון, היו דורשים ממשרד הבריאות לרכוש חיסון ולחסן לאלתר את כלל האוכלוסיה. אם משהו השתנה מהותית בשלוש מאות וחמישים השנים האחרונות, הריי זו היכולת לסמוך על המדע ועל הממסדים המדיניים-חברתיים, שיידעו להתמודד עם מגפה— לעומת זאת, מול פחד גדול, או מחלה סופנית שאין עימה מרפא, יינטו יחידים גם כיום, להיסחף אחר אמונות בכוחם של מרפאים-חריגים או בירכתו של מיסטיקון להושיע אותם מרדת שחת.

*  יש משהו מרתק באמונה המצויה (אני מעדיף זאת על פני השימוש באמונה טפילה) לפיה סמלים, ציורים ואותיות יכולים להושיע את הגוף והנפש. כלומר, יש להניח שכל אותם אנשים שענדו על בגדיהם את הלחש הגנוסטי אבראכדברא לא ידעו כי הם עונדים על עצמם לחש בן התקופה ההלניסטית שנועד ככל הנראה במקור לטיפול במיחושי שיניים. אחרים נזקקו לצלב עם סמלם של הישועים, מסדר קתולי, שנולד רק כמאה ושלושים שנה לפני כן, ואשר יש להניח כי הואיל ומרבית תושבי לונדון בעת ההיא השתייכו לכנסיה האנגליקנית הפרוטסטנטית, כי תעמולה ישועית קתולית גרמה להם להאמין כי רק "חזרה בתשובה" לחיק הקתוליות (והמסדר הישועי) יושיעו אותם מכל המדווים. באותה מידה, יש להניח, כי אותם סמלים קבליים, אותם מזכיר דפו, כללו, בין היתר, את "חותם שלמה" המכונה גם "מגן דוד", צורה המשמשת באופן רווח בקמיעותיהם של היהודים בני הזמן, ובמקור, כפי שהורה גרשם שלום, שימש ככל הנראה כקמע המבטיח כי אישה לא תפיל את פרי ביטנה בטרם זמן (איך דווקא הסמל הזה הגיע למרכז הדגל, זו שאלה גדולה). אנשים לא תמיד יודעים מה פשר יש לסמל או לקמיע, אך הם חשים במחיצתו בטוחים יותר, כלומר נתונים מחוץ למעגל-הסכנה.

   לפני כמה שנים הייתי חבר בקבוצת לימוד קטנה שעסקה בקריאה שבועית באחד מחיבוריו הקבליים של ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707) בבית מדרש קונסרבטיבי. ערב אחד נקלעתי לשיחה עם אחד מחברי הקבוצה הקבועים, והנה נתבאר לי כי מדובר באיש מעשירי המדינה, שהתחבר לקבלה מתוך עניין אינטלקטואלי ער; עם זאת, כך סיפר לי, כדי להתגבר על פחד יום-יומי, שקינן בו, לגורל עסקיו, הוא גם  נהג באותו זמן להתייעץ באופן קבוע עם רבנים ומקובלים, בני העולם החרדי, ולשלשל לקופתם סכומי כסף גדולים, כדי (כך אמר לי) לקנות מעט שלווה; לישון יותר טוב בלילה. כמדומני, כי לימים קרה איזה אירוע שגרם לכך שמעמדו של אותו רב-מקובל אליו הלך להתייעץ מאוד פחת (אין זה משנה, אפשר שמאז הוא מצא לו רב מקובל אחר), ובכל זאת, את רושם השיחה עימו אני עדיין זוכר. משום שהיתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי כי מאחורי נהירתם של אנשים מסויימים למחלקי קמיעות ומגידי עתידות, המחזיקים מעצמם אנשי סוד, עומד פחד-משתק שנוצר מפני עמידה יום-יומית בפני אי-וודאויות הולכות וגדילות, ובעתה מפני הפסד גדול. כלומר, גם בן שיחי דאז, הודה בפניי, כי יותר משהוא מאמין בכך שהרב-המקובל שלו אכן יודע את העתיד ואכן יכול להבטיחו, יש בנוכחות שלו בחייו, אלמנט המרגיע את הפחד שאינו מניח לו, שמא יום אחד  יירד מכֹל נכסיו. לטעמו, בעצם התמיכה במי שהוא רואה כ-"איש קדוש" גורמת לו לתחושה, שבהיותו מנוי על תומכיו של איש כזה, שוודאי קרוב הוא אצל סודות האלוהות וההוויה (כך לדידו), יש בכך להבטיח לו ביטחון יחסי, או למצער— מזל וברכה גדולים יותר מאלו של עמיתיו לממון, שאינם פונים לעצתו של "מקובל אמיתי".

*

kamea5

   אמונה מצויה אחרת, רווחת קצת פחות, אך עדיין מצויה, היא האמונה בכך שקנבסים מצוירים, פסלים, או דפי ספרים מודפסי אותיות, עשויים להעניק איזה רווח או מרגוע. כלומר, שקריאת ספרים מסוימים, או התבוננות ביצירות אמנות, לא זו בלבד שמרוממת את הנפש, אלא גם מחכימה אותנו. כלומר, מנסיון אישי אני יכול לומר כי אין לי ספק כי יצירות אמנות מסויימות עוררו בי מחשבות, חוויות ורגשות, שנטלוני ממקום למקום, כלומר יצרו איזו טרנספורמציה מטלטלת בהנחותיי הקודמות לגבי העולם. קשה לי להטיל ספק בכך, כפי שנניח, לאדם דתי, קשה לפקפק בחוויה הדתית (גם היא אינה עומדת מעבר לכל ספק). עם זאת, ישנו מין אחר, החש כי משעה שהוא יודע שם אמן/ית או שם יצירה, מונח או זרם, חלה בו אותה הטרנספורמציה, והוא גדל ומחכים, וכבר רואה עצמו כאילו הוא שורה בביטחון בשיחה אינטלקטואלית, גם אם חסר הוא לחלוטין את החוויה הפנימית, או את היכולת להעמיק בכוחות עצמו ולנסות להבין מה קורה במפגש שבין נפשו ובין יצירת אמנות כלשהי. האם אנשים הקונים הרוכשים ספרים מסוימים כדי שיעמדו בספרייתם (הם אינם קוראים אותם), או משתמשים בשמות ספרים או יצירות אמנות המקובלות כ"יצירות מופת" או כ"יצירה טרנדית", מבלי שהיא באמת נגעה עמוקות בלבבם, שונים מהותית ממי שעונדים על דש בגדיהם אבראכדברא בימי מגפה? הריי החוויה לפיה מה שהופך אדם בעיניי עצמו לבן תרבות היא כושרו לרכוש מנוי לפילהרמונית או לתיאטרון גדול, ולרכוש תמיד בטרם החגים את סיפרו החדש של הסופר "מוביל התרבות", ספר שעל פי רוב יונח על המדף כסמל-סטטוס, יותר נכון: קמיע המעיד על השתייכות למעמד חברתי מסויים (יותר מאשר כיצירה מטלטלת, שיש בה כדי ליצור חוויה אמנותית בנפשו של קוראהּ) אינה שונה במאום מחווייתם של מי שעונדים קמיעות בימי מגפה, ומשכנעים עצמם כי בכוח קניין הסמל החיצוני, הם דנים עצמם לחיים של רווחה, בריאות וביטחון.

   החברה המערבית שבה העידוד לצריכה והצורך במיתוג מושלים בכל, גורמת לכך שבמקום חוויה אמנותית, ושיג-ושיח של אדם עם נפשו בעקבות התבוננותו ביצירת אמנות. ברגע שאדם רוכש סממנים מסויימים ("מותגים") ומודיע עליהם ברבים, מתאמץ להשתייך לחוגים חברתיים מסוימים, או מרבה לסמן Like באתרים רלבנטיים ברשתות חברתיות, עשוי הוא לחוות את עצמו כבן תרבות/ מוביל תרבות/ בן בית במילייה חברתי מסוים. האם מצב זה שונה מהותית ממי שתולה על דש בגדו קמע בעת מגפה, או ממי שפונה לרב-מקובל כדי לשכך את דאגותיו, ולהבטיח לעצמו לכאורה, אושר/השתייכות/ביטחון יחסיים? לדעתי, הפיתוי לחוש רווחה, השתייכות וביטחון יחסי ללא מאמץ והשקעה נפשית ניכרת, כלומר: רק דרך רכישה/היראות/נוכחות במקומות "הנכונים" או התוודעות לאנשים "הנכונים", היא עדיין אמונה רווחת מאוד, בכלל מעגליו החברתיים של המין האנושי, והיא אף זוכה לרוח גבית רבה, ולכן הולכת ומרחיבה מעגלים, בעידן שבו "לא צריך להבין, לא צריך לחוות…מספיק לקנות, או להוריד תכנה או אפליקציה".

   אם נחזור לקמיעות, הרבה יותר קל לי להתבונן על קצתם כיצירות אמנות, שיש לנסות להתבונן בהן (כיצירות אמנות יש בהן משהו טורד-מנוחה); מאשר כמוצר האוצר בחובו רווחה/ישועה לצרכן, משעה שנרכש מידי היצרן.

*

*

בתמונות:  קמיעות מאויירים מתוך החיבור המאגי-היהודי, ספר רזיאל המלאך, אמסטרדם 1710.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

harlech

*

א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.

ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.

ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.

ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.

ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו  זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.

ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה  או  לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?

ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.

ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.

ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?

י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.

 *

*

בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

*

*

  לשעבר  שמעתי כי המשוררת, המתרגמת, הסופרת וחוקרת הספרות ש' שפרה (2012-1931) דרה בעיר מגוריי, אך לא ידעתי באיזו קירבה וסמיכות. מזה כמה ימים ביורדי מביתי קצת אחר הפניה הראשונה של הרחוב, מקום הישפכו של הרחוב, בו אני מטלטל את ימיי, אל רחוב שכן, תלויות מודעות-אבל המודיעות את דבר פטירתהּ של המשוררת והמתרגמת, בת-הארץ. בהשפעתן, שבתי לעיין השבוע, אחר זמן, באנתולוגיה המונומנטלית משירת המזרח הקדום בעריכתה המשותפת עם האשורולוג, פרופ' יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (הוצאת עם עובד: תל אביב 1996), והתעכבתי שעה ארוכה על חטיבת שירי הערש האכדיים שם, שמשכו מחדש את לבי.

   לדעת המשורר האנדלוסי-הספרדי,  פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), הושרו שירי ערש בכל הדורות על מנת  לפצוע את רגשותיו של הילד, לגרום לו לחוש ולחוות את העולם על פניו השונות והמגוונות (המרגיעות והאוחזות בבעתה); ניתן להרחיב את תפישתו של לורקה ולהציע כי השיר לא נועד לכתחילה אך ורק לצרכי החשת הירדמו של הילד, אלא נועד בד-בבד לשכך את מדווי הלב, חרדותיו ופחדיו של השר את שיר הערש (אם או אב). באשר לשירי הערש המסופוטמים הקדומים, דומה כי על פניו הם לא נועדו כלל לילדים העולים על משכבם, אלא בצורה משנית, אלא היוו, בראש ובראשונה, לחשים מאגיים, שנועדו להרחיק מן הבית את השדים המזיקים, ולקרב את האלים המגינים לשמור על העולל בשנתו לבל תיפח רוחו. כלומר, דומה, כי בראש ובראשונה, שימשו המזמורים הללו, כלחשי-הגנה, ויותר מכך, כריטואל להרחקת סכנות נסתרות מן הילד ההולך ונמזג אל שנתו, או כמרפא לעצביה הרופפים של האם-היולדת או המגדלת, הפוחדת שמא יחלו ילדיה במגפה, או שמא תיכנס בהם רוח רעה והם לא יוציאו את לילם. השימוש בשירי הערש אפוא הוא מאגי-אינסטרומנטלי; השירים הם בבחינת קמיעות בדוקים ומנוסים, העוברים בלחש מאם לבת, ומסוגלים להרחיק את השדים ולהגן על התינוק, למסרו לבטח לידי השינה.

   תפישה זאת עולה בבירור מתוך שיר ערש קצר ומרתק שבחרתי להביא כאן מתוך האנתולוגיה. יושם אל לב כי האב אינו נוכח בהם או מצוי במרחק, אולי אפילו הורחק מערשו של בנו בהשפעת האם, אם משום שהריטואל המאגי אמור לכלול את האם ואת בנהּ לבדם ואם מפני שהאבות האכדיים בני  התקופה (כפי שעולה מכמה טקסטים) התקשו לשאת את בכי התינוק בלילות; על כל פנים, תפישת האם הלוחשת לאלים או לשדים לנוכח בנהּ הקשוב עדיין, כפי הנראה, תביאני מאוחר יותר לדון באפשרות פרשנית נוספת שלטעמי מונחת בשולי הדברים, אבל חשובה היא מעין כמוהָ להבנת התפקיד החברתי-תרבותי השמור לשירי הערש מקדמת דנא ועד עתה.

 *

ילד, יושב 'הבַּיִת האפל',

הלא יצאתָ, ראיתָּ אור שמש,

למה תבכה? למה תצרח?

למה לא בכית שמה?

הערתָּ את אֵל-הבַּית, נבהל "שוֹר הבּר".

"מי העירני"?!

"מי הבהילני"?!

"הילד העירךָ, הילד הבהילךָ!"

"כּמוֹ שוֹתֶה יין,

כּמוֹ בּן המוזגת,

לוּ תִּפֹּל עליו שֵנָה!"

 

(לחש להרגעת הילד)

*

[בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תרגמו וערכו ש' שפרה ויעקב קליין, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996, עמ' 609]  

 *

   אחד הדברים שובי הלב בלחש הראשון היא חתימתו הספציפית המעידה על כך שהלחש נועד להרגעת הילד; כלומר, האם השרה לבנהּ את השיר טרם הירדמו פונה מצד אחד לאזניו הכרויות ומצד אחר אל האלים ומבקשת את שנתו גם כדי להרגיע את מצוקתו ואת מצוקתה, וגם כביכול על מנת לעורר את האלים שניעורו לבכיו של הילד להפיל עליו שינה עמוקה, כאדם שלגם רב מן היין. מעניינת הפנייה אל הילד כ"יושב הבית האפל" אשר יצא וזכה לראות אור שמש, מה שחד גיסא מצביע על תהליך ההריון, עת העולל היה צפון ברחמהּ של האם במשך תשעה-ירחים, עד שעת לידתו-בקיעתו אל אור-העולם. תפישה זאת ודאי מנוגדת היא לתפישת ה- Soma-Sema ("הגוף הוא קבר") האפלטונית, שנשתגרה בתרבות המערב ודתותיו. בניגוד לאפלטון הרואה בטרגיות של החיים הארציים עת הנשמה הכלואה בגוף חומרי, ועליה לתקן עצמה בכדי שתוכל להתקרב לחזות באידיאות, חכמתהּ-הפשוטה של האם האכדית היא שדווקא האפלה משתרעת בטרם החיים ואחר החיים, ואילו החיים הארציים הם בגדר יציאה מאפלה לאורה; אלו חיים שעיקרם החיוּת-הויטאלית ולא חיים למען השגת תכליות כגון חכמה, מוסר, או עליה בסולם המעמדות החברתי. האם מבשרת דווקא את חדוות החיים (על אף הקשיים האצורים בהם) כשהם-לעצמם.

   אשר ל"שור הבר", השור הווה יצוג של הלבנה בתרבות השומרית, ואילו באפוס השומרי הורגים גלגמש ואנקידו את השור השמיימי, גוגאלנא (יש אומרים שהוא הווה אלהות המהווה את מכלול שתי-עשרה המזלות ולא את מזל שור לבדו), כדי להגן על האלים מפני זעמו. כך או כך, בכיו של הילד מעורר לא את האל השורה בבית בלבד, אלא גם את הכוחות השמיימיים ששפעם מוליך את הדברים מחוץ לספירת השפעתם של בני האדם,  ויש לבקש אותם למסוך על הילד שינה עמוקה, למען האם ובנהּ, אך גם למען יוכלו לשוב ולישון את שנתם.

   יושם אל לב, כי הכהנת-הגדולה של עבודת-הלילה, הפונה בעצמה אל האלים וקוראת להגנתם וליציאתם לעזרת בנהּ היא האם. מבחינה זאת, דומה האם המנעימה לחש בנוכחות בנהּ, לאמהות האנדיאניות ומקומן בתרבות הצפון-אמריקנית הקדם-מודרנית, כפי שציירן צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858, בספרו נשמתו של האנדיאני), לפיה האם עיצבה בשנותיו הראשונות של הילד את דתיותו, אמונותיו, ואת חבירתו את הזכרון הרוחני-תרבותי האינדיאני, ורק בגיל שמונה ויותר הועבר לידי אביו לצורך הכשרתו כלוחם. מבחינה זאת, גם כעת, כל כמה שהאבות נוטים כבר לנטול חלק בטיפול בילדים בשנותיהם הראשונות, עדיין דומה כי ילדים קשורים יותר ולעתים גם קשובים יותר למורשת שבפי אימם. מן הבחינה הזאת, שירהּ של האם אינו נוסך בילד רוגע בלבד, אלא תכניו המסתוריים, כמו קושרים ומחברים את הילד לעולם הרוחני של התרבות שבתוכה יגדל ויפעל. והרי גם בימינו משכיבים הורים יהודיים-דתיים את ילדיהם באמירת קריאת שמע על המיטה שבנוסחהּ הארוך כלולים פרקי תהלים שמסורתית מיוחסת להם שמירה מן המזיקין (שדים), ובסופה אף קוראים הנה לא ינום ולא יִשַן שומר ישראל (תהלים קכ"א, 4) וכן: בשם ה' אלהי ישראל, מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל—וכך חותמים את הילד מילולית בשם האל ומלאכיו מכל עבריו להרגיעו, ולהבטיחו בהשגחת האל על שנתו, למען לא תנדד שנתו ויבעתהו חלומותיו. בנוסף, ודאי מהווה ריטואל זה, חלק מצירופו של הילד אל התרבות היהודית ואל הזיכרון היהודי ובבבחינה זו משמשים הורים כעין סוכנים-חברתיים, המתווכים בין הילד הגדל ובין קהל-ישראל, אליו הם מייעדים אותו, ויעיד הפסוק שנוהגים הורים רבים לומר לפני שנת הילד תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב (דברים ל"ג, 4). בנוסף, דומני כי גם הורים חילוניים הקוראים לילד סיפור ממש בטרם שנתו או שרים עימו שיר מיוחד, כמו מבקשים את ההגנה שבריטואל-הקבוע המרגיע, המבטא סדר והרמוניה, ומבלי משים למעשה משמשים סוכני תרבות וזיכרון של תכנים מסויימים שהילד ימשיך לשאת בזכרונו כל ימי חייו.

   איני יודע עד כמה אכן התקדמה האנושות מאז אותה אם אכדית לחשה לחש מרגיע כדי שבנהּ סוף-סוף יירדם. אמנם כבר אין קוראים בשמם של אלי-אכד, אך האינטואיציות הראשוניות הניצבות בבסיס שירי-הערשׂ ולחשי-הליל, עדיין חיות וקיימות מדי ערב וערב ברחבי העולם, כאשר האם (או האב, או האם והאב) מבקשים להרגיע אל שנתו את הילד הממאן לישון, וכבר אין זה ברור האם הם לוחשים, מתפללים, מספרים או שרים, כדי להקל על התינוק/ת או שמא להקל על חרדתם. ופעם, אני זוכר, בליל ארוך במיוחד מצאתי את עצמי שר לבני, שיר ערש ששר לי סבי ז"ל ברוסית (על חתולה לבנה וירח), ואיני יודע רוסית, כמעט איני מזהה בהּ מילה איני יודע מניין נזכרתי בשיר ובמילותיו, אך הם זרחו בי פתאום כלחש עתיק; ואני נרגעתי וגם הילד נרדם.

*

פעם סיפר לי על ילד קטן, בנו של ידידיו, או של קרוביו, אשר היה חביב עליו עד מאוד. היה זה ילד נפלא, מיוחד במינו, לפי דבריו, והוא אהב מאוד להתפלל לפני שנתו, אך סוֹנֶה הרגיש שדברי התפילה שאמרם לא הניחו את דעתו. "ואני", סיפר לי, "חיברתי בשבילו תפילה, שהיה אומר לפני שנתו, ושהיתה מובנת לו".

זוכרת אני רק את סיומה של התפילה הזאת: "שׂים שלוֹם על עינַי, ועטרת כּוֹכבים על ראש חלומותַי…"   

[לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספריית פועלים: תל אביב 2009, עמ' 26-25]

*

*

בתמונה למעלה: אביבה אורי (1989-1922), נוף, פחם ופסטל על נייר 1981.

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »