Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לורנס סטרן’

*


דומני כי היה זה הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו שבמאמרו ?Why-Read the-Classics הגדיר יצירת מופת ספרותית, כחיבור ספרותי שאנו שבים אליו פעם אחר פעם, להתבוננויות, מפגשים או טעימות נוספות— זהו חיבור שהנפש אינה שובעת ממנו, ואנו בוחנים את עצמנו שוב ושוב לאורו.

  המאסף, בארוקו: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע- עשרה (מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, 658 עמודים), נמצא ברשותי רק ימים אחדים, אך כבר די הצורך על מנת להעריך כי אני אוחז בידי תרגום מופת, ומאמץ ספרותי כביר, המגלם בעצם העברת שירת הבארוק האירופית ללבוש עברי את היוצא מן-הכלל עם הנדיר.

המלה בארוקו שהוענקה לתקופה כולה— מקורה בפנינים פגומות שאין עיגולן מושלם, שנשזרו לשרשרות ומחרוזות, והעידו על יופי ועושר, כמו-גם על נסיון למצוא בכל זאת יופי והתאמה גם במה שפגום. התקופה עצמה היתה תקופה של תגליות גיאוגרפיות (אמריקה, אפריקה, ולבסוף אוסטרליה), תגליות מדעיות [מערכת השמש, תצפיות על הכוכבים, מחזור הדם, אנטומיה ומתמטיקה כמדעים מתפתחים והולכים, טלסקופ, מיקרוסקופ, כח הכבידה, חוקי המכאניקה, האפשרות לפיה היקום הוא אינסופי מתפשט, חזרה לפיסיקה אטומיסטית, מחקרים על גלי האור, על לחץ הגזים, על מגנטיות, השערות על גילו של כדור הארץ שאינו עולה בקנה אחד עם מה שלימדו התיאולוגים, תיאוריה על בני אדם שקדמו ל"אדם הראשון" ועל התפתחות בעלי-החיים];  נפילתן של אימפריות ותיקות ועלייתן של אימפריות חדשות; עלייתה של הרפורמציה (הלותראנית והקאלוויניסטית והאנגליקנית באירופה, שערערו על סמכותו של הותיקן) פיתוח מהותי בנתיבי הסחר העולמיים; מלחמות דת רבות נפגעים (מלחמת שלושים השנים 1648-1618), מגיפות ענק (מגיפת דבר בתורכיה ובאירופה בשנת 1665), המהפכה הפוריטנית של קרומוול באנגליה (1648), שריפתה של לונדון (1666). כל אלו הביאו בהדרגתיות לערעור מהותי בתפישת העולם של חלקים מבני התקופה (במיוחד בקרב האליטות האירופאיות) ולתודעה לפיה העולם הולך ומשתנה בכל עת, וכמוהו הידע האנושי אודות החיים, ואודות מציאותנו בעולם. הבארוק היה עידן של אתגר, עוז-רוח ומבוכה גדולה, השזורים יחדיו במחרוזת פנינים אחת יחידה, המדובבת את יופיו של החידתי, הנעלם, הבלתי-נודע—העולה ופורח מתוך הנודע.

   העידן כולו היה עת של מהפכות ותהפוכות. תהליכים מדעיים, אמנותיים והגותיים פורצי דרך נתקבלו לא-אחת ככפירה-בָּעיקר על ידי חוגי תיאולוגיים נוקשים, וחוגים פוליטיים וחברתיים שמרניים, שחששו מפני סדיקת ההייררכיות המקודשות: כנסיה, מלוכה, אצולה, גילדות הסוחרים— ומפני חתירה מהפכנית תחת שליטתן ואחיזתן בחיי העולם "המתורבת"; וכך מצאו עצמם הוגים, פילוסופים, מדענים, אמנים, וכל אשר נתפס, כיוצא מן הכלל בדעותיו או במעשיו, כסכנה המאיימת על העולם המקובע, אויב הסדר הטוב, ומערער אושיותיו. רבים מן החדשנים, בני התקופה, מצאו עצמם נחקרים על ידי האינקויזיציה, מעונים, מושלכים לכלא, מושמים במאסר-בית, או מועלים על מוקד או נרצחים באישון ליל; הציפיה כי מוקדי הכח, השליטה והפיקוח הותיקים יקבלו כלאחר יד את התגליות החדשות, שערערו מוסכמות-עתיקות היתה מוגזמת; הם התייחסו לדיכוי המגמות החדשות ברצינות רבה וברצחנות לא-מעוטה; וכמו, אותם אמנים וממציאים רנסאנסיים אחדים שיכולים היו להוסיף וליצור רק תחת חסותו של פטרון בעל-שררה, כך גם נדרשו היוצרים והמדענים, בני הזמן, לחסות בחסותו של בעל-מאה, לא רק כדי פרנסתם, אלא גם כדי להבטיח את שלומם וביטחונם האישי (שׂפינוזה, שהתנער מפטרונים מחשש שישפיעו לרעה על חירות המחשבה שלו, הוא בבחינה זו יוצא מן הכלל; אולם יש לזכור כי גם שׂפינוזה פרסם בעילום שם את מאמר תיאולוגי מדיני ואילו אתיקה נתפרסם בשמו רק אחר פטירתו).

   מבחינה זאת, מזכירה התקופה כולה את ציורי השמן של הריאליסט ההולנדי הנדריק אברקאמפ על אודות הקהילה ההולנדית העושה את החורף על גבי קרח, גולשת אנה-ואנה על גבי מחליקיים, בתוך נוף-קדומים; הקרח שביר, יודע אברקאמפ, דק-ושביר, ובכל זאת ידיעת הסכנה, לא תמנע מן האדם להוסיף להחליק. וכך קהל רב גולש על הקרח, כמו רקדני באלט במחול החיים האמנותי, וכל העת עלול הקרח להישבר באחת, וכל היופי המלאכותי הזה יהפוך תהום רבה, וכל הציביליזציה הזאת תרד דומה, כאילו לא התקיימה מעולם. על אף שציורי אברקאמפ כמו מגלים אך ורק את צדדי השמחה והתנועה, הרי גם לטעמי ברקע הדברים רוחש –מתנמנם בכל עת הכאוס, והפחד והאימה הממשית מפני התפרצותו לחיי הקהילה השלווה. ואמנם בקרב אנשי התקופה, גם בקרב המשכילים שבהם היו אמונות בקיומם של רוחות ושדים, של שלטון השטן, ושל תועלות הכישוף והאלכימיה מצויות. הרחבת גבולות הידע הביאה בכנפיה אף את ההכרה בקוצר הידיעה ובשליטתה המוגבלת של התבונה בהוויה— התגליות החדשות, כל כמה שפתחו בפני האנושות צוהר לעולמות חדשים, גם ערערו מוסכמות שהועברו מדור לדור. לא ייפלא כי התקופה מלאה גם כן אמונות משיחיות ואסכטולוגיות, ואמונה כי ההיסטוריה מתקדמת אל קיצהּ, ובסופה  יגיע המין האנושי לאחר מלחמה עקובה מדם באנטיכרייסט ובגייסותיו לגאולה השלימה ולביאתו השניה של המשיח הנוצרי.

   את אותם הלכי רוח, שבין שמחה על גאון-הרוח האנושית ובין תוגה על חלוף חיי האדם וקוצר השגתו בעולם, בין האמונה באל, ובמשיח ובין ספקנות עמוקה והמודעות כי אין לו לאדם אלא את חייו הקצרים בעולם הזה, מתגלים גם באנתולוגיה שלפנינו. זוהי יצירה ספרותית למדנית, מגוונת ומקיפה, המחזיקה מיטב-שבמיטב, ולא זאת בלבד, אלא כמה וכמה מן התרגומים ממש מהלכי-קסם , מבחינת המצלול, המוסיקליות ועושר-העברית האצור בהם, עד אשר חשתי כי מה לי ולשבט הביקורת, והרי זהו ספר נהדר הראוי לכל התלהבות ושבח. כל שכן, ברי לי כי הוא מסוג הספרים שעוד נכונו לי בו מסעות וגילויים בתיורים נוספים.

*

*

   אני מעוניין לדון כאן בשיר מאוד-לא-אופייני באנתולוגיה, שיר בלשון עלומה (Poemeenlangue inconne) מאת מרק פַּפִּיוֹן, אדון לַספריז (1599-1555), אציל שחילק ימיו בין שדות הקרב, וכתיבת שירי יין, שירה אירוטית רוחשת זימה, סונטות אהבה, שיר מוסר לביתו היחידה, ושירים בהשראה דתית. יש הסוברים כי השיר להלן הוא מסר עגבים מוצפן לאחת אהובותיו. ברם, דומני כי דווקא משובב לב יותר לראות בו סוג של אב-קדום לשירת הנונסנס האנגלית (אדוארד ליר, לואיס קרול) והגרמנית (כריסטיאן מורגנשטרן) ועוד יותר לשירה הצלילית של מייסד הדאדא, הוגו באל (1927-1886), שייחדתי לה שתי רשימות לאחרונה— מבלי לבקש אחר צופן כלל. כמו בעולם המתנדנד  והולך של מורגנשטרן ושל הוגו באל,מעניין להבין את התפתחות תיבת-התהודה הנרעדת של הנונסנס העלוּם של פַּפּיוֹן, שקדם להם בשלוש מאות שנים, שאפשר ומביאה לעולם איזו רוח שטוּת מחאה מחוייכת כנגד שלטון השכל והמבנים הדיסקורסיביים של השפות האירופאיות,ובפרט השפה הצרפתית,ששימשה למן שלהי המאה השש עשרה ולכל אורך המאה השבע עשרה,כשפה הדיפלומטית הנפוצה באירופה בין חצרות המלוכה באירופה כולה. אפשר כי אם אכן צפונה בשורות אלו סונטת אהבה הריהי מבקשת לעקוף את מגבלות השפה והדיפלומטיה הבין-לאומית:

  *

יִצְפָּת עַשְוָן מוֹלֵף דִּרְווּל,

בִּשְַבג אִרְנוּז חֲוֶלֶת

חָקְלה חִרְנֹזֶת מִתְנַקְלֶלֶת

מַחְתּוּחֲ, רַץ בּוֹמֶל, שָמוּל.

 

פַּלֵּם גְּלוֹלֶיךָ, בֵּץ עָטוּל !

בַּט-בַּט תְּקְצֹמֶת תְּחַלְוֵל אֶת

הַכַּרְנַוְיַה וְהָעַלְפֶלֶת,

פִּרְקוּחַ חַר, אֻךְ, עָר בַּדְמוּל.

 

וְחַג צַמְנוּק גּוֹפֶל פְּגָלִים

מוֹגֵח חֹלֶט צְחוּף-תְּלָלִים,

שוֹחֵל, נְקוּחַ פַּרְלוּלִים,

 

טִמְצוּץ, רוֹמֵחַ, מִתְעַזֵּחַ ;

רַק חֶמְדָּתִי, יְפַת-עֵינַיִם

תֵּדַע סוֹדִי לְפַעֲנֵחַ.

 *

[בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 424]

 *

שירוֹ העלוּם של מרק פּפִּיוֹן, הדהד באזניי פרק בלתי נשכח מתוך הרומאן הבלתי-לינארי, והבלתי-תימטי, השר בתהילת הקוים העקומים, של הג'נטלמן הבריטי-יורקשיירי, לורנס סטרן (1767-1713), חייו ודעותיו של טריסטם שנדי: ג'נטלמן :

**

יש אינסוף נעימות, הטעמות, הנגנות, הנסקות, מצלולים, מִפעמים, הבעות, והגִיות, שניתן להשמיע בהם אמירת פתפותי ביצים במעמד כגון זה, וכל אחד מהם מותיר בשומע רושם ומשמעות רחוקים זה מזה כרחוק הלכלוך מן העין, עד כי הקזואיסטים (שכן מדובר בסוגיה מצפונית) מונים לא פחות מארבעה עשר אלף סוגים, שאדם עשוי להידרש להם לטוב ולרע.

[לורנס סטרן, חייו ודעותיו של טריסטם שנדי, ג'נטלמן., תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: אסתר כספי, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה ומוסד ביאליק: תל אביב וירושלים 1993, ספר תשיעי פרק תשעה עשר (מופיע בין פרק 25 ובין פרק 26), עמ' 444-443]

* *

 קשה שלא לשמוע את סטרן צוחק לעצמו ואולי גם את הד צחוקו של מרק פַּפּיון;זה וגם זה אינם זקוקים להסדרת השפה וסימניה,לסיבתיות (הרציונליסטית-קזואיסטית),להבנת היחס בין ההברות,המצלולים,המפעמים והגעיות. הסוד הוא החופש,הדרור שבשטוּת,אי הפעולה למען הגיונו של איש אחר,אף לא למען הגיונך שלך יפיק רצון. בין אם שירו של פפיון הוא סונט אהבה מוצפן, ובין אם הוא פתפותי-ביצים (כלשונו של טריסטם שנדי), שיר כזה יש בו מיסוד ההליכה אל קצה האינדווידואליות, שאינה חוששת עוד מסדרי החברה, מן החוק, מן הלעג; פפיון אינו משטה בקוראיו. הוא רואה עצמו כשוטה (אולי האהבה עשתה אותו שוטה); על כל פנים, סודו הוא הצחוק, אני חושב, והחדוה, הישירוּת והכּנוּת— שאינן נגועות בשפה.

 אני ממליץ מעומק לב לכל הקוראות והקוראים כאן לקרוא את האנתולוגיה היפהפיה הזאת בכללותהּ (עוד אשוב אליה). אבל לא פחות מזה, לנסות לקרוא לעצמם בקולם: במתינוּת ובסבר, את שירו של מרק פַּפּיוֹן, כמו מתכוונים לנפש אהובה במיוחד. יותר מזה לא צריך להוכיח, גם אין מה לפענח.

*

בתמונות: Hendrick Avercamp (1585-1634), Ice Scence, Oil on Canvas 1610; Winter Scene with Skaters by a Windmill, Oil on Canvas 1615

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

 

'אין מתפקידי לבנות אתיקה. אני רק משתדל לחפש את משמעותה' (עמנואל לוינס)

 'לא יכולתי להבחין בשום מקום, לא בפינות, לא בגמלונים, לא במסגרות החלונות ולא בלזבזים באיזה קו עקום או בעקבות  אחרות של הזמן שחלף' (וינפריד גיאורג זבאלד)

 

1

בספרו חלל וכו' מבחר מרחבים, כתב ז'ורז' פרק (1982-1936), את הפרק הבא:

על הקוים הישרים:

 

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

קו ישר זה – המשעול שבו ילכו הנוצרים האמיתיים! אומרים

אבות-הכנסיה.

-סמל הישרות המוסרית אומר קיקרו-

– הטוב בקווים, אומרים שותלי הכרובים.

הוא הקו הקצר ביותר, אומר ארכימדס, שאפשר למתוח מנקודה אחת לנקודה אחרת.

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

 

לורנס סטרן (טריסטראם שאנדי, פרק 240)

 

[ז'ורז' פרק, על הקוים הישרים, חלל וכו': מבחר מרחבים,  תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל, תל אביב 1998, עמ' 110]

 

   לכאורה, לדברי פרק, כל הפרק לעיל הוא ציטוט מספרו הקלאסי של סטרן, ולא-הוא. למעשה, אליבא דהמהדירים, רק השורות השלישית עד השביעית מופיעות בו (בפרק הארבעים, כרך שישי). כל היתר הוא כנראה כתיבה פרקית אפיינית.

כלומר, כאשר מותירים את דבריו של פרק המובאים סביב הציטאט מקבלים את התוצאה הבאה:

כתבתי כאן פרק על הקוים העקומים, כדי להוכיח את מעלותיהם

של הקוים הישרים…  

אבל סופר כמוני,  וכמו רבים אחרים, אינו גיאומטריקן; ונטשתי

את הקו הישר

   כלומר, פרק בוחר לדלג מעל מקומו של הקו הישר, האמור בסדר התיאולוגי-דתי או האתי-פילוסופי. במיוחד עולה כי הוא מבכר שלא להעדיף את הדרכים הקצרות, הסלולות. למעשה לדידו, אין חפץ אמיתי בקו הישר, מלבד תועלתו, המודגמת על ידי משפטו של ארכימדס. לפיכך, הפכה הישרות לסמל חברתי-דתי. לערך בפני עצמו. אבל האם התועלת הגיאומטרית, הקצרות, ההליכה בתלם, הציות לנומוס, היא מידתו של של אדם, כל שכן מידתו של אדם, בבואו לספר את הסיפור האנושי?

   פרק מותיר אותנו בשתיקתו. לדידו, יש לנטוש את הקו הישר. יש לכתוב בקוים עקומים, הלולם של הקוים הישרים מתאים למי שחש כי העולם הוא מקום מוסדר, בנוי לתלפיות, משוכלל ומתוקן, מרחב גיאומטרי שבו באמת אפשר למתוח קו מנקודה אחת לנקודה אחרת. למי שחווה את הדיסהרמוניה ואת השבר, את חוסר האפשרות להביע את הקיום בעולם, לצד הצורך להביע בכל זאת משהו, אין אלא לכתוב בקוים עקומים, המאפשרים לספר את מקצת הדברים בלווית האורות והצללים הנעים בהם, בחובם.

2

    בראיון רדיופוני ארוך שעובד לידי חיבור דיאלוגי-פילוסופי בין פיליפ נמו ובין עמנואל לוינס (1995-1906) השמיע לוינס את דעתו היאך מתנתקת הפילוסופיה שלו, הדנה בגילוי האתיקה בפניו של 'האחר' (כל זולת), בבחינת הצו האלהי 'לא תרצח', מן המסורת הפילוסופית-האירופית של הכּוּליוּת. אליבא דלוינס, הפילוסופיה לתולדותיה התחקתה אחר הזהה, נסיון לעסוק במלאכת ידיעת-העולם, מתוך ההנחה כי אמנם 'ההויה חבוקה בזרועות האמת', רוצה לומר: ניתן להעלות בדעת את 'האמת' המוחלטת על אודות העולם. ברם, אומר לוינס, מחשבה כזו, פירושה למעשה הפיכת 'האחר' (הזולת) לעצמי. כלומר, ההנחה לפיה 'האני' עשוי להקיף את שלל התופעות והמחשבות כולן. לדידו של לוינס, דווקא רעיון האינסופי—כרוך בו רעיון האי-זהוּת. כלומר, שאין דעת האדם פנויה להכיר, להגדיר, ולהקיף את כל הנמצאים, אלא אך ורק להעלות רעיונות ומחשבות על 'האחרים', כלומר: על מכלול התופעות הנמצאות בעולם.

   כמובן, שהתבוננות כזו על העולם, כל שכן, על הזולת, 'האחר', הבלתי-זהה, שיש לו חירות למחשבותיו ולעולמו, מבלי שיזדקק בהכרח למחשבתו או להנחותיו של 'האני' אודותיו, דורשת את 'האני' לחוות את העולם לכתחילה, כמקום שבו לא רק הסופי והתועלתי מצויים, אלא גם יסוד המיסתורין, הנעלם, ידע שאינו שלם, שאינו מניח לכתחילה, כי 'האני' יכול לטעון טענות-כּוּליוֹת-טוטאליוֹת, אלא אך להעמיד את פרשנויותיו שלו אודות ההויה, מתוך הזיקה לכל אדם או לכל יצור אחר. יתירה מזו, עמדה כזאת, המתירה את נוכחות האינסופי בסופי, מניחה למעשה כי לכל 'אחר' שמורה הזכות המפורשת להתבונן בעולם ולבנות לו את פשריו, וכי על כל 'אני' לא להסתפק בקיום זכותו זו של הזולת, אלא גם להיות אחראי וקשוב, לתובנותיו של 'האחר', ולהימצא באיזה שיח, או זיקה עימו. להיענות. לא להותיר את העולם כאוסף של 'אחרים' כאוסף של מונאדות החיות איש-איש את עולמהּ הפנימי, אלא לקיים איזו זיקה בין אותם עולמות שאינם זהים כלל ועיקר.

   לוינס מדבר על החוויה הפנימית בעיבורהּ הופך האין-סוף, האי-זהה לעולם, מדבר חוּצִי ומרוחק (מושג פילוסופי- מתמטי, אם נרצה) לדיבורו הפנימי של האדם, המעניק מקום לדיבורו הפנימי של כל 'אחר', שאינו מחפש לא שלטון, ולא אחיזה באחר, אלא לחיות עימו מתוך אחריות וכיבוד, של האי-זהה, בתוך אותו עולם. את הרעיון הזה בוחר לוינס להמחיש באמצעות המוטו למחזה 'נעל האטלס' למשורר פול קלודל (1955-1868), פתגם פורטוגלי, שהוראתו: 'האל כותב ישר בקוים מפותלים'.

פסקה זו מתבססת על קריאתי בספרם של לוינס ונמו אתיקה והאינסופי (תרגמו מצרפתית אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת מאגנס: ירושלים 1994, עמ' 82-67)  

 

 3

  מה בין נטישת הקוים הישרים, ההכרח לספר את הסיפור האנושי דווקא בקוים עקומים, אצל פרק ובין האין סוף, האי-זהה והאל הכותב בקוים מפותלים אצל לוינס? הקו הישר, אליבא דלוינס ופרק גם יחד, הוא בבחינת פתרונה התועלתי-טוטאלי של שאלת דרך המעבר הקצרה ביותר בין שתי נקודות. אבל בהעברת קו ישר בין נקודה ובין נקודה ישנה הנחה מובלעת לפיה האדם עשוי באמת להטיל קוים ישרים שכאלו גם במה שנוגע לספירה האתית. כאשר האדם בוחר במה שנראה לו כאמת טוטאלית, הוא מוחק את כל האפשרויות האחרות. יותר מכך, הוא אינו מכבד את זכותו של "האחר", כנקודה אי-זהה, לכונן את חייו בהתאם לנפשו הייחודית וכשריה. אדרבה, הוא מוחק את כל האחרים. מבחינתו, לו כנקודה, שמורה הזכות לשלוח קו אל כל נקודה, שהיא ממילא זהה (להכרתו) לו, ועל כן עשויה לציית למה שהוא רואה בו את לוז הקיוּם.  

    לוינס כשלעצמו החשיב מאוד את תנועת הליטוף, אותה הסביר כביטוי של קרבה, נוגע ולא-נוגע באחר, מאפשר לו את אי-זהותו, את שונות הסובייקטים. תנועה של ליטוף שונה מאוד מהעברת קו ישר מנקודה לנקודה. זאת דומה יותר להכרה לפיה 'האחר' מוּכל ב'אני'. הוא שלי.ומאחר שהוא בבעלותי, יכול אני לנהוג בו כאילוּ לתובנותיי/אמונותיו ישנה זיקה הכרחית אליו.  יש לשים לב, פעולת הליטוף היא גלית, עקמומית. אין דבר מנוגד יותר מאשר העברת קו ישר.

   האנושות אפוא, לגילוייה הדתיים והפילוסופים והספרותיים, נסמכה זמן רב על תהילתם של הקוים הישרים. ואליבא דפרק ולוינס, בכדי לספר את סיפורהּ המלא, בכדי לכונן עולם שבו בני האדם חיים, כאוסף של סובייקטים, הנמצאים בדיאלוג ובזיקה, ולא בהשררת מעשה- האלימות הבא, זקוקה היא לתהילת הקוים העקומים, העגולים, המפותלים. זקוקה היא לא/נשים שהאין סוף החוּצי הופך בהכרתם, בדיבורם הפנימי, לנוכחות של האיו סוף בתוך הסופי, וכאשר הם מתבוננים ב'אחר' הם מגלים על פניו הרחוקים, את עקבותיו של האי-זהה, הסובייקט שאין להכילו, במידה רבה: עקבותיו של האין-סוף.

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. קבלת תורה איש-איש כפי נפשו, כשריו ומתכונתו, ומתוך תודעת אי-זהוּת, המלווה בקשב, קרבה ואחריוּת, הולכת וגדילה, בין כל האי-זהים, כולם.

 

באשר לי, על אף חיבה רבה לגיאומטריה (בחיי הפנימיים). נטשתי את הקו הישר.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מעשן הנרגילה, שמן על בד 1944.

בתמונה למטה: כריכת החוברת אל עבר האחר אשר ראתה אור בשנת 1999 על ידי מדרשת אורנים( התנועה הקיבוצית) והכילה תרגום של אחד משיעוריו התלמודיים של עמנואל לוינס בידי ד"ר אליזבת גולדווין . על הכריכה,  רישום דיוקנו של לוינס במיוחד לרגל המהדורה העברית  מאת חברנו המשורר, דודו פלמה.    

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »