Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לו ריד’

*

לא אכתוב על עמוס עוז. היטב אני יודע שהסופר והמסאי הזה היה סמל של דור ישראלי, אבל מעולם לא נהניתי באופן יוצא דופן מכתיבתו. לפיכך, הספדים על עוז הם מבחינתי גשם של מישהו אחר, כלומר אני בכנות משתתף בצער המצטערים, אבל איני מרגיש שום צורך להשתתף בצערהּ של התרבות הישראלית, ולא חש שתם עידן. אכתוב אפוא על שני שירים מאת המשורר, החוקר והפעיל-החברתי, עמוס נוי, מתוך ספר שיריו, שלום לאדון העורב (בעריכת: אלי הירש, הוצאת עולם חדש: תל אביב 2018).

נוי כותב כך:

*

אֶפְתַּח בִּשְׁאֵלַת תָּם:

לַזֶּבֶל הַזֶּה יֵשׁ בִּכְלָל מַשְׁמָעוּת?

נוֹלַדְתָּ סְתָם, וְאַתָּה חַי סְתָם,

וְתָמוּת סְתָם, וְאַתָּה סְתָם טָעוּת.

*

אַמְשִׁיךְ בִּקְבִיעָה נוֹקֶבֶת:

לַחָרָא הַזֶּה אֵין שׁוּם טַעַם.

אִחַרְתָּ כְּבָר כָּל רַכֶּבֶת

אִם היתה  בִּכְלָל רַכֶּבֶת אֵי פָּעָם.

*

וְאֲסַיֵּם בְּצוּרָה שׁוֹנָה

וְאֱחְתֹּם בְּנִימָה אִישִׁית:

הָיָה אֶקְדַּח בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשוֹנָה

וַאֲנִי כְּבָר בַּמַּעֲרָכָה הַשְּׁלִישִׁית.

[עמוס נוי, "החיים הם אושר אינסופי', שלום לאדון העורב, עריכה: אלי הירש, הוצאת עולם חדש: תל אביב 2018, עמוד 53]

*

נוי  חוזר לנימתם של משוררים מודרניסטיים ניהיליסטים, בני תחילת המאה העשרים, על התווך שבין אלורו דה קאמפוש, ההטרונים המאוהב בטכנולוגיה והמאוכזב קשות מחייו של פרננדו פסואה (1935-1888) ובין ולדימיר מיאקובסקי (1930-1892), במכתב ההתאבדות (שאחריו הוסיף לחיות עוד כ-14 שנים ארוכות) של חליל עמוד-שדרה (שנכתב לאשתו של המו"ל שלו). שירו של נוי, בנימתו של מהפכן, מתנועע במהירות (כמהפכה טכנולוגית או כחיל פרשים סובייטי) מהפֵּךְ תם בסתם, וזבל בחרא, לא עוצר ברכבת שהוחמצה (אם בכלל עברה אי-פעם) ובאקדח הטעון שעוד יירה (אליבא דצ'כוב – אין לו ברירה). הקוטב הזה מייצג את סער של מהפכה: רצון לחדש, רצון לשנות את הקיים, רצון לעקור משורש; כל זה כולל בחובו גם מוטיבציה של הרס כל ישן ורע (גם של העצמי שהפך מטבע הדברים לישן ורע). לכל אלו נוסף לדעתי ניהיליזם מסוג אחר, ניהיליזם של פיכחון; ניהליזם של אדם שנאבק כל חייו וכבר עייף למדי משאיפות השינוי שאינם מגיעות לכדי ממש, ואלו שמגיעות לכדי ממש הופכות לאי-נחת, וכבר נתון במין מצב מתמיד של מאבק, פנימי וחיצוני, מתוך אינרציה של חיים שלמים, והוא כבר לגמרי מותש ועייף מן המאבקים בפנימו ובחוצותיו. ולטר בנימין (1940-1892) כתב: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ" ['האופי ההרסני', מבחר כתבים – כרך א : המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב]. האינטואיציה של נוי היא דומה, אבל נקודת השבר הקיומית הזאת, של בין הְיות ובין חדול, משמשת לו את התווך הסִפּי-לימינלי. בתווך הזה שבין חיי היומיום ובין תחושות החידלון – הוא יוצר את שיריו.

*


*

הנה שיר שיש בו משום חזון הקדשה/ טקס חניכה (Initiation) סיוטי למדי של הילד, ההופכו למשורר שיהיה:

*

לַמּוֹשָׁבָה הַהִיא קָרְאוּ הַמּוֹשָׁבָה

וְאֶת בֵּית הַקָּפֶה כּנּוּ בֵּית הַקָּפֶה

הַגִּנָּה הַקְּטַנָּה בְּחֲצֵרוֹ הָיְתָה פָּשׁוּט גִּנָּה

וְהַרְבִיעִיָּה הַמּנַגֶּנֶת בּוֹ – רְבִיעִיַּת מֵיתָרִים.

*

אֲבָל הַמּוּזִיקָה הִיא  מוּזִיקָה

וְהַיֶּלֶד הוּא יֶלֶד

וְהוּא מַבִּיט בְּעֵינַיִם קְרוּעוּת בַּנַּגָּנִים

הוֹרָיו, בַּשֻּלְחָן הַמְרֻחָק, מִתְקוֹטְטִים

(בּעוֹד שָׁנָה הֵם כְּבָר יִהיוּ גְּרֻשִׁים)

וְהוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ בְּלַחַשׁ:

מוּזִיקָה

*

מוּזִיקָה מוּזִיקָה מוּזִיקָה  מוּזִיקָה

מוּזִיקָה מוּזִיקָה מוּזִיקָה מוּזִיקָה

מוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי

מוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי

כֵּן הַמּוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי

['מוזיקה', שלום לאדון העורב, עמוד 67]

*

מתי התחילה השירה? כשהילד הוא ילד [או כאשר 'הילד היה ילד' כתרגום שירו של פטר הנדקה, החוזר ונשנה בסרטו של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין] –  בבית הקפה שבמושבה, לצליליה של רביעיית מיתרים בשעה שהורי המשורר התקוטטו, מבלי להתייחס לילד השקוף, מתוך התפיסה שהיתה שגורה פעם (ואולי עד היום) לפיה: אם עוברים שפה, הילד לא יבין. לו ריד (2013-1942) כתב: Like a sister and brother who cling  to each other when they find  out their parents are mad (= כמו אח ואחות הנצמדים זה לזה כשהם מגלים שהוריהם מטורפים, מתוך שירו: Coney Island Steeplechase). לילד שבשיר אין אחות אז הוא נצמד למוסיקה (אם ואחות), כנגד הטירוף של הוריו.

שירו של נוי העלה בדעתי שיר אחר מאת המשורר הספרדי, לואיס סרנודה (1963-1902),שגלה מארצו בשל הפשיזם של פרנקו, לאחר שנרדף כמו חבריו לדור 27'. סרנודה – הומוסקסואל וקומוניסט (כך שלא יכול היה להיוותר בספרד בימי המיליציות של פרנקו), הגיע לארה"ב כפליט ושם הפך לפרופ' לספרות ספרדית (במחצית השניה של שנות החמישים עבר למקסיקו). בשירו שבפרוזה, השירה, הוא כתב:

*

מדי פעם לעתים נדירות, הזדהר הסלון לעת בין ערביים, קול פסנתר התפשט בבית והקביל את פני … הצטייר בעיני כגוף חמים ומוזהב, שלא ניתן למששו, ואשר המוזיקה נשמתו.

כלום היתה זו מוזיקה? … שתי התחושות, של המוזיקה ושל הנדירוּת, התמזגו והטביעו בי חותם, שלא היה בכח הזמן למחותו. הפנמתי אז את קיומהּ של מציאות נבדלת שאנו חשים בה יומיום …

וכך, בחלומה הלא מודע של נפש הילד, הנץ הכח המאגי שיש בו לנחם חיים. מאז אני רואה אותו כך, מרחף מול עיני …

[לואיס סרנודה, 'השירה', תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמוד 30, מצוטט בדילוגים]  

*

אף על פי שחזון ההקדשה של סרנודה למשורר חסר את ההיבדלות מתודעת ההורים. בכל זאת יש בילד השומע את נגינת הפסנתר, מציאות נבדלת שיש בה את הכח לנחם חיים, איזו התכתבות עם עיניו הקרועות של הילד בשירו נוי, הלומד ביעף כי יש מציאות אחרת ואפשרות אחרת, מלבד הקטטות של הוריו.  אין להתעלם גם מן המימד המאגי מפיג החרדה שעימו בוחר נוי לסיים את השיר. החזרה על מוּזִיקָה ואחר-כך על מוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי נשמעת לי כנקישת חרוזי מחרוזת, כעין מה שנהגו ביוון עם חרוזי ה- Komboloia (קומבולויה), בהשפעת מחרוזת התפילה האסלאמית (مِسبحة מסבחה) , רק באופן חילוני לגמרי. נקישת החרוזים בזה אחר זה בקומבולויה, משוללת את המימד הדתי; לא רק ממלאת את החלל בנקישות קצובות, אלא כנראה גם מפיגת חרדה ונוסכת ביטחון (ישנם ריטואלים שבהם נוהגים להקיש בחפצים כדי לגרש מחשבות רעות או שדים). כאן, כל הבית האחרון – מתפקד כמחרוזת מפיגת חרדה.

אסוציאציה אחרת העולה מן הסיפא הוא שירו של אבות ישורון (1992-1904), "מוסיקה כל מה": "אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּזִיקָה / יוֹדָעָת עָלֵינוּ כָּל מַה / שֵׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת / עַל עַצְמֵנוּ" [אבות ישורון, קפלה קולות, ספרי סימן קריאה והוצאת מפעלים אוניברסיטאיים: תל אביב 1977, עמ' 108]. אם אחזור לשיר של נוי, הילד בשיר חש כי יש בעולם מעבר להוריו ומעבר לדעתם. הוא לומד להסיט את הקשב שלו למקומות שאליהם ניתן להקשיב, וללמוד מתוכם על עצמו. הוא אולי לומד בו-ברגע את מותר הקשב על-פני הדיבור.

לבסוף, התהרהרתי על הקירבה המפתיעה, בין שירו זה נוי ובין השיר הפותח את ספרו של רועי חסן, הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה:

*

עַל הַמִּטָּה       

לִפְנֵי עוֹד יוֹם

עֲבוֹדָה

אֲנִּי לוֹחֵשׁ לְעַצְמִי

כִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית

אֶת מִלּוֹתָיו שֶׁל זָרָתוּסְטְרָא:

אָדָם אֲשֶׁר אֵין בּוֹ כָּאוֹס

לֹא יוּכַל לְהוֹלִיד כּוֹכָב רוֹקֵד

יֵשׁ בְּךָ כָּאוֹס, יֵשֹ בְּךָ כָּאוֹס!

יֵשׁ, יֵשׁ, יֵשׁ.  

 [רועי חסן, 'על המיטה', הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, עריכה: שלומי חתוכה, הוצאת טנג'יר: תל אביב 2014, עמוד 7]

*

חסן משתמש במלים "יש" ו"כאוס" כבמחרוזת תפילה (חרישית). גם אצל חסן, בעקבות ניטשה, יש משיכה עזה לניהיליזם; לשיבור הסדר הקיים והקונוונציות החברתיות. אבל לא ניתן להציע לחברה מקולקלת ומשעבדת סדר חדש. ניתן להביא לתוכה את הסדר האחר-הפנימי; זה שהמהוגנים יזהו מיד ככאוס הרסני. אבל דווקא החצנת הפְּנים  היא לדידו של המשורר תורת-היֵשׁ, ויכולת העמידה שלו בפני המכשולים והמחסומים שהחברה מערימה בפניו.

השיר של חסן חוזר אל הילד של נוי. הילד בבית הקפה מול רביעית המיתרים שודאי פורטת מוסיקה מלודית והרמונית. הוא עוד טרם מנחש את הכאוס שבפנימו, אבל כבר מנחש באמצעותה את הסדר האחר, ואת האפשרויות האחרות שהוא עוד עתיד לגלות בהמשך. אבל נוי – בשונה מחסן – כשהוא מביע את הכאוטיקה הפנימית, שמסייעת לו לעמוד מול החברה המדכאת את העצמי, זקוק עדיין למקצב ולחרוז-המוסיקלי. נוי זקוק למוסיקה; חסן — ללחש, שהוא תפילה חרישית. כך או אחרת,  ממש כמו "הכח המאגי שיש בכוחו לנחם חיים" שהזכיר לואיס סרנודה,  הם מביעים באמצעותן את עולמם הפנימי ומעיזים להמשיך להיאבק כדי להשמיעו בָּעולם.

*

*  

בתמונה למעלה: Shoey Raz, Wandering Crow, Photographed during  May 2018

Read Full Post »

Carracci

 

*

הַשֶׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְכָל הַכּוֹכָבִים הֻחְשְכוּ פִּתְאֹם. 
בְּכָל מְאֹדְךָ, פְּרֹץ אֶת הַמַּחְסוֹם הָאַחֲרוֹן.

[בידיים ריקות שבתי הביתה, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קליגרפיה: קזואו אישיאי, הוצאת הליקון והוצאת אפיק, תל אביב 2015, עמוד 171, פרגמנט 245]  

 * 

איני יודע אם הייתי ממהר להאזין ל- Black Star אלמלא הידיעה המעציבה על מותו של דיוויד בואי והתובנה שהתלוותה אליה— כי מדובר באלבומו האחרון. בואי אף פעם לא היה מרשימת האמנים שאני עוקב אחריהם תדיר. אלבומיו השלימים ביותר בעיניי הם אלבומים שהפיק, עיבד וליווה אמנותית: Transformer של לו ריד ו- The Idiot של איגי פופ (בואי כתב את מירבו). אהבתי גם חלקי אלבומים, כגון Let's Dance   ו-Outside  (בהפקתו של בראיין אינו; אלבום שהקדים את זמנו וכנראה שתמיד יקדים). בנעורים האזנתי לרוב אלבומי שנות השבעים שלו, אבל למעט שירים יחידים, כמעט לא נותר בי רישומם. היה בבואי של אז משהו גרנדיוזי, חוגג את הפרסונות שעטה על עצמו עד תום. לי תמיד היתה  חיבה למוסיקה המבטאת כנות, ישירות, גילוי-לב, פּגיעוּת ושבר— היו שנים שקשה היה  למצוא זאת אצל בואי, שהצטייר כדובר הבולט ביותר של הגלאם-רוק, וכסופרסטאר גדול-מהחיים. כשם שמעולם לא נמשכתי לספרות מדע בדיוני או פנטסיה, כך פרסונות כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, אלאדין סיין, והדוכס החיוור— נדמו לי כפיזור צעצועים קאמפי לכל עבר, המקשה לשמוע אמירה יציבה שאולי נחבאת מאחורי הדברים.

לבואי תמיד היתה משיכה לשירים שעסקו בחרדה, אובססיה, התמכרות, תנועה, שינוי ואבדן. היה לו גם טעם מוסיקלי משובח שניכר בקאברים שביצע: ז'ק ברל, נינה סימון, Velvet-Underground, Joy Division, The Cure, Pixies ועוד. הוא אף הבטיח שנים-על-גבי-שנים שיום יבוא והוא יעשה אלבום שיישמע כמו אלבום של הווקליסט האהוב עליו, סקוט ווקר (אמריקני חובב שנסון צרפתי, שהצליח במיוחד בצרפת ואנגליה בשנות השישים וראשית השבעים ומאז 1995 חזר להקליט באופן מסודר ויצירתי מאוד). זהו בעיניי הדבר הראשון שבולט ב- Black Star – בואי עם פרידתו מן החיים פונה לקיים את ההבטחה. זהו בפירוש האלבום הווקאלי.

*

*

אמת, בואי עטף עצמו באלבום בהרכב כלי-נשיפה ותופים העושים מלאכה וירטואוזית ממש (קרוב לג'ז ;לא ג'ז), אבל Black Star כולו עומד בראש ובראשונה על ההגשה הקולית של יוצרו. הרבה יותר מאשר טקסטים ומוסיקה יוצאים מגדר-הרגיל, יש כאן הגשה יוצאת מגדר הרגיל; משהו בקולו של בואי הרבה יותר מופנם, עדין ואלגי— כאילו נושא בתוכו כאב של אדם היודע שהוא חי על זמן שאול, גופו מכביד עליו, משהו בו הומה להשתחרר, ובכל זאת הוא מנסה להמשיך, לא מוכן לוותר. בואי נדמה בעיניי כאמן מחול מנוסה המגלה שגופו, המכלה את עצמו, כבר בקושי מסוגל לנוע, ובכל זאת מביא לידי ביטוי את כל הנסיון וחכמת-התנועה שלו כדי להביע את עצמו למישרין. יותר מאשר Sound and Vision יש כאן ווקאליסט שמשהו בקולו מביע ישירות מודעות לכך שזוהי ההופעה האחרונה, לא תהיינה אחרות— כל מה שלא הובע או שלא בא מספיק לידי ביטוי— עליו להישמע כעת ואחר כך לדמום. בואי יודע שכמוסיקאי וכפרפורמר יוצא מגדר הרגיל הוא כבר הותיר חותם בעולם; מה שנדמה שהיה לו חשוב להספיק –  אינו אלבום-אקסטרווגנזי, אשר חופת-המוות הקרב סוככת מעליו, אלא אלבום אחרון שממנה יוכר עד כמה היה בואי מעודו ווקאליסט גדול.

וכך ניתן לדבר על העיבודים המורכבים והמרהיבים בחלק ניכר מן השירים, אבל האלבום אינו כולל שירים מושלמים (טקסטואלית ומוסיקלית); ובכל זאת, אווירת הג'אם סשן המקיפה את ההגשה המהפנטת של בואי, עושה את שלה, ושישה מתוך שבעת שירי האלבום (להוציא Girl Loves Me שלא הותיר בי רישום) התנגנו באזני לאורך כל השבוע שעבר, גם בשעות בהם לא האזנתי ליצירה הזאת. Black Star ,השיר הפותח, הוא יותר פרפורמנס-קולי מאשר קטע מוסיקלי, לפרקים הוא נשמע כתפילה מדיטטבית,המנון עליית נשמה; או שנסון אופראי נוסח סקוט ווקר (למשל נזכרתי ב: ׂ Farmer in the City: Remembering Pasolini שיר הפתיחה ב-Tilt של ווקר) , שהוראתו: קינה על חיים שאוזלים; ובעצם, קינה על הסוֹפיות ועל הכיליון.

בשנת 2006 גילם בואי תפקיד קטן בסירטו של כריסטופר נולאן, The Prestige. בואי גילם שם את הפיסיקאי ניקולה טֶסְלַה, אדם גאוני, שתגליותיו זיכוהו כמעט תמיד ברדיפת-הממסד. אל מושבו של טסלה, מגיע הקוסם-בדרן רוברט אנג'יר (יו ג'קמן), המכונה: The Great Danton  (אותו מהפכן צרפתי שסופו שראשו נערף על ידי חבריו-לשעבר בגיליוטינה) ומבקש אותו שייבנה לו מכונה מיוחדת שתאפשר לו להפוך לקוסם הגדול ביותר של זמנו ולגבור על יריבו העיקש. הדיאלוג בין טסלה לאנג'יר נשמע כאילו הוא מתקיים בין בואי המבוגר ובין בואי הצעיר. טסלה מזהיר את אנג'יר להימנע מן האובססיה שלו ולהסתפק בקסמים שהוא כבר יודע לעשות; "ומה איתך?" שואל אותו אנג'יר הצעיר. "אני אדם שהלך זמן-ארוך-מדי אחר האובססיות שלו", משיב טסלה, "לפיכך הן עתידות לכָלוֹת אותי עד תום".  רוב-רובו של Black Star  אכן נשמע  כאילו הוא מושר על ידי אדם שמודע לאובססיביות שלו לחיי האמנות, המוסיקה והפופ, אבל גם יודע כעת, בשעתו האחרונה, לתת לכל חכמת קולו ונסיונו להישמע, כדי ללכת עוד צעד אחד אחרון קדימה, ולא להסתפק במה שהוא כבר מכיר.

*

t

עוד יש לציין את שני השירים החותמים: Dollar Days ו- I can't give everything away.  הראשון, הוא בואי כמעט פופי ומפויס, המנסה להפנות עיניו לקהל שליווה אותו, לתת להם איזו מחווה, שתקשור בין בואי של הסבנטיז ובין בואי של היום. הטקסט עצמו כמו מוסר שבואי מעודו לא שכח את האנגליות שלו, ואת המקום ממנו הגיע, גם לא את האנונימיות של חייו הצעירים, גם אם היו שנים שבהן ניסה לשכוח, או יצר רושם כזה. השניות הזאת מבוטאת בטקסט וגם באופן ההגשה:  Don't believe for just one second I'm Forgetting you/ I'm Trying to, I'm Dying to. הטקסט לכאורה, מחזק בשורתו האחרונה את השורה שלפניה: זה לא רק נסיון, זו גם תשוקה. אלא שבואי ככל הנראה שר שם טקסט אחר: I'm trying to, I'm Dying too – כלומר אני מנסה שכך, אני גם גוסס— מה שהופך את השיר לאיזו התבוננות מלנכולית של יוצרו, שלא הרבה להביט לאחור, ופתאום מבין שהמסלול שמעודו נפרש תחת רגליו עומד להיגמר.

שיר הסיום אף הוא מדגיש את השניות בין לוותר על הכל ובין לתת את הכל. הלחן והמקצב הויטאלי כמו מסמנים תנועה מן החיים אל מֶעֶבֶר, כאשר הנתיב ממילא מוביל את הממהר בו, הרוצה להמשיך, שאינו יכול לוותר, אל שעה אחרונה ומקום אחרון. תחילה נאלם קולו של בואי. תפקיד השירה נגמר. לא בדרמה גדולה, לא ברעש— אלא בידיעה שנגמר; המוסיקה והמקצב עוד מתמשכים הלאה בהשתוללותם, הולכים ונחלשים עד היעלמם. ובכל זאת, נדמה לרגע, שאי שם מֶעֶבֶר לעולם התופעות, יש שם משהו בלתי-חדל וממשיך להתרוצץ.

*

*

בתמונה: Annibale Carracci, Head of a Man, Oil on Canvas 1595-1599

Read Full Post »

plage.1954

*

אֵינִי זוֹכֵר דָּבָר. 

אֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ הָאִישׁ עִם הַסָּכִּין מִתְרוֹצֵּץ בָּרְחוֹבוֹת. 

מְדַבְּרִים אִתִּי עַל עָם; אֵינִי יוֹדֵעַ מָהוּ עָם.

אֱלֹהִים אֵינוֹ זוֹרֵחַ מִבֵּין עֵינָי הַמִּתְרוֹקְּנוֹת. 

*

אֵינִי זוֹכֵר דָּבָר

לָכֶן אֵינִי יוֹדֵעַ

מַדּוּעַ הָאֲנָשִׁים בְּחָאקִי יוֹרִים בַּנַּעַר הַשָּׁחוּם?

מַדּוּעַ הוּא אֵינוּ זָע יוֹתֵר? 

מַה כְּבָר אֵרַע לוֹ?

מַדּוּעַ הָמוֹנִים עַטִים עָל גוּפָתוֹ?  

*

הַאִם בְּנֵי-אָדָם הִנָּם עֵיטִים?

שֶׁמַא צְבוֹעִים הֵם?  

מַדּוּעַ מַחֲלִיפִים הֵם בֵּין זַעַם וּבֵין כְּאֵב?

אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ.

דָּבָר אֵינִי זוֹכֵר.

שְׁמוֹנִים שְׁנוֹתָי שֶׁבָּעוֹלַם עוֹמְדוֹת לְהִגָּמֵר.

 

*

גיליון חדש (110) של כתב העת הליקוֹן ראה אור (תצלום השער: שירה סתיו). הגיליון כולל, בין היתר, טקסטים ממחברותיה של המוסיקאית והמשוררת רוּת דולורס וייס, המתפרסמים לראשונה; קטעים מעזבונו של המוסיקאי והמשורר גבריאל בלחסן; מאמר מאת ציפי גוריון על יצירתו של בלחסן; פרק מביוגרפיה על מאיר אריאל מאת נסים קלדרון; שירים מולחנים מתורגמים לעברית על ידי המשוררת מיטל זהר; שירים מאת משה אוחיון; שתי רשימות (משהו בתווך שבין רשימה ובין סיפור קצר) שכָּתבתי– אחת לזכר בלחסן ("על עקבות הזהב"); אחרת על המלחמה בעזה (אם ניתן בכלל לקרוא להּ כך), בקיץ לפני שנה, ועל הופעה אלגית ובלתי נשכחת של רות דולורס וייס באוזן-בר, שהתקיימה באותם הימים ("טאוטולוגיות"); טרם עיינתי בחוברת. מקווה לכך. תודה מקרב לב לדרור בורשטיין על היוזמה, האיסוף והעריכה.

*

רשימה שכתבתי, "המבט והמבע: עיון בספר שיריה של סוזי רזניק פניו האחרונים של המלך", נדפסה בכתב העת לספרות גַּג: ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 36 (אוקטובר 2015), עמודים 133-130. תודה שלוחה לחיים נגיד, עורך כתב העת, על שקיבל את הרשימה.

*

*

בתמונה: Nicolas De Staël, plage de Calais, Oil on Canvas 1954

 

Read Full Post »

machine-5-1950.jpg!Blog

*

 לא יודע אם זה שיר. אני לבטח לא מקבל את עמדת אנדי וורהול ש-Art הוא מה שהוא-עצמו קובע שהוא Art וגם לא את עמדת דוד אבידן, כי שיר הוא מה שהוא-עצמו קובע שהוא שיר. אבל משהו בטקסט קצוץ השורות הזה, של הסופרת והמשוררת האמריקנית (ממוצא יהודי אוקראיני), גרייס פֵּילִי (2007-1922), מצא לו בכל זאת איזה נתיב ללבי. לא בגלל נימת הביקורת האתית-פוליטית הרוגנת ממנו, אלא קודם כל ואחרי הכל, הואיל ויש בשיר משהו מטורלל, המנסה להימנע מן הדיסקורסיבי והתימטי, כאילו שהם קללת הסדר המעונב  הקיים . ובפרט, שהטענה המובלעת בטקסט היא שאת רוב העוולות, שמבצע הממשל מכשירים האזרחים המוכנים לקבל כל דבר וכל התנהגות, אם רק יסבירו להם מדוע היא היתה בלתי נמנעת או חיונית; כמובן, הם ייצאו בהוראות הממשל לכל שדות המערכה הבאים בלי להרהר אחרי תלותו בממשל, התורם לרווחתן.

 

תּוֹדָה לַגְּבָרוֹת הַיְּהוּדִיוֹּת הַקְּשִׁישׁוֹת

            אַף שֶׁבְּנֶיהֵן מִתְנָאִים בְּבָתִּים

            וְהֵם פִּקְחִים וּבוֹגְרֵי קוֹלֶג'

            הֵן לוֹקְחוֹת אֶת הָעֲלוֹנִים שֶׁלָנוּ

 

לְעִתִּים הֵן אוֹמְרוֹת

פּישֶׁרִים  מָה אַתֶּם זוֹמְמִים

אַל תִּתְרַגְּשׁוּ מִדַּי   הִיטְלֶר

מֵת        אֵיפֹה מִפְעֲלֵי הַיֶּזַע

 

וּתְשׁוּבָתֵנוּ           גְּבָרוֹת

            שְׁכַחְתֶּן אֶת וִיֶטְנָאם

            לֹא אֲדַבֵּר עַל יִשְׁרָאֵל          הַבַּטְנָה

            בְּעֵרֶךְ שְׁמוֹנִים מַעֲלוֹת הַצִדָּה וְּרְאֶינָה מִסְפָּר

            מִפְעֲלֶי יֶזַע           שֶׁלֹא לְהַזְכִּיר אֶת

            הַכִּבְשָׁן הַאִימְפֶּרְיָאלִיסְטִי     אֶת הַאֻמָּה

            הָאַפְרִיקָאִית

 

וּתְשׁוּבָתָן                        כָּמוּבָן

הוֹ כֵּן      כָּרָגִיל     כְּבָר שָׁמַעְנוּ

אֶת זֶה    בָּרוּר      אוֹי       אֻמְלָלִים

מֵתִים     מֵתִים     מֵתִים

יַלְדָּה טִפְּשָׁה         תַּקְשִׁיבִי              לְעוֹלָם

לֹא תַּצְלִיחִי לְהַפְסִיק אֶת זֶה             אֶת הַהֶרֶג הַמֵּמִית

 

עַל כַּךְ הֵשַׁבְנוּ בְּחָמֵשׁ מִלִּים בִּלְבַד

            אִם כֵּן     אֵיךְ אַתֶּן בַּחַיִּים?

 

אוּ-הָא    פֶּה גָּדוֹל אֲבָל

אַתְּ צוֹדֶקֵת          אָסוּר

לִנְטוֹשׁ אֶת הַסְּפִינָה            כָּל זְמַן

שֶׁיֵשׁ כּוֹחַ             אוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

לֹא יִהְיֶה הָעוֹלָם הֶרֶס מֻחְלָט.  

 

[גרייס פיילי, 'דו שיח בקרן רחוב', איש זר שׁרק לְכלב: מבחר שירים, תרגמה מאנגלית וערכה: אסתר דותן, הוצאת פיתום: תל אביב 2006, עמוד 62]   

 

   כמובן, קשה שלא להרהר בשיר הזה על רקע כתביו הפוליטיים של יהודי אמריקני אחר, נועם חומסקי, ובפרט קובץ המאמרים אוטופיה לאדונים, הנמצא גם בעברית. אותן נשים אמריקניות, שליבן הומה לקהילה היהודית ולבני עמן, התורמות להדסה, לנעמת וליד ושם, וודאי שלמקבילותיהן האמריקניות, ובכל זאת גם מבקשות מדי פעם, כנשות העולם הגדול, לעיין בפרסומי שמאל או בעלונים פמניסטיים מערערי שלווה.

אבל העמדה שהן מביאות, עמדתן של ישישות, שכבר ראו דבר או שניים בחיים, לפיה לא ניתן להפסיק את ההרג ואת העוול והניצול המאפיינים את פעילותו של המין האנושי קרובה אליי. הן עצמן כמו מעירות למשוררות כי אפשר כי הכל הוא עניין של פרספקטיבה. הן אינן דוחות את מאמציה לתקן עולם; בסופו של דבר, הן מסכימות כי המאמץ חיוני מאין כמוהו, שאין סיבה לנטוש את הספינה כל זמן שיש כח להיאבק. גם הן מבינות כי אזלן יד מול כל-כך הרבה כוחות המבקשים להרוג ולפגוע באנשים חפים מפשע תוביל את העולם עדי הרס מוחלט, עם שזה מכבר אינן בטוחות כי יחידים עשויים למנוע את ההרס.

למרות הדיכוטומיה הקוטבית שנוקטת פיילי בתחילה (פוליטית-מעמדית-אולי גם גילאית) בינה ובין הזקנות, הצדדים הולכים ומתקרבים, עד שבתום השיר הם הופכים קול שהוא כמעט אחד. קול הקורא להיאבק אישה ואישה ממקומה, כפי כשריה ומסוגלויותיה, אחת המרבה ואחת הממעטת, כדי שהעולם לא יהיה הרס מוחלט. איני יודע אימתי חיברה פיילי את השיר הזה (היא זכתה לחיים ארוכים); אזכורן של וייטנאם וישראל מעלה על הדעת את שלהי שנות השישים או מהלך שנות השבעים. אני מניח כי אותן ישישות אכן מבוגרות ממנה כימי דור בעת כתיבת השיר, ומבחינה זאת, אף היא מבינה ברגישותהּ כי לפניה לא נמצאות נשים אטומות או מתנשאות. היא דווקא עירה למקום שבו היא-עצמה עשויה להיות יותר ויותר דומה להן ברבות הימים. היא שעדיין חיה מתוך מגמה חיה ובועטת לשנות את העולם. הן שכבר כבר הבינו ששום דבר בעולם לא ישתנה אקוטית, בסופו של דבר גם-הן מתאחדות סביב הרעיון, שאסור לתרום ולעודד את אותם כוחות מיליטריסטיים-קפיטליסטיים המביאים את האנושות עדי הרס מוחלט.

שאלה נוספת היא שאלת התקשורת. השורות הקטועות במפגיע. כאילו משהו לכתחילה מפריע את הדיבור ואת הקשב בין המשוררת ובין הנשים. בתחילה זה נראה לי כמרמז על כעס גדול על אותן נשים אמידות, ועל חייהן הטובים, ומעורבותן המינימלית בתיקון העולם, אף שוודאי יכולות היו, לו רק רצו, הרבה יותר. זה בולט במיוחד, כאשר המשוררת מביאה מפיהן את המלים "היטלר מת", כלומר: הנורא מכל כבר מאחורינו; הרוע העולמי כיום הוא מעט-מזעיר מן הרוע שהתקיים אז. הנשים הישישות נדמות בעיניה כמפנות עורף, כאוטמות אזניהן משמוע את קול הסבל הרוגש בעולם.

אבל שורות החתימה, שלהערכתי אינן ציניות או אירוניות, פשוט מבהירות כי דעתן של הישישות נתונה לעולם שיהיה כאן לאחריהן, הן פשוט איבדו את הכח להיאבק או שלא היה להן אותו מעולם, דווקא האמפתיה, הבעת התקווה הזו שהעולם לא יהא הרס מוחלט; קושרת בין הנשים ובין הדורות. הדיאלוג הזה, שראשיתו בבוז הדדי, או בתודעה שיפוטית-הייררכית ("פישרים", "ילדה טפשה, "פּה גדול", דווקא מסתיים בעיניי באיזה איחוד ושיתוף), שבו גם אם אין כולן פעילות בתהליך השינוי/התיקון/המהפכה, בכל זאת, גם אותן ישישות תומכות במשוררת הצעירה המקווה לטרנספורמציה מהותית בסדר הקיים. גם הן שותפות לכך שאין להניח לעולם להיהרס בידי אימפריאליסטים, קפיטליסטים ומדכאים.

זה היה יכול להיות דיאלוג שגרתי למדיי, אבל דווקא תנועת המלים על הדף; הקטיעות, השברים, הדממות; אולי, הדילוגים והקפיצות. הן שהופכות אותו בעיניי לשיר. השגור הופך מוזר לעין, אָחֵר למשמע אוזן (אם קוראים בקול רם). בסופו של דבר האופן שבו פיילי מגישה לקוראיה את השיחה הזו, דורשת אותם לחדד את הקשב ואת השמע; אפשר כי לו השיר היה מוגש בשורות קצובות ומדודות, הייתי רואה בו דבר סטנדרטי הרבה יותר. המקצבים השונים הארוגים בשיר, היו בפירוש מה שגרם לי להתעכב עליו, להתעורר לדקויותיו; להעלות על דעתי שאולי יש כאן קצת יותר מאשר פמפלט פוליטי. פתאום ניעורה בי מחדש האינטואיציה הראשונית שמשכה אותי לקרוא שירה כנער צעיר: משוררים/ות מדברים/ות מוזר; זה מצריך התבוננות מעמיקה, קשב מיוחד. וכך, אולי בסופו של דבר לא יהיה העולם הרס מוחלט.

*

 

הצייר פאול קלי כתב ביומנו פעם על כך שהוא קרוב ללב היצירה, אבל לא קרוב מספיק. גם אני מרגיש כך לא-פעם.
בכל פעם שאני נוכח (וזה קורה הרבה) במופע של רות דולורס וייס אני לומד משהו על קירבה ללב היצירה, ויוצא משם מאמין קצת-יותר בכך שזה אפשרי.

רות דולורס וייס במופע פסנתר אינטימי באוזן בר, יום שלישי, 16.12.2014, 20:00

*

בתמונה למעלה: Hadda Sterne, Machine 5, Oil on Canvas 1950

Read Full Post »

uri.sun

*

רק כאשר אדם רואה את עצמו כסנאי שמסתובב סחור-סחור בכלובו – ואינו משקר לעצמו – הוא קרוב לגאולה [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 207]

 *

1.אתה מגלגל משהו. אולי זו אבן . אולי זו סיגריה שתעזור לך להשכיח את האבן  אותה פקדו עליך לגלגל, עד נשימתך האחרונה, בעליות; והיא תמיד במורדות.

2.תמיד זה בורח לך, אתה כבר חושב שהגעת, שזהו זה, תם ונשלם; ופתאום זה לא מרגיש מספיק שלם. אתה עוזב הכל,  שומע קול (טריבונאל פנימי) פוקד אותך לרדת  עד למטה, כמו פרספונה שגורלהּ נחרץ, אחרי שטעמה מגרעיני הרימון. דוּמה-דוּמה. אינך יכול להימלט מזה. אינך יכול לחצות את קו הגמר; אתה חוזר כמה קילומטרים לאחור, ומתחיל שוב לטפס במעלה, איטי-מדוד, משם.

3.עם הזמן, והאבן, אתה כבר לא זוכר האם אתה יורד או עולה. גרוע יותר כבר אינך זוכר מאימתי התחלת לגלגל ועד מתי תגלגל וכל מה שאתה יודע הוא שאתה מגלגל ומגלגל ללא קו אופק, ואז פתאום נגלה לך מרחוק, ,אינך יודע אם בממשוּת או רק בעיניי רוחך, רוכב בודד על חד אופן. דבר כזה עוד לא ראית מעודך. פתאום אתה יודע מה עליך לעשות וּלְמה עליך להיעשות עכשיו.

4.אתה עוזב את האבן, אחרי שנים, סוף-סוף, שומט את האבן; סומך שמישהו כבר יקים ממנה מזבח לאלוהיו. סומך עליהם שהם כבר יימצאו מישהו אחר שיגלגל בשבילם אבנים. נדמה לך שאתה שומע אחריך את ריצת האפסנאי עם הטפסים ואת דרישתו להיכנס למשרד (או לטירה) ולחתום על טפסי ההזדכות על האבן שניפקו לך לפני שנים. פעם היית נדרך ומִצטעק מפקודתוֹ. זה מכבר, זה חדל להיות משמעוּתי.

5.בערב שואל אותי חבר: "נו, היית מגלגל ונשארת מגלגל. מה זה משנה?" לך תסביר לו מדוע המשפט היחיד שעולה בי כתגובה הוא ציטוט מאדמוֹן ז'אבס: "מי שזכה להיות הוא עצמו. מָשׁוּל אושרו לאושרו של סוּס שהפיל את רוכבו." פאוזה. שורר איזה שקט. ואז הוא מטעים חרישית: "זה סוס, אי אפשר לגלגל".

 

הציטוט מתוך: אדמון ז'אבס, ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 86.

גרעיני הרימון שאכלה פרספונה בבלי דעת, חרצו את גורלהּ לרדת לשאול (האדס) מדי שנה (יש אומרים לפרק זמן של שלשה חודשים ויש אומרים חצי שנה).

 

שנה ללא לוּ ריד, חבל על דאבדין.

*

    הערב, 20:00,  בחנות הספרים והגלריה בסטסלרס במרכז המסחרי כפר שמריהו יתקיים ערב השקה לספרהּ של איריס איריסיה קובליו  מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה: שירים ואקוורלים (הוצאת אבן חושן: רעננה 2014).

הספר, מיטיב את ימיי כבר שבועיים ימים. איריסיה, במידה רבה, אחראית לכך שלפני כשלוש-ארבע שנים התחלתי לשים לבי לאקוורלים ולתוּר ציורים בצבעי מים (עד אז התמקדתי בעיקר בציורי שמן וברישום). פתע, בעד יצירתהּ, מצאתי בהם משהו המדבּר אל לבִּי. את הכתיבה שלה הכרתי גם-כן דרך האתר האישי שלה, אלא שבספר החדש קורא דבר-פלאי. אפשר כי בסיוע עריכתהּ חדת העין של טל ניצן, הצטמצמו השירים וקטעי הכתיבה וסודרו כדי שירת האיקו או טאנקה יפנית. ובאשר מדובר בספר הגדוש ממילא המיה של טבע ומלווה אקוורלים של אורות וגנים, קשה מאוד שלא ללכת שבי, וכבר לא נודע המרחק בין גן יפני ובין גן ישראלי, ובין משוררת זן יפנית ובין עמיתה ישראלית. זהו ספר קטן ומינורי, ההולך וגדל בעיניי מקריאה לקריאה, וכמתכונתם של ספרים טובים, כבר מצאתי את עצמה חוזר ומעיין בו כמה וכמה פעמים, ושואל את עצמי מה בין יפן ובין כאן.

ניתן להשיג את הספר בהוצאת אבן חושן, בחנויות הספרים העצמאיות והערב בהשקה.

*

בתמונה למעלה: אביבה אוּרי, שמש שחורה, טכניקה מעורבת על דף, ללא ציון שנה.

Read Full Post »

*אתמול היה לי יום משונה ועצוב. אולי בשל שעון החורף, אולי בשל הסגריר, הסתובבתי כל היום וזמררתי לעצמי את Caroline says II של לו ריד ("It's so cold in Alaska") מתוך האלבום ברלין שראה אור בשנת 1973. בערב הודיעו אתרי האינטרנט על פטירתו של ריד בגיל 71, מה שהציף אצלי כמה וכמה זכרונות.

*

*

בבית הספר התיכון, לפני 24 שנים, ניהלתי תחנת רדיו בבית הספר (לא דובר ביותר מאשר לארגן מוסיקה טובה בהפסקות, ואני לקחתי על עצמי את הצד האלטרנטיבי), והשיר הפותח בכל הימים שבהם ערכתי והגשתי היה של ה-Velvet Underground.

*


*

ואם לא אז השיר הסוגר:

*

*

בימים שבהם ירד גשם זה היה השיר הזה:

*

*

היתה תקופה שיחסיי עם הוריי לא היו במלוא תפארתם (רמזתי על זה פה ושם בעבר). אם נשארתי שם  אייכשהו, באותן שנים, זה היה בעיקר בשל דאגה לאחותי. לפעמים לא היה לי איפה לישון, וגם לא פרוטה לפרטה; והשיר הזה כל הזמן ניגן לי בראש. עד היום מדי פעם בשבתות אני חוזר לספסל ההוא שעליו חלמתי איך אגדל ואצא מזה (עניין של שעה הליכה מפֹּה).

*

*

ערכתי אוסף של השירים שאני הכי אוהב. בסביבות גיל 18 הפצתי אותו אצל כל חבריי וחברותיי, ואצל אחותי וחברותיה. הוא נקרא Perfect Day. מדי פעם יש המזכירים לי את האוסף ההוא.

*

*

הימים שאחרי הפציעה הצבאית ההיא, אחרי שכמעט נהרגתי, ולא ברור היה לי כאשר התעוררתי מה עליי לעשות ואיך להמשיך את החיים, כי רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, עשיתי לעצמי סוג של טקס פרידה שליו מן החיים הקצרים שהיו לי. יש שיר של ריד שמתאר בעיניי את התקופה הזו באופן שלם; את הרעב, החיפוש חסר המנוחה, והספק המתמיד (הילדים שלי מזהים אותו כ-'שיר שאבא שר בחדר האמבטיה'). אני חושב שזה הטקסט היפה ביותר שריד כתב.

*

*

ריקי מתה. גיל 26. סרטן חוזר. בערך שנה אחרי שהתחתנתי. ריקי היתה קצת האחות הגדולה שאף-פעם-לא-היתה-לי. אחותהּ הקטנה של ריקי היא חברת נפש שלי כבר 23 שנים (וגם בת זוג, אי שם לפני 20 שנה). באותה שנה לא דיברנו אני ואחותהּ. לא ידעתי שהמחלה חזרה. לא ידעתי שהיא נוֹטה למוּת (כי קודם היא כבר החלימה לגמריי).  אף פעם לא היתה לי הזדמנות להיפרד מריקי. אני כבר 15 שנה מגיע לאזכרה השנתית. כולם יודעים שזה יום שבו אני עוצר הכל ונוסע . על כל פנים, מאז הפך השיר הבא של ריד למה שמבטא את תחושתי ביחס לריקי בדייקנות.

*

לפני חמש שנים כשהאתר הזה רק החל לקרטע הקדשתי רשימה לזכר ניקו בחלוף עשרים שנה לפטירתה. זה נעשה 25 שנים בינתיים. אתמול הלך לו ריד. פתאום. אני נזכר ב-Songs for Drella  של ריד וקייל. מחווה מאוחרת לאנדי וורהול. אלבום נפלא, שאני מאזין לו כבר 23 שנים, ונהנה כביום הינתנו .  וחושב על כך שאת כל ההסתייגויות של ריד מדמותו של אנדי וורהול, ניתן למצוא גם בדמותו של ריד, שהיה בו משהו מלא להפליא בעצמו, וגם רודני כפי שהעידו כמה מחברי ה-Velvet. לא בטוח אם הייתי רוצה להיות חבר של לו ריד. אני כמעט משוכנע שלא. אני בטוח שיהיו כאלה שייתעקשו לזכור אותו קודם כל בשל היותו אחד ממובילי הגלאם-רוק של שנות השבעים יחד עם דיוויד בואי ועם איגי פופ, אבל לטעמי לא על כך תפארתו, אלא על הבלוז-רוק שלו, הקשוב לסיפוריהם של נידחי החברה, החיים בשוליה; עם המוות המלווה אותנו לכל מקום בשדרת החלומות השבורים, ועם הפקפוק המתמיד האם לכל זה יכול להיות סוף טוב. בכל זאת, יש מעט מאוד מוסיקאים שכל כך הרבה זכרונות רגשיים שלי חתומים בחותם המוסיקה והטקסטים שהם הותירו, וכנראה, שמטבעם של זכרונות רגשיים, הם ימשיכו לקנן שם, עד ליום שבו  יאסוף גם אותי הים הקר השחור.

*

*

הערה: כותר הרשימה לקוח מפתיחת השיר Cremation מתוך האלבום Magic and Loss.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

kamea1

*

אֲבָל

הִנֵּה הוּא שוֹקֵד הַשָּקֵד. הוּא

אַף הוּא

נצִָּב נֶגֶד

הַדֶּבֶר.

[פאול צלאן, 'זמר של נוכלים וגנבים מושר בפריס שליד פונטואז מפי פאול צלאן איש טשרנוביץ שליד סדיגורא', סורג שׂפה: שירים וקטעי פרוזה, ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב1994, עמ' 54] 

*

   בשנים 1666-1664 השתוללה במזרח ואחר כך באירופה מגפת דבר נוראה, שתבעה רבבות מאוכלוסיית אסיה ואירופה. דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו, פירסם בשנת 1722, חיבור שלכאורה חיבר דודו ה.פ, יומן שנת המגפה: הערות וזכרונות על האירועים החשובים ביותר ציבוריים או פרטיים שקרו בלונדון בעת מגפת הדֶבר שפקדה את העיר בשנת 1665, ובו תאור של השתוללות מגפת הדבר בלונדון בשנת 1665, והתגובות החברתיות יוצאות הדופן שעוררה. חיבורו של דפו הוא פסיאודו-אפיגרפיה, המאוחרת להתרחשות כימי דור ויותר. עם זאת, אפשר כי דפו אכן עיבד מחדש יומן של דודו. תגובות על המגפה "בזמן אמת" ניתן למצוא בין דפי יומנו של סמואל פפיס הלונדוני; כמו גם בין אגרות שׂפינוזה האמסטרדמי. אחד התיאורים רבי-הרושם בסיפרו של דפו קושר בין המצוקה הגדולה שבו אין איש יודע האם הוא וקרוביו יוציאו את יומם ובין הנהייה הבלתי-מרוסנת כלפי מיסטיקה ומאגיה, שנתעוררה אז ביתר שאת, כאילו מסוגלות הן להגן ולהושיע, או למצער, למנוע את ההידבקות במגפה:

*

והיה עוד שיגעון אחד, מעבר לכל זה, שאולי יכול היה להעיד יותר מעל דבר אחר על מצבם של האנשים האומללים באותם ימים. כוונתי לומר, שאנשים נהו אחר רמאים מסוכנים עוד יותר מאלה שבהם דיברתי [=רופאי אליל], ואשר רק רצו לרוקן את כיסי הפונים אליהם, כיוון שכך, החטא היה כולו של המרמים, ולא של המרומים, השיגעון שאני אזכיר עכשיו, היה כזה שבו המרומים היו אשמים ואולי הם והמרמים במידה שווה. העניין קשור לכל מני קמיעות, שקיות של עשבי מרפא, כתובות, ועוד כל מיני דברי חלום, שנועדו כאילו לחזק את הגוף נגד הדֶבר, ואנשים תלו על צווארם והאמינו שיש בכך להגן עליהם. כאילו הדֶבר לא היה אלא רוח רעה, שד שנכנס לגוף. לכל אלו נלוו כל מיני סימנים מאגיים, סמני מזלות, רצועות נייר ובהן סוג מסוים של קשרים במספר מסוים, ועליהן מלים וספרות, במיוחד הופיע בהן הביטוי "אברא-כדברא" בצורת משולש, פירמידה או כך:

אבראכדברא

אבראכדבר

אבראכדב

אבראכד

אבראכ

אברא

אבר

אב

א

   אחרים הלכו עם צלב ובו סמל הישועים:

H I

S

[Iesus Hominem Salvator, ישוע גואל האנושות]

   או סמלים קבליים אחרים.

   אני יכול להרחיב מאוד במחאה נגד כל דברי הטירוף הללו ונגד רשעותם של הנוכלים, אשר ניצלו את תמימותם של בני-האדם בימי מגפה לאומית. אבל התזכיר שלי עוסק רק בעובדות, ובמה שקרה. מאוחר יותר אספר כיצד אחדים מבין האנשים האלה עמדו על חוסר השחר של הקמיעות, ואיך אחרים הוסעו בעגלות המתים, והושלכו לקברי-האחים השכונתיים, כשהם עדיין עונדים על צווארם את הקמיעות ואת הקסמים.  

כל זה קרה בעקבות הבלבול והמבוכה שהתפשטו בקרב הציבור לאחר השמועות הראשונות על המגיפה, באמצע מארס 1664, ובמיוחד לאחר מותם של מוֹתם שני אנשים בשכונת סנט ג'יילז, בתחילת דצמבר, ואחרי בהלה נוספת, בפברואר, כאשר המגפה החלה להתפשט, האנשים עמדו עד מהרה על הסכלוּת שבמתן אמון ברמאים אלה, שכל תכליתם היתה עשיית רווחים. הפחד הביא את האנשים לידי השתאות וחוסר אונים. האומללים לא ידעו עוד מה יוכלו לעשות ובאיזו דרך יוכלו ללכת על-מנת להישמר מן המגפה, או להקל על עצמם במעט. הם רצו משכן לשכן, מדלת לדלת, וקראו ברחובות "אלוהים, מה אנחנו נעשה? רחם עלינו!"

[דניאל דפו, יומן שנת המגפה, תרגם מאנגלית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2002, עמ' 40-39]

*

    הפחד לחייך ולחיי קרוביך, העובדה לפיה אדם החי בזמן של מגיפה המונית נטולת-חיסון, אינו יודע אל-נכון מהם התנאים שהודות לקיומם יוכל לשמור על עצמו ועל היקרים לו מחוץ לטווח המחלה, הופך את סיכויי ההישרדות לעניין של מזל. אם כך הוא, הרי שחלק גדול מן הבריות פונים במצב כזה מתוך מצוקתם הגדולה, דווקא לאלו שהם מעריכים את יכולתם להנפיק מזל טוב וישועה באמצעות מאגיה. כלומר, בימינו, כך יש להניח היו ההמונים נוהרים אל קופות החולים בזמן מגיפה כדי לקבל חיסון, ובאין חיסון, היו דורשים ממשרד הבריאות לרכוש חיסון ולחסן לאלתר את כלל האוכלוסיה. אם משהו השתנה מהותית בשלוש מאות וחמישים השנים האחרונות, הריי זו היכולת לסמוך על המדע ועל הממסדים המדיניים-חברתיים, שיידעו להתמודד עם מגפה— לעומת זאת, מול פחד גדול, או מחלה סופנית שאין עימה מרפא, יינטו יחידים גם כיום, להיסחף אחר אמונות בכוחם של מרפאים-חריגים או בירכתו של מיסטיקון להושיע אותם מרדת שחת.

*  יש משהו מרתק באמונה המצויה (אני מעדיף זאת על פני השימוש באמונה טפילה) לפיה סמלים, ציורים ואותיות יכולים להושיע את הגוף והנפש. כלומר, יש להניח שכל אותם אנשים שענדו על בגדיהם את הלחש הגנוסטי אבראכדברא לא ידעו כי הם עונדים על עצמם לחש בן התקופה ההלניסטית שנועד ככל הנראה במקור לטיפול במיחושי שיניים. אחרים נזקקו לצלב עם סמלם של הישועים, מסדר קתולי, שנולד רק כמאה ושלושים שנה לפני כן, ואשר יש להניח כי הואיל ומרבית תושבי לונדון בעת ההיא השתייכו לכנסיה האנגליקנית הפרוטסטנטית, כי תעמולה ישועית קתולית גרמה להם להאמין כי רק "חזרה בתשובה" לחיק הקתוליות (והמסדר הישועי) יושיעו אותם מכל המדווים. באותה מידה, יש להניח, כי אותם סמלים קבליים, אותם מזכיר דפו, כללו, בין היתר, את "חותם שלמה" המכונה גם "מגן דוד", צורה המשמשת באופן רווח בקמיעותיהם של היהודים בני הזמן, ובמקור, כפי שהורה גרשם שלום, שימש ככל הנראה כקמע המבטיח כי אישה לא תפיל את פרי ביטנה בטרם זמן (איך דווקא הסמל הזה הגיע למרכז הדגל, זו שאלה גדולה). אנשים לא תמיד יודעים מה פשר יש לסמל או לקמיע, אך הם חשים במחיצתו בטוחים יותר, כלומר נתונים מחוץ למעגל-הסכנה.

   לפני כמה שנים הייתי חבר בקבוצת לימוד קטנה שעסקה בקריאה שבועית באחד מחיבוריו הקבליים של ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707) בבית מדרש קונסרבטיבי. ערב אחד נקלעתי לשיחה עם אחד מחברי הקבוצה הקבועים, והנה נתבאר לי כי מדובר באיש מעשירי המדינה, שהתחבר לקבלה מתוך עניין אינטלקטואלי ער; עם זאת, כך סיפר לי, כדי להתגבר על פחד יום-יומי, שקינן בו, לגורל עסקיו, הוא גם  נהג באותו זמן להתייעץ באופן קבוע עם רבנים ומקובלים, בני העולם החרדי, ולשלשל לקופתם סכומי כסף גדולים, כדי (כך אמר לי) לקנות מעט שלווה; לישון יותר טוב בלילה. כמדומני, כי לימים קרה איזה אירוע שגרם לכך שמעמדו של אותו רב-מקובל אליו הלך להתייעץ מאוד פחת (אין זה משנה, אפשר שמאז הוא מצא לו רב מקובל אחר), ובכל זאת, את רושם השיחה עימו אני עדיין זוכר. משום שהיתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי כי מאחורי נהירתם של אנשים מסויימים למחלקי קמיעות ומגידי עתידות, המחזיקים מעצמם אנשי סוד, עומד פחד-משתק שנוצר מפני עמידה יום-יומית בפני אי-וודאויות הולכות וגדילות, ובעתה מפני הפסד גדול. כלומר, גם בן שיחי דאז, הודה בפניי, כי יותר משהוא מאמין בכך שהרב-המקובל שלו אכן יודע את העתיד ואכן יכול להבטיחו, יש בנוכחות שלו בחייו, אלמנט המרגיע את הפחד שאינו מניח לו, שמא יום אחד  יירד מכֹל נכסיו. לטעמו, בעצם התמיכה במי שהוא רואה כ-"איש קדוש" גורמת לו לתחושה, שבהיותו מנוי על תומכיו של איש כזה, שוודאי קרוב הוא אצל סודות האלוהות וההוויה (כך לדידו), יש בכך להבטיח לו ביטחון יחסי, או למצער— מזל וברכה גדולים יותר מאלו של עמיתיו לממון, שאינם פונים לעצתו של "מקובל אמיתי".

*

kamea5

   אמונה מצויה אחרת, רווחת קצת פחות, אך עדיין מצויה, היא האמונה בכך שקנבסים מצוירים, פסלים, או דפי ספרים מודפסי אותיות, עשויים להעניק איזה רווח או מרגוע. כלומר, שקריאת ספרים מסוימים, או התבוננות ביצירות אמנות, לא זו בלבד שמרוממת את הנפש, אלא גם מחכימה אותנו. כלומר, מנסיון אישי אני יכול לומר כי אין לי ספק כי יצירות אמנות מסויימות עוררו בי מחשבות, חוויות ורגשות, שנטלוני ממקום למקום, כלומר יצרו איזו טרנספורמציה מטלטלת בהנחותיי הקודמות לגבי העולם. קשה לי להטיל ספק בכך, כפי שנניח, לאדם דתי, קשה לפקפק בחוויה הדתית (גם היא אינה עומדת מעבר לכל ספק). עם זאת, ישנו מין אחר, החש כי משעה שהוא יודע שם אמן/ית או שם יצירה, מונח או זרם, חלה בו אותה הטרנספורמציה, והוא גדל ומחכים, וכבר רואה עצמו כאילו הוא שורה בביטחון בשיחה אינטלקטואלית, גם אם חסר הוא לחלוטין את החוויה הפנימית, או את היכולת להעמיק בכוחות עצמו ולנסות להבין מה קורה במפגש שבין נפשו ובין יצירת אמנות כלשהי. האם אנשים הקונים הרוכשים ספרים מסוימים כדי שיעמדו בספרייתם (הם אינם קוראים אותם), או משתמשים בשמות ספרים או יצירות אמנות המקובלות כ"יצירות מופת" או כ"יצירה טרנדית", מבלי שהיא באמת נגעה עמוקות בלבבם, שונים מהותית ממי שעונדים על דש בגדיהם אבראכדברא בימי מגפה? הריי החוויה לפיה מה שהופך אדם בעיניי עצמו לבן תרבות היא כושרו לרכוש מנוי לפילהרמונית או לתיאטרון גדול, ולרכוש תמיד בטרם החגים את סיפרו החדש של הסופר "מוביל התרבות", ספר שעל פי רוב יונח על המדף כסמל-סטטוס, יותר נכון: קמיע המעיד על השתייכות למעמד חברתי מסויים (יותר מאשר כיצירה מטלטלת, שיש בה כדי ליצור חוויה אמנותית בנפשו של קוראהּ) אינה שונה במאום מחווייתם של מי שעונדים קמיעות בימי מגפה, ומשכנעים עצמם כי בכוח קניין הסמל החיצוני, הם דנים עצמם לחיים של רווחה, בריאות וביטחון.

   החברה המערבית שבה העידוד לצריכה והצורך במיתוג מושלים בכל, גורמת לכך שבמקום חוויה אמנותית, ושיג-ושיח של אדם עם נפשו בעקבות התבוננותו ביצירת אמנות. ברגע שאדם רוכש סממנים מסויימים ("מותגים") ומודיע עליהם ברבים, מתאמץ להשתייך לחוגים חברתיים מסוימים, או מרבה לסמן Like באתרים רלבנטיים ברשתות חברתיות, עשוי הוא לחוות את עצמו כבן תרבות/ מוביל תרבות/ בן בית במילייה חברתי מסוים. האם מצב זה שונה מהותית ממי שתולה על דש בגדו קמע בעת מגפה, או ממי שפונה לרב-מקובל כדי לשכך את דאגותיו, ולהבטיח לעצמו לכאורה, אושר/השתייכות/ביטחון יחסיים? לדעתי, הפיתוי לחוש רווחה, השתייכות וביטחון יחסי ללא מאמץ והשקעה נפשית ניכרת, כלומר: רק דרך רכישה/היראות/נוכחות במקומות "הנכונים" או התוודעות לאנשים "הנכונים", היא עדיין אמונה רווחת מאוד, בכלל מעגליו החברתיים של המין האנושי, והיא אף זוכה לרוח גבית רבה, ולכן הולכת ומרחיבה מעגלים, בעידן שבו "לא צריך להבין, לא צריך לחוות…מספיק לקנות, או להוריד תכנה או אפליקציה".

   אם נחזור לקמיעות, הרבה יותר קל לי להתבונן על קצתם כיצירות אמנות, שיש לנסות להתבונן בהן (כיצירות אמנות יש בהן משהו טורד-מנוחה); מאשר כמוצר האוצר בחובו רווחה/ישועה לצרכן, משעה שנרכש מידי היצרן.

*

*

בתמונות:  קמיעות מאויירים מתוך החיבור המאגי-היהודי, ספר רזיאל המלאך, אמסטרדם 1710.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

Older Posts »