Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ליסה הניגן’

strait-of-gibraltar-diptych-i

 

על ספר שיריה של דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015], ועל ילדוּת, שסע, געגוּע וברית. 

*

1

*

בתים. נושא טעון לדידי. במשך שנים נסתי מכל בית. אשתי אומרת שאין לה מושג איך הצלחתי להישאר. היא צודקת. משהו פצע אותי  עוד בשנותיי הראשונות בעולם. בית בשבילי הייתה דלת סגורה שנצבה בקומה מעל, ומי שהיוו עבורי בית, באמת בית, כבר לא דרו שם. לפעמים הייתי מסתובב בחצר ומנסה כוחי בלחשים מאגיים כדי להחזיר את הזמן לאחור. אחרי הפעם החמישים שזה לא ממש עבד, הפסקתי לקוות לגאולה שתבוא.

על-כן, ספר שיריה של דיתי רונן, שִׁיבת הבית ונדודיו, היווה עבורי איזה מסע-מה אל תוך-תוֹכֵי רעיון הבית שבתוכי; אידיאל החומק מהתממשות. נמצא במרחק נגיעה. לעולם חסר-נגיעה. (אחרי 18 שנים בביתי קניתי נעלי בית לראשונה— אולי יש תקווה).

רונן דנה באספקטים שונים של מושג הבית ורעיון הבית, דרך בתים שונים בהם עברה בחייה, דרך ביקור באוקראינה; דרך ילדיה ההולכים ומתרחקים משפתהּ ומביתהּ, כמו-גם בעד זכרון קרובי-משפחה שאושוויץ היה ביתם האחרון או תחנתם האחרונה. בעצם, הספר כולו כמו בוחן את חיי האדם כעין  תנועה המלווה את האדם כל חייו מן מבית אל בית. תנועות מדודות של נסיעה, מסע ונדוד. אולי זה בעצם מקצב או תנודה הנשמעת כמקצב, תנועת-נדוד בין- דורית, כמו לב פּוֹעֵם, המתאר את יחידותו של האדם, אשר נושא אותו בחזהו; אך עם זאת, אוצר הוא משהוּ מפעימת החיים של הדורות הקודמים ושל הדורות שיתכפו.

רונן כותבת באחד משירי-המפתח של הספר (שירי-מפתח, במובן שהם מאפשרי איזו הצצה לאכסדרת הבית שבנפש המשוררת):

*

כָּךְ הָיוּ הַדְּבָרִים: / תְּחִלָּה הָיְתָה מִלְחָמָה. / אַחַר כָּךְ הָיְתָה אַהֲבָה. / חַיִּים חֲדָשִׁים נִבְרְאוּ / בְּכָחֹל וּבְלָבָן. / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ אַחְדוּת וּתְקוּמָה / אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ מִשְׁפָּחָה / הֵרָיוֹן וְלֵדָה. // אַחַר כָּךְ בָּאָה שִׁגְרָה. / נִדְמֶה הָיָה לַחְשׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגָּע. / שֶׁיָבוֹא שָׁלוֹם / שֶׁלֹא תְּהֵא עוֹד מִלְחָמָה. /  אִישׁ מַגִּיעַ עָיֵף / אִשָּׁה מְחַפֶּשֶׂת רִגּוּשׁ. / אִישׁ תָּשׁוּשׁ / אִשָּׁה בְּיֵאוּשׁ. //

אַחַר כָּךְ הָיְתָּה עוֹד מִלְחָמָה / אִישׁ הָלַךְ לַצָּבָא / אִשָּׁה נִשְׁאֲרָה. / וְשוּב הָיְתָה אַהֲבָה / בֵּין אִישׁ אַחֵר לְאִשָּׁה / וְחַיִּים שׁוּב הָיוּ רְצוּיִים / וְהָיְתָה שוּב סִבָּה. / וּמַה שֶּׁהָיָה קֹדֶם – נִמְחָה. //

אַחַר כָּך בָּאָה שִׁגְרָה / נִדְמֶה הָיָה לַחְשֹׁב / שֶׁהָעוֹלָם נִרְגַּע. //

אַחַר כָּך הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה. / אִישׁ כְּבָר לֹא הָלַךְ לַצָּבַא / אִשָׁה כְּבָר לֹא נִשְאֲרָה / וּכְבָר מִזְּמַן לֹא הָיְתָה אַהֲבָה.//

אַחַר כָּךְ הָיְתָה עוֹד מִלְחָמָה.   

 [דיתי רונן, 'צירי פתיחה 2', שיבת הבית ונדודיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, עמוד 69]

*

זאת אינה ההיסטוריה הישראלית בלבד, אלא בזעיר-אנפין—מעין קרום-מעטפת בתוכו נחים חיי המשוררת, In Nuce (בקליפת אגוז). העולם כמו איבד לכתחילה את חזון השלום, של תהלים ושל חז"ל, לטובת מודל הפּוֹלֶמוֹס היווני-הלניסטי-הראקליטי, של מלחמה ומלחמה, כגורם הקובע את ההתפתחות האנושית ואת השינוי שיחול בהּ . זוהי תמונת עולם עגומה, משום שאם דור המייסדים המתואר בשיר עוד האמין בכל מאודו באחדות, תקומה, ושלום שיבוא— בני-הבנים כבר לא מאמינים, וכך ובמקום שדילוגם יהא אהבה, הם מדלגים ממלחמה למלחמה בעולם נטול אידיאלים גדולים, שכן כל שנותר מאותה מדינה צעירה—הוא אידיאל 'החיים על החרב'; כמו כל החיים אינם אלא מה שמנסה להתנהל בהפוגות שבין מעגלי האלימות.

ובכל זאת, באותה מציאות לוחמנית-כאוטית, שֶׁבהּ לאהבה אין על מה שתסמוך, נמצא לילדה התל-אביבית הצעירה בית, מכון-תקווה (מקום בו מכוננים תקוה), אלא שאין זה בית הוריה:

*

אֲחָדִים מֵהַבָּתִים הָיוּ מַרְתְּפִים אֲפֵלִים / אֲחָדִים הָיוּ סוֹרְגִים / וְכֻלָּם הָיוּ עֲצוּבִים // הָיָה בַּיִת אֶחָד גָּדוֹל וּמוּאָר / וְהָיְתָה בּוֹ מוּזִיקָה וְהָיָה בּוֹ יֹפִי / אֲבָל הוּא לֹא הָיָה הַבַּיִת שֶׁלִי. 

ובהמשך:

כְּשֶׁהָיִתִי בָּת חָמֵשׁ / נִמְסַרְתִּי לְמִשְֹׁפַּחַת רֶוַח / וּלְמֶשֶׁך שָלֹשׁ שָׁנִים הָיָה לִי בַּיִת. / הָאָב הָיָה סַוָּר שְׁחוֹר מִדּוֹת / עִם אוֹפַנוֹּעַ סִירָה גָּדוֹל. / הָאֵם בִּשְׁלָה אֹכֶל עִם רֹטֶב אָדֹם / בְּסִיר אָלוּמִינְיוּם גָדוֹל. / בַּבַּיִת הָיוּ שֻלְחָן עָגֹל / כִּסְאוֹת שֶׁהִסְפִּיקוּ לְכֻלָּם / יָדַיִּם חַמּוֹת / וְרֵיחַ חָזָק /שֶׁמִלֵּא אֶת הַלֵּב שִׂמְחָה. // מֻתָּר הָיָה לְדַבֵּר בְּקוֹל, לִצְחֹק.

[שם, עמודים 82-81]

*

יש משהו שובר לב בסיפור על בית-ילדוּת שלא היה בית-הורים; סיפור על מי שמוצאת את הדבר הקרוב ביותר למשפחה מכילה ומאפשרת– בבית שאינו קשור למשפחתהּ הגרעינית-ביולוגית. אלו שלש שנים המקנות חוויה של בית תקין, בית שיש בו 'מוסיקה ויופי' ש- 'מותר לדבר בקול ולצחוק'; עם זאת, זהו בית שבו הילד נטוע כאורח, תמיד כאורח; היודע שיש גם בית אחר ממנו נלקח ואליו ישוב: בית שממלא את רוחו  בעצב; בו האוכל לא-טעים, הידיים אינן מושטות, ואסור-אסור (לדבר בקול, לצחוק).

זהו מעין קיום כפול ומפוצל, בין בתים, ובין שתי חוויות "אני" שונות במהותן: העצמי בבית ההורים והעצמי בבית ההוא.

השהות בבית משפחת רווח הפכה עבור המשוררת למודל לחיים. אין לוותר על השׂמחה, החמימוּת, הדיבור והצחוק. זוהי בחירה מדעת בחיים, בחירה של הישרדות. מצד אחר, קשה להעלות על הדעת את עצמת הגעגועים של ילדה, שבסופו של דבר, נגזרת מן הבית המאמץ, שבו ידעה חיים – ושבה אל בית שבו היא חווה (אולי בשל קשיי ההבעה של הוריה) עצבות אין קץ ודַכְּאַנוּת.

מה שמעגים באמת הוא שרושם בית-ההורים אינו מחיק. הוא מלווה את המשוררת, ויש בו משהו טורדני ומעיב; לא רק שבלתי-אפשרי לתקן את העבר; אלא קשה מאוד לתקן את הניתוק, הגעגוע, השניוּת, ואלוּ מלווים את המשוררת באשר תלך:

*

לִפְעָמִים הַבָּיִת בָּא אֵלַי

מִסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם

וְאַז מַשְׁפִּיל מַבָּט.

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

עֲזֹב מַה שֶׁהָיָה

בּוֹא נַאֲמִין

נַגִּיד שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן

וְאָז נִזְכֶּרֶת בָּאָטָד

וּבַתְּאֵנָה

וּבְהָלוֹךְ הָלְכוּ הַעֵצִים

וּבְכָל הַבְּעַל-פֶּה שֶׁל מְשַׁל יוֹתָם

וּמַשְׁפִּילָה מוּלוֹ עָמֹק

אֶת מַבָּטִי 

[שם, עמוד 124]

*

בלבו של השיר עומדת תחושה של שבר מוחלט, ויותר מאשר ההדהוד למשל יותם המקראי (שופטים ט' פס' 20-7),  הנראה על פניו, כמביע את אי-התוחלת שבנסיון לפייס את העבר (ולתקן את חוויית ההווה בכל עת בהּ היא פונה לעבר), נדמה כי אל השיר מתלווה הדהוד-פנימי יותר בין מה שבמשל העצים שביקשו למשוח עליהם מלך ובין 'עץ-המשפחה', שאינו כדאי להצמיח צמרת שופעת ופֵירוֹת, ודומה לאטד קוצני. המשוררת ניצבת מול עברהּ מבוישת. מבוישת— כי כך חוותה. מבוישת— כי לא ניתן לשנות את העבר ולא את זכר בית ההורים. יתירה מזאת, זאת אינה רק תחושה מבוישת כלפי העבר, אלא תחושה קיומית חרידה, של ראיה-עצמית כצאצאית חוקית של אילן משפחתי מפואר, שבעיקרו של דבר, נסיונהּ בו היה מר. הרגישוּת הזאת של לא-להיעשות-אטד והידיעה שהנךָ צאצא של קיּוּם אטדי (כך חוויתָ את הוריךָ)— הוא דבר שקשה מאוד למצוא בו ממשות של פיוס והשלמה או להיישיר אליו מבט.

*

2

*

באחד מחלקיו המאוחרים של הספר נוסעת המשוררת לאוקראינה, אולי למסע-שורשים (משפחתי או יהודי), אבל גם הנוף האוקראיני אינו נושא בשורה מהותית, ומתגלה בפגימותיו:

*

עַל הַבִּצוֹת רוֹבְצִים עֲנָנִים

מֵעָלֵיהֶם רוֹבֶצֶת שֶׁמֶש

מֵעָלֶיהָ אֵין שׁוּם אֱלֹהִים.

הַכְּנֵסִיּוֹת כְּבָר שֻקְּמוּ

כָּפּוֹתֵיהֶן צֻפּוּ זָהָב

אֲבָל אֱלֹהִים עֲדַיִין לֹא כָּאן.    

[שם, עמוד 141]

*

   כאן, עולם מלא כמו רובץ בעומק-מדמנה: על הביצות רובצים עננים; על העננים השמש; גם מראה הכנסיות המשוקמות-חדישות אינו מרחיב את הלב. זהו קיום המושך-מטה, מכביר כבידה (ושאיבה) אל קרקעית ודומן; זה עולם הכבד כמשקולת, שאין בו חלל פנוי, והוא חף מקלילותו של משב-אוויר— על כן חסר-חסד, ומעליו ממילא,אין-אלוהים,ואין לצפות להתגלותו.  

השיר העלה בזכרוני שני שירים אחרים של משוררים יהודיים בני המאה העשרים. הראשון, המשורר היידי-ניו-יורקי,יעקב גלאטשטיין (1971-1896), שכתב על בית כנסת קטן בקרבת ניו-יורק: כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה / עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד / הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים. / עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם / נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים / לִפְעָמִים.  [יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]. גם אצל גלאטשטיין בשירו אין מרחב ומרווחים ; זהו חלל דחוס, כולא; שואב אל תוך-עצמו שאינו מציע כל תקווה או עתיד. אף הוא מרוקן מאלוהים. בשיר אחר של המשורר והמסאי היהודי-רוסי-אמריקני, יוסיף ברודסקי (1996-1940) מובא תיאורו של כפר רוסי אופייני מפיו של תייר אתאיסטי: בִּכְפר הַאֵל לֹא בְּפִנוֹת רוֹחֵשׁ, / כִּסְבָרַת לֵיצָנִים. בְּכָל מָקוֹם הוּא, / כְּלֵי בַּיִת וְקוֹרוֹת גַּג מְקַדֵּשׁ  / וּמְחַלֵּק לְמֶחֱצָה הַדְּלָתַיִם. / בַּכְּפָר הוּא בְּשֶׁפַע. בְּדוּד בַּרְזֶל / בְּעֵרֶב נְזִיד עֲדָשִׁים מְבֻשָּׁל הוּא, / עַל הַאֵשׁ מְנֻמְנָם מְכַרְכֵּר הַאֵל, / וְקוֹרֵץ לִי כְּמוֹ לְעֵד הַמֶּלֶךְ [יוסף ברודסקי, ללא שם, עקדת יִסַאק, מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמוד 69] . שירו של ברודסקי תורם לדידי בהבנת שירהּ של רונן, שכן השיר של ברודסקי נסב על מתבונן-משועשע בעולם הרוחש יראת שמים של כפריים רוסיים (נצרות מזרחית-אורתודוכסית), עד שלכאורה אפילו האל הבלתי קיים מתגלה שם, מנומנם ושוחק, מפני כל הכבוד שנעשה לו. רונן לעומתו, רואה את אותו מרחב כפרי (או הדומה לו) כריקן לגמריי מאלוהות ובלתי משעשע. זה עולם שכל הודו יצא ממנו; בִּיצה שלא ניתן לשתול למרגלותיה דבר. מסע-השורשים הזה אינו מצליח לחשוף שורשים ולא מקורות— אבל הוא מעמיד את המשוררת בהכרה לפיה את התקווה ואת הטעם לחייה עליה להמשיך ולתור— לא בעבר. אין אל-מה להסב ראש.

את השלב הבא של המסע נוכח הבית מעבירה המשוררת אל הפְּנִים; לא אל הזכרונות הקונקרטיים, אלא אל החלומות הנקווים בסדקי הבית. כאן במרחב שניתן להיעלם בו (עמוד 165), שכולו חרוש רמזים (עמודים 167-166), ומרחבים אינסופיים (עמוד 167) ניתן למצוא את מה שאינו הגוּי אולי גם לא אירע אף פעם (בממשות הקונקרטית)— אבל דווקא שם נקווּ לכתחילה התקוות, משאלות-הלב והגיונותיו— מאז הילדוּת. המסע המוצע כאן אינו פנטסטי ואינו מִבְדֶּה או דמיון— זוהי פניה לרובד העמוק-הנסתר, הנושא לא רק את שאירע בפועל בעולם הממשי, אלא את אסופת הרגשות והמחשבות שהוּסוּ במשך החיים. משם אפשר כי לא צומחת לאדם רפואה או ישועה, אבל פתע, כאשר הוא מתעורר להיות אינטגרטיבי יותר, למצוא את חוט החסד והאופטימיות שבכל זאת נצץ שם לאורך ימיו, הוא נעשה שלם-יותר; שוב לא פדרים-פדרים ואיברים-איברים. דווקא מתוך ה-אִינְזִיךְ ("בתוך עצמו") הזה, הוא מוצא מעין בית-מרפא (או מחסה) העשוי מן התקוות ומן הפתיחות ומן החירויות (משום שאורכן כמשך חיי האדם) – משם גם נובעים השירים (ממקום הפְּנים  והבלתי-נאמר), כדברי המשוררת במלים המסיימות את מחזור ההליכה לפנים-העצמי: "בַּעֲרוּצֵי הַסְּדָקִים זוֹרְמִים / מַיִם חַיִּים/ מֵהָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם וַחֲזָרָה./ בֵּין עוֹלָמוֹת שֶׁל מַטָּה / וְעוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה / סְדָקִים מוֹלִיכִים שִׁירָה" [שם, עמוד 172].

הברית הזאת הפנימית, עם הבית שבנפש, לקראת תום החיבור, מובילה את הספר אל השער החותם אותו, שיש בו איזה אמון מחודש בחיים הפשוטים המתרוצצים בפתחי עיניים, ובסופו של דבר גם בזוגיות, במשפחה ובאנושות. זהו סיפור על פצע ועל שסע, ועל חוסר היכולת לאחותו, וגם על ברית מחודשת ואומץ להפנות מחדש פָּנים שוחקות לָעולם. כך או אחרת, דיתי רונן כתבה את אחד מספרי השירה הקיומיים ביותר שקראתי בעברית בעשור הנוכחי.

  

*

*

בתמונה למעלה: Isis Olivier, Strait of Gibraltar, Diptych 2009  © .

הדימוי המובא לעיל מופיע על חזית הספר

Read Full Post »

klein.1960

*

אני מִתְרחקת מהילדה כי היא צועקת

אני עפה עד הירח

 

היא כל כך מכוערת שאיני יכולה להביט

[הילה להב, עַד הַבֹּקֶר: פואמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2014, עמוד 39]

 

ספרהּ של הילה להב הוא ספרו של הגוף הדואב; גוף, ככלי מוסיקלי, המשמיע יפחה, מחניק זעקה: העור כואב נפוח, האיברים מוכים, דוויים; כאבים של עכשיו; כאבי פנטום של טראומות עבר, השבים לפקוד. כל האנושות נדמית כמיתרים המתוחים יתר על המידה, חלקם פוקעים חלקם מחשבים לפקוע. תווים הכלואים בחמשׁה שלא הם בחרו; מנוגנים במקצב שלא תואם את רצונותיהם, באפלה חסרת הקצה הזו אנו באמת איננו מבינים מה אנו עדיין עושים פה זולת התקווה הנושנה שבכל זאת ניגע אי-פעם בשלימות או שאכן נצליח להגיע חיים עד קצה הלילה.

הספר בנוי על יסוד המעשה המקראי של פלגש בגבעה, הנרצחת האכזריות, ונקרעת לגזרים. חלק וחלק נשלחים לכל שבט משבטי ישראל. שירי הפואמה הזו, דומים בנימתם לייסורי איוב לחנוך לוין, ודומה כאילו להב בכל זאת ממשיכה לתור גם בעמק הבכא של האלימות האנושית אחר האופן שבו הגוף המיוסר והמדוכא עשוי בכל זאת להשמיע תו או צליל או מומנט מוסיקלי בלתי כבוש; המשמר בכל זאת איזו חירות-מה.

שירתהּ של להב הומה עברית; ניכרת ביצירתהּ רגישות לשפה; השירים מלאי הדהודים (על כל פנים, כך נתפשו בעיניי) לשירת ר' אלעזר בירבי קליר, לפיוטי הימים הנוראים, לשירת תור הזהב בספרד. ובכל זאת, להבדיל מאותם פייטנים קדמונים, שמימיהם של השירים ריקים מאלוהות ומנחמות של ישועה או גאולה או הישארות הנפש; אין אצלה לא נפש ולא נשמה. רק הגוף מדבר (האני עשוי מחוויותיו של הגוף) , המביע עצמו בעד הגוף— כאשר הגוף  פוצה את פיו הוא משמיע זעקה קיומית שאין קצה לה ואין מי שיחרישה, כי אם קצה הליל או המוות.

אבל דומה כי הילדה שממנה מתרחקת להב היא להב עצמה. גוף הילדה הפך לגוף אשה. הבקשה להרחיק עד הירח דומה לבקשה להינתק מן הגוף, שידע אלימות; להיפדות מן העבר. לא ייפלא כי בשירת תור הזהב בספרד, במיוחד אצל שלמה אבן גבירול, היתה הלבנה סמל לשלימות השכל האנושי ולכשרון לקלוט משהו מן התבונה האלוהית שעליה נוסד הקוסמוס. Fly me to the Moon אומרת פראזה אמריקנית ותיקה, כאילו הירח הוא אוטופיה; אבל שירתהּ של להב מודעת,  לכך שאין מפלט מהטופוס (המקום): הגוף, מזעקת הילדה המהדהדת; וכל זמן שאנו בני חיים סיפורו הוא ספורינו.

ייתכן כי אמן יאמין בכל לבו כי באמצעות אמנותו ייפדה עצמו וירפא עצמו מחיים קדומים שהצטיינו באלימות שהופעלה כלפי גופו; אדם שכזה— אין בכוחו להסב עיניו ולהביט בילדותו או בנערותו, מהן הוא נמלט מבועת, חסר יכולת להביט על שהותיר מאחוריו; מִצָּד, הוא עף כלפי הירח, במטרה להתעלות, להשתלם, ליצור; ופתע עוצר, נדהם, מן התובנה שלא משנה כמה ירחיק ועד כמה יסרב להתבונן מחדש בכיעורן של שנותיו הראשונות— בכל זאת, זעקתן של אותן שנים, וכְאֵבָן— הזורח ופועם בכל איבר מאברי גופו; אינו מרפא, ואין בכל אמנותו— בכל הנסיון הזה של הגוף לרפא את זכרונותיו— צרי ומזור ; מִצָּד, מי שאינו ניעור בזמן לשוב אל גופו ולהתמודד עימו, תועה בדרך לירח, וריאותיו כושלות מחוסר חמצן.

השיר למעלה אפוא הוא שיר ילדים נאיבי (רק לכאורה, כי למעשה הוא מתמצת את נסיונן-חווייתן של עשרות שנים); אבל איזה מאמץ יש לעשות כדי לשוב ולהיות רגע ילד או להסב פנים אל הילדוּת עבור מי שחיים שלימים מבקש להימלט מילדותו. מבחינות רבות, השיר הזה, כמו גם הספר כולו, העלה בזכרוני את מיצג הגוף של מרינה אברמוביץ' Rhythm O, בו הציעה לקהל בגלריה להתעלל בגופהּ באמצעות אביזרים שונים וגילתה כי הם מוכנים לשתף עם זה פעולה בחפץ לב והיא אכן יצאה משם פצועה וחבולה; הוא גם הזכיר לי סיפור-מעשה שסיפרה לי ידידה יקרה על תהליך ריפוי שעברה בו דובבה את איברי גופהּ שיספרו את סיפור המכאובים שנאצרו בהם שנים על גבי שנים; בעולם מערבי פטריאכלי שאלפי שנים התנהל על בסיס התפישה לפיה הילד הוא גוף עמוס דמיון ותחושות, חסר שכל ורפה שכל; כאשר השכל (כושר הניתוח, ההפשטה, וההיסק) מתפתח באמת רק בנעורים ובבגרות. יש בשאיפה הנשית לשוב אל הגוף,החף מאידיאליזציה ומאינטלקטואליזציה של הכל, משאלה להפוך פנים ולהאיר פנים במישרין גם אל עבר הילדוּת, מכוערת ככל שתהיה; לא להתנכר לילד שהיית. קשה לומר כי הדרך שמציעות להב ומציעות יוצרות אחרות משורטטת ונהירה, ועוד לא ברור מה ייקרה בעולם הגוף המדובב עצמו בתום הליל. אבל זהו עולם, לאו  דווקא מטריאליסטי בלבד, משום שיש בו בכל זאת איזו בקשת אהבה, השלמה עם העבר, יד שלוחה אל עבר הזולת שאינה מבקשת לסרוט או להכות. ומאחוריו עומדת לדידי גישה של תום. נסיון כן למצוא בתוך העולם הסחוף, המטורף, הדווי, ובגוף שתמיד כך נדמה סוחב בשוך הכאב גם מבע של תום. ושירה בעיניי, היא זמן של תום, שבו אנחנו מסתלקים מכל האשליות, ומצויים בפכחון גדול ובתום גדול, שמתוכם אנו מבקשים להשמיע, אם זה עדיין אפשרי, למרות הכל (ואף על פי כן, נוע ננוע) את הצליל הנכון, את המלים הנכונות, הנוגעות בחירויות האמירה והקיום.

===דמות האשה-ילדה-המשוררת בספרהּ של להב, נגעה ללבי כעין הילד הנרצח שוב ושוב המתגלגל להיות מבוגר רדוף שדים, בספרו של ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר או כדמותהּ של הילדה שלעולם לא תסתגל אל עולם המבוגרים, ולאלימות הטבועה בו, בספרהּ של מרית בן ישראל טבע דומם. גם כאן מובא נסיון כן למשות את הילד האבוד, הכעור-מוכה-מוזנח, מעם אבדותיו ואבדניו, לנסות לפייסו קימעא, או למצער: להגיד אחר שנים, את המלים, שהוא לא יכול היה לומר  (כי לא חש כי עומדת לו  הזכות והיכולת להגיד) ואשר חשוב מאוד שייאמרו, שייגברו על בלימתן.  כל המלים הבלומות שהאדם נושא עליו, המכאיבות עליו את גופו, ממררות ימיו, עד שיימצא להן מוצא.

לדף הספר

*

*

בתמונה למעלה: Ives Klein, Naked in the Rain in April, Oil on Canvas 1962

Read Full Post »

haas.2

*

 סיפרהּ האחרון, שראה אור מן העיזבון, של המשוררת והקולנוענית האראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1935), הבה נאמין בראשית העונה הקרה (1974), הוא במידה רבה שוכן-הקוטב-המנוגד לאסופה לידה אחרת, שראתה אור לפני כשנתיים. מה שירתהּ של פרח'זאד שם מליאת תעוזה, דמיון, צבעים, אֶרוֹס, חיים וכנפיים; כאן, כאילו ירדה עונת הקיפאון; הכל מתפורר והולך, כאילו המחברת שנהרגה קרוב להשלמת הקובץ בתאונת דרכים, תיארה את מותה הקרב. אם בלידה אחרת היו שירים של בת-כנף עולצת ומדלגת; כאן יש שירים של צפור גוססת (עמוד 51), או צפור מתה (עמוד 49) היורדת אל גינה גוססת (עמ' 34). זהו עולם שלא ניתן למצוא בו שימחה , אולי בזכרונות הילדוּת מגיל 7 (עמ' 28-25). המשוררת היא  כביכול מי שיכולה היתה לפרושׂ כנף אל ארצות חמות יותר, אך איחרה את מסע הנדוד, וכעת היא הולכת וקופאת, והקור הולך ומפשט בקירבה מדי שעה בשעה. כבר אינה מעופפת, וכנפיה רק זעות עוד מעט, ובת השיר הופכת מלמול. אם לידה אחרת היתה ברובה אסופה מאנית, בהּ— על אף צערהּ ומשבריהּ' היתה נוכחת בשירת פרח'זאד תעוזה בלתי מנוצחת. הבה נאמין בראשית העונה הקרה היא דפרסיבית. היא נסיגה הולכת וגוברת של המשוררת מן העולם.  כמעט אלגיוּם— אותו מבקשת המשוררת, כל עוד רוחה בה, להציג אחר ארונהּ.

זהו עולם שבו אין למשוררת יותר צורך אלא בחלון אחד כדי לראות וכדי לשמוע (עמוד 29), שבו יש להסתפק ברגע החולף שהם החיים, ובתחושת החיים ההולכת ומתעמעמת (עמוד 32) יש זרות הולכת וגדילה, יש בדידות בגנים; יש ילדים העומסים לכאורה את ילקוטיהם בפצצות במקום בספרים (עמ' 40-39), ומאבדים את תקוות העתיד; כל שרואה המשוררת לנגד עיניה הוא את פעולת ההתאבדות התרבותית של מקום ששוב אינו תר אחר הרוח, שבו אחיה של המשוררת, הפילוסוף-אינטלקטואל, פונה מדי לילה למסבאה מרוב ייאוש ומטיח ידו בשולחן מרוב ייאוש  (עמוד 38); אחותה, שקיבלה עליה את עול החברה וממסדיה, נשואה לבעל מלאכותי והרה, לא-באושר, מדי שנה בשנה (עמ' 39-38). השכנים לכאורה אוגרים נשק (עמוד 39), רמז לאלימות הגואה ברחובות, לחוסר הביטחון האישי, אולי למירוץ חימוש. זוהי מדינה שכל מה שנותר בה הוא לברוח כל עוד רוחך בך, או לקפוא אט-אט למוות, מרוב קור וניכור; ומרוב חדוות האלימות הגלויה מסביב, ומרוב הידיעה לפיה הפכו החיים (כל חיים) זולים מאוד.

ומה נותר? רק הקול בלבד:

*

הַקּוֹל, הַקּוֹל רַק הַקּוֹל

קוֹל בַּקָשָׁתָם הַשְׁקוּפָה שֶׁל מָיִם לִזְרוֹם

קוֹל נְפִילַת אוֹר כּוֹכָב עַל עֱלִי הָאדֲמָה

קוֹל הִתְגַּבְּשוּתוֹ שֶׁל זֶרַע מַשְׁמָעוּת

וְהִתְרָחֲבוּת מַחֲשֶׁבֶת אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת

הַקּוֹל, הַקּוֹל, הַקּוֹל רָק הַקּוֹל הוּא שֶׁנוֹתַר

[פרוע' פרח'זאד, מתוך: 'רק הקול הוא שנותר', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014, עמ' 50]  

*  

   פרח'זאד של המאסף לידה אחרת היתה משוררת חזותית מובהקת; משוררת של תנועה וצבע; ושל מוסיקה קצבית קצבית חדה וקופצנית של צלילים נפרדים (כעין סטקטו), של נגינה בעצמה (פורטה) ושל הגברה הדרגתית של עוצמת הנגינה (קרשנדו). כאן יש תהליך הפוך של היאספות: הצליל הופך שקט ומרוכז (פיאניסימו), הדורש את מלוא הקשב מן המאזין, יש גם החלשה הדרגתית של עצמת הנגינה ( דימינואנדו), עד שהצליל הופך לכעין הבהוב יציב באפלה. רק הקול הוא שנותר.

בסיפרו שורשי הרומנטיקה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1999) מצא ישעיה ברלין (1997-1909) בפילוסוף הגרמני יוהאן גאורג המאן (1788-1730) איש די נשכח בחייו, את אחד ממבשריה הפילוסופיים הגדולים של תנועת הרומנטיקה של המאה התשע עשרה, זאת משום שהעמיד במרכז הגותו, את השאיפה לפעילות חושית מיטבית. עצמת כלל פעולות התחישה באדם (זאת במובהק, כנגד אותם רציונליסטים שהעמידו על הפעילות השכלית הלוגית-אנליטית) עשויה להביא אותו לידי התאחדות ומיזוג עם אותה רוח ויטאלית המפעמת חיוּת בכל מערכי הטבע.

ואכן, דומה כי פרח'זאד, גם אם לא במודע, היא תלמידתו של המאן. שירי לידה אחרת הם בבחינה זו מגלמים ברובם איזו שאיפה של איחוד עם החיים עצמם העולה מתוך עוצמתן שונותן ומגוונן של התחושות באדם; השאיפה לחסות באור השמשי [אולי רמז לאהורא-מזדא (אורמזד/הורמוז), האל הבונה-המאיר-המחייה, בדת הזרואסטרית הדואליסטית, שמולו ניצב אהרימן (אהורמין), ההורס-האפל-הממית, המקפיא ומביא את רוח החורף], אולי להיעשות חלק ממנו, מלווה את שירת פרח'זאד (במידת מה, גם את ספרהּ האחרון). אלא שבספרהּ האחרון, שוב היא אינה מבקשת להיעשות חלק מן המכלול, או להתאחד, להתמזג ולהיעלם בו, אלא יש בה תכונה של התרחקות, היאספות אל עצמה; של האזנה מן המרחק לאותה רוח חיים האופפת את הכל, המעניקה משמעות לדברים, הנוסכת בנו את תקוות האהבה המשותפת, הרחוקה מן הגסות ומן השיפלות ומן האלימות. אותה רוח חיים מאירה שלפנים מילאה עולם ומלואו, הצטמצמה כעת לכדי קול חרישי, על סף האֶלֶם, שנדמה כאילו הוא שוכן מעבר לכל הדברים, כנגוּן נעלם או בת-קול קבועה מנהמת. אפשר כי הקול הזה היה תמיד, אפשר שהוא יתמיד גם אחר דעיכת המשוררת. הוא תמיד היה תקוות-הכל. הוא כל מה שנותר.

שירתה של פרח'זאד איננה שירה לאומית במובהק (גם אם אומצה בחום ללבם של גולים אראניים וגורמי אופוזיציה אחר המהפכה האסלאמית). היא אף רחוקה מלהיות שירת תחיה. זוהי שירת יחיד של נפש רגישה, אחוזת צער בעטיים של המקום העצב אליו הגיעו החיים באראן (פרח'זאד חיה עוד בתקופת השאה') ומפאת חווייתה האישית לגבי התרבות ההולכת ומתמעטת, והעדינות הנחרבת, ועל הטרור והפחד והחימוש והביריונות התופסות חיש את מקומהּ. עולמו של אהרימן, שבקצות-קצהו ניתן לשמוע את קולו הנאלם של אהורא-מזדא.  הקובץ הזה כמובן לא נוצר בעקבות המלחמה בעזה. עם זאת, במידה רבה, תחושותיה של פרח'זאד מגלמות הד-נאמן לתחושותיי נוכח החורבנים, ההרס, והשכול בישראל ובעזה.

המשורר והצייר האנגלי, וויליאם בלייק (1827-1757), בעצמו ממבשרי הרומנטיקה, כתב: " ציפור שיר, אם בכלוב כלואה היא. את חמת כל יושבי מרום מעירה היא".  לא בטוח אם כך הוא (ישנן שעות בהן קשה למצוא בעולם רחמים).  העולם מלא סבל, כלואים ומעונים (מדעת ושלא מדעת). בספרהּ האחרון של פרח'זאד יש ויתור על השיר, ויש התמסרות לקשב לאותו קול דק-מן-הדק, שאפשר ששוכן מאחורי הדברים, ואפשר שאינו אלא תקוות שווא, אך קולו, הפועם חרישית בטבע, הוא לבדו שמעורר בהּ עדיין את חמדת החיים, שעתים מכוסה ועתים כבר דומה כי שוכנת היא רק בדמיון.

*

פרוע' פרח'זאד, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014.

*

*

"איך לחשוב על המלחמה?"

 שיחה בפקולטה למדעי הרוח על ארועי קיץ 2014

יום ראשון, 24.8.2014

16:00-19:30

בניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב

שלטי הכוונה לאירוע יוצבו בכניסות לבניין 

 

בתמונה למעלה:Ernst Haas, Forest,   Date Unknown

Read Full Post »

 

על ספרהּ של מיכל בן נפתלי,רוח (אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012) ועל קוים פתלתלים בין רוח לדיכאון. 

*

מיהי אשר אמרה לה מזמן, מזמן, יש שלושה דברים שעלייך ללמוד, אמרה וסימנה ברגליה כמו שלוש רקיעות מדומות: חולי, מוות, רוח, אמרה, בלי ו' החיבור, השילוש הזה, קדוש או לא, מה זה כבר משנה, השילוש הלא-אדיפלי שלה, החומר שהיא עשויה ממנו, כל קודקוד מושך את האחר ביחסי כוח הדוקים ומדודים. לא, איש מעודו לא דיבר כך באוזניה, והיא מתעקשת שכן, מישהי אמרה,היא שמעה את זה ממישהי שאמרה לה והצביעה על עצמה,חולה כמוני, מתה כמוני, מי זאת היתה?

[מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 67]

 

זה זמן-מה שאני מבקש לכתוב על רוח למיכל בן נפתלי,ותמיד נאלם כבר בשורות הראשונות, מגלגל את האלגיה הנוגעת בנפש בזכרוני, את חוויית הקריאה הראשונה, שהותירה אותי חתול-עצב-רב. על כן נכון יותר שאקרא תחילה לפגישה דמיונית את אלחנדרה פיסארניק, רוסריו קסטיאנוס, דליה רביקוביץ ואת מיכל בן- נפתלי. כולן משוררות את העולם כמקום-עצב חסר מוצא; כאילו אין הבדל שבממש בין החיים החיצוניים ובין החיים הפנימיים, וכולם נתונים מהורתם בברית-העצב, ורק חיוכים קלושים של אור חודרים את הצללים, ההולכים ומעמיקים, גורפים איתם כל אפשרות של צחוק, כי צחוק הוא הסחת הדעת, התקת מבט מן הצער הממלא את הקיוּם.

ראשית,פיסארניק, המנסה להסביר במלים מן העולם הזה שהפליגה ממנה ספינה הנושאת אותה-עצמה (בלילה הזה, בעולם הזה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, עמ' 28). או המטעימה כי המוות תמיד סמוך, ושומעים את דיבורו. רק את עצמה היא שומעת (עמ' 52).

 המשך,קסטיאנוס הכותבת על אלו שבחזה נושאים מן מים ערומים ברעד; שיש להם ידיים שמאליות— הכל נשבר להם בין הידיים; אפילו חוששים להביט החוצה כדי שלא לפגוע באחרים. קסטינוס מכנה אותם בית הבל שקם לתחייה (אתה אינך שירה, תרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, עמ' 38).

ואילך אל רביקוביץ,אשר שירתהּ כמו מלווה את ספריה של בן נפתלי כצל-עוקב (שירים משל רביקוביץ מצוטטים בכל אחד מספרי הפרוזה שלה עד כה);רביקוביץ הכותבת כי היא מבקשת שלא להשאיר עקבות,לא לפזר סימנים, הואיל ובמקום הזה היא ממילא איננה נשארת (כל השירים, עמ' 166), או שאם לא יאחזו בה היטב מות-תמות (183), או שגופה נתקף אך לפני כמה חודשים כמיהה להשליך עצמו בדחיפות מהגג (עמ' 197)

כלה בבן-נפתלי,המנסה לדובב את האלם;את האלם שתמיד שרר בארוחות השבת המשפחתיות,עם סבתהּ שעלתה ארצה בטרם השואה ונתבשרה כי כל משפחתה נספתה.סבתהּ,חולת דיכאון,שתקנית,שחייה נחיו ככורח, כחובה,ולא כרציה-חופשי;שדאגה להראות את הפנים הללו לכל סובביה.אחר כך,בפרק ב',סיפור על פטירתהּ ללא-עת של בת-שכבה של בן-נפתלי כאשר היתה בת ארבע-עשרה והשפעת אותה הפטירה על הלך-רוחהּ של המחברת  לראות את המוות ואת הקץ חסר-הפשר,האורב בעצם החיים היומיומיים ממש.לבסוף, בפרק ג', כיצד העדרוֹ של סיפור בין-דורי הנמסר ועובר במשפחה, והופך את המשפחה למשפחה, ואת הילדה לבת-בית בתוכה; כיצד ערעור היסודות, והשתתת המעבר בין הדורות על יסודות של אלם, מחלת-רוח, ועצב חסר-מוצא על מתים שהיו ואינם, הלכו והתעברו בנפשה של בת-העשרה הרגישה לדיכאון, לתפישה דיסהרמונית של המציאות; לראיית-עולם המנסה אמנם לראות תמיד את חסדם של הדברים, אך המודעת תמיד לחלוף,לבלאי ולפקיעה.

קשה היה לי לשמור על ריחוק בקוראי את רוח, והספר אמנם נגע ברוחי. היתה לי סבתא משלי (אם-אבי) שעלתה ארצה בשנות השלושים ב"עליית הנוער" והשאירה מאחור את כל משפחתהּ, עד שנתבשרה כי כולם/ן נרצחו. היא כמעט מעולם לא דיברה על כך,אך היתה תמיד שקועה באיזה אבל-עצמי על חייה, ועל כורחם של החיים בכלל; ידיד קרוב, שותפי לנגינה בפסנתר בארבע ידיים נפטר בהיותי בן ארבע-עשרה על שולחן הניתוחים (היה זה ניתוח פשוט, זה לא היה אמור להסתיים כך)— ומאז איני מסוגל לנגן בפסנתר. אף אחר כך בשנות התיכון שלי ידעתי כמה אירועים שהרחיקו יותר ויותר את יכולתי להתבונן על העולם כמקום מאוזן והרמוני, המכוון לאושר. גם דומני, כי בבחירותיי בין בדת ובין בפילוסופיה ניסיתי באורח בלתי-מודע (לפחות בתחילה)  לעגן את חיי במערכות הרמוניות ויציבות (לכאורה), כדי להשכיח כזית את העצב המחלחל על הוויה שבורה ומשוברת, שאם ארצה או לא, מלווה את חיי כרוח קר. ובכל זאת, גם אם למדתי לצחוק על זה, מאחורי-זה ממתין תמיד עצב, אשר ממאן למצוא נחמה.

לפיכך,קשה היה לי לקרוא את ספרה של בן-נפתלי מן המרחק:=כממואר-פיוטי שעיקרו קשב ורגישות;בלוז ספרהּ של בן נפתלי נקבעו חוויות,שהרגשתי  מדובבות מתוך נפש אחרת,מראות-יסוד ורגשות מוכרים לי היטב,קרוב מקרוב. רוח היא יצירה קשה לקריאה, כבדה לנשימה. לא-בנקל חלפתי בה לארכה והחלפתי כח אחרי שסיימתיה (מאז שבתי וקראתי בה עוד פעמיים). כבר למדתי ממנה רב למשל, כיצד להביע חוויות-יסוד, שאינן קלות-להבעה, כיצד לא לברוח אל מחוזות הצחוק, כיצד לא להפוך את הדברים לדרמה גדולה, אלא להותירם מינוריים ופוצעים, בהירים וצלולים, כל כמה שאפשר להביע חוויות שכאלה בנימה בהירה וצלולה (כלומר בקול לא-כבוש ובראש לא-מורכן).רוח אינו סיפורה של אחווה בין דורית.הוא אינו רומן חניכה משפחתי,נהפוך-הוא,המשפחה בו,הסביבה הקרובה,הן מערבולת המאיימת לאבד את הנפש,למשכהּ אל המצולות דוּמָם. ובכל זאת,זהו ספר של התמודדות,של פיכחון, ושל אומץ לומר את הדברים;=לדובב את המעיקים תמיד בחיותָם,=הקורעים אותנו לגזרים; את הדברים שאולי רק בקושי רב (אם בכלל) מעלים ארוכה.

ואז השתררה שתיקה, שתיקה איומה ללא מצרים, שתיקה שהיתה לשפה שדיברו בה בפנים כמו בחוץ,לא שוחחו,לא החליפו דברים,לא סיפרו. הם חשו מרוקנים מחוכמת הדורות, לא היה עוד משקל לכלום, לא לזיכרון ולא למרד שלהם בו. כל מה שעושה דיוקן אנושי, היותך בן של ואח של ותלמיד של, כל מה שנותן תוקף וסמכות, התרוקן וכלה. השבר הגדול עימעם את התמורות ואת המפעלים, לא מפני שהיו כשלעצמם בלתי-נתפסים, אלא מפני שתנאי התפיסה השתנו או קהו. הם סבבו ברחובות ובבתיהם כסהרורים, ללא צל וללא הד. ואז השתררה שתיקה שבצילה הדיבורים נשמעו כמו מלמולים מעיקים.   

[שם, עמ' 38]

*

 *

מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 127 עמודים.

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Girl on a Red Carpet, Oil on Canvas 1912

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »