Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מאיה בלזיצמן’

Giambattista Tiepolo

*

1

בשנת 1966 כתב המשורר נתן אלתרמן (1970-1910) את המחזה האחרון פרי-עטו, אסתר המלכה [הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1966, 155 עמודים]. מחזה שעובד כדי מחזמר ששיריו הולחנו על ידי אלכסנדר (סשה) ארגוב והועלה בתאטרון הבימה. אלתרמן ישב לכתוב את המחזה החדש כארבע שנים אחר העלאתו של המחזה פונדק הרוחות בתיאטרון הקאמרי בהצלחה רבה (1962), אך הדעת נותנת כי הוא ישב לכתוב את הפורים-שפיל שלו, גם בעקבות הצלחת המחזמר עוץ-לי-גוץ-לי מאת אברהם שלונסקי (1973-1900), הידיד (מחבורת "יחדיו") ובר-הפלוגתא, שנה קודם (1965, עם שירים שהולחנו על ידי דובי זלצר); עוץ לי גוץ לי היווה בעצמו מעין תגובה למחזמר שתירגם ועיבד אלתרמן מן הגרמנית  והלחין מחדש אלכסנדר (סשה) ארגוב, שלמה המלך ושלמי הסנדלר שהועלה בתאטרון הבימה בשנת 1964. כך נועד כנראה אסתר המלכה להוות את הקומדיה הבדחנית-ליצנית-יהודית של אלתרמן, כעין תגובות לגרונמן ולשלונסקי. סיבה נוספת אפשרית: תגובה למחזמר היידי, מגילה לידער, מאת איציק מאנגער, שהועלה בהצלחה ביידיש ביפו (בבימוי שמואל בונים) מאז 1965. זאת ועוד, באותה שנה, עלה מאנגער, סוף-סוף, לארץ, ומפאת ידידותו עם אלתרמן אפשר כי צפה גם בעיבוד הבימתי של המחזמר שלו וגם במחזמר העברי המקורי של אלתרמן. בנוסף, שנה קודם לכן נכשל מחזה של אלתרמן, משפט פיתגורס, כישלון חרוץ, ואפשר כי המחבר ביקש להשתחרר מן הכישלון על ידי קומדיה קלילה, העומדת בתווך של הצלחותיו הבמתיות הקודמות (פונדק הרוחות ו-שלמה המלך ושלמי הסנדלר)

אבל המחזה החדש נכשל בקופות. הועלה כארבעים פעם בלבד ולא יסף, ומאז, למיטב ידיעתי, לא הועלה מחדש על ידי תיאטרון בארץ. מן המחזה נשתייר שיר ערש, שמזמר במחזה מונדריש הזמר-ליצן הנודד למלך אחשוורוש, בנדוד עליו שנתו (בסיום התמונה השלישית). שיר שזכה בין היתר לביצועים-מאוחרים של חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, מתי כספי וסשה ארגוב, אורה זיטנר, שלמה ארצי ושילה פרבר עם מאיה בלזיצמן. זהו בעיניי אחד השירים המולחנים היפים ביותר שישנם בעברית.

*

*

  אסתר המלכה לא מספיק מצחיק ולא מספיק פרוע (כמו עוץ לי גוץ לי עמיתו, שזוכה להצלחה גם כיום, 50 שנים לאחר שהועלה על במות), יש בו גם בעיה של דילוגים גדולים מדי ברצף ההתרחשות שנדמים כמופרזים מדי, ומסתמכים על כך שהקהל יודע את רצף המגילה ותוכנהּ. יש במחזה הרבה קטעי כתיבה  יפים עם זאת, לצידם ישנם קטעים שנדמה כאילו אלתרמן כתבם רק כי היה צריך להשלים את היצירה. נדמה גם כאילו אלתרמן ניסה, כל כמה שהוא יכול, להרחיק את המחזה שלו משורות "התיאטרון העממי". הוא מרבה באיזכורים יווניים, פרסיים, מסופוטמיים, ורבניים; מנסה לדון באנטישמיות; במשיכתם של גברים יהודים לנשים בלתי יהודיות; סונט בפמינזם, נוזף בכנענים (רטוש וחבריו) ובחוקרי המקרא היבשושיים; קשה גם שלא להביא בחשבון את הרוצחים ואת הנשים הזוממות, המעלים על הדעת את מקבת' של שייקספיר. כללו של דבר, נדמה כי היו לאלתרמן כמה רעיונות מצוינים, וכמה קטעים המגלמים את הוירטואוזיות שלו כאמן מלים— אבל לכדי מארג קומי-דרמטי, יצירה שלימה והרמונית, לא הגיעו.

בעצם קשה להעלות על הדעת כי גם בשנת 1966 קהל הצופים יכול היה לקבל את פתיחת המחזה, סוחר שטיחים ודוקטור למקרא, המתגלגלים דרך שטיח קסמים (כמו דאג וטוני במנהרת הזמן) לשושן הבירה; הפרפרזות של אלתרמן: הפיכת ושתי לפאם-פאטאל ולזוממת הגדולה; את זרש לעוזרתהּ, את המן לאנטישמי-נבער, העושה כל-מה שאשתו אומרת; את אחשוורוש למלך סימפטי היודע כי הוא במוקדם או במאוחר יירצח על ידי אנשי חצרו, אך מנסה להרחיק את היום; ואת מרדכי לסוג של רב אורתודוכסי פנאט, שאינו סופר את אחייניתו ולא את חייה (היא רק אשה שצריכה לדאוג לבני עמהּ ולהיעלם) – נהיר שגם-כן היקשו על התקבלות המחזה. כל-שכן, אלתרמן, שכמו תמיד נשים קשות עליו, גם אינו נותן לאסתר ולושתי להיאבק. זירת המאבק אצלו היא בין גברים: מונדריש הזמר-לץ הנודד, טוב-הלב, המשמש כאבירהּ של אסתר המלכה; ועזגד, בנו העסקן-החילוני של מרדכי האדוק, אהוב לבהּ של אסתר בעבר, המביא אותה אל חצר המלכוּת, ומשתתף במזימות הבוגדניות שנועדו להביא לרצח המלך והמלכה. כך הוא אחרת, יותר מדי דמויות משוטטות על הבמה, כאשר אלתרמן כמעט ואינו מתייחס לדרמה בין הדמויות המוכרות במגילה, אלא הופך את המגילה בעיקר למאבק בין דמויות שוליות או דמויות שהוא עצמו הכניס לעלילה. כשמביאים בחשבון שהתיאטרון השקיע סכום גרנדיוזי בהפקה הזאת, שהיתה רוויית תלבושות ואפקטים, ניתן להבין מדוע לא נשא המחזה באהדת המבקרים והקהל. אני גם משוכנע שרוב הצופים לא ירדו לסוף דעתו של אלתרמן. יש יותר מדי קווים ורמזים במחזה, שאינם מצליחים להתחבר אלו עם אלו, וגם קשה להנות מקריאתו, כמיוזיקל (בידור) ותו-לאו.

רמז מסוים מקנה השם עזגד — במקרא, משפחת-אב שעלתה עם עזרא ונחמיה והוותה נדבך מרכזי בשיבת-ציון אחר שיבת ציון ;נדמה כי אלתרמן מבקש לתאר את עזגד שלו, כיהודי-חילוני-מודרני, תאב ממון ואופורטיוניסט. אם ניתן להצדיק את עוינותו לאביו הפנאט-הדתי (מרדכי היהודי במחזה הזה אינו מציאה גדולה במיוחד), לא ניתן להבין את עוינותו למונדריש, המגלם את מסורת-התרבות-היהודית, ולא את עוינותו לאסתר, העמלה למען שלום ואי רצחנות. לא ברור מה מניע את עזגד לבד מתאוות כח וממון ועוינות ליהודים השונים בהתנהלותם ממנו.  האם ביקש אלתרמן לבקר את המגמה החילונית-ציונית להתנער  מן היהדוּת-הגלוּתית ולהותיר את אוצרותיה מאחור? ייתכן, אך אלתרמן משתקע עד מהירה בעלילה החצרנית-בידורית; את דו-קרב הסייף המתפתח בין מונדריש לעזגד ותוצאותיו, ניתן גם-כן להבין כאילו ניצחון הציונות החילונית המתנכרת למסורת התרבותית היהודית, הוא זמני בלבד. אינטרפרטציה כזאת כמובן מעמידה את אלתרמן לצידו של מונדריש; אבל מיהם העזגדים? (כנענים? ציונים-חילונים-מודרניים, המבקשים למחות כל שריד של עבר יהודי?) אלתרמן לא מוסר.

ובכל זאת, כמה פנינים אלתרמניות: "הָאֱמֶת הִיא כְּמוֹ וַשְׁתִּי, הִיא מְסָרֶבֶת לְהוֹפִיעַ עֲרֻמָה" (עמוד 118) ; "מוֹסְרִים כְּדָבָר בָּדוּק/ שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל גַּבֵּי לִוְיָתָן./ לִוְיָתָן שֶׁכָּזֶה, חֵי מַרְדוּק,/ הוּא כְּפִי הַנִרְאֶה, לִוְיָתָן לֹא קָטָן." (עמוד 112); "שְׁנֵי בַּדְחָנִים נַעֲלִים, / שְׁנֵי נוֹדָעִים בַּקָהָל, / שְׁנֵי קוֹמֶדְיַאנְטִים גְּדוֹלִים / בַּדְחָן יְהוּדִי / וְגוֹרָל" (עמוד 139).

*

2  

*

   המשוררת לאה גולדברג (1970-1911) כתבה ביומנהּ בתאריך 15.7.1952 את המלים הבאות:

*

אגב, היום אני חושבת על כתיבת דרמה על נושא מגילת-אסתר. דרמה שירית גדולה.

אחשוורוש – מלך לא טיפש כל עיקר, אלא אסתֶט, אדם מופשט, חלש אופי, אינטלקטואלי, חסר פרינציפים, נוח להשפעה, ובכלל משהו הדומה לזאת.

המן – מיניסטר, אינטריגאן, רודף כבוד, ציניקן.

זרש – וולגרית, שפחה כי תמלוך, קומית, מסוכנת.

אסתר – ?

מרדכי –  חכם, מלומד סבל, אולי גם קצת "פוליטיישן", כמובן "רזונר" [=איש בעל תבונה, דוברו של המחבר].

המן צריך להיות מלא שארם.

לקרוא את "אסתר" של קורניי (או ראסין?) אולי אני אנסה בכל זאת.

[יומני לאה גולדברג, ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אהרוני, ספרית פועלים: תל אביב 2005, עמוד 314]

*

    כל מגמת גולדברג להפוך את המגילה לדרמה תיאטרלית כתובה היטב. בניגוד לאלתרמן, נדמה כי היא שומרת בקווים כלליים על התפקידים המסורתיים. אחשוורוש (כמו אצל אלתרמן) כלל אינו טיפש, אבל הוא מלך המתמודד בקושי עם לחצים בלתי אפשריים ועם אינטריגות שלעולם לא שוככות. מעניין כי גולדברג למעשה הופכת את מרדכי (אף למעלה מן המקור) לסוג של מנטור. הכתרת אסתר בסימן שאלה מגלמת בתוכה שניוּת. כאילו, מגלמת המלכה את גולדברג עצמה, והיא לא יודעת לאפיין עצמה עד תום או חומקת מכך. כלומר, אסתר היא הציר שמסביבו תיבנה העלילה, אבל דווקא היא הנה נעלם גדול. שלא כמו אצל אלתרמן (לימים), אף אחד לא מנשל את אסתר מהיותהּ דמות מובילה. אין כאן לא צדיקים חלופיים (מונדריש) ולא נבלים חלופיים (עזגד). אבל יש כאן שאלה גדולה, או מיסתורין גדול. למעשה נדמה כי ביסוד היכולת להפוך את סימן השאלה הזאת לדמות דרמטית רבת-עומקים, עומדת תוכניתה של המחבר לכתוב "יצירה שירית גדולה". לאה גולדברג לא הצליחה לכתוב לבסוף את המחזה שהתכוונה, אולי מפני שלא הצליחה לפתור את חידת דמותהּ של אסתר המלכה, כשם שניכר כי לא תמיד הצליחה לפתור את חידת לאה גולדברג. כמעט ניתן לראות את לאה גולדברג חוזרת אל רשימת היומן הזאת וחושבת: אסתר? אבל מי אני. מיהי לאה גולדברג זאת? (ויפה לכך גם "שיר האישה הזרה" שכתבה גולדברג ביומנה בתאריך 30.5.61, והולחן והוקלט שנים רבות אחר-כך על-ידי יהודית רביץ).

*

*

בתמונה: Giovanni Battista Tiepolo, Femme au tricorne, Oil on Canvas, circa. 1755-1760

Read Full Post »

    *

   מכל פרקי הפרוזה של המשוררת תרצה אתר (1977-1941) אשר ראו לאחרונה אור מעזבונהּ באסופה פתאום כבו כל האורות (ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010)  הולכות עימי כבר חודש ויותר השורות הבאות המופיעות בסיפור הקצרצר ירוק וסגול, לא מניחות, כאילו מדובר באיזה זיכרון ילדות כמוס, אשר בקע פתאום מנשייה:

*

הסגול והירוק אינם משלנו. הם אינם מן העיר שלנו. נכרים. נוודים הם. לפני שנים רבות באו לכאן, כשהיו ילדים. יתומים היו והרחוב הצהוב גידלם. עכשיו, לכשצמחו כל-כך, שנואים הם על הכול. משונים הם.  יש להם צללים צבעוניים, אינם נפרדים לעולם איש מעל אחיו. אינם מרבים לדבר. אינם עושים דבר. גם בית אין להם. ביום ישוטטו מכאן לכאן. בלילה ילכו אל העץ שלהם. אינני יודעת מדוע, אך העץ הזה, שלהם הוא.  

[תרצה אתר, פתאום כבו כל האורות: פרקי פרוזה, ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 85]

 

   אחד הדברים שובי הלב בפרוזה של אתר, היא דרישתה-קירבתה אל הנכרים-נוודים-שנואים-מנודים; הלך רוח המשותף לרוב סיפורי העזבון (חלקם ראו אור בבמות ספרותיות שונות עוד בחייה); אבל יותר מכך, דווקא העובדה לפיה כאן היא מותירה את הסגול והירוק חסרי פנים, כמעט צבעים אסבטרקטיים, מפנה היא את דרישתהּ זו אל מארג זכרונותינו. על מנת לראות צבעים העין צריכה כמות מסוימת של אור, אשר מבלעדיה לא תוכל לראות, גם לא לעמוד על דקותם של הצבעים והתפרטותם אלו מאלו. באותו אופן, דומה כי אתר, ציירת של מלים, מבקשת אותנו להאיר את מאורת זכרונות הילדות של כל אחת ואחד מקוראיה, ולהבחין שם בנקודה שבהּ כבר לא מתקיימת "ילדוּת" (כחוויה טוטלית-מונאדית), אלא ילדוּת מליאה פָּנִים שונות, חוויות שונות, שגם בה היוּ מעמדות חברתיים, שגם בהּ התייחסו בזלזול או בניכור למי שנתפש כזר ושונה. מה שמשונה וקסום באגדה הזאת שטווה אתר, הוא שהיא אינה מגלה האם בזכרון רחוק מדובר, שמא אך בחוויה פנימית בלבד של עין המתבוננת בחברת האדם, שמא באירוע קונקרטי קרוב, שבו אותם דחויים עדיין סובבים בקרבתהּ. אתר שומרת זאת לעצמה משום שכל האפשרויות נכונות: הירוק והסגול הם כל אותם אנשים שנדחו מן החברה, שהתהלכוּ בשוליה, תהא הסיבה אשר תהא; הם מציאות פנימית בליבה של אתר; והיא גם מציאות שגורה בחברת האדם, יום יומית למדיי. האסונות, שברונות הלב, שאנו מפנים עליהם את גבנו, כמעט מושכים כתף ומבטיחים לעצמנו, כי סבלו של האחר (כמו שלנו) אף הוא חלק מסדר העולם. פעם אנחנו, פעם הוא. אם כן, ניתן להמשיך במשחק.

*

סגול: אנחנו הולכים הביתה.

ירוק: לעיר שלנו.

סגול: היא בהרים.

ירוק: רחוקה מאוד. יבשה מאוד. אנחנו מתגעגעים.

 

ואחר כך הלכו. נותרתי לשבת שם זמן רב מאוד. עד שירד הערב. צדקתי. לא ירד גשם. לא היה קר. החורף התקרב לסיומו. כולם יצטערו שהם הלכו מכאן. הברודים, החומים. וגם שלנו. כולם יצטערו מאוד. אולי בעצם, לא שנאנו אותם כל כך, יאמרו, פשוט, לא הבנו. הם לא נתנו לנו לגשת אליהם. תמיד היו מתבודדים ומתיהרים.

 

אני לא חושבת כך. אני חושבת שהם פשוט התגעגעו מאוד.

 

[…]

 

אפילו שלום לא אמרו. אפילו לא שלום. המבחשת היתה למגלב של כסף, שהשליך בי הירח, מגלב קשור ומהודק היטב לקצהו של חוט. הירח רוצה לדוג אותי. הירח הטיל בי קרס זערער, שננעץ בזרועי ודקר אותה קלות.

 

קמתי ללכת. החוט הוליכני הביתה. כשנכנסתי הביתה התחלתי פתאום לבכות.   

 

[שם, עמ' 86-85)

*  

   אתר (או בת דמותהּ) מודעת לחוסר יכולתהּ לשנות את דבר הליכתם של ירוק וסגול מן העיר לעולם; הגעגוע אל המקום אליו הם שייכים באמת מוליך אותם הלאה. געגועיהם שאיש מעולם לא הבין הופכים להיות געגועיה שאיש לא יבין, שאנשים יפטרו במלים כמו: מוזרה, מתבודדת, יהירה. שכן מי ששייך, מי שחש בהויה כבן-בית, כנראה לא יכול להבין לליבו של מי שאינו חש את מקומו בעולם כמותו. ובכל זאת, האם גיבורת הסיפור בוכה בסוף מתוך געגוע חונק או שמא מתוך ייאוש על שאין בכוחהּ לשנות את החברה ואת האדם, לפקוח עיניו אל מציאויות שליבו ערל מלהבין.

כאשר קראתי את השורות האלה נזכרתי במשהו שכתבתי פעם למרית בן ישראל, ושהיא הביאה אותו בשמי, בין התגובות, באתר שלה עיר האושר: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. מלים אלו נחוות אצלי כנכוחות בכל האמור לגעגועים האמורים במעשה הכתיבה. געגועים המוסבים אל פָּנים וחוויות ראשונות, שאולי לא אשוב ואחווה לעולם;  געגועים למקום העשוי להכיל גם ירוק וסגול, וגם כמה גוונים שונים ומשונים אחרים, מבלי שיחוו עצמם שנואים, דחויים, מתבודדים או מתיהרים, גם אם איני נהנה מיכולות ההשתייכות וההסתגלות המצויות, ועודי מתגעגע בכל מאודי.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סמטה ביפו, שמן על בד 1925.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »