Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מאיה ז"ק’

 

 

ספרו החשוב של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900),  Nakht  Unter Wölfen , (עירום בין זאבים) המגולל את סיפורו של ארגון התקוממות אנטי-נאצי (קומוניסטי ברובו) שפעל בתוככי מחנה בוכנוואלד במהלך השבועות האחרונים בטרם שוחרר המחנה, ובתוכו את סיפור ההצלה של ילד יהודי כבן שלוש שהתגלגל למחנה, והועבר בין מקומות מסתור על ידי חברי-הארגון. מיהו העירום? ככל הנראה הילד, אבל  הילד שמגמת התרגום היא להציגו כקורבן חסר הגנה וחשוף לכל איום דווקא מוגן לכל אורך העלילה על ידי מיטיבים, הדואגים לו ומטפלים בו כמיטב יכולתם, וחלקם אף נכונים לשלם בחייהם (ויש שגם משלמים) על תקוות הצלתו. דוגמא נוספת להטיה הבלתי-מובנת הזאת מצויה גם בכריכה האחורית של מהדורת התרגום העברית, וכך נכתב שם: "הרומן עירום בין זאבים נכתב בהשראת הסיפור האמיתי והבלתי נתפס על הצלתו של ילד יהודי בן שלוש, שהוברח לתוך מחנה הריכוז בוכנוואלד. עלילת הרומן מתרחשת בתחילת 1945 ומגוללת סיפור מרגש של חמלה אנושית ואומץ לב שהפגינה קבוצת אסירים, בני מדינות שונות, אשר חירפו נפשם תחת מגף הדיכוי הנאצי והצליחו להציל את הילד".  ובכן, הילד מהווה סיפור מסגרת לעלילה – הברחתו למחנה במזוודה על ידי הפליט היהודי הורשאי זכריה ינקובסקי אמנם פותחת את העלילה ונשיאתו אל מחוץ למחנה על ידי קרופינסקי (מחברי המחתרת) חותמת אותה, אולם קשה לומר שסיפור ההצלה הזה מלבד היותו מניע של התרחשויות והסתעפויות שונות ברומן, היא אכן העלילה המרכזית העומדת בבסיס הרומן. הרומן הוא, בראש ובראשונה, סיפוריהם של זקן-המחנה ולטר קרמר, של מפקד ארגון ההתקוממות הרברט בוחוב, ושל מפקד האסירים הרוסיים, בוגורסקי,  המשתפים פעולה במאבק בנאצים, וניצבים נוכח דילמות אתיות קשות, הגובות חיי אדם תדיר;  במעגל נוסף: הפּל, פּיפּיג, קרופּינסקי ורוזה –  מהאסירים הפוליטיים העובדים במחנה, הנלקחים לחקירה בעינויים קשים (החקירות והעינויים מתוארים בהרחבה ותופסים חלק גדול בעלילה) סביב מקום הימצאו של הילד וסביב ארגון ההתקוממות הקומוניסטי, ששלטונות המחנה חושדים בקיומו. מעבר לכך –  מעגל הנהגת מחנה בוכנוואלד: שוואל, קלוטיג, ריינבוט וצוויילינג – הפנמתם את התבוסה המתקרבת; את הצורך לפשוט את המדים, לברוח, להציל נפשם, גם אם פירושו של דבר לוותר על צמאון הדם או הנאמנות חסרת-העוררין לרייך ולפיהרר שאפיינה את דרכם עד כה –  כדי שלא יהפכו ליעד עתידי לציד אדם על ידי הצבאות המשחררים ואסירי המחנה.  הדמויות המובילות את העלילה סובבות במעגלים שונים של מחויבות, חברות, נאמנות וגם פחד, אימה, בגידה. ההיבט הטרנספורמטיבי הוא בין האסירים שהאדמה שמוטה תחת רגליהם ההופכים בני חורין, ובין סוהריהם האכזריים, אשר האדמה הולכת ונשמטת יותר ויותר תחת רגליהם. בכל אלו, מקומו של הילד המוצל (שטפאן ציליאק כשמו בחיבור או שטפאן צוייג בחיים האמתיים) הוא משני לגמרי, רק שב ועולה מדי פעם, ולא יותר; וכך גם סיפורם של האמונים על הסתרתו ועל הטיפול בו.

מציאות הילד במחנה הופכת מרכזית יותר ויותר עם פיתולי העלילה, ולאחר שאסירים מבני המחנה משלמים על הסתרתו בחייהם. בשתי הפעמים שבהם הילד מאותר על ידי נאצים (פעם בהפתעה גמורה; ופעם בחיפוש אחריו). הוא אינו מופקר ובסופו של דבר—  תמיד נמצאים מי שיוצאים להגנתו ומוכנים גם למסור נפשם על כך. למעשה, הילד הופך יותר ויותר לסמל לחיים שנכונים בעתיד שבו לא יהיו עוד פשיסטים, וכן להוויה של חיים ושל תּוֹם שאף חלק ניכר ממנהיגי הארגון בתוככי המחנה מתקשים למצוא בעצמם, לאחר שאיבדו חברים וניצבו בפני קשיים, עבודה מפרכת, רעב ועינויים. למעשה, אם בתחילה מוכנים גם קרמר וגם בוחוב לשלוח את הילד על טרנספורט לברגן-בלזן עם מושיעו, הזקן ינקובסקי, משום שביטחון ארגון-הסתרים וחבריו חשוב יותר; הרי ככל שהעלילה מתקדמת הם מגלים שוב שהעמידה לימין החיים, והפליט החף-מכל-פשע, מעניקות לדידם את הטעם המספיק למלחמה בין האסירים וסוהריהם ובין הקומוניסטים לפשיסטים, יותר מכל אידיאולוגיה פוליטית.  למעשה, ההחלטה לא לשלוח את הילד אל מותו עם ינקובסקי מתקבלת רק בשל הקושי הנורא של ההנהגה לבשר לינקובסקי על בחירתם לשלוח את הילד אל מותו בטרנספורט. אף על פי שבינם ובין עצמם הם מכריעים לשלוח את הילד ואת מיטיבו בטרנספורט הבא אל ברגן-בלזן. בכל זאת, לבסוף נמצא בהם מי שבמפגש עם היהודי הזקן מבשר לו שהוא אמנם ייצא למסעו האחרון, אך הילד יישמר בין חברי הארגון על מנת להעניק לו סיכויים טובים יותר להגיע בחיים אל תום המלחמה. בהקשר זה, חשוב לומר כי אפיץ מרבה להידרש בחלקו הראשון של הרומן לקשיים המאפיינים את גיבוריו הקרועים בין דברים שהם מסוגלים לומר, פרי הכרעה אתית המבוססת על מוסר תועלתני (מירב הטוב למירב בני האדם; מיעוט ההיזק למיעוט בני האדם),  ובין הקושי המהותי של חלקם לפעול באופן קר ומחושב כזה, כאשר הם נתקלים בפני אדם המבקש על חייו של אדם אחר. השפה וגם כשריו הרציונליים של האדם הם חלק חשוב, אבל לא מכריע, בהתנהלות האנושית. ובפרט, שבאמצעות השפה מצליח האדם להסוות, להסות או לשנות מכל וכל את מערך תחושותיו ורצונותיו. אין ספק, כי התקשורת בין מנהיגי ארגון ההתקוממות כשזה מגיע לדילמות אתיות הנוגעות בחיי אדם –  היא הרבה יותר מהוססת, קטועה, ומתבססת לעתים על שתיקה בצוותא, או על מחוות פיסיות, הרבה יותר מאשר הנהגתו הנאצית של המחנה הנוהגת כאילו אין דילמות מהותיות, והמרחק בין אמירת הפקודה ובין ביצועהּ התוכף הוא כהרף עין.  כמובן, אפיץ מתאר את הצד הנאצי כאכזר,  כמנגנון-צייתני של רצח-עם ומתנגדים פוליטייים, הנכון לקרוע לגזרים פיסית כל אסיר, כל אימת שיימצא לנכון. אבל הנאצים שלו גם רהוטים יותר, מהוססים פחות. המִפנִים החלים בהם הם תולדה של פחדים וגחמות המוצגים כשיקולים פוליטיים גרידא. דווקא את חברי ארגון ההתקוממות מאפיינת חברוּת שמעבר לשׂפה, ואשר בעצם השׂפה לא מסוגלת להכיל. הכרעות רבות של הארגון הן פרי-שתיקה מתוך מצוקה או מבוכה, שרק מעבר להן, (יותר מאשר משתרעת תודעה פוליטית) משתרעת חברוּת ותחושת נאמנוּת לאדם – שוּתפוּת שקשה מאוד להביעהּ במלים.

שני מהפכים מאפיינים את ההתייחסות להסתרת הילד. הראשון, הפיכתו מסוג של סרח עודף שמגינים עליו עד אשר יוחלט אחרת לאינטרס חשוב בחייה של תנועת ההתקוממות:

*

בוגורסקי הרים את ידו בתנועה מרגיעה. הילד בצריף שישים ואחד במחנה הקטן. אין מה לדאוג, הוא הוסיף במהרה, מטפלים בו טוב … הוא הביא סביב. האם הוא לא הילד של כולנו, עכשיו ששניים מהחברים הגיעו לבונקר בגללו? האם הוומ"ב לא אמורה להגן על הילד עכשיו? לפתע התחייך בוגורסקי. חשוב הרבה יותר עכשיו להשיג לילד משהו ראוי לאכול. כשאמר את הדברים האלה הביט בעיניים מצומצמות בכיוונו של ריומאן. הטבח הצרפתי הבין מייד, חייך והנהן. בוגורסקי השיב לו חיוך, חראשו! זה ילד או ילדה? בוכוב, שאליו הופנתה השאלה, ענה בחדות: "לא יודע".   

[ברונו אפיץ, עירום בין זאבים, תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, עריכת תרגום: ארז וולק, הוצאת פֶּן והוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2014, עמוד 199]

 

בוגורסקי למעשה הופך את הילד לאינטרס של ארגון ההתקוממות בשל כליאתם של חברי ארגון שנלקחו לחקירה בעינויים בשל החשד כי הם מעורבים בהסתרתו. העובדה ששני חברי ארגון הקשורים בברית עם החברים האחרים מעונים ואינם מוסרים את מיקומו של הילד, הופכת את הילד לדידו לחלק אינטגרלי מעולמו של הארגון ומן הברית השוררת בין חבריו. עם זאת, הפיכתו של הילד היהודי הזר (איש מבין הנוכחים כאן אפילו אינו יודע האם זו ילד או ילדה), לילד של כולנו (של הארגון), מובילה את בוגורסקי צעד הלאה –  מהדאגה לילד כאינטרס של הארגון ובין הדאגה לילד כילד. הוא קופץ ביעף בין חובותיו של הארגון הפוליטי לילד הזה, ובין חובותיו כ"הורה" לדאוג ולהזין את הילד היטב. גם מתגובות הסובבים עולה כי הם מעדיפים את החובה האתית של הגנה על ילד זר ויתום שנשקפת סכנה לחייו כ"הורים לעת-מצוא" יותר מאשר חובתם הלואליות לאידיאולוגיה או למפלגה.

מִפנה נוסף, המגיע בהמשך, הוא נאומו של בוחוב בפני חבריו, על היותו "חבר רע" [במובן: חבר-קומוניסט] משום שבתחילה נטה לשלח את הילד בטרנספורט הבא על מנת להגן על הארגון:

*

אני הנציג של החברים הגרמנים בוומ"ב.  מלבד זאת, אני אחראי על התפקוד הצבאי של קבוצות ההתנגדות. אתם מיניתם אותי לתפקיד הזה. אני חבר טוב, האין זאת? אני חבר רע!  … זה מה שיש לי לומר לכם, אתם חייבים לדעת!  אתם חייבים לדעת שהייתי מתנשא. גאה בעליונותו של ההגיון שלי. אבל אלה היו גאוותנות ועקשנות, עקשנות חסרת נשמה! מיום שהילד הגיע למחנה, עוד ועוד אנשים פרשו את לבם סביב החיים הקטנים כמו חומת מגן … הפל, קרופינסקי, ולטר קרמר, פיפיג וחבריו, האחים הפולנים מצריף שישים ואחת, אתם עצמכם, אותו אלמוני … מיום שהם החלו לעשות את כל זה, ושום קלוטיג ושום ריינבוט לא הצליחו לחדור את החומה, אני יודע שאני חבר רע, אני יודע כמה אנחנו גדולים בתוך ההשפלה שלנו, אני יודע שהפּל וקרופינסקי חזקים מהמוות.

[שם, עמודים 303-302]  

*

גם כאן, העובדה שנמצאו בארגון ההתקוממות אנשים שהפרוּ פקודות מן הממונים על הארגון כדי לעמוד לימין הילד או שסיכנו את חייהם הרבה מעבר לנכונותם של המפקדים להסתכן בגינו סופו שמלמדת גם את המפקד הקר והמחושב ביותר, כי מעבר לתחולתו של המוסר התועלתני, עומדות גם פני הילד התם וחסר ההגנה. בעצם, הוא נאבק כל העת כדי להזכיר לאנשיו את חובותיהם לארגון ולמפלגה הנזנחות בשל הסתכנותם בשל ילד יהודי קטן; וסופו שהוא מבין מדוע עמידתם של אנשיו ואנשים נוספים לצד הילד, אינה מבטאת זניחה של מטרות הארגון, אלא מעניקה לארגון כולו, ולחבורה המתקוממת כולה, את הצדקתהּ. בוחוב לא נוטש את השפה הפוליטית (חבר, אחים, חומה), אבל בדברים ששם אפיץ בפיו יש משום הודעה כי האתיקה היא המעניקה משנה כוח לפוליטיקה, וכי פוליטיקה נטולת מוסר, המתעלמת מסיבלו של הפרט, הינה עריצות של ממש.

אני מניח, כי קוראיו המזרח גרמניים של אפיץ קראו את ספרו, בראש ובראשונה, כסיפור גבורה של אחווה קומוניסטית בעריצות הפשיסטית-נאצית; וכפי שהראיתי, ניכרת מגמת המהדורה העברית להציג את ספרו של אפיץ כספר שואה המתמקד בסיפור הצלתו הנפלא של ילד יהודי (מצורפת גם אחרית דבר עם פרטים ביחס לחיי הילד שניצל לאחר המלחמה, שהותו בארץ ישראל בין 1964-1949, וגם תמונה משותפת שלו בבגרותו עם אפיץ). יותר משני אלו – בעיניי החיבור הוא כרונולוגיה של השבועות האחרונים של מחנה בוכנוואלד ושל ארגון-ההתקוממות בו, ובנוסף דיון- ספרותי חשוב ומעמיק בתפקיד האתיקה של "האחר" ושל כל זולת-יחידי, כמכוננת את הפוליטי. כאשר כל חברה המוכנה לדרוס את היחיד בשל הגנה-על-הכלל היא בסופו של דבר חברה מושחתת וצמאת-דם (Homo homini lupus). בסופו של דבר, דווקא נוכחותו של הילד, הצריך טיפול והשגחה, בקרב אנשי המחתרת, מבהירה להם כי מטרת לחימתם אינה להיפרע מן הנאצים עד מוות, אלא לראות מעבר לכך;  לשאוף להקים מחדש חברת אדם, שחבריה הם בני אדם העושים למען בני אדם.

*

*

*

*

הערב, 23.4.17. ערב יום השואה בסינמטק ירושלים, החל מ-20:00 יוקנו שלושת סרטיה של האמנית והציירת, מאיה ז"ק, שהזיקות וההקשרים בין יצירתהּ ובין שיריו פאול צלאן (ב-20.4 חל היורצאייט שלו) גלויים וידועים לכל המתבונן ומעמיק ביצירותיה. המלצה חמה היא לשון המעטה.  הכניסה חופשית בהזמנת כרטיסים בקופת הסינמטק.

 

**

בתמונה: Margret Bourke-White, Buchenwald's Prisioners celebrating Liberation, 1945

Read Full Post »

maya1-2010

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

Read Full Post »

*

החלק החותם את הטרילוגיה של אסתר אורנר העוסקת בילדוּתה-נערוּתהּ, וביחסיה עם אמהּ, ממנה נפרדה בימי השואה, ומעולם לא נרקמה ביניהן קירבה אחר-כך: ביוגרפיה זעירה לְחלוֹם ראה אור בעברית בתרגומהּ העדין של מיכל-בן נפתלי (סדרת ושתי בעריכת עדי שׂורק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2015), המכנה את שלושת הספרים טריפטיכון, משל היו ציור בין שלושה חלקים. הנושא הספציפי של הנובלה לפנינו אינו יחסי אם-בת כבשני קודמיו, אלא יחסהּ הפנימי של המחברת כלפי שתי דמויות-אם המלוות את חייה.

מדי פעם, אני מוצא עצמי, נעצב אל לבי על שהתוודעתי ליצירתהּ של אורנר באיחור של עשור ויותר, משום שאוטוביוגרפיה של שׁוּם-אדם ראה אור בתרגומהּ העברי של אירית עקרבי כבר בשנת 2003. הספר הראשון  עמוד בסימן יכולתהּ של המחברת לתאר דמות מליאה של אם, שעברה בחייה כ"פרסונה" כלומר, בתפקיד: אם, כמעט מבלי שנלוותה לכך אי-פעם קירבה נשית מהותית (שיתוף אם-בת); הספר השני סוף, והמשך, היה מכתב של הבת לאם – שנה אחר פטירתהּ. יצירתהּ של אורנר מגלמת בעיניי מופת כתיבה העירה למארג המצבים האנושיים . הבנתם, על-דרך אורנר, אינה הבנה אטיולוגית-סיבתית .אין בהתרת מערך הזיקות וההקשרים הכרוכים בעולמו של אדם כדי להתיר את חידת חייו. עם זאת, יש חתירה להבנה תוך תהליך. הידיעה כי תמיד נלוות אל מסע החיים  פרספקטיבות חדשות, התבוננוית נוספת, לעתים זה נדמה כבניה וסתירה . אורנר כשלעצמה, נתפסת לא פעם, מטילה ספק בעצם זכרונותיה, ועוד-יותר– מפקפקת ביכולתהּ להנהירם, קודם כל לעצמה אחר כך לקוראיה. יפה לכך השורה המופיעה בספר החדש: מזה זמן רב אני שואלת את עצמי אם הגוף השלישי מעניק בסיפור יותר מרחק מן הגוף הראשון (עמוד 58). הצבת כל אותם רגעים מכריעים של חיים, גבישי-יסוד של זיכרון, בסימן שאלה— הוא בפירוש מה שיוצר ספרות שראוי להטות אוזן אליה. אני כותב ראוי, כי אין בספרות כזאת תבנית ודוֹגמה. אם מדובר בחקירה פנימית או בבירור פנימי הרי תוצאותיה אינן ידועות מראש (אולי גם לא תיוודענה לעולם).

   כמובן, ההרהור הזה בין הגוף הראשון והשלישי הוא הרבה יותר מאשר הכרעה ספרותית. השאלה שמפנה אורנר אל עצמהּ היא שאלה קיומית. היא חווה עצמה כחיה בפער הזה של בין היות "אני" ובין היות "היא"— והדבר ניכר בספרוּת שהיא יוצרת, המתפלגת עתים בין מספרות שונות (אסתר הילדה, אסתר האישה, אמא של אסתר), ובספר שלפנינו הדברים מתבטאים גם בדמויות-האם הנוספות שהחיים גילו לפניה: מריה האם הבלגית המאמצת, שאספה אותה לביתהּ שבכפר, בשעה שהנאצים ערכו ציד אדם ביהודים; ומריה השניה— הסוכנת הספרותית/המול"ית הצרפתיה; מי שהבחינה בקולהּ הייחודי של אורנר כיוצרת. כמובן, החיים בין שתי המריות, מעלה על הדעת מן שילוש, שחוזר גם אל אותה ברירה בין גוף ראשון ובין גוף שלישי, או אולי יותר מדויק: שלשה גופים, כי הלאו הנובלה הזאת ממחישה, יותר מכל, איך אשה נושאת בקרבהּ שתי דמויות-אם, שהופכות להיות חלק מהותי בחיים הפנימיים, אם על דרך "אני" בין על דרך "היא".

הנובלה שלפנינוּ עומדת בסימן חלום שחלמה אורנר. הנה  הוא במלואו:

*

   אמש, היא ראתה שתי נשים שמעולם לא נפגשו. הן שוחחו ביניהן בפעם הראשונה. ואולי האחרונה. האחת מתה לפני כמה שנים. היא הייתה כנראה בת שמונים ושתיים או בעצם שמונים וארבע. היה ביניהן פער של חמש עשרה או עשרים שנה. ולשתיהן היה אותו שם— מריה.

   מריה המתה שואלת את החולמת אם היא זוכרת את החתולה הקטנה שנתנה לה. בטח, ואחר כך כתבת את הסיפור על החתולה וזכית בפרס. כמה הייתי גאה בך. וזו הפעם השנייה שמריה הציגה לה את השאלה הזאת. הפעם הראשונה הייתה לפני עשרים שנה, כשעדיין הייתה בחיים. היא איבדה מזמן את הסיפור ואת הפרס. היא הייתה ילדה, לא שמה לב. ולסביבה שלה היו דאגות אחרות.

   אחר כך הופיעה מריה האחרת. ועד מהרה מריה, המתה, מבלי שתוצג בפניה, מספרת לה על החתולה פִינֶט  ועל הפרס האבוד. או שמא זו היא, החולמת, שמספרת. נדמה שזו דווקא מריה המתה, כי החולמת לא מדברת. היא כאן, עיניה פקוחות לרווחה. מריה, החיה, חתולה שחורה על ברכיה, מקשיבה בדריכות. והארשת הקבועה שלה, שאינה מניחה לשום דבר לחדור.

[אסתר אורנר, ביוגרפיה זעירה לְחלום, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן-נפתלי, סדרת ושתי בעריכת עדי שׂורק, הוצאת רסלינג: תל אביב 2015, עמ' 9-8].  

*

אני לא אתעכב על פרטי החלום, אבל אתעכב על העובדה לפיה יש כאן מפגש בין שלוש נשים וחתולה (כחיה ממשית וכסיפור על אודות חתולה), שהם כולם חלקי-אֲנִי של החולמת, נוכחויות בתוכהּ. זה  מוצג באופן גלוי לחלוטין, מתוך הלבטים שלה; מתוך הקושי להחליט מי אמרה מה למי מתי. מתוך כך שהחתולה פינֶט, הופכת לסיפור הזוכה בפרס על אודות החתולה, ואחר כך לחתולה שחורה על ברכיה של מריה החיה.       

   אותה פוליפוניה של קול אחד ויחיד, מתגלמת גם במפגש בין שתי נשים שמעולם לא נפגשו בחייהם. ובמפגש בין הילדה אסתר שקיבלה חתולה וכתבה אודותיה סיפור; בין האשה הצעירה אסתר, שנשאלה על ידי מריה המתה האם היא זוכרת את החתולה הקטנה שניתנה להּ; ובין אסתר הסופרת-החולמת השומעת את אותה השאלה מוצגת בפניה שוב מקץ שנים. החתולה השחורה כאן, כמעין חתולו של שרדינגר, היא יצור חי  היושב על ברכי מריה החיה, והיא גם החתולה פִינֶט שמזמן כבר אינה בין החיים (כלומר: חתולה מתה), והיא גם סמל ליצירתהּ הספרותית של הסופרת-החולמת, המתגלמת בחתולה שניתנה לה על ידי דמות-האם המאמצת (באמצעות מתת זו נתוודעה לראשונה לכשרונה הספרותי), מריה המתה, המונחת כעת על ברכי דמות האם המאמצת השניה, מריה החיה, מוציאת ספריה של אורנר. חלל-החלום מתגלה כאן כתווך מלא קולות והדהודים, התלוי על בלימה, בין המוות ובין החיים, המבטא, בסופו דבר, את מכלולו של היחיד, ואת חלקיותהּ של המודעוּת.

והחתולים החיים-המתים, אִם כבריות חלוּמוֹת, אִם כיצירות, אִם כילדים בלתי נולדים נקרים בכמה הזדמנויות נוספות: "כבר התחלתי להשתחרר מן העצם בגרון. ימיי היו שייכים לי. בדרך אל מרכז העיירה שבה מצאתי מקלט פרצתי בצחוק. רחובות ללא נפש חיה, רק חתולים […]" (עמוד 14) "לפעמים אני שבה לחשוב על הזוג הזה חשוך הילדים המוקף בחמישה או בשישה חתולים. הם מפנקים אותם, מטפלים בהם, מדברים אליהם כמו לילדים קטנים. אלה הם ילדיהם הרכים. הילדים שהוא לא רצה. הילדים שאליהם נכספה." (עמוד 84). חתולים הם יצורים ביתיים, שעל פי רוב כמעט אף פעם אינם הופכים ממש ביתיים, או רואים בבית את ביתם. הם בעצם נוודים, הנכנסים לבית כשהם זקוקים למזון, משקה, מקור חום או קור. לא מאוד משפחתיים. הם חיים בחברת האדם, אך איש מעולם לא הגדיר אותם כידידיו הטובים של האדם.

גם החתול השחור (באחד הפורטרטים המפורסמים יותר שלו על כתפו עומד חתול שחור); גם הילדוּת שעמדה בסימן פרידה מן האם, שמסרה את בנהּ לידי ארגון הצלב האדום; גם רוב הדמויות, המהוות כמו נוכחויות או קולות שונים ומשונים, המתרוצצים בנבכי ה"אני"— הדהדו בזכרוני את הסופר היהודי-צרפתי, ז'ורז' פרק (1982-1936). אורנר מתייחסת ליצירה שהוא עמד לכתוב אבל מעולם לא הספיק:

*

סופר מפורסם, מעט לפני מותו שבו לא האמין, נסע לעשות עבודת הכנה לסיפורו "אסתר ואחֶיה". הוא יצא לדרך בעקבות משפחתו.. איש אינו יודע מה היה עשוי להפיק מזה. אולי סיפור קלסי לגמרי וללא אילוצים, הציע מרצה אחד. אבל האם זה כה חשוב לכונן לעצמך אילן יוחסין כשהחיים מסביבך התרסקו? הוא מת לפני שעלה בידיו לעשות זאת. לעשות את הבלתי אפשרי בשביל מי שאל נכון איבד את עקבותיו. ובאופן מוזר, אנשים אחרים בדורו מתו כמוהו לפני שהגיעו לשנת החמישים שלהם. מאותה מחלה בצורות שונות. הם הצליחו לשרוד למעלה מארבעים שנה אחרי שהתייתמו. לעתים מהורה אחד ועל פי רוב משניים. יש עוד להוכיח זאת. ומובן שמסוכן לראות סימנים ולקשור קשרים בין אנשים שאפילו אם נטלו חלק באותו דור מיוסר צעדו במסלול משלהם.

[שם,שם, עמוד 49]

*

אסתר, דודתו של פֶּרֶק [אחות אביו, אנדרה (יִיצֵק יוּדקוֹ) פֶּרֶק], היתה קרובת-המשפחה היחידה מפיה יכול היה להציל פרטים על קורות משפחתו. לדבריה, היתה לו אחות קטנה בשם אירֶן, שחיה רק ימים אחדים ונפטרה בעטיו של מום בקיבה בשנת 1938 או בשנת 1939. פרק גם כותב שהיה אח נוסף בשם ליאון, שזכה לשלושה בנים. פֶּרֶק לא כותב על מצבה המשפחתי של דודתו. ולפיכך, כך עולה, "אסתר ואחֶיהַ" הם אחות ושני אחים. האח האחד העמיד רק בן אחד; והאח האחר—שלושה בנים.

קשה שלא להבחין בקרבה שחשה אורנר לפרק: הפרידה מן ההורים; המשפחה הנחרבת; התייתמות מהורה אחד (אורנר) או משניים (פרק). היכרותהּ עם יהודים בני דורה ובני דורו של פרק, שנפטרו כמוהו בגיל צעיר מחמת הסרטן. עצם האזכור של הספר שמעולם לא נכתב הנושא את שמהּ של הדודה, ששמה כשם המחברת שלנוּ. במובן מסוים, ותוך הרבה היסוסים ספיקות, והתרחקויות אופייניים— היא רואה בו, בדרכו השונה, ובדרכיהם הנפרדות, לא רק בן-אותו דור, אלא, במובן-מה, אח לגורל.

*

[כותרת הרשימה לקוחה מתוך הפרק ה-23 של ביוגרפיה זעירה לחלום, עמוד 103]         

 *

*

הערב (חמישי) במוזיאון תל-אביב לאמנות 22:00-19:00

ערב השקה לכבוד ספרה של האמנית מאיה ז"ק, זכרון למעשה, בהוצאת Actes Sud ומוזיאון תל אביב

בין 20:00-19:00 יתקיים סיור בתערוכתהּ של ז"ק "אור נגדי" (בעקבות פאול צלאן) המתקיימת במוזיאון

בין 22:00-20:00 יתקיים ערב עיון בהשתתפות מאיה ז"ק, נילי גורן (אוצרת התערוכה), רחל ורליבטר, וד"ר אסף חזני.

אני אדבר בנושא: "גביש (Kristall) לפאול צלאן והמימד הַשָּׁבָּתִי (המחייה והממית) ביצירותיו״

השתתפות כלולה בדמי כניסה למוזיאון

*

בתמונה למעלה: Jankel Adler, Woman with a Cat, Oil on Canvas 1944

Read Full Post »

Ivan.Aivazovsky*

רשימה שתחילתהּ בביקור בתערוכה חדשה במוזיאון תל-אביב לאמנות, והמשכהּ בדימוי היהודים ובאתוס היהודי, בין רומניה, אוסטריה-גרמניה, פריס, טולדו וחברון.  

*

1

הלכתי בשבוע שעבר לפתיחת תערוכתהּ של האמנית מאיה ז"ק, אור נגדי,  במוזיאון תל-אביב לאמנוּת. מאיה היא אמנית זכרון. היא עסוקה לא מעט ביצירת קפסולות זיכרון אמנותיות המהוות יד ליהדות האירופאית האבודה, במיוחד (בשלב זה של יצירתהּ) של המרחב הגרמני-אוסטרי. התערוכה ובמוקד שלהּ סרט –  עומד בסימנו של המשורר היהודי-רומני,שכתב בגרמנית, פאול צלאן (1970-1920). הסרט המוצג בתערוכה מעמיד במרכזו דמות נשית יהודית, התופרת בדים וקולעת חלה (מן העיסה) בחלל שנדמה כאילו הזמן חדל בו מלכת בעשורים הראשונים של המאה העשרים. יש עצב רב ויש איזה מסך תהומי המפריד בין הדימוי ובין הצופה, כמו פתח השער להאדס; אנו צופים, כמהים לעבור דרך הזמן, להקל את שגורם לגרון להשתנק; למשות אותה משם –  אבל אין מזה מוצא. בסיום הסרט, הדמות הנשית שרועה על הארץ, מדממת מפיה. כנראה למוות.

חשבתי על כך שהיהודים לדידי, אולי בשונה מיהודיו של צלאן, ואולי בשונה מיהודיה של ז"ק, אינם רק קורבנותיה של אירופה, ואינם רק חיים שהוחמצו ונדרסו. יש איזו חיוּת קצת צוענית במה שמגלמים היהודים. איזה חן של מהגרים, שאוהבים דפי-תלמוד אבל לא פחות מכך מחזרים אחר כל תחום של דעת; הם מחבבים מוסיקה, צחוק בריא, בית מרזח. הם בלגניסטים. מתפקעים ממחשבות. אין להם מנוח. בדרך כלל בשוליים. בדרך כלל לא זוכים להערכת החברה הלא-יהודית. תמיד קצת רדופים, קצת נזקקים (לחיבוק). לא נאחזים באף מקום, תמיד בתנועה מתמדת.

הדימוי הזה מתחבר לי היטב עם שירו של יהודי-רומני אחר, בנימין פונדן (בנימין וכסלר, 1944-1898), משורר ואינטלקטואל, ששירת בצבא הצרפתי, נפל בשבי הגרמני, וסופו שנרצח בבירקנאו. פונדן כתב בשלהי שנות השלושים, שנים בהן נמלאה צרפת פליטים יהודים ופליטים פוליטיים שנמלטו מידי הנאצים, את השיר הבא:

*

אַבָּא, מָה עָשִׂיתָ בְּיַלְדוּתִי?

מָה עָשִׂיתָ בַּמַּלָּח הַקָּטָן וּכְחֹל הָעֵינַיִם?

הָיִיתִי כָּל כָּךְ מְאֻשָּׁר בֵּין אוֹתָם אֻמְלָלִים,

הַפִּלְפֵּל הָאָדׂם הָיָה חָדָשׁ כָּל-כָּךְ!

מְאֻחָר יוֹתֵר רָאִיתִי אֶת צָ'רְלִי צָ'פְּלִין

וְהֵבַנְתִּי אֶת הַמְּהַגְּרִים,

מְאֻחָר יוֹתֵר, מְאֻחָר יוֹתֵר אֲנִי עַצְמִי…

מְהַגְּרִים, יַהֲלוֹמֵי הָאֲדָמָה, מֶלַח פֶּרֶא

אֲנִי בֶּן הַגֶּזַע שֶׁלָּכֶם,

אֲנִי נוֹשֵׂא כְּמוֹתְכֶם אֶת חַיַּי בְּמִזְוָדָה

אֲנִי אֹכֶל כְּמוֹתְכֶם אֶת לֶחֶם יִסּוּרַי,

אֵינִי שׁוֹאֵל עוֹד מַה טַּעַם הָעוֹלָם,

אֲנֲי בְּכֹח שָׂם אֶת אֶגְרוֹפִי עַל שֻלְחַן הָעוֹלָם,

אֲנִי מֵאֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם כְּלוּם, שֶׁרוֹצִים הַכֹּל,

וּלְעוֹלָם לֹא אֵדַע אֵיךְ לְהַשְׁלִים עִם זֶה.

[בנימין פונדן, ללא שם, רפאים: שירים, תרגם מצרפתית ומרומנית: יותם ראובני, תל אביב 2003, עמוד 59]

*

השיר מתחיל בסימן תלונתו של פונדן על אביו שהפריד אותו מחברתם של אומללים בקרבם עברה עליו ילדותו המוקדמת וביניהם חי באושר. אביו של פונדן היה (כפי הנראה) יהודי רומני שידו משגת, וניסה להעניק לבני משפחתו "חיים מהוגנים" יותר והשכלה רחבת-דעת. בעצם, תלונתו של פונדן אינה על בורגנותו של האב, אלא על כך שגורלו היהודי הועיד אותו לכתחילה לחיים של מהגר-נווד, שאין לו קורת גג קבועה ולא מעמד חברתי בר-קיימא. בעצם התלונה היא על האמון שרחש אביו למודרנה ולהשכלה, שלכאורה (רק לכאורה) איפשרו ליהודים להשתלב ולהתערב בחברה האירופאית ואף לנטול חלק בחיי הרוח והתרבות ביבשת. בעצם, התלונה אינה על האב, אלא על העצמי, שהונה עצמו לדעת. אותו "אני" שיכול היה לדבוק בתום בחיי אושר בין יהודים ומהגרים— אבל בחר לנסות ולהתערות, להתקדם בחיים, להשיג תהילה; להיהפך אירופאי לכל דבר ועניין (פונדן היגר לצרפת בשנת 1923). אלא, כפי שנתברר בחשבון אחרון, החברות האירופאיות הבורגניות ניסו להתנער מן הזרים ומן היהודים. בעצם, אליבא דפונדן, אשר ערב מלחמת העולם השניה נמנה על אנשי הספרות האוונגרדית בצרפת, אדולף היטלר ודומיו, אינה אלא התגלמות רצונהּ של הבורגנות האירופאית, בין בגרמניה ובין בצרפת. בעצם, פונדן, מן המקום הרדוף, מוסר הודעה כי למרות שהחברה-המעמדית ונסיבותיה גברו עליו והושיבוהו מחדש בין יהודים ופליטים-מהגרים, היא לא תצליח לעולם לרפות את ידיו ולוותר על שאיפותיו, לשנות את העולם ומנהגיו באופן רדיקלי. הרזיסטנס של פונדן אינו פונה רק לעצמאות צרפת מידי הגרמנים ,אלא לשינוי סדרי-עולם. כל זמן שיתקיימו בעולם פליטים רדופים עד צוואר מאבקם יהיה מאבקו. גם אם יהא זה מאבק נואש כמאבקו של שארלו (צ'רלי צ'פלין) במפעלים בזמנים מודרניים; המאבק יישמור על חיוניותו, כמו ילד המבחין לראשונה בצבעו העז של הפלפל האדום, ואומר לעצמו: לעזוּת הזאת גם אני שייך ותמיד אהיה שייך. אגב, לאדמומיות הפלפל אין קשר כלשהו לקומוניזם. שכן, פונדן יצא בביקורת חריפה כנגד הקומוניזם הרוסי כבר ב-1928. מה שהביא לקרע בינו ובין אנדרה ברטון, שנהג לגרש מן התנועה הסוריאליסטית כל מי שחלק על דרכו הקומוניסטית. האדמומיות אפוא היא של חיוּת ושל עזוּת מאבק למען הנרדפים והמעונים. העמדה שמביע כאן פונדן דומה בעיניי למה שהביע ז'ן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), ששרד במחנה אושוויץ כמה שנים אחר כך: בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות [מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס להגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמוד 207]. איני מעוניין ליצור דיכוטומיה בין פאול צלאן ובין בנימין פונדן. רק להציג פנים שאינם נוכחות כמעט בשירת צלאן. קרי: לא קינה על הרצח ועצב חסר קצה בלבד (דימוייה של מאיה ז"ק ממשיכים בנימתו) אלא גם מרי לא-מתפשר, עמידה-על-שלך, ולבסוף התייצבות מחויבת ואמפתית, שאינה משתמעת לשתי-פנים, לצידם של דלים ומעונים, כמידה שהיא בו-זמנית גם יהודית מאוד וגם אנושית מאוד, או כפי שכתב אמרי: גם אם נהיה לי קשה להיות בן-אדם, אין זאת אומרת שנהייתי חיית אדם [מעבר לאשמה ולכפרה, עמוד 211].   

*

2

לנוכח פרשת החייל היורה מחברון ולנוכח השחזור המזעזע של רצח הנער מחמד אבו ח'דיר שחלקים ממנו שודרו במהדורת החדשות באחד הערבים האחרונים, נזכרתי בדבריו של אחד מראשוני המקובלים בספרד וראש ישיבת טולדו בקסטיליה, העיר היהודית הגדולה בעולם בזמנו, ר' טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה (נפטר 1284 לספ'): "ואין לךָ פעולה בעולם שלא תמצא בהּ רושם הרחמים, אפילו בהרוגי בית הדין, ועוד שבוררין לו מיתה יפה, כל שכן בדיני שמיים" [שער הרזים, מהדורת מיכל קושניר אורון, מוסד ביאליק: ירושלים 1989, עמוד 104]. ובכן, גם המחבל וגם מחמד אבו ח'דיר לא הובאו בפני בית דין (ולכן, לא נרצחו בהוראת בית-דין וכתוצאה מהליך משפטי); רוצחיהם– הפרו בכוונת מכוון את צו הרחמים האלוהי, והעדיפו להתאכזר על עבריין ירוי ועל נער שלא חטא דבר. העובדה לפיה רוצחים-יהודים בצד רוצחי המשפחה בכפר דומא טוענים כי פעלו לימין עם ישראל ודת ישראל, אינה אלא ביזיון ארוך של הדת, הרוח והאתוס היהודי לדורותיו. אולי נדמים הם בעיני עצמם ובעיניי רבניהם כעובדי ה', אבל כפי שדברי ר' טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה מגלים, מעל לכל ספק, אין ספק שעובדים הם אל זר, משום שהרחמים (האהבה) היא סממן האלוהי ולא האכזריות והאלימות המוחה אותה. אולי כל האיכזור הזה הוא סממן של יהודים שאיבדו לחלוטין את זיכרון-ההגירה ואת כושר-הנדוד ועסוקים כל ימיהם בהטבת אחיזתם בארץ ובשליטה דכאנית על כל מי שאינו חולק עימם את אותה תפיסת עולם. כמוהם כאותם שליטים במזרח ובמערב שהיו נותנים לגייסותיהם להשתולל בחוצות ערי-היהודים כל אימת שמשכורותיהם עוכבו ולהשלים באמצעות ביזה את הכנסתם (רוסיה, רומניה, מרוקו ומקומות אחרים). אלו חשבו כי הרג מהגרים ומיעוטים היא זכות אלוהית וחברתית (המלך הומלך ברצון אלוהים ומעמדם החברתי מאפשר להם לטבוח) שהוענקה להם וגם אלו חושבים כך עתה. בעצם, אם נחדד  זאת, האם לכך כיוונה הציונות, שלימים ידונו כאן, ברצינות ובחוגים נרחבים, בצורך המתמיד להחזיק את האזרחים הלא-יהודיים החיים בארץ קצר? איכה הפכו רציחות למשהו שנדון ברצינות על יד שולחנות אוכל בנימה של צריך להבין ללבם של המרצחים-היהודים? היאך השיח הדומיננטי בחוגי השלטון המכהן עבר לעסוק בהגבלת צעדיהם של לא-יהודים, ממש כמו אותם בורגנים-אירופאיים שעודדו בשעתו את הגבלת זכויות היהודים, וזה נראה לרבים כל-כך דבר טבעי כל-כך?  ראיתי להביא כאן כמה קולות שיבהירו עד כמה הזיכרון היהודי אמור להזעיק אותנו כנגד בוזי האתוס היהודי, גם אם הם מזדהים כיהודים על פי לאומיותם ודתם.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

 

בתמונה: Ivan Aivazovsky (1817-1900), The Coast near St. Petersburg, Oil on Canvas 1835

Read Full Post »

kamataci2

*

אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו …  [אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 159]

*

מזה זמן רב אני חש, למגינת-לבי, כי המאבק החברתי נִטָּע עמוק בתחום התרבּוּת והאמנוּת, עד שהפך בלתי ניתן להפרדה ממנו, וכך אמן כבר אינו נשפט על ידי קהלו, כאדם-יוצר-סינגולרי, אלא כנציג של מגזר-חברתי או חוג פוליטי, ונושא דברם המובהק. זה אינו נכון לאופי התבטאויותיה של שרת התרבות מירי רגב בלבד, או לשירה המזרחית העכשווית, על הקהלים הרבים שהיא אוספת, אלא גם למיליה התרבותי הותיק, שיוצריו מעמידים עצמם שוב ושוב בראיונות או מול מצלמות, כנושאי קולהּ של שפיוּת-מדומה או טעם טוב או רציונליזם או אמות מידה תקינוֹת. לא הייתי מעיר על כך דבר, אבל זה מכאיב לי. הרבה דברים מכאיבים לי ולא תמיד אני כותב עליהם. כאן אני מוכרח לומר משהו, כי אני חש שקרבות פאנץ' וג'ודי הללו, לא רק שאינם מועילים, אלא בסופו של דבר הופכים את האמנות לגווניה לאיזו סוג של בריונות אקסטרוורטית. משהו שאין בו לא-עידון, לא-הפשטה, לא-מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה, אלא דבר-מה שיש בו הרבה מאוד דם-רע ודעות קדומות, ורצון ליישר קו עם חבריךָ. וכך, לא רק מירי רגב דורשת נאמנוּת בתרבּוּת. ישנם גם פרופסורים ואנשים בעלי השפעה בעולם האמנוּת, הדורשים נאמנוּת בתרבּוּת לטעמם (על פי מה שהם יכתיבו). כמובן, ממש כמו מירי רגב, הם משוכנעים בצדקת דרכם. ולכן, לא מעניין אותם מה שיש לאמנים לומר בשם אמנותם וכיצד עולמם הפנימי דובב אל העולם שבחוץ— מעניין אותם הרבה יותר לדעת שהם חושבים על כל דבר ממש כמוהם, ושכל מילה שהם יאמרו תעלה בקנה אחד עם אושיות עולמם.

מרקוס אורליוס, פילוסוף הנמנה על הסטואה המאוחרת, שאתרע מזלו והיה גם קיסר רומאי, ואת רוב ימיו בילה בקרבות-מערכה בגבולות האימפריה מוקף במוות מכל עבר, אפיין בספרו את האדם המושלם האידיאלי בעיניו, כך , שבין תכונותיו היוצאות מגדר הרגיל, הראויות להימנות, מופיעה התכונה: "…הוא משכיל להשתמש במה שנטוע בפנימיותו…" [מחשבות לעצמי,מיוונית: אברהם ארואטי, בנימינה 2012, ספר שלישי, עמוד 43]. להערכתי זוהי אולי התכונה החשובה ביותר בכל פעילות אמנותית או מחשבתית: היכולת להביע את עולמך הפנימי (האידיוסינקרטי) למישרין. זוהי תנועה הדורשת התבוננות עצמית, הבנה עצמית; יכולת להשמיע דברים שטרם נאמרו; מתוך הפער הזה השריר שבין הדברים המתרוצצים בפנימו של אדם ובין הדברים השגורים המתרוצצים במציאות העולם. הפער הזה הולך ונמחה מלב, או נדמה כזכרון-עמום מעולם עתיק. בין היתר, משום שבתרבות של רייטינג, פלייליסט, ופייסבוק— אדם צריך לשאת חן או לעורר רתיעה, לייצג, לדברר, לשווק, לעורר מהומות, להשיג קהל— כולן תכונות המתייחסות לכושר ההסתגלות של אדם לחברה או ליכולותיו הכריזמטיות לאסוף סביבו קהל-המונים או לכושרו לעורר קהל לפעול כך או אחרת; ההיפך הגמור לדידי מן הנדרש מאמן או הוגה, שעתים נחוצה לו תקופה של בדידות ושל התבודדות: ישיבה מול ים;הליכה ביער;  שהות כדי לדובב קימעא את עולמו הפנימי, שאף פעם אינו נהיר לו עד תום.

בעצם, בעולם בו אנו חיים הולכים ונמחים הדברים שלפנִים הבחינו בין אמרגן, דובר, איש יחסי ציבור, פעיל חברתי, פוליטיקאי ובין אמן והוגה. 'אתה חייב לדחוף את עצמךָ', 'אתה חייב להתייחס אל זה כמו אל עסק', 'אתה חייב לצמוח כל הזמן', 'אתה חייב לשמור על נִראוּת'. לא המצאתי את הצטוטים האלה. כולם נאמרו לי על ידי אנשים שביקשו להשיא עצות טובות. לפעמים אני מבין שאין שום אפשרות אחרת, ואלמלא זה היה כה עצוב שזה כך, וכל כך מעוות בעיניי, הייתי כבר מוריד על זה דמעות-שָׁליש או שְׁלִיש בקבוק אלכוהולי — אבל זו המציאות לאשורהּ, כמו קיר שאין להזיזו.  ואני חש אותו כבר שנים אחדות לא רק כאשר מדובר בפעילות אמנותית אלא אפילו במחקר אקדמי. תמיד יש לכוון לטעמם של אחרים. אין דבר המרע יותר את סיכוייך מאשר לא-להיות-נאמן-תרבותית  (לא שותף באג'נדה) לאנשים שאליהם שלחת מאמר . בעצם גם העולם האקדמי, מעבר לפוליטיקה שתמיד ארוגה בו, הוא עניין העומד על כך שכדי להתקדם במעלה מערכת, עליך להתאים את פרסומיךָ לרצונם של העורכים בכתבי העת המובילים, או אם מדובר בפורומים או בכנסים— לומר רק את מה שרוצים שתאמר בפומבי. עליךָ לרצות אותם ואת תפיסת-עולמם, כדי שייתרצו להרשות לך להשמיע את קולךָ בביתם (והם ייתנו לך להרגיש היטב-היטב שזה ביתם), וכך הופכים את האינטלקטואל-החופשי, בן המקום, לסוג של עובר-אורח-משועבּד, ודוחקים כל העת את מי שלא-נאותים-להשתעבד לנורמות המושָתות עליהם ונועלים פעמיים במפתח את הדלת, ואז כמובן  טוענים שהם עושים זאת כשומרי סף של המידות היפות-הנעלות, הפלורליזם, רב-התרבותיות, החופש לחשוב ולהביע.

וכך בעצם אני מוצא עצמי לעתים, למשל כעת, יושב על יד המחשב, ובלי משים, מפזם לעצמי בצרפתית שאיני יודע ממש (לא על בוריהּ), מלים של ז'ק ברל, על שתיין המבקש ממוזג עוד כוס: "חבר, מלּא הכוס/ מלּאהּ לרויה/ ואחר-כך אלך/בּלי להזיל דמעה/אני שר ונוגן, אך/נמאס לי מחיי/ חבר, כּוֹסִי מלּא/ חבר, כּוֹסִי מּלא". וחי חיוכי, לא מתחשק לי להיות נאמן לא למשקה מסוים ולא למוזג מסוים, ובעצם גם איני מעוניין להיות שיכור. פשוט מפני שאני מתקשה לשכוח את המציאות אליה אתעורר אחר-כך. ומה כל זה עוזר לי, גם התלונה המסוחררת הזאת, אם בכל מקום חיצוני אני מתקשה למצוא חירות, ובינתיים, כולם מבהירים לי עד כמה אני חופשי, אבל אני יודע— השיעבוד נמשך.

אל מי אני בעצם מדבר? אני נמצא בתוך עולם שבו האדם הולך ונהפך לאפליקציה של אדם, וכאשר אתה עובד אצל חברה או מערכת, בעצם,  מעבידךָ, על פי רוב, חווה אותךָ כאפליקציה בסמרטפון שלו, שתפקידהּ לעשות לו נוח, לא לאתגר ולא לערער חלילה על דרכיו (בלי שאלות; ללא סימני שאלה). וסימון וייל כותבת: "הזולת. לראות כל בן-אנוש (בצלמךָ) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו' [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 163]. אבל אנו חיים במקום שתרבותו כלל אינה עומדת על האתוס הקשוב והרואה הזה (ומי באמת מקיים עולם מלא שכל יושביו חופשיים הם וכל אחד מהם סובב אותו היקום?). אנו חיים בחברה שבהּ מחנכים אנשים לחשוב שהקבוצה החברתית-פוליטית אליה הם משתייכים, היא לב-היקום, מרכז העולם, העם הנבחר, וכל היתר הם אפליקציות שנועדו לסובב אותם, וניתן לדכאן, להסירן, לסוגרן, לצמצמן; תרבות של אנשים בעלי-עמדה, הטורחים להבהיר כי כך או אחרת, תמיד תהיה בשעבוד זה או אחר, ומוטב לךָ לרצוע את אזנךָ כבר, וגמרנוּ; שולחים לך חיוך של חברוּת-פטרונית (החוק לצידנוּ) ומבהירים שמוטב לךָ לא לעשות מזה עניין.

*

*

בשלישי הבא, 19.4.2016, 20:00, פתיחת תערוכה במוזאון תל-אביב, לאמנית הרב-תחומית, מאיה ז"ק, שהוא גם ערב השקה לספר-אמן שלהּ. אני אהיה שם. בואו גם אתן/ם. חלק ניכר מן הדברים שיינשאו שם יוקדשו לפאול צלאן אשר יום השנה לפטירתו חל למחרת (20.4).

*

בתמונה: Eikoh Hosoe, Kamaitachi No.8, (Photographed in) 1965©

Read Full Post »

Umberto Boccioni1

*

הַסְּתָו הֵחֵל בְּרַעַד; בְּהַשְׁלָכָה לָרְחוֹב. 

הַנַּעַר הַדּוֹבֵר בִּי, פַּקָח עֵינָיו,

הוֹצִיא אֹותִי לַקּוֹר.  

אֲינִי זוֹכֵר כֶּיצָד אֵרַע הַדָּבָר; הֵיאַךְ הִגַעְתִּי הֵנָה?

עָלָי לִשְׁמור בַּקְבּוּק שֶׁל סְתָו תַּחַת הַכִּיּוֹר .

ַ*

יַרֵחֲ, כְּמוֹ עֵינוֹ הַיְּחִידַה שֶׁל פּוֹלִיפֵמוּס

שוֹטֵר מַקוֹף, הַמְּבָקֵּשֹ כּוכָבִים עֲבַרְיָינִים—

אֲנוּ יָצָאנוּ מִן הַסֵּדֶר, כַּמָּה יָצָאנוּ מִן הַסֵּדֶר,

בִּשְׂדות-הַקְּרָב וּבַתּוֹרִים לַקַנְיוֹנִים.

*

אָדָם צָרִיךְ לִבְחוֹן עָצְמוֹ הֵיטֶב תַּחַת מנוֹרַת-הַלּילָה

לִשְׁאֹל: הָעוֹדֶנִּי אָדָם, הַאִם הָיִיתִי אֵי פָּעָם?

לִידַע אֶת חֹסֶר הָאֶפְשָׁרוּת לְהָשִׁיב עַל הַשְׁאֵלַה

לָשֵׂאת בְּפִכָּחוֹן אֶת חַלְחְלָּת-הַמַּוֶת.  

*

אֵיךְ הֶעָלִים חוֹבְשִׁים אֶת הָרְחוֹבוֹת

מִפִּצְעֵי הַָחמָה שֶׁל הַקּיִַץ

אֲנִי רוֹצֶה לְהַחֲלִים, לְהַאֲמִין שׁוּב בַּשָֹּפָה;

לִיתֶן אֶל לֵב כִּי לֹא נֳגַּע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד עוֹד קַיִן.

*

זְמַן לֹא רַב אַחַר הַשְׁקִיעָה

הָרָדְיוֹ יְמָלְמֵל הוֹדַעוֹתָיו,

הַלְוַאי אֱהְיֶה קָשוּב לַדְּבּור הַנִּסְתָּר

הָעוֹבֵר בָֹּרְחוֹבוֹת הַלּיִָל.

 

[שוֹעִי רז]

*

הערב, 25.11.2015,  במסגרת פסטיבל הג'ז של תל-אביב, שם טוב לב והאורקסטרה של אבי ליבוביץ'  

*

 

*

שלוש סיבות שאדלג באהבה מחר 26.11.2015 אל מוזיאון פתח תקוה לאמנות לפתיחת התערוכה הזאת.
1. האמנית מאיה ז"ק.
2. עבודה של ז"ק בשם "אופקים שבורים" שאני מאוד מחכה לראות [ספריה יהודית גדולה במיוחד ומגוונת במיוחד (יש לי בּהּ חלק פּעוּט)].
3. הופעה של ויקטוריה חנה.
בואו גם אתם/ן.

bibli
**

בתמונה: Umberto Buccioni, States of Mind II: Those Who Leave, Oil on Canvas 1911

Read Full Post »

zack

*

כָּל הַלָּיְלָה חָשַׁבְתִּי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיך לְהַדְלִיק נֵר

וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם

בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.

[זלדה, מתוך: 'כל הלילה בכיתי', שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1985].

 

לפני כמה חודשים הציעה לי ידידת לב, האמנית והמרצה לאמנות בבצלאל, מאיה ז"ק, ליטול חלק בעבודה משותפת שלה עם Stuben21  בוינה, אופקים שבורים: שטיבלך בתוך המוזיאון — שמהּ, עבודה שתוצג בהמשך השנה בחללו של מוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת התערוכה גוף/ספר (אוצרים: דרורית גור אריה ורפאל סגל).  עבודתהּ של מאיה תכלול הצבת ספריה יהודית גדולה בחלל המוזיאון אשר תכלול כשמונה מאות ספרים ויותר שייצגו את תרבות הספר היהודית לכל ענפיה ורוב גווניה. מאיה ביקשה אותי בכלל חוקרים, יוצרים ואינטלקטואלים אחרים (בין עשרה לעשרים) לשלוח להּ רשימה של כ-40 ספרים יהודים שאני חושב שמוכרחים לתפוס מקום בספריה הזאת.

זה לקח לי זמן. לא רציתי לעשות זאת כלאחר יד. רציתי ליצור רשימה שיהיו בהּ כרכים במהדורות טובות, וספרים אחרים, חלקם ידועים פחות ליודעי-ספר, שקשה לי לתאר מבלעדיהן את תולדותיה של תרבות הספר בקרב היהודים.

לבסוף, שלחתי ביולי רשימה של מעל מאה ספרים. כבר קיבלתי איזה משוב על ההשקעה הרבה, וגם משוב על העבודה שאיסוף הספרים מחייבת (השאלה מספריות שונות; רוב הספרים אינם זמינים למכירה או אינם מצויים בספריות עירוניות). ובכל זאת, אני חש כי בקשתהּ של מאיה הוציאה אותי למסע בתוך עצמי, סוג של מפה של דרך אליה יצאתי לפני כ-18 שנה בעקבות אוצרות הספרוּת היהודית. עם סיוּם הרשימה והגשתהּ הדמעות ירדו מעצמן. זה נשמע מוזר, יש מעט מאוד דברים שמביאים אותי לידי דמעות. עם זאת,אני מן אדם כזה שבעבר פרץ בבכי באמצע ספריה כשהביאו לעיניי כתב יד של חיבור שנכתב על ידי ר' אלעזר מוורמס, שחיפשתי שנים; או כאשר ידיד מן האקדמיה של הלשון העברית בגבעת רם, הראה לי ספר מורה הנבוכים  כרוך בכתיבת יד תימנית מן המאה התשע-עשרה, המצוי בידו, ונכתב בערבית-יהודית בידי אבות אבותיו. אני משתף כאן את הרשימה ברשותהּ של האמנית מאיה ז"ק; קודם-כל הואיל והרשימה הזאת היא אחד הדברים המרגשים ביותר בהם נטלתי חלק בשנה החולפת, וכן, מאחר שזהו בפרוש אינוונטאר של כתבים וגם סיכום-זמני של מהלך בחיים. מרבית הספרים המוזכרים ברשימה שינו אותי כאדם, ולמען האמת, לא רק שלא סגרוּ אותי על מנעול ובריח בעולם הספר היהודי, אלא שימשו כמאיצים וכטריגרים להתעמקות בכתבי תרבויות מקבילות/ נוספות (מעמיקות/ים ודאי ישימו לב מה יש בהּ ומה אין בהּ); חלק מן הספרים ממש שמרוּ עליי בעִתים קשות. הרבה מעבר למה שאוכל למסור אי-פעם. פעם כתבתי במקום אחר: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. ברשימה הזאת יש מן הבכי הזה, הארוך.  

*

  • המשנה על פי כתב יד קויפמן-בודפסט, ירושלים תשכ"ח.
  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספרית ליידן, הקדים מבוא וערך יעקב זוסמן, האקדמיה הלאומית ללשון העברית והאוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • מדרש רבה על חמשה חומשי תורה וחמש מגלות ועליו הרבה פירושים, וילנה תרל"ח. 
  • סינופסיס לספרות ההיכלות, מהדורת פטר שפר בהשתתפות מרגרטה שליטר והנס גיאורג פון מוטיוס, טיבינגן 1981.  
  • ספר יצירה עם פרשנים שונים, כולל הפירוש המיוחד לראב"ד שכתבו ר' יוסף שלום אשכנזי, ירושלים תש"ן.
  • ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי, פירוש ספר יצירה [כתאב אלמבאדי], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים תש"ל.  
  • שלמה אבן גבירול, מקור חיים, מהדורת יהודה בלובשטין ואברהם צפרוני, הקדים מבוא יוסף קלוזנר, תל-אביב תרפ"ו, דפוס צילום ירושלים תשל"א.
  • שלמה אבן גבירול, כתר מלכות, מהדורת דב ירדן, תל אביב 2006.
  • שלמה אבן גבירול, שירי החול, מהדורת חיים שירמן וחיים בראדי, הוצאת שוקן: ירושלים 1974.
  • בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות [כתאב אלהדאיה אלי פראיץ֗ אלקלוב], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים    
  • משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים [כתאב אלמחאצ֗רה ואלמד֗אכרה], מהדורת מקור ותרגום מערבית יהודית א"ש הלקין, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה.
  • אברהם אבן עזרא, יסוד מורא וסוד התורה, מהדורת אוריאל סימון, רמת גן   
  • נתנאל בירב אלפיומי, גן השכלים [בסתאן אלעקול],  מהדורת מקור ותרגום ר' יוסף קאפח, ירושלים תשמ"ד.   
  • משה בן מימון, דלאלת אלחאירין, מהדורת יששכר יואל: תל-אביב תרצ"א.
  • משה בן מימון, מורה הנבוכים, העתקת שמואל אבן תיבון, עם פירושי האפודי, שם-טוב, אשר קרשקש ויצחק אברבנאל, ירושלים תש"ך.   
  • משנה תורה לרמב"ם: מדע ואהבה, הספר המוגהּ: מהדורה פקסימילית של כתב יד הונטינגטון 80 ונספחים, מהדורת ש"ז הבלין, מכון אופק וספרית פרידברג: ירושלים וקליבלנד תשנ"ז.
  • תנחום הירושלמי, אלמרשד אלכאפי [המדריך המספיק], מהדורת הדסה שי, ירושלים תשס"ה.
  • יוסף אבן עקנין, התגלות הסודות והופעת המאורות: פרוש שיר השירים, מהדורת תרגום אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה' [כפאיה אלעאבדין], תרגם מערבית-יהודית: יוסף דורי, בעריכת שמואל מילר ויעקב וינסלברג, ירושלים תשס"ח.  
  • ספר מאזני צדק: חברו הפילוסוף הגדול אבו חאמד אלגזאלי והעתיקו מלשון הגרי לעברי החכם ר' אברהם בר חסדאי, מהדורת יעקב גאלדנטהאל, לייפציג ופריס 1839.
  • ר' יהודה החסיד (מיוחס לו), ספר חסידים, מהדורת יהודה הכהן וויסטינעצקי, ברלין תרנ"ב.
  • אלעזר מוורמס, סודי רזיא א-ב וספר השם, מהדורת אהרן אייזנבך, ירושלים תשס"ד.
  • ר' אברהם בן עזריאל, ערוגת הבשם,  מהדורת א"א אורבך, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ט-תשכ"ג.
  • שמואל אבן תיבון, מאמר יקוו המיים, מהדורת מרדכי ביסליכיס, פרסבורג 1837.  
  • יצחק אבן לטִיף, צורת העולם, מהדורת זלמן שטרן, וינה 1860.
  • שם טוב אבן פלקירא, ספר המעלות, ברלין תרנ"ד.
  • משה אבן תיבון, פירוש על שיר השירים, ליק 1874.  
  • [ר' משה בן נחמן], כתבי רמב"ן, מהדורת ח"ד שוול, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' יוסף ג'יקטילה, שערי אורה, עם ביאור ר' מתיתיהו דלאקרוט, ורשה תרמ"ג.
  • ספר הזֹהר, מהדורת ראובן מרגליות (על פי דפוס וילנה): מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ס.
  • תיקוני זֹהר עם ביאור הגר"א [ר' אליהו בן שלמה זלמן מוילנה], מהדורת שמריה צוקרמאן, וילנה תרכ"ז.
  • ר' מנחם רקנאטי, פירוש התורה, בתוך: ר' מרדכי יפה, לבוש אבן יקרה שהוא ספר הרקנט עם ביאוריו,  הוצאת זכרון אהרן, ירושלים תש"ס.   
  • ר' לוי בן גרשם, מלחמות השם, ריווה דה טרנטו ש"ך (1560) [ישנן מהדורות צילום חדישות]
  • שלשה קדמוני מפרשי המורה [שם טוב אבן פלקירא, יוסף אבן כספי, משה בן יהושע נרבוני], ירושלים תשכ"א. 
  • יצחק אלבלג, ספר תיקון הדעות, מהדורת יהודה אריה ויידא, ירושלים תשל"ג.
  • יצחק פולקר, עזר הדת, מהדורת יעקב לוינגר, תל אביב תשמ"ד.
  • ר' אליהו דלמדיגו, בחינת הדת, מהדורת יעקב יהושע רוס, תל אביב תשמ"ד.
  • יהודה אברבנאל, שיחות על האהבה, תרגם מאיטלקית: מנחם דורמן, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ג. 
  • ר' עזריה דה רוסי (מן האדומים), מאיר עיניים, מהדורת דוד קאססל, ירושלים תש"ל.  
  • ר' יהודה מוסקטו, נפוצות יהודה, בני ברק וניו יורק תש"ס.
  • ר' אלעזר אִַזִכְּרִי, ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד.
  • ר' יהודה לוואי בן בצלאל, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, ירושלים תשנ"ח.   
  • ר' משה קורדוברו, ספר פרדס רימונים, מהדורת יוסף חסיד, ירושלים תשנ"ח.  
  • ר' משה קורדוברו, ספר האילימה, לבוב תרמ"ה.   
  • ר' מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, ירושלים תשס"ז.
  • ר' ישראל סרוק, לימודי אצילות,  מונקטש תרנ"ז.
  • ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר פאפארש, ורשה תרנ"א. 
  • ר' אפרים פאנצ'ירי, גלא עמיקתא, הוצאת זכרון אהרן: ירושלים תשס"ט.  
  • ר' אברהם כהן די היררה, בית אלוהים/שער השמים, מהדורת נסים יושע, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשס"ג.
  • ר' ישעיה הלוי הורוביץ, שני לוחות הברית, ירושלים תשכ"ג [שני כרכים].
  • ר' נתן שפירא, מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על  (פרשת) ואתחנן, בני ברק תשנ"ב.   
  • יוסף שלמה דלמדיגו, נובלות חכמה,  באזל שצ"א (1631) מהדורת צילום, ירושלים תש"ל.  
  • כתבי ר' יצחק אבוהב דה פונסקה וחכמי ריסיפי ואמשטרדאם, מהדורת יוסף דוד ווייטמאן, מכון ירושלים: ירושלים תשס"ז. 
  • ר' שמואל אבוהב, ספר הזכרונות,  הוצאת אהבת שלום: ירושלים תשע"ד.
  • ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003.
  • גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז.
  • אבי אלקיים, המסע לקץ הימין: בשורת הגאולה השבתאית למשורר משה בן גדעון אבודינטי, הוצאת כרוב: לוס אנג'לס תשע"ד.
  • מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשל"ג. 
  • [מחבר אנונימי], חמדת ימים, בני ברק תשע"א [שלשה כרכים].
  • יהודה בן אלעזר, חובות יהודה,  מהדורת אמנון נצר, יד בן צבי: ירושלים תשנ"ה.
  • גליקל המל, זכרונות (1719-1691), תרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים תשס"ו.   
  • ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה,  מהדורת חיים פרידלנדר, בני ברק תשנ"ב.
  • ר' ברוך מקוסוב, עמוד העבודה, טשרנוביץ' תרכ"ג.  
  • ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מעגל טוב, מהדורת אהרן פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ד.
  • ר' יהונתן אייבשיץ (מיוחס לו), שם עולם: אגרות ותשובות בחקירה אלהית ובחכמת הקבלה, וינה (וויען) תרנ"א.   
  • שלמה מימון, חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו, תרגם מגרמנית: י"ל ברוך, הוצאת מסדה: תל-אביב תשי"ג. פורסם מחדש: הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב 2009.  
  • ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, ניו יורק תרכ"א (מהדורת צילום של דפוס וילנה 1837, 126 עמודים)
  • ר' יוסף חיים מבע'דאד, דעת ותבונה, ירושלים תשס"א.
  • אליהו בן אמוזג,  ישראל והאנושות, תרגם מצרפתית: שמעון מרכוס, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ז.  
  • אדמונד הוסרל, משבר המדעים האירופאיים והפנמנולוגיה הטרנסצנדנטלית, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1996.  
  • הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, תרגם מגרמנית: צבי ויסלבסקי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1971.
  • פרנץ קפקא, המשפט, תרגם מגרמנית: ישורון קשת, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1989.
  • פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו,  תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1998.
  • ח"נ ביאליק, שירים, הוצאת דביר: תל אביב תשנ"ח.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש ירושלים והמשען לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003.
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי (1930-1870),  בעריכת: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • ש"י עגנון, בלבב ימים, ש"י עגנון, בלבב ימים, בצירוף הערות, ביאורים ומראי-מקומות מאת שמואל גדון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1967.
  • סטפן צוייג, העולם של אתמול, תרגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן, תל אביב 2013.
  • ברונו שולץ, חנויות קינמון/ בית-המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב, רחל קליימן, יורם ברונובסקי. הוצאת שוקן: ירושלים ותל-אביב 1979.   
  • סימון וייל,  הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר,  הוצאת כרמל: ירושלים 1994.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.    
  • ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987.
  • דוד פוגל, כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998.
  • אודט אלינה, בלי פרחים ובלי כתרים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: אנה ברוייר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011,
  • פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989.
  • ז'אן אמרי, מעֵבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994.
  • נלי זק"ש, מִדוּמָה: שירים, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ם.
  • עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, בעריכת  ז'ואל הנסל,  הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגמו מצרפתית: אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1994.
  • ליאו פרוץ, בין תשע לתשע,  תרגמה מגרמנית: חנה לבנת, הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1993. 
  • לודוויג ויטגנשטיין,  חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1995.
  • אלזה מורנטה, אלה תולדות, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995.
  • ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978.
  • אבות ישורון, קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב תשל"ח.
  • אדמון ז'בס,  ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1990
  • דוד שחר, היכל הכלים השבורים, ספרית פועלים: תל אביב 1969; פורסם שוב עם תיקונים: דוד שחר, קיץ בדרך הנביאים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2000.  
  • דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית-קרואטית, דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב תשנ"ד .
  • איציק מאנגער,  אנטאלאגיע פון יידישע פאלקסלידער: דער איציק מאנגער באנד [זיביעטער באנד], בעריכת סיני לייכטר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשס"ד.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.  
  • ז'ורז' פרק עם רובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • ז'ורז' פרק, איש ישֵן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • זלדה (שניאורסון-מישקובסקי), שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1985.   
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב תשס"ה.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית ספרים: תל אביב 2012.
  • אדון השלום: לקט תפילות לשלום במסורות היהדות, הנצרות והאסלאם, הכל נסדר ולוקט בידי ד"ר אבי אלקיים השיח' ע'סאן מנאס'רה והרב רוברטו ארבּיבּ: הוצאת אידרא: תל אביב 2015. 

 *

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה למעלה: Maya Zack,The Mystical Shabbat,Installation, The Jewish Museum of Vienna ©

Read Full Post »