כֻּלָּנוּ מַשְׁתִּינִים בַּקִּיר שְׁלוּלִיּוֹת חֲלוֹם

*

זוהי רשימת זיכרון. יש בה הכרח, וחובה ורצון. גם קצת בלבול ותהום. בשבת נפטר המשורר יחיאל חזק (2022-1936). חיליק היה המורה לספרות שלי בכתות י"א-י"ב. עשיתי חמש יחידות בספרות אף שלא למדתי במגמה הספרותית. חיליק וידידתו המורה לספרות, ציפי גיא, שלימדה אותי בכתות ט'-י', הרחיבו מאוד את דעת בן-העשרה שהייתי. ציפי שלחה אותי לראשונה לקרוא את צ'כוב, קפקא ולורקה ומדי פעם הדליפה לי שמות נוספים. והיא מאוד אהבה את ביאליק; חיליק הקים ידידות ביני ובין ציבור משוררים ישראליים: אסתר ראב, שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל (שירתו למבוגרים), אנדד אלדן, נתן יונתן, אבות ישורון, יאיר הורביץ ובפרוזה עם: ברנר, גנסין, ס' יזהר ודוסטוייבסקי – רק לימים שמתי לב שכולם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד או בספרית פועלים, גם בחיליק עצמו היתה איזו מגמה ציונית-סוציאליסטית (הוא היה בן קיבוץ אפיקים), שחלקה נכזבה בעטיין של מלחמות, התנחלות וחמדת-ההון, אבל בכל זאת הוא העביר תוכנית בחמש יחידות ספרות שחלק מתוכהּ היה קרוי "הטעם והמחיר של החיים בארץ ישראל" – כאח שכול [אחיו המשורר בארי חזק נהרג בקרב סרפיאום במלחמת יום כיפור; את שירו הנודע "ריבונו של עולם" שלימים זכה ללחן ולביצוע של ברי סחרוף (2003); שיר שהכרתי מחיליק, כשהייתי כבן 17] וכלוחם במבצע קדש, שם גם נפצע – הוא הרבה להדגיש את המחיר  על פני הטעם, וניכר בו לא מעט זעף, כקיבוצניק לשעבר, על המקום הקפיטליסטי, הכיבושי (בימים ההם גם לבנון היתה על הפרק) וההתנחלותי, שאליו הלכה והתמסרה החברה הישראלית בשלהי שנות השמונים ובוז שלא הצליח להסוות לאידיוטיזם של המסתובבים במרכזי הקניות הגדולים ורואים ברכישת מותגים תכלית כשלעצמהּ. הייתי אומר, שהיתה טבועה בו בשנים שבהן היה מורי לספרות (1991-1989),איזו תכונה אֶלֶגִית, סופדת יותר מאשר מכוננת. לא אומר שהוא ספד לישראל החילונית, כי אם ספד לישראל החילונית הסוציאליסטית-שיוויונית-פועלית, שבהּ גדל וחונך (בתנועה הקיבוצית) בידיעה שבניגוד לחלומם של מייסדי הקבוצות להקים תרבות עובדת רב-דורית, כל הפרוייקט הזה הוא כבר בבחינת עולם עובר. לפעמים, הכין לי מבחנים ייחודיים שבהן שאלות על יצירות ואמנים שלא נכללו בתוכנית הלימודים ולא קראנו בכיתה; לעתים, נתן לי לכתוב חיבור, נגד הכללים של משרד החינוך, פשוט להשתולל על הדף, וכך העליתי על הכתב איזה סיפור על טביעתה של תל-אביב כאניית מעפילים גדולה, כשהתורן של הקרייה נותר לשקוע אחרון, כמו הפיקווד של קפיטן אחאב. הוא מאוד שמח כשהחלטתי ללכת לגרעין נחל דרך תנועת הנוער העובד והלומד [אבל הגרעין התפרק עוד הרבה לפני תאריך הגיוס שלי ואותרתי לחיל המודיעין]. וכך, מאז 1991 דיברנו בינינו פעם אחת יחידה. בשנת 2013 השתתפתי על גג בית ביפו באירוע באירוע ל"ג בעומר, שם אמרתי דברים על הקשרים וזיקות בין דמותו של רשב"י בספר הזוהר ובין סיפורי הנביאים של המחבר הערבי, בן המאה האחת עשרה, מחמד בן עבדאללה אבן כִּסַאאִ'י. לא הבחנתי בו בתחילה, כי היה זה ערב בנוכחות קהל רב. הוא הגיע על מנת להודות לי על העיון המשווה שמצא חן בעיניו, ושאל אותי מהיכן אני. עניתי בחיוך: "מגבעתיים, תיכון קלעי". הוא חייך את החיוך-שלו שזכרתי. דיברנו קצת על העבר. הוא לא זכר אותי כלל. הודיתי לו על שהיה מקור השראה ואחד היחידים שראה לנכון לעודד אותי ככותב.  בתווך חלפו 22 שנה והוא היה אז כבן 77. 

   חשוב לומר, מפני שלא אמרתי  – היה בו גם הומור סרקסטי דק; כזה מן דודן רחוק של מאיר אריאל (שגם הוא היה קיבוצניק ממשמרות שעבר לדור בעיר), לא רק מצד השתייכותו הקיבוצית ואהבת הנוף והטבע, אלא מין שפע שיבוצים ממקורות שונים, בעיקר מקרא ושירה עברית מימי הביניים ואילך, שהיו מתלווים לדיבורו. ומי שהיה עומד על יסודם היה מתחייך בשובבות או צוחק בקול גדול. זה בא בדרך כלל על חשבונם של אנשים, אבל הם לא היו מבינים ממילא את עומק דבריו, ולמה רמז הרומז; וכך גם לא היו נעלבים מדבריו. 

    אני רוצה לכתוב כמה שורות על שלושה קטעי שירים שכתב (פרסומו הראשון היה בשנת 1959); שבעיני קולעים במדויק ובדקות לאדם שהכרתי, כמו שהכרתי. אלו הם בכוונת-מכוון קטעי שירים ולא שירים שלימים, מפני שלדעתי הם מבהירים את החדוּת שהיתה באיש, ששיריו נטו להיות ארוכים מאוד, לעתים פואמות בנות כמה עמודים, ואילו לשיטתי, הוא תמיד היה אמן הניסוח הקצר (היה בו גם משהו מאוד עמיחאי וגם מרוחו של פגיס, למרות שאני לא זוכר שהוא אי-פעם לימד אותנו פגיס). כל פעם ששבתי לקרוא איזה קובץ, תהיתי אם הוא היה מתפתח אחרת כמשורר – לוּלא היה מתחיל את כתיבתו היצירתית בהשפעת הפרוזה של ס' יזהר, הפואמות של ביאליק והאלגיות של טשרניחובסקי ואלתרמן על המלך שאול (את כל אלו גם היטיב מאוד ללמד), אלא דווקא בנוכחות משוררים סיניים או יפניים קדומים (בדורי כבר נכחו תרגומים משל דן דאור, יואל הופמן, חנוך קלעי ויורי גראוזה; בדורו–  קצת לאה גולדברג. דאו דה צ'ינג תורגם ליידיש הרבה קודם שתורגם לעברית):

*

"כֻּלָּנוּ מַשְׁתִּינִים בַּקִּיר

שְׁלוּלִיּוֹת חֲלוֹם" 

[יחיאל חזק, "ראיתי את השער", בגידה: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב: 1983, עמוד 43].

*

    ראוי להתעכב על אמנות השיבוץ של חיליק. הוא כמובן לא רמז כאן להשתנה קולקטיבית ישראלית אצל איזה קיר סימבולי של זרם החלומות אלא רמז כאן ל דברי הנביא אחיה (השילוני) לאשת המלך ירבעם: "לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א' י"ד, 10) הנשנים בדברי הנביא אליהו לאחאב עצמו לאחר פרשת כרם נבות ורציחתו: "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה' / הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל  / וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' כ"א 22-20) ושבים ובאים בדברי אלישע (תלמידו ממשיכו של אליהו), השולח את אחד מבני-הנביאים למשוח בשמן המשחה, את יהוא בן נמשי למלך ישראל במלים: "וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' ט', 8). כלומר, מדובר בקללה רב דורית החלה על מלכי ישראל, מצד שלא יהיה לאלו המכעיסים את האל משתין בקיר, כלומר: שהאל  יימנע מהם יורש וממשיך לשושלתם. נחזור לשיר – הואיל וכולנו יורשים וממשיכים של הדורות שקדמו לנו, על-פניו מצופה היה שנמשיך את דרכם אבל חיליק כבר הבין שכמו שהוריו יצאו משרשרת הדורות היהודית בשל החלום לייסד חברה חילונית עובדת ושוויונית בפלסטינה (לימים מדינת ישראל); כך גם הוא הלך אחרי חלומו – הספרותי והפואטי; וכך גם ממשיכי דרכו, יטילו כל אחת ואחד בתורהּ או בתורו את חלומותיהם על העולם וינסו להביאם לכדי ממשות. השושלת תתקיים אך תהפוך לטלפון-שבור (כל דור לא מבין עד תום את הכוחות המניעים את קודמו או את זה שאחריו). המציאות לא תיענה לחלומות גדולים מדי על תיקון עולם, חברת-צדק, יצירה חופשית. המציאות עצמה אינה ניתנת לריפוי: הפרנסה קשה; החלודה אינה נחה, ובכל זאת – אנשים אינם מניחים לחלומות וטוב שאינם מניחים. הם אפילו מניחים צאצאים בעולם, לא בהכרח על מנת שיהיו ממשיכי הדרך, אלא על מנת שיוסיפו לחלום על עולם טוב יותר, ואפילו במציאות שבהּ הבערוּת, הבריונות והשחיתות נגסו כבר בכל חלקה טובה. עדיין אפשר לנסות לחלום.

   קטע שיר נוסף לקוח מתוך תיאור קרב:

*

"גַבַּת עֵינִי הָיְתָה קְרוּעָה מִן הַשְּׁבָבִים אֲשֶׁר

נִתְזוּ בָּהּ, וְהַלָּיְלָה כְּמוֹ מַכְבֵּשׁ נָסַע

… אָרְכָה הַמִּלְחָמָה אָרְכָה. לֹא מַתִּי, עַל

עוֹר הַתּוֹף הִבְהִיקָה תְּמוּנָתֵךְ נִשְׁכַּחַת.

…

הַחַיָּלִים צָלְחוּ אֶת הַנָּהָר כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי".

[יחיאל חזק, "מלחמה היתה בארץ", אתה על פניי:  שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1967; נדפס גם בתוך:  שירים ליריים: מבחר מן השירה העברית החדשה, בעריכת מתי מגד, הוצאת מסדה: רמת גן 1970, עמוד 248].

*

המלחמה כאן מתוארת ככח עז, פטאלי. כזה העוקר אדם מחייו, ממעגלי-זהותו, מכל מה שחשב שהם החיים עצמם. הוא נמצא, אפילו בשדה הקרב, תוהה ובוהה על הפער הבלתי נתפש בין חיי הצבא ובין החיים הרחוקים שבהם היתה לו אהובה, שעתה היא רק זיכרון רחוק, עד כדי שצריך הוא לחוויה סינסתטית (לשמוע את תמונתה) על-מנת ליתן לה נוכחות. הייתי אומר, שחיליק כאן היטיב להעביר את התהום הרובץ בין חייו הפנימיים של החייל, שאינו אלא פרט בתוך המוני פרטים נעים ומתנועעים להמית אלו את אלו, ובין עולמו הפנימי – שבו הוא ממשיך לתור ולהיזכר, לעתים בקושי רב, במה שהאמין לפנים שהם החיים עצמם. המוות בשיר אינו המוות הביולוגי דווקא, אלא המוות הוא הרגע שבו עשוי החייל לשכוח את האהבה שבתוכו ואת העולם שבו התהלך טרם התגייס או גוייס. אני זוכר את עצמי, בכמה סיטואציות צבאיות, שבהן חשתי דברים מאוד דומים, מתהרהר בשורות האלה של חיליק חזק לבל אשכח את מיהותי, השוכנת מעבר לתפקיד הצבאי או לפקודה שקיבלתי. אני חושב שלפחות פעמיים האינטואיציה הזאת הצילה חיי אדם, גם כאשר המערכת הצה"לית היתה די אדישה להם.

   לבסוף השורות הבאות מתוך השיר "אות קיץ והבל" מתוך ספרו, להשיב אש לאש (הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003):

*

"הַנְּחָלִים יָבְשׁוּ וְעַכְשָׁו אַכְזָב,

אֵין נְהָרוֹת סָבִיב וְכָל

הַלִּוְיָתָנִים כְּבָר מֵתוּ, אֵין עֲנָקִים וְאֵין

נְפִילִים".

*

    האם יכולתי להבין שורה כזאת בשנים 1991-1990, כשהייתי בן עשרה, או בשנת 2003, מעט יותר מאוחר? כמובן, יש להניח כי הייתי בוחר להבין את הדברים כמוסבים על חיי התרבות והיצירה, ועל התרבות הממהרת תמיד להכתיר מלכים חדשים ומבקרים הרואים בעצמם ממליכי מלכים או מפילי מלכים. אבל עכשיו, מבוגר קצת יותר. קרוב לגיל שבו חיליק היה המורה שלי לספרות בתיכון, אני רואה הרבה יותר – את המורה, אוהב הטבע הזה, נושא קינה על אבדן-הסימנים, על כליון הזיקות וההקשרים הפנימיים, שחיברו את האדם לטבע, וגרמו לו להרגיש עצמו כחלק מן העולם ומן  היקום. עונשו של האדם לא בא עליו משום שעשה את הרע בעיני ה' כירבעם או אחאב, אלא משום שהוא החריב כל דבר, שיכול היה לשמור על קיומו, הפנימי והחיצוני; הכחיד יצורים, תרבויות וסביבות, לטובת איזו דוקטרינה חילונית ברובה של רדיפת נכסים והעדפת הפוליטיקה והפעילות בקבוצות-כוח מדירות ורומסות על פני כל פעילות אחרת. קפטין אחאב (שוב אחאב) לא יימצא יותר את מובי דיק. הוא ימשיך לשוטט במים ריקים תחת שמים שהתרוקנו מציפורים, ויספר לעצמו סיפורים שאין בהם כל נפח או גובה-רום או איזה מעמק. כנגד ההתאבדות הקולקטיבית הזאת וכנגד תהליכי ההשמדה של הכוכב הזה, שרובם המכריע מבוצעים כבר עשרות בשנים על ידי בני אדם, ההצעה לנסות בכל-זאת לחלום ולהמשיך לנסות להציע קול אחר – נדמית בעצמה להיות תמה ונאיבית. אבל אם אמשיך קו בין יצירתו של חיליק ובין כלל היוצרות והיוצרים שאהב, אני חושב שבכולם היה תום שאין בו בלבול; תום התנגדותי שכזה לנוכח חברה שאיבדה את תומתה ואת בושתה. את חיליק קראתי רק מדי פעם, במרווחי זמן גדולים, בשלושים השנים האחרונות.  אבל הקו הדומה-מאוד התבטא באיזה צו-פנימי-אלגי – לפיו, בעולם שבו הנחלים יבשו, אין נהרות, הלוויתנים כבר מתו – על האדם לזכור את יכולתו ליצור, להמשיך ליצור, שלוליות חלום.  

*

*

*

בתמונה: נֵדָּאל ג'בארין (נולד 1975, אום אלפחם), [בריכת חורף], שמן על בד [לא מצאתי את התאריך] ©

Read Full Post »

על ההדתה

*

"מה משותף לי וליהודים? כמעט שאין לי דבר משותף עמהם, וראוי היה לי שאתייצב בפינה, שקט לגמריי, מרוצה שאני יכול לנשום."

[פרנץ קפקא, יומנים: 1923-1914, בעריכת מאכס ברוד, תרגם מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979,רשומה מ-8.1.1914, עמוד 9]

 

1.כאגנוסטיקן מסורתי ושמאלן, שהיה חילוני עד לפני 23 שנה, ולא הפך אף פעם לחלק אינטגרלי מהעולם הדתי (לא רק שאיני רב או מתפלל קבוע בבית הכנסת; גם מעולם לא הצבעתי ימין ואני יכול לומר כי חוג חבריי מבוסס במרבו על אנשים חילונים גם כיום, וכך גם במקומות העבודה שלי) אני יכול להבין את מבוכתו של החילוני האתאיסט כשהוא נאלץ לפגוש ברבנים עבדקנים בבריתות, בר מצוות, חתונות והלוויות (גם לי לא תמיד נוח לפגוש מסוגם, בפרט אם הם מגיעים באיזו אי-נחת קשה מאופי הקהל שנקרה בפניהם). אני יכול להבין היטב מדוע מבטו , הנח על אדם החדור שליחות לקיים מצוות בוראו — מזוג בו בוז מהול ברחמים (תודעה הייררכית), עם זאת, קצת קשה לי עדיין לראות מה מניע אותו, במסיבת חבריו לרטון, שהוא עושה זאת רק למען סבתו, שהטקס חשוב לה (או היה חשוב לה, אם נפטרה) ולו עצמו זה לא אומר כלום ואז יגחיך שורות טקסט שהוא מצליח לשחזר, באיזו דאחקה על מבטאו של "הרב", גם יפטיר אח"כ ברבים (חובה) הלצה חסרת טעם על הסכום ששילם לעושה המצווה, בדרך כלל כשנייה והרף לאחר שהאחרון הלך וסגר אחריו את הדלת, כדי שיהיה ברור לשומעיו בדיוק איפה הוא חושב שהאלוהים של ההוא-הדתי נמצא.

2. מנגד, רוב החילונים שאני מכיר, מחזיקים בעמדה הנחושה לפיה על הדתיים לכבד ללא עוררין את המדינה, הדגל, ההמנון, הצפירה הצבא, בית המשפט, התאטרון הספרות, הקניון, המדע, האוניברסיטה, המוזיאון, וגם את הקיוסק הפינתי שפתוח בשבת (שאם לא כן, יש רשת שלימה של משדרים חדשותיים שיתעדו את הביזיון הנוראי). בכלל בוורסיה די מצויה של חילונות — הדתי כפוי-הטובה היה אמור לכאורה להתאבק בעפרה של "הנאורות הציונית-חילונית", שהעניקה לו מוצא מחיי החשיכה המבולבלים שהחבר הדמיוני שלו והרבנים הרשעים המיטו עליו (אנשים מסוג זה גם לא יניחו כי ייתכן שלאדם הדתי שמורה איזו תרומה פעוטה לתרבות, למדע ולאמנות). מעניין כי חלק ניכר מהחילונים כלל לא חשים בכך כי אפשר שהדתי כלל לא מוכרח לכבד את הדברים שהם מעוניינים למשטר את כיבודם, לפחות באותה מידה שהם אינם מעוניינים לקבל פסיקות מרבנים או ללכת בדרכי ההלכה, וכי גם הדתי חש לעתים כי הוא נאלץ לשלם מחירים לא פשוטים תמורת הרצון הכן לחיות בצוותא בסוג משונה של שותפות, עם אנשים המקיימים נורמות כה לעגניות כלפיו.

3. חשוב לומר, אני יכול להבין מדוע זוגות חד-מיניים חושבים שאנשי הדת בוזים את אורח חייהם ומתנכלים לו; החל בהתנגדות לזוגיות מסוג זה והסתה קבועה כנגדו וכלה בכך שהמדינה בהשפעת הממסד הדתי עושה שביכולתה כדי להימנע מלהעניק לזוג כזה זכויות שוות כחוק, ולמרות זאת הפכו משפחות אלטרנטיביות בערים הגדולות לתופעה שכיחה ומקובלות למדיי ובטיוליי בשדרות רוטשילד בתל אביב אני רואה לא אחת זוגות חד-מיניים מתהלכים יד ביד או נושקים בלהט זה את זה (או זו את זו) על הספסל לעיני כל. לא זוכר תופעה דומה לפני עשרים או שלושים שנה. אין שום חוק דתי או אזרחי העונש אותם על החלטתם ומחויבותם לאורח חייהם, גם כאשר הוא בבירור מהווה חריגה די רצינית ממסורת ישראל-סבא (וטוב שכך).

4. הבה ניתן מבטנו רגע ברחובות ישראל (מרחב ציבורי), וכן על התקשורת ועל המציאות הוירטואלית, שגם הן בימינו מהוות ספירות ציבוריות. יש הרבה יותר עירום וסקס מפורש לגמרי ברחובות (ברושורים, מועדונים, חנויות מין, כרזות) וכן מרכזי קניות ומסעדות המוכרות מנות לא כשרות בעליל, משהיו בישראל אי-פעם. בפריים-טיים ואפילו בחדשות ניתן לחזות במועדוני מין להטב"יים בתל-אביב (לאחרונה כתבה ארוכה במהדורת חדשות מרכזית על סאונה לגברים בלבד בתל-אביב שנערכה בה פשיטה משטרתית, כולל ראיונות של אנשים המעידים על חינגות מין פרועות הנערכות שם וגברים מסתובבים עם מגבות בלבד כרוכות לגופם), מופעי דראג, פירסינג, קעקועים, קללות, שפה בוטה (לאחרונה, ירון לונדון בשעה 19:15 בערב בערוץ הציבורי נוהג להעלות קווים לדמותן של תקופות שבהן נהג לחפון שד של אישה ולשוחח עם ידיד מהתקשורת על ערגתם ל"פות גלקטי"). בנוסף, ישנן תכניות ריאליטי ערב ערב שבהם מגישים סטייק בחמאה, שינקן ופירות ים חופשי חופשי או אוכלים רמשים ממש (אהרוני וגידי, הישרדות); יש מצעדים להטב"ים (טוב שיש) גם מחוץ לתל אביב; יש מופעים ופסטיבלים שלימים המתנהלים בשבת וחג (ללא כל התחשבות בקהל שומר המסורת, שאולי יש לו עניין מה לצפות בהן); יש הרבה יותר פורנו ומשחקי מחשב אלימים זמינים לכל; באתרי חדשות מובילים מופיעות בכל יום כתבות על מגוון תנוחות מיניות; מה מומלץ ומה לא בעונה זו של השנה; ועבור לסקירת ישבנה ודדיה של כוכבת אמריקנית נודעת או של דוגמנית מקומית עולה — כל אלו יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות המדינה.

5. "הדתה"? ובכן אזרחי ישראל הדתיים נהנים מריבוי טבעי (לגמרי טבעי) מה שמעלה את שיעורם באוכלוסיה הכללית, ומספרם המאמיר מצריך אותם למערך שירותי דת גדול יותר, ולכן נוכחותם במרחבים הציבוריים מורגשת יותר מבעבר, כי רבים מהם לא חיים בין "הכולל" לבית, אלא עובדים לפרנסתם בסביבה מעורבת (חילונים, דתיים ולא-יהודים) מה שמצריך לעתים הזמנת אוכל כשר (כדי שכל הנוכחים יוכלו לאכול ולשתות יחדיו). יתירה מזאת, הם אזרחים שווי זכויות ודווקא על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וההצהרה בדבר זכויות האדם של האו"ם היה הציבור החילוני  אמור לאפשר למקיימי המצוות לעסוק בחופשיות בדתם ובאמונותיהם. "והכניסה שלהם לבתי הספר?" ובכן התחנכתי בבית ספר יסודי חילוני בגבעתיים (ע"ש א"ד גורדון) ותנועת הנוער אליה הלכו בני כתתי היתה "הנוער העובד והלומד". בכתה א' ביקרנו בכפר חב"ד ושמענו הרצאה ארוכה ומלומדת מרב על נוכחות ה' בכל מקום בעולם כולל לימוד שירים בעלי אופי אמוני מודגש; אי שם באמצע הדרך ביקרנו באיזו התנחלות. בכתה ז' נערכה תחרות שכבתית גדולה בפרקי אבות (מסכת אבות); טקסט שלא הכרתי עד אז, ושפתח בפניי אופקים חדשים. כמו כן, למדנוּ בכתה ז' בהרחבה על מקדש הורדוס ואפילו ביקרנו בהולילנד שבירושלים (הדגם המוקטן של ירושלים החשמונאית-רומאית שכלל את דגם בית המקדש). בכמה תיכונים חילונים אחרים (לא בשלי) לימדו סוגיות בתלמוד; אצלנו לימדו את חגי ישראל. גם כאן נדמה לי (ילדיי לא למדו/לומדים במסגרות חילוניות) שבשנות השמונים למדו הרבה יותר יהדות בבתי הספר החילוניים, ולא נרשמה עקב כך תנועת תשובה המונית. החברה החילונית לא התמוטטה למרות כל פעילות "ההדתה" לכאורה, שוודאי תווכה על ידי המפד"ל  (הרבה לא השתנה), איני זוכר שהוקמו אז, או שמישהו ראה (שולמית אלוני, יוסי שריד, יעל דיין, אורי אבנרי) צורך להקים, מלשינוני הדתה — במפלגתו או עיתונו.

6. ובכל זאת. ובכן, יש קהל קטן של רבנים צעקניים. בני תורה גדולים הם לא, והתנהגותם הציבורית גם מעידה שה"דרך ארץ" שלהם לא התפתחה די הצורך כך שתקדם לתורה, שכן גם עליה קשה להרחיב דיבור. הם המקבילים לגסות רוחם המסיתה של בנימין תניניהו, מירי רגב, משה פייגלין, דוד ביטן, אהוד ברק וסתיו שפיר ועיקר מעלתם היא יכולתם להשפיע על בני אדם שאוהבים להלך לאורן של ססמאות ולהרגיש שהאמת מצויה אך ורק בתוך חבורתם, מה שהופך אותם נעלים על בני קבוצות אחרות. ובכן, לכל מחנה וקבוצה יש את הצעקן המקלל. גם במחנה הדתי מסתמא יש רבנים כאלה. פיות גדולים הפוערים פיהם לבלי חוק (למשל ב-1995); גם בשנת 1935 כשהרב קוק ניהל מערכה ציבורית כנגד אשתו של חיים ארלוזרוב שבסך הכל רצתה להעיד לפי תומהּ (לא בבית דין רבני) לגבי זהות רוצחיו של בעלהּ.

יש גם צד שני. והוא הנוגע לכך שחילונים מסוג מסויים רואים בהצבתו של אשת או איש חינוך דתי כממונה על ילדיהם חשש של החזרה בתשובה. חילונים כאלו, יש לציין, אינם גזענים פחות או נאורים יותר, מאותם בני הציבור החרד"לי או החרדי, הגורסים כי על ילדיהם להימנע ככל הניתן מהציבור החילוני ומאורחותיו, שמא יימצאו מושפעים ו-"ייצאו לתרבות רעה".  מפליא בעיניי כי אנשים מסוימים המזדעקים מעומק לב על כל גילוי של שנאת ערבים, הדרת-נשים או הומופוביה; נעשים גזענים, מדירים ומפלים בעצמם (באופן דרוך ובהול)  כאשר אנשים דתיים מדברים עם ילדיהם (מי יודע כבר איזה אסון נורא ייקרה, אם הם יילמדו שניתן לבלות בחופשת הקיץ באכסניית נוער בגליל או במדבר יהודה ולא בקלאב הוטל לוטרקי יוון, לאס ווגאס או איה נאפה). הדרך לעין חרוד רחוקה מאוד-מאוד(דרכון אירופאי קרוב יותר).

יכולתי להמשיך עוד הרבה אבל אני זוכר את אשר עשה לי אמל"ק (ארוך מדי לא קראתי). ולכן אני רק מזמין את הקוראות והקוראים לבחון מחדש את המציאות החברתית בתוכה הם חיים.

*

*

*

בתמונה: אריה ארוך, דמויות בבית הכנסת, 1956-1955.

 

Read Full Post »

האיש עם הגיטרה הדרוּסה

*

הביוגרפיה,  ארול אחד, מאת נסים קלדרון ועודד זהבי, לא פגשה אותי בכמה וכמה אספקטים, העיקרי שבהם: הבנת המחברים את מקומו של אריאל כגיבור-תרבות ישראלי, כאשר המלה "תרבות" מובנת קודם-כל (גם אחרי הכל) בהקשרים חברתיים-פוליטיים והרבה פחות בהקשרים אינטלקטואליים, מוסיקליים ופואטיים. שאלות כמו מידת ההתקבלות של אלבומי אריאל בביקורת העיתונאית בת-זמנם או מהי הריאליה הקיבוצית שעמדה ביסוד שירים כמו ארול או בס בבלון, או דברי ימי פרשת התבטאותו של אריאל כנגד הומוסקסואלים (והתנצלותו הפומבית), ספק האם היא מספקת את מי שהגיע הנה על מנת להעמיק חקר אל עולמו הלירי והאינטלקטואלי של אריאל. הביוגרפיה שלפנינו אפוא  היא יותר בבחינת מסע ישראלי, הכולל ניסיון למקם את אריאל במרחב הישראלי ובתולדות החברה הישראלית ותרבותהּ, מאשר ניסיון להציע קריאה-צמודה ביצירותיו של אריאל ונסיון לעמוד אחר מגוון המקורות והרעיונות השזורים בהם.

כל זה לא אינו מונע את היותה של הביוגרפיה ארול אחד אוצר בלום של ידע הנוגע למאיר אריאל, ובמיוחד: ריכוז ספר מעשים אשר לאריאל מפי חברים קרובים ומוקירים, היודעים לספר על התרחשויות מציאותיות לגמרי, שפעמים זכו למקום בשיריו. בכל זאת, נהניתי מאוד מקטעי החיבור העוסקים בהלכי הרוח הסוערים, עתים מלנכוליים-דיכאוניים, של אריאל; על הפרדוקס התלוי ועומד בין שאיפת ההתבודדות שלו ובין התמסרותו לחיי יצירה פומביים; על היותו איש משפחה וחבר מסור שעמדה בניגוד להלכי הרוח הקיצוניים והאובדניים שתקפוהו; ובמיוחד— גלריה קצרה של אנשים, לא מוכרים באופן מיוחד, רחוקים מאוד ממרכז-הבמה ומפומביות, אישיים תלושים ומבריקים, איש איש בדרכו, שאריאל לימים טען כי דווקא הרבה מאוד מיצירתו היה תלוי בדמויותיהם שמעולם לא זכו לפרסום רחב, ודומני –  כי הביוגרפיה החדשה מושה אותן מנשיה.

על נפשו הדיכאונית-סוערת של מאיר אריאל מעמיד למשל הקטע הבא המפרט תקרית הלקוחה מימי שהותו בסיני במלחמת יום הכיפורים:

*

הרישול שאפיין אותו כל חייו הגיע באפריקה  לשיאים חדשים. פעם הוא יצא לתצפית על המזח עם נשק, חגור, גיטרה וספר. הוא חזר רק עם הגיטרה והספר ושכח את הנשק והחגור.  הוא היה נוהג לגרור את הרובה שלו על האדמה כשהוא מחזיק אותו ברצועה כמו שמחזיקים כלב. […] לחברים הוא סיפר שבאחת ההתארגנויות הניח לרגע את הגיטרה ומשאית שנסעה לאחור עלתה עליה. למיקי שביב הוא סיפר את זה קצת אחרת. הוא אמר לו שהלך והצטבר בו כעס על הנטייה – שהגיעה לשיאה מאוחר יותר בדו"ח ועדת אגרנט – להטיל את עיקר האחריות על הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ולנקות מאחריות את הדרג המדיני, וגם רבים ממפקדי צה"ל. לכן, כך אמר, החליט לילה אחד, כאשר הגיטרה עדיין בידיו אחרי ששר לחבריו, לצאת אל כביש חשוך ולהישכב עליו כדי שרכב שיעבור ידרוס אותו. הרכב שהגיע דרס את הגיטרה והשאיר אותו בריא ושלם. בין שזה קרה ובין שזה רק סיפור –  מופיעה כאן ההתגרות במוות שליוותה אותו בתקופות שונות של חייו. 

[נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, ארול אחד: מאיר אריאל – ביוגרפיה, עורכת הספר: טלי לטוביצקי, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, חבל מודיעין 2016, עמ' 144-143]

*

    אריאל מוצג כאן כלוחם ומורד; אדם המשרת בצבא ובד-בבד בז ללחימה, ומעדיף להבזותהּ גם בגינוניו החיצוניים. בצעד שהוא ספק רשלני וספק מודע-לחלוטין הוא בחר להשאיר בעמדת השמירה את הנשק והחגור ולשוב למגורים עם גיטרה וספר. קשה שלא לתהות כיצד קיבלו המפקדים חייל מוזר ותמהוני כזה הגורר את נשקו אחריו על האדמה, ונוהג לבכר את הגיטרה ואת הספר.  גם המעשה שסופר למיקי שביב על דריסת הגיטרה מותיר כביכול רק את הספר (הנשק והחגור נשמטו; הגיטרה נדרסה) כטריז בפני המוות, ואולי, כאן המקום להסביר, המקום המרכזי למדיי שהוענק לספר איים בזרם (מאת ארנסט המינגווי תרגם את זה יפה אהרן אמיר) בשיר לילה שקט עבר על כוחותנו בסואץ, שיר שאין בו נשק, ולא חגור, וגם הגיטרה לא תופסת בו מקום מרכזי –  ואילו הספר, יותר נכון: חוויית הקריאה— באמצעותהּ מצליח אריאל לצלוח עוד לילה במדבר, בשירות הצבא; במקום בו הוא חש זרות וניכור— הספר מצליח לשאת אותו משם.

   על הסתברותו סיפור דריסת-הגיטרה, שסופר למיקי שביב, מעמיד גם הקטע הבא, המובא מתוך ראיון של אריאל על-ידי העיתונאית אורית גלילי בשנת 1988. לשאלתהּ 'האם חשבת פעם על התאבדות?' השיב אריאל, באופן שאינו משתמע לשני פנים, על חוויית השירות המערערת (מבחינה קיומית) במלחמת יום הכיפורים, שהחמירה את דכאונו:

*

זה קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הרגשתי אשם במלחמה הזאת. נתתי יד לכל התרדמה הזאת, לעיוורון שלקינו בו ואנו לוקים בו עד היום. אותי זה תפס באופן אישי, לעזאזל. חשבתי: הנה המלחמה השנייה שאני עובר ועוד לא עשיתי את כל מה שאני רוצה לעשות. מצד אחד תקוע עם חלומות, ומצד שני מרגיש כמו בביצה. לא אלוהים, לא קיבוץ, לא ישראל, לא חברה, לא סוציאליזם ולא קפיטליזם שאפשר להיאחז בהם. בקיצור: שוקת שבורה. לקח לי זמן להבין שהתאבדות זה אלמנט של בריחה. זאת ברירה מגונה בעיני. מחוץ לחוקי המשחק.

[עמוד 151]

*

אריאל תיאר גם במקומות אחרים את שנות הדיכאון שלו כ"זמן בו הייתי בן 33 ועד גיל 36" (עמוד 152). הוא החריף במיוחד בתקופת הקלטת האלבום שירי חג ומועד ונופל (1978). אריאל מתאר את עצמו כמתלבט, מוצף רגשית, הומה ביקורת עצמית, שהתבטאה גם בדיבור אל עצמו באופן אינטנסיבי וגם ברצון, מעת לעת, לשים קיץ לחייו (עמוד 155). מי שהיה שמור לו תפקיד של אוזן קשבת למצוקותיו היה חבר קיבוץ משמרות, ניצול שואה, בשם יואל פלס. אדם שהיה בקיא גם במקורות יהודיים,  חובב גדול של מדע בדיוני; איש בעל חוש הומור סרקסטי והשקפה מפוכחת על אודות המקריות והארעיות בהּ נוהגת תבל. הוא נהג לאגור מזון והשמיע רעיונות משונים השכם-וערב באזני אנשי הקיבוץ. התימהונות של פלס הכילה את מצוקתו של אריאל. בנוכחותו יכול היה מאיר אריאל לשוחח על המוות, על האבסורד שבקיום. פלס לא חשש לשמוע ולהשיב. אריאל ראה בו לימים מקור-השראה בלתי-מבוטל בתקופה הקשה ביותר בחייו. קלדרון וזהבי מזכירים כי פלס סבר למשל:  כי מתושלח המקראי היה חוצן (כך הסביר את 969 שנותיו), כי מרד בר כוכבא ועלייתו של היטלר קשורים זה לזה בתכנית אלוהית הדוקה; כי חלם לשמוע הודעה על ביאת המשיח ב-BBC  כי רק עליהם ראוי לסמוך (בשונה מכלי תקשורת אחרים). מאיר אריאל תלה במפורש את מפגשו עם עולם הטקסטים המקראי ובמיוחד עם ספרי הנביאים בפלס, ובעיונים משותפים שערכו בהם. פלס ודאי לא התכוון להחזיר אותו בתשובה (הוא לא היה דתי), אבל פתח לו פתח גדול של עיון במקרא,  שאחר-כך הוביל את אריאל גם אל ספרות חז"ל ובכלל לזיקה הולכת וגדילה לעולם המקורות היהודי ולקיום מסורותיה.

יש לומר (זאת לא מציינים המחברים) כי  לימים, נהג אריאל להביע בראיונות לעיתונות במהלך שנות השמונים, כמיהה לשיבת בית דוד (מלכות), עבודת המשכן (בית המקדש), או לכתיבה היוצאת חוצץ כנגד הישגי המדע ומעמידה עולם ומלואו על ההשגחה האלוהית (מה חדש במדע? מתוך האלבום: ירוקות)— באופן המקביל במידה רבה לתיאוריות המשונות שאפיינו את פלס. העמודים הנוגעים ביואל פלס אפוא חושפים מקור השראה חיוני להבנת עולמו הפנימי של מאיר אריאל ומפתח ליצירתו, שפרצה מחיי הקיבוץ והצבא ופתע נבקע בה נתיב ייחודי, אשר כלל התכתבות עם מקורות מקרא וחז"ל ועד חזונות והזיות בהשראתם (משום מה מתעלמים המחברים משיר מפתח של אריאל: פרקים מיומנו של חוזר בתשובה המסיים את האלבום: וגלוי עיניים ואשר שורות החתימה שלו הם מהשורות היפות יותר בשירה-המולחנת בעברית). כך, שירז אריאל  (עמוד 176) תיארה את דמותו של אביה, בעיניי בני-גילהּ בקיבוץ ובעיניה עצמה, כמי שנחשב כתימהוני ולא-יוצלח בענייני עבודה  לרבות  עניני המוסיקה שלו  שלא זכתה לתהודה אף לא למכירות יוצאות-דופן, עד לעשור האחרון לחייו (היא טוענת שלמדה לחבב את יצירת אביה רק בשנותיו האחרונות). דיווחים מסוג זה גם העניקו לי מימד חדש להבנת דמותו של ארול  – הקיבוצניק-התלוש, מי שמעולם לא נכנע לקבוצה ולדרישותיה. הבודד-המורד, שסופו לשלם בחייו על חולמנותו-תלישותו, על התמגנטותו לחשיכה למקום שם יש-כאילו. הדמות שהיא חלק מהווי הקיבוץ, אבל לעולם לא חלק אינטגרלי מן הקבוצה.

*

*

דמות אחרת העומדת בכור היצירה של אריאל, היא שרה'לה חגי, להּ הוקדש השיר שרה'לה היתה אוהבת את זה.  מאיר אריאל עוד דיבר בשלהי שנות השמונים בסרט מסע הבחירות של מאיר אריאל (1989) על תפקידהּ המכונן  (השיר גם הושר לראשונה באזכרה בקיבוץ לזכרהּ) של ידידתו. שרה'לה חגי שהיתה צעירה מאריאל בכ-4 שנים הגיעה למשמרות בעת שירותה הצבאי, נישאה לבן המקום, ועבדה כמורה לספרות בחדרה; אינטלקטואלית-בקיאה עם חוש הומור יוצא דופן, בעלת הבחנה חדה וכושר ניתוח וביקורת. היא נפטרה בשנת 1985, קצת לפני יום הולדתהּ ה-41 ממחלת הסרטן. חגי הפכה לבת-שיח של מאיר אריאל בזמן שלימדה ספרות בחדרה ובד-בבד למדה ספרות באוניברסיטת תל-אביב. אריאל התוודע באמצעותהּ למשוררים חדשים ולמגמות חדשות בחקר הספרות ובביקורת התרבות (הוא לא השקיע זמן בקריאת מאמרים).  כותבי הביוגרפיה עומדים ובצדק רב על כך שזהו אחד מן השירים הבודדים שבהם מסלק עצמו מאיר אריאל מן השיר במכוון, ומנסה לבנות כעין חדר-זיכרון לחברה שהלכה לבית עולמהּ. הם כותבים יפה: "כך כתב מאיר אריאל את אחד השירים העמוקים בשפה העברית על מה שעובר עלינו כאשר אנו מבקשים מעולם המציאות שסביבנו להישאר מחוץ לדלת ונכנסים בכל ליבנו אל עולמהּ הבדוי של הספרוּת… וזה גם שיר על כך שעולם המלים הקסום הזה לא יכול באמת להציל אותנו משום חץ" (עמוד 235). כפי שטענתי למעלה, מגמה דומה מאפיינת את השיר לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ. אבל יותר מכך, חסר לי מאוד בקריאה שמציעים קלדרון וזהבי בשיר (הכולל ת אסוציאציות לנתן אלתרמן ולגיתה בתרגום שאול טשרניחובסקי) – המימד החזותי. השיר כולו הוא כעין מחזה תיאטרון בובות, על מעין כפה-אדומה המורדת בקהל המגבעות והמטפחות (שרה'לה לא היתה מרקע דתי—אבל השיר מצייר כאילו כך-הוא) ויוצאת לחיים עצמאיים יצירתיים וקצרים, שכמו מנחשים את אחריתם. זהו כמעט מחזה-מוסר על עמידה יחידה של שרה'לה כנגד הקבוצה, ובשבח האינדיבידום היוצר, שחייו הם מכלול האוֹצֵר בחובו  מעוף וצווחה. קלדרון וזהבי כותבים על כך שחגי היתה מבקרת נחושה של הדוקטרינציה הציונית, אבל אריאל דווקא מנציח אותהּ כדמות שובת-לב, כזאת שבאובדנה לא נמצאים עוד כמוהּ, שהמרד שלהּ בעולם ההקשרים היהודי היניב פירות נאים (חלקים ניכרים, אולי מרביתו של האלבום ירוקות, ממנו לקוח השיר, עוסקים עמוקות בעולם ההקשרים היהודי).       

אם אטול משהו מן הביוגרפיה המאוד-ישראלית הזאת (ואני מודה על כך מעומק לב) הרי אלו דווקא הקטעים המוצלים העוסקים בדמויות המוכרות פחות שליוו את חיי מאיר אריאל, וכן את הסיפורים האישיים הליריים המאירים אל אישיותו רבת הפנים, הסוערת והעצבה של יוצר הזה. צר לי כי המחברים לא הרחיבו מספיק על התקרבותו של אריאל ליהדות ועל התפקיד המרכזי מאוד שמילא עולם המקורות היהודי באלבומיו (וגלוי עיניים, ירוקות, רישומי פחם ואף באסופה מעיזבונו – מודה אני). לעתים נדמה כאילו קיבלו החלטה מודעת לדחוק או להרחיק או להתחמק מדיון על המקום היהודי בחייו, והואיל ובחרו לשוחח במיוחד עם חבריו החילוניים במפגיע של אריאל, ההיבטים היהודיים ביצירתו כמעט לא מקבלים בביוגרפיה שלפנינו נוכחות וקול (ראויה לציון אמירתו של שלום חנוך, לפיה מעולם לא העריך את רישומי פחם במכלול יצירת חברו). ניכר כי למחברים, אולי גם לחלק מן החברים, מוטב היה מבלעדיהם. עם זאת, כמאזין קשוב ליצירתו של אריאל מאז 1988 לערך, וכמי שנכח בהופעות רבות שלו בכל רחבי הארץ בין 1997-1990, היה חבל שכך.

*

ב'מסע הבחירות של מאיר אריאל' (בימוי: אידו סלע) מובא השיר שרה'לה היתה אוהבת את זה מדקה 5:40 ועד 9:50 לערך

*

*

בתמונה: פורטרט של מאיר אריאל, תאריך לא ידוע, צלם לא ידוע, ככל הנראה משלהי שנות השבעים או מראשית שנות השמונים.

Read Full Post »

חיים חשופים

*

קריאה בשני שירים מתוך אלבומם החדש של שלום גד והיהלומים, הכל חדש (תל אביב 2016), וקצת על דמותם המצטברת של כמה מגיבורי שיריו. 

*

שלום גד שייך לחבורה של מתי-מעט מוסיקאים ישראליים, חלקם עוד עימנו חלקם כבר אינם בין החיים, שיש טעם לכתוב על הטקסטים ועל המוסיקה שלהם, ואולי גם על השילוב ביניהם, כיצירת אמנות; גד עושה מוסיקה, כמו שצייר פחם יושב באטלייה שלו עם פלטת-צבעים עפרונות וגושי פחם, ואם מאיר אריאל ז"ל קרא לאחד מאלבומיו הטובים ביותר רישומי פחם הרי שציוריו של גד מזכירים לי את ציוריהם של דוד הנדלר שהתעקש לרשום את חייהם של קשי-היום בשכונות התל-אביביות או את פבלו פיקאסו של השנים 1906-1903 (התקופה הכחולה) בהּ התמחה ברישום ובציור נוודים, עניים, עיוורים, להטוטנים וליצנים. גד תר פני-אדם בכל שיריו; וגיבורי-שיריו הם על-פי רוב גברים עם אילו מצוקות להתמודד עימהן או עם שבר – לשאת. תמיד יש אחֵרים; והאחֵרים על-פי-רוב סובלים יותר מהם, ובכל זאת— סיפוריו מוסבים בדרך כלל על אנשים הפונים לחיים שסואנים מחוץ להם– חשופים ומאוימים; לא ממש מוצאים את מקומם בַּמקום, בכל-מקום.

גו'רגיו אגמבן (נולד 1942), אינו מן הפילוסופים האהובים עליי, אפשר בשל עיסוקו המודגש בפוליטי ובתיאולוגי-פוליטי; עיקר זיקתו לאמנות היא השתתפו בצעירותו בסרט מאת פייר פאולו פאזוליני, הבשורה על פי מתי (1964). עם זאת, אגמבן, העוסק בין היתר בפליטים, בנרדפים ובזכויות אדם, טבע-מחדש מונח שיש  בו נגיעה לעולמו הטקסטואלי של גד, הומו סאקר. ובו אבקש להתמקד בבואי לקרוא בשני שירים מתוך אלבומם החדש של שלום גד והיהלומים, הכל חדש (הוצאה עצמית: הפצה הליקון: תל אביב 2016).

Homo Sacer הוא מונח משפטי בלטינית, שאגמבן במידה רבה החזירו לתודעה. משמעו: אדם שהוחרם, ושניתן לפגוע בו ובנפשו בלא התערבות המשפט, ובלא כל עונש או גינוי חברתי. זהו אדם שהוצא מחוק לחוק, שחייו חשופים. במידה רבה, יכולתו של אדם להמשיך לקיים את חייו במצב זה, היא מכח החוק (המדיר אותו), ובד-בבד כיֵשות הפועלת מחוץ לספֵירות הכח של החברה והמדינה לא מתוך בחירה אלא מתוך הכרח. אדם כזה, חי למעשה חיי פליטוּת, בחברה שהוא יודע שראשיה למעשה הוציאו על ראשו ועל ראש הדומים לו חוזה או שמראש ויתרו עליהם. אדם כזה נאלץ לחיות מתוך חרדה מתמדת ממוות אלים, מפשיטת רגל או ממעצר- שרירותי שפירושו 'העלמוּת'. מבחינות רבות, גיבוריהם של רבים מספוריהם של הסופרים היהודים-גרמנים: רוברט ואלזר, פרנץ קפקא, ב' טראוון, יוזף רות, סטפן צוייג, ליאו פרוץ, עוסקים במידה זו-או-אחרת, בחוויית הפליטות הזאת. אֶצלם, יש שיהדותו של אדם היא שממיטה עליו גורל זה, אך יש אשר היא ניחתת עליו משום אחֵרוּתוֹ, וחוסר יכולתו להתרגל למדינה ולחברה שאינן מוכנות לקבל שונות רעיונית או חריגות-התנהגותית מכל סוג שהוא. ההומו סאקר שונה מהאדם המורד של קאמי— ההומו סאקר לוחם על מנת להישאר בחיים ולקבל את המספיק-לו; האדם המורד הוא לוחם חירות-אקזיסטנציאליסטי, הנכון להיפרד מן העולם בכל רגע נתון בשם המאבק על קידום החירות.

לאורך אלבומיו של גד ניתן להבחין בגיבורים שאין להם זיקה לכח, שבורחים מעוצמה; שכמהים לשחרור ממדווי-הקיום, שמתייסרים בעבודה ומן הצורך להתפרנס,—אבל בד-בבד, העבודה היא ששומרת עליהם כאזרחים נורמטיביים במדינה שבה מי שאינו גנרל או איל-הון או סליבריטאי פשוט לא-נספר, גם לא בחשבון אחרון (כל שכן, אם הוא אמן שאינו מתפרנס). גיבוריו של גד קצת כמו הנוודים הגדולים בסרטי הראינוע: צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון, תמיד מעומתים עם כוחות גדולים מהם; מצליחים להישאר איכשהו עומדים על רגליהם, אבל תמיד נדמה כאילו עוד רגע האדמה תימוט, או תפער פיה לבלוע אותם.

באלבום החדש, הדברים מתבטאים בדמות כמעט מופשטת של פועל-עולה-פליט, שלא מצא את מקומו כאן מעולם, ותמיד יבין רק מבחוץ וממרחק את רוח הדברים, אלא אם כן ייפול חלל כקורבן טרור או כחייל בצבא ההגנה, שאז יהפוך לבן של כולנו; למעשה, בשיר 'רוח הדברים' מצביע גד על החברה הישראלית כחברה אלימה, שאינה מקבלת לתוכהּ אלא מי שמסתגלים עד תום לדוקטרינציה ציונית, ולהטמעת-האני בַּכְלל. כשהאזנתי לשיר לראשונה, התהרהרתי על כך, על כך שהממשלה הנוכחית אולי הקצינה את הדברים הללו כדי גרוטסקה מתמשכת, אך בעצם כל העולים החדשים שעלו הנה מעולם, נאלצו להיקרע מתרבותם וממסורתיהם במידת-מה, לטובתן של תרבות תיאולוגית (יהדות) אידיאולוגית-פוליטית (ציונות), ומי שלא צעד בסך, הפך למעין הומו סאקר.

וכך גם בשיר, 'להיות עולה', שבו מתואר מצב קיומי:

[…]

בכל פעם שאני נופל מהמיטה

קיים איזה סיכוי שלא אצליח לטפס עליה שוב

שלא אצליח להמריא אבל יודע שתמיד

צריך ליפול ישר קדימה

*

להיות עולה חדש זה לכל החיים

אתה אוסף מכל הבא ליד

מכל מה שאתה מוצא בדרך

אבל לא נקשר אף פעם לכלום.

רק ממשיך לזוז

ולעוף וליפול

ישר קדימה

ישר קדימה.

 *

העליה החדשה כאן העלתה בזכרוני את "העליה לקרקע", שירו של גד, מתוך האלבום, תלמי אליהו, אלבומו הקודם של גד, שעסק במקום שאליו הגיע הקומונה היהודית-צרפתית, צעירים אידיאליסטיים, שעזבו בתים ובאו להקים יישוב שיתופי בנגב, שיפריח את השממה; אבל השממה לא ממש הופרחה ורק אדמת הלס קיבלה מתים לתוכהּ. השיר ההוא של גד הוא שיר על אנשים שחשבו שעלו לארץ, שמצאו את המקום, ששבו לציון, ובעצם גילו שאף אחד לא באמת המתין להם כאן, אולי רק האדמה— אך רק בתפקידה האדיש, שקולטת אל קרבהּ את המתים, זה מקרוב זה מרחוק. האדמה כמרכז הקליטה האחד-היחיד.

*

*

בעצם להיות עולה כחוויה קיומית, או להיות בנם של עולים בארץ לא-קולטת, הוא באמת סיפור של אבדן אמון גדול במקום, בארץ, באדמה; צורך להמשיך במסע-הנדוד; לאסוף, לנוע תזזיתית, לא להיות מיושב, לא להיות מסתגל. בעצם השיר מדבר באיזו תקווה עמומה להינתק מן הקרקע, להתגבר על הגרביטציה ולעוף; התקווה להרקיע לשמים, להתגבר על חוק הכובד— כלוז החיים היצירתיים, ועימם נישאת הידיעה הבהירה שאתה תיפול; תרחיק קצת ישר וקדימה ותיפול על הפרצוף. מה שמזכיר קצת את שירו של גד, 'הלב', מתוך האלבום קוץ ברוח, שבו כותב הדובר: "עשיתי מה שהלב שלי אומר, ועוד פעם נפלתי בגדול".  מצבו של המהגר-הפנימי, של העולה-החדש המתמיד, של גד, הוא תמיד במצב של בין לבין; בין הרקעה מעלה ובין התרסקות מטה. ממש כמו הנווד הצ'פליני עליו לקום גם מזה, לצרור את מכאוביו ולהמשיך לנוּד, כסיזיפוס המגלגל עצמו (הוא הסלע, הוא האבן) המצוי תמיד במצב של רעד-פנימי; בחרדה של עוד מעט אפול.

     אני חוזר להומו סאקר של אגמבן. כמוהו גם גיבוריו של גד חסרי-הגנה,בודדים, חשופים ומאוימים, ובעיקר נאבקים על קומתם מול נסיבות המבקשות לטשטש אותם או למחות את קיומם. ניכרת בהם גם סתירה פנימית בין האומץ לנסות ולעמוד על היותם: אחרותם וייחודיותם, ובין הקול-הפנימי המבשר שזה שוב ייגמר בהתרסקות. אגמבן מתאר את השפעת אלימותו הפוליטית של הריבון (החוק, החברה, המדינה, הממשלה), כמי שלבסוף גורמת לכך שמי שחש עצמו מודר או בַּלוּעַ, כבר לא יוכל להבחין בין החוק, הטבע, החוץ והפנים, והכל ייראה לו כמלחמת הישרדוּת.

אבל גיבוריו של גד, כך דומה, אינם מבולבלים; אדרבה, הם מכירים בייעודם להישאר בחיים, ולהמשיך להתמיד ולנסות, כגיבורו של סמואל בקט, מולוי-מלון-אֵלֹושֵם, היודע כי: "צריך להמשיך. אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמוד 361]. החיים הם מאבק נחוש על הזכות להיות אתה עצמךָ, קצת כמו ציפור בכלוב שליבה ממשיך לבקש שמים, אף אם היא נתונה בכלוב או שאין שם כלל סורגים אבל היא חשה כמו בכלוב.

       וכאן עולה בדעתי ציור מאת האמן הבלגי, פול דֶלֶבוֹ (1994-1897), מחכים לשחרור (שלדים במשרד), שצויר בשנת 1944, מעט בטרם שוחררה בלגיה מן הגרמנים, ומתאר משרד פקידותי, שכל שוכניו הינם שלדים, בתוך עיר משולדת; איני יודע אם דֶלֶבוֹ הכיר את דברי ברוך שׂפינוזה, מאמר מדיני,  לפיו החיים במדינה העושקת את אזרחיה, משעבדת ומשחיתה אותם, כמוהם כחיים בשממה. דֶלֶבוֹ מדגיש בציורו לדעתי כי חיים נטולי חירויות אינם חיים, וקרובים יותר למוות-בחיים מאשר לחיים. דֶלֶבוֹ מתאר דווקא את שוכני המשרד, אנשי הממשל, בני המעמד, כמתים-בחייהם— אולי משום שהם אלו שמגינים ומקיימים חוקים ונומוסים חברתיים שהם עצמם יודעים שהינם גורמי עוול ומוות ובכל זאת ממשיכים. במצב כזה, דווקא האנשים שאינם פועלים בתוך החוק, שמתקוממים ושמעיזים להתנגד על אף הסיכון שהדבר מסב לעצם חייהם, עשויים להיות מעט פחות זומבים, וקרובים יותר אל החיים. ואכן המשימה להישאר בחיים (כשם אחד משירי האלבום) אינה מדברת דווקא על הישרדות פיסית גרידא, אלא על הכושר להמשיך, על אף הקושי, ולהציע אלטרנטיבה יצירתית, בחברה שאיבדה את רוחהּ. איכשהו אלבומיו של גד, במיוחד השירים האהובים עליי יותר מתוכם, מזכירים לי שבמידה רבה אמנם השתחררתי אבל כבר כל-כך התבלבלתי ועודי מתבלבל ממקומי במקום הזה, עד שלפחות באותה מידה שבה השתחררתי עודי מחכה לשחרור. כפי שכותב גד ב'רוח הדברים':  'ויום אחד בלי להרגיש אתה תשכח להסתתר/ויירדמו השעונים ותתעורר בזמן אחר/ והנחש יהפוך לקוף והגירפה לזאב/ ויתחלפו האנשים באנשים שאתה אוהב'.

*

*

שלום גד והיהלומים, להישאר בחיים, דיסק שמע, הוצאה עצמית, תל אביב 2016.

 

בתמונה למעלה: (Two Items Taken From: Paul Delvaux, Waiting  for  the Liberation  (Skeletons in the Office), Oil on Canvas 1944

 

Read Full Post »

על קביים ירוקים

*

1

*

   יעקב גלאטשטיין (1971-1896), משורר האינזיך (מיידיש: אין זיך, בתוך עצמך) הניו-יורקי, כתב באחד משיריו היפים מתוך מחזור השירים שירי קְרֶדוֹ , 1929:

**

הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים

וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי

וּמְתַקֵּן אֶת בֵּיתוֹ הַדָּל, חֲדוּר-הַכְּפוֹר.

בְּיָמִים מְאֻחָרִים יוֹתֵר הוּא מִתְעָצֵּל אֲפִילוּ לִנְחֹר –

רוֹבֵץ יָמִים תְּמִימִים פְּעוּר-חֻלְצָה

וּמִתְחָמֵּם לִפְנֵי סָף בֵּיתוֹ.

וְחָי עַל צְבָעִים מוּכָנִים וְאוֹכֵל פֵּרוֹת עֲשוּיִים

וְנִרְדָּם עָד שֶׁנּוֹפֵלֶת עָלָיו עָרֵמָת עָלִים צְהֻבִּים

בְּמִלְמוּל:

בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

[יעקב גלאטשטיין, 'קיץ', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 55]

*

   הייתי בערך מחצית מגילי היום, כאשר קראתי לראשונה את השיר הזה של גלאטשטיין. בצעירותי קראתי אותו כשיר מבדח, על חילופי עונות, מסע הזמן בין שלהי האביב ועד עבי-הסתיו. השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי נחקקו בי במידה כזו שלו רק הייתי נשאל מה צריך אדם כדי לכתוב שיר טוב הייתי עונה: לבוא על קביים ירוקים ולקבץ מטמון של יופי. ובכל זאת היו דברים שבגיל עשרים לא הבנתי, ובחלוף הימים, קל יותר להבין.

    כי תנועתו הפעלתנית-ססגונית של הקיץ עד מהרה מואטת. הוא מתקין לעצמו את מקומו, ובימים מאוחרים יותר מתעצל אפילו לנחור, רובץ ימים תמימים פעור חולצה להתחמם על סף הבית, וחי על דברים עשויים ומוכנים. השיר הומה מעייפות, מהזדקנות, מהכרה לפיה דברים שלפנים ניתן היה לקיימם מתוך בדיחות נון-שלנטית, מצריכים פתאום השתדלות יתירה, מאמץ מיוחד. על השיר נסוכה בת-צחוק, אך במעמקיו הוא שיר קיומי על מצבו של האדם בעולם, ועל כוחותיו הדלים, ועל עייפות מתגברת.

   אתמול דיברתי עם ידידה המשתתפת עימי במפגש חודשי של אמנים, משוררים, אקדמאים ואוצרים, העוסק בשירה. היא עומדת להעביר שם מפגש בעניין "הזיקנה בַּשִׁירה" וביקשה שניפגש לדבר על זה. אני במידה רבה צעיר המשתתפים, הזכרתי לה. מה אני בכלל יודע על זיקנה?

   ואז חשבתי על העייפות, העייפות שלא היתה בי בגיל 20 ושבשנים האחרונות נוכחות במידה בלתי מבוטלת. אמרתי לה: לפעמים אני כל-כך עייף כעת, עד שאני חושב לעצמי מה יהיה כאשר אהיה בן 60 או 80. אמרתי שכאשר הייתי צעיר פחדתי הרבה יותר מהמוות, ועם כל העייפות שלפעמים נוסכים בנו החיים, נראה לי כי בעוד שנים ארוכות פשוט ארצה לנוח בשלווה לתמיד, ושהמלמול, בסתיו הימים: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק הולך ונעשה, עם הזמן, מקובל עליי, יותר ויותר.

ואז בדרך הביתה פתאום באו עליי השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי וכבר ידעתי על מה אני עומד לכתוב.

*

2

 *

   אלברט איינשטיין (1955-1879) כתב ב-5.2.1930 לבנו הצעיר אדוארד (1965-1910) את המכתם הבא:  החיים הם כמו רכיבה על אופניים. כדי להמשיך לזוז אתה מוכרח להמשיך לנוע.

   אם יש משהו העולה מדמותו של איינשטיין כפי שמצטיירת בביוגרפיות אחדות שהוקדשו לדמותו, היא—התנועה המתמדת אל הרעיון הבא, אל התיאוריה הבאה, אל סט החישובים הבא. במידה רבה, הוא אדם שלא נתן גם לקשיי החיים לעוצרו ולבטל את עבודתו, ואדרבה— בכל עת של קשיים אישיים היה נוהג לשקוע בעבודתו ובהתקדמות בה, ולתת למשבר לעבור ולשכוך, מבלי לייחד לו התעסקות רבה.

   איינשטיין סבל כל חייו מבטן רגישה. עשור לפני פטירתו התגלה אצלו בקע בכלי הדם הטבורי, ומפני הסכנה הוחלט שלא לנתחו. כעשור אחר כך, כאשר היה המצב כבר סופני, הציע רופא לנתח את איינשטיין שהיה כבר בן 76 (לא נותר מה להפסיד). אף על פי שבנו הבכור של איינשטיין הנס-אלברט, מזכירתו, הלן דוקאס, וכמה מידידיו, ניסו לשכנעו להתנתח, הבהיר להם איינשטיין כי  אין טעם להאריך את חייו, הוא עשה את חלקו, הוא יהיה חייב הלאו ללכת אל בית עולמו בזמן זה או אחר. זה הזמן ללכת.

   איך יודעים שהגיע הזמן? אולי כאשר לא נשאר די כוח לרכוב על האפניים קדימה, כשיותר מדיי אנשים שאהבתָ כבר נאספו אל בית עולמם [חברוֹ הקרוב ביותר של איינשטיין מנעוריו, מישל (מיכלאנג'לו) בֶּסוֹ, חברו לאקדמיית אולימפיה, ולחישובים המתמטיים שנעשו סביב תורות היחסות, נפטר חודשים אחדים לפני פטירתו של איינשטיין], ויש באדם כבר צד שיותר מתגעגע אל מה שהיה ואינו, ופחות רצון לקחת חלק במה שיהיה. אפשר כי זו השעה בא אדם שומע בפנימו את הקול האומר: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

   אין לי אופניים. כרוכב חד אופן ותיק, אני רואה את דברי איינשטיין לבנו. לא חשבתי על זה עד כה, אך אולי יש יתרון גדול בחד-אופן. הוא מאלץ את הרוכב להתאזן כל העת; לנסות לשמור בכל עת על שיווי המשקל.

*

*

בתמונה למעלה:  Peder Mork Monsted, Sunset Over a Danish Fjord, Oil on Canvas 1901

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

בָּמַּרְאַה

*

הַשְּׁאִיפָה הַבִּלְתִּי-מִתְגָּשֶּמֶת

הִיא לְהַבִּיט בַּמַרְאַה

וְלֹא לִרְאוֹת שָׁם בָּבוּאַה

אֶלָא לִרְאוֹת שם אֶת חָיַי

לֹא אֶת פָּנַי

לֹא אֶת מִגְדָּל הָעָצָמוֹת

בְּצִפּוּיוֹ הֶקִּשּוּטִי  

שֶׁאַנְשֵׁי שִוּוּק טוֹבִים קָבְעוּ

שֶׁאֵין עוֹד שֶׁכְּמוֹתוֹ 

אֶלָא אֶת כָּל הַזְּמָנִים

אֶת כָּל הַמָּרְאוֹת

 אֶת חִיּוּכָם שֶׁל הַפְּצָעִים

אֶת הַחָוָיַה כּוּלָה

מִתְנָשֶּמֶת בְּשֵׁקֵט, לְאָט

בּמִלַּה אַחַת

מוּלִי

שֶׁמוּבָנַהּ יִהיֶה מֻרְגָשׁ

לְכֹל אוֹרֵךְ הַבָּשָׂר.

[שועִי]

 *

*

*

בתמונה למעלה: Man Ray, Space Writing by Light Painter, 1930

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

שליח ציבור

*

*

שום שירה שתעסוק בפשוטי העם איננה אותנטית אם העייפות לא נוכחת בה,והרעב והצמא הבאים מן העייפות

[סימון וייל,הכובד והחסד,תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל:ירושלים 1993, עמ' 209]

 *

בשנת 2006 או 2007 בערך כשנה אחרי צאת אלבומו הרביעי של שלום גד אהבה (2005) התחלתי לנכוח כמה פעמים בשנה בהופעותיו. זה היה די קל כי אהבה מאוד מצא חן בעיניי וגם כי כמה מחבריי הקרובים ביותר נדנדו לי להצטרף ולבוא להופעות. עד אז הכרתי את שלום גד מפונץ' (למשל: האיש עם המכתב מהאלבום הצוללת) ומאלבומו הראשון סוף המדבר (1995); את אלבומיו תנועות מטאטא מהירות (1999) ופרוייקט העבד (2000) פספסתי לגמרי בזמן-אמת, אולי מפני שבשנים 2004-1999 הייתי שקוע רובי ככולי בעבודה, משפחה (הורות/אבהות), תואר ראשון, ואת רוב זמני הפנוי הקדשתי כרגיל לקריאה (אבל נותר לי מעט מאוד זמן חופשי). שלום גד הצטייר לי אז כמי שמצליח לשזור בין פונץ', הסמית'ס (קשה להתעלם מהשפעתם של מוריסי-מאר על כלל יצירתו) ושל משהו שאז חוויתי כשילוב מעניין בין שנסונייר צרפתי ובין שליח ציבור— שליח ציבור של שבורי לב, מובסים, עייפים, מאוכזבים, נאבקים, נִדָּחִים. ציבור שהחיים לא עברו עליהם בקלות וגם כשהתבגרו לא עוברים עליהם בקלות. למעשה אין לי דרך טובה יותר מלהגדיר את המקום שבו פגשו אותי ההופעות של שלום גד והיהלומים (אלי שאולי, גיל פדידה, אלי דראי) כסוג של כינוסים של קהל קצת אבוד (לא מוצא את מקומו בעולם), שבאו לשמוע קול שמספר סיפורים על אנשים מאוד-דומים-להם בלווי גיטרות ששוברות את הלב (מבחינה מסוימת לפחות שלום גד דומה בעיניי עד אצל היום הזה לסוג של טרובדור עממי של פועלים כמו בילי בראג, יותר מאשר לאמן אצטדיונים כמו מוריסי, או כמי שסוגר בקביעות את קופות תיאטרון אולימפיה בפריס, כז'ק ברל).

   באיזה מרווח זמן ב-2008, כשנה לפני צאת אלבומו החמישי קוץ ברוח (אלבום קטן ויפהפה שכולל כמה שירים נהדרים כמו "הלב", "אני אשתחרר" ו-"יום אחד את תיפלי ישר אל תוך ידיי") נערכה הופעה בה הודיע שלום גד על פסק זמן לצורך הקלטות האלבום הבא.הוא תיאר גם אכזבה מסוימת מדרך החתחתים שעל אמן-שוליים ישראלי לעשות. על הצורך לעבוד ולעבוד כדי לממן את האלבום הבא ואת המופע הבא. את החלק האופטימי של אותה הופעה מילאו כמה קטעי קישור (נדירים אצל גד, שלא ממש אוהב להכביר מילים בין שיריו) ובהם תיאר קצת את הנעורים במושב תלמי אליהו, ובמיוחד את המוסיקה שהשפיעה עליו שהורכבה משנסונים צרפתיים, בלוז, סטנדרטים של ג'ז ופיוטים של בית הכנסת. הדברים האלה עזרו לי מאוד לשוב ולשמוע אצל גד את תיבת התהודה של שיריו; אם עד אז ראיתיו בעיקר כעומד בתווך של הסמית'ס וחשתי כי הוא שמע גם קצת ברל וגם קצת טום ווייטס; פתאום נפתח לי חלון להבין עד כמה בשורשם של הדברים הוא מחובר לשנסון ולבלוז. עד כמה הוא מחובר לרוחם של טרובדורים ההולכים ושרים את שיר הלב השבור. מבחינה זאת הופעותיו הזכירו לי בטעמן הופעות בהן נכחתי בראשית שנות התשעים של מאיר אריאל, בכל מיני מקומות. לעולם לא היה שם קהל רב, אבל הקהל שהגיע ידע שהוא מגיע לערב שירה בציבור על הלב השבור (שלום גד גם הקליט ביצוע-כיסוי יפהפה לשיר של מאיר אריאל "באס בבלון" מתוך רישומי פחם).

*

*

   החל באלבומו השישי היהודי המעופף וכן באלבומו השביעי שירי ארץ ישראל (שלמעשה הוקלט כפרוייקט העבד מס' 2) נוסף ליצירתו של שלום גד נוכח של ביקורת פוליטית-כלכלית-חברתית מודגשת יותר מן העבר; וחלקים גדולים יותר של אלבומיו יוחד למחאה מודגשת, שירשה את מקומם של הסיפורים האנושיים הקטנים הקיומיים שמילאו לפנים את אלבומיו. המגמה הזאת מצאה אותי קצת מאוכזב ונכזב. כלומר התגעגעתי כל-כך לעוד יהלומים קטנים ויפהפיים (אולי מוטב לומר, אם אצטט את טום ווייטס: יהלומים שרוצים להישאר פחמים) של גד, וקיבלתי המון שירים שקשה היה לי למצוא בהם בית.מנגד,הוא החל לזכות בשבחים על אלבומיו ובעתונות החלה מתגבשת דמותו כגיבור מעמד-הפועלים-האלטרנטיבי.מה שכזכור,לדברי ג'ון לנון,"זה משהו להיות".

   אלבומיו השמיני (תל אביב,תל אביב), התשיעי (ירושלים) והעשירי (תלמי אליהו), שהוצאו תחילה כמו חלק ניכר מאלבומיו האחרונים של גד כקובצי MP3 הניתנים להאזנה ולהורדה,קובצו יחד כ-"טרילוגיית המצב" (2012-2011), הודפסו בדיסקים, וזוכים להצלחה רבתי (מזה כחודש הם עומדים בראש מצעד המכירות של מוזיקה-נטו),אינם אחידים ברמתם: תל-אביב, תל-אביב, הוא בנו החוקי של אהבה (אלבום רוק עם טקסטים פוצעים במיוחד); ל- ירושלים גם ככלות כמה וכמה האזנות איני מצליח להתחבר בכלל (מינון פוליטי יתר-על-המידה למרות אני לא אהרוג המצוין); תלמי אליהו הוא שיבתו של גד המבוגר אל גד הנער ששמע בלוז, וג'ז ושנסונים, ופיוטים עולים מבית הכנסת; שגדל מספיק רחוק מתל-אביב בתוך מרחב ועזובה,ומרוב שנעזב לנפשו,יכול היה ליצור עולם פנימי עשיר,יכול להמציא שנסון ארץ-ישראלי,שלא יישמע כמו ברל וגם לא כמו יוסי בנאי; או להמציא בלוז מקומי שלא מתחקה אחר אהוד בנאי ולא אחר מאיר אריאל (חייבים לציין כאן שוב את אלי שאולי, הגיטריסט הנפלא המלווה את גד שנים ארוכות האחראי לא מעט על יצירת הצליל הייחודי ליצירותיו של גד). מבחינה זאת דומה כי "המצב" הוא סיפורו של אדם העובד ומופיע בתל-אביב וירושלים (ולפעמים גם בעשן הזמן הבאר שבעי), אבל דווקא תלמי אליהו הוא ה-State Of Mind,הראשיתי, מראות השתיה, שמהן הוא שואב את ההשראה ליצירות חדשות.

   מה ניתן לומר עוד: "גברים שאוהבים יותר מדיי" (תל אביב,תל אביב); "העליה לקרקע" ו-"עדיין אחיךָ" (תלמי אליהו) הם מן השירים הנוגעים ללב ששמעתי בשנים האחרונות. שלוש יצירות מופת מינוריות. ולמרות שגד לטעמי מקליט יותר-מדיי בשנים האחרונות ולדעתי אפשר היה אולי לערוך מן הטרילוגיה הזאת אלבום בודד מעוּלה-עדיין,אני אוהב את יצירתו של שלום גד,שמח מכל הלב שזה מצליח לו עכשיו,וכך או כך,הוא יישאר ברשימת האמנים הבודדים שאני אשקוד לצאת ולשמוע מדי זמן; מפני שהוא משכיל ליצור משהו שהוא כולו שלו: כל מי שיבוא לשמוע, קרוב לוודאי, ימצא מה לקחת הלאה, ואיזה שיר שיטלטל אותו,יניע אותו,וישנה (אם לא יהפוך) את יומו.

*

*

בתמונה למעלה: קיבוץ תל עמל (לימים: ניר דוד), ראשון יישובי חומה ומגדל, 1940-1939 (שנתיים ומשהו אחר ההקמה)

© 2013 שועי רז   

 

Read Full Post »

חורשה

*

*

עוֹד מְעַט

וְנִרְאֶה אֶת הַשְקֵדִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

אֶת שׂרִידֵי-הַשַּיִש מַבְהִיקִים בַּשֶמֶש

אֶת הַיָּם מַכֶּה גַּלִּים.

 

עוֹד מְעַט

נַגְבּיהַּ-נָא קְצָת לְהִתְרוֹמֵם

 

[גיאורגוס ספריס (1971-1900), 'מִתִיסְטוֹרִימָא: שיר כ"ג', שירים, תרגם מיוונית: שמעון הלקין, ספרית פועלים 1973, עמ' 52] 

*

*

עֵץ שָקוּף מָלֵא צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת

בְּבֹקֶר כּחֹל קָרִיר, כִּי עוֹד שֶלֶג בֶּהָרִים

 

[צ'סלב מילוש (2004-1911), 'עונות השנה', וזרח השמש ובא השמש ושירים אחרים, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת שוקן והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1981, עמ'75]

 *

*

 *

עקב צורת צמיחתם המעוותת היו עצי הזית לקוזימו דרכים נוחות וישרות, אילנות סובלניים וידידותיים, בקליפתם המחוספסת, כדי לעבור בהם ולהתעכב עליהם, למרות שהענפים הגדולים מעטים הם בכל אילן, ואין בהם אפשרויות תנועה רבות. לעומת זאת, על עץ התאנה, אם רק נזהרים לבחור ענף שיוכל לשאת את כובד הגוף, הרי שאפשר לשוטט עד אין-סוף.

 *

[איטאלו קאלווינו (1985-1923), מתוך: 'הבארון המטפס', אבות אבותינו: טרילוגיה, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב 1978, פרק עשירי, עמ' 222]  

 *

*

 *

עיר אוֹבדת בָּשָלכת –

כאילו עֳבָרָהּ נחשוֹל

של אוֹר ארד

 

עץ ממלמל;

עץ עזוּב, ממלמל—

אֲנִי שוֹהֶה בְּצִלּוֹ,

שעה ארוּכּה

 

וכָל מה שמתרקֵּם

וכָל מה שמתעקֵּם,

נִדְמֶּה לִי כּפוֹשֶט ידָיו,

מֵאֶרץ רחוֹקה

 

[שוֹעִי רז, 2012]

 *

*

* 

*

*

*

בתמונה למעלה:Camille Pissarro (1830-1903), Le Verger (The Orchard), Oil on Canvas 1872

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

עלים נושרים וצפצופי עוֹפוֹת

 

  

   שלמה אבן גבירול, יצחק לוריא, משה חיים לוצאטו; הידיעה לפיה שלושה מאנשי הרוח היהודיים הגדולים ביותר נפטרו בטרם מלאו להם 39 שנים וכי ימיהם עברו עליהם באי-נחת, באשר לראשון ולאחרון ברדיפה ממש של הממסד הרבני, מפילה עליי תימהון מתמשך. בשיעור שקיימתי לפני כחודשיים הזכרתי את פרט המידע הזה כלאחר יד בכדי להבהיר לתלמידיי, כי בניגוד למגמות הקיימות, דרך הקבלה אינה דרך האושר, האיזון, אריכות הימים. 'נו טוב', העיר לי אחד התלמידים מחויך, 'כולנו פה כבר חצינו את גיל 39'. 'אני עדיין לא' חייכתי לעומתו. ובאמת, במידת מה, כל אחד משלוש הדמויות שציינתי, תרו את דרכם הרוחנית הפרסונלית, בהתאמה עם הטבע ועם האלהוּת (כפי שדימו אותה בהתבוננות-פנימית) ושלא בתיווך הממסדים השליטים של תקופתם,  ואומצו אל חיק הממסד הרבנים רק בדיעבד, ומאז הפכו לעמודי-תווך, שמם נישא בפי כל. עולם מוזר.     

   ביום ה' באב חל ציון יום השנה לפטירת יצחק לוריא (1572-1534, האר"י = האלהי רבי יצחק). העולם מתחלק באיזה אופן לאנשים המתייחסים ליום זה כיום מיוחד, בין אם יודעים הם מדוע, ובין אם האר"י עבורם הוא 'האר"י הקדוש' בלשון עם, מצד אחר מצויים אלו שיום זה אינו אומר להם דבר. הואיל ואני מחובר לכתבים אלו הרבה יותר מכפי שאני מראה (לפחות לגלויים האפיסטמולוגיים והאתיים העולים בהם), ובכל זאת ביקורתי מאוד גם באשר למחקר הקבלה האוניברסיטאי ובין להבנת כתבי הקבלה בעולם הרבני (החרדי והציוני דתי כאחד) בהווה, החלטתי להביא כאן כמה מקורות מכתבי תלמידו המובהק של האר"י, ר' חיים ויטאל (1620-1543) העומדות על הנהגותיו הייחודיות של מורו, ויחסו יוצא הדופן לאדם ולטבע אשר סביבו (בעלי חיים, צמחים ודוממים), אשר נבע מתפישת גלגול הנשמות הענפה, המובעת בכתבי תלמידיו, שער הגלגולים ו- ספר הגלגולים. אני מודע לכך, שרוב קוראותיי וקוראיי כאן, אינם בקיאים בתורות הלוריאניות, לא לדינמיות האין סופית של ההויה כפי שמובעות בהן, לא למקום המהותי שהסובייקט האנושי תופס בהן, ואף לא להשלכות האתיות מרחיקות הלכת שאוצרת בתוכה התפישה לפיה האלהות מתגלה בפני כל אדם, כפי כשריו ומסוגלויותיו, ולא זאת בלבד, אלא שגם בפני האדם הפרטי, הופכת ההתגלות לחוויה דינמית, ואין הוא שב וחווה את אותן חוויות, אלא שב ומתחדש, שב ויוצר, כפי מה שמתחדש לו בדעתו. תפישה זו כמובן מבטלת את ההיררכיה בין רב ותלמיד, והופכת את יחסי העיון והלימוד המשותפים, לחבורה של לומדים, המקבלים אלו מאלו, ואינם מכתיבים זה לזה את דרכם, גם אם מתגלה ביניהם שונות. על כן ניסיתי להביא כאן במשורה קטעים המדגישים דווקא את דרכו האתית של האר"י ואת התבוננותו על העולם ועל הנמצאים בו (לעתים הוספתי הערות הבהרה בסוגריים מרובעים). כמובן, שבשולי הדברים, עומדת התבוננות ביקורתית שלי על רבים וטובים בעולם הרבני ומחוץ לו הנושאים את שמם של האר"י ותלמידיו, ואין בין הנהגותיו המפורשות ובין התנהגותם-התנהלותם דבר וחצי-דבר.

 

1. איסור הרג בעלי חיים  (כל בעלי חיים, ודאי איסור הרג תעשייתי)     

כבר נזכר בפרשת יתרו כי שום בריה לא נבראת לבטלה, ואסור להרוג אותה שלא לצורך, ומורי ז"ל היה נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים אפילו הקטנים והפחותים, כגון פרעושים וכנים וזבובים וכיוצא באלו, ואף אם היו מצערין אותו 

[ר' חיים ויטאל, שער המצוות, פרשת נח]

 

2. בכל הדברים ישנה חיוּת ונפש גם בבעלי החיים, בצומח ובדומם

 

כל חלקי הארץ הזאת [=כדור הארץ, ש.ר] ואשר בה, אין דבר מה למטה שאין כנגדו שר למעלה ממונה על הדבר ההוא, כמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק אם תשים משטרו בארץ, אפילו על כל עשב ועשב יש מלאך. ואם כן, ההרים הגדולים הגבוהים אשר בארץ הלזו התחתונה יש עליהם שרים מחולקים למעלה על כל אחד ואחד מהם, ובערך גבהות ההר התחתון על ההר האחר, כך ערך גבהות ומעלת השר של ההר הזה התחתון על השר של ההר האחר הנמוך ממנו, כנודע, כי השמין בכל פעולתם ודמיוניהם דומים אל הארץ הזו התחתונה. ודע כי ההרים האלה בכל יום ויום מעת בריאת העולם ואילך הולכים וגדלים אבל אין הגידול ניכר בהם […]

ועניין המעיינות הם כנגד הבחינות של המעיינות של מיין נוקבין [=מיים נקביים, מושג לוריאני, המציין את השפעתהּ של כנסת ישראל, נוקבא, ושפיעתהּ השפעתהּ על עולם האלהוּת בכדי לתקנו, ולמשוך שפע אל העולם התחתון, ש.ר]  שיש בארץ העליונה מלכות [=אליבא דספר הזהר ספירת המלכות, התחתונה בעשר הספירות, הקולטת את כלל נביעת תשע הספירות שמעליה, היא כעין הקוסמוס הפיסיקלי כולו,ש.ר]…

גם בעניין האילנות שבארץ הזאת יש על כל אחת שר למעלה, כשזה נופל זה מתייבש. ולא עוד אלא שבכל פעם שנופלים עלה האילן למטה גם איזה כח עליון חסר מן השר העליון למעלה בעת ההיא.   

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה כ"ה]

 

3. על היכולת ללמוד באופן מתחדש מכל הבריות, ועל צפורים ומהותן

 

דע כי מן היום שנשרפה התורה על ידי אומות העולם בעוונותינו הרבים, נמסרו אז כוחותיה וסודותיה בידי הקליפות [=כוחות הרע, ש.ר] ולכן אין שום בריה שבעולם אפילו מן בריות טמאות כמו בהמות חיות עופות שקצים ורמשים וכל אלו יש להם שרים ממונים עליהם, ואותם שרים יודעים רזי תורה וסודותיה מן הזמן הנזכר [=טרם החורבן, ש.ר]. והנה אותם השרים הממונים על הבריות או על העופות ההן, יזמינו בפיהם בצפצופם וקולם, סודות עמוקים מן התורה, ומי שיבין קולם וצפצופם יוכל לדעת כמה סודות בתורה, ויש דורות שיש צדיקים בתוכם מכירים אותם, וכמו שראיתי למורי ז"ל בעיני, ועל כן השרים מזמינים הסודות ההם, ומכירים ומבינים אותם הראויים להבין כנזכר […]

והנה לפעמים עניין צפצןף העופות הוא באופן אחר, כי יש נשמות בני אדם מגולגלים בהם באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי עונשם, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה שהיו יודעות בתחלה, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה ששומעים מן הקול הכרוז מאחורי הפרגוד [=משל להתפשטות הרצון האלהי והודעתו בעולם, ש.ר], ואז הם מגידים אותם הדברים. גם יש לפעמים באופן אחר, כי איזו נשמה של איזה צדיק באה מן העולם העליון ומתלבשת באותה צורה ודמיון ההוא, ואינו בריה או עוף ממש, אלא מתדמה ומתראה כך, והוא מגלה ומגיד סודות התורה וכיוצא, ואמנם כי מדריגת ומעלת האדם הרואה אותם כך יתדמו לפניו. ולפעמים יתראו לפני שני אנשים יחד ואיש אחד מהם יתדמה לו בצורת עוף או בריה אחרת, והאיש השני יתדמה בפניו באופן אחר, והכל כפי מעלת האדם הרואה אותם

[ר' חיים ויטאל, שער רוח הקודש, דף ה' ע"ב]  

 

4. על מסירות הנפש יוצאת הדופן של האר"י כלפי תלמידו-חברו

 

ביום ראש חודש אדר שנת השל"א ליצירה [= שלהי 1570, ש.ר], אמר לי כי בהיותו במצריים [=האר"י שהה רוב ימיו בהתבודדות על גדות הנילוס, גם לאחר נישואיו; רק בשנה וחצי האחרונות לחייו היגר לצפת,ש.ר] התחיל להשיג השגתו ושם נאמר לו שיבוא לעיר צפ"ת, תבנה ותכונן במהירה בימינו, כי אני חיים דר שם כדי שילמדני ואמר לי כי לא בא לדור בצפ"ת תבנה ותכונן במהירה בימינו אלא בעבורי ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי ולא בא לצורך עצמו כי לא היה צריך לבוא גם אמר לי שלא היה מוטל עליו ללמד לשום אדם זולתי אני לבדי ובהיות שאני אלמוד לא יצטרך הוא להתקיים בעולם הזה.

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף מ"ט ע"א]  

 

בשנת השל"ב [=1572, ש.ר] יצאנו אל השדה ועברנו על קבר גוי אחד קדמון יותר מאלף  שנים וראה נפשי על ציונו ובקש להמיתני ולהזיקני והיו מלאכים רבים ונשמות צדיקים שלא ישוערו מימיני ומשמאלי ולא יכול לי ויצווני מורי ז"ל שבחזרתי לא אחזור בדרך הזה עוד ואחר-כך הלך עמי נפש הגוי רחוקה ממני [=כלומר, לא נתפרדה נפשו מנפשו, גם בהלכו הלאה, ש.ר] ושם בשדה נתכעסתי עם הרב יאודה משען [=פרץ ריב בינו ובין תלמיד אחר, ש.ר] ותחל נפש הגוי להתחבר בי ותחטאני עוד ולא רציתי לשמוע דרשת מורי ז"ל והתחיל לבכות [=האר"י, ש.ר] ויאמר הנה כל נשמות הצדיקים והמלאכים הלכו להם על ידי הכעס ולפיכך שלט בו הנפש ההיא ומה אעשה והלוואי שיזיקוהו ויניחוהו חי, כי אוכל לרפאותו, אבל ירא אני פן ימיתוהו, ולא יתקיים כל מה שאני חושב שיתוקן העולם על ידו כנודע לי ואיני יכול להגיד, כי לא ניתן רשות להגיד, וכי לריק יגעתי ונחרב העולם. ולא אכל כל הלילה מרוב צערו ודאגתו והלכתי וחזרתי בדרך ההוא לבדי, וכשהגעתי על קברו [=של הגוי, ש.ר]  רוח נשאתני ממש וראיתי עצמי רץ באויר גבוה עשרים קומה מעל גבי הקרקע עד שהגעתי למדינה [=העיר צפת, ש.ר] בעת צאת הכוכבים והינחוני שם והלכתי לישון בריא עד אור הבוקר, ורציתי לקום והיו איברי נחלשים [=חולים, ש.ר] אחד לאחד, והרגישו בי והוליכנו עד פתח מורי ז"ל לאט לאט ובהגיעי שם לא נותרה בי נשמה כלל כעניין יונה [=יונה הנביא בפרק ג', ועניין הקיקיון שם, ש.ר] והשכיבני מורי ז"ל על מיטתו וסגר הדלת והתפלל ואחר-כך נכנס לאותו בית הוא לבד והיה הולך בבית וחוזר על המיטב וגוהר עלי בּהּ; וכה עשה עד חצי היום שהייתי מת לגמרי ובחצי היום ראיתי בעצמי כי חזרה נשמתי בי מעט מעט עד שפתחתי עיני וקמתי וברכתי ברכת מחייה המתים, וכל זה אמת ויציב בלי שום ספק.         

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף ס"ג ע"ב]

 

5. תיקונים על מעשים מיניים

 

   בעוד התורה גורסת שורה של עונשי מוות או כרת על שורה של עוברי עבירות מיניות (לדעת התורה). וגם לאחר שנפסק בהלכה (תורה שבעל פה): כי החייבים כריתות לוקים 39 מלקות בהוראת בית דין ולפניו ויוצאים מידי כריתותם (מסכת כריתות), וכי עונשי המוות שרירים רק בעת שיש סנהדרין הדן בדיני נפשות, וישנם עדים אשר ראו את האקט המיני בעינייהם והעידו על כך; ר' חיים ויטאל מביא מפי האר"י שורה של תיקונים לשורה של עבירות לשיטתו, כגון: ניאוף, קיום יחסי מין עם אשה נידה, קיום יחסי מין עם גויה, קיום יחסי מין הומוסקסואלים. אמנם חלק מן הפרקטיקות דורשות תעניות ממושכות, טבילה במיים קפואים ו/או גלגול בשלג (מה שוודאי אפשרי היה בצפת של המאה השש-עשרה בימות החורף), אבל מה שעולה מכאן הוא, כי אין צורך בבית דין ובהוראתם בהכרח, וכי תשובתו של אדם היא תהליך ממושך שעליו לקיים בינו ובין עצמו. אחת העדויות לאותנטיות של תיקונים אלו היא הסתייגותו המפורשת של ר' חיים ויטאל מדרך התיקון שקבע האר"י לעניין הבא על זכר (מין הומוסקסואלי), ומן הדברים שם [שער הייחודים, פרק ה' מענף ג', דף ל"ה ע"ב] עולה כי לדעתו מדובר בתועבה שאין ממנה חזרה. עם זאת, הוא מוסר את דרך התיקון שהורה לו רבו. מה שעולה מכאן שוב היא הכרת מעלת-החיים והחיוּת יוצאת הדופן של האר"י, וחתירתו הבלתי מתפשרת להטבת כל הנמצאים, כפי הניתן. איני יודע, גם ככלות כ-438 שנים, מיום שנמסרו התיקונים והיחודים, האם העולם הרבני בן ימינו עשוי בכלל להאזין לקול אוהב-האדם ואוהב הטבע לגילוייו, העולה מתוכם.   

 

 רשימה לזכרו של המשורר והפזמונאי מאיר אריאל, שנפטר אף הוא ב-ה' באב, ניתן לקרוא כאן

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שערי אורה, שמן על בד, 1952.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

נופל וגלוי עיניים: תפישת האלהוּת בכתביו המאוחרים של מאיר אריאל

*

1

 

   במהדורה מיוחדת של ספר שיריו של המשורר,הפזמונאי, ההוגה והמוסיקאי מאיר אריאל (1999-1942)  נֶשֶל הנחש אשר ראתה  למלאת שנה לפטירתו (2000) נדפסו הדברים הבאים מן

העיזבון,  בהם דן מאיר אריאל בקיום המלה אלהים:

*

קודם כל, יש מלה כזאת. אלוהים. אם בכלל בכלל אין ולא היה אלוהים, לא היתה מילה כזאת. זה הכלל: אין דבר שאין לו מלה. זה אין אין. כל מלה בשפה היא סימן של יש.  

זה הכלל: כל מה שאפשר להגיד עליו אין, הרי זה יש. דבר שאי אפשר להגיד עליו אין כי אין על מה להגיד אין, כי אין מילה כזאת, הרי אין דבר כזה מכל וכל.

כל אין שאומרים על דבר- הוא זמני, עד שהמילה נמחקת מהמילון.

כשהחנווני אומר "אין סוכר" זה לא שלילת קיום של הסוכר בכלל, אלא כאן ועכשיו אין סוכר.אבל סוכר בכלל יש כל עוד יש מלה "סוכר".

שפה, ככלל כל הישים והישויות, היא הנותנת לגבי הדברים המוחשיים והמופשטים כאחד. וכשם שהחנווני אומר "אין סוכר", כך יכול אדם להגיד: "אין אלוהים", שאומר שאצלו עכשיו אין אלוהים. כמו שאומר אברהם אבינו לאבימלך: "כי אמרתי אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". או כמו ששמעתי אומרים בימינו על פלוני:"אין לו אלוהים". משמע שאין לו סיגים ומעצורים מוסריים וכו'. אם כן בכלל וכל עוד יש מלה כזו- יש אלוהים.

 [מאיר אריאל, נשל הנחש, מהדורה מיוחדת, תל אביב תש"ס, עמ' 14. בראש הרשימה כתוב: מתוך "ספר התירוצים" 12.11.98]

 

*

אריאל לא דן פה כלל בקיומו או במציאותו של האל, אלא בקיומו של האל בחינת מלה בשפה ורעיון בתרבות האנושית. אריאל ביכר שלא להיכנס כלל לדיון האם האל בעצמותו הוא יש אונטולוגי, גם אם יש עליון מושלם. ברם, המלה אלוהים לדידו היא יש אונטולוגי באשר היא נוכחת בחייו של האדם. האדם באותה מידה רשאי לומר כי אין אלהים, אך הדבר כמובן אינו מבטל את קיומה של המילה אלהים ואת האידיאות השונות הקשורות בה, אלא מצביעה על כך שבזמן המסויים בוחר האדם כי המלה אלהים לא תהיה נוכחת בחייו. עוד עולה, כי המילה כשלעצמה הנה ניטראלית מבחינת המשמעויות העצורות, כך שאין כל משמעות על פניו באם מדובר ב'אלהים' או ב'סוכר', מלבד היותה יש אונטולוגי, משמע בעלת נוכחות קונקרטית בחיי האדם. 

   אבל האם דוגמת ה'סוכר' בה השתמש אריאל היא מקרית? הייתכן שאולי התכוון כי המלה אלהים ממתיקה את הוויתו של האדם. פודָה אותו מהיות יש ארעי, בעל חיים מתכלה והולך, לכדי בעל חיים היכול להעלות בדעתו את יוצרו ואת יוצר ההויה כולה. אריאל לא עשה פה שימוש בטרמינולוגיה יוצר או בורא ביחס למלה אלהים ולכן האפשרות שהעליתי אינה אלא ספקולציה ולא יותר. עוד דבר, הייתכן שערך דווקא אנאלוגיה בין המלה 'אלהים' למלה 'סוכר', בהיות הסוכר מצרך נפוץ מאוד בקהילה האנושית, כזה ששכנים יכולים לשאול אלו מאלו (כלומר, יש ממנו לכל ואצל הכל)? 

   יתר על כן, 'סוכר' הנו תבלין, העשוי להסתיר דווקא את הטעם המקורי. האם המלה אלהים הנה כעין ממתיק הבא לנחם את האדם מטעמה של המציאות ומדוויה? האם כתשובת-נגד לנתן זך, שגרס 'במה להמתיק את הימים אם לא בשירים' (כל החלב והדבש), גרס מאיר אריאל כי אפשר להמתיק את הימים במשמעויות שניתן להעניק למלה אלהים? 

   מה שבהכרח משתמע מתוך דברי מאיר אריאל: שמעתי אומרים בימינו על פלוני:"אין לו אלוהים". משמע שאין לו סיגים ומעצורים מוסריים וכו' היא שישנו קשר שעושה הציבור ("האומרים") בין המלה אלהים ובין סיגים ומעצורים מוסריים. משמע, המלה אלהים נתפשת בציבור כלשהו כמקור הסייגים המוסריים, קרי: התפישה לפיה האדם  המייחס משמעות למלה אלוהים אינו רשאי לעולל כל דבר, אלא חש כורח לנהוג באופן העולה בקנה אחד עם משמע המלה אלהים עבורו, כלומר: לחייב עצמו בהתנהגות מסויימת באשר לסובביו, אשר יש אשר יכנו אותה: התנהגות מוסרית.

 

2

 

   באלבומו מודה אני (2000) בהפקתם של שלום חנוך, משה לוי ודורי בן זאב, אשר עיבדו מחדש סקיצות ביתיות  שנלקחו מן העזבון המוסיקלי של מאיר אריאל, נמצא השיר שיר מים רבים  ובו נכתב:

*

            זהו עצב של מים רבים

            יבבה של אין סוף נעצר בחוף

            יללה בצינורות

            ותהום אל תהום גונח

            (Track 11)

*  

לא אביא כאן את כל מילות השיר. רק אתמצת בקצרה את התמה היסודית המובילה אותו: העולם כולו היה מים ומשהסתלקו המיים והתגלו היבשות ובהם התהוו שפע של יצורים לא מימיים, חלה איזו עצירה, איזה סכר בהוויה המונע מן המיים לשוב אל מקומם הראשון. על פי הפילוסופים הימי ביניימיים היהודיים אברהם אבן עזרא ושמואל אבן תיבון דווקא סידור היחסים שבין האוקיינוסים ובין היבשות, ובין החומרים והיישים השונים הנמצאים על פני כדור הארץ היא פשר הבריאה (הקוסמוס לשיטתם נצחי ולא שייכת בו בריאה בזמן). ברם, אריאל הציג את התמונה לפיה כי מעת שנקוו המיים הכל שרוי בעצב גדול ומעצים של מים שאינם יכולים שוב לשרות בכל.

   אריאל בחר להשתמש בשני מונחים קבליים 'אין סוף' המציין על פי רוב את העצמות האלהית או את הספירה הראשונה כתר ("אין") [למשל: ר' משה קורדוברו, פרדס רימונים, מהדורת יוסף חסיד, ירושלים תשנ"ח, שער ג': לדעת אם האין סוף הוא הכתר, דף י"א ע"א- דף ט"ו ע"ד; שער כ"ג: ערכי הכינויים, דף ד' ע"ג] ו"צינורות" כצינורות השפע, המעבירים את האור האלהי (הפשוט, הרוחני) מלמעלה עד עולמינו שהוא הגס, העכור והחומרי שבעולמות [פרדס רימונים, שער ז': שער הצינורות, דף לא ע"ג- דף ל"ה ע"א]. כבר בספר היסוד של ההגות הניאופלטונית, אנאדות (התשיעיות) לפלוטינוס  תואר השפע השופע מן האחד ולמטה כנביעת מים. תיאור זה הובא גם בפתיחת השער החמישי מספרו של הפילוסוף והמשורר היהודי אנדלוסי שלמה אבן גבירול , ינבוע אלחיאת (מקור חיים). אריאל ודאי קרא קצת משיריו של אבן גבירול. האפשרות הסבירה לפיה עיין אריאל גם בתרגום העברי מן הנוסח הלטיני השלם של מקור חיים (הנוסח הערבי המקורי אבד) אשר ראה אור בשנת 1926, הנה מסקרנת.

   ישנם מאמרי חז"ל לפיהם נמשלה התורה למים. דבר ידוע הוא שהיו בתי כנסת, במיוחד בעולמן של קהלות המזרח שנבנו במיוחד בקרבתם של מקורות מים (כף החיים לר' חיים פלאג'י, תורכיה המאה התשע- עשרה). לפי התלמוד הבבלי 'אין השם נמסר אלא על המים', ואמנם פרקטיקת מסירת שם בן מ"ב אותיות נמסר ממורה לתלמיד כאשר שניהם היו עומדים במיים (ספר השם, לר' אלעזר מוורמס, גרמניה המאה השלוש-עשרה). ידועה גם אזהרת-המיים של (פסיאודו?) ר' עקיבא (מגיבורי ספרות ההיכלות והמרכבה) ליורדי המרכבה המגיעים אל פתח ההיכל השישי, לפיה: 'בהגיעכם אל מקום אבני שיש אל תגידו מים מים'. אף ר' יהודה לוואי בן בצלאל (1609-1520 לספ')  ראה בעצמו בבואו לפרש נכוחה לטעמו את אגדות התלמוד, כמי שגוֹלֶה ומגלה את פי הבאר שנסתם על ידי פרשנים אחרים, ושואב ממנו מים חיים (ספרו בֵּאֵר הגוֹלֶה, הקדמה).

   כך דומני, כי יש לראות בכל אלו את מקורותיו של אריאל ואין להסתפק נאמר, בהיגד של הפילוסוף הקדם- סוקרטי תאלס, לפיה יסוד הכל (Arche) הינו מים. זאת משום שתאלס התכוון למיים כתופעה ממשית, ואילו אריאל בעקבות מקורות הניאופלטוניזם וההגות היהודית נוקט לדעתי דווקא בראיית המיים כמסמלים את נביעת העולמות מתוך האלהות ואילך. 

   חשובה לדידי ההבחנה שיוצר אריאל בטור החותם את המקור שהבאתי לעיל בין  שני התהומות הגונחים זה כלעומת זה. זהו לדידי, התהום האלהי הגונח לעומת התהום האנושי ולהיפך, משום התהום הבלתי ניתן לגישור ביניהם. על כן, לדידו של אריאל הופכת האלהות למצער רק למילה במילון מילותיו של האדם, הניתנת לפרשנויות ולתובנות שונות. לאדם, לדידו, אין את היכולת לידע ישירות את האלהות. זהו 'האין סןף נעצר בחוף'. חתירת השפע האלהי אל האדם תמיד נעצרת, תמיד אינה מגיעה עדיו. כך גם נהייתו של האדם אל האלהים.

   כעין זה, הביע אריאל בסקיצה נוספת שנכללה באלבום מודה אני: 

*

            אף אחד לא יודע

            אף אחד לא מבין

            אם 'תה פ'תום תופס ת'צמך

            לדעת ביודעין

            אתה יודע ביודעין

            'תה שום דבר לא תופס, לא מבין

            'תה שום דבר לא תופס, לא מבין

            ת'מבינ'תי, ת'מבינ'תי.

            (Track 13)

*  

כלומר דעתו של אדם לעולם מוגבלת לגבולות הכרתו ואין הוא יכול לחוות את ההוויה כשלעצמה. זאת ועוד, גם כאשר נדמה לו כי חווה דבר- מה החורג מתחומי תבונתו- הכרתו, הרי זה למראית עיין בלבד, ולמעשה עדיין לא התקרב כלשהו אל ההשגה הודאית של ההווויה, ונותר עדיין בגבולותיו-תהומותיו  הוא. 

   הקשר בין האדם ובין האלוהים, אליבא דאריאל, הוא של נהייה שאינה בת-מימוש. אבל, האדם עשוי להתייחס למלה אלוהים ולייחס לה משמעים שונים לדידו. ההתייחסות אל האלוהות כך אליבא דאריאל הינה לעולם התייחסות פרשנית שבהכרתו של האדם, אשר אין במסוגלותו לחרוג ממנה- לכן אין הוא יכול לטעון באמת ובתמים כי הצליח לתפוס את המושג או את המלה אלוהים, אלא רק להעניק לה פרשנות משלו.  

   כמובן, שדומה שבכך הלך אריאל אחר המסורת הפילוסופית הקנטיאנית והניאו-קנטיאנית. מתוך ייחוס המעשים המוסריים כנובעים מן המלה אלוהים (ראו לעיל) ומתוך כך שהדיבור אודות האל הינו לעולם מוגבל להכרתו התבונית של האדם, עולה כי מאיר במידת- מה ממשיך את דרכו של עמנואל קאנט (1804-1724) שסבר כי הצווים המוסריים הקטגוריים הנם פרי תבונתו האימננטית של האדם. ברם, הנטייה האנושית היא ליחסם ליש המושלם (=משמע, האלוהות) הנמצא מעל ומעבר. ממשיכיו של קאנט במסורת ההגותית היהודית היו למשל הפילוסוף- היהודי הברלינאי, הרמן כהן (1918-1842), ובאחרונה ישעיהו לייבוביץ (1994-1903). דומה איפוא, כי אריאל רק ערך שימוש בטרמינולוגיות קבליות. ברם, אי היכולת לשיטתו להגיע מן המלה אלהים המופיעה בהכרת האדם אל האלהות כשהיא-לעצמה, מלמדת כי לאמיתו של דבר סבר כי אי אפשר לאדם להתעלות מעבר לגבולות הכרתו הסוֹפִית, וכי אף חוויות פנימיות חזקות אינם פרי קשר עם האלהים (התגלות), אלא פרי כוחות נפשו של החווה, אשר רשאי לבארן כפי ראותו ובלבד שיזכור, כי גם כאשר נדמה שהוא יודע ביודעין, הוא עדיין 'שום דבר לא תופס לא מבין'.  

 

3

 

 

  ברצועה החותמת אל אלבומו של אריאל …וגלוי עיניים (1984), שהוכתרה בכותרת פרקים מיומנו של חוזר בתשובה, מובאות השורות הבאות:

*

            שעשועים- אני לפניךָ

            געגועים- אני אליךָ

            תעתועים- אני עדיךָ

* 

  לדידי, מובנן של שורות אלה רק מחזק את שטענתי עד הנה. האדם נמצא לפני אלוהים, נוהה לאלוהים, אך כל יכלתו לדעת את אלהים נותרת לעולם בחינת 'תעתועים' דבר מה שאין בו ממש, משום שהאדם נותר כבול להכרתו ולתבונתו- ולכן נמצא תמיד בחינת פרשן של המלה אלוהים, שהיא קרבת אלוהים המירבית אליה יוכל אי פעם לשאוף ולהגיע.

   על אף כותר השיר המצהיר לכאורה על חזרה בתשובה במובנה המקובל, כהתמסרות לצוויי הדת וקבלת עול הממסד הרבני, כתב אריאל, ככלות כמה שנים, לדב אלבוים את המכתב הבא:

*

מזה זמן פונים אלי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני. אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון: מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל- מה איכפת לי. מה שמסדר לך את הראש- מקובל עליי.   

 למעשה, כל מה שאתה מאמין ועושה- זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם- זה אמונה. כל אדם מאמין. אי-אפשר לאדם בלי אמונה כלשהי ואי-אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זו הדת שלו. כולם דתיים. ולכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי ח"ן. למשל: 'שמעתי מאחורי הפרגוד של פיפ"א ששוקלים לבטל את הנבדל- ולהעניק נקודות למהלך טקטי מבריק". ויכול אדם להחזיק בכמה מיני אמונה כדי להעביר את הפחד. ויש חרדות. ואימה חשכה חיל ורעדה. ויש יראה שהיא רצונית חופשית, בשעה שכל השאר קופצות על בן- האדם פתאום ויש לו כוח לרסן אותן. אדם נתקף פחדים, אינו נתקף יראה. הוא מיירא עצמו מדעת כסגולה נגד פחדים וחרדות ואימה, מעין עסקת חליפין: 'קחו יראה ואל תקפיצו עליי ביעותים'. […]   

[מאיר אריאל, נשל הנחש, מהדורה מיוחדת, תל אביב תש"ס, עמ' 16. נדפס לראשונה: ידיעות אחרונות, 30.5.97]

*  

שוב יש לקרוא את הדברים לטעמי מבעד לפריזמה של המסקנות הקודמות. האדם שבוי בהכרתו, מוקף עולם בלתי ידוע. הבלתי ידוע מטיל על האדם פחד, חרדה וביעותים. על כן, נוטל על עצמו האדם אמונות ודתות מסוגים שונים כפי כושר ברירתו.  אין דת אחת עדיפה על זולתה. האדם אף אינו חייב באמונה אחת בלבד או בדת אחת בלבד, אלא הוא בורר לו את אמונותיו ואת הדתות בהן הוא מחזיק כפי כושר הבנתו. אריאל הביא כאן את הדברים בחדות שאינה משתמעת לשתי פנים בדבריו: 'מה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל- מה איכפת לי. מה שמסדר לך את הראש- מקובל עליי'. עם זאת, כאשר ראינו לעיל, כשלעצמו העדיף אריאל לקשור בין המימד המוסרי באדם ובין המלה 'אלהים'.    

   מאיר אריאל אפוא לא ראה עצמו כחוזר בתשובה כלל ועיקר. ברם, ראה עצמו כפרשן סוברני- אוטונומי של המלה אלוהים ונוכחותה בחייו. בבחירתו המיוחדת להתייחס אל הקורפוס היהודי כמרכיב חשוב ומהותי המרכיב את אמונתו ודתו הפרטיים, יש לראות כתולדה של בחירה אישית אינדיבידואלית- ודווקא כהמשך ישיר של התפישה, שנסיתי להציג כאן, לפיה האדם אינו אלא פרשן מתמיד של המילה אלוהים, כפי כשריו ומסוגלויותיו. המלה 'אלהים' לדידו של מאיר אריאל, הינה אפוא כאשר שיערתי לכתחילה: כעין ממתיק, המנחם את האדם מן המטיל בו חרדה. ברם, בד-בבד מעניקה לכל אדם משמעות ותוכן וממלאת את חייו. אין אפוא אמונה אמיתית או דת אמיתית דווקא, אלא האינדיבידואל הוא שבורר לו, כפי הכרתו, את דרכו בחייו ואת המשמעים שהוא מעניק למלה 'אלוהים'. 

בהקשר זה, נאמנים דבריו של מאיר בשלהי רשימתו, פלצף- פלסף:

            אחידים ייחודיים אחדים – יחידים – ומיוחדים. כל אחד יחיד ומיוחד.

        

*

*

 הרשימה לעיל פורסמה כאן לראשונה בתאריך 21.9.2008, במלאת כשבוע וחצי לקיום האתר. לרגל יום השנה הלועזי (18.7) להסתלקותו של מאיר אריאל (יום השנה העברי הוא ה' באב) החלטתי להעלות אותה כאן מחדש; הפעם, עם תגובות פתוחות (מה גם שהקוראות/ים פה רבּוּ-מאוד מאז).

*

זכיתי לצפות בהופעות רבות של מאיר אריאל בין השנים 1991- 1997, יותר מעשר לבטח, בחלקי ארץ שונים, מלווה להקה או מלווה בגיטרה האקוסטית שלו לבדה. הופעות שבהן נכחו לפעמים רק כמניין א/נשים לכל היותר ('רוקסן' תל אביב), עשרות בודדות של אנשים (מתנ"ס ערד) כמאה אנשים (פסטיבלים בצפון הארץ ובדרומה); וגם הופעה מאוחרת שלו ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב בשנת 1996 או 1997, שם נכחו מאות אנשים וניכר היה האושר על פניו.

*

אני חושב שנקשרתי בראשונה למאיר אריאל לראשונה בשנת 1989-1988 (הייתי בכתה י' ושמעתי ברדיו את 'ארול' ואת 'שדות גולדברג', שלא הניחו לי) אחר כך בא סרטו הדקומנטרי המצוין של אידו סלע: מסע הבחירות של מאיר אריאל והתוודעתי גם לאלבום ירוקות. שמירות מסוימות בראשית שירותי הצבאי עוד עברו עליי בארבע שעות של שירה רצופה של אלבומיו של מאיר אריאל (שלשת הראשונים) ברצף… אל תוך הלילה ו/או הבוקר. אחר כך, בתום הזמן, שיכור מעייפות, הייתי תופס איזו הצצונת בראי, רואה שם משוגע… היתה לי אי-אז חברה שחשבתני להיות בן דמותו העירוני של ארול. אחר כך באו גם זרעי קיץ רישומי פחם ו- ברנרד ולואיז. לא פעם, ממש לא הזדהיתי עם אמירותיו הציבוריות של אריאל בראיונות עתונאיים, כגון: בדבר הצורך וההכרח להשיב את המלוכה (כבימי המקרא) ו/או התבטאותו הזכורה בגנות הקהלה ההומו-לסבית. עם זאת, האוּ-אוּ-אוּ-אוּ-אוּי שלוֹ עדיין מהדהד באזניי מכל עץ חולף ו/או גבעה מוריקה, כאשר אני חולף ברכב בדרכי הגליל. אוּ-אוּ-אוּי שיש בו מן האנחה היהודית, כיסוּפי חלוצים, הגשמה קיבוצית, וגם מן החמיצוּת של חיי ההווה הישראליים ושל טעויות העבר. רישומי פחם בעיניי, הוא אלבום תת מודע על-זמני המשקף את החיים הישראליים כולם ואת הסכסוך התמידי האצור בתוכם. צריך עוד להיעשות סרט אקספרסיוניסטי-אִלֵּם על פי בּס בַּבְּלוּן (בּיצת בבל), שכולנו עדיין משכשכים בהּ לבלי מוצא. אפשר שהתוצאה תיראה כמו תשליל של שיקוף רֵיאה. 

*

* 

בתמונה למעלה: Josef Šíma,Lieu, Oil on Canvas 1959

©2009 שוֹעִי רז

    

 

Read Full Post »