40 שנה ל"קונצרט" של גרוניך

*

זו רשימת בזק על מופע לכבוד אלבום עברי, ודאי אחד מחמשת האלבומים העבריים, הקרובים לי ביותר, בין היתר, משום שהוא מלווה אותי מאז הייתי בן 17 לערך, תחילה היה לי אותו מוקלט מויניל על קסטה ורק אחר כך ממחצית שנות התשעים היה לי אותו כדיסק. האלבום הוא קונצרט Live  מאת שלמה גרוניך, אלבום הופעה חיה, שרובו המכריע, שירים שלא הופיעו באלבומיו הקודמים: למה לא סיפרת לי? (1971), מאחורי הצלילים (1973, עם מתי כספי) ו-קצת אחרת (1975 עם שלמה ייידוב ושם טוב לוי). ניתן להתייחס אל האלבום כאלבום הסולו השני של יוצרו (המוסיקה עובדה וחוברה על ידי שלמה גרוניך). האלבום ראה אור, לאחר שובו של גרוניך משהות ארוכה באירופה ובארה"ב, בשנת 1980 והערב, למלאת לו ארבעים שנה, יתקיים מופע מחווה בו ינוגנו שיריו בשלימותם, על ידי אנסמבל נגנים צעיר יחסית, באישורו ובברכתו של גרוניך, ועל כך בהמשך.

קונצרט הוקלט במקור במספר טייקים בהפקתו של נעם סמל במועדון צוותא בתל-אביב כשלצד גרוניך (פסנתר, פנדר וסינתיסייזר) השתתפו במופע גם אילן גרוניך (כינור), יצחק קלפטר (גיטרה חשמלית), מיקי שביב (גיטרה בס, קולות וכלי הקשה) ומאיר ישראל (תופים). אל אלו נוספו מאוחר יותר הקלטות-אולפן של נגני כלי-הנשיפה על-גבי ההקלטה החיה. נגני האולפן היו: מורטון קם (קלרינט וסקסופון), איתמר ארגוב (חצוצרה), אדי קלובסקי (טרומבון) וזאב ברטוק (טובה).

האלבום המקורי שראה אור כלל צד עברי וצד אנגלי. שירים 5-1 מושרים בעברית. שירים 10-6 באנגלית, והקטע החותם "דיסקין" הוא אינסטרומנטלי. את "אל מלא רחמים", השיר הרביעי בצד הראשון, למילותיו של יהודה עמיחי, הלחין גרוניך לזכרו של אחיו ירון, שנפל בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים.

אני מעוניין לומר כמה מלים על הצד האנגלי של האלבום. שלצד השפעות ביטלס מובהקות ניתן לחוש בו גם בהשפעת סטיבי וונדר, ג'ון לנון ורנדי ניומן  בשירים: Mama, I Try to Open My Eyes ו-An old Fashioned Love Song . לצד Ra҅mses City ו-The Invention Men  שיש בהם סוג של feel  קברטי האופייני למחזות של ברכט-וייל (באחרון גם אווירה כלייזמרית משהו). רעמסס סיטי נכתב והולחן כחלק ממחזמר בתחילת שנות השבעים על-פי הספר אמריקה (הנעדר) מאת פרנץ פרנץ קפקא. המחזה נכתב על ידי יורם (לוי) פורת (2006-1939) ובהלחנת שלמה גרוניך ועיבודיו. לבסוף, שודר בארץ כתסכית רדיו מעובד, המבוסס על שירי המחזמר, ואילו המחזמר עצמו עלה על הבמות, ככל הנראה לא בהצלחה ניכרת, בניו יורק בשנת 1982, וראה אור בעברית בשנת 1987.

הנה מתוך האלבום תרגום השיר Ra҅mses City:

*

רעמסס סיטי/ יורם פורת 

*

כשתצא אל רעמסס סיטי

קח את ראשׁךָ וזקוף כתפיךָ

ברעמסס סיטי

איש לא יברכךָ לשלום

אם תגיע אליה ללא ראשךָ

*

הם יאמרו: הוציאו אותם מהארץ שלנו!

הם יאמרו: הוציאו אותם מתוך עיר-החמודות שלנו!

אך אם רק תמצא את הדרך לרעמסס סיטי

הם יכרתו לךָ את הראש

ואתה תאמר: תודה!  

ולא תשוב לחזות בעיר יותר.

*

הורד אותי ברעמסס סיטי

אני רוצה לחזות בשמחת אומללים

ברעמסס סיטי

אין מי שרואה את הלבנה בליל

אף אחד לא יחיה

אף אחד לא ימות  

  *

כשתצא אל רעמסס סיטי

ארוז את חייךָ והבא אותם איתךָ

ברעמסס סיטי

איש לא יברכךָ לשלום

אם תבוא ללא חייךָ

הם יאמרו: הוציאו אותם מהארץ שלנו!  

הוציאו אותם מתוך עיר-החמודות שלנו!

אבל אם תביא את נשמתךָ* לרעמסס סיטי

הם ישחירו אותה בעבורךָ

ואתה תאמר: תודה!

ואתה לא תעזוב את העיר יותר.

 *

הורד אותי ברעמסס סיטי

אני רוצה לחזות בשמחת אומללים

ברעמסס סיטי

אין מי שרואה את הלבנה בליל

אף אחד לא יחיה

אף אחד לא ימות  

 *

כשתצא אל רעמסס סיטי

ענוד את שרשראות הזהב סביב צווארךָ

ברעמסס סיטי

איש לא יברכךָ לשלום

אם תבוא ללא שרשראותיךָ

הם יאמרו: הוציאו אותם מהארץ שלנו!

הם יאמרו: הוציאו אותם מעיר-החמודות שלנו!

אך אם תביא את השרשראות לרעמסס סיטי

הם יאזקוּ אותךָ לדלת

ואתה תגיד: תודה! 

ואתה לא תהלך כבן חורין יותר.      

 *

הורד אותי ברעמסס סיטי

אני רוצה לחזות בשמחת אומללים

ברעמסס סיטי

אין מי שרואה את הלבנה בליל

אף אחד לא יחיה

אף אחד לא ימות

[תרגם מאנגלית על פי הגירסא המופיעה בחוברת הדיסק: שועי רז, 17.2.2021]

*בגרסא הכתובה: "your soul" בגרסא המושרת: "your life".  

*

השיר ודאי נכתב באווירת גורלו הקשה של קרל רוסמן, גיבור הרומאן הבלתי-גמור של קפקא, שמוצא עצמו מנוצל ומופל שוב ושוב, כאשר כל ההזדמנויות הנופלות בכפו ביבשת אליה הגיעה, מתבררות כשוד ושבר של דיכוי וניצול. עוד מתברר לו, כי קשרים משפחתיים אינם מועילים (דודו הסנאטור מרחיק אותו מעליו ברגע שהוא הולך לבקר ידיד של הסנאטור ללא אישור מפורש); קשרים חברתיים מוכיחים את עצמם כהיררכיה של שיעבוד, דיכוי וניצול, ובהגיעו באחריתו לאוקלהומה הוא ספק נוטל ספק מקבל את השם Negro, האמור לציין את מעמדו. למעשה, אמריקה של קפקא המצטיירת כארץ אפשרויות אין-סופית מוכיחה עצמה כגיהנום אנושי עבור המהגרים המגיעים למצוא בה עבודה. קפקא קרא את דיקנס, וברומאן הגנוז הזה (אשר מקס ברוד פרסם לראשונה) שהיה ראשון כתביו הארוכים, הדבר ניכר היטב. בסופו של דבר, אם רעמסס סיטי היא ניו-יורק, הרי ככלות מאה שנים, ניתן לראות בה את תל-אביב, עיר שגם כן לא מעניקה הזדמנות רבה למהגרי-העבודה ולפליטים הבאים בשעריה. אולי גם לרבים מן הבאים מן הפריפריה. הם עשויים לתפוס בה רק מקום של נותני-שירותים המשועבדים, לא אחת, ממש כמו רוסמן של קפקא, לקבלני כוח אדם, וצפויים לרדיפות מצד פעילים לאומניים-גזעניים ושרים בממשלה או אנשים שלא מעוניינים באנשים מצבע עור שונה או ממילייה שונה בשכונתם. אם בניו-יורק או בתל-אביב עסקינן, אין ספק שכאשר הוקלט השיר הזה בשנת 1980 על ידי גרוניך לא היו כאן שומעים שייראו בשיר סוג של אלגוריה או תיאור קונקרטי של המצב הישראלי, והנה ארבעים שנה אקוט בדור, וכבר נדמה כי עיר הזומבים, המתנהלת באופן מכניסטי-מעמדי-כלכלי, המתחלק בין בעלי הון ובין משרתיהם, נדמית כמתארת ישירות לא רק את המציאות התל-אביבית (כמטרופולין המערבית ביותר בישראל) אלא את מדינת ישראל ואת הקונוונציות המצויות בה בכלל (טימוקרטיה,: חברה המתקיימת על תאוות ממון ועל ראיית ההון, ועל זכותם של בעלי ההון לשמר את הונם ולהגדילו על חשבון העניים, כערך יסוד, ראשון במעלה).

    נחזור למופע המחווה . את המופע מעבד ומנהל מוזיקלית, יהונתן פרלמן, פסנתרן ג'ז ומעבד מוסיקלי כבן עשרים, שיצא לי לשמוע כמה מעיבודיו בארבע השנים האחרונות, והוא כישרון יוצא-דופן (כבר שמעתיו מנגן ומעבד קטעי ג'ז מורכבים). איתו יופיעו הזמרים: עדאל קורשוב וטל מרצ'לו זמיר; יחד עם מיכאל טקצ'נקו על כלי נשיפה (סקסופון אלט, חליל וקלרינט),  דור מימון על הבאס ואביב מיה על התופים. עם חבורת הצעירים הללו יעלה ויבוא אורח מיוחד בעל קשר מעומעם לערב ולאלבום, אחד שמו שלמה גרוניך. המופע יועבר היום 18.2.2021 בשעה 19:00 בעמוד הפייסבוק "מסביב לחצות" בהנחיית רוני ורטהיימר ואחר-כך בשעה 23:00 בשידור רדיופוני בכאן קול המוסיקה.

*

*

בתמונה למעלה: שועי רז, משמאל למלים, 17.2.2021.

Read Full Post »

פּליטים נעים במעגלים

 

 

ספרו של הסופר הצרפתי הדר בברצלונה, מתיאס אנאר (נולד 1972), רחוב הגנבים, מספר על צעיר מרוקאי, יליד טנג'יר, והשתלשלות המובילה אותו להיזרק מבית הוריו המוסלמים, להתגלגל אחר נדודים  למוסד אסלאמי להפצת הקוראן בו הוא משמש כמוכר ספרים, לעבודה בהעברה לאינטרנט של ספרים ושל דו"חות חללים מזמן מלחמת העולם הראשונה בסוכנות צרפתית המוצאת בו עובד-זול ונאמן, לעבודה כנער סיפון במעבורת השטה ממרוקו לספרד, אל עבודה בהכנת מתים, בעיקר מהגרי עבודה טבועים, לקבורה, וכלה בהתייצבותו לצד אהובתו הברצלונית, שמתגלה גידול בראשהּ, ועימות עם חבר ילדוּת קרוב, המתגלה כטרוריסט.

יותר משספרו של אנאר מטפל בבעיית הפליטים הצפון אפריקאים באירופה ובגורלם, בחברה שאינה שואפת לקבלם; אני רואה בספרו זה של אנאר בת-קול עכשווית לספרות המתקיימת מזה כמאה שנים באירופה העוסקת בגורלם של פליטים, שאינם מוצאים מקלט מדיני, לא תושבות-קבע או אזרחות, והמדינות האירופאיות הנאורות שבות ועוצרות אותן או משימות אותם בהסגר, או מגרשות או פולטות אותם מעמה. בקוראי את אנאר עלו בדעתי סופרים כמו ב' טראוון (נפטר 1969), ואניית המתים (1926) שלו, רומאן שדן בבעיית הפליטים באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם כן בהשתלשלות הטראגית, המועידה בסופו של דבר את חיי הפליט לחיים טרגיים של שוהה בלתי חוקי הנדון למעצרים חוזרים ונשנים, ולקרב את עיסוקו במשלחי יד מסכני חיים לפרנסתו, שאכן מחישים עליו את קצו; ספר נוסף שעלה בדעתי הוא ספרה של אנה זאגרס (1983-1900) טרנזיט (1944), שעסק בתרבות הפליטים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, ובניסיונם של רבים, מהם יהודים ומהם לא-יהודים, להימלט מידי הנאצים. מסע שהסתיים, לא אחת, בכך שהפקידו חסכונותיהם בידי נוכלים, או במקרים אחרים: בעליה על סיפון אוניה הטובעת בדרכה מפגיעת טורפדו. גם טראוון וגם זאגרס האירו את הארעיות של הפליט האירופי במקום שבעבר זיהה כביתו. לחד'ר, גיבורו של אנאר, קרוע בין זיכרונות מולדתו ובין התחושה כי באירופה יימצא את העתיד היחידי, שאפשרי עבורו, מוסלמי שקרא מילדות ספרות אירופאית, אבל הבית הזה נשלל שוב ושוב ממנוּ, שכן הוא אינו אזרח, ומקום הקבע היחידי שמועידות הממשלות האירופאיות לאנשים כמוהו, במקרה הטוב, הוא תא-כלא.

אנאר לדידי, מתכתב עם ספר נוסף, דג זהב (1997) של הסופר הצרפתי, יליד מאוריציוס, זוכה פרס נובל לספרות (2008), ז'ן מארי גוסטב לה-קלזיו (נולד 1940), הדן בגורלה של פליטה אפריקאית, שנחטפה באפריקה בילדותה, ואפילו את שמהּ לא יודעת (מאמצת את השם לֵיילַה, שהעניקה לה ישישה יהודיה צפון אפריקאית, שלא עזבה את המלאח, שלימדה אותה קרוא-וכתוב והתייחסה אליה בהגינות, ולפיכך היא רואה בה דמות-אם). ולבסוף לחופי הים-התיכון ואחר כך לצרפת. ספרו של אנאר מציע דמות של פליט צעיר במקביל לסיפורה של אותה פליטה, אלא שבמקום שבו בחר קלזיו לסיים באופטימיות רבתי, בוחר אנאר לסיים באופן פסימיסטי ובמידה רבה סקפטי לגבי גורלו של גיבורו, ואולי גם זה לא רק עדות לאופיים השוני של המחברים, אלא גם לשינויים שחלו באירופה הנוכחית, בעיקר לגבי נכונותה לקלוט מהגרי- עבודה ופליטים אפריקנים לאחר הפיגועים ההמוניים בצרפת ובספרד לאורך העשור האחרון.

הדהוד ספרותי נוסף, המתקיים בספרו של אנאר, הוא להזר (1942) לאלבר קאמי (1960-1913), אלא שתחת מרסו הנוסע לאלג'יר שתחת הכיבוש הצרפתי, אחר קבורת אימו, הורג שם ערבי — ועומד לדין; כאן, הגיבור לח'דר [הנקרא לדבריו (עמוד 107), ככל-הנראה, בעקבות דמות הפלאים של אלחִ'דְר, נביא סיפי קדום, המעורר , כמובא בסורת המערה (סורה 18, פסוקים 82-60), פליאה בנביא משה (מוסא) על שום מעשיו האקסצנטריים; דמות שרבים מהמיסטיקונים הסוּפיים הגדולים טענו שהם קשורים אליה באופן מיוחד, כעין מקבילה לגילוי אליהו אצל המקובלים]. סופו שמגיע לאירופה ולדילמה שבו כערבי-אירופאי עליו להחליט האם להרוג ערבי-אסלאמיסט, בנסיבות אחרות לחלוטין. במנוגד לקאמי; החוק אינו מלווה את העלילה אצל אנאר; הוא זניח מפני מצפונו של גיבורו, המייסר אותו כל-העת בשל דברים שכבר קרו, או קורים, או שייקרו, וכך או אחרת, סבך חייו של לחד'ר הוא כזה, המרשה לו לקחת החלטות אפשריות, אך לא מרשה לו תווך של ברירות ואפשרויות, ונדמה כי חלקו האחרון של הסיפור מדגיש את הפעולות שעושה הגיבור, כדי שחייו או מה שנותר מהם לא יעמדו בסימן ההישרדות והכורח, אלא יבטאו בחירה –  גם אם היא נובעת מהכרח, וגם אם בשל החלטה מצפונית, עליו להיות נכון לשאת מחיר כבד מנשוא.

מעבר למקורות האירופאיים המתכתבים עם הרומאן של אנאר, ראוי לציין את השפע המקורות האסלאמיים והפואטיים הערביים (לא כולם תורגמו לעברית), המלווים את מסעו של לחד'ר, ומועילים מאוד להעמקת דמותו כאינטלקטואל ערבי צעיר, שעם כל אהבתו הרבה לאירופה ולתרבותו, אינו מעוניין להתנתק ממורשתו הערבית והאסלאמית, המקיימת אותו. אנאר הוא אמנם מזרחן ערבי ופרסי בהשכלתו – וכאן ניבטים דרך דמותו של לחד'ר, טקסטים ערביים ואסלאמיים האהובים על המחבר. עם זאת, ההחלטה הזאת מועילה מאוד להעמקת דמותו של לחד'ר, ומבהירה מדוע הוא ממאן להשאיר את עברו התרבותי מאחורי גבו, ומדוע העושר התרבותי הגלום בתרבויות הערביות והאסלאמיות לדידו אינו נופל מכל מה שאירופה ותרבותהּ מגלמות.

כך יימצא הקורא, בין היתר, שורות משל פרשני קוראן; סיפורים מספרו של הנוסע הגדול, יליד טנג'יר, אבו עבדאללה אבן בטוטה (1369-1304);  משל המשורר הסורי (1988-1923), נזאר קבּאני – המעטרות בעיקר את מכתביו של לחד'ר לאהובתו ז'ודית. כמה פעמים חוזר בקו מחשבתו של לחד'ר, המתגעגע לטנג'יר – למתיו ולנשים שאהב, סיפור המופיעה אצל אבן בטוטה, הסיפור אודות חסן המשוגע:

*

בספר מסעותיו, מספר אבן בטוטה שבעת ביקורו במכה נתקל שם באדם מוזר, אילם שכל אנשי העיר מכירים אותו ומכונה בפיהם חסן המשוגע, אשר לקה בטירוף הדעת בנסיבות מוזרות: כשעוד היה שפוי בדעתו קיים חסן את מצוות הקפות הכעבה בלילה, ובכל ערב היה נתקל בקבצן במקום הקדוש –  מעולם לא התראו לאור היום, אך ורק בלילה. ובכן, לילה אחד, פנה הקבצן אל חסן ואמר: יא חסן, אימךָ מתגעגעת אליךָ ובוכה, לא הייתָ רוצה להתראות איתה? עם אימי? כמובן, השיב לו חסן וליבו נחמץ בקרבו כשנזכר בה, כמובן, אבל אי אפשר, היא רחוקה. יום אחד הציע לו הקבצן שיבוא לפגוש אותו בבית הקברות, וחסן המשוגע הסכים: הקבצן ביקש אותו לעצום עיניו ולאחוז בבגדו, וכשחזר ופקח אותן מצא חסן את עצמו מול ביתו שבעיראק. הוא בילה שבועיים בחברת אימו. בתום אותם שבועיים נתקל בקבצן בבית הקברות של הכפר, וזה הציע להחזיר אותו למכה, אל אדונו נאג'ם א-דין אספהאני בעיניים עצומות כשידיו לופתות את גלימתו הגסה, בתנאי שיבטיח לעולם לא לגלות לאיש את דבר המסע הזה.  אספהאני הודאג מהיעדרותו הארוכה של משרתו – שבועיים ימים, אין זה דבר של מה בכך – ובסופו של דבר, סיפר לו חסן את פרשת הקבצן, ואספהאני רצה עוד באותו לילה לראות את אותו אדם. חסן הוביל אותו לכעבה והראה לאדונו את הנווד בצעקה: הנה הוא! הנה הוא! בו ברגע הניח הקבצן יד על גרונו ואמר: לעולם לא תדבר עוד, וכך היה; הקבצן נעלם ואילו חסן, משוגע ואילם, חג סביב המקום הקדוש שנים על שנים, בלי לומר את התפילות, בלי להיטהר; אנשי מכה טיפלו בו והאכילו אותו כאילו הוא קדוש מוזר, שכן ברכתו של חסן הגדילה את המכירות והרווחים; חסן המשוגע נע סביב האבן השחורה במעגל, בשתיקה נצחית, משום שרצה לחזור לראות את אימו, משום שהסגיר סוד …

[מתיאס אנאר, רחוב הגנבים, תרגם מצרפתית: משה רון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2019, עמ' 185-184]

*

חסן המשוגע, המופיע במחשבותיו של לח'דר, הכלוא באותו עת כעובד, בביתו של קרוס, ספרדי מורבידי, העוסק בהבאת גופות פליטים טבועים לקבורה או שוהים בלתי חוקיים שלא נודעו קרוביהם; חושב על מעבידו המביא את עובדו, לסבוב במעגלי זכרונותיו וגעגועיו, אבל הוא אינו מציירו לא בדמותו של הקבצן עושה הנפלאות ולא בדמותו של אספהאני, אלא גם הוא בתורו –  סוג של חסן המשוגע, הכלוא "בלב יער המוות שלו, סב לו עד אין קץ בחשכה" (שם,שם).

בספרות הערבית ההרמטית והסוּפִית, נמצאים לא מעט תיאורי מפגשים, בין מחפש-הידע ובין דמות משונה של זקן. על פי רוב, מתברר כי הישיש המוזר, המופיע בדרך-כלל בלילה או מתוך אפילת מעבר תת-קרקעי הוא ביטוי לעצמי-השלם של דמות הצעיר (מה שעוד יהיה, או הביטוי השלם של הפוטנציאל הרוחני הגלום בו); מי שמבקש להנחילו את הידע הקוסמי או את להעביר אליו את הדרך להשגת התגלות. יש טקסטים בהם הדמוּת הספּית הזאת, מתגלה כאלחִ'דְר (שכזכור ממנו נגזר שמו של לח'דר), שבהיותו דמות שמעבר לעולם אכן אוחז בידע הקוסמי, או בכל מה שנמצא על גבי אללﱠוְּח אִלמַחְפוּט' [הלוח הגנוז/שמור, הקוראן השמיימי שהקוראן הארצי הוא רק העתקו הפיסי, וראו: סורה 85 (כוכבי המזלות), פס' 21] אם לכך רומז הספור (אנאר לא מפרש אותו), הרי שחסן המשוגע נענש על-שום שביכר את הסדר החברתי החיצוני, שבו יש אדונים ומשרתים, מעבידים ועובדים, על פני הסדר הפנימי שבו האדם עומד מול נפשו ומול היקום והאל. כסיזיפוס המגלגל את האבן, חסן המשוגע נותר לחוג סביב האבן. אבל לח'דר לא נכשל בשום העדפה כזאת, אלא הוא כלוא בתוך סיטואציה כולאת שבה המקום היחיד שהחברה האירופאית מוכנה להעניק לו הוא שלכמותו היא עבודת משרת או תא מעצר. כך או אחרת, במעגלים האילמים שסביב הכעבה, או במעגל הצר של האפשרויות שמציעים לו –  חיי מהגר עבודה בלתי חוקי באירופה, הדברים יובילו את לח'דר לבחירות שאולי ימלטו אותו מאותו סיבוב של לוויין אין קץ, אבל אולי, גם יקבעו אותו שוב באותו מסלול במקום אחר. אולי הסוד הגלוי הוא שקשה מאוד להימלט או להינתק מזיכרונות, געגועים, ותפיסות שכובלות אותנו שוב ושוב, ומכתיבות לנוּ את מעשינוּ. לעתים, מה שאנו מדמים כתיקון גדול הוא רק כניסה מחודשת למסלול לווייני סביב איזה נקודת ייחוס שניתן להסתובב סביבה, והיחלצוּת ממעגל אחד מתווה כניסה למעגל אחר, וכך והלאה – במעגלים.

*

*    

בתמונה למעלה: Brion Gysin (1916-1986) Desert Sun, Ink on Paper 1957

Read Full Post »

בית עבדים שיורד עליו מן

*

1

לעניין עבדוּת וחירוּת, מאושיות החג הקרב. קריאה מאירת עיניים בספרה של פרופ' חנה כשר, עליון על כל גויים: ציוני דרך בפילוסופיה היהודית בסוגיית העם הנבחר (הוצאת אידרא: תל אביב 2018),הפורש פנורמה פוליפונית של הוגים רבניים ברובם (וכמה אחרים כגון: ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, הרמן כהן ועמנואל לוינס) בסוגיית בחירת עם ישראל, ומשמעויות שונות שהוענקו להּ במרוצת הדורות, הקפיצה אותי בחזרה לאגרת פ"ט מאת ר' אברהם יצחק הכהן קוק (אגרות הראי"ה, כרך ראשון: שנות תרמ"ח-תר"ע, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים 1985, עמודים צ"ב-ק"א). כשר הביאה בספרהּ ציטוט קצר מתוכהּ, ממנו עולה כי לדברי הראי"ה קוק בשנת 1904 (תרס"ד), בני חם, כלומר: שחורי עור והכנענים (כוש וכנען הם בני חם), נועדו מטבעם לשמש כעבדים , והדבר הינו לכאורה לטובתם. לדברי הרב: '… ע"כ (=על כן) האנשים הראויים להיות עבדים המה ע"פ (=על פי) תיקונו של עולם שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים … ע"כ (=על כן) התגלוּת השפלוּת של חם היא פעלה, שהיוצאים מגזעו יותר הם ראויים להיות עבדים, משיהיו מושלים בעצמם …' (שם, עמוד צ"ו).  מהדברים המקוממים הללו, שנכתבו כחמישים שנה לאחר שחרור העבדים בארה"ב, בעוד שחורי עור נרדפים ברחבי העולם, מדלג הראי"ה קוק, עוד באותו עמוד, להצדקת כיבוש ישראל את הכנענים (שימו לב ללשון ההווה) בזו הלשון: 'וזה יסוד הרצון של ביטול טענות הכנענים שתעודת הכיבוש הנהוגה בכלל האנושיות היא לתכנית הרמת קרן רוח האדם, שהקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, וע"י הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות … עד שיש לכיבוש ישראל מיד הכנענים היסוד היותר חזק בשאיפת ההתקדמות האנושית …' (שם,שם); ציטט זה שלא הוזכר בספרהּ של כשר מעניק למעשה אסמכתא-להבא למעשי הכיבוש וההתנחלות, ושל האימפריאליזם  הקולוניאלי, הבולם לכאורה את התדרדרותם המוסרית של כנעני-דורנו. דעת הראי"ה קוק היא שישראל המהווים (לדידו) עלית מוסרית וקידמה גאולית לכל באי-עולם, זכאים לכבוש ובמידה-רבה לשעבד את העמים, החיים במחיצתם בארץ ישראל (כל שכן, להחזיק אותם קצר). קוראי האגרת כולהּ יתבשרו גם כיצד מהלכי השיעבוד הללו הנם חלק מן המוסר הטבעי במין האנושי, וכיצד הם מהווים נדבך חשוב בגאולת ישראל ובתיקון העולם כולו. לא אכנס לשאלה –  כיצד מדינת ישראל מאפשרת מזה שנים למוסדות חינוך ההולכים לאורו של ראי"ה קוק להתקיים ולִרבּוֹת (אולי זה מחיר הדמוקרטיה והפלורליזם). רק אסתפק בכך, שמי שחושב שהרב צבי יהודה קוק (רצי"ה) נטה מדרכו של אביו בהקימו את "גוש אמונים" מוטב שיעיין באגרת פ"ט, שכתב ראי"ה למשה זיידל, תלמיד-צעיר יקר לליבו, ויחזה משם שהראי"ה (שהיה אז כבן 40) חינך כך במפורש את הדורות הבאים, שנועדו להמשיכו. חירות ישראל לדידו אינה מבשרת את חירות האדם באשר הוא אדם. היא מבשרת את חירותם של מי שיצטרפו לישראל בתורתם (לבני-עור, בני שם ויפת) במסע שיעבוד של עמים (לא-לבנים, בני חם) שמטבעם הפחוּת נועדוּ להשתעבד ולהיכנע בפני 'דורשי טובתם'. ראוי לומר, כי גדולי ישראל רבים, במיוחד בימי הביניים (למשל הרמב"ם), התייחסו לשחורי-העור בבוז ובביטול, ולא היו שונים במאום בעמדתם מן העמדה שהביע הראי"ה קוק (אצל רמב"ם מדובר בבני כוש בלבד, לפי שלדידו הם אינם מעוגנים בציוויליזציה, מוסר ורציונליזם – הוא אינו מדבר על כנענים כמציאות, לפי שבזמנו, למיטב הכרתו, אין עוד כנענים). ההבדל המהותי הוא שהראי"ה כתב את הדברים בשנת 1904 ולא בשנת 1204. הצרה היא שרבים מבין תלמידי-תלמידיו מבינים את דבריו והולכים לאורם ב-2018 כאילו עתה 1904. אני בהחלט קושר בין הדברים שנכתבו באגרת פ"ט ובין תכנית גירוש מהגרי העבודה במקומותנו (בג"ץ מסתבר עצר אותה בזמן), וכן ליחס הכולל ללא-יהודים שחורי-עור במדינת ישראל (קבלני כח אדם, משרדי ממשלה, נבחרי ציבור) בהווה. זאת ועוד, האזינו לדבריו של מוסיקאי הג'ז והקומפוזיטור, צ'רלס מינגוס (1964), משמו של אריק דולפי, בראש (Meditations (Praying with Eric, בדבר הזיקה בין מחנות ההשמדה הנאציים וגורל היהודים, ובין שלטון האדם הלבן ושיעבוד קבוצות אנושיות במטעי הדרום-האמריקני (מינגוס ודולפי – שניהם מגדולי המוסיקאים-היוצרים במאה העשרים). הראי"ה קוק (1935-1865) לא הקשיב למוסיקת ג'ז ויש להניח שמעולם לא קרא ספרים שנתחברו על ידי אינטלקטואלים אפריקאים או אפרו-אמריקאים, או פלסטינים או מוסלמים בני תקופתו.  תלמידיו ותלמידי-תלמידיו, כבר אינם יכולים לטעון כי אין ספרים זמינים לקריאה, משום שהם יכולים להתוודע לתרומתם הרבה של שחורי העור לכל תחומי היצירה האנושית (מאז 1904 העדויות לכך בהחלט התרבו) ובכל זאת בוחרים להימנע מכך. אחד הסימנים הבדוקים להיות אדם גזען, הוא אי-יכולתו לעזוב את דעותיו הקדומות, והעדפת קהילתו המסורתית (נחלת אבות, מנהגי אבות), בשם הקדושה שהיא מייחסת לעצמהּ, על פני קבוצות אנושיות אחרות (בעיניו: תתי-אדם). כלפי חלקן הוא נהנה להפגין שנאה,שמצה וביטול. כך, דרך הכחשת-האחר והשפלתו, נוצרת בריה משונה: תודעת-עליונות.

*

2

 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' כך לשון ההגדה. המשוררת חני שטרנברג מקיימת את לשון ההגדה בספרה החדש, תוך כדי נסיעה (2018). ספרהּ מתאר את נדודיה בשנים האחרונות בין הודו, מזרח אירופה ומרוקו, דרך התבוננות מחודשת בתחנות חייה. במיוחד התעכבתי על שיר יוצא מלב, שמעניק לקובץ את שמו, על לילה בו היא ובעלהּ משתפים במהלך שיחה עם זוג מכרים/ידידים את הרגע שבו בנם הודיע כי הוא הומוסקסואל ואילו השומעים מיידעים את המשוררת ואת בעלהּ כי אחייניתם היא טרנסג'נדרית. היציאה הפומבית הזאת, של ההורים למול בני-אמונם, היא כעין יציאה מעבדות לחירות; רגע דומה בעיני המשוררת ללילה שיורד בו מן, כלומר: רגע-נסי.

וכך היא כותבת:

*

אז מתי הבנת היא שאלה אותי תוך כדי / נסיעה, שהבן שלך הומו? /  ברגע הראשון התחשק לִשְׁאֹל אותה / בחזרה, למה זה בכלל ענינהּ …  'לפני חמש שנים' עניתי. / 'ואיך הבנת?' המשיכה ושאלה, ואני, / כמו בעל כרחי, המשכתי וספרתי איך / הוא ספר לנו תוך כדי נסיעה, כבדרך / אגב, כשבקרנו אותו בשנת השרות, כי / חשב שאנחנו כבר יודעים … ופתאם, כמו משומקום, היא סִפְּרָה, שלאח שלה יש בת, שנולדה בן – / טרנסג'נדרית – וכמה היה קשה לאח / שלהּ ולאשתו, לקבל בהתחלה את הַשִׁנּוּי … היא סִפְּרָה את זה, תוך כדי נסיעה, ובתוך הג'יפ שבו נסענו/ – היא ובעלהּ ובעלי ואני, צנח / על ארבעתנו מן. 

[חני שטרנברג, תוך כדי נסיעה, עריכה: אורן עילם, הוצאה ביטאון שירה, רמת-גן 2018, עמודים 118-116, מצוטט בדילוגים]

*

זהו קטע פרוזה של שיתוף ואמון – בו שיחה גלויה בין בני אדם מובילה לקירבה רגשית.  שורת הסיום הופכת אותו לשיר. צניחת המן כאן היא בבחינת השגבת-הרגע. עם זאת, יש בהּ גם משום פקיחת עין והטיית אוזן לפָנים של מציאות וממשוּת, שעדיין לא נוטים להפוך לשירים. ארבעת הנוסעים הופכים לקהילת נוודים קטנה המוכנה להכיל בתוכהּ ובסיפורי חייה את הבנות והבנים, שקהילת האבות והאמהות שלהם, נטו להסתיר, או לדחות. זוהי תחילתהּ של קהילת-ברית שאינה מתעלמת מן השונים בהּ, ומבחירותיהם המיניות והמגדריות, הרואה דווקא בשונות קול המבשר חירות, שלום והשלמה עם המציאות האנושית על שלל גווניה, ולא רמיסתם של יחידים, או שעבודם לקונוונציות חברתיות (מיניות ומגדריות) שאינם לפי מידתם. מן לא יירד על המבקשים לדכא ולרמוס, על המתאווים להשתרר על זולתם, באופן כוחני בשל הזיות של קדוּשה וטהרה, אבל הוא יירד, על-פי המשוררת, על מי שנכונים יהיו לקבל את בחירתם של הילדים לחיות את חייהם כדרכם, וכפי שהטבע ו/או האל יצרו אותם/ן.

 

3

בספרהּ של אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה, הובא: 'צלאן ידע להתבדח גם על עצמו. כך למשל גילה לי 'בסוד' ששמו היהודי הוא פסח – והוסיף 'יותר מדי יהודי, אפילו בשבילי' (אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה: רשימות על פאול צלאן, אוקטובר 1969- אפריל 1970, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמוד 36). אני התעכבתי על הפסיחה של פסח אנצל הצעיר לכדי פאול אנצל, מה שהיה רגיל ותדיר בקרב יהודים באותה עת (שם יהודי ושם אירופאי), ונפוץ בקהילות יהודיות ברחבי העולם עד היום, ואז פסיחתו השניה לכדי פאול צלאן (1970-1920), מה שמוחק או מעמעם עוד-יותר את השם העברי שלו (שינוי שם המשפחה). אילנה שמואלי מביאה בספרהּ כי צלאן הרבה לדבר איתה על-דבר זרותו בעולם, ואף תלה בתחושה הבלתי-מעורערת הזאת את הסיבה שבעטיה לא עלה ארצהּ ולא ביקש למצוא במדינת ישראל מקום (אף על פי שיחסו כלפיה היה חיובי מאוד). עם זאת, צלאן לא שכח את שמו, פסח – ואף על פי שרחק ממנו כמטחווי שני דילוגים, נראה שראה בו סוג של סוד, שניתן למסור בלחישה רק ליהודים, ובפרט לידידת ילדות, בת עירו טשרנוביץ', שהכירה אותו לראשונה כצעיר יהודי משכיל בעל חיבה רבה לקומוניזם. זאת ועוד, ברבים משיריו של צלאן ישנה בקשת-פסיחה למציאות אחרת או לממשוּת שנמצאת מעֵבֶר. כך למשל, בפתיחת שיר עלומים שמעולם לא הודפס, מצטטת שמואלי את ידידהּ: 'רק מעבר לעצי הערמונים נמצא העולם' או בשירו גביש (kristall): "… שבעה לילות גבוה מזה נוֹהֵה האדֹם לאדֹם / שבעה לבבות עֲמֹק מזה דופקת יד על השער / שבעה ורדים מְאֻחָר מזה הוֹמֵה המעין" [פאול צלאן, תפנית-נשימה:מבחר-שירים,-תרגם-מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד 21] או בשירו מלא המגף מח: "הִלּוּךְ גדול/ הִלּוּךְ גדול יהיה/ מעבר לגבולות שהֻצבו לנו" [פאול צלאן, סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 117]; שיריו של צלאן חבורים בתודעה אפוקליפטית או מילניאריסטית, המכירה בכך שהעולם הנוכחי הוא אסון והוא עמק-בכא. ברם, העולם נושא בתוכו גם בשורת פסיחה לעבר מציאות נעלמת (גם אלמת), החונה אחר סיפו, הנה היא כבר אחר כתלנו. אנו מהלכים אליה, והיא מצדהּ הולכת וקריבה אלינו. מן הבחינה הזאת היה צלאן משורר משיחי בדרכו (גם אם היתה זו משיחיות חילונית). לא שונה מנהיית הנס והגאולה, המאפיינת את הפסח, כהצלה מיד מלאך המוות ופדיון מבית עבדים (כלומר, חריגה ממציאות איומה למציאות אחרת מקווה), בין אם הפסיחה הזאת מבטאת את היוודעות המציאות בתיקונה ובשלימותהּ, ובין אם היא מבטא את כליון האלימות, העוול ושפיכות הדמים בהיסטוריה.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי, "ציוויליזציה: תרבות וחברה בספרות, באמנות ובהגות", תיפתח (יש לקוות) בחנות הספרים העצמאית "מִלְתָּא" ברחובות (רחוב יעקב 26). הסדנא תתקיים בכל יום שני החל ב-9.4, בין 20:00-22:00 במשך עשרה שבועות. מדובר במסע דילוגים בין תקופות ויוצרים מכל חלקי תבל, בנסיון להבין מהי ציוויליזציה, מהי חברת אדם, מה היסודות הבונים אותה ואילו הורסים, מדוע חשוב שלאדם תהיינה זכויות וחירויות, שיישָׁמרוּ גם כאשר הנסיבות הפוליטיות משתנות. כדרכי, אתחיל דווקא בבדידוּת (ובנחיצותהּ לתהליכי היצירה באדם) ולשאלה מה גורם לנוּ לצאת בכל זאת מעצמנוּ ולחבור לאחר. זו אינה סדנה בהגות פוליטית, אלא באופן שבו רוחו של האדם ניבטת מיצירת ספרות, אמנות והגות, ובונה חברה של רעיונות אנושיים הפועלים במציאוּת.

הסדנאות מתאפיינות בשיח הפתוח בין החברות/ים בהּ על יסוד הטקסטים הנקראים במשותף, ועל הרצון ללמוד אלו מאלו.      

לפרטים, עלוּת והרשמה: מילתָּא (אורה ומיכאל), 08-6498979

ניתן גם לכתוב אליי.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים  

*

בתמונה: Shoey Raz,  Next of Kin, 8.3.2018

 

Read Full Post »

עצומות ופקוחות

*

"אבל אינך יכול להניח לאנשים למות בתוך הרִיק," אמר שְׁפִּינוֹ, "זה כמו למות פעמיים."[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, מאיטלקית: מירון רפופורט,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1996, עמוד 40]

*

1.

 אני כותב מאז 2009 כנגד גזירות הגירוש המתחדשות. אני חושב שב-2009 הייתי יותר ישראלי לבטח יותר ציוני; הרגשתי חלק ; התרעמתי על גזענותם של ישראלים-יהודים כמוני, שמאחורי הכל עומדת תפיסתם שהארץ הזאת נועדה ליהודים בלבד. כיום אני נוטה לפקפק האם דברים שהשמיע בחדות השופט העליון אדמונד לוי (2014-1941) כבר בשנת 2006 כנגד סחר באדם, גירוש פליטים ומהגרי עבודה מישראל וכנגד פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלהם, יועילו או יספיקו. הממשלה הנוכחית נלחמת עד חורמה בשופטי בג"ץ ובמעמדם הציבורי, גם כאשר השופטים מסתמכים על מקורות יהודיים אוטורטיביים גרידא. כמו כאן:
*

אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו, חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף ולפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות היסוד. אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של הגלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים (שמות כ"ג, 9).

[אדמונד לוי, בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא (1) 346 (2006) ; מצוטט מתוך: ספר אדמונד לוי: קובץ מאמרים לזכרו של השופט אדמונד לוי ע"ה, עורך: אוהד גורדון, חברי מערכת: אסתר חיות, יצחק עמית, אליקים רובינשטיין, הוצאת נבו: צפרירים 2017, עמוד 9].

*

בג"ץ כבר פעל בנדון בעבר, ודחה תוכניות גירוש, ובכל זאת ממשלות נתניהו ממשיכות להפיק תכנית גירוש אחר תכנית גירוש; שמא בג"ץ יירדם בשמירה. עלינו כחברת-אדם מוטלת האחריות לדאוג לכך שמערכת המשפט לא תירדם בשמירה. זוהי התועלת האמתית היחידה שיש בעצומות שמפרסמים אינטלקטואלים ואנשי רוח בזמן הזה. השמעת הקול המוסרי אמורה להזכיר לשופטים בדין, מה תפקידם. ושעדיין ישנם מי שנושאים אליהם עיניהם בבקשת צדק, גם בזמנים מוכי שחיתות, שספק נשתיירה עוד חלקה נקיה אחת (עוד מעט יאשימו את האקדמאים שהם מנהלים קשרים עם אוניברסיטאות זרות, שנתמכות בכספי ממשלות זרות).

ובכל זאת, הואיל ונטלתי חלק  בעבר בהבאת מאמרים מעולמה של היהדות הרבנית האוסרים על עינוי וגירוש וכליאת שווא, כאילו שמישהו בעמדת כח ציבוריות (גם באקדמיה) קשוב לקולות אלו, שעה שהייתי צריך לקחת בחשבון כבר אז, שההנהגה היהודית כבר המירה דתהּ ואת אלוהיה, ומעתה אין לה אלא כסף, כח ושחיתות, לארגן באמצעותם את תפיסת האלוהים הנמצא בכיס החליפה הפנימי על יד כיפת הבר-מצווה שהפוליטיקאי מקפיד ליטול עימו לאירועים שבהם משתתפים דתיים. מיהם דרעי, בנט, גפני וליצמן אם לא בני-אדם הסוברים כי לא משנה מה יעשו ואיך יעוללו, אלוהים איתם כי הם הניחו תפילין בבוקר והתפללו שחרית? ממש כאותו מחסל יהודי שפעל בשנות השלושים בשורות המאפיה בניו-יורק, ונמנע מעבודה בשבת.

הדת החדשה הזאת אפילו אינה ניאו-יהדות או רפורמה. אם מתרדמת התבונה נולדות מפלצות – הנה החברה הדתית-מסורתית (כיפת-בר-מצוותית) החדשה שהתפרנסה שנים על שנים על זכויות יתר שהעניקו לה קברניטי מדינת ישראל, שהזינו ביודעין או באין-יודעין את התפיסה המסורתית, שנוצרה כדי לשמור על יהודים ביהדותם, בימי גלות ומצוקה – לפיה היהודים נבדלים-הם משאר האומות, ויש להם נגיעה חריגה לעניין האלוהי  ולתורה (החל בריה"ל, המשך במהר"ל וברמ"ע מפאנו) ולכן זכויות וחובות חריגות, הגיעה לידי כך שמכוח זכויות היתר ותפיסת הנבדלוּת, קובעת כי ניתן לגרש ולרמוס בני אדם. כל-אימת שבית המשפט העליון מבטל את רוע הגזירה, וכורת את ראש ההידרה הזאת, צומחים ועולים תחת הראש החסר – שני ראשי נחש.

*

2.

הרהרתי במאמרה של חנה ארנדט (1975-1907)על הפליטים היהודים, 'אנו הפליטים' ב-1940-1939, ובכך שציינה, בזמן אמת, שרבים מהם (בהם אנשי רוח ובני המעמד הבינוני) בחרו לסיים את חייהם משום שלא היו מעוניינים להיהפך לשנוררים, שחייהם עוברים עליהם בהתדפקות על דלתות ושערים.

המאמר הביא אותי לחשוב על כך שממשלת ישראל לא זאת בלבד שמתאכזרת לפליטים לא-יהודים אלא גם הופכת את היהודים החיים כאן טפין-טפין לשנוררים: קיום מבוסס מענקים, פרסים מזדמנים (כל אלו במקרה הטוב), מקומות עבודה מזדמנים, רובם לא יציבים, עובדים יוצאים-ובאים במערכת שתמיד תשמח להראות לך את הדלת אם לא תאריך את שעות עבודתך (על חשבונך, כי יגבילו את מספר השעות הנוספות); אם אתה עצמאי, תזכה לחיים שבהם בתחומים רבים תשולם משכורתך בשוטף+ (לעתים חודשים רבים); אין פנסיות וגם אם יש — מי ערב שישולמו בעוד 40-10 שנה, כשהרפואה הציבורית ושירותי הרווחה כבר כעת מצויים בקריסה, ויש כ-1.8 מיליון עניים?

לפיכך, אם אינך בעל הון או בן למשפחה עשירה, בישראל הנוכחית, אין תקווה לאחריתך. אנו פליטים בעצמנו. הסיבה לא לגרש מכאן פליטים ומהגרי עבודה אינה מוכרחה להישען על המצב היהודי בגלות ובימי השואה, אלא על כך שאנחנו סך-הכל מעט-פחות פליטים מן המועמדים לגירוש; וכי מעמדנו במדינת עשיריה, מתנחליה, ואברכיה, איתן הוא? כלומר, יותר משיש לבסס את ההתנגדות לגירוש  על האתוס היהודי, יש לבסס אותו על סולידריות פשוטה.

*

3.

הלכתי לחוף הים בלילה. ישבתי והקשבתי. התמקדתי על קו האופק ככל שהירשו לי עיניי. לא יודע מה ביקשתי. אולי ספינת פירטים.

*

*

בתמונה: Edward Ruscha, Untitled (Galleon Ship Silhouette), 1986

Read Full Post »

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

*

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

מֵתוּ אֲלָפִים.

 

לֹא עֹוד סֵבֶל וּמַכְאוֹב,

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סֵבֵל וּמַכְאוֹב,

מֵתוּ אֲלָפִים.

[מתוך: ספיריטואלים כושיים, תרגם מאנגלית: נחומי הרציון, הוצאת עקד: תל אביב 1970, ללא מספור עמודים] 

*

   ההפגנות בדרום תל אביב; תצלום של ישראלית צעירה לבנה, בין עשרים לשלושים, עם חולצה צחורה ועליה כיתוב כּצרחה: "מוות לסודנים" שולחת אותי עם כאב גרון מתעורר לחלוץ את הפקק מבקבוק הברנדי במקרר. אפשר כמובן לפטור זאת ולהגיד כי מדובר בתופעה עולמית. תופעת הגירה עולמית ותופעת שנאת-מהגרים עולמית, אבל הדהודים למראות שכוחים כמו אלה המתוארים בשיר   Strange Fruit מאת אייבל (הבל) מירופול (המתאר מעשי לינץ' באפרו-אמריקנים בדרום ארצות הברית, זכה לביצועים נודעים ונוקבים של בילי הולידיי ונינה סימון) או כמו המתוארים בפרשות רצח מאת מנפרד פרנקה (המתאר שורה של מעשי לינץ' ביהודים וביזה בגרמניה בליל הבדולח), לא נותנים מנוח. אני ער לסבלם של תושבי דרום תל אביב. הצפת הרחובות שם בפליטים ומהגרי עבודה, לא תיתכן שתבוא על חשבון איכות חייהם, באופן הולך ומחריף. ובכל זאת, קבלנים, ושורה של אנשים המחפשים עובדי כפיים, בבחינת: "כח עבודה זול" במיוחד, נהנים תדיר מהעסקתם בתנאים מחפירים, שבהם ניתן להלך אימים על העובד, כי אם רק לא ינהג כראוי יוסגר ויגורש. בעיניי ראיתי במהלך השנים האחרונות, מהגרי עבודה כלואים באסבסטונים באתרי בנייה שהתחננו למיים; בעיניי ראיתי גם מהגרי עבודה ופועלים פלסטינים מחכים בוקר-בוקר ברחובות בשולי העיר בני ברק או בצומת גהה, למכוניות חולפות שיאספו אותם כשכירי יום, או למנהלי עבודה שיאספו אותם במשאית. ליד חנות משקאות, מדבר הבעלים הישראלי עם מהגר עבודה שחור-עור; 200 ₪ במזומן הוא מציע לו תמורת 12 שעות העמסה ופריקה. אין משא ומתן—זהו מחיר ראשון ואחרון, קח או לך. אני מניח כי פועל ישראלי  היה זוכה לשכר כפול לכל הפחות; וכן, סחר בנשים, שגור כל-כך, מצוי כל-כך, עד שנדמה כי מחוץ לועדה בכנסת אחת לזמן או לכנס אקדמי המתכנס אחת לזמן, איש לא ממהר להפסיק את הפשע הזה המתחולל בפתח עיניים.

   כמובן— בסופו של דבר תידרש חקיקה להסדרת כניסת פליטים ולהסדרת זכויותיהם; כמובן, זכותה (אולי אף חובתה) של מדינת ישראל להפחית מאוד את מהגרי העבודה השוהים בתחומה ומתפרנסים כאן. אך אפילו עוד לפני כן נדרשת מדיניות, הסדרה וחקיקה של זכויות הפליטים (המוכרים כפליטים וזכאים לשהות כאן על פי החוק הבין לאומי), וכן הסדרה וחקיקה של זכויות מהגרי העבודה— הכולל איסור הונאת שכרם ותנאי עבודתם ומחייתם, וכמובן הגנה על השוהים כאן מפני תופעות של סחר בבני אדם.

   ציבור, כל ציבור, כולל בתוכו יסודות עברייניים וגם יסודות הרסניים; ברם, אין ללמוד מזה על אופיו הקיבוצי, שכן לעולם יימצאו בו כנגדם גם כוחות חיוניים ובונים. יש להניח גם כי ציבור שחלק גדול ממנו אינו נהנה מביטחון כלכלי, חברתי וקיומי, אמנם יגיע כדי עבריינות רכוש; אדם החש עצמו מנודה ומופקר בכל חברה אליה הוא מגיע— סביר שיהיה נואש; אצל בני אדם אחדים ייאוש מוביל לדיכאון; אחרים הוא מוביל כדי זעם כבוש, ולעתים—  כדי זעם מחלחל ואלימות מתפרצת.

   אין להתעלם כמובן ממצוקתם של הישראלים הותיקים בשכונות דרום תל אביב או בשכונות מצוקה ברחבי הארץ (המקומות היחידים שבהם ידם של של הפליטים ומהגרי העבודה מאפשרת להם לשלם שכירות). מדינת ישראל הפכה אותם שלא בטובתם לקולטי עלייה, שאין באפשרותם לקלוט עלייה. ההתמקדות באי אלו תופעות קיצון של מפגינים הקוראים "מוות לסודאנים" הנה הסחת דעת מתמשכת מן המדינה המתעלמת והולכת מזכויות האדם של כלל אוכלוסיה (אזרחיה, תושביה, וכלל השוהים בה), ובמיוחד מהתמודדות ישירה עם העוני, ושלל בעיות חברתיות הנוצרות מחמת מחסור ואי ודאות הנוגעים בתנאי המחיה הבסיסיים ביותר (קורת גג, מזון ומשקה, עבודה, שירותים חברתיים ושירותי בריאות). מבחינה זאת, התלונות על אלימות בקרב "אוכלוסיית הזרים" בדרום תל אביב הנה חלק מן האלימות החברתית הפושה במקומותנו; אנשים הצריכים כדי מחייתם ואינם מצליחים להשתכר די הצורך מגיעים לעתים לגנוב; אנשים הזוכים תדיר ליחס משפיל והייררכי; ליחס תדיר הרואה בהם ספק בני אדם או בבחינת "פועלים" ותו-לאו, שספק אם מחזיקים תכונות אדם, סביר, או למצער, בלתי משולל מציאות, כי יהפכו תסכול ופגיעה בכבוד האדם שלהם לתוקפנות. אלו תופעות הקיימות בכל שכונת עוני, זוהי תופעה עולמית. ברם, כאשר היא מתרחשת ברחובותיה של מדינת ישראל היא נזקקת למדיניות התערבות ממשלתית ישראלית מיידית, בטרם יתדרדר המצב לתהומות ונתעורר קודרים, מסוייטים ונכלמים.

*

*

בתמונה למעלה: Felix Valloton, Seated Black Women, Oil onCanvas 1911

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

היהוּדים וקו האוֹפק

*

*

זמן לא רב לפני שנלקח לאושוויץ-בירקנאו, בעת שנכלא בגטו טרזין, כתב המשורר הצ'כי-יהודי, פטר קִין (1944-1920):

*

אַל נָא תִּשְכַּח שֶפַּעַם יִהיֶה הַכֹּל שוֹנֶה

שֶאוּלַי תַּגִּיעַ לְמַצָּבִי.

וְיָטִיחוּ בְּפָנֶיךָ אֶת הַדֶּלֶת, כְּמוֹ בְּפָנַי הַיּוֹם.

אֲזַי אֶהֳיֶה מוּדָע כָּלִיל לַיּוֹם הַזֶּה,

אָז אֶזָּכֶר בְּאוֹתָה מִלּה: "אַתָּה מֻכְרָח"

וְגַם בַּ"לֹא" הַמְרֻשָּע וְהַמֻּחְלָט

[פטר קִין, 'למען אחדים: אל אחדים", משירי טרזין, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, רישומים: פטר קִין, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 44]

*

*

   קין נרצח בטרם מלאו לו 25 שנים או מעט אחר יום הולדתו. הוא הותיר אחריו עזבון ספרותי גדול: שירה, פרוזה, ואפילו ליברית לאופרה. יש להניח כי לוּ רק היה נשאר בחיים לאחר המלחמה היה הופך לקול ספרותי ייחודי באירופה של המחצית השניה של המאה העשרים. נזכרתי בקִין מפני שיום הולדתו חל בתאריך האחד בינואר. אם היה עדיין בחיים היה מגיע אתמול לגיל 93, שיבה טובה מאוד. הוא לא הגיע משום שלדבריו נמצאו מי שהטיחו בפניו את הדלת כאשר ביקש מחסה,  ונמצאו גם מי שאמרו לו "אתה מוכרח ללכת" שמא יילכדוּ מסתירים אותו ויתחייבו בנפשם, וכמובן— היו גם אלו שענוהו ב"לא" מרושע ומוחלט.

   אני כותב את הדברים לנוכח התחדשות הרדיפה אחר ילדי מהגרי-העבודה בתל-אביב ובשאר איזורי הארץ והתחדשוּת הדיוּן בגירושם (וגירוש משפחותיהם). הטענות לפיה העסקתם הנמשכת של הוריהם באה על חשבון העסקת-ישראלים אינה נכוחה. קודם כל, הואיל והממשלה וחברות כח האדם נוקטות מדיניות של "דלת מסתובבת" וממשיכות להביא ארצה "כח עבודה זול", כאשר עובדים חדשים המגיעים נדרשים לשלשל סכומי עתק (במושגים שלהם) לכיס מעסיקיהם הקבלנים. המאבק אינו על עתידה הדמוגראפי של מדינת ישראל כפי שיש שמכריזים השכם-וערב, אלא על אפשרותם של קבלני-כח-אדם, המקושרים למוסדות השלטון והממשל, להמשיך ולהתעשר, על חשבונם של בני קהילות מהגרי הזרות שקמו כאן.

   נכון, איש אינו מאיים על חיי הילדים והוריהם. ברם, כליאה, בידוד מחבריהם, ולאחר-כן גירוש אל ארץ נכריה (חלק מן הילדים נולדו פה, חלקם מכירים אך ורק את ההווי הישראלי) הוא חווייה קשה. הדרה, הזרה— מותירות רישום בנפשם של ילדים. ממשלת ישראל, כאשר היא מאיימת שוב ושוב, בחרב הגירוש יוצרת מצב אנושי שהוא עוול אחר עוול. אנשים אינם מתדפקים, השבח לאל, על הדלתות. אבל הם צריכים את עזרתם של אזרחים ישראליים במחאה פעילה בכדי להרחיק את הגזירה מן המשפחות שלהם.

   באחרית הדבר לנובלה חוט האופק (אחת הנובלות האהובות עליי ביותר בכלל), כותב הסופר האיטלקי אנטוניוֹ טאבּוּקי (יליד 1943):

*

שׂפּינוזה, דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק התוך עיניו למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז בשעה שאנו זזים. אשמח אם לגיבור שלי יתמזל המזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו.

[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 82]

*

   אדם המודע לתנועה המתמדת, לשינויים התכופים, לתנודות החיצוניות והפנימיות המלוות את מסעינו בעולם, ודאי אמור להתנגד למעצר ילדים, בידודם, ושילוחם מן הארץ. כל מי שיש לו איזה זיכרון תרבותי-היסטורי ויודע את תולדות עם ישראל. כל מי שעירני לכל העוולות שעוללו משטרים פוליטיים במהלך ההיסטוריה, ובמיוחד במאה העשרים שבהּ דומה כי החליפו האידיאולוגיות הפוליטיות-לאומיות-כלכליות את אפשרוּת האהבה חוצת הגבולות בין בני האדם, והן—אותן אידיאלוגיות רק הולכות ומתגבהות גם עתה. מבחינה זאת, מי שנושא את קו האופק בעיניו אמור לדעת שאין גבולות קבועים בנמצא, וגם החוק שנועד לא פעם להסדיר את היחסים בין אזרחים המדינה, משמש, לא פעם, להנצחת הניכור וההדרה בין בני אדם.  נשיאת קו האופק בעיניים אינה "יהודית" אפוא אלא הינה תודעה של אהבה שבה אין נקודות גבול, אלא היא שואפת תמיד לחבר ולהפגיש בין בני האדם,  ושואפת לחופש התנועה, והמחשבה (ודאי חופש הדת או האתאיזם) בין בני האדם, במידה שיישאפו לחיות יחד. כדברי בּרוּך שׂפינוזה: 'הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים ליהנות ממנו בשווה' (ברוך שפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313], במשפט העוקב מוסיף שׂפינוזה, כי על פניו, כל אדם תבוני אמור לשאוף לכך שזולתו ייהנה מאותה מעלה טובה כּמוּהוּ. זה אדם שלדברי טאבוקי, נשא את קו האופק בתוך עיניו: לא גדרוֹת, לא חוֹמוֹת, לא התנכּרוּת הייררכית כלפי הזולת.

*

יחידת עוז בהוראת שר הפנים, ח"כ אלי ישי, מבצעת בימים אלה מעצרים של ילדים ואימהות, מהגרות עבודה, וכולאת אותן במתקן הכליאה בנתב"ג 

מחר, יום ג', 3.1.2012, בשעה 19:00

תתקיים בשדירות בן ציון פינת המלך ג'ורג' בתל-אביב הפגנת מחאה מטעם ארגון "ילדים ישראלים" תומכותיו ותומכיו, שתקרא להפסקתם לאלתר של המעצרים המתחדשים

הציבור מוּזמן להשתתף

*

*

*

בתמונה למעלה: צבי אדלר (1965-1909), שכונה בתל אביב, שמן על בד, תאריך בלתי-ידוע.

© 2012 שוֹעִי רז  

Read Full Post »

אֲגֻדָּה אַחַת

1

   בערב ראש השנה, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, עתידה מדינת ישראל לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם לארצות המוצא. רבים בסביבתי אינם מבינים על מה אני סובב נסער, נרגז ועצב, ומדוע אני חוזר ואומר, כי במידה שהגירוש יתקיים, משהו בתפישתי את מדינת ישראל ישתנה לעד. גדלתי והתחנכתי כציוני, שירתתי בצבא, אני משלם מיסים; אפילו נטלתי משכנתא על מנת לקבוע את ביתי במדינת ישראל ולגדל בהּ את ילדיי. ובכל זאת, על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנוּ, אני חש כי אם אתבשר עוד יומיים על הוצאת הגירוש לפועל, משהו בתחושותיי כלפי המקום הזה וצדקת דרכו ישתנו בתכלית.

   איני מבין איך יכולים יהיו האנשים אשר קידמו את תכנית הגירוש לעמוד בבית הכנסת בתפילת שחרית דראש השנה  ביום חמישי ולקרוא בתורה את סיפור גירושם של הגר ושל בנהּ ישמעאל מאהלו של אברהם המדברהּ, שם נושעים הם אמנם בידי המלאך המבטיח להגר גדולות ונצורות באשר לעתידו של ישמעאל. ברם, למיטב תלמודי, כוון הסיפור דווקא לעורר את צידם המוסרי של המתפללים; אברהם אמנם מגרש את אמנתו ואת בנו במצוות שרה אשתו, אך האל מרחם ופודה אותם מצרתם. אם יש לקח-מה בסיפור, הריהו להידמות לאל הרחום ולא למגרשים מתוך אוהלם (נמשל דומה ניתן למצוא אגב בקריאה בתורה ליום שני דראש השנה, היא עקידת יצחק, גם שם דומה, יש להידמות לאל המרחם, ולא לאב המדמה בלבו כי האל אמנם מבקש אותו להמית את בנו). לדאבון לב, לא כך כנראה מבינים את הסיפור שר הפנים אלי ישי וכך לא מבינו שולחו, הרב עובדיה יוסף, כך לא מבין את הסיפור שר המשפטים המכהן וכך לא מבינים אותו מנהיגי הציונות הדתית;  כך לא מבינים את הסיפור מנהיגי הליטאים והחסידים, אף לא שלוחיהם בכנסת ואצל שולחן הממשלה. ועדיין איני מבין כיצד כל אלו ימצאו עוז לעמוד בתפילה בראש השנה הקרוב ולרחוש בשפתיהם את מלות התפלה: "וְיִשְתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כֹּל הַבּרוּאִים, וְיֵעָשוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת לַעֲשוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָלֵם". אֲגֻדָּה אַחַת? הצחקתם אותם. במקרה הטוב עשויים לא-יהודים לשיטתם לשמש את היהודים כגבעונים בשעתו, כחוטבי עצים ושואבי מים, גויים של שבת ושל חול. אחר-כך ניתן להשליכם לכל הרוחות, ככלי אין-חפץ-בו. לפי שעה דומה, כי האומרים את מלות התפלה בראש השנה ותומכים בגירוש ילדים ומשפחות עושים אחד בפה ואחד בלב, והלוואי יתהפך ליבם, יבינו כי שגו, ויבטלו את גזרתם.

2

   במאמרו הנודע, דת של מבוגרים (1957), אשר ראה אור בספר חירות קשה (1963), כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי, ניצול-השואה, עמנואל לוינס (1995-1906), תחת כותרת המשנה 'אחריוּת':

   הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי – הרי לכם תמצית רוחו של התנ"ך היהודי. למשה ולנביאים אין עניין בהישארות הנפש, אלא בעני, באלמנה, ביתום ובגר. הזיקה לאדם שבהּ מתממש המגע עם האלוהי אינה סוג של ידידוּת רוחנית אלא היא מתבטאת, מורגשת ומתממשת בכלכלה צודקת אשר לה אחראי כל אדם ואדם. "אם אלהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם? שאל [טורנוס רופוס] הרומאי את רבי עקיבא. "אמר לו: כדי שניצול [=נינצל] אנו בהן מדינהּ של גיהנום" (תלמוד בבלי בבא בתרא דף י' ע"א). ולא ניתן לטעון ביתר עוצמה שמן הנמנע שהאל ייטול על עצמו את חובותיו ואחריותו של האדם […] אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האדם יכול לבטלהּ.

[עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדוּת, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 81]

 

   אליבא דלוינס, האלהי אינו נודע לאדם כאשר הוא מנסה לדבוק בו בדעתו, אלא תנאי-מקדים הוא השגת צדק חברתי.  אם האל אוהב את העניים מדוע אין האחריות לפרנסתם מוטלת עליו שואל למעשה טורנוס רופוס את ר' עקיבא, ור' עקיבא עונה לוֹ שנינצל בזכות עזרתנו להם מדינהּ של גיהנום. אם יותר לי לפרש, לוינס ודאי לא הבין מאמר זה כמוסב על משפטו של האדם בבוא יומו בבית דין של מעלה (אם יש כזה). דינהּ של גיהנם ודאי היא החברה שבה אין סולידריות חברתית, אלא רק אטימות, אדישות ורשע לסבלו של הזוֹלת. חברה שאינה מחנכת לסולידריות, אחווה ואחריות-חברתית, לא רק בין בני העם (אליבא דחז"ל מידתם של אנשי סדום המקראית היתה שבינם ובין עצמם היו סולידאריים אבל היו אכזריים לשאר בני האדם)  אלא בין בני האדם כולם.  יתירה מזאת, בהמשך דבריו הסביר לוינס  כי לפיכך הובא במסכת יומא, הדנה בהלכות יום הכיפורים, כי על עבירות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, ועל עבירות שבין אדם לאדם, אין יום הכיפורים מכפר (תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ה ע"ב). כלומר גם עבור מי שנהג כדין הדת בימים הנוראים ורצה לעשות תשובה שלימה אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.  משום שמי שאינו קשוב לשוועת עניים וגרים, יוצר מציאות חברתית המשולה לגיהנם. האל אינו יכול להושיע את האדם מקלקוליו ומשחיתותיו ונגזר עליו לחיות באותה מציאות חברתית אשר עוללו ידיו. על מה סומכים אפוא כל אותם נציגי-ציבור האומרים לשלח מכאן 400 ילדים עניים ובני משפחותיהם. על תפילה? על תשובה? על תלמוד תורה? הרי אליבא דר' עקיבא לא זאת בלבד שהם נמנעים מלקיים 'ואהבת לריעךָ כמוךָ' אלא שהם גורמים להתממשותהּ ולהתחזקותה יתר שאת ויתר עוז של מציאות מנוכרת ואלימה, 'גיהנומית' בלשון חז"ל ובלשונו של לוינס. על כן, גירושם של הילדים ובני משפחותיהם יהיה בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון.

   ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנשבורג (נפטר 1217), ממנהיגיה הרוחניים הנודעים של יהדות אשכנז בימי הביניים, הכתיב לבנו, ר' משה זלטמן, מעט בטרם פטירתו מן העולם, דברים העומדים אף הם בתווך דברי ר' עקיבא לטורנוס רופוס, וכשם שעמנואל לוינס הבינם:

ומלתם את ערלת לבבכם וגו' (דברים י', 16-20),  כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים. מה עניין זה לכאן, וגם מה שייך שוחד להקב"ה, מי יכול לבוא אצלו, מה דבר הוא זה? אלא כך פירש ומלתם את ערלת לבבכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואינו אלוה של גזלנים  וחמסנים ושל מקבלי שוחד לאמר אפילו נעשה רעה הוא אלוה שלנו ויעזור לנו  מצרותינו, אינו מה שאתם סבורים, כי אף- על פי שהוא "אלהי האלהים ואדני האדונים אשר לא ישא פנים" וגם דיין צד "אשר לא יקח שוחד" ו"עושה משפט יתום ואלמנה", ודומה לו "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט צדקה בארץ כי השכל וידוע אותי.. כי אני ה' עושה חסד וגו' ( ירמיהו ט, 23)'. פי' (=פירוש) כי אני ה' לעושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

[משה זלטמן, פירושי התורה לר' יהודה החסיד, מהדורה י"ש לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 203-202]

   אליבא דר' יהודה החסיד יהודי הסובר כי הוא עשוי לנהוג שחיתות, לקבל שוחד, לגנוב ולחמוס, או לעשות רע ואף-על פי כן יציל אותו האלהים מרעתו אינו אלא טועה. האל חפץ בעשיית חסד משפט וצדקה בארץ כולהּ, כלומר בקרב כל המין האנושי, ועל כן אם היהודי מבקש להתקרב אל האלוה. אדרבה, ינסה לגלות אחריות וינהג ביושר ובהגינות עם הזולת; גם כאן, הנהיה להשגת צדק חברתי, 'עשיית חסד משפט וצדקה בארץ' מתוארת כתמצית המסר האלהי לאדם, וכלוז זיקתו של הפרט לאלהות. מבחינה זאת, חוט משולש אשר לא במהרה יינתק עובר בין התלמוד, בין ר' יהודה החסיד ובין עמנואל לוינס, ומכולם עולה כי אם יש משהו שהכותבים רוצים היו לראות בו כ"יחוד יהודי", "יהדוּת" וכיו"ב, אינה דווקא התורשה הביולוגית, או ההשתייכות ההיסטורית לעם/ללאום היהודי, אלא הפגנת אחריות וקשב לכל אדם בכל עת ועת; דאגה לכל חלש, נרדף ומבקש מפלט. על כך מדובר בראש ובראשונה, כתנאי בסיסי, לכל תחושת השתייכות ל"ישראל".

   איי, כמה רחקה מדינת ישראל, נבחריה, ומוסדותיה מכך. הלוואי שינצלו את השהות הקצרה שעוד נותרה להציל מדינו של גיהנום חברתי, המתרגש ובא עלינו (ואולי הוא כבר מזמן נוכח בחיינו, ורק הולך ומתגבר, כחלודה אשר אינה נחה), כאשר כל סקטור חברתי ינהג בהגינות רק עם חבריו ואל האחרים יתנכר, או למצער יאטום אוזן לשוועת עניים, שאינם מקרב קהלו. והרי כל עבירה שבין אדם לאדם נושאת השפעה חברתית שלא בנקל ניתן לתקנהּ או להסירהּ בדיעבד.

 עדכון: בתאריך 7.9.2010 התפרסמו במהדורות חדשות-הלילה ידיעות לפיהן הגירוש יידחה לעת-עתה עד אחרי החגים. כלומר, הוענקה, לפי-שעה, ארכה של כשלשה ומשהו שבועות בטרם יגורשו 400 המועמדים לגירוש (ילדים ובני משפחותיהם) מן הארץ.

לרשימה קודמת: נגד הגירוש

בתמונה למעלה: ראובן רובין, מוכר השבשבות, שמן על בד 1923.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

נגד הגירוּש

*

   ממשלת ישראל עומדת לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה. שמועות על התכנית החלו עוד במאי 2009. מאז, כבר דומה היה כאילו, החרב שהונחה על צוואר המשפחות הוסרה, והנה שוב, הונפה במלוא עוז.

   הייתי שולח את שר הפנים ואת  ראש הממשלה, שרוממות המדינה היהודית בגרונם, אל הפסוק מספר קהלת האומר בפשטות: 'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג', 15) ובמיוחד אל הפרשנות שהוענקה לו במדרשים: ויקרא רבא (פרשה כ"ז), תנחומא (סדר אמור סימן ט') ו-קהלת רבא (פרשה ג'), אשר משמעהּ הוא כי אלהים מלווה את הנרדפים, כל נרדפים, באשר הם הולכים, ללא סוגיית שייכותם לעם היהודי אם לאו.  יותר מכך, הייתי שולחם לעיין בגמרא,  תלמוד בבלי, שם מופיעות כמה אמירות רלבנטיות לסוגיית הגירוש, כגון: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים' (מסכת ברכות דף י' ע"א) או: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין' (מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א).

   את המימון לתרגומם של כמה מכתביו של ברוך שׂפינוזה העניק ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. מכמה סיבות אני מתקשה להבין מה היחס בין בן גוריון ובין הפילוסוף האמסטרדמי [בן גוריון נקט לפחות בכמה פעולות שהיו קרובות יותר לנסיך של מקיאוולי יותר מאשר למשנתו הדמוקרטית-סובלנית של שׂפינוזה, אך אפשר כי כמו פרופ' ירמיהו יובל אחריו, ראה הוא בשׂפינוזה טיפוס יהודי-חילוני-תבוני ועל סמך אמירה בודדת של שׂפינוזה במאמר התיאולוגי מדיני, בדבר יתכנות שיבת העם היהודי לארצו, אפשר לראה בו גם סוג של פרוטו-ציוני], ועוד פחות מה-לֶקח ימצא בו ראש הממשלה המכהן [אביו פרופ' נתניהו הן הקדיש את ימיו לחקר ר' יצחק אברבנאל (אחד מן האישיים היהודיים הבולטים ביותר בדור גירוש ספרד) ותרבותם-ההיסטורית של אנוסי ספרד, אך לא בשׂפינוזה באופן מיוחד]. ואף על פי כן, מן הראוי להביא את דברי שׂפינוזה, אשר כוחם נאה באשר לתולדותיו של הגירוש המתהווה: 'אבל אין לנצח את הנפשות בנשק אלא באהבה ובנדיבות' וכן: 'מעל לכל מועיל לבני האדם שיתחברו במנהגיבם ויתקשרו יחד בקשרים העשויים להכשירם שייעשו כולם אחדות אחת; ובאופן מוחלט, שיעשו את מה שיביא לידידות אמיצה יותר ביניהם (ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגן מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד', נספח, פרקים י"א-י"ב, עמ' 355)

   קשה להאמין כי חברי הממשלה המכהנת גם לוּ היו קוראים בכתבי וו.ג. זבאלד (המהגרים, אוסטרליץ) או ז'ורז' פרק (W, סיפורים מאליס איילנד) היו מצליחים ליצור אנלוגיה בין הילדים היהודיים שנלקחו מארצם ומהוריהם באחת (בזמן השואה, במשלוחים הומניטריים של הצלב האדום, שאם לא כן היו הילדים נעצרים ונשלחים למחנות ההשמדה, כהוריהם אחר כך) ובין ילדי המהגרים המצפים לגירוש, ולהבין מזה את סאת השבר, שתלווה אותם עד אחרית ימיהם, ובמיוחד: חוסר היכולת למצוא מקום ולראות בעולם שוב את ביתם.

   אבל, ממשלה זו, כפי הנראה, שמה לנגד עיניה את משנתו של המשורר היהודי-האנדלוסי הנפלא, שהיה בד-בבד תיאולוג מפוקפק, ר' יהודה הלוי (1141-1075 לערך), שבספרו, כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל (=ספר המענה והראיה על אודות הדת המושפלת), הנודע גם בשם כתאב אלכזארי (=ספר הכוזרי), שם בפי מלך הכוזרים, בן שיחו של החבר היהודי,  את הטענה הבאה, שאמנם החבר היהודי מקבלהּ בשמחה:

קאל אלכזריّ: ד'לך כד'לך לו כאן תואצ'עכם אכ'תיאראً לכנّה אצ'טרא[ראً] ואד'א אצבתם אלט'פרה' קתّלתם (כתאב אלרדّ, מאמר א, סימן קי"ד]

אמר הכוזרי: כך היה אמנם אם ענוותנותכם (=שפלות-הנפש מתוך מצב הגלוּת, ש.ר) היתה מתוך בחירה, אבל היא כורח שהוטל עליכם, וכאשר תשיג ידכם את הממשלה, תהרגו אף אתם את מתנגדיכם [תרגום=ש.ר].

   ממשלה המזהה את הציונות, בראש ובראשונה, כמנגנון שררה כוחני שנועד לארגן ולתעל את דיכויים של לא-יהודים היא בעייתית מאוד, ודומני כי אינה עומדת בקנה אחד עם ערכיהם של מקימי המדינה. צריך כמובן לשאול באיזה מובן בדיוק מדינת ישראל עודנה 'אור לגויים', ולא מאפליה מדכאת. עוד יותר, שומא לשאול, מדוע לא נוסדה חקיקה מסודרת באשר למהגרי ההגירה במהלך עשור וחצי החולפים, לולא היו כל מיני קבלנים פרטיים סוחרי-אדם, המקורבים אצל כל מיני פוליטיקאים, ואנשי שררה, שהרוויחו מכך ממון רב (לא פעם ניצלו את התוהו-ובוהו החקיקתי בכדי לגבות מן העובדים סכומי עתק בבואם ארצה; חזיתי בעיניי פעם בחבורת עובדים שנכלאה באתר בניה לאורך שבת שלימה ללא מקור מיים. הם ביקשו ממני מיים, בחולפי בדרך, באנגלית, ועוד ביקשו שלא אתלונן בכדי שלא יגרשו אותם). ומה חטאו 400 הילדים האלה בדיוק, שהרי הם פרי אהבה של הוריהם, שבאו לעבוד בישראל, כאנשים חופשיים הזקוקים כדי פרנסתם, ולא כעבדים חסרי-זכויות שניתן לגזור עליהם (אולי רק בשלטון אפל במיוחד) את שלילת זכות ההולדה.  גם באשר לסוגיית המוני הפליטים הסודנים המתדפקים על שערי הארץ וממלאים את אילת, אין כל רלבנטיות לגזר הדין שהוטל על אותם 400 ילדים. ישנם עוד דברים המצפים להסדרתם כחוק, אך אי אפשר להרוס חיי אדם בכדי ליצור הרתעה ופחד. זה נפסד בתכלית. קצת דומה, למלאכתם של ארגוני הטרור בתכלית פעולתם.  ולמה שממשלת ישראל עומדת לעשות ב-400 הילדים האלה ניתן לראות פעולת טרור ממש.

   זוהי שעה חמורה.הייתי מבקש בכל לב מכל הקורא/ת כאן, להפיץ את הדברים, או לכתוב בעצמה/ו רשימה משלה/ו (בבלוגו/ה, בדף פייסבוק, או: אי-מייל לרשימת התפוצה) כנגד הרשעה הניצבת בפתח עיניים. מוכרח להיווצר איזה שיח ציבורי, איזו אי-נחת, שתגרום ליושבים על יד שולחן הממשלה לחזור בהם. ישנה גם עצומה הקוראת לביטול הגירוש. אנא חיתמו עליה. ישנו גם אתר מצוין, Israeli–Children, העוסק במניעת הגירוש, ובהסברה שיטתית (שאלות ותשובות) הנוגעת ישירות ללב-הענין. המדינה הזאת לא קמה בכדי להשתמש באותם כלים בהם פעלו מלכיות/ממשלות זרות בעבר כנגד העם היהודי. הבא להתגייר מציג לו  בית הדין הרבני את ישראל כ- 'דחוּפים, סחופים ומטוֹרפים" מכל העמים, מפאת תלאותיהם ומאורעותיהם (ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן רס"ח הלכה ב'), האם ממשלת ישראל אינה הופכת כעת משפחות שהוקמו כאן בארץ, לדחופות, סחופות ומטורפות?.  מדינת ישראל אינה מגרשת ילדים, ואנו כאזרחי המדינה לא ניתן יד לכך. את המנגינה הרעה הזאת בהחלט אפשר להפסיק. אנחנו יכולים להפסיק אותה.

עדכון 5.9.2010 : הלינק לעצומה בגוף הרשימה שוּנה לעצומה הרלבאנטית יותר העתידה להגיע לידי ראש הממשלה המכהן. בשעת פרסום הרשימה לפני למעלה מחודש ימים (שלהי יולי 2010), היתה עצומה אחרת נגד הגירוש שמוענה לידי אשת ראש-הממשלה ועליה נסב הדיון בתגובות בתאריכים העוקבים לימי פרסומה של הרשימה.

בתמונה למעלה: שמואל הירשנברג, גלות, שמן על בד 1904.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

היהודי הזה, קליין, והקמפיין לגירוש מהגרי-העבודה

                    

         לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א) 

   לאחרונה שאלתי באחת הספריות הציבוריות עבור בתי הגדולה את המהדורה המתורגמת החדשה של כל ספורי שרלוק הולמס לארתור קונן דוייל (כרך א': הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן: תל אביב 2010) ואגב כך שבתי ועיינתי בסיפור 'הבעיה הסופית' הנסב על העמות הפטאלי המתרקם בין שרלוק הולמס ובין יריבו הארכי-פושע, פרופ' מורייאטי, המסתיים בנפילתם אל תוך שצפו הקולח של מפל ריינבאך.  כמה שנים אחר-כך, בלחץ קהל הקוראים הקנאי, נאלץ קונן-דוייל להשיב את גיבורו לחיים, אבל הולמס המחודש כבר היה כעין אפיגון של קודמו. וכך, אף בתודעתי, כל השנים, נחרט הולמס כמי שנפל אל מותו אל האשד.

   מה שלא זכרתי הוא כי בשלב כלשהו של העלילה מחווה הולמס את דעתו לפני ווטסון, כי לוּ ייהרג במהלך לכידתו של פרופ' מוריאטי היה רוצה לראות בכך זכות גדולה, משום שהיה עולה לאל ידו לעצור רעה גדולה שהמיט הארכי-פושע מוריאטי על אזרחי-אירופה במשך שנים ארוכות. טיעון מוסרי זה של מרבית התועלת למרבית בני האדם, ומיעוט נזקם, יסודו ברציונליזם-המוסרי של התועלתנים האנגלים, מבית מדרשם של הפילוסופים, ג'רמי בנטהאם וג'ון סטיוארט מיל. יש להניח כי קונן-דויל הכירו היטב, באשר הוא שימש בסיס להתנהלותו היום-יומית של הג'נטלמן הויקטוריאני.

   יותר מכך, הזקקותה של ספרות בלשים קלאסית לתועלתנות המוסרית הזאת עולה גם בחדות מן הנובלה הראשונה של ז'ורז' סימנון בה הציג לעולם את גיבורו, רב-פקד מגרה, התלוי מסן פוליין (1931, הספר ראה בתרגומו של אביטל ענבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007). בסיום הסיפור מעדיף מגרה להניח לשלשה חשודים ברצח, לאחר שהוא משתכנע בסיפורם לפיו חבר לשעבר שלהם, קליין היהודי ששם קץ לחייו לפני שנים רבות, עשה כן, משום רגשות אשמה שייסרו אותו על שרצח ברגע של כעס בלתי-נשלט של בן טובים אותו הסתירו כולם. לאחר שחבר נוסף שלהם, שלא הצליח בחייו, איים עליהם, כולם בעלי משפחות אמידים, ומעורים בחברה, והם נאלצו לנקוט בשורת פעולות שעוררו עליהם את חשדו של מגרה. מה גם שאותו חבר (כתוצאה ממעשה לא מכוון של מגרה) שם קץ לחייו גם כן. מגרה מסכים להניח להם פחות מחודש לפני כניסת חוק-ההתיישנות על עבירת-הרצח כביכול ולקבל את גרסתם, בחושבו על הגיון טיעוניהם, עתיד משפחותיהם וילדיהם וכיו"ב. אפשר שהוא עוצר את החקירה בהביאו לפני עיניו את החיים ומבכר אותם על פני המתים, אך בסופו של דבר מחשבתו הרגישה על הילדים של החשודים, ווידויים של החשודים באופן פרטי בפניו על ההתרחשות, מביאה אותו להעדיף להניח לחשודים ולא לנסות להעבירם למעצר ולחקירות שיטתיות, שאולי לא יעלו דבר.  גם בכך ניתן לראות סוג של תועלתנות מוסרית, בבחינת: מיטב התועלת למיטב בני האדם.

   יש להביא בחשבון כי גם הולמס וגם מגרה הם סוכני הממסדים החברתיים. הם בלשים הרואים תמיד לנגד עיניהם את טובת- החברה והמדינה, ומנסים לתרום בפעולת הבילוש את שביכולתם לתיקון הנורמות החברתיות שנפגעו.  בלש אחר, פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר, לעומת זאת, נע תמיד על התחום האפור של החוק. הוא בעל מצפון, הוא חותר לפתרון החקירה, אך בדרך כלל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם השמרנות החברתית-חוקתית. מארלו אינו חושש לצאת גם כנגד עשירים השוכרים אותו כאשר הוא נוכח במעלליהם ובנכלוליהם. גם אינו חושש שלא לתרום מידע למשטרה, כאשר הוא חש כי מידע זה עשוי לפגוע בטובתו של אדם פרטי, אשר מארלו משום-מה מאמין בחפותו. גם הולמס וגם מגרה הם לאמיתו של דבר שליחי-הממסדים החברתיים של החברה המעמדית. הם אנשים טובי-לב, אך אין להניח כי יעדיפו להעמיד את הפטריוטיות שלהם במבחן לטובתה של חקירה העשויה לסכן את הסדר החברתי-המדיני, וגם לא המעמדי-היררכי בארצם.  כמובן, הדברים חוזרים אל יוצריהם. גם קונן-דויל וגם סימנון נמנעים מלהציג פערים וסדקים הנקווים בתווך שבין טובת האדם באשר הוא אדם, ובין טובת אזרח-המדינה או הסדר הציבורי המתוקן.

   מדוע אני כותב זאת? כי לאחרונה מוצפים מרקעי הטלוויזיה ושלטי-החוצות בתעמולה של משרד- ההגירה, הקורא שלא להעסיק מהגרי-עבודה בכדי שלא לפגוע בפרנסתם של עובדים ישראליים. ראשית, יש לשים לב, כי התעמולה הזאת עושה שימוש במונח 'עובדים זרים' ולא במונח 'מהגרי עבודה'. הגדרתם של אנשים כזרים, ודאי בקונטקסט תרבותי יהודי, מבטאת ריחוק. 'עובדים זרים' עלולים להדהד בזיכרון התרבותי, כמשהו שמתקשר ל- 'עבודה זרה'. כלומר, המפרסמים אפשר שמנסים להשפיע באופן תת-הכרתי על תודעת הצופים לאמור: זהו אינו 'יהודי' כמונו, גם לא גוי שוחר שלום, אלא 'עובד זר', כמעט בבחינת: 'עובד אל זר'.  יתר על כן, בבטוי על המונח 'מהגרי עבודה' יש ויתור מודע על המשמע הקושר בין מצוקה כלכלית-חברתית או אישית של המהגר שהניעתו לצאת ולהתפרנס במדינה אשר בהּ הוא אינו אזרח. מלחמות אזרחים, משברים כלכליים, בעיות אבטלה, רעב, מגיפות ובצורת, נמחים, כלאחר-יד כאשר מתייחסים למהגרי-העבודה כ'עובדים זרים', ויש רק בכך בכדי לסייע לאיזו הפחתה של האמפתיה הציבורית כלפיהם וכלפי גורלם בקרבנו. זאת ועוד, בתשדירי הפרסומת ובשלטי החוצות מצולמים לכאורה אזרחים ואזרחיות ישראל (יהודים כולם, אגב), היוצאים לכאורה פגועים מן המצב של העסקת מהגרי העבודה. לעובדה לפיה המציגים הם שחקנים/ות אין בכדי להפחית את האמפתיה אליהם, כמי שהם לכאורה 'חלק מאיתנו' (יהודים- ישראלים) זאת באם מציבים מולם את מהגרי העבודה.

   בשנת 1931 ויתר סימנון בסיפורו על חקר שיטתי וביקורתי הנוגע לגורלו של היהודי העני קליין, וקיבל את טענת החשודים לפיהם התאבדותו של קליין ועוד יותר מעשה הרצח שביצע בעידנא דריתחא, ציערו אותם שנים ארוכות. גם קליין וגם לקוק (המתאבד השני) מתוארים כמי שלא מצאו את מקומם בחברה האירופית. חייהם היו לכתחילה טרגדיה רודפת טרגדיה, משפחות בלתי יציבות, היסחפות אחר אידיאות אנרכיסטיות וכיו"ב, כמו הציבו אותם בשולי-השוליים החברתיים.  דומה כאילו ההבחנה שנוטע סימנון אצל גיבורו מגרה, היא בין 'האזרח האירופי בן התרבות' ובין מי שאתרע מזלו להיות 'זר תמידי'. השיקול התועלתי-מוסרי שמפעיל מגרה לבסוף, אינו נובע מתוך 'טובת האדם באשר הוא אדם', אלא מתוך תפישה מסויימת הקושרת את 'מירב הטוב למירב בני האדם' עם הסדר החברתי-מדיני-פוליטי-משפחתי. למרבה הצער, הגיון כזה (ואמנם אך סימלי הוא כי סימנון פרסם את ספרו בשנת 1931) יכול היה להנחות אזרחים אירופיים רבים שלא לסכן את עצמם, את עתיד ילדיהם ואת מקומם המקצועי לטובת התקוממות כנגד המממשל הנאצי, כל שכן, לסייע בהסתרת השכנים היהודיים ובהברחתם למקום מבטחים. כאשר רותמים את התועלתנות-המוסרית בפניה ההומניסטיים האוניברסליים ומצמצמים וקושרים אותה בסדרים חברתיים- לאומיים ופטריוטיים, אין מוצא מעיוות וקלקול שאינו מבטיח את מקסימום הטוב למקסימום בני האדם אלא את מקסימום התועלת למקסימום הדומים לנו. ומבחינה זאת, דומני כי בקמפיין התעמולה-הסברה בו נוקטת ממשלת ישראל (בשם משרד ההגירה) יש משום עלייה על הנתיב המסוכן, המפותל והחלקלק הזה, שבו אדם עלול להיהפך במהירות רבה, לנבל (מנוול) ברשות התורה, או ברשותה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית.

 

בתמונה למעלה: סדנת יזע לנשים, תעשיית הטקסטיל, שיקגו, 1903.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

חייהם של אנשים כלואים הופכים למפלצתיים

  

  *

  חלמתי חלום. בחלומי סייעתי למישהו שהיה דומה מאוד לנשיא ארצות הברית ברק חסין אובמה, לאשתו מישל ולשני ילדיו לחצות את הגבול מן הצד המצרי.היה לילה. קור מקפיא של מדבר. צוק שמשקיף על הצד המצרי (אני חושב שעשיתי שם מילואים פעם). אני זוכר את ההבהובים הכחולים על הסלע ועל החולות.  של ניידות מנהלת ההגירה, שהושפעו כנראה מתנועות העיין הבלתי רצוניות (REM), של חולם ממוצע בעת שנתוֹ. הם באוּ לעצור אותנו, וכבר הסתערו לעברינו מתוך דלתות הניידות. 'אבל יש לי חלום' אמרתי 'חכו, יש לי חלום'. חטפתי קצת מכות עם אלות, גם הם. במידה מספקת כדי שייוותרו לנו רק שברי חלומות.  

את מי שהיה דומה לנשיא האמריקאי, אבל לא לבש חליפה. הם שחררו במדבר עם שאר משפחתו. הודיעו למשטרה בצד השני לבוא ולצוד אותם. אני חושב שיכולתי לשמוע יריות מרחוק. אמרו לי: 'אתה עתיד לחטוף על זה עשרים שנה'.אני חשבתי על שיר של שמוליק קראוס,וקצת קשה היה לי להיזכר האם היה זה 'אחרי עשרים שנה' או 'רואים רחוק רואים שקוּף',כי לא שמעתי בחלום שום מוסיקה- רק חשבתי על שיר של שמוליק קראוס (למעשה את שניהם כתב יעקב רוטבליט, אבל שמו של רוטבליט לא עלה לנגדי בחלום).

 'שִמךָ?' אמר לי שוטר. 'קוֹרף' עניתי אוטומטית. חשבתי לעצמי מה זה אני חושב לעצמי להמציא לעצמי שם כזה.

'שם משפחה? 'שאל השוטר. 'אין לי שם משפחה' עניתי. 'תעודת זהות?' שאל השוטר. 'יכול להיות שפעם היתה' עניתי. 'אל תתחכם' ענה והטיח בכח אגרוף בשולחן, שדמה יותר למזבח.

כאן הקיץ הקץ על החלום, כי כנראה שאחד מילדיי טרק, בלי כוונה, את דלת חדר האמבטיה, בקומו משנתו ובשובו אל שנתו, בהתאמה מפתיעה, עם אותו חוקר שבחלום, השעה עוד היתה מוקדמת, מה שעורר אותי מן החלום הזה והקשה עליי לשוב אליו כדי לחזות בהמשכו. כמה דקות אחר-כך, ער לשיעורין, בראשיתו המוקדמת מדיי של יום חדש,כבר נזכרתי בשיר הזה של המשורר האוסטרי, כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהנהיר לי את חלומי בשלימותו:

 

מן המשטרה לפני שבוּע

שאלון חריף לקורף שֻגר:

מיהו וכיצד הוא ומדוע.

 

מה מספר הבית בו הוא גר.

אם רַוָּק, נשוי, ואם- אז למה,

שנת לדה, ויום, ועיר או כפר.

 

אם בכלל מֻתָּר לוֹ, ועד אנה,

פֹּה יגור ואיך (נא לדיֵּק)

מה אמוּנתוֹ, וכסף כמה,

 

שאם לא כן, יעוף הרחק

למעצר. עד כאן,

חתומים: בורובסקי, הֶק.

 

קוֹרף משיב קצרות, ולעניין:

"לידיעת הדרג העליון:

על יסוד בדיקה אישית מוּכן

 

המוּצר דלהלן לטְעֹן

שאינו קים על פי כללֵי

המדינה הזאת, ובנידון

 

הוא מביע (בשולי

האגרת) צער ויגוֹן.

קוֹרף. (לכבוד משטרת וכולֵי)".

 

המנהל קורא בתִמָּהוֹן

[כריסטיאן מורגנשטרן, 'המשרד הממשלתי', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 27-26]

* 

בימים שבהם ממשלת ישראל ומנהלת ההגירה  נוקטות צעדים משמעותיים בכדי להבדיל בין אדם לאדם ובין דם לדם: מקימה מחנה גירוש לילדי מהגרי עבודה, ומביאה לחקיקה חוקים שיש בהם בכדי לדון אוכלוסיית פליטים למוות, ראוי למחות, להרים קול, לחתום על עצומה, או לנהוג כקוֹרף. כדאי גם לתת איזו הצצה במה שכתב הנרי דיויד תורו (1862-1817) בשלהי המסה,  מרי אזרחי, בגנותן של ממשלות:

 

סמכותה של ממשלה. גם של ממשלה כזאת שאני נכון להישמע לה- שכּן בשמחה אציית לאנשים המיטיבים ממני לדעת ולפעול, ובעניינים הרבה אף לאנשים שאינם מיטיבים ממני לדעת ולפעול- עדיין היא סמכוּת בלתי טהורה. כדי שתהיה מוצדקת בתכלית, עליה להשיג את אישורם ואת הסכמתם של הנשלטים. אי-אפשר שתהיה לה זכות טהורה על אישיותי ועל רכושי אלא במידה שאני נותן לה זכות כזאת. ההתקדמות ממונארכיה אבסולוטית למונארכיה מוגבלת אל דימוקראטיה היא התקדמות לקראת יחס-כבוד אמיתי אל היחיד. אפילו הפילוסוף הסיני השכיל לראות את היחיד כיסודה של האימפריה. האם דימוקראטיה, כמות זו שאנו מכירים, היא תקנתו האחרונה האפשרית של הממשל? האם לא ייתכן לצעוד עוד צעד אחד קדימה בהכרתן ובהסדרתן של זכויות האדם? לעולם לא תהיה מדינה חופשית ונאורה באמת, אלא אם כן תגיע המדינה לידי הכרה ביחיד ככוח נעלה ממנה ועצמאי, שממנו נובעים כל כוחה וסמכותה שלה, ותנהג עימו בהתאם לכך. אני משעשע את נפשי בחזון של מדינה שסיפק בידהּ לפעול צדק לכל אדם ולנהוג ביחיד כבשכן; שאפילו לא תראה בכך פגיעה בשלומה אם מתי-מספר יתרחקו ממנה בחייהם, לא יתערבו בהּ, ולא ייכללו בתוכה, ואך ימלאו את כל חובותיהם כשכנים וכריעים. מדינה שתישא פרי ממין זה ותניח לו לנשור מיד לכשיבשיל, תפלס את הדרך למדינה מושלמת ונאדרת עוד יותר, שאף אותה חזיתי בדמיוני, אך עדיין לא ראיתיה בשום מקום.  

[הנרי דוד תורו, 'מרי אזרחי', תרגם מאנגלית חנוך קלעי, בתוך: הנרי דוד תורו, וולדן (חיים ביער), מוסד ביאליק: ירושלים 1962, עמ' 353-352]

 

יחידות ויחידים, עצמאיות ועצמאיים, אל תוותרו עכשיו למדינה, באמרה לפגום בערכים כגון: צדק, כבוד האדם (באשר הוא אדם), וזכויות ילדים (כל ילדה וילד) לילדוּת. יותר מדיי מוטל כאן על הפרק. מחנות המעצר והגירוש האלה, מלבד היותם פורענות שאין כדוגמתהּ, עשויים להיות מבוא למחנות מעצר וגירוש שבדרך. אם עדיין הומה בכם/ן חלום. אל נא תעלימו עין. כּתבוּ, דבּרוּ, הזדהוּ, חיתמוּ, הפגינוּ. מי יודע, אולי נצליח ליסד 'על הדרך' גם כמה ערי מקלט וודאי ילדוּת טובה יותר לכמה ילדים יקרים, שממשלתנו הנבחרת, זוממת לגרש אל עתיד בלתי ידוע לצמיתות אחרי שתדאג לכלוא אותן לפני כן. על מעין זה, כתב הרולד ברודקי: 'חייהם של אנשים כלואים הופכים למפלצתיים. שלח אותם לחופשי והם יהפכו למפלצות. אנחנו חייבים לשנות את האמונות שלנו' [הרולד ברודקי, באפלה פראית זו: סיפור מותי, תרגם יורם אשכול-רוקח, הוצאת בבל:  תל אביב 1999, עמ' 105].  אנחנו מוכרחים לשנות את אמונותיהם של נבחרי ציבור הנכונים לכלוא א/נשים וילדים חפים מפשע, או למצער להתקומם כנגד הרעה החולה הזאת.

 

 לחתימה על העצומה, כאן. 

לרשימות חשובות שייחדה שחר שילוח לנושא ראו: כאן , כאן ו-כאן .

 

*  

 *

בתמונה למעלה: Nicolae Grigorescu (1838-1907), Convoy of Turkish Prisoners, Oil on Canvas,Date Unknown

© 2009שוֹעִי רז

Read Full Post »