Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מהגרי-עבודה’

לשחר שילוח ולטלי כוכבי על השיח, הידידוּת ותשוּמת הלב

1

 

   ילדים ומלחמות. העובדה הפשוטה לפיה כל עם ולאום אוהב את ילדיו ותמיד סובר כי אויביו מעבר לגבול אוהבים את ילדיהם הרבה-הרבה פחות.

   את הילדים אין שולחים בימינו לעבודה משחר נעוריהם. מכרות הפחם הושבתו מזמן. גם אלימלך זורקין כבר אינו פעיל על גדות הירקון ומשפחות הפשע למיטב הידיעה אינן עוסקות בגיוס ילדים. חוק חינוך חובה אושרר ומפוקח. וכך מרבית ילדינו יודעים קרוא וכתוב, וגם חשוֹב והרגש, במידה זו או אחרת. גם קשה לומר כי הדאגה לילד הישראלי ובמיוחד הישראלי יהודי אינה חוצה מגזרים, חתכים סוציו-אקונומיים והשתייכות עדתית. אדרבה, דומני כי הילד הפך למשהו שלפחות ברמת הנומוס החברתי יש סביבו קונצנסוס. ילד סובל הוא דבר שאינו נסבל. טוב שכך. אבל יש לכך גם פנים אחרות. למשל, החיילים הלוחמים כבר אינם אפילו נערים כשהיו לפנים. חלה בהם מטמורפוזה. הם הפכו בחזרה לילדים, לילדינו. לעתים דומה כי אזרח (גם עוּל ימים) הנרצח בפעולת איבה הינו אדם מיושב אשר חי די צרכו. לעומתו, החייל הינו ילד, נסיך קטן מפלוגה ב', הצולל בנוף מתארן של שתי הגבעות, ומתאווה כי תצויר לו כבשה (עפ"י שירו של יהונתן גפן). שירו של דוד דאור 'תשמור על העולם ילד' למשל מושמע בשנים האחרונות תדיר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 'אליפלט' גיבור שירו של נתו אלתרמן אמנם צויר אף הוא באופן ילדותי אך  ציין לכתחילה דמות מתארו של החייל הבלתי- "צברי". החריג שבין השורות. ואילו כעת, דומה כאילו חיילי צה"ל כולם הופכים עם סיומה של שרשרת החיוּל לילדים. ילדים הם ששומרים על המדינה. איזו מדינה? העולם. שירו של דוד דאור הפך איפוא לשיר שלנו. שירי מות חיילים בימי זכרון הפכו לשירי מות ילדים. כאב בל ישוער ובלתי נסבל. אדם חוזה במו עיניו בחורבן העולם הבא אחריו.  

   ובכל זאת, חוק חינוך חובה אינו חוק שירות חובה. מבן/בת השמונה עשרה יש לצפות לשיקול דעת, אחריות ודאגה, אפילו עצמאות בבואו להתגייס. איך שלא נתבונן בזה, צה"ל אינו מוסד חינוכי, וגם אם מתנהלים בו כמה פרוייקטים חינוכיים וחברתיים לרווחת אוכלוסיות חלשות, עדיין מדובר במוסד החותך את הנער מנעוריו ומתום מסויים שעדיין אצור בו (כך לי אירע, למיטב הזכרון) ומבקש להעבירו לעולם של התרחשויות תמימות הרבה פחות.יש לדאוג לשלום החיילים גם כן. אבל חיילים אינם ילדים. מערכת הביטחון אינה מערכת החינוך. ואם אחשוב לעומק, אולי אדמה אותה ואת ראשיה לחלילינים מהמלין הנוטלים בכח מנגינתם את החיילים (לא ילדים) אל שדות קטל נוכחיים ועתידיים. מנגינת האיום הקיומי ועתיד העם היהודי אינה נחלשת. את המנגינה הזאת דומה, כי אי אפשר להפסיק. 

  

2

 

   התחלתי בילדינו. ועתה לילדים החיים בקרבנו. ילדי העובדים הזרים. ידידתי שחר שילוח סיפרה לי לאחרונה כי נודע לה מפי עובדת באחד הארגונים הקרובים אצל העובדים הזרים הבאים מארצות אפריקה, כי היום, 1 במאי 2009, משטרת ההגירה תסיים את מפעלותיה ובמקומה תוקם רשות ההגירה החדשה.מפעולותיה המתוכננות של הרשות החדשה היא הפעלת תכנית לגירושם של כ-1,800 ילדים בצוותא עם אימותיהן (חלקם ילידי ישראל) כשבמקביל 900 העומדים בקריטריונים שונים יזכו למעמד כלשהו לזמן שאול נוסף. ניסיונות מוקדמים להפר את רוע הגזירה מצד ארגונים חברתיים המייצגים את העובדים הזרים עלו לדברי שחר בתוהו. שחר ייחדה לאחרונה פוסט לעניין חגיגת המימונה בקהל העובדים הזרים בדרום תל-אביב וממה שהחל בתגובות שם התגלגלה שיחתינו עד הנה. יש לקוות כי שיחה היא כמו כדור שלג שביכולתו לעצור תכניות עיוועים, או למצער לצמצם מעט את ההיזק לאדם האצור בהּ 

   כעת, איני יודע האם יש יסוד מהותי לדברים. איני עתונאי גם לא אקטיביסט חברתי, ואין לי דרך לברר זאת.הסיבה שהחלטתי להעלות את הדברים,בהסכמתהּ של שחר,היא שהדברים כמתכונתם הפכו אותי מעט חסר מנוחה. הטריד אותי גם, שלא ראיתי פרסום רשמי על העניין בכלי התקשורת. אפשר שהדברים אינם כצעקתה ואפשר שישנם גם כל מיני טיעונים הגיוניים העומדים ביסוד המהלך ואפילו נסיון להקל ככל האפשר על משפחות המגורשים (אולי אפילו אין קורעים בן משפחה משאר בני משפחתו). אלא מה, אפשר גם שהדברים נכוחים ומדוייקים ויש המעוניינים לבצע את הפרוצדורות האלה הרחק מעיני הציבור וכלי התקשורת. כל אלו העלו בי את התהיה מדוע פעילויותיה של משטרת ההגירה/רשות ההגירה אינן זוכות לפרסום, לשקיפוּת בפני הציבור, ולמעקב עיתונאי תדיר, בכדי שהאזרחים מן השורה יוכלו להבטיח כי היחס לעובדים במדינתם הוא כאל בני אדם, בני אנוש, ועוד יותר כי כל ילד בציויליזציה העברית היחידה מקבל את האפשרות השיוויונית להיות ילד, מבלי שיאלץ לבלות את ימיו כשעננה קודרת מתלווה אליו באשר יפנה, שמא ייקרע פתע מזרועות משפחתו, שמא יגורש לפתע מן הארץ. שמא תימצא הדמוקרטיה היהודית מחבלת בחיי משפחות שבאו אליה, או שנבנו בהּ והנה היא תהא ליסוד ולשורש שברונם.   

  ואם יקומו אומרים לאמור: ומה עם עתיד המדינה היהודית ומה יהא על כלכלתם וחינוכם העתידי של הילדים האלה, שאפשר וייפלו כעול על כתפיו המכווצות בלאו הכי של הצבור היהודי? לאלה אשיב בדברי התלמוד הבבלי: 'אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין' (מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"ב(. הואיל ואבותינו ואבות אבותינו נמצאו אי-פעם רדופים יותר מאשר רודפים, ולא פעם נצלו הם מידיהם הפורעים והמבקשים את נפשם, כתוצאה מטוב ליבם של לא יהודים, שהתערבו ולא פעם סיכנו נפשם, חלקם ממניעים כלכליים (קבלת רכוש). אבל חלקם מתוך סולידאריות אנושית בסיסית, הרואה את בני האדם בבסיסם שווים. האם יכולים אנו להגיס ליבנו כעת ולהעלים עיניים מן הנרדפין בחוצות אחר אשר באו הנה בכדי למצוא פרנסה?. 'הלא פרוס לרעב לחמך' אומר הנביא בשם האלהות ההיא, שכביכול או שלא כביכול נתגלתה בסיני. היכול אדם להעלים עיניו מן האפשרות או מן השמועה לפיה יירדפו בקרוב ילדים ברחובותינו, ויקרעו ממשפחותיהם, ולומר שיש בכך אינטרס יהודי או דמוקרטי-ליברלי כלשהו? אתמהה. זאת ועוד, העובדים הזרים אמנם אינם גרי צדק, על-פי ההלכה הרבנית. ברם, יש בהם משום הגר המקראי. קרי, מי שבא לגור עימנו בכדי למצוא כדי פרנסתו ומוכן לחיות בשלום ובהשקט עימנו. האפשר כי המדינה תתעלל בעובדים ובילדיהם?  האפשר שזהו כבוד האדם בקרב צאצאיה של מורשת 'חביב האדם שנברא בצלם'? הלא הפוגע באדם, הגוזל מילדים את ילדותם ומענה אותם בלב גס, הלא כבר פשט את צורת האדם, והפך לקלגס,

 אם הסיפור אמיתי הריהו חמוּר וטוב להביאו לידיעת הציבור,אולי יפול דבר, ואם אינו מדויק,ויסודו אינו אלא שמועה, אמהר להתנצל על כך. 

 

עדכון חשוב של שחר שילוח מן התאריך 3.5.2009 ניתן לקרוא כאן 

 

 

בתמונה למעלה: ילדים עובדים במכרות פחם בארה"ב 1912-1908. 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

« Newer Posts