Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מוזס סויר’

soyer*

בסיפרו המאוחר חקירות פילוסופית (1953), אשר ראה אור מן העיזבון, שנתיים אחר פטירת מחברו, כתב ויטגנשטיין את ההרהור המפתיע הבא:

*

מנין לנו ולו רק הרעיון שיצורים, חפָצים, יכולים להרגיש?

האם הובילני לידי כך החינוך שקיבלתי, בכך שהפנה את תשומת לבי לרגשות שבקרבי, ועתה אני מעתיק את הרעיון אל האובייקטים שמחוצה- לי? האם אני מכיר בכך שיש כאן (בקירבי) דבר מה שביכולתי לכנותו "כאב" ללא שאמָצא סותר את שימושם של אחרים במילה? אל עצים ואבנים וכו' איני מעתיק את הרעיון שלי.

כלום אין ביכולתי לדמיין שיש לי כאבים איומים ושאני הופך אבן כל עוד הם נמשכים? אכן, כאשר אני עוצם את עיני, כיצד אדע שלא הפכתי לאבן? – ואילו זה היה קורא, באיזו מידה היו לאבן כאבים? באיזו מידה ניתן ליחסם לאבן? מדוע בכלל צריך שיהא כאן מי שיישא את הכאב?!

והאם ניתן לומר על האבן שיש לה נפש משלה ושלה יש כאבים? מה לנפש, או לכאבים ולאבן?

רק על מה שמתנהג כמו בן-אדם ניתן לומר שיש לו כאבים.

שכן חייבים לומר זאת על גוף, או אם תרצה, על נפש שהיא של גוף, וכיצד יכול גוף שתהא לו נפש?   

[לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1995, עמ' 132, סעיף 283]

*

   יושם לב כי הפרגמנט/אפוריזם הזה של ויטנשטיין נושא בחובו לכל הפחות שני קולות, המקיימים דיאלוג זה עם זה:  מנין לנו ולו רק הרעיון שיצורים, חפָצים, יכולים להרגיש? ומנגד: רק על מה שמתנהג כמו בן-אדם ניתן לומר שיש לו כאבים. שני כיווני  המחשבה ארוגים בדברי ויטגנשטיין כתזה ואנטי-תזה. עם זאת, ויטגנשטיין אינו חותר כפרידריך הגל לסינתזה, למהלך שיפשר, יתאם, ויאחד בין עמדות מנוגדות. אלא דווקא חותר להציב את הלכי המחשבה/הרגש המנוגדים האלה, כפרדוקס או כחידה בלתי פתירה.

   בפתח דבריו מציב ויטגנשטיין תחושה המלווה את האדם לפיה העולם כולו מונפש, כלומר: מלא נפשות מרגישות וחוות ממש כמו האדם. התחושה של האדם לפיה בעלי חיים הם בעלי רגשות, חשים כאב, ודאי אינה מופרכת כלל ועיקר (על אף ששורה של הוגים פילוסופיים מדקארט ואילך הסתייגו מכך; דקארט ראה בבעלי החיים אוטומטים המתפשטים במרחב). ואילו לגבי החפצים הדוממים— תחושה זו של ייחוס רגשות מחשבות וחיוּת, יש להניח, מלווה את הילדים בעת משחק בחפצים דמויי בעלי חיים או דמויי אדם (בובות וכיו"ב), או את הבובנאים בעת שהם מפעילים את בובתם. באופן שקול, קצת האנשים הדתיים מייחסים קדושה שכביכול אופפת חפצים דוממים: כתלים, בתי תפילה, ציוני קברים. אנשים אחרים מתבוננים ביצירת אמנות אחוזי השתאות. עתים חוייתם חורגת מן ההבנה לפיה היצירה היא מלאכת אמן; אלא נוטים ליחס לה משהו המפקיע את היותה חפץ דומם שאנו (בני אדם) מייחסים לו משמעות— ונוטים לייחס לה משמעות משל עצמה. ילדים בדרך כלל נושאים עימם איזה חפץ (דובי, שמיכה, בובה, את צעצוע), המהווה סוג של חפץ-מעבר, המאפשר להם לחוש ביטחון בכל אשר יילכו, כלומר: גם כאשר הסביבה החיצונית משתנה מסביבם; החפץ הופך להיות סוג של עוגן בעולם.

   ילדים גם נוטים לטפל בצעצועים שלהם, ולהעביר אליהם קצת מהרגשות המופגנים כלפיה על ידי המבוגרים. לילד עשוי להיות טבעי לגמריי שהדובי שלו חולה או שלבובה שלה כואב. באיזה אופן, זה היה מבדח אותי במסגרת השירות הצבאי שלי לקרוא לתחנת העבודה שלי "יקירתי" ולשאול אותה: "התעוררת, יקירתי?". חלפו כעשרים שנה, ומה אומר, איני חושב כי דיברתי עם הלפ-טופ שלי מעולם. ויטגנשטיין כותב "אל עצים ואבנים איני מעתיק את הרעיון שלי". הכרתי פעם שני עצים ששכנו מול חלון הבית שגדלתי בו. לפעמים כילד וכנער צעיר ראיתי בהם בעלי-ברית, עדים לקשיים שלי, לכאבים, להתמודדויות, לאבל, לשמחות.

   עניין אחר הן תמונות של אנשים אהובים בהם אנו תוהים לתור איזו ארשת, איזה קו ייחודי או רושם, ששמור עם האדם החי (או שהיה חי) וכעת אנו מתבוננים על תמונתו. אם זהו ייצוג דומם לחלוטין, מדוע הוא פונה באופן כה ישיר אל זכרונינו, ומעורר בנו  התרגשוּת. בהקשר זה, ניתן לציין את חוויית הטקסט הדומם, את הפליאה על כך ששורה מוסכמת של סימנים דוממים (שפה כתובה) עשויה להביא את האדם לכדי חוויה, מחשבה, רגישות.  אותה פליאה העולה בנו מול ציור מעולה במוזיאון, או נוף יפהפה ודומם— כולם אדישים לגמריי לגבינו, או שלא?

   הפרדוקס המסוים הוא ההכרה שלנו כי אנו היצורים החושבים, החווים והכואבים העיקריים והייחודיים בסביבתנו. הדעת נותנת כי אנו רק מייחסים ליצורים ולחפצים המקיפים אותנו תכונות אנושיות, משום שהם נמצאים בקירבתנו ואנו רוצים לצאת מן הבדידות והניכור, ולחוש כי במידה רבה, אנו איננו לבדנוּ. ובכל זאת, אנחנו לומדים לא מעט ממערכות דוממות, שבהן הונחה חכמה או אמנות מסוימת (ספר, מחשב, תמונות). כאשר אנחנו מייחסים תבונה לקוסמוס (אם היא שורה בקוסמוס או עליונה לגביו), או להבדיל, השגחה אלוהית, האם זה שונה בהרבה בעצם, הייתכן שאנו מנסים בכח לצאת מן הבדידות והאדישות של הטבע לגבי חיינו ומותנו, ולחוש כי איננו נמצאים לבדנו. שכן אם הקוסמוס הוא גוף, הרי שבמקרה זה, אנו מבקשים למצוא איזו נפש שבגוף, או נפש חיצונית לגוף הנמצאת בזיקה כלפיו. אנו מייחסים לו תבונה ואייכפתיות, כאילו מבועתים  מן האפשרות שהוא גוף דומם לבדו. אפשר יש שָם דבר-מה אפשר אין-שם דבר. השאלה עומדת בעינה: כיצד יכול גוף שתהא לו נפש? ההנחה שיש לו נפש היא אנושית למדיי.

הערה: לאחר חושבין החלטתי להסיר את הרשימה שפרסמתי מוקדם-יותר היום בשם 'מסה ואנרגיה' ולהעלות במקומה את הרשימה הנוכחית. קוראים/ות, שקיבלו הודעות כפולות, עימכם/ן הסליחה.

 *

*

בתמונה למעלה: Moses Soyer, Still Life with Violin and Apples, Oil on Canvas 1936

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »