Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מוסיקת עולם’

lateef

*

   אתמול בבוקר התבשרתי על דבר פטירתו של אחד מענקי הג'ז של המאה העשרים, אמן החליל, הסקסופון והאבוב, יוּסף לטיף (2013-1920). בעיניי, אחד מן הג'זאים שהשפיעו עמוקות על תפישתי את המוסיקה (צלצול הטלפון שלי בשלוש השנים האחרונות היא פתיחה של יצירה שלו משנת 1960, ואני לא מסוגל להחליפהּ). בלטִיף היתה יותר מאשר וירטואוזיות, מעוֹף, וידע— היתה לו את החוויה הפנימית, שהוליכה אותו אל מסעו-שלו. נדמה כי הוא לא איפשר לעצמו לאורך הקריירה המאוד ארוכה שלו להיסחף אחר טרנדים מתחלפים, ולא ניסה להתחבב על הקהל ועל המבקרים. הוא לא נתן לתנועות חיצוניות-תעשייתיות-פוליטיות לעמוד על דרכו. היתה לו יושרה ואהבה בלתי שכיחה למוסיקה. היתה לו את הדרך שלו לבעולם.

*

*

   נדמה לי שהחוויה הפנימית הזו היתה קשורה בהשתייכותו של לטִיף מאז 1950 לקבוצה האחמדית המצויה בשולי האסלאם (בארץ ישנה קבוצה אחמדית בשכונת כבאביר בחיפה), ואשר בכמה מדינות אסלאמיות מוכרת ככפירה (פקיסטן, ערב הסעודית). האחמדיה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה בהודו הבריטית ונחשבת כאחת הדתות המודרניות שנוסדו במאה התשע עשרה, מתבססת על התפישה לפיה מייסדהּ, מירזא ע'ולאם אחמד (1908-1835), הוא מחדש-האסלאם במאה התשע עשרה ומשיח האל. שליחותו, כך טען, נעשתה בחסד האל על מנת לתקן את האומר תיקון באסלאם, על פי דרכו האמיתית של הנביא מחמד. החידוש האחמדי הגדול הווה ברעיון לפיהן על הדתות הנצרות והאסלאם להתאחד בקשרי שלום, ולאבד את הדרך האלימה והכוחנית המציינת את דרכן. כפי שמודגש בתורותיה, האחמדיה אינה נקראת על שם מקימהּ, כך זה טען בעצמו, אלא דווקא על שם הנביא מחמד, ששמו האחר היה אחמד. לדעת האחמדים השם מחמד מייצג את השלב שאחרי ההִגְ'רה (ההגירה, בריחתו של מחמד ממכה למדינה, בשנת 632 לספ')— אז ייסד אסלאם פוליטי-צבאי,הסולל דרכו בכח החרב, כדי שיוכל להיפרע מאויביו. לטענתם, מחמד הצעיר, שנקרא לפני ההגירה, אחמד, הטיף ליושרה, פשטוּת, הסתפקות במועט, הגינות, וטוויית שלום בין בני האדם. האחמדים אם כן, מנסים לשיטתם לשוב לימים הראשונים של האסלאם, כאשר עוד שרר בו תום, והוא רחק מפוליטיקה של אלימות ושל כח. להכרתם, גם מושג הגִ'האד גזור מן שם הפעולה אג'תהאד שפירושה המילולי הוא השתדלות. על המאמין להשתדל לתקן את התנהגותו עם הבריות ואת עולמו הפנימי; עליו לעשות ככל הניתן על מנת להפיץ את בשורת השלום שבשמה פנה האל אל נביאיו, וביקשם להביאה לכלל המין האנושי. רק במצבים קיצוניים ממש ובהוראת ראש העדה מותר לפנות לאלימות, או לנטול בה חלק, אולם רק כאשר מבואר כי מדובר בהגנה עצמית מפני המבקשים להרגך, ובהוראה המפורשת של ההנהגה הבכירה ביותר של האחמדים (לעולם לא על דעת עצמך). יצוין, כי לאורך מאה ומשהו שנות אחמדיה, לא ניתנה הוראה מפורשת כזו לפנות לדרך הג'האד החיצוני. גם לגבי מדינות שבהן נאסרה הפעילות האחמדית וחברי הקבוצה נרדפו ואולצו לעזוב.  אחת הסיבות לכך היא כי ככל-הנראה כי בכתבי מירזא ע'ולאם אחמד עצמו נמסר כי הג'האד המזוין בא אל קיצו וכל שנותר בדורות הללו הוא המאמץ לתיקון העולם הפנימי והחיצוני בדרכים בלתי אלימות.

   האחמדיה היתה הקבוצה האסלאמית הרווחת ביותר בקרב האפרו-אמריקנים עד שנת 1950. רבים מראשיה היו ממכונניו של המאבק הבלתי אלים לשיויון האפרו-אמריקנים בארה"ב. הם היו קרובים יותר לד"ר קינג מאשר למלקולם X  ולאומת האסלאם (בשנת 1993 ביצע לטיף יצירה בשם The African American EpIc Suite, שהוקדשה לזיכרו של קינג). בין היתר, משום סלידתם מאלימות וגם הואיל ותפישתם היא למען כינון שלום בין-דתי אסלאמי-נוצרי. בתווך הזה שבין שלום,יושרה,פשטות,שיויון, ושאיפת-שלום, כבשורת האלוהות למין האנושי, פגש לטיף באחמדיה, אימץ אותה מאז, והפך לאחד הסמלים המוכרים יותר של הקבוצה. כמובן, השפעת הקבוצה על כלל האסלאם היא שולית ומינורית (שהרי עשרה מיליון אחמדים בין 1.5 מיליארד מוסלמים מהווים פחות מאחוז בודד משיעור המוסלמים בעולם), ואנשיה נתפסים כסוג של מוסלמים-רפורמיים או ככופרים, על ידי האורתודוכסיה המוסלמית.

*

*

   לטִיף שעוד בשלהי שנות הארבעים הוזמן להופיע בקביעות בהרכב של דיזי גילספי ואחר כך עם ג'ון קולטריין (הוא אף ייחד לו אחר כך הומאז' בשם Brother John), החל לשקוד על יצירת מוסיקה מקורית בשנות החמישים. אלבומיו פרשו רשת רחבה של זיקות והקשרים בין מוסיקת ג'ז אמריקנית, מוסיקה קלאסית, מקצבים אפריקניים, ומוסיקה ערבית והודית; ביסוד הסינתזה הזה שהקדימה את המכונה כיום "מוסיקת עולם" עמדה ככל הנראה תפישתו האחמדית של לטיף בדבר הפיוס הנחוץ בין מזרח ומערב, ובדבר השיויון והשלום האמורים לשרור בין כל באי המין האנושי, באופן שישלול הייררכיות ודעות קדומות. עם זאת, לטִיף לא היה אינטלקטואל-מוסיקלי רב-גוני בלבד, אלא ביסוד המוסיקה שיצר הצליחה לעמוד בדרך כלל גם חוויה פנימית עירה, הנוכחת בצליל המיוחד של לטִיף, כאילו מדובר ביותר מאשר איש כלי נשיפה מוכשר באופן קיצוני, אלא אדם אשר חיי רוחו, בכלל נשימותיו, נשמעים מכל נגיעה ונגיעה שלו בכלי ומכל צליל וצליל שהפיק. מבחינה זו, הפך לטִיף בעיניי לאחד הסמלים הגדולים של מוסיקאי המצליח לגרום לי לחוש בחוויית האחדוּת של נשימה שלימה; בבקשת השיויון והשלום העדינה, ובאהבתו לכלל האדם. בעיניי צלילי הסקסופון ובמיוחד החליל (הוא והרבי מאן הם חלילני הג'ז הידועים ביותר) החמימים של לטיף—הם סמל של ממש לאוניברסליות של המוסיקה, ושל יכולתה להעביר מסרים החודרים ללב, בלא שפה ומלים, שהריי לא נדברתי עם לטִיף מעולם וגם לא קראתי ספר שיוחד לקורותיו, ובכל זאת בעד האזנה קשובה ליצירתו, הרגשתי כי הוא היה לי בן-ברית, מנטור, ידיד. אולי היתה זו גם אישיותו, אולי זו גם היתה יכולתו להיות אדם-דתי ובכל זאת ליצור באופן העשוי לדבר אל לב כל-אדם; לשמור על פשטוּת וצניעוּת-דרך מבלי להטיף, מבלי להיסחף אחר אותם מטיפים המגייסים את האמנות ואת היצירה ומכפיפים אותה לדת. מעטים הם האמנים החיים שהפכו אצלי לסמל לבקשת שלום ושיויון בין בני האדם, וכל זאת באמצעות יצירתם המוסיקלית בלבד. והנה, הרחק-הרחק נפטר לטִיף, ואני חש כי איבדתי ידיד וקרוב, וחבל על דאבדין ולא משתכחין, האובדים ולא נמצא בעולם תמורתם.

 *

*

בתמונה למעלה: Yusef Lateef at the Detroit Jazz Festival, Photographed by John Andersen 2007  ©

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

על הספר החמישית של צ'ונג לוי מאת יואב אבני, ועל הדיסק Global Village מאת שגיא סגל – שתי הפתעות מרעננות במיוחד. 

                                                       

1

 

 
 

*

זה לפני הכל סיפור אהבה: זה כמו ג'אגלינג פרוע. בכל פעם מוסיפים עוד כדור אחד וכבר לא ברור בדיוק כמה יש בסבב. הם צבעוניים והם משמחים ויש מפגן קרקסי של ספרות-פעוּלה, המעלה מדי פעם פרצי צחוק, שחומריה הם המציאות הישראלית. זאת של עוד מעט אבל גם זאת של עכשיו. זהות ישראלית, צבא, מערכת הביטחון, מדע, הריון, חמאס, אראן, טילים, עובדים זרים, תל אביב, בתי קפה, תרבות רייטינג, תרבות סלב, משפחה, אוניברסיטה, טיול בחו"ל, קב"ן. יש גם סיפור אהבה גדול. יערה וצ'ונג, אחים חורגים, לב הסיפור, שמבעבע כל הזמן מעל ומתחת לפני השטח. סיפור אהבה כתוב להפליא ונוגע. מעבר לכל התזזית והג'גלינג וההמצאות—זה לפני הכל ואחרי הכל סיפור אהבה.  

אבל גם קצת הארי פוטר:  צ'ונג לוי הוא יתום. הוריו: מהגרת עבודה לשעבר ואוהד בית"ר ירושלים נהרגו בתאונת דרכים בדרכם להסיע את האב לשירות מילואים. צ'ונג נשאר עם צללים של הוריו: אמו הכשירה אותו לעשות צלליות אמנותיות על הקיר, היא לימדה אותו על פירמידת הצרכים של אברהם מסלו.בכל אופן במקום הזמנה להוגוורטס מקבל צ'ונג לוי בעל בית קפה תל-אביבי הזמנה לשירות מילואים מיוחד ביחידה סודית והוא מעולם לא עשה צבא. יהיה רון וויזלי דתי. וגם אם ואחות בלתי מושגת, שהגיבור יהגה יום ולילה באפשרויות ובדרכים להצליח ולחסות תחת כנפיה,ויהיה כמובן גם וולדרמורט, סוליפסיסט אלא מה, הנדמה פעם לאלהים, פעם לסיטרא אחרא, ופעם למאעכר חסר מעצורים ונטול עכבות, מן הסוג שאימץ אל ליבו באופן אובססיבי מדיי ספרים על אסרטיביות ועוצמה.

 עתיר הגיגים פילוסופיים אבל לא במידה מטרידה:  יערה האחות-החורגת, האהובה הבלתי מושגת, חוקרת באוניברסיטת באר שבע את המטפיסיקה של האושר. תשובתהּ לא תהיה פילוסופית כלל ועיקר אלא דווקא אנתרופולוגית- שפתית. היא וגם צ'ונג יידרשו לפולמוס רבתי עם גדי הסוליפסיסט.במהלכו יעמתו השניים את גדי עם קוים במשנותיהם של רנה דקארט, ברוך ספינוזה ופרידריך ניטשה. צ'ונג יתלונן על סלידתו מאפלטון, אבי 'אהבה האפלטונית'. זה נעים וטוב, אבל—לעמת סוליפסטיסט, ניתן למשל, עם ספינוזה אתיקה ד', 37 שאינו מוזכר בספר. וודאי-ודאי שניתן עם משנתו של עמנואל לוינס, אשר כולה לכתחילה מהפך פילוסופי שבו 'האחר' הוא זה שמכונן את ה'אני' ולא להיפך. צ'ונג יכול גם לתעב את אפלטון על תפישתו את העולם כמתמטיקה ואת יסוד העולם בהתאמה מספרית (טימיאוס וגם פוליטיאה), שהריי יערה אהובתו מתעבת מספרים (יש לה בעייה בלימוד ועיבוד של מספרים) והפתרון שלה לבעיית אושרו של האדם תלויה בביטול המספרים והחשיבה הכמותית, כותר הספר החמישית של צ'ונג לוי יכול אף הוא לרמז לחמשת העולמות שמזכיר אפלטון בדיאלוג טימיאוס. מבחינה זו חמישית מחמש הם אחד. ואז ניתן להבין את הכותר כעולמו של צ'ונג לוי (יערה אינה מצליחה לקרוא או להבין שברים) אף על פי שהיא מייצגת כנראה לדידו את שלבי הטיפוס בפירמידה של מסלו.

שלל השפעות וגם הפתעות: אסוציאציות: קורט וונגוט, דגלאס אדאמס, דודו גבע (מגוחך ובנו של מגוחך),אתגר קרת (ספריו הראשונים ובמיוחד סיפורי קומיקס עם רותו), יגאל מוסינזון (חסמבה), צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי (Eternal Sunshine of the Spotless Mind); דיוויד או ראסל (I Love/Heart Huckabees) וס אנדרסון; האל הארטלי (Trust); אפילו בורחס, כן בורחס, הסצנה לקראת הסוף בין צ'ונג ובין גדי הדהדה לי, משום מה, את המפגש הפטאלי בין הסיני הפלוני, יו-צון ובין אלברט, בסיום גן השבילים המתפצלים. ככל שהרהרתי בכך יותר-ויותר, גם אם המפגש בה להביע אפשרות של אלטרואיזם, יש בו משהו סתום, זה זמן רב לא קראתי רומאן ישראלי שאפשרויות הפקתו הקולנועית נראית כדאית וקורצת יותר, מחד גיסא, ומופרכת יותר, מאידך גיסא; זהו בדיוק סוד קסמו. ההליכה הוירטואוזית של הכותב בין המופרך- הנונסנסי ובין המציאותי והמיתי מרתקת למדיי. העובדה לפיה בבסיס הסיפור העמוס להתפקע הולם סיפור אהבה רגיש וקשוב, כמו לב בקופסא, מעניק לו את טעמו והופך את צ'ונג לוי למה שהוא: קומדיה רומנטית עדינה שמחה ומיוחדת, אשר על אף הפעלתניות- התזזיתית- קופצנית שלה, קשה מאוד להתעלם מן האהבה ומן הקסם הרב המדלגים בתוכה.

 

יואב אבני, החמישית של צ'ונג לוי, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל-אביב 2009, 431 עמודים.

 

 הרשימה היפה הבאה של אבני באתר שלו הביאה אותי לקרוא את צ'ונג לוי כולו. אפשר לקרוא אותה כאן.

 

 *

2

 

 

מוסיקת עולם ואוניברסליזם מוסיקלי מגוון:  בלי להזכיר שמות, יצא לי בשנים האחרונות להאזין לכמה וכמה דיסקים של ג'זאים ישראלים ויהודים-אמריקאים, ולהוציא הפקותיו ועיבודיו המוקפדים של אבישי כהן ואלבום של ביצועים ג'זאים אוונגרדים לשירי אלכסנדר סשה ארגוב שיצא בלייבל צדיק של ג'ון זורן, תמיד חשתי כי יש שם דבר-מה טיפה מקושקש. מיעוט של קטעים טובים ממש לצד ביצועים מחודשים ג'זיים של קלאסיקות יהודיות (סוג של סטנדרטים), שלא תמיד נלווה אליהן סוג של ערך מוסף וחלקם גם סבלו מניכור לא-מועט, כאילו כבר התרגלו הנגנים לכתחילה לנגן הבה נגילה ולזכות בתשואות של קהל המורכב מחבריי הקהילה היהודית המקומית Coast to Coast. כשהקשבתי לראשונה לאלבומו החדש, השישי במספר, של שגיא סגל, מוסיקאי ישראלי ופסנתרן ג'ז (רמת גני לשעבר, הכרתיו מעט בנעוריי) המתגורר זה שנים אחדות באמסטרדם, לא ידעתי למה לצפות. העטיפה הצבעונית מאוד, המצהירה Global Village, מפנה לכתחילה אל הסוגה המתכנה מוסיקת-עולם. למעשה מדובר בתשעה קטעים מקוריים של סגל ועוד אחד, מולחנים ומעובדים לעילא ולעילא, המושפעים ממינים שונים של מקצבים וסוגות מוסיקליות מרחבי העולם, כגון: מוסיקה בלקנית, מוסיקה אירית, מוסיקה איטלקית, בלוז, מוסיקה הודית, טנגו, וואלס וכיו"ב. כבר שבועיים אני שב ומאזין לאלבום תוך כדי כתיבה והוא גדל בעיניי בכל האזנה והאזנה. אלבום אינסטרומנטלי נהדר.

מגוון יצירתי, צליל חם שופע אהבה: האלבום נע בין מגוון מקצבים וסגנונות הנובעים מארצות שונות וחבלי עולם שונים, ועם זאת, לאלבום כולו יש צליל חם מאוד, ייחודי, מנוגן להפליא. באנסמבל של סגל חברים גם וסיליס סטפאנופולוס על הקונטרבאס, מרק דה-ג'ונג על כלי הקשה, ורמקו דה- לנדמטר על חלילים וחליל צד. השילוב בין חברי האנסמבל והצליל הכללי הדהד אותי מעט לאלבומים קודמים של האנסמבל של שם טוב לוי תחנות רוח, ולאלבום מופע של האנסמבל של האקורדיוניסט תובל פטר, נינו וחצי, לפני כעשור ומחצה, של שירי נינו רוטה.  ואמנם, בין האמנים שאפשר שמשפיעים על סגל ככל שהבחנתי הנם רוטה, לוי ואסטור פיאצולה. כך, זה על כל פנים נשמע לי. מגוון התפקידים וההתפתחויות המוסיקליות יוצרים אלבום מעניין מאוד וגם מרגש מאוד. כמו בספרו של אבני ניתן לחוש בלב הפועם מתחת לכל המוסיקה, משל היה מטרונום. בקטעים כמו Little Tangoו- Waltz for Lihi החותם את האלבום ניתן לשמוע גם סוג של אהבה רומנטית ממש, הנובעת מכל תו ותו. ככלל, זהו אלבום שופע אהבת מוסיקה וכדאי מאוד להכירו.

 

לאתר המייספייס של שגיא סגל ולהאזנה ו/או רכישה של האלבום, כאן.

 

Sagi Segal. Global Village. Audio C.d, Amsterdam 2009.  

 

 

© 2009 שוֹעִי רז 

Read Full Post »