אִי-הַכֹּבֶד וְהָחֹסֶר

*

שני מופעים ראיתי בשנת 2022 שרישומם לא נמחה גם בעבור-זמן. על אחד כבר כתבתי. על האחר אכתוב היום כמה מלים, לפי שהוא יעלה שוב הערב ביפו (תיאטרון הבית; רחוב נועם 5). מדובר במופע, מקום טוב הכל רע, קומדיה טרגית מאת אמניות-הבמה, נורית וענת דרימר, שאספו כתבים שחיבר אביהן – הסופר, נחמי דרימר (המסע הגדול לבוצ'צ'ה, הספר השחור) לאורך חייהן, כבנות שגדלו בבית עם אב לא-טיפוסי וללא-אמא (האם רוּחִי נהרגה בתאונת-דרכים, שבה התרחשה התנגשות בין מכוניתה ובין משאית קמח, בראשית שנות התשעים). זהו סיפור על הקשר הדק בין התעלוּת והתעללוּת, חוש הומור ומלודרמה, אלמנוּת ואמנות, אימה וצחוק, חרדה וחוּלדה. זה סיפורן של שתי בנות שאוהבות מאוד את אביהן הטראומטי, המצחיק, המיוסר וחסר-הגבולות. זהו מחזה על אבדן וגם על ההזדמנויות הגדולות שמציעה ילדוּת בלתי-שגרתית בחסרון-אם ובצל-אב, מורה לתיאטרון, איש רוח אקצנטרי ותזזיתי, שצעדיו הבלתי שגרתיים – חרישיים ושלווים, כהילוכו של קרנף על גג פח לוהט.     

את אביהן, ואת המורכבות כלפיו, מציגות נורית וענת דרימר באכספוזיציה כך:

*

אבא, אתה הדמות העיקרית ואתה הזומם כנגד.

אתה הגיבור והנבל של המחזה הזה.

אנחנו מדברות בעבר, בהווה ובעתיד על אודות הזמן.

אנחנו רק שתי אחיות, יתומות מאם,

שגדלו על מעשיוֹת מופרעות, אזוטריות ושאינן מותאמות לגילנוּ

על שדים, מכשפות נשרפות, מדרשים סוֹטִים, בתי-קברות, דם ואומה ת'ורמן.  

*

    אחד הדברים שובי-הלב במופע הוא העובדה שהבנות והאחיות, נורית וענת, מציגות על הבמה, את שלל ההתנהגויות, הפרסונות, הרעיונות המשונים, השדים והרפאים – הרוחשות בנפשו של אביהן, וזאת מבלי לצנזר מפני-כבודו או תגובתו, וכי דווקא המגמה הזאת של הדברים – היא שגורמת לנו להבין, כיצד התמודדות עם שלל תופעות ואירועים ביתיים, הן שהביאו אותן להיות אמניות-במה.

     נחמי עצמו, היה שחקן לעת-מצוא, מחזאי שלא התמיד, ובמאי תיאטרון בירושלים, עוד טרם נישואיו  והולדתן של  הבנות. מאז היה כותב טור (בכל-העיר הירושלמי), מתרגם, מורה לתיאטרון בתיכונים, ורק בשנים האחרונות – פרסם לראשונה ספרים פרי-עטו. הבנות  גדלו אפוא עם דמות-אב מספר-סיפורים, דרמטורג, אקצנטרי-כדרכו. ובעצם, מיְלָדוֹת שהאזינו למעשיוֹת אביהן  – הן הופכות כעת למספרוֹת, המהפכות את חץ הזמן ומספרות לאביהן (וגם לקהל שבא לשמוע) את סיפורן-שלהן. חשוב לומר, רוב המעשיות המופרעות שמספרות לנו האחיות דרימר – עוסקות באבדן, בגעגוע, ובנהיה למה שיכול היה להיות אילוּ חץ הזמן היה פועל אחרת; הָאֵם רוּחִי כמעט אינה נוכחת, ובכל זאת – כאילו משאירים לה כִּסֵא ריק ואפילו שולחן כתיבה (שמרחפים באוויר). המופע אמנם מתרכז בנחמי דרימר ובעולמו האידיוסינקרטי, אבל מבחינתי – מצאתי את עצמי בקהל תוהה, שוב ושוב,  כיצד מתגנבת לכל הסיפורים המגמה של הפיכת-הזמן, ערעור חוקי הגרביטציה – כניסיון להעניק נוכחות לרעיה ולאם החסֵירה. בד-בבד, ישנה גם ההבנה כי המחיר של מציאוּת אחרת – היו כנראה חיים אחרים לגמרי – לטוב ולרע. כל אלו הופכים את הזמן ואת החלל במופע הזה לנזיד המבעבע געגועים.        

      ובכן, מה יש לנו שם? אנשי זאב, חפצים מרחפים באוויר, עקידת אב, תחיית המתים, פין שהאב מודיע לבנות שנעלם – ובת היוצאת בעקבות כך למסע חיפושים על מנת להשיבו, וכשהיא מוצאת אותו הוא אומר לה שככה זה, כל פין מעוניין להתנתק מהגבר אליו היה פעם מחובר; מכתב לרעיה שנפטרה (שנתיים אחר הבשורה); נער בן 16 (אמיר מיוחס המוכשר) המגלם ילד בן 75 – מה שלגמרי הגיוני לנוכח מהפכי חץ-הזמן; מחזה-אִלֵּם (כמו סרט אִלֵּם) שבו דרקולה והיהודי הנצחי מחליפים תפקידים ביניהם; המון כושר המצאה; פרפורמנס; תיאטרון: ספוקן וורד; שנסון; רגטיים; הודעות קוליות מטורללות מכל קצווי הקשת הָרִגשית; ועוד קצת חפצים מתעופפים באוויר.

     מקום טוב הכל רע, זוכה פרס פסטיבל הקומדיה ע"ש אפרים קישון לשנת 2022 בתיאטרון האינקובטור בירושלים הוא שעה מטלטלת – שבהּ צוחקים ובוכים – על מה שהיה, על מה שנשאר ועל מה שיש ועד-כמה שהכל בהווה נִדָּף. צחקנו,  בכינו, התפלאנו ונשנקנו (בסוף בא הקתרזיס). ענת ונורית דרימר הנן ציוות קומי מעורר פליאה, לא רק על שום סיפורן הבלתי-מצוי, אלא על-שום האמניות שהפכו להיות כתוצאה מכך.

     מקום טוב הכל רע תעלה הערב, יום חמישי ב-21:00 (27.4.2023) בתיאטרון הבית (רח' נועם 5, יפו) ושוב ביפו, במוצ"ש ה-13.5 ב-21:30. לירושלמים/ות, המופע יעלה בתיאטרון האינקובטור – בית מזיא לתיאטרון (רח' מסילת ישרים 18, ירושלים) ביום חמישי, 18.5.2023 ב-20:30. אני צפיתי במופע בקיץ בירושלים ואגיע הערב ליפו לראותו שוב.  נשתיירו כמה כרטיסים. תּוֹהוֹ וּבוֹאוּ.  

*

*

*

יום רביעי הבא, 3.5.2023, "יום השפה הערבית" במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב בעריכת פרופ' דניאלה טלמון-הלר וד"ר יוני מנדל – יום של הרצאות מגוונות, וחוויית לימוד משותפת וחוצת תרבויות ודתות, כולל הזדמנות לא-מצויה לשמוע אותי מדבר על צופיות אסלאמית וערבית-יהודית בצפון אפריקה בשלהי המאה ה-12 ובראשית המאה ה- 13 [בשנים האחרונות יוצא לי לעסוק ולדבּר על פילוסופיה, מדעים ונדידות ידע יותר מאשר על תרבויות מיסטיות] על "המעלות האתיות בתרבות הצופית הערבית-יהודית" בין השעות 18:00-17:15. בניין 72 (מדעי הרוח) חדר 529. הכניסה חופשית; אשמח לראותכן/ם. בואו בשלום.

*

*

בתמונה: תצלום מתוך הצגת-הבכורה מקום טוב, הכל רע, ב-24.8.2022 בתיאטרון האינקובטור בירושלים (אני צילמתי).

Read Full Post »

מי רצח את הספרות העברית?

*

ספר שיריה של רחל חלפי, קרקס (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019) הוא מופע מצחיק ומדכא, גרוטסקי ומינורי – בו זמנית. בְּלוּז הספר עומדת הספרות הישראלית, בת-זמננוּ. האלגוריה שנוקטת המשוררת הוא לאוהל-קרקס, הנטוי בחצר-האחורית של העיר וימי-תפארתו מאחוריו, גם אם אין בעלי-החיים, הליצנים, נערות-הגומי והלהטוטנים הנוטלים בו חלק – מודים בכך. זאת אמנות מיושנת. שוב אין היא מושכת לב-רבים, אבל חלקים ממשתתפיה עוד סמוכים ובטוחים שעל כתפיהם מוטל עתידו של עולם התרבות והרוח. בכלל לא בטוח אם המופע יכול להמשיך, ואם יש למנהליו את המשאבים הנדרשים – אפילו על מנת שהמשתתפים והקהל לא יהיו נתונים בסכנת חיים תוך צפייה בו. חלפי סוקרת את גלריית בעלי-החיים והטיפוסים האנושיים הביזאריים המקיימים את מופע הקרקס. היא מקדישה לרבים מהם שירים – במהלכם, היא שרה מתוך הזדהוּת ומתוך רצון להעניק קול גם לאותם מופיענים שוליים ולהנפיש את בעלי-החיים הנודדים בכלובים לאן שנודד הקרקס. כך למשל, ישנם שירים המוקדשים למאלף פרעושים, לאישה שברום הפירמידה, אישה-צפרדע, חתולת-מין, חידק-הקרקס, אישה מנוסרת, נגן מסור, הטווס של הקרקס, בולעת החרבות, פסיכולוג הקרקס, מלאך-הקרקס, גמד, קוף ופיל – מתוך מגמה להציג את המוזרויות האנושיות, כעין Freak Show, נוגע ללב – של דמויות המשוכנעות בגדולתן ובחד-פעמיותן, אשר בד-בד, הולכות ונשכחות מלב, אם יש לב אשר עדיין זוכרן. דומה הדבר במקצת לדמותהּ של כוכבת-הראינוע, נורמה דזמונד (בגילומה של גלוריה סוונסון), בסרטו של בילי ויילדר, שדירות סאנסט (1950); כוכבת שנשכחה מזמן, מקיפה עצמה באנשים שאינם מעוניינים לסדוק את חלומהּ, שהיא עדיין הכוכבת ההוליוודית הגדולה, שהיתה לפָנִים. למשל, כשגיבור הסרט, התסריטאי, ג'ו גיליס (בגילומו של ויליאם הולדן) פוגש בהּ לראשונה ומעיר לה על תהילת-עברהּ, היא משיבה לו: "אני עדיין גדולה; אלו הסרטים שהפכו קטנים".

    בניגוד לדמותהּ של סוונסון, רחל חלפי, משוררת, סופרת ויוצרת-קולנוע (יש שלושה סרטים שכתבה וביימה), הנמצאת כיום בעשור התשיעי לחייה, לא נותנת לתמורות שחלוּ בתרבות הישראלית ובמקום המודר והנידח – אליו נדחקה השירה המקומית לשבש את דעתהּ. היא בוחנת את המציאות בסרקזם; מגמה מצחיקה מאוד מצד; ומדכדכת מאוד מצד. מצחיקה – על-שום שהמשוררת מציבה את עצמה מול חברת המשוררים, הסופרים והמו"לים, חברה שמרנית למדי, מורכבת קבוצות כוח. הבחירה להפוך זאת לקרקס או למופע-מוזרויות של טיפוסים קיצוניים – היא אולי האמצעי המרכך והאופטימי היחיד שדרכו ניתן להציג בכנות וללא-חונף – את גלריית הדמויות האמורה. הצד המבכיא-יותר, היא המסקנה המתבקשת, שאפשר שאין להצגה הזאת טעם-מספיק להימשך או איזה עתיד ורוד או תקוות-רנסנס, מלבד אינרציה של "ההצגה חייבת  להימשך" וידיעת המשוררת, לפיה מחזה-התוגה המתרוקן – יימשך, במלוא עצבותו, גם מבלעדיה.

      אבקש להתעכב על שתי דמויות בקרקס הזה: משוררת הקרקס ובלש-הקרקס, וזאת מפני ששיריהם (שני שירים למשוררת-הקרקס ושלושה לבלש) הם שירי-מפתח, המאפשרים לקורא להעריך נכונה את גלריית הדמויות המגוונת שהעמידה בפניו המשוררת ואת מגמת חיבורהּ.

   הבלש, נדמה כחוקר ספרות או מבקר-ספרות או מבקר-אורח בעולם הספרות, מי שבא מן החוץ והכל מעורר בו חשד וטורד את מנוחתו. כעין המלט, הנסיך המלנכולי, שמדמה לראות על החומות את רוח אביו משוטטת, ומוכרח להביא על תיקונו את הרצח שהתחולל באלסינור:

*

כֵּן, אֲנִי – שְׁשְׁשְׁ – – – / בְּסוֹד כָּמוּס – בַּלָשׁ. / אֲנִי הַבַּלָּשׁ שֶׁל הַקִּרְקָס. / אֲנִי חוֹשֵׁד  – – – / אֲנִי בּוֹדֵק כָּאן, כָּל דָּבָר שֶׁזָּז. / וְהַכָּל כָּאן זָז, / הַכֹּל כָּאן זוֹהֵר, נוֹעָז, זָז / פּוֹרֵץ גְּבוּלוֹת– וּמְכֻנָּס. / לִכְאוֹרָה – הַכֹּל כָּאן גָּלוּי וּמְפֻלָּשׁ. / וַאֲנִי –  הַבַּלָּשׁ! / לֹא, לֹא הָיָה עֲדַיִן רֶצַח. / אֲבָל הַנָּחַת-הָעֲבוֹדָה שֶׁלִי תָּמִיד הִיא / שֶׁרוֹחֵשׁ כָּאן, אוֹ בּסְּבִיבָה כַּוָּנָה שֶׁל רֶצַח.

[רחל חלפי, קרקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019, עמוד 19]

*

  דמות הבלש נאמנה גם לדמויות הבלש-הפרטי, ה-Private Eye, בספרות ובפילם נואר של שנות השלושים ואילך, בכתביהם של ריימונד  צ'נדלר, דשיאל האמט ואחרים. גם שם הבלשים (הן בספרים והן בעיבודים הקולנועיים) חוקרים חברות ידועות, בדרך כלל, בסביבת חברת הראווה ההוליוודית או בסביבת אילי הון ויורשיהם. לכאורה, הכל בחברות הראווה הללו גלוי ומפולש, אבל הולך ומתחוור, ככל שהעלילה מסתעפת והולכת, כי מדובר בחברה מושחתת עד היסוד, שבהּ חברים פונים נגד חבריהם, נשים נגד בעליהן ולהיפך, ויורשות ויורשים נגד הוריהם, וכמעט תמיד תיגע בכך עלילת רצח, או כמה כמה פרשות רצח, שיובילו לפיתרון ולהתרה. עם זאת, בד-בבד, תיחשף הביטנה הכעורה והאלימה של חברת העשירים והידוענים.

    עם זאת, ההתרה שאליה מגיע לבסוף בלש-הקרקס, בשיר השלישי, שחלפי מייחדת לו, אינה של פתרון תעלומת הרצח, אלא שהוא מתעורר באיזו הפיכת-לב מאוחרת להבין כי אין שום טעם לחשדותיו; אין כאן כלל ועיקר רוצחים-סדרתיים או קונספירטורים חורשי-רעה, אלא רק מציאות שכביכול מאורגנת בסדר ובוודאות מוחלטת, כאשר מתחת לכל הניסיונות ליתן אל לב עד כמה זוג האקרובטים על הטרפז תלויים זה בזו באמון מוחלט, בכל זאת – מתחת לכל (הקרקס, הספרות, החיים) רוחשת אי-הוודאות המוחלטת. כפי שחלפי כותבת: "הַקִּרְקָס הוּא הַמָּה  – הַתָּלוּי עַל בְּלִי-מָה" [שם, עמוד 111].  כלומר, האכזבה והדחי, המתלוות לשקיעת הקרקס או הספרוּת העברית (וברמה הקיומית יותר, החיים) אינה איזו מזימת-זדון מתוזמנת, אלא פשוט תוצאה של העובדה לפיה, קשה מאוד למצוא מקום ולהיוותר יציב, לחוש בן-בית הנהנה מקביעוּת, בעולם הרוחש כל-כך תנועות ותזוזות קיצוניות, הן מצד הקהל והן מצד המוסדות והגופים המנהלים את ההצגה הזאת. מוטב לו לאמן, אם-כן, שילמד לכתחילה ליפול על פניו וילמד גם לקוּם ולהמשיך את ההצגה, גם אם גבו וראשו דואבים והוא חש חשש-מה לשלום כמה מעצמותיו – לא משום ש"ההצגה חייבת להימשך" אלא משוּם שהוא מעוניין להמשיך ליצור בפני קהל, ולהגיע גם לתחנה הבאה אליה ייסע הקרקס.   

     קול משמעותי נוסף מגלמת משוררת-הקרקס, הנשמעת די-קרובה, אולי קרובה מהדמויות האחרות, לדמותה של חלפי עצמה. מדובר במשוררת ותיקה, מי שכבר ראתה הכל. ובכל זאת, הלשונות מרננות אחריה, שפעם היתה משוררת אמתית ואילו כיום התדרדרה להיות משוררת-קרקס, האמורה לחבר חרוזים לשליש האחרון של כל מופע, ואילו כעת – העמיד מנהל הקרקס בפניה תנאי, כי עליה לחבר בלוז שיוקדש לנסיבות הגעתהּ לחיי הקרקס – וזאת בתוך שלוש דקות – אם מעוניין היא לשמור על עבודתה.  

    משוררת הקרקס מצליחה לחבר בזמן הנקוב את "בלוז עולם הספרות / פזמון דִּכָּאוֹן", וכך היא כותבת: 

*

נִמְאַס לִי עוֹלַם הַסִּפְרוּת עִם הַחֲשִׁיבוּת הַפּוֹמְפּוֹזִית שֶׁל הַמִּלָּה / עִם קִפְצוּצֵי הַמִּלִּים כְּפּוֹמְפּוֹנִים / עִם הַמְֹּשׁוֹרֵר הַמְעֻנֶה הַתּוֹרָן/ הַטּוֹבֵל בְּקַצֶּפֶת וְרֻדָּה וּבְיָדוֹ דֻבְדְּבָן / עִם הַמְּבָקֵּר הַיוֹרֵק הַתּוֹרָן / שֶֹמֵּת שֶׁיְלַטְּפוּ אוֹתוֹ בַּפּוּפִּיק הַקָּטָן / עִם הַחַתְרָן הַתּוֹרָן וְהַנַּבְרָן הַתּוֹרָן וְהַתַּתְרָן הַתּוֹרָן / שֶׁמְּנַהֲלִים אֶת הָעֵסֶק / עִם תְּקִיעַת הַסַּכִּינִים וּכְלֵי הַזַּיִן הָאֲחֵרִים / עִם הַסּוֹפֵר הַמְּיַצֵּר רַב-מֶכֶר עַל תֶּקֶן שֶֹל וִיבְּרָטוֹר / עִם הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּהֶם שֶׁל דְּחִיפוֹת וּמְשִׁיכוֹת וּנְשִׁיכוֹת / וּנְשיקוֹת מֵאָחוֹר / עִם הַבִּלְתִּי-מוּבֶנֶת הַתּוֹרָנִית, שֶׁבְּעֶצֶם הִיא שְׁקוּפָה לְהַחֲרִיד / עִם הַכַּסַּאח הַתּוֹרָן – אַ-אַחְחְ!  וְהָרֶצַח-בָּעֵינַיִם-הַמְחֻיָּךְ – טָאחְחְ! / עִם הַזּוֹ'נְגְלֶרִים שֶׁל הַמִּלִּים – שֶׁמְקוֹמָם בַּקִרְקָס הָרּוֹמָנִי / עִם הַקּוֹרְטִיזָנוֹת הַתּוֹרָנִיֹּות הַטָּסוֹת מִמּוֹקֵד-כֹּחַ אֶחָד לַשֵּׁנִי / עִם הָחֲבֵרֻיּוֹת וְהַנֶּאֱמָנֻיּוֹת וְהַמְּניוֹת וְהַחֲבוּרוֹת וְהַמָּכּוֹת הַטְּרִיּוֹת / עִם מְדוֹרֵי הַחֲצִי-כֹּחַ וְהָרֶבַע-מֹחַ / אוֹהּ, יָה, נִשְׁבָּר לִי מֵעוֹלַם הַסִּפְרוּת / וְגַם אֲנִי-הַמְּשׁוֹרֶרֶת-יַעְנִי – נִמְאַסְתִּי עַל עַצְמִי / נִמְאָס לִי לְחַכּוֹת מָאתַיִם שָׁנָה, שֶׁסוֹף סוֹף / יָבִינוּ אוֹתִי (וְלָמָּה שֶׁבְעֶצֶם יָבִינוּ אוֹתִי?) …

אוֹהּ, יָה, נִשְׁבָּר לִי מֵעוֹלַם הַסִּפְרוּת / …  עִם הַכִּבְיָכוֹל-אַהֲבָה לָשָׂפָה וְאִי-אַהֲבָה לָעוֹלָם וְאִי-אַהֲבָה לָאָדָם / עִם טִקְסֵי הַהַמְלָכַה וְטִקְסֵי הַהַדָּחָה  / … עִם הַשָּׁקְרָן הַתּוֹרָן וְהַמוּסְרָן הַתּוֹרָן הַמְנַסִּים לְהַחֲלִיף חֳמָרִים / עִם הָחֵרֵשׁ הַתּוֹרָן הַמַּעֲבִיר סַדְנַאוֹת לְחִדּוּד הַשְּׁמִיעָה בַּשִׁירִים … / עִם הַמְּקֻפָּחָת הַתּוֹרָנִית וְהַמְנַצַּחַת הַתּוֹרָנִית / עִם רִקּוּדִי הַבֶּטֶן שֶׁנַּעֲשִֹים בָּרֹאש וְעִם רִקּוּד הַלֵּב שֶׁבַּמַּחְשֵׁב / עִם הַבְּלִי מַה שֶׁצָרִיךְ וּבְלִי הָעִם מַה שֶׁנִפְלָא / וְכֻלָּם וְכֻלָּם רַק רוֹצִים חִבּוּק קָטָן וְחַם / וְכֻלָּנוּ תּוֹרָנִים קְטָנִים לֹא מוֹבָנִים רְאוּיִים לְחֶסֶד וֹלְרַחֲמִים.

[שם, עמודים 97-96, בדילוגים]   

*

    קשה להתעלם מנימתו הקודרנית של השיר. יחד עם זאת, בניגוד לבלש-הקרקס שרק חושד באלימות וברצח, וסופו שנובטת בו התובנה כי האלימות, העוול, והעקמומית – אינם תוצאות של מחשבת זדון מכוונת, אלא תולדה של ניסיון נואל-משהו להציג תבנית, סדר והיררכיה – במה שלאמתו של דבר הנו כאוטי, חסר-יציבוּת ובלתי-ניתן לחיזוי, ברמה הקיומית והטבעית (קוסמית) – משוררת הקרקס הותיקה, שכבר ראתה כל מכל כל, אינה חוששת להביע דעתהּ על האלימות הכוחנית הרוחשת בבסיס החיים הספרותיים. קודם כל, ניכר בדבריה השימוש החזרתי במילה-המנחה "הָתּוֹרָן" לרבות: הכוכב התורן, הקורטזינה התורנית, הקורבן התורן, המבקר התורן.  כל משורר או כותב לכאורה מצפה לרגע בו כוכבו ידרוך והוא כבר יגיע למרום-המעלה, אך למעשה כל חיי-הספרות הישראליים, רק מאפשרים למשתתפיהם לצוץ רגע כדמות שלוהקה, לפי שעה, לאחד התפקידים שהפכו הכרחיים בחיי הספרות המקומית, הכוללים (אני מצטט): יריקות, תקיעת סכינים וכלי-זין אחרים, דחיפות, משיכות, נשיכות (למתחרים) ונשיקות לאחור (כלומר: נישוקי-תחת; חנופה חסרת-עכבות) לבכירים, כסאח, רצח-בעיניים (שוב רצח), מכות טריות, שקרים, נכלים, כוחנוּת, תחושות קיפוח ותחושות עליונות. כפי שמסכמת זאת המשוררת: " עִם הַכִּבְיָכוֹל-אַהֲבָה לָשָׂפָה וְאִי-אַהֲבָה לָעוֹלָם וְאִי-אַהֲבָה לָאָדָם…", אף שכולנו  רק תורנים קטנים לא מובנים (הכותבים בעברית במדינה על סף העולם השלישי) הראויים לחסד ולרחמים.

   זאת ועוד, בניגוד לבלש הקרקס, אין כאן מה התלוי על בלי-מה, אלא רק בלי-מה על בלי-מה ("עֵם הַבְּלִי מַה שֶׁצָרִיךְ ובְלִי הָעִם מַה שֶׁנִפְלָא"). ובעיקר התחושה המצטברת עשרות שנים (אני מכיר אותה היטב מחיי האוניברסיטה), לפיה מה שלא-תעשה, איך שלא תכתוב, כמה תקצירים להבהרה שלא תוסיף – תצטרך לברך את מזלך הטוב אם אחד-מאלף יבינוּ מה כתבתָ ואל מה כיוונתָ. קשה שלא להבין את מפת הקרקס האנושי הזה כעולם הפוך, שרוב משתתפיו, משוכנעים משום מה שהם מתהלכים בעולם-ישר. אבל למען האמת, ממה ניתן לצפות מחברות היררכיות, שמה שמניע אותן היא אמביציה פעלתנית (גדושה מדי פנטסיות הצלחה בלתי-אפשריות) של צעירים, לצד גווארדיה פטריארכלית מזקינה וכוחנית, הטורחת לשמר את כל התקציבים ואת קביעת ההיררכיה "הנכונה" – באותן ידיים, עשורים על עשורים.

*

*     

    קרקסהּ של חלפי הזכיר לי את קרקסו של המשורר והסאטיריקן הורשאי, ולדיסלב שלנגל (1943-1914), האנארכיסט והמענטש, שנרצח בימי מרד גטו ורשה באפריל 1943.  אצלו מופע הקרקס הוא משל למלחמת העולם ולמעצמות המשתתפות בו, הקובעות מי בזירה, ומי תורו להיחבט עתה. יש גם בדרן-יהודי, סוג של לץ, שמטבע הדברים, הכול חובטים בו בפרצוף, ולא נראה שימלא את ימיו. אמנם קרקסו של שלנגל, דומה יותר ל-Circus Maximus של קרבות הגלדיאטורים ברומא הקיסרית, מאשר לקרקס הנודד המלא בעלי-חיים ולהטוטנים של חלפי – אבל האלימות והאימה בעינהּ שוררת. היהודי – חוץ מהמכות וסכנת המוות התמידית המצפה לו, אף פעם לא ירוויח דבר וחצי-דבר. אולי רק יימצא מקום להניח ראש בלילה – בבית המנהל, עד שירביצו לו שוב למחרת [ולדיסלב שלנגל, "הקרקס", אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין תל אביב 1987,: עמ' 84-81].

   אמנם בעולם המלחמתי-הישרדותי ששלנגל הכיר היטב (ובשיר הזה הוא דווקא מעדן) – הכרת האלימות כיסוד המולך בממשוּת לא היתה מסקנה בלתי-הגיונית בעליל. אבל שלנגל המשורר וההוגה פנה דווקא  כדיוגנס הקיניקאי לפניו, לצאת באפילה לחפש את האדם (בשיר שפירסם ב"נאש פשגלונד" בשנת 1938). בשיר אחר, סקר שלנגל את האקציה מיום ה-10.8.1943, שבהּ הלך יאנוש קורצ'אק הפולני בראש היתומים היהודים לטרנספורט-המוות; קורצ'אק לדידו, היה מי שהגשים את האנושיות דרך הסירוב לראות באף אדם שק-חבטות, מועד לפורענות וחסר-ערך (אשר קראתי למתים, עמ' 32-31, 60-58).

     חלפי וודאי מרגישה כך בעומק לבהּ. היא בכל זאת טוענת, כי גם כל אותם "תּוֹרָנִים" שהיא מזכירה בדבריה, ראויים, לאמיתו של דבר, לחסד ולרחמים יותר מאשר לתוכחה או לביקורת קוטלת. כולם זקוקים רק לחיבוק קטן וחם.  אבל כיצד זה בכלל אפשרי, כשכל המערכות המייצגות את הספרות העברית (כך לדבריה) – עסוקות בפעילות דכאנית-כוחנית ומחפשות בעיקר שָֹׁרָתִים ומשרתות, שיסורו למשמעתן, או שעירים-לעזאזל, שיש להיכנס בהם; זו מציאות שבהּ לא רק שבלתי אפשרי למצוא את ימי-החסד והרחמים או לקוות שיתארכו, אלא נעשה נדיר וקשה למדי למצוא קוראים, המעוניינים להקשיב באריכות ולהבין לעומקם של דברים, ועוד יותר  קשה – למצוא טקסטים שיש בהם את מה שצריך למצוא ביצירה ספרותית וגם קורטוב של פּליאה, שהייה במצבנוּ האנושי החידתי והתבוננות בנוכחותנו החולפת בעולם.  

*

*

*

*   

בתמונה למעלה: Paul Klee, Scarecrow, Oil on Canvas 1929

מרדכי מורה (נולד 1937), [לא מזוהה], תצלום מאוסף הצלם ישראל צפריר

Read Full Post »

קוֹמֵץ וּפוֹתַחַ יָד קְטַנָּה אַחַת

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

* 

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת. 
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

Read Full Post »

אמן החֵירוּת הַפּנִימִית

*

מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)

במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (omusM) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.

   אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה  נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש 

   זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.

   בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת:  כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).  

*

*

תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה 

*

*

תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף

*

*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.

*

דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.   

בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960  

Read Full Post »

פִּיּוּט, שְפִיוּת, סִיּוּט, אִיּוּת

*

*

על הספר סלסטינו לפני השחר מאת ריינלדו ארנס

*

1

 

שוב חזרתָ לכתוב שירים. הפעם בכעס גדול יותר מקודם, עכשיו בכל האזור יודעים מי אתה. כבר אין לך לאן לברוח. סבתא אומרת שהיא מתה מבושה כשהיא חושבת שאחד הנכדים שלה הסתבך עם דברים כאלה. וסבא (עם גרזן תמיד על הכתף) רק מקלל.

   שוב פעם אתה כותב שירים. ואני יודע שלא תפסיק לעולם. זה שקר שיום אחד אתה מתכנן להפסיק. למרות שאתה אומר לי את זה, אני יודע שזה שקר. אמא שלי גם כן יודעת והיא כל הזמן רק בוכה. בקשר לדודות שלי, הן כל הזמן רק ממלמלות.

   וכל העולם שונא אותךָ.

עכשיו אני שומע אותם ממלמלים במטבח. מדברים. מדברים. מדברים. מדברים: הם מחפשים את הדרך להרוג אותךָ. הם מחפשים את הדרך להרוג אותךָ. הם…

[ריינלדו אָרֵנָס, סלסטינו לפני השחר, תרגם מספרדית: אורי בן דוד, אחרית דבר: רות פיין, סדרת אלדורדו: ספרות לטינו-אמריקנית חדשה בעריכת: אריאל קון, הוצאת כרמל, ירושלים 2012, עמ' 105-104].

*

  זה אינו טקסט. כלומר מדובר במלים, במארג מלים. בקורי עכביש של מלים, במערבולת בולעת כל של מלים; זהו תיאטרון מחול של מלים, מלים שהן יישויות המגלמות זכרונות מעוררי חרדה, מבטאות רעד פנימי תוכף-נכפה על הכותב, השבוי בתוך מארג הרעדים- הרוחות, המנתצות את הנפש, הפורעות את הגוף; כופות עליו את מעשה הכתיבה ממעמקיהן.

  זו שירה בפרוזה וזאת אינה שירה כלל, כי הכותב שוב אינו יכול לתת פשר למדאוביו. גופו צועק. הטקסט הוא זעקתו. הוא אינו מצליח להכניע את הזעקות השבות ומתפרצות מתוכו, גם לא להסות. זהו סיפור גופו של ילד שבגר, וגופו ממשיך לצעוק את הטירוף והדיכוי ששבע בימי ילדותו. אבל זעקתו הנרעדת של הגוף נבדלת מן מן הטירוף. באיזו ספק אלכימיה, ספק שימוש מאגי, מצליח ארנס להרקיד בפני קוראו מופע אמנות נדיר, מוזר, מבעית; התלכדות בין שירה ובין מאגיה; זיכרון שנוגסות בו רוחות רפאים. מקהלת ילדים חיים-מתים משמיעה את מדווי הילדוּת, כורוס של כאוס, שאין ממנו מוצא, ההולך וטורף את יוצרו, ובכל זאת, זה עוד עומד נישׂא, כמי שמצליח בכוחות אחרונים, במאבק מתמיד, להוביל הלאה את חייו.

  זו אינה כתיבה לא במובן האפוליני ולא במובן הדיוניסי, אולי במובן האורפאי— של גוף שנגזר עליו להיקרע לגזרים, להיצלב שוב ושוב או להיאכל שוב ושוב. הדמות הראשית, בת דמותו של ריינלדו ארנס (1990-1943), וחברו, האלטר-אגו שבדמיון, המשורר סלסטינו (בעצמו הדהוד-שמו של אביו הנעדר של הגיבור), נגזרים שוב ושוב לטרוף ולהיטרף, לגזור ולהיגזר, בחיק משפחת האיכרים המנודה של ארנס, סבו וסבתו האלימים-אטומים, ואימו האוהבת ונטושת-האיש, אשר דעתהּ הולכת ונטרפת; לסבול מכות, הדרה, רעב, סכינים, גרזינים; ילדים אלימים המתייחסים לילד העדין כאל רפה-שכל, שאין מקומו בחברת הילדים כלל אלא לצורך של לעג והכאה. ובכל זאת, אין ארנס בוחר להציג את מעשה היצירה שלו כאידיאל. זהו לדידו סוג של מוצא אחרון בפני ההתמוטטות, בפני השבירה. הילד-ארנס יוצר עולם שלם, מקביל לחלוטין לעולם החיצון, דומה לו באחדים מפרטיו, שבו אמנם נמשכת מסכת האכזריות הקיצונית, אך בהּ ניתן בכל זאת לקום מדי בוקר בבוקר ולהחליט בכל זאת להוסיף לחיות (כלומר: להוסיף ליצור). את היחס בין המציאות הפנימית לזאת החיצונית, קובעת מציאותו של סלסטינו, החבר-האח-האב שבדמיון, הדמיון היוצר שבארנס. איתו הכל אפשרי; מבלעדי והכל אבוּד. ובכל זאת, מקפיד ארנס להבהיר כי אין מדובר לא באלגוריה ולא במטפורה. סלסטינו הוא מציאות ממשית כמוהו ממש. והממשות הפנימית הזאת, שיש בה אמא, סב סבתא, ומקהלות של שדים, לטאות ורוחות רפאים, יער, מטע, וביקתה, אף היא ממשית עבורו. היא המציאות שבסופו של דבר מאפשרת לו עדיין איזה מגע-מה עם העולם החיצוני, הדומה לה בחלק ניכר מן הפרטים, ובאחר— נבדל הימנה.

 *

2

*

האש בסבך המאיאס כבתה. מעל האפר, איפה שעדיין בערו כמה גחלים, חוצה סלסטינו, עם דוקרן תקוע לו בחזה.

"מה עשו לךָ?"

   שאלתי את סלסטינו בזמן שניסיתי להוציא לו את הדוקרן מהחזה.

   "תעזוב את זה" הוא אמר לי בחיוך, "תעזוב את זה, זה כבר יֵצא מעצמו."

   והוא המשיך ללכת על האדמה החרוכה והמלאה בגחלים בוערות שלחשו והתפוצצו כאילו היו זיקוקים. כן, כאילו היו זיקוקים והיינו כבר בחגיגות השנה החדשה. אני ניסיתי להמשיך ללכת לצידו של סלסטינו כדי שאוכל לראות אם אוכל לשכנע אותו והוא ייתן לי להוציא את הדוקרן. אבל מה פתאום! אין לי רגליים מברזל ואני לא יכול ללכת ככה כאילו כלום על ערמת גחלים אדומות לוהטות. ויתרתי על הרעיון. אז נשארתי לבד והעצבות הגדולה חזרה להשתקשק לי בבטן. "בן של פרחח" אמרה לי לטאה, תוך כדי שהיא בוערת, והיא אמרה לי את זה בטון מלגלג נורא. עמדתי לתת לה בעיטה, אבל הרגל שלי נצלתה, כמעט, לפני שנגעתי בה. והמשכתי צולע במשך כל הדרך שהולכת אל הנהר. איזו שריפה גדולה ברגל! אם הייתי יכול הייתי קוטע אותה. אבל לא; אני כבר כמעט מגיע לנהר. אם לא הייתי בוכה כבר כמה זמן, הייתי מתחיל עכשיו לבכות מחדש. פתאום נזכרתי שסלסטינו דיבר אליי בפעם הראשונה. כן: הוא דיבר אלי כשניסיתי לשלוף לו את הדוקרן מהחזה! הוא דיבר אלי! הוא דיבר אלי!

[שם, שם, עמ' 49]   

*

   ובכל זאת, תיאטרון הבלהות הפנימי של ריינלדו ארנס לא נוצר בחלל הריק. ואף על פי שארנס יצר את רוב חיבורו זה סביב שנת 1964 (בהיותו כבן 21), ואף על פי שהעיד על חינוכו הכפרי, ועל ניתוקו מן הספרים ומן הספרוּת, לפחות עד היותו כבן 19 (1962), עת הגיע להוואנה (בירת קובה) שם התקבל לעבודה כספרן-זוטר בספרייה הלאומית, והחל בולע ספרים בזה אחר זה, בכל זאת ניכר כי לארנס, הכותב הצעיר, כבר יש איזה מגע, שיג ושיח, עם הספרות הדרום אמריקנית והאירופאית. יוצרים כגון שייקספיר, חורחה לואיס בורחס, ארתור רמבו, פדריקו גרסיה לורקה, ואחרים (ערבים, יפניים), מאוזכרים כמוטואים בחלקים שונים של סלסטינו לצד אימרות מצוטטות נוספות המובאות בשם בני משפחה שונים של ארנס. לכך יש להוסיף את העובדה לפיה הספר נערך מספר פעמים. הוא ראה אור במהדורה מצומצמת של כ-2000 עותקים בהוואנה בשנת 1967(הספר זכה בפרס בתחרות הלאומית לרומנים שבראש חבר השופטים עמד הסופר אלחו קרפנטייר), ומאז לא הודפס עוד בקובה בימי חיי מחברו (המחבר נרדף רוב ימיו על ידי משטרו של פידל קסטרו, כחתרן רדיקלי וכהומוסקסואל מוצהר , נכנס ויצא מבתי כלא; שרד כמה נסיונות התאבדות; רוב עותקי סלסטינו, סיפרו היחיד שראה אור בקובה, הועלו באש, וספריו האחרים נאסרו לפרסום). מהדורות פיראטיות ומשוכתבות של החיבור ראו אור בדרום אמריקה וזכו לפרסום רב. בשנת 1982, לאחר שבשנת 1980 הצליח להימלט מקובה, ראתה  אור בברצלונה מהדורה חדשה ומוערת של סלסטינו שנערכה על ידי ארנס עצמו (תחת השם הקליל והלא-מתאים שהכתיב המו"ל הספרדי למחבר: לשיר בתוך הבאר), והיא כיום, היסוד למהדורות התרגום של החיבור.

    במהדורה המאוחרת הזאת, נחלק החיבור לשלוש יחידות המופרדות על ידי הכותרות: "סוף" (עמ' 129), סוף שני (עמ' 166), סוף אחרון (עמ' 245). הואיל והספר ראה אור לראשונה בשנת 1967. ואילו על חלקו האחרון חותם ארנס: "הוואנה, 1964". אפשר כי ארנס המשיך לכתוב את החלקים השני והשלישי בשנים שלאחר חתימת החלק הראשון. סביר אף כי הוסיף להם נדבכים עד ההוצאה לאור של המהדורה המחודשת בספרד בשנת 1982. הדבר מסתבר בעיניי, לאור כך, שהחלקים השני והשלישי כמו שבים בווריאנטים אחדים על פרטים המצויים בספר הראשון, וכמו מנסים לבאר-לברר  אותם: להטיל בהם פשר-מה מצד, או להמשיך לערפל אותם ולערטל אותם מצד. החלק הראשון (עמ' 129-19) הוא הפחות מהוקצע, יותר פראי וראשוני, מבין האחרים. השני, מנסה להיות סיבתי יותר, להרחיב את מצע היחסים עם הנפשות הפועלות ואת מה שעומד בתשתיתן; השלישי, על כל רוחות הרפאים, החיים והמתים המשוטטים בו, הוא בו זמנית החלק השאמאני ביותר והחלק האינטלקטואלי ביותר— בו ניכר כי לארנס חשוב גם לצייר עצמו כאינטלקטואל-פרא, המהלך בין חיים ומתים. אף על פי כן, החלק הראשון לדידי, הוא לבו של סלסטינו, נובלה מדהימה בתומתהּ ובאכזריוּתהּ, תיעוד של חיים פנימיים עשירים ואלימים, המאפשרים את חיי המחבר ובד-בבד מכלים אותם אט-אט.

   איני סבור כי כבר בשנת 1964 אמנם הכיר ארנס את כתביהם של איזידור דיקאס, אנטונן ארטו, וג'יימס ג'ויס, אבל בגרסתו הערוכה של החיבור משנת 1982 ניכרת זיקתו האמיצה של המחבר אליהם. הספר כמו מציע שירים מלדורוריאניים חדשים, החוברים בין פיוט וסיוט, ונדמים כמו ספרו האחרון של מחברם, החי כבר רובו ככולו בצל המוות, כמשורר מקולל [הזיקה לדיקאס, האורוגוואי-צרפתי, בולטת במיוחד, משום שזה היה בראשית שנות העשרים של חייו עת חיבר את שירי מלדורור שלו, וכנראה שם קץ לחייו בגיל 23] ; יותר מכך, סלסטינו  כמו מוציא למרחב את התיאוריה של אנטונן ארטו ב-התיאטרון וכפילו על אודות "תיאטרון האכזריות", שיבה ויצירה מחדש, של תיאטרון היונק את עלילותיו מן הגוף, מכאביו, מן הצעקה על המצב האנושי, ובד-בבד, מנהל קשרים עירים אל המאגיה והמיסתורין העתיקים, על קרבנותיהם, פולחניהם, וזעקות השבר והדם. דומה כי נמצא משיב לקובלנתו של ארטו בהערה המסכמת את מאמרו "אתלטיקה של הרגש" על השחקנים האירופאיים שכבר אינם יודעים לצעוק, אלא רק לדבר בנימוס— ארנס בתיאטרון המחול המילולי שלו, כמו מלמד את אירופה מחדש מהי זעקה, ומעורר מחדש את אותם הקשרים הנוקבים אשר ציין ארטו בין כאב וסבל ובין מאגיה ופולחן. זאת ועוד, לטעמי, את סגנון הכתיבה המחזאי המובא בסלסטינו (עמ' 228-197), המשופע בהערות אינטלקטואליות-אירוניות, אפשר ששאב ארנס כבר מספרו של ג'ימס ג'ויס, יוליסס (חלק שני, קירקי, מהדורה עברית, תרגום:יעל רנן, עמ' 657-483).

*

3

*

   ארנס כותב בהקדמה למהדורת ברצלונה 1982 כי סלסטינו הוא הראשון מבין המחזור המחומש, פָּנַטַגוֹנִיַה (=חמשת ספרי הסבל/היגון). שאמנם הושלמו בחייו. עם זאת, קשה שלא לחוש את הזיקה בשמות שבין חיבור השחרות של ארנס, סלסטינו לפני השחר, ובין האוטוביוגרפיה החברתית-פוליטית שלו, לפני שיירד הלילה, חיבורו האחרון (מהדורה עברית ראתה אור בשנת 2008 בהוצאת כרמל בתרגומו של רמי סערי). אלו גם אלו הם מצבי-גבול, זה של חשיכה מוחלטת בטרם יאור יום, וזה של דמדומים, בטרם תפול העלטה. הראשון מתאר את חייו הפנימיים של הילד-השאמאן הנצחי; השני, את חייו המיוסרים של אינטלקטואל-ומשורר קובאני תחת משטר עריצות ודיכוי. ובכלל, הנדיר והקשה בסלסטינו  של ארנס היא המזיגה בין התרבות הפראית-השאמאנית-המאגית של הכפרים הקובאנים, סביבה הומת רוחות רפאים,שדים, לטאות מדברות, ואנשים מתים השבים לחיות [בספרו של האנתרופולוג וחקר המאגיה נחום מגד, שערי תקוה ושערי אימה, מתואר למשל תהליך ההסמכה של השאמאן המקסיקני, כמי שכולל כמה וכמה מיתות סמליות, ותחיות מחודשות (עמ' 181); או תחושה של היות ילד-נצחי, שלמרות כל המוות והסבל הסובבים אותו, ממשיך ללמוד מן העולם (עמ' 197)] ובין היותו אינטלקטואל דרום אמריקני, איש ספר, הבקיא בספרות אירופאית. כל אלו גם יחד מדובבים את נפשו הפצועה של הילד הנצחי, השאמאן, האמן, שמת אלף פעמים, אולי גם רבבות פעמים, ובכל זאת, רוצה להוסיף לחיות, להוסיף ליצור. עם מלים או ללא מלים— להניח לגוף להגיד את דברו.

 

בסוף מצאנו את הבית שלנו. בגלל שזה לא היה יכול להיות בית אחר משלנו, הבית ההוא, כשנכנסנו אליו ראינו את עצמינו ישנים במיטה, מכוסים עד הראש וחולמים, וחולמים ששכחנו את כל המלים בעולם ואנחנו מבינים עכשיו אחד את השני רק בעזרת סימני ידיים ופרצופים.

[שם, שם, עמ' 129]

*

*

בתמונה למעלה:  Antonio (Toti) Scialoja (1914-1998), Untitled, Mixed Technique on Board, Date Unknown

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Rapid I Movements

*

על ספרו של הדס עפרת מציאות רבה מדיי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

1

*

  טקסט חוייתי עשוי להפוך בתודעת הקורא לעין מרצדת בתנועות אישונים מהירות, לחויה המשתקת את הגוף (כלומר את כשרים המוטוריים), ופוקחת את העין הפנימית להביט אל תמונות שבמחשבה. ספר יכול לדובב את תודעתו של יוצרו—כלומר, ליצור מציאות שמקומה אי-שם במרחב שבין מציאות ובין חלימה; בין החיים ובין המוות; בין הפרסונות (מסכות) של הקומדיה דל'ארטה שכולנו עוטים בכל עת שאנו נכנסים למשחק תפקידים חברתי (כהורים, כילדים, כעובדים, כעמיתים, כחברים, כמכרים, כזרים) ובין האני-החשוף, הניצב פגיע ונדיר בעולם . המופען (אמן/ית המופע, מה שמכונה גם: מיצג), בבחינת מושא התבוננות, הוא כל מה שספר עשוי להיות ועוד— הוא נסיין גבולות, המתעקש לבקש את גבולותיו, לגנוב אותם ללא אישור, ללא תעודות מתאימות—ללא ידיעה מוקדמת מה יארע אחר כך; כמשורר המבקש להרחיב כל העת את שימושי השפה ואת כושרה למסור את החוויות העומדות בתשתית עולמו בפנימי, מבקש המופען כל העת להרחיב את תחומיה הנודעים, המוכרים לעייפה, של הממשוּת שאנו שוהים בה. למשל, יש להניח כי בלכתו הימהּ כמופען, לא יבקש המופען לרחוץ, או להשתזף על כסא נוח, לא לבנות ארמונות עם הילדים, אלא למשל, להעמיק לחפור בור, ולחפור ולחפור, עד ייתקבץ קהל שיתהה מדוע הוא נתקל בפעילות כל כך לא-שגרתית; האם יש לה סיבות; מה היא מבקשת להביע. המקום שבו המופע הופך בתודעתו של המופען כמו גם בתודעת צופיו לרצף שאלות הוא המקום המבהיר עד כמה אנו מהלכים סוּמים וכסויי-עיניים, מורגלים-מסתגלים, בתוך הממשוּת. מעשה-המופע בא להציב בפנינו מראה המלמדת גם על העזתנו לפרוץ את גבולותינו, אבל מעמידה את חלקנו דווקא מול מגבלותנו. המופע אפוא הוא מחוז של אפיפניה, הופעה, התבוננות מחודשת במציאות, בעולם, מתוך פרספקטיבות שעד כה לא שיערנו.

   הדס עפרת משנה לכתחילה בכותר ספרו את המונח העברי מ-"מיצג" ל-"מופע" ובכך יוצר תמורה בין השתמעות-תיאטרלית (הצגה, כלומר עטיית-פרסונה), ובין השתמעות אקזיסטנציאלית-ופנמנולוגית (הליכה חשופה ופגיעה, כנות של תופעה הקורנת את יישותה כלפינו ומעורר בנו דבר מה). מי שמתבונן במופע מתבונן בהופעתו של דימוי, אבל בד-בבד בהופעת הממשוּת, זהו דימוי הנטוע בעולם הממשוּת. המופע מעורר למחשבה, פוצע את הרגש, טורד מנוחה. הוא אינו מבקש את התיאטרליות דווקא, הוא מתהלך ברחוב (כמו שהשירה מהלכת ברחוב אצל פדריקו גרסיה לורקה— מה שמתנועע, מה שמשוחח, מה שישנו, הוא נושא לשירה), בניגוד לשחקן המחלץ בסיום הטרגדיה את פגיון-הגומי-המתקפל שננעץ כביכול מליבו, וצועד בשמחה עבר קדמת הבמה להשתחוויה; המיצגן הנופל על חרבו, אינו קם עוד, חרבו היא חרבו, חייו הם חייו, דמו הוא דמו; הכל נתון בכל עת בחדווה של ניסוי ותמיהה, תלוי על בלימה, אינו משחר לתשואות. אבל משחר אחר עוררות חדה וחרידה גם יחד. כמוהו כגלאי קוטב, גלאי קטביו של האדם; הוא בבחינת מי שאינו יכול לשאת את ההתנהלות השגורה, היום-יומית, המרדימה ומאלחשת את עירנותו של האדם (גם בשנת חלימה המוח עירני כמעט לגמריי, בכל הנוגע לפעילותו), ומחלץ את האדם מן הרדימה  הסוגרת ומרתיעה מפני פתיחות והתנסות חדשים. על כן, אמנותו של המופען אינה מבקשת להעמיד מבנים תרבותיים בני-קיימא-מסורתיים, שגורים לעייפה, אלא להתקדם דווקא דרך הערעור המתמיד על הנומוס ועל המוסכמה.

   מימד נוסף אליו מתייחס המופען הוא היופי הגלום במקום ובזמן ספציפיים-חולפים מתוך התפישה לפיה הכל ממילא נתון בהשתנות כל העת, ואין לצורה או לדימוי להחזיק מעמד, אלא להוות דווקא דבר חולף ומתכלה. יתירה מזאת, המופען אינו מבצע בלבד. הוא יוצר-ומאלתר את מופעו, וכל הכנותיו הגופניות והנפשיות לקראת המופע, גם החזרות, אינן אלא מבואות לרגע יחיד שבו פעולה חריגה בסדר הדברים, מאירה את הדברים באור חדש. בבחינה זאת, דומה המיצגן לפילוסוף אפיקוראי, המערער על סדרם הקבוע של הדברים, על זרמם הקבוע התימטי-סדור בהכרח (כפי שצייר דמוקריטוס את סדר האטומים). דווקא החריג, היוצא מן הכלל, הסִפִּי והבלתי מובן מאליו— הופכים ללבהּ של ההתרחשוּת, המביאות על המתבונן תובנות חדשות והתייחסויות חדשות שלא שיער אותן בלבו עד אז.

 **

2

*

*

   אני מעוניין להדגים את ההתרחשות, ואת ההבחנה בין ההכרחית בין הצגה וביצוע ובין מופע, מתוך המופעים הרבים (הפנומנות, והאפיפניות) שפורשׂ עפרת בספרו:

*

במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות, הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות. למופע המדורה יש קיום עצמאי, מעין טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי, אבל פועל אחורה בזמן: במדורה נבנית מהשרידים שלה.  

לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש. אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו, שהפעולה הופכת לשגרה, שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב, שהיא לא יותר מהפגנה של כישורים טכניים כ"פָסל מדורות". כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואין לי עניין להמשיך להופיע בהצגה, ואז החלטתי לשנות גישה. אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך. הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל המדורה. צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת..

אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות

 בערך בהצגה השלושים, זה קרה. בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי. הפעולה התמקדה ב"כלי" המוסיקלי שהמצאתי.

אני נושם.

אני נשימה.

גיליתי מנעד רחב של צלילים. אלתרתי כמו נגן ג'ז. הנשימות הפכו לטקסט, למאוויים רגשיים, השלכה של אברי הגוף הפיזי שלי על כל חלל הבמה. נעמי קלטה אותי די מהר וענתה לי בהעצמת הנשימות שלה. המופע נולד מחדש.

[הדס עפרת, 'נשימה', בתוך: מציאות רבה מדי, על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמ' 22]  

 *

 עפרת מתאר פה מופע המתרקם בהדרגתיות אך גם בספונטניות במהלך הצגת תיאטרון סדירה. למעשה סוחף אחריו המופען את השחקנית במונודרמה, לדיאלוג של נשימות. זוהי אינה רק התערבות בהצגה או חריגה מן המבנה הקבוע של ההצגה, אלא מהלך שאליבא דעפרת יוצר מציאות חדשה, יוצר מתוך אלתור, ספונטניות, השראה, או טירוף— את מה שמאיר באור חדש ליוצרי ההצגה עצמם את הטקסט ואת המופע.

   זאת ועוד, הבערת המדורה מתוך רמצי מדורות אחרות שכבו, כמו מזכיר את העשייה האמנותית, ואת הפעילות האינטלקטואלית, שתמיד דומה כי הן מאירות את אורותיהן החדשים מתוך רמצי אורות קודמים ומגוונים, שעדיין עומדים לרשותם של היוצרות/ים החדשות/ים. עם זאת, ההצתה המחודשת מתוך מאורות קודמים הופכת עד-מהירה לפעולה טכנית ריקה-מהתלהבות, אזולת להט-פנימי, ואהבה לדבר. מה שהופך בסופו של דבר מופע ליצירה חדשה הוא דווקא היסוד החתרני, המאלתר, המלהט יש מאין; מתערב ומכניס יחסים חדשים וזיקות חדשות בין המערכת הסדורה, המוכרת לעייפה, של הדברים.

  במאמרו 'אקסטזה וביטוי' תיאר הפילוסוף הדיאלוגי מרטין בובר (1965-1878) את חוויית האקסטזיס, כהתלקחות שבה מתמזגים העולם והאני, בבעירה אחת. בסופו של דבר, באופן בלתי תלוי, מתאר כאן עפרת את המופע כסוג של אקסטזה יצירתית, המעלה אור, מבעירה אש, מפיחה חיים באמנוּת, הנוטה במהירות רבה  מדי להתקרר ולהתקבע (קרי באמצעות אימוץ תבניות מוסדיות, פורמטים וסטרוקטורות נכונים, נצפים ורווחיים). המופען לדידו של עפרת הוא אדם פרומתאי, שתפקידו לשוב להצית את האש המחייה המפרה של האמנות ולמנוע במו אמנותו החתרנית את דעיכת רוחו החופשית בעלת שאר-הרוח (או שאר-האש הלוהבת) של האדם.

   ברם, לא על הפן הפרומתאי, המורד-הענוש, לבדו יישען המופען. הדס עפרת הקפיד לשלב בין הפרגמנטים הרגישים, שעליהם ייסד את ספרו, מן בת-צחוק העוברת, שוזרת-חורזת, את דפי ספרו, בבחינה זאת, המופען אינו אך פרומתאוס או בן דמותו של האדם-המורד של קאמי האקזיסטנציאליסט, אלא גם כעין בן דמותו של הלץ הגרמני, טיל אולנשפיגל, כפי שסיפר אריך קסטנר (שרל דה קוסטר הציג את אולנשפיגל כגיבור לאומי פלמי דווקא), שדימהו ללץ שהסתלק מן הקרקס, מתערב עם הבריות במקומותיהם, ומהתל בהם. אלא שהמופען אינו מבקש להתל ואינו מבקש לצחוק על הבריות, אלא שמעשיו, הנתפשים על ידי כבדי-ראש כמשונים, נועדו לעוררם, להציב מראה לנוכח שמרנותם, סגירותם, צרות-אפקיהם.

המופען אפוא אינו אדם המורד בלבד; גם אינו אדם החושב בלבד או האדם האינטואיטיבי בלבד; אלא הוא גם (ובעיקר)— האדם הצוחק, השב ומעורר להבין כי לעולם ניתן לנער או לטלטל מצחוק את המבנים התרבותיים אמנותיים הרדומים; וכי יש בפעולה זאת (למשל: באמצעות אלתור נשיפות ג'זי סוחף) כדי להפיח בהם רוח חיים.

הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

בתמונות: Giacomo Balla, A Child Runs Along the Balcony, Oil on Canvas 1908

Francis Picabia, Sunrise, Oil on Canvas 1924

© 2012 שועי רז

Read Full Post »