Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מיכאל סגן-כהן’

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

קיומו של מדרש הגדול לר' דוד העדני, מדרש אגדה תימני עב כרס, מראשית המאה הארבע עשרה, כך הרהרתי לעצמי, עשוי לסמן כי היכן שהוא בעולם מצוי גם מדרש הקטן.

בפירוש אלפא-ביתא של מטטרון חיבור פרשני אשכנזי (אפשר כי מקורותיו בבליים) הדן בפירוש צורות האלף-בית בכתב ליבונא"ה (על פי פירוש רש"י על בבלי סנהדרין דף כ"א ע"ב בסופו), כתב קדום, בו היו נוהגים לכתוב בצידה האחורי של המזוזה,שנתכנה גם: אלפא ביתא של מלאכים,כתוב אודות האות י',כי על האדם להידמות בכל כוחו לאות י',יקטין עצמו ויקטין עצמו, עד שיאחז במידת הענווה. צורת האות י' בכתב ליבונא"ה דומה הוא לאות נ' בכתב יד או כעין י' שבדפוס, הפוכה ועומדת על הראש.
גם ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) חוזר על פירוש האות י' באופן דומה לזה המובא בפירוש כתב המלאכים בין דפי חיבור הסוד שלו, סודי רזיא.

  חשבתי על יוד דמויית נון. ועל 'נוּנָא רבא' שבארמית מקראית הוא דג גדול.'וימן ה' נוּנָא רבא' (יונה ב', 1 בתרגום) נאמר על הלוויתן שבלע אל קרבו את הנביא יונה.לוויתן דמוי נוּן גדולה,העומדת על ראשה,שהינו,לאמיתו של דבר,צורת האות יוד באלפא-ביתא של מלאכים.

   חשבתי גם על אליס (לואיס קרול בואכה טום ווייטס),ההולכת וקטנה.לעתים דומה כי עליי להטמין י' קטנה בתוך הסלט,אבחש אותה עם התה.אסתיר אותה בתוך אחד התבלינים ואבזוק אותה אל תוך מאכליי מבלי שאיש יחוש בה.

   יש אומרים,כי אדם המתאחז באות י'.הולך וקטן איתה.עד שהיא נותרת בבחינת קוצו של יוד,והוא נותר קוצו של אדם. איזו נקודה אידיאית, לא יותר, כגון אטוֹם, שיש כדוגמתו בכל מקום, ואף על פי שהוא סובב בכל, הוא אינו מבקש אחיזה בדבר.כאשר האדם רואה בעצמו פְּרַד בין פְּרַדִים,הוא מבין ומכיר כי בהויה שוררת אחדוּת שוה.מעניין הוא שהדברים נחזים כך דווקא כאשר מגיע האדם לדיעה כי אינו אלא פְּרַד.

   סוג של חומר אידיאי.נקודה שאין לה ממשוּת.כעין דעתם של התיאולוגים המוסלמיים,אנשי הכלאם,לפיה בריאת יש מאין,היא כעין נביעת הדברים כולם מחומר אידיאי קדמון (זה עוד חוזר אחורה, לאפלטון ולפלוטינוס, בהם ראו אנשי הכלאם,על אף פער של כחמש מאות שנים ביניהם, אדם אחד),יש שדימוהו כעין כדור,ויש שדימיהו בנקודה.רוצה אדם לברוא עצמו יום יום מחדש. יתאחז באות י' עד שלא יוותר ממנו אלא פְּרָד,עד שישוב בעיני עצמו לחומרו האידיאי הראשון. הכל מכאן אפשרי בתכלית האפשרות.

   והקיוּם? הקיוּם הוא מסתורין גדול.יש אומרים שהוא חופף במקצתו לאפשרויות העולות בדעתנוּ.יש אומרים שהוא חופף בכל ליקוּם הפיסיקלי.יש אומרים שהוא נפרד לגמריי ממה שאנו מדמים. הסכם המשתמשים שלנו לגבי העולם הזה,בין כה,הצטיין בגופנים זעירים ומתרוצצים,שהוחלפו  כמו איתוּת סודי בין הורינוּ.לא בטוח שהם הבינוּ מה הם עושים.את אותיותיו הקטנות של ההסכם, אלו שבאמת היה צריך לקרוא, מי קרא? מי זוכר? אולי ניתן להרהר בזה איזה רגע חולף בעד מאמר פעוט על האות י' בפירוש אלפא-ביתא של מלאכים, לא יותר. אלא שישנם רגעים וישנם רגעים.

 

 

 

הרשימה לעיל העלתה בזכרוני רשימה נוספת שפורסמה לפני יותר משנה, כאן.  

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, התישבות, אקריליק על עץ 1992.

 

©2009 שועי רז

Read Full Post »

1

 

בספרו הקלאסי נישואי קדמוס והרמוניה הביא הסופר והאינטלקטואל האיטלקי רוברטו קאלאסו (יליד פירנצה, 1941) את הדברים הבאים:

האויבת הראשונה של האסתטי היא המשמעות. הסמל מופיע כדימוי שהוא גם דבר-מה אחר. האסתטי מופיע כצורה שאינה שונה מצורות אחרות.  האל הוא נער, הוא מופיע בפנינו כנער אתונאי, עירום כמו הנערים, ועל פניו חיוך קל. לעתים קרובות אין לו מאפיינים המאפשרים לזהותו. הוא שם מבטחו בהופעתו החיצונית […] במקרה זה נדמה כי המשמעות אובדת ואינה כופה את עצמה. הדבר הכופה את עצמו הוא נוכחות, נוכחות של אלמוני. והאדם אינו ממהר לחשוב על משמעות  כלשהי אלא על מה שרואות עיניו.

לעומת זאת החותם המסופומי הקטן ביותר מציב בפנינו את אתגר הפענוח. מדובר בזיכרון המתומצת בכמה חתכים נוקשים, הוא מניח את קיומה של סצינה. של סדר אירועים ומערך דמויות, ואילו הפסל היווני מתעלם ממאמצי הפענוח.במקרה הטוב הוא אוחז פרי בידו. אך אנו, המתבוננים בו חשים כי עוד לפני שהוא מבקש שנייחס לו משמעות הוא רוצה ללכוד את עינינו ולמצוא בהן משכן

[רוברטו קאלאסו, נישואי קדמוס והרמוניה, תרגם מאיטלקית אלון אלטרס, הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן: ירושלים 1999, עמ' 204]

איני יודע האם אני יכול להצטרף לדיכוטומיה שגוזר קאלאסו בין ההלני-אסתטי ובין המסופוטמי-הרמנויטי; נכון יהיה להגיד כי לא מעט מן הפרשנים הגדולים ביותר של הספרות הפילוסופית האפלטונית והפריפטטית היו אכן מסופוטמים-הלניסטיים. אפשר גם כי כל ההבדל בין ההלני ובין והמסופוטמי כפי שעולה כאן הוא בבהירותה של היצירה; ככל שקוי הפסל או הצלמית נהירים יותר, הרמוניים יותר ועשויים על פי המידה, כך לכאורה יש פחות מקום לבוא ולפרש, להחיל עליהם משמעויות חדשות, אשר ספק אם עלו בדעת האמן. עם זאת, אני מבקש לערוך דיון בעקבות קאלאסו במעמדם של ספרים בחנויות הספרים בעיניהם של קהל הרוכשים/ות, במיוחד לנוכח מבצעי המכירות ההולכים ומתגברים וקרבות הטיטנים בין 'צומת ספרים' ו'סטימצקי' ולאחרונה גם ברשתות הספרים האקדמיות.

   אני מבקש להשמיע את הטענה לפיה ספר המוצב במבצע תחת השלט '4 ב-100' או '3 ב-99' או '2 ב-60' או 'אחד ועוד שניים' הופך את הספר לעטיפה החובקת אגד של נייר, ובה אכן הצרכן מפותה/מתפתה למחוק את כל הסממנים הייחודיים מן הספר. הספר הופך למוצר פופ אסתטי שעיקר יוקרתו העדיפה היא היותו נתון במבצע.כאשר הלקוח יכול להעמיס כמה ספרים, הוא נעשה בררן פחות. אפשר שיכולתו לבחון את הספר ולברור כטוב בעיניו פוחתת: העטיפה של הספר (העיצוב) כמו גם הדברים המובאים על הכריכה האחורית הופכים למה שמוכר את הספר.  עתה, איני יודע מי כותב את התכנים על כריכות אחוריות/פנימיות של ספרים, בחלקן המועט מדובר בעורכים ספרותיים ידועים, ברובם- פלוניים, אפשר אנשי B.T.L (דיוור פרסומי, מדורים פרסומיים בעיתונות). ספר הופך למעין קישוט נוי. משהו שקונים בכדי להעמיד בספריה. משהו שמעיד על עולמו של הקורא. למי הוא היה מעוניין להידמות (נזכרתי בכך שבאחד ממקומות העבודה שלי עמד בספרייתו של המנהל, תלמוד בבלי שלם מפואר וחדש לגמריי. פעם הרהבתי עוז לשאול אותו האם הוא לומד בו. הוא חייך ואמר: זה לשם הקישוט; תמיד עושה רושם על יהודים אמריקנים). יותר מזה, אמנם נמכרים גם ספרים מעולים בתוך שלל המבצעים האלו, ובכל זאת רבי המכר וספרי הטיסות עומדים בקדמת הבמה. חייב להימכר בהקדם. לפעמים זה מזכיר לי את בעל חנות הירקות בשכונתי, שבערב שבת שעה לפני הסגירה מתחיל להרעים בקולו: 'מבצעים! חיסולים! חצי מחיר! חצי חינם! שום דבר לא נשאר! לקחת! לקחת!', וצעקותיו מחרידות את שלוות הצהריים, כמטוס קרב צהל"י בדרכו לערים דרומיות.

   מנגד, ישנם ספרי השירה, האמנות, או הפרוזה, אשר רק לעתים נדירות ייכללו בחגיגת המבצעים, ועומדים בצד מבוישים, כספרים שמחזיקים אותם עדיין למען המעטים המעוניינים לפעול כנגד מגמת המבצעים ולבחור בספר אחד באופן בררני. ספרים נידחים אלו הם כנראה הם בני בניהם של הצלמיות המסופוטמיות או של קודקסים כתובים,'זכרונות מתומצתים בכמה חתכים נוקשים' כפי שכותב קאלאסו. אלו ספרים המצדיקים מאמץ ופענוח. הם על פי רוב פחות שובי עיין, וגם ברירת הטובים שבהם, בשפע ההיצע הקיים (והיכול כנראה להתקיים רק בצל מכירות הענק של רבי המכר המוזלים), קשה יותר. משום שעל פי רוב לא יימצא על כריכתם האחורית צוכן שווקי שמטבעו נועד לקדם את רכישתם; משום שכריכתם תהיה על פי רוב מעט פחות מעוצבת; היעדר אינפורמציה על הכריכה או תמונה מזמינה ביותר בשער, מאלצת את הקורא הבררן לפתוח את הספר ולנסות לקרוא בו, על מנת לעמוד על מידת התאמתו אליו. אני מניח כי בלאו הכי קורא/ת הפותח/ת ספר על מנת לקרוא בו תר בו יותר מאשר אסתטיקה חיצונית. הוא מבקש משמעויות. הוא תר אחר ייחוס משמעויות לדברים שאותם הוא קורא, בכדי שיהפכו לחלק מעולמו הפנימי, כלומר: לא לשם הפגנת בקיאותו בהם בשיח אינטלקטואלי בלבד, אלא לשם יצירת שיח פנימי עם הטקסט, כאשר המלים מדובבות את ההכרה (נכנסתי לרכוש ספר עבור זוג חברים. המוכרת שמעה על הספר לראשונה כאשר בחרתי אותו מבין מדפי ספרות המקור. ושאלה איך הוא. כאשר הגבתי היא ענתה בחיוך רחב לב: מדוע לשלם על הספר הזה שמונים ומשהו שקלים? אתה יכול לבחור ספר שבמבצע ולקבל עוד שניים).

   עוד דבר, לאחרונה התלונן באזני חבר יקר, איש ספר, על תרגום עכשווי מרושל להפליא שראה אור לאחד מספריו של סול בלו. סיפרתי לו כי לאחרונה התבקשתי לכתוב סקירה אקדמית על ספר מתורגם חדש, ומשכתי ידי מכך לאחר שהתברר לי כי התרגום ובמיוחד המבוא שצורף למהדורה רצוף שגיאות כמעט בכל עמוד ועמוד. כאשר ניתנת לאסתטי הבכורה. ועוד יותר, כאשר האסתטי הופך למה שמוכר, אין ספק מדוע עיצוב הכריכה, והתכנים השווקיים המופיעים עליה הופכים להיות לב לבה של תעשיית הספר; ההשקעה בתכנים וביכלתם של הקוראים להבין את אשר הם קוראים ולהפיק ממנו משמעויות הופכת שולית, עתים זניחה.

 

2

 

   בשיר טורסו ארכאי של אפולו כתב המשורר הגרמני יליד פראג, ריינר מריה רילקה (1926-1875):

 

אנחנו לא ידענו את ראשו

האגדי שתפוחי עיניים

בו הבשילוּ. אבל עדיִן

גופו בוער כַּנֵּר ומבטוֹ

 

דולק שם עוֹד, ורק כמוֹ ֻהכְהָה.

וָלֹא,כיצד היו קשתות חזהוּ

מכות אותךָ בסנוֵרים, ואיך היה

חיוּךְ קליל חולף בחלצַיִם;

 

הלא גוש אבן, גוץ ונעוה

היה ֻמטָל אז לעיניךָ

מתחת למפולת הכתפיִם

 

ולא נוצץ כמו פרוַת חיה,

פרוץ גבוּליו כאור כוכב, הנה

ֻכּלוֹ רואה אותךָ: שנה חייךָ!

[ריינר מריה רילקה, 'טורסו ארכאי של אפולו', תרגם: שמעון זנדבנק, מתוך: הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגום, הערות ואחרית דבר: שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 40]

 

  לא יפלא כי דווקא השורה החותמת את השיר זכתה למעמד קלאסי. האמנות, ההתבוננות ביצירת אמנות, קוראת לאדם לחשוב, להעמיק,לצאת משלוותו, לטרוד מנוחה. האמנוּיות השונות עניינן הוא עוררותו ההכרתית של האדם, שינויי חיי האדם, פריצת גבולותיו אל רעיונות חדשים, צלילים חדשים, אימאז'ים חדשים.

   מעבר לתועלות מבצעי המכירות ברשתות הספרים הגדולות בהנגשת ספרות מסויימת לציבורים שלולא הוזלות ניכרות אלו סביר שהיו ממשיכים להתבסס על קריאות/השאלות מן הספריות הציבוריות (אף אני שואל ספרים מספריות ציבוריות ואוניברסיטאיות, בין היתר: משום שאיני יכול לרכוש את כל הספרים אותם אני מעוניין לקרוא), שוררת ניגודיות מוחלטת, בין המגמה להוסיף על דשי הכותרים החדשים שבמבצע סיסמות, כגון: 'רב מכר עולמי' 'נקרא בנשימה עצורה' או 'ספר שישנה את חייך' ובין קריאתו של רילקה 'שנה את חייךָ!'. יש פער רב בין תפישתו של הספר כמוצר צריכה ותפישתו של הצרכן ככלי משחק, מובל וסביל, בין כוחות השוק והשווק, ובין הצרכן הבורר את ספריו בקפדנות ובזהירות ובונה את טעמו האישי אט-אט כפי נפשו, מבלי שהוא זוכה לעידוד לרכוש ספרים מסויימים דווקא ולוותר על אחרים. דומני, כי פעילותו ההכרתית והמוסרית החופשית של האדם אמורה להיות זכות יסוד בדמוקרטיה הליברלית התבונית. והנה פה, כמו ענקיות-הרייטינג, כמו הפלייליסט של גלגל"צ, הולכות רשתות הספרים ומנסות להכתיב לקהלן מה לצרוך, כלומר מה לקרוא, תהליך המרחיק כמובן, את יכלתו של הצרכן הסביר לחשוב באופן צלול מהי הבחירה ההולמת ביותר לדידו, שהריי באותו מחיר יציעו לו שלשה/ארבעה כותרים שעל כריכותיהם מופיעות פרסומות, וסיסמאות המצהירות על ספרים על גבי ספרים שישנו את חיי הקורא לתמיד. האם זה משנה? אני חושב שבשיקול בין קיום תרבות עברית ובין מאבקיהן של רשתות הספרים, חייב להימצא איזון טוב יותר מהקיים—הן לטובת האמנים-היוצרים והן לטובת קוראי הספרים. ספרים אינם קישוט או איפור וגם לא אביזר מותרות או נוחות. ספרים רווי משמעות הניתנים לאין-ספור פירושים מבקשים אותנו לשנות את חיינו. לא ניתן להבין תהליכים מואצים של הומניזם, ליברליזם ודמוקרטיה בקרב המין האנושי ללא מקומם של סופרים וספרים שרחשו בהכרותיהם של קוראים ושינו את חייהם לתמיד. למלחמה בין רשתות השווק ("ושהטובים בסוף ינצחו" כך אמרה לי מוכרת בסטימצקי באחד הימים באשר למבצעים) ישנן השתמעויות לא רק ברמה הכלכלית-צרכנית, אלא גם ברמה התרבותית, ולכן גם משמעות הדוקה באשר למקומה של החירות האנושית בחברה הישראלית. זכויות יסוד שכוחות קמעא לצד זכות הדיבור: הזכות לחשוב והזכות לפעול.

 

 

פארודיה מוצלחת ומצחיקה, מעט גרוטסקית, אבל קולעת (מה אומר), על הכתיבה שלי, אפשר לקרוא אצל עידן לנדו, כאן.

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, What Moses Saw, אקריליק וגיר שמן צבעוני על בד, 1978-1977

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

 
*

1

 

   כקניין ספרים לעת מצוא  כשאני עומד בחנויות ספרים אני נתון בדילמה, משום שבשובי, כאשר אני מתבונן בספריה שלי אני חושב על מה שיכול היה להיות יער או לפחות חורש קט ולמרות פוטנציאל המיחזוּר  זה עושה לי משום מה אוושה לא נעימה בלב,  שכן אף ציפור לא נעמדת לצייץ על גבי האתיקה שפינוזה, כל שירי לאה גולדברג, או על גבי על על טבע היקום של טיטוס לוקרציוס קארוס.

   כך שלא ממש מעניין אותי עד כמה רוח האדם נושבת בין חנויות הספרים- והיא אכן נושבת כי אם דווקא- רוח היער, רוח העמק, הנשיוּת המסתורית. הפנוימה הנושבת בכל והנותנת לכל קיוּם כפי הדרוש לוֹ. ואם גוֹזֶל אני צפור אוי לי, ואם גוֹזֶל אני בית מציפור וגוזָלֵיה, אין לי מחילה עולמית.

   על כן אנוס אני בקוראי ספרים השאולים מעם ספרייתי כי בראשי יהמה כל הזמן הפזמון קן לציפור למשורר הלאומי (כל שיריו עומדים על המדף), גם ברי לי היטב מדוע גזרה המשנה (עוד חיבור העומד בספרייתי) כי המתפלל כשליח ציבור 'עד קן ציפור יגיעו רחמיך' משתיקין אותו. עוד ברי לי כי אם שכינה נדמתה לו לבעל ס' תיקוני זהר (אחד המחברים המופלאים והמסוכסכים-מיוסרים יותר בתולדות הספרות הרבנית) לציפור הנודדת כל העת שאין לה מנוח לכף רגלה. הריי בכל ספר וספר 'הס פן תעיר' הומה לו גוזל זעיר, שהוא כדמות אימו, אך דומה שבמעבר אל המילה ואל האות הכתובה איבד משהו מחיותו המשובבת, וכל כמה שאתאווה לצאת בחברת בני עוף רעיוניים כדוגמת מסע הציפורים אל עבר האור האלהי בספרו של הסוּפי פריד א-דין עטאר (נפטר 1221), הרי ייוָּתר הוא כלוא בין הכריכות ואילו אני אשאר תלוי בין הקירות של התרבות המערבית, אשר בהּ אדם כבר אינו יכול לעוף גם אינו רשאי לחלום, מאז איקרוס ופאיתון שיברו את כל עצמותיהם בימים קדומים: זה מחמת שהתקרב מדיי לשמש שהמסו את כנפי הדונג שהעניק לו אביו דדלוס, וזה על ששאל ללא רשות את מרכבת אביו, אל השמש, אפולון. ובכל זאת, נודדות הציפורים עדיין אל הארצות החמות בהן זורחת השמש, אף על פי שאין חדש תחת השמש, רק אנשים הממללים את מסעות נדודיהם ואת סיפור חייהם ומותם חרש, וספרים, לוּ רק תזרח שמשם, יפלסו להם דרכים בבטני מטוסים גדולים אל ארצות רחוקות. 

 

2

 

שוֹעִי= ציפור, נסו ותיווכחוּ. נכון שבגימטריה אפשר להגיע לכל דבר כמעט, ובכל זאת הזהוּת הזאת מאז ומעולם שימחה אותי, מסבירה לי את נדודי הלא-מעטים. כל מיני מעברים שעשיתי בחיי. כאשר הייתי בן חמש עשרה הזדמן לידי הספר משירי ז'ק פרבר בהוצאת עקד. תרגם אותם יפה אהרון אמיר. על כל פנים, הספר נפתח בשיר בשבילך אהובתי, אשר שורותיו הראשונות הינן:

 

הלכתּי אל שוּק הַצִּפֹּרִים

וקניתי צִפֹּרִים

בשבילךְ   

אהובתי

(משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

  ציפורים לא הייתי קונה לאהובתי להטמינן בכלוב, אבל ספרי שירה כן. ואלו הן עבורי, כפי שכבר מסרתי לעיל, צמרות אשר ציפורי שיר בראשן. לפעמים באחזי בספר חדש שהבאתי אל ביתי, אני פורש בחדר-העבודה את עמודיו בתבנית שתי כנפיים אוחז בשדרתוֹ ומנופפו-מטיסו אל מקומו על המדף עד שיתעורר להיות ציפור עוד-פעם.  לעתים אני מרשרש בעמודים  כאילו היו צמרות רועדות-נדפות בסערה. ספרים רבים מספרייתי כבר נדדו אל ארצות חמות יותר וטרם שבו בחלוף הזמן. ספרים אחרים כמו נגזמו- נגדעו בזמן. אל חלקם אני מתגעגע, אבל צריך אדם לידע לשאת את ספריו בנפשו, להיות כספר, כיער וכציפור; לשאת בחובו את מלוא האפשרויות הגלומות בהם, שהרי באלו גם אלו נושבת הרוח, וכשם שהיא נושבת בי נושבת היא בזולת בכל מקום שבו יהיה, אף היא מפעימה את עולמו הייחודי בתכלית ובאי-תכלית, מה שמשיא אותי אל דבריו של עמנואל לוינס:

 

האהבה באופן כללי, זוהי האפשרוּת להאמין שישנה מציאות בלעדי. אבל הפשר הזה ישנו בני כל נוכחות של האחר, עבור כל יישות אנושית, היחס הזה של הפנים, אל האחר, הוא כבר בפני עתיד והוא כבר אחיזה בעבר, שבהם מצוי רעיון הבלתי-ידוע והאפשרי, והבלתי אפשרי גם כן. בעתיד, הנה הן שם: אפשרויותיי ובלתי-אפשרויותי. ומותי- גם הוא שם; באפשרי,במה שכבר לא אפשרי עוד,ובבלתי נשכח. הזמן שלנו הוא כבר נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת. הזמן הוא נשימת הרוח.

[עמנואל לוינס, 'הזמן הוא נשימת הרוח: מתוך שיחות עם ברכה ליכנברג-אטינגר', בתרגום: ברכה ל' אטינגר, עיון, מ"ג (תשנ"ה), עמ' 444].

 

3

 

  הרוח הנושבת בלב האדם היא חידתו הבלתי פתירה, מאיין באה ולאן היא עוברת. מה פשר המשב הזה, המסעיר- המרעיד את ישותו של אדם ומשנה אותו תדיר? חופש, חירות שאינה מדומה כלל ועיקר, דבר-מה הגובר על הדטרמניזם הביולוגי, אין אנו חומר חושב, אנו רוּח, שאינה נתפשת, לעתים רוח פרצים, רוח סער, לעתים רוח שוקטת, בריזה נעימה, לעולם תהיה נשיבה ונשימה. גם הכוחניות, והאטימות המקיפים אותנו על ידי אנשים יודעי כל המבקשים לכלוא את רוחו החופשית של האדם בכלובים, גם אם תעיק ותכאיב לא אחת, לא תוכל לעצור את הנשיבה המפעמת כל העת באדם הפקוח. כדברי השיר:

 

שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור 

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה אין דבר כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור   

('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

   הלוואי שציפוריו הכלואות של כל אדם ואדם תשוב ותפרחנה. עוד יותר, שלא נותיר ציפורים שבויות, נדכאות בכלאן. שלא נפקירן בידיהם של אלו שאינם חשים עוד ברוח ובמשבהּ המחייה. שלא ניכנע לאלו הרואים בנו בטעות פקודים ובעצמם מפקדים, ושנדע להעמידם על טעויותיהם הרוֹת הגורל. שנבחר לדאות על כנפי רוח, ישות אנושית אחת כלפי ישות אנושית אחרת. שלא נשכח את מסע-הנדוד, שלא נשכח.

  

 

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן,היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

  

Read Full Post »

                                                                                                 לאסנת

  

כולנו שרויים בזמן. כמו דגים השוחים בנהר, ציפורים הדואות בשמים, עופות הצפים במרק. ומה יעשה אדם, שתיין אויר, שאינו חפץ לשהות בזמן? יאמר הזמן אינו תולדה של תנועה, הזמן הוא בנפש, בלב? ייצור לעצמו מציאוּת פנימית- בהּ יכול הוא לפגוש אדם ככלות כמה שנים ובכל זאת להמשיך עימו את השיחה מאותו מקום שבו הופסקה ובאותה מידת קירבה? אני מכיר כמה אקסמפלרים כאלה. הם נראים אנשים מן הישוב, אבל קשה שלא לתת בהם סימנים: [א]. לכולם אין רישיון נהיגה [ב]. לכולם נטייה יש לעסוק במלאכות ובעיונים אשר רוב בני האדם מביטים עליהם ספק בתימהון ספק בשאט נפש, ככלי לא יצלח, שאין בו חפץ עוד [ג]. כולם במידה זו או אחרת צמחונים, טבעונים או מתייחסים לאוכל בסוג של חרדת קודש. משמע, לא כצורך להשביע רעבון, אלא כסוג של רעיון אידיאי או אמנותי. עד כאן הסימנים הגלויים, הניכרים לעיין. האם זהו פתחו של מחקר אנתרופולוגי מעמיק? קשה לתת סימנים בבני אדם. עשויות להיות לזה השלכות לגבי יצירת הבחנות כוללניות שאין בהן ממש. ממש כמו ההבחנה המצויה לפיה הזמן מצוי. השנים החולפות חרישית, מקלפות עוד קצת טיח מקיר, מותירות בנו סימני קמטים. אבן מקיר תזעק: תסלח לי, מהי שעתך?  

   ישנם המתייחסים לזמן כחומה שיש להעפיל עליה בכדי לעבור לסוג של חוויה שמעבר לזמן. בדת האורפאית כינו את הזמן הזה 'זמן הזמנים' המהווה את הזכרון המוחלט. הכניסה אליו היא מסוכנת בתכלית, וכל הנכשל בהּ דן עצמו לגלגול נוסף בעולם הזה, שכולו שכחה והשכחה. בימי הביניים התייחסו משוררי תור הזהב באל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) לזמן, כמי שמבטא את חולייו מדוויו החולפים עוברים של העולם הזה, ותכלית ההשגה האנושית היא אמנם הההתבוננות המטפיסית ברזי הבריאה והקוסמוס, מעין התבוננות שכלית המצויה כביכול מעבר לזמן ולמקום. אצל השיח' הסוּפי האראני- עראקי- סוּרי, שהאב א-דין א-סהרורדי (1191-1153), הידע האמתי 'אלעלם אלאשראקי אלחצ'ורי' (= הידע האמיתי של הנוכחות בהויה) הוא ידע שהוא פרי יציאתה של הנפש מן העולם הנהווה ונפסד אל עבר המציאות העליונה, עאלם אלמלכות (=עולם המלכות) שמהווה את האור הנצחי של הנוכחות האלהית ואת הודאות. המקום שבו האני נפגש עם עצמו ועם כל קיוּם אחר באחדות שוה.  

   זמנים קשים עוברים עלינו. משברים מכל סוג ומין רובצים על פתח. ודומני, כי לאור התוצאות הפוליטיות של הבחירות האחרונות צריך אדם להרים איזה כוסית או שתיים לחיי המלחמות והגברת הפערים החברתיים שבדרך. לחיי המשכה של האנומיה החברתית הרובצת לפתחנו. העמקת הקרע הערבי יהודי, הגברת הנתק בין המרכז ובין הפריפריה ועוד כהנה וכהנה. שיטתו של  א-סהרורדי, שהוזכרה לעיל, אולי עשויה להוות שיטת התגוננות כנגד 'האיום האראני', או למצער, שיטת הדחקה Made in Iran למוראות ההווה וחששות העתיד. סוּפים אחרים העדיפו את הכיליון שבאור האלהי, פַנַאא' בלשונם. בכל זאת, הזמן אינו מאיים כל-כך ולעתים אף אהוב וקרוב אל הלב באשר הוא מכיל איזו קירבה אנושית, איזה חברוּת או ידידות יקרה בתכלית. צפיה בנופים שקטים, מחשבה רוגעת כמו אדוה, מוסיקה שעושה פעולתה על הנפש, ספר נעים המדובב את ההכרה. ובכל זאת יש משהו במפגש, בקירבת חיים, הפועל יותר מאשר חוויה של קריאה ו/או התבוננות גריידא.

   למשל, בשל עיסוקים רבים אני ואחת מידידותיי היקרות והמיוחדות ביותר לא מצליחים כבר זמן רב להתראות. אתמול התאפשרה לנו פגישה טלפונית בין מקום מגוריי ובין ירושלים. אפשר היה לשמוע את שמחת- הלב רצה בקו הלא נראה, הלוך ושוב, בין שני הקולות. דיברנו על החיים, הילדים, העייפות. רגעים קטנים ויקרים בחודשים האחרונים, ועל דברים כגון אלה, וגם על המיעוט שהפכנו להיות לאחר הבחירות בשבוע שעבר, על לחשושים הרצים מאחורי גבם של אנשים במקומות עבודה שונים עם מה שהפך לגנאי ולתיוג, כמו שלט דרכים לאמור: 'זהירות, שמאלנים לפניך'.

   יש משהו יקר, לאין ערוך, באנשים אהובים מאוד, שקרבתם רבה אצל הנפש, היוצרים סתם-כך קשר באיבו של יום. יותר מאשר נעם של מפגש מחודש, יותר מאשר זכרונות טובים, יש בנוכחות, ולוּ בנוכחות הקולית, דבר מה המעלה בעיני רוחי את הדברים החשובים לי, המהותיים בעיניי, שבשל ימים עמוסים וקשים כל-כך קל לשכוח או לדחוק. יש משהו במפגש הזה שהוא מעבר לזמן ומקום, בבחינת נצח. יש בקירבה האנושית שהיא כה שגרתית ובהירה בעינינו (דבר יום- יומי), דבר מה סודי בתכלית, חידה בלתי- ניתנת להתרה, רז טמיר מאוד. אפשר לרשום אותה ברשימת הדברים שאנו מתכוונים לשכוח; אבל, אפשר להתייחס אליה כ- 'זמן הזמנים', הזמן המובחר שבהוויה, הזכרון המוחלט.   

   לסיום הרשימה, 'זמן הזמנים' המוזיקלי שלי, המלווה אותי מאז התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, בגיל שלוש-עשרה, השיר Time של Tom Waits   כאן בביצוע מתוך סרט המופע,  (Big Time (1988:

 

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, רישום הכנה לקראת יצירת העבודה 'הנני', יומן אישי 1977.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

 

Read Full Post »