Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מישל פוקו’

ray.1930

 

על ספרהּ יוצא הדופן של המשוררת גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, ובמיוחד על שיר-תמונה אחד מתוכו על הוֹפעת המוות בחיי ילדים. 

*

בעוד אלף ימים ספר שיריה של גלית סליקטר, ראה אור לפני כשלוש שנים. אייכשהו החמצתי את צאתו ואני מצר על ההתוודעות המאוחרת, כי יש בו בספר זה, דבר-מה החסר כמעט לחלוטין מנוף השירה העברית העכשווית: מעוף ויכולת להעז, ויותר  מכך לפנות לנתיבים בלתי מתוירים. כלומר, דומה עליי כאילו סליקטר דילגה לחלוטין על כל האמור בספרו של הרולד בלום חרדת ההשפעה. היא אינה מנסה לכתוב בתווך ולא לאמץ לעצמהּ אב או אם פואטיים גם לא להימנע מהם; מודגש אצלה מאוד המימד הויזואלי בשירה על חשבון המימד המוסיקלי, ועם זאת, אולי במקביל למושג תיאולוגיית המעמקים, שבו אדם הולך וצולל אל תוך חוויית האלוהות הפרטית המפרה אותו— כך שירתהּ של סליקטר היא שירת מעמקים, במהלכה היא שבה ופוגשת במראות-השתייה של ילדותהּ ושל משפחה; הפעם כאם, כבת זוג, כאישה, בלב החיים. ובכל זאת, דימיתי כקורא כאילו צולל אני בַּשונית, או נקלעתי למצפה תת-ימי או לצוללת, המשקיפה לפנים עולם המאגד את זכרונות הראשית של אדם אחר.

ספרהּ של סליקטר אינו ממואר. הקו המנחה את כתיבתהּ אינו היזכרוּת או זכרון-דברים— כדי לשרֵת ההווה, כי אם נוכחותם של מראות העבר, ההווה והעתיד בפנים נפשו של האדם, ופגישתו היומיומית ממש עם דברים שאירעו לפני שנים הרבה כעכשוויים לא פחות מאשר הדברים המתרחשים כעת. סליקטר כמו מנתצת את קו הזמן הלינארי-תימטי ואת חוויית האני הנע על רצף היסטורי-פוליטי. היא אם, ילדה, בת-זוג, בת-משפחה, היא-עצמהּ, סבתהּ וכל קרוביה המתים. המשפחה בשיריה, יותר משהיא מצביעה על רצף בין דורי או היותה ממסד-פוליטי המתווך בין היחיד ובין החברה, היא בראש ובראשונה, איזו הרחבה של האני המוקרנים אל האחרים-המשמעותיים, כשם שחלקים של האני שלהם מוקרנים אל המחברת. זה יחס אינטימי יותר מפוליטי. אין פה הטמעה של הורים בילדיהם או של ילדים בהוריהם, אלא פועל יוצא של הֱיות יחד ושל חיים משותפים, שבו האחרים המשמעותיים, הנמצאים מחוץ לגבולותיו הריבוניים של האני, בכל זאת מעידים עליו לעתים יותר מאשר הפה יכול לומר והמחשבות עשויות להשיג.

הקו המאפיין את שירתהּ של סליקטר היא אינטרוספקציה (=התבוננות עצמית) עמקנית, כעין ירידה בפעמון צלילה עד למראות השכוחים של הילדוּת, ושבמידה רבה הפכוה למחברת שהיא  סליקטר, לטעמי בכוונת מכוון, מטילה החוצה אל העולם את המראות האישיים ביותר ביושרה ובאומץ. זוהי אינטרוספקציה שנלווית אליה פרוייקציה (=הטלה החוצה) והנכחה. כך בהטלה החוצה דומה כי העבר מוטל קדימה בזמן, והופך הווה ממש באיזה אזור שבנפש שלא שורר זמן לינארי, ולא נוכחת פוליטיקה של זהויות— אלא שהדבר פשוט מתארע, בלא-זיקה לזמן השעונים שבחוץ. סליקטר אינה מנכיחה את מראות-הזכרון ואינה מגלמת אותם, היא מטילה אותם ונותנת להם לחיות על הדף, כמראות המתעוררים והולכים, כאשר לצד האני שלה כמחברת, מתעוררים אניים מרובים – והתוצאה בהחלט מעוררת השראה.

למשל השיר הבא:

*

בְּרֵאשִׁית בָּא הַמָּוֶת בָּעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים: דֻבּוֹן קָרוּעַ. קֻבִּיַּת לֶגוֹ שֶׁאָבְדָה בַּבֹּץ. אַחַר כָּךְ בְּאוֹרְגַנִיזְמִים קְטַנִים: תַּפּוּחַ רָקוּב בִּקְעָרָה, מַקָּק הָפוּךְ עַל גַּבּוֹ. לִבֵּנוּ יוֹצֵא אֶל הֶחָצֵר הַפְּרוּעָה. זֶהָבָה נִשְׁאֶרֶת בַּבַּיִת וּמַמְשִׁיכָה לְלַקֵּק אֶת קַעֲרוֹת הַדָּיְסָה. בַּחוּץ אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים אֶת פַּח הָאַשְׁפָּה וּמַתִּירִים אֶת הַחֲמוֹר שֶׁקָשּׁוּר לְעֵץ הָרִמּוֹנִים. הַיֶּלֶד הַנָּמוּךְ מְאַיֵּם לְהַלְשִׁין. אַף אֶחָד לֹא מְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים; 

אַחַר-כָּךְ נִמְצֵאת גּוּפָתוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר בַּבּוֹר הַמּוּצָף. לְיַד זְנָבוֹ, עַל עָלֶה עֲנָק, יוֹשֶׁבֶת קַרְפָּדָה. מִישֶׁהוּ מְקַלֵּל. מַזְמִינִים טְרקְטוֹר וּמוֹשְׁכִים אוֹתוֹ מִן הַבּוֹר. עַכְשׁיו גַּם לְשָּׁם אָסוּר לְהִתְקָרֵב וְהֶחָצֵר הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה. אַחֲרוֹנָה מִתְפּוֹגֶּגֶת נְעִירַת הַחֲמוֹר. אָבִיו שֶׁל הַיֶּלֶד הַנָּמוּךְ בָּא וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ. כְּשׁזֶּהָבָה פּוֹגֶשֶׁת בִּשְׁלֹשֶת הַדּוּבִּים הַמַּחַט עוֹלָה עַל שְׂרִיטָה.

[גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, בעריכת דרור בורשטיין, הוצאת מודן והליקון: מושב בן שמן 2012, עמוד 41]

השיר הזה הוא הרבה דברים. ראשית, הוא כמו עין מתרוצצת, בלתי-ממוקדת, האוספת את הפרטים, מבלי להתחייב על סיבתיות ביניהם (זו ניכרת כמלאכתו של הקורא יותר מאשר מגמתהּ של הכותבת). אחר-כך, זהו שיר על הופעת המוות בחיי המשוררת כילדה, ובכלל אצל ילדים. תחילת המודעות לכך שבעולם יש כיליון. זה מתחיל בדרך כלל בשבירה או בקריעה או באבדן צעצוע. או בריקבון של פרי; בנדיר במוֹת בעל חיים. עתים בהיעלם קולות או בדמויות שהיו תדירים בעולמו של הילד; עתים גם מדובר במוות של אדם קרוב (לא בשיר שלפנינו). יש בשיר שלפנינו המון תום של ילדות  במושב או בקיבוץ או בשכונה שנוכח בה הטבע. הסיפור שמשמיע הפטפון (זהבה ושלושת הדובים) כמו מתערה באגדת הילדוּת. ובכל זאת, המוות בא בחדרים בדמות מוות קונקרטי של חמור שהותר מעץ הרימון וטבע בבור מוצף. והקרפדה, והעלה הענק ופח האשפה ההפוך. לכך גם נכנס האיום של הילד שמעוניין לדווח להורים על כך שהחמור הותר בטרם טבע. המוות מכניס את המבוגרים לחצר. הם מביאים איתם את  הקללה, את הטרקטור המרעיש  ואת הגבולות החדשים, המשאירים את הבור מחוץ לתחום, מה שמקטין מיידית את מידות החצר. התום ואשליית הנצח והחירות נפגמים לבלי-תקנה. אחר כך אפילו קול נעירת החמור שעוד נזכר, נשכח לגמרי. הנה, אף המחט בתקליט עולה על שריטה, אינה יכולה להמשיך, מה טעם יש להמשיך לנגן. זהבה לא תפגוש את הדובים וגם לא תימלט מהם. תמיד תיוותר בכולם החרדה לגבי תוצאות פגישתם.

כושרה של סליקטר לעורר עולם מלא של זיכרון, תום, איוּם, שובבות, מוות, אבדן, הגבלה במחי-כמה שורות עורר בי השתאות. דווקא משום שהיא נוטשת את הסיבתיות ואת השיפוטיות. דווקא משום שחזרה לעין הילדה, עין הנפש של הילדה שמעולם לא חדלה להיות, ונתנה לה את האפשרות להאיר את ההתרחשוּת, מבלי לתת לרציונליזם או למגבלות של טכניקה ספרותית להתוות את דרכהּ ולהצר את צעדיה. יתירה מזאת, לא ברור האם יש אני דובר בשיר. יש בו התרחשות של אניים רבים — ממש כאילו צוירה ההתרחשות בידי ילד שגבולות הסובייקט שלו טרם התבררו ונתגבלו (כלומר קיבלו עליהם גבולות), וברגישותו — הוא מתנהל עדיין מתוך גבולות פרוצים וחשופים.

ראוי להעיר, סליקטר שונה ונבדלת מרוב הקולות הנוכחים בשירה העכשווית. היא אינה קול פוליטי, ואינה מבקשת ליצג מגזר פוליטי או קבוצה פוליטית. שיריה לדעתי, אינם מוּנָעים מתוך רצון להשמיע קול בנושא אקטואלי או לייצג את קולם של הבלתי מיוצגים זוהי שירה חפה כמעט לחלוטין מתפיסת העולם הנדושה לעייפה הרואה בתרבות מערכת של יחסי כוחות (פוקו, איריגריי, קון וכיו"ב). שירתהּ של סליקטר היא שירת-עצמי במובהק, ולכן נוגעת ללבי במיוחד. ככלל, אני מעדיף יוצרות ויוצרים המביאים לפניי טקסט מקורי המבטא את מערכי עצמם, יותר מאשר ניסיון להיקרא כחלק מרוח-הזמן והניסיון להיספח על הטרנדים הכוחניים— התופסים בתרבות, כמעט תמיד, באופן מקומם, את השורות הראשונות, וכל המרעיש מדמה בלבו כי באה עליו הברכה.

ספרה של גלית סליקטר הוא ודאי מספרי השירה המפתיעים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. וזאת, דווקא משום שהוא הולך באיזה נתיב צדדי משלו בין שירה ובין פרוזה; בין פיוט, קולנוע וחלום. זוהי שירה של עין. אולי הרבה מאוד עיניים. כל אחת מביטה בו זמנית אל תוכי תוכה של המחברת, ואל חוצות-החוץ. היא מביטה בכל עיניה וברגישות. אני עקבתי אחרי הדרך הזאת בסקרנות של ילד, קצת מרחוק. כמי שיודע שחושש כי אם ישים ראשו במים או יכניס עצמו לפעמון צלילה דומה הוא עלול לטבוע (כמו חמור), להיעלם במצולות. הילדוּת שלי, כמעט אף פעם לא חדל ממנה הפחד; החרדה הצפה שהיא מעוררת. ממילא אף פעם אינני חש עצמי ממש נָכון לִצלוֹל.

 *

*

שישה מפגשים אחרונים בסדנת הלימוד "יוצרות ויוצרים על זכרון, זהות ושכחה" יתקיימו בחנות הספרים סיפור פשוט בנוה צדק (רח' שבזי 36 תל-אביב) החל ביום שני הבא 7.12.2015, ובמשך שישה שבועות, מדי שני בערב בין 21:00-19:00.

המפגשים יעסקו ביצירותיהם של ז'ורז' פרק, ויקי שירן, נעמי שהאב נאיי, טל ניצן, וו"ג זבאלד, ולבסוף ייתקיים מפגש סיכום.

לבירורים והרשמה למפגשים הנותרים

*

בתמונה: Tadeusz Makowsky, Ray Of Light, Oil on Canvas 1930

Read Full Post »

*

מסעי בעקבות הספר: כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי למרית בן ישראל

   בשנת 1849 כתב הכימאי והפיסיקאי האנגלי, מייקל פאראדיי: 'כל זה הינוֹ חלום. עדיין, בּחנוּ אותוֹ בכמה ניסויים'. ספרהּ החדש של מרית בן ישראל כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי מפגיש בן שני נסיינים גדולים. הסופר דוד גרוסמן מצד והמיצגן, האמריקני ממוצא איטלקי, ויטו אקונצ'י מצד; ברם, למעשה, מעבר לחזוּתוֹ הדיאלוגית-עיונית של החיבור, עולה בין דפי החיבור, באופן ברור, גם קולהּ של בן ישראל המתוסף אף היא לשיח המתרקם. בפרארפזה על דבריו של פאראדיי הייתי כותב כי מדובר במפגש-פסגה בין שלשה נסייני תודעה, המהדהדים אלו את אלו, המודעים לכך: שאיננו אין סופיים, שאנו שוכנים פרק זמן סופי למדיי בגופים, שאפשר שכל זה אינו אלא חלוֹם, ובכל זאת יוצאים לבחון את גבולותיו ואת גדריו של חלום ההויה הזה, בכמה וכמה ניסויים.

   נימתהּ של הפסקה הקודמת עשויה להיקרא כאילו מדובר כאן בחיבור בעל הדגש מדעי. ואמנם, כאשר מתבוננים בתולדות המיצג, מגלים כי מראשוני המייצגנים היה ליאונרדו דה-וינצ'י (עמ' 14), אדם שאיחד בקרבו את המדעי ואת האמנותי בחדא מחתא; אכן, עולה הפרובלמטיקה להפריד בין סוגות שונות של מחשבות ואינטואיציות אנושיות. מה בדיוק עושה את המדע שונה מן האמנות הפלאסטית, מן הספרוּת, המוסיקה, המחול, המיצג. הן אלו גם אלו בוחנים את חלום-ההויה בכמה ניסויים, ומנסים לברר מה יש בו באדם, בחיים, בעולם; כולנוּ עדיין עוקבים בלב מצפה, נרגש וכואב לתוצאות של הניסיונות הגדולים האלה.  אפשר כי הניכור המדעי מבקש להרחיק, כפי הניתן, את חייו האישיים-פנימיים של המדען, כלומר: את זכרונותיו, חוויותיו, עולמו הרגשי, מחוץ לגדרי הניסוי. האמנוּת, במיוחד: השירה  והמיצג, מבצעות מהלך הפוך, משל הן מעוניינות דווקא להותיר את מה שהוא שונה וזר לעולמו הפנימי של הנסיין מחוץ לגדרי הניסוי.

   לא ייפלא אפוא כי אפלטון בפוליטאה ביקש לסלק את המשוררים מן העיר המעולה שביקש ליסד, ולעומתהּ הילל וקילס את המוסיקה; בשירה מתקיים יסוד אישי, פרטי, אידיוסינקרטי. גבולות פרוצים בין העולם הפנימי ובין העולם החיצוני. אפלטון הפילוסוף, משל היה משטרת הגבולות והמחשבות, מבקש לבטל את השפעתן המזיקה של אידיאות בלתי-רציונליות, הנוהות אחר המקרים הפרטיים ועולם התופעות הגלוי לעין (בכך הוא תלמידו של פרמנידס), המרחיקות את הפעילות הרציונלית: המעייינת, מנתחת, מכלילה וממשיגה. יש להניח כי אפלטון היה מבקש להדיר ולדכא גם את המיצגנים בראותו אותם כאויבי עולם האידיאות— המבקשים לתור את העולם בעד גופם; המבקשים לעורר את רגשותיהם, מאוייהם, חרדותיהם של צופיהם ונמנעים מהמשגה דוגמטית-סגורה.

   ואמנם קריאה בספרו של מישל פוקו, תולדות השגעון בעידן התבונה, תלמדנו כי התבססותן של מסורות חשיבה פוליטיות אפלטוניות ותיאולוגיה כנסייתית (ואחר כך גם לותראנית וקלוויניסטית) והפיכתן לדוגמות, ברוב חלקיה של אירופה ואחר כך ארה"ב, אמנם הביאה להדרתם ולהרחקתם מן החברה של אמנים יוצרים, אשר אמנותם, שלא עלתה בקנה אחד עם הנומוסים התרבותיים-חברתיים-פוליטיים-תיאולוגיים של המשטרים הביאה להעלתם על המוקד או למצער, לכליאתם מאחורי סורג ובריח, בבתי אסורים או בבתי משוגעים, כסכנה לסדר המוסרי הטוב.

    וכך אמנם יש לקרוא גם את גרוסמן וגם את אקונצ'י, ועוד יותר את האופן שבו מציגה אותם בפנינו מרית בן ישראל, כקריאת תיגר על אותה מסורת מחשבתית אידיאליסטית-רציונליסטית מערבית, דכאנית הגוף (ניתן להכביר ולהוסיף גם זכרית). מסורת שניתן להגדיר בצורה קולעת בעד דבריו של הפילוסוף הרומי אפיקטטוס בן המאה הראשונה:

העיסוק בגוף הוא סימן לטיפשות, למשל: להרבות באימון גופני, באכילה, בשתיה, בעשיית צרכים ובקיום יחסי מין. דברים אלה יש לעשות כבדרך אגב, וכל תשומת הלב צריכה להיות נתונה לפיתוח הבינה.

[אפיקטטוס, המדריך (אנכיירידון), תרגם מיוונית עתיקה והוסיף הערות: אברהם ארואטי, בנימינה 2010, עמ'68]

 

   הבחירה של מרית בן ישראל בספר הדקדוק הפנימי ובמיצגי הגוף של אקונצ'י מכוונת היטב. וכך מעידה המחברת על עצמה בשלהי ספרהּ: 'וזה בדיוק מה שקרה לי עם ספר הדקדוק הפנימי: ככל שגרוסמן התאמץ לדייק ולהצביע למרכזו של אהרון. כך, התברר לי בסופו של דבר שהוא מצביע היישר לתוכי' (עמ' 170);  אהרון קליינפלד, גיבורו של גרוסמן, הוא נסיין-גוף המנסה לחרוג מן הביולוגיה גם מן הנירולוגיה השגורה; הוא מחפש קיום אחר, גופני ותודעתי, הוא אינו מוכן לקבל את ניצני התבגרותו, את זכריותו, את מקומו החברתי, את הוריו, את משפחתו, את הקשרים המתרקמים בין חבריו; הוא מתקומם כנגד כל הדברים שאין לו שליטה עליהם. הוא מנסה לברוא את עצמו מחדש, להיפדות, לצאת ביציאת מצריים של התודעה (עמ' 116-114).

   המרי הזה של אהרן נגד הטבע, החברה וההכרה אינו חף מאלימוּת: פציעה עצמית, האבסה עצמית, מחיצת גלגלי עיניים בכדי לראות אור– גרניקה פנימית של תודעה וגוף (עמ' 95-91). האמצעי הוא הגוף; המטרה שחרור. אפשר שחרור מן העולם הזה, אפשר שחרור שהוא בבחינת גאולת הנפש, הליכה לאיזו מציאות אחרת; כלומר, ניתן לראות בקליינפלד, סוג של נער-מיסטיקון-גנוסטיקן, בזעיר אנפין, המנסה לברוא לעצמו גוף ותודעה חדשים, הנובעים מכל מה שאינו ממין הממסדים המקיפים אותו, וחזונו היא האוטופיה של ההויה השלימה, היוניו-מיסטית, שבו הוא מתאחד עם חבריו גדעון ויעלי, והם מתמזגים אלו באלו לכדי מציאות אחדותית, הדוברת בשפה אחת (עמ' 134-132). אך יותר מכך, גופו של קליינפלד המשתנה תדיר בצו הטבע (ניצני התבגרות), תובענות המשפחה המבקשת לשעבד את רוחו ונפשו (בעיקר האם הינדה, עמ' 68-61); החברים, גדעון ויעלי (עמ' 44-43, עמ'77-70), יותר נכון, הפער הניכר בין דמותם הפנימית הקורנת בנפשו של אהרון ובין עצמאותם-ומאוויהם, כבני אדם המתקיימים מחוץ לאהרון– כל אלו  מחרידים אותו משום שהוא חש במחיצתם כמי שעומד לאבד שליטה, כמי שעומד לאבד את עצמיותו, ולפיכך את כל כוחות היצירה האצורים בתוכו. אהרון יוצא בניסוי הגדול-השפתי: הוא יוצר בתוכו שתי שפות, שתי מערכות דקדוק: בראשונה החיצונית, ממנה הוא הולך ונסוג בהדרגה, אהרון הוא המתבגר הנתון בכל זאת לשבט צווי הביולוגיה, החברה, הלאום והמשפחה; במערכת השניה:הפנימית-אידיוסינקטית, אליה הוא חובר והולך, הוא אהרונינג בפרזנט קונטיניוז (עמ' 119), המְרָכֵּז בתוכו עולם ומלואו, מונאדה הכוללת את כל אפשרויותיו של אהרון, משל כלל התופעות הינן אותיות, או גופני-אותיות, שהוא יוצר מהן מלים, תחביר, שפה, הנשמעת למאוויו, המבטאת את הנקודה הפנימית של מהותו; אהרון מנסה ליצור לעצמו מקבילות פנימיות לתופעות האהובות עליו בעולם החיצון וכך הוא מגלף את גדעון (עמ' 77-70) מחלק את יעלי: יעלי החיצונית לגדעון, ויעלי הפנימית: לו (שם,שם);  וסופו שהוא מנסה ללדת את עצמו מחדש במקרר הנטוש (עמ' 126-123). דומה אפוא כאילו אהרון גם מבחין בין שני גופים: גופו החיצוני ממנו יש לסגת בהתמדה; ובין הגוף החדש שהוא מעוניין להעניק לעצמו במו נפשו, באמצעות השפה והדקדוק הפנימי. כלומר, יש כאן נסיון גדול לבנות שפה חדשה ובאמצעותה ליצור גוף חדש, וילד חדש, אולי גם עולם תופעות חדש ומושלם בתכלית.

   אותי הדהדו הדברים לאגדה שנתלתה בר' אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מוילנה (1798-1722) אשר בהיות בן  13 שנים ניסה לברוא גולם באמצעות טכניקת גלגולי האותיות המובאת על ידי מקצת פרשני ספר יצירה [למן ר' אלעזר מוורמס (נפטר 1230) ואילך], ועצרוהו משמים; את אהרון השמים לא עוצרים, ואל המקרר הנטוש הוא נכנס (כמו אל הפרדס) מבלי שנדע אם יציץ וייפגע, יציץ וימות, יהפוך לאחר או ייצא בשלום. אם ייצא בשלום דומה שהזמן שוב לא יהיה תימטי ולינארי אלא דמוי מעגל, סובב סחור סחור, בפרזנט קונטיניוז אהרונינג. אולי אין צורך שייצא, מאחר שבפרזנט קונטיניוז זה– מסעו מגיע לשיאו הנצחי; מסעו הארצי כבר ממילא הושלם.

   כך, אהרון קליינפלד, הנער חסר הפליאה, המביט בגופו ובעולם כולו כמעבדת-ניסויים, דומה הוא כמורד-אור באותה מסורת גרקו-מערבית (גם יהודית) המקדשת את האינטלקט לגבי הגוף (ראו אפיקטטוס לעיל, ואליבא דאפלטון ואריסטו) – אבל דרכהּ הוא דווקא שב אחור אחור אל משנתו פרמינידס, שראה את יסוד ההויה, באחד שאין בלתו, הוא SomatonNoetikon, קרי: גוף-חושב המאחד עולם ומלואו: רוח, שפה וגוף; כי יש איזה משהו יסודי מאוד בנפש האדם ההומה אל האחדוּת, המבקש להימצא ולוּ לרגע בעולם כעצמי-טהור, נִדָּח וחופשי. רק מתוך נהיה זאת יכול אולי אהרון להיות לתמיד ילד נצחי, רק מתוכה הוא יכול לקבל את גופו באהבה; אותה נהיה אל אחדוּת של גוף, מחשבה, שפה וזהות, אמנם מסתתרת היא במעבדת ההכרה של כל מדען, יוצר או מיצגן. וכך בעצם, ואולי לכך רומזת בן ישראל, מרכזו של אהרון, הוא מה שמניע את האדם (כילד) להשתחרר ממערכת הדקדוק החיצונית ולהיעשות בתהליך ארוך, גוף-יוצר-חושב מקורי יחידאי, המניע עצמה מכוחו של דקדוק פנימי, ומשתחרר והולך מתכתיבים חיצוניים, השייכים אל מערכת שפתית (ודקדוקית) שונה בתכלית.

הֶהַיְתָה בִּי יַלְדוּת גִּבְעוֹלִית, אוֹ פְּלִיאָה שֶאֵינֶנָּה חוֹזֶרֶת

כִּתְשוּקָה-לְבָשָר-אֳלֹהִית, שֶהִשְאִיגָה מִבֹּהוּ: יְהִי!

כִּי אָהַבְתֶּי הַיּוֹם אֶת גּוּפִי, אֶת לִבְנַת אֲבָרָיו הַנּוֹהֶרֶת

מִנְשִּימַת הַדָּמִים בְּתוֹכָם, הַשוֹפְעָה כְּחָלָב אִמָּהִי

[אברהם שלונסקי, מתוך: 'דברים/ א. גוף בבקר', נדפס: אברהם שלונסקי, שירים, ספרית פועלים: תל אביב 1954, עמ' 232]

 

מרית בן ישראל, כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, קו אדום אמנות,  הוצאת הקבוץ המאוחד: תל אביב 2010.

 

זוהי רשימה ראשונה, אני מקווה, בכמה רשימות שיבואו (למשל, על מקומו של אקונצ'י ומה שהוא מייצג בספר דידן). עוד נראה.

*

 רות דולורס וייס והאחים רמירז יופיעו מחר בערב, יום שישי 19.11.2010 בפסטיבל הפסנתר בתל-אביב. מי שאינם שובתים שבתם, חושו-נא. מדובר באמנית נדירה.  

 

ברכותיי לשכנתי הטובה, המשוררת טלי לטוביצקי, לרגל צאת ספרהּ, הסואן אהבה וגעגועים, נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיוֹת יוֹתֵר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010).

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »