האיש שרצה להיות אִיבִּיס ומה שהביאוֹ לכךְ

*

"הבישוף עיקם את חוטמו. 'נדמה לי כי טעות בידך. הרי צפורי-האש מקננות רק במצרים – ומן הידועות הוא כי הן בעלות רגל אחת"   [קרל צ'אפק (1938-1890), מתוך: "אופיר", האיש שידע לעופף: סיפורים והומורסקות, תרגם: דב קוַסטלר, הוצאת דביר: תל אביב 1977, עמ' 91].

*

מאז ילדותו האמין המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה (1935-1888), כי הוא צפור איביס (מגלן). לא זו בלבד שנהג בילדותו וגם לעתים בבגרותו להלך כציפור האמוּרה, אלא גם חתם קצת ממכתביו כאיביס, עד כדי כך  שהביוגרף הברזילאי שלו, ז'וזף פאולו קוולקנטי, מנה את השם "איביס" (בכתבי פסואה:  Íbis או בקיצור: Bi) כאחד מ-127 ההטרונימים הידועים של המשורר ואף הביא מדברי אחי המשורר ז'ואאו מריה על כך שפסואה מילדות נהג לומר  "אני איבּיס" ולעתים גם היה נוהג לעמוד פתאום על רגל אחת באמצע הרחוב, ולהפתיע את המבוגרים באמירה: "אני אהיה איבּיס". האנשים המקורבים לו הכירו את הזדהות זו עם העוף המצרי גם בבגרותו. על כל פנים, איביס היה גם סימלו של אל החכמה המצרי תחות (Tḥoth) או נכון-יותר הציור האופייני ביותר של אל מצרי זה היה כאדם שראשו ראש איביס ומעליו פורח הלוטוס, המגלם את התבונה הקוסמית; הדבר המעניין עוד יותר הוא שתחות זוהה על ידי המאגיקונים ההרמטיים במצריים ההלניסטית, במאות השנים הראשונות לאחר ספירת הנוצרים, כאחת מהתגלמויותיו של הרמס טריסמגיסטוס (=בעל שלוש ההתגלמויות); כך, הפך הרמס – שליח אלי-האולימפוס לבני האדם,  פרי מחשבתהּ של התרבות ההלנית, שהתפשטה עם התרבות ההלניסטית לאורכם של חופי הים התיכון  – לנביא שניתב אל המין האנושי כל דבר מדע, חכמה, דעת-עליון ואף את אותיות-הכתב משחר התהוותו. בגרסא לטינית של ההרמטיקה היא מיוחסת לאסקלפיוס, אל הרפואה הרומאי, שהיה ביכולתו להחיות מתים. כמה מאות שנים אחר-כך, במאות התשיעית והעשירית, תחת התרבות הערבית-אסלאמית,  זוהה הרמס טריסמגיסטוס עם הנביא אִדְרִיס שהוזכר בקוראן, וזה בתורו זוהה עם עוּזַיְר, הלאו-הוא עזרא הסופר, היהודי-בבלי, שאכן חידש את מסורת התורה בעם ישראל, יסד מחדש את מסורת התורה שבעל-פה בעת שיבת ציון, הכניס את השימוש באותיות הכתב המרובע (כתב אשורי) במקום אותיות הכתב העברי הקדום וגם (אם אאמץ את גרסת התלמוד הירושלמי במסכת ראש השנה) העלה לארץ ישראל מבבל את שמות המלאכים. במסורת הערבית היו להרמס טריסמגיסטוס שלוש התגלמויות. הראשונה, כחנוך בן ירד המקראי,  שחי 365 בטרם "התהלך עם האלוהים" (עלה השמיימה); השניה, לאחר המבול המקראי, אז צריך היה המין האנושי לחדש את הידע שאבד לו ולייסד מחדש ציוויליזציה; ואילו השלישית – במאות השנים הראשונות לאחר הספירה במצרים על ידי האיש שחיבר את קורפוס הכתבים שהיה מקודש לבני הכת, המכונה: ההרמטיקה – פרי התגלות עליון בהּ זכה הרמס בגילוי השלישי, וממנה הופצו ידיעותיו על אודות הסדר הקוסמי והרכבו ועל התבונה היקומית.  אם נסכם עד כה, אנשי המסורת ההרמטית חילקו את תולדות האנושות בין שלושה הרמסים (או תחותים) שכל אחד מהם בא על מנת לחדש את המדע, התרבות והכתב בקרב האנושות (והמסורת הזאת נשזרה גם בדמויותיהם של חנוך בן ירד ועזרא הסופר, שזוהו כמחדשים). פסואה כילד ודאי לא הכיר את ההשתלשלות המסועפת הזאת, אבל הואיל והוא גדל להיות אדם שאזוטריזם מכל-סוג משך את לבו, אני משוכנע כי הוא הכיר את את המסורת ההרמטית, בין היתר, דרך כתבי יוצרים אירופאיים כג'ורדנו ברונו (1600-1548) או אליסטיר קראולי (1947-1875), אשר פסואה היה בן-הלוויה הפורטוגלי העיקרי שלו בעת מסעו בליסבון, ולפיכך יכול היה לחוש הזדהות עם צפור "האיביס" ומשמעויותיה העמוקות, מראש עד תום.

*

*

     לטעמי, לא רק פסואה, שמצד אביו היה נצר למשפחת קונברסוס (מי שכונו פעם אנוסים), וככל הנראה רחוק-משפחה של יצחק פסואה, מלומד יהודי שהיה חבר באקדמיית המחוננים של אמסטרדם ברבע האחרון של המאה השבע עשרה, חש בקשר הפנימי שבינו ובין התבונה הקוסמית, המגולמת באיביס או באל החכמה המצרי, בעל ראש האיביס, אלא גם יהודים אחרים. למשל, כבר הבאתי כאן לפני 11 שנה את פרשנותי לראשי הצפורים המעטרים את הגדת ראשי הצפורים, שאוּירה באשכנז (גרמניה) בסביבות שנת 1300 או מעט קודם. כמובן, היהודים שם אינם נושאים ראשי-איבּיס ואינם בני-דמותו של תחות המצרי, הם הלאו יוצאים ממצרים תחת ריבונות אלוה אחר – אולם אם נתייחס לרגע למציאות ראש-הציפור, וניזכר בתחות ובמסורת ההרמטית על נושאיה של התבונה הקוסמית, שהם מצאצאי חנוך בן ירד ועזרא הסופר (אדריס ועוזייר במסורת הערבית), המתהלכים עם אלוהים ויודעי שמות המלאכים, הנה ודאי לנוכח עיסוקם האינטנסיבי והענף של חסידי אשכנז בפרשנות שמות הקודש, שמות מלאכים, אותיות של מלאכים, ספרות ההיכלות והמרכבה, שבעים שמותיו של מלאך הפנים מטטרון "שיודעם יוכל לפעול מה שירצה" ועוד מסורות, שהועברו לאשכנז מבבל על-ידי איש סוד לא-נודע בשם אבו אהרן הבבלי [כך הובא בפירוש התפילות והברכות לר' אלעזר מוורמס (1230-1165 לערך) וכן במגילת אחימעץ, המתארת את ביקורו באיטליה במאה האחת עשרה, אך כתב היד היחיד שלה נמצא במנזר בטולדו שבספרד משלהי המאה השלוש-עשרה], הרי שלגמרי ייתכן שבמודע או בלא-מודע, ביקש המאייר להביע דרך איוריו את הזיקה הפנימית של היהודים לתבונה הקוסמית ולשימושים מאגיים אזוטריים , מה שאכן רווח למדי בתרבות היהודית דאז. יתירה מזאת, כפי שפסואה ביקש לימים לפצות על חריגותו בקרב הליסבונאים, בני זמנו, בזיקתו הפנימית לציפור האיביס (ולכן, לתבונה הקוסמית ולידע ההרמטי האזוטרי); אפשר שהיהודים ביקשו להביע כך, בין היתר, את חריגותם והיבדלותם החיצונית והפנימית מן החברה הנוצרית הסובבת.     

*

*

 

  שלב מאוחר יותר בעלילה מרובת ראשי-צפורים זו – שזורה בדמותם של רופאי המגיפות באירופה של המאה השבע-עשרה, ובדמותם שאוירה בספרים, כנושאי ראש-ציפור, בתוכו הסתירו את ראשם. כן, הכילו מסכות אלו בשמים שונים שנועדו להרחיק את הרופאים מלנשום את אווירה המעופש של העיר שבה התפרצה מגיפה. רבים מרופאי המגיפות הללו היו כנראה יהודים. הן משום שיהודים אירופאים רבים עסקו ברפואה והן מאחר שבמקומות כמו איטליה או גרמניה נשללה מהם החירות להיהפך לדוקטור לרפואה. הם יכולים היו לשמש רק כמגיסטרים רפואיים (תואר שולי יותר, שעיקרו היה על פי רוב – מי שעוסקים בפועל באופרציות רפואיות לפי הנחיות הרופאים שלא נהגו לקיים כל מגע עם גופיהם של חולים). מלבד הקירבה המצלולית בין מאגיסטר ובין מאגיקון – יש להניח כי דמיונם המיתי של הבריות באותן תקופות היה קל לייחס לאותם רופאי מגיפות, הנכנסים למוקדי תמותה ויוצאים בחיים, איזו תכונה מאגית או זיקה לתבונה שאינה אנושית: חנוך, תחות, הרמס טריסמגיסטוס, עזרא הסופר, אסקלפיוס – המתלכדים באדם העוטה מסיכת צפור ונכון להיכנס אל תוך לב המאפליה ולצאת משם בחיים. אולי אני מפליג, אבל נדמה לי שיותר מאשר יכולת להיסמך על הרפואה הרציונלית שנודעה באותם ימים, היו שביקשו למצוא בדמותו של רופא המגיפה התגלמות של מאגיקון בעל ידע אזוטרי, המסוגל להניס את מלאך המוות; לרדת אל התופת ולעלות ממנהּ, לא רק בכוח תעוזתו, אלא גם משום שהוא נושא ידע סודי. לשם ביסוס דבריי, אציין שבכתבי ר' חיים ויטאל, אליבא דהאר"י (שחי רוב שנותיו במצרים) מובא בספר שער הייחודים צורת קמע להצלה ממגיפה שמקורהּ בכתבי ר' אלעזר מוורמס, וכן עשה בו שימוש ר' אליהו לואנץ (1636-1564), בעל-השם מוורמס (ראשית המאה השבע עשרה), ובה כדמות אדם בעל-ראש צפור.  זאת ועוד,  יש לציין כי סמלהּ של הקהילה הפורטוגזית שנוסדה והתבססה מאוד באותה מאה באמסטרדם, עליה נמנה יצחק פסואה, שהוזכר, היה הפניקס, עוף החול (או: ציפור האש), רמז לתחייתו של העם היהודי ולהתחדשותו הנצחית, הרחק ממרתפי האינקוויזיציה.

*

*

*

    התחנה הבא, בצל אינקוויזיציה אחרת, היא החברה הסובייטית-סטאליניסטית של שנות השלושים של המאה העשרים. המשורר היהודי חיים לנסקי (1943-1905),  שנעצר לימים באחד "הטיהורים הגדולים", הובל לגולאג  ושם מצא את מותו, כלל במכתב מכלאו בסיביר (י"ב באב תרצ"ז, 1937) למשורר יעקב פיכמן  (1958-1881) בפלסטינה המנדטורית פואמה בחרוזים בשם מעשה בעגור (חתומה ה' באב תרצ"ז), שנדפסה לראשונה בעברית באיחור  גדול בגיליון 170-169 של כתב העת מולד (תשרי תשכ"ג/ ספטמבר 1962). בפואמה שלו תיאר לנסקי באופן אלגורי את היהודי כעגור שהתעופף מגדות פישון (מהנהרות האגדתיים היוצאים מעדן) השולט בשבעים לשון, בחכמות כולן ובכל מין תבונה, שבכל מקום נהגו לפנות אליו ולבקש "כְּבוֹד מוֹרֵנוּ הָעָגוּר / נָא אֶלֵינוּ בּוֹא לָגוּר" ואולם רוב חכמתו והכבוד שחלקו לו לא הועילו לו עת פרצו מגיפות או שריפות גדולות עת הואשם ונרדף על לא עוול בכפו:  "מַגֶפָה כִּי תְּהִי בָאָרֶץ, / אוֹ שְׂרֵפָה כִּי תִּפְרֹץ פָּרֶץ / 'זֶה אָרַג נִכְלֵי קוּרָיו / הֶעָגוּר וַעֲגוּרָיו'.  בהמשך לא חסך לנסקי מקוראו תיאורי כליאה, עינוי והשמה בסד, באופן השוזר את גורלם ההיסטורי של היהודים הנרדפים בכל הדורות עם גורלו האישי.  הפואמה נחתמת בהופעתו של "עגור נצחי", עוף גדול הקורא את כל "הבנים" (העגורים) לשום אל גדות פישון (ארץ ישראל) ואל קינם הראשון ושם "שוּב תִּצְמַח נוֹצַת כְּנַפְכֶם / שׁוּב תִּגְדַּל דִיצַת לִבְּכֶם / שְׁאָר שִׁשִׁים לָשׁוֹן וָתֵשָע / אָז תֹּאמַרְנָה: "תִּתְחַדֵשוּ!" / יוֹם וָלַיְלָה קוֹל שָׂשׂוֹן / לֹא יָמוּשׁ מִגְדוֹת פִּישׁוֹן" [שם, עמ' 383-379]. כלומר, לנסקי באחריתו ראה בחידוש פני היהדות בארץ ישראל ובחידוש הכתיבה בעברית את תעודתו של העם היהודי בדורו, כלומר התנער לגמרי מהקומוניזם הסובייטי ופנה לציונות. את האליגוריה כאן ניתן לראות כסוג של אזוטריזם פוליטי, שבו הכותב מרמז רק על התנערותו המוחלטת מהקומוניזם של זמנו; הוא הצליח להיוותר בחיים שש שנים נוספות והמכתב ובו כלול השיר מצא את דרכו לפלסטינה (ארץ ישראל). כמובן, שדמותו של העגור המיתי השולט בכל מדע, לשון ורז מתכתבת שוב עם שושלת האיביסים שהובאה כאן.  

     אחרון חביב לפי שעה, הוא אמן הג'ז האוונגרדי האפרו-אמריקני, Sun Ra (1993-1914, נולד בשם: הרמן בלאונט), שאימץ את שמו של שם השמש המצרי, רַע, שגילומו הנפוץ ביותר הוא כאדם בעל ראש של בז. Sun Ra טען שבין השנים 1937-1936 זכה, בעיצומה של תפילה, להתגלות אור שהקיף אותו ונכנס אל תוכו. אזיי חלה בו טרנספורמציה, יישותו הפכה לחלק מהאור. הוא שוגר ממקומו הארצי ונחת בכוכב שבתאי. תושבי הכוכב דיברו איתו באמצעות מוסיקה. לכל אחד מהם היתה אנטנה על אוזנו. הם גילו לו שעליו לעזוב את הקולג' ולהשתקע במוסיקה. הם הזהירו מפני כך שכדור הארץ עומד בפני כאוס פוליטי שלא נודע שכמותו וטענו כי ייעודו של בלאונט הצעיר הוא להעביר דרך המוסיקה (שפת התבונה הקוסמית, מסתבר), את המסר המתאים לבני האנוש, גם אם לא כולם יבינו אותו. תחושת הייעוד של בלאונט הביאה אותו לשנות את שמו ולהתמסר למוסיקה שלו, ולטעון באופן די עקבי שהוא עצמו או המוסיקה שהוא יוצר מגלמת תבונה חייזרית נעלה, עם מסר לתושבי כדור הארץ באשר הִנם. במידה רבה מזכירה מאוד חריגותו של Sun Ra  והמיתוס שהעניק לעצמו או שהוענק לו על מנת למלא את חייו בייעוד חוזרת לעצם המיתוס הפותח את ההרמטיקה; הנה הוא בתרגומי:

*

בעת אחת, כאשר מחשבה ניעורה בי אודות הנמצאים, וכוח מחשבתי פרץ והתעלה וחושיי הגופניים רוסנו והתמעטה שליטתם, כגון מי ששקוע בשינה לאחר סעודה דשנה או לאות של הגוף, יישות עצומת מימדים, בלתי מוגבלת במידתהּ נדמתה להופיע בפניי, קראה בשמי, ושאלתני: 'מה ברצונך לשמוע ולראות; מה ברצונך ללמוד ולידע מתוך הבנתך- שלך?' 'מי אתה?' שאלתי. 'אני פּוֹיְמַנְדֶר', אמר, 'ההכרה (=המחשבה) של האלוהות; אני יודע מה רצונך, ואני אהיה עמך בכל מקום'. עניתי 'אני רוצה ללמוד אודות היישים, להבין את טבעם ולדעת את אלהים. מה מאוד מתאווה אני לשמוע!' אמרתי.

תוך כדי דבריי, הוא שינה את הופעתו, וכהרף עין הכל נפתח לפני. ראיתי חיזיון שאין לו גבול שבו הכול היה אור צלול ומלא הוד, וכאשר צפיתי במראה למדתי לאהוב את שראיתי. מיד אחר כך, הופיעה אפילה, באופן נפרד, והפיצה פחד ועגמומיות- התפתלה רוחשת, עד שנדמתה לי כנחש. אזי השתנתה החשכה להיות משהו בעל טבע מימי, סוער לאין ערוך ומעשן כמו אש. הוא הוציא מקרבו נהמה, ולאחר מכן זעקה נוקבת כאילו רחש של אש הנובע מתוכו. ברם, מתוך האש […] דבר-אלהים התעלה מעל היישות המימית, ושלהבת בלתי מהוסה זינקה מעל הטבע המימי למרומים מעל […] פֹויֶמַנְדֶר אמר לי: 'האם הבינות מה פשר החיזיון?' 'אני עוד אלמד להבין' השבתי לו. 'אני הוא האור בו חזית, מחשבה, אלהיךָ' הוא אמר, 'אשר היה קיים, טרם היה בעל הטבע המימי שהופיע מתוך החשכה; הדבור שופע-האור אשר בא מתוך המחשבה – הוא בן האל'. 'המשך' אמרתי.

'זה מה ששומא עליך לדעת; כל שאתה שומע ורואה הוא דבר-האל, אבל ההכרה (=המחשבה) היא האל האב; הם אינם נפרדים אחד מן השני, שכן איחודם הוא חיים'. 'אני מודה לך' אמרתי לו.

 'הבן את האור, ואז, שא אותו בליבך.'

לאחר שאמר את המלים האלה, הוא התבונן בפניי עת כה ארוכה עד שהתחלתי לרעוד בשל התגלותו. אולם, כאשר זקף את ראשו, ראיתי בהכרתי את שפע-אורם של כוחות אין-מספר ויקוּם (=קוסמוס) חסר גבולות …

[מתוך הדיאלוג 'פוֹיֶמַנְדֶר' (=פּוֹיְמַנְדְרֶס), ראשית הקורפוס הרמטיקום (המאות הראשונות לספירה), נדפס:  Brain P. Copenhaver, Hermetica: The Greek Corpus Hermeticum and the Latin Ascelpius in a New English Translation, with notes and Introduction, pp.1-2, Cambridge 1992; תרגום עברי: שועי רז©]  

    האפיפניה של פוימנדר לעיניו של הרמס שליח האלים או אסקלפיוס הרופא ומחייה המתים אינה שונה מהותית מזאת שקבוצת ההוגים שהצגתי כולם ייחסו לעצמם – בדרגות שונות של הארה והתגלות או רוח-נבואית או סף-נבואית, שיוחסו להם או שייחסו לעצמם (הרמס/אסקלפיוס פוגש ענק יקומי ולנסקי – כותב על התגלות עגור נצחי ענק), כולם מתייחסים לזיקת האדם לתבונה הקוסמית ולכושר לרכוש אותה בן-לילה באמצעות התגלות. כולן חתומות בדמויות כמו-אנושיות הנושאות ראש של ציפור (איביס או בז), המתקשרות לאלים המצריים, תחות' (אל החכמה) ורע (אל השמש / האור). בכולן נישא חותמה של מסורת סודית הרמטית שנישאה דרך שלהי העת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד שלהי המאה העשרים. יושם אל לב, כי בעוד Sun Ra זיהה עצמו עם האל בעל ראש הבז הרי שעל אלבומו משנת 1979, God is More than Love can Ever Be ,הוא הציב על העטיפה דיוקן כפול של תחות בעל דמות האיביס.

*

כברכת אבותיי ואמהותיי הפולינזים, אני מאחל לכל חברותיי וחברי לרגל חג האביב: Mata Ki Te Rangi ובעברית: עיניים צופיות לשמים!

*

*

בתמונות:  פרננדו פסואה משוטט עם אדם לא ידוע בשכונת שיאדו בליסבון, שנות השלושים של המאה העשרים, צלם לא ידוע ; האל המצרי תחות בעל ראש האיביס; פרט מתוך הגדת ראשי הציפורים; קמע נגד מגיפות המובא בשער הייחודים; רופא מגיפות; הפניקס, סמלהּ של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה (פרט מתוך הגדת אמסטרדם 1712).         

Read Full Post »

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי

*

על המשורר והארכיטקט הקטלוני, ז'ואן מרגריט (2021-1938), שנפטר לפני כשבועיים, כתבתי במספר הזדמנויות בעבר. פעם בעת ביקורו בארץ בספטמבר 2008, ממש בחודש בו התחלתי לכתוב את האתר. אחר כך, עם השנים, הובאו במספר הזדמנויות ברשימותיי מובאות משיריו, כמי ששורות-שיריו נעשו בעולמי בנות-בית. וכן הזכרתי מספריו בעברית בשתי רשימות שכללו את הספרים הטובים ביותר שקראתי בעברית בין 2009-2000, ואחר כך בין 2012-2010.  מרגריט, שאת שירתו הכרתי, באמצעות תרגומיו של חברו ומתרגמו, המשורר שלמה אַבַיּוּ, הפך עבורי למופת של כתיבת שירה, השמה בראש מעייניה את קיומו של האדם ואת ארעיותו ביקום. מרגריט הוא משורר ריאלי מאוד. הוא אינו מוצא מבטחו בסמלים או במטאפורות יוצאות דופן וגם לא בריאליזם פנטסטי, לא בגאולה דתית ולא באוטופיה חילונית. שיריו נתונים בחיים – בהתמודדויות שהם מחייבים; המאבק הלאו-פשוט לשמור על עצמך ראוי לשם אדם, וזאת מבלי להכביר על עצמו שבחים או להכתיר עצמו כבעל מידות תרומיות (Virtue) או כנושא נס הצדק. חתימת המתים, אלו שאבדו לו, עם הימים, נוכחת בשירתו. במיוחד זיכרונהּ של ביתו ז'ואנה, שהיתה בעלת פיגור שכלי, ונפטרה בדמי ימיה. ברבות הימים ניכרו בו הגעגועים באהבתו אותה.  לעומת זאת, אין בשיריו נוכחות מטאפיסית: לא ישוע, לא אלוהי הדאיסטים; רק טבע-ארצי ובעלי חיים (מהם אנושיים), בניינים, מרחבים וחללים (אלו קשורים כנראה לראיית עולמו כארכיטקט). ובכל זאת, מלים כמו נפש בהוראת: נפש נצחית, נוכחת מדי פעם בשירתו, לא כעזבונהּ של שירה מיסטית או דתית, אלא כמהות שאולי כוללת את עצמוּתוֹ של אדם, את היסוד הבלתי-משתנה שבאני, המלווה אותו כל ימיו. במידה רבה כל אפשרויותיו של האדם נובעות מן העצמוּת הזאת, ממש כמו שכל היקום בנאופלטוניזם נובע מהאחד ומהווה התפשטות גשמית של ההיפוסטתזה הראשונה, השכל הכללי, הנאצלת מתוכו והולכת אל הנפש הכללית ואילך אל הטבע (הקוסמוס הפיסיקלי).  במובן זה בלבד (הנפש) דומני כי מרגריט קלט משהו מתורת הנפש האפלטונית והנאופלטונית. המחויבות לעשות את הטוב ואת היפה ובכך לרומם את הנפש, שלא תאבד בעולם החומר.  קרוב יותר לעולמם של הפריפטטים או הסטואיקנים או שפינוזה (האחרונים הרבו לדבר גם כן על המידה הטובה) – אין מרגריט מרבה לחרוג אל מהויות בלתי פיסיקליות ולא לתארן. אשר לפוליטיקה, עם שמרגריט היה משורר שכתב במודע ובכוונה קטאלנית, אין בשיריו קריאה פוליטית מפורשת, מלבד גינוי לכל דבר לאומני-טוטליטרי, המזכיר את הדיקטטורה של גנרליסימו פרנקו, שהתמשכה עד מלאת למרגריט 37, ולפיכך אין לתמוה על נוכחות ההתנגדות הזאת בשירתו. ניתן לראות בה פועל יוצא של היותו איש רוח אירופי, בן המחצית השניה של המאה העשרים, שעוד הספיק לחזות במוראות המשטרים הפשיסטיים והדיקטטוריים של אירופה.

דוגמא לא שכיחה לפניה מסוימת של מרגריט אל מטאפיסי שאינו כלל-ועיקר מטאפיסי הוא שיר שכתב לאחר ביקור ב"יד ושם", ככל-הנראה בסתיו 2008. הנה הוא לפניכם:

*

יד ושם, ירושלים

*

נִכְנַסְתִּי לָאַפֵלָה תַּחַת כִּפַּת עֲנָק

שֶׁבָּהּ כָּל אוֹרוֹת הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

רוֹטְטִים, כְּמוֹהֶם כִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה,

קוֹל בָּקַע, קוֹרֵא בְּלִי הַרְפּוֹת

אֶת רְשִׁימַת שְׁמוֹתֵיהֶם, תַּחֲנוּן

כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל.

הִרְהַרְתִּי בְּז'וֹאַָנָה. הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

שְׁרוּיִים תָּמִיד בְּאוֹתָה אֲפֵלָה

שֶׁבָּה זִכְרָם אוֹרוֹת, אוֹרוֹת דּוֹמְעִים.

זָקַנְתִּי דַּיִּי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

הֲקִימוֹתִי בִּנְיָנִים כִּקְרוֹנוֹת

שֶׁלָּהֶם שִׁלְדֵּי בַּרְזֶל, קְרוֹנוֹת אַדִּירִים

שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים יָשוּבוּ לִגְרֹר

אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַקֵּץ שֶׁחָזוּ.

שֶׁכֵּן כֻּלָּם רָאוּ אֶת הָאֱמֶת,

בָּרָק מְסַנְוֵר בְּשֶׁטֶף מַיִם זְדוֹנִיִים.

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי.

זָקַנְתִּי דַּיִֹי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

[ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מקטלאנית: שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמוד 46]

*

יש שתי תנועות גליות בשיר: אור וקול, הנעים במרחב האפל שתחת כיפת אולם הילדים. לפי שהתפשטות האור מהירה מהתפשטות הקול המחבר חש ב"אורות הילדים המתים" טרם שהוא חש בקולו של הקריין הקורא מבחר משמותיהם ללא הפוגה, כ"תחנון שכמוהו לא שמע שום אל". אכן אולם הילדים המדובר, "יד לילד", הוא כיפה חשוכה שרצופה אורות זעירים, שבאופן אדקווטי, עם השמעת השמות, משקפים את מספרם הבלתי-נתפס של הילדים היהודים שהומתו בין 1945-1939. האפיפניה הזאת, עם היותה צפויה, שהרי המשורר המבקר יכול היה לצפות למופע האור קולי הזה, נודעת השפעה נפשית. היא מעוררת את המשורר להיזכר. כאשר דווקא המלים, " תַּחֲנוּן כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל" מחזקים את האלגיה ודוחים את התאולוגי או המטאפיסי. תנועת נפשו של המשורר, כתגובה למחזה-הטבעי הניחת עליו, היא כעין אמנמנזיס אפלטוני, הִזכרוּת – ומושא הזכרון הראשוני העולה לנגד עיני-רוחו המתקשר עם זכרם של אותם ילדים שנרצחו, שלא האריכו ימים, הוא בתו ז'ואנה, שאותה הוא נאבק לקיים בזכרונו ובמעמקי נפשו. ההיזכרות בז'ואנה כ"אור דומע" נוסף באולם מוצף האורות והקול, מציב בעצם את המשורר כאחד הקולות/האורות, והוא מהרהר בז'ואנה ובגורלהּ כאחד הילדים האלו. אלו שראויים היו לחיות, ושפתיל חייהם קופד באופן אכזרי או אינדיפרנטי, על דרך הטבע האנושי, שאין אלא לשאת גם את מדוחיו ואת סיוטיו, הרשומים בין דפי ההיסטוריה.

מרגריט עומד באולם הילדים. בפנימו מזדהרת ז'ואנה כאחד האורות הדומעים. דווקא ההזדהות-ההתאחדות הזאת, של אור הנדלק בתוכו, הדומה לאחד האורות הסובבים – מייצרת בידול בינו ובין הילדים. הוא עצמו זקן, שבע-ימים; הוא ראה מוות ונחל יגון ואבל. מה עוד יכול הוא חוץ מלחוש באלֶגיוּת של חוסר הפשר של המוות, של הקטל ושל תעתוע החיים, שאינם מאירים פניהם לכל אחד. עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם, הוא חושב,  לא מפני הידרשוּת ליטול חלק בריטואל ההשתתפות ביגון – המצופה מן המבקר ב"יד ושם", אלא מפני שהוא חש בהתקוממות הפנימית כנגד היסטוריה אלימה וכנגד אדישותו של הטבע לחיים ולמוות. הוא מבקש ביגונו להטיל אור ולהשמיע קול כנגדן. אם ולטר בנימין תיאר את מלאך ההיסטוריה (לדבריו, על פי ציורו של פאול קליי, Anglus Novus שהיה תלוי בחדר העבודה שלו), המביט כל-כולו בעבר, והנה כל העבר האנושי מופיע בפניו, כ"שואה אחת ויחידה, העורמת בלי-הרף גלי-חורבות אלו על אלו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן עדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן, סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליה את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת." [ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", פיסקה ט, בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, בחירת הטקסטים ומבואות: יורגן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמוד 313], הרי שמרגריט מצידו אינו נזקק לאנגלולגיה (תורת-מלאכים), הוא רק קרוב מאוד לאותה חוויה מלאכית, ואולי אנושית לחלוטין, שהציע בנימין במיתוס שרקם. כל העבר האנושי וכל מאמצי הקידמה של האנושות, גם אותם מעגלים שבשמם פעל והקים בנינים ושלדי ברזל, נדמים למשורר פתאום כקרונות רכבת המסיעות את הילדים להשמדה. כל מאמצי התיעוש, העיוּר והטכנולוגיה המואצת, שאותה נושאת התרבות המערבית כהישג המודרני הגדול ביותר, נראות לו כמכוונות בסופו של דבר אל תלי-החורבות של השמדה-עצמית. האורות המייצגים את נשמות הילדים והקול הקורא את שמותיהם –  הבאים עליו מלמעלה מתחלפים במחזה של ברק-מכלה (אולי פצוץ אטומי) ורחש מים זדוניים, כעין צונאמי המתרגש על הערים. כיפת הענק ביד ושם אינה בית תפילה לכל העמים אלא לדידו של המשורר – מקום שבו חשים בהיסטוריה האנושית ובעתיד לקרות במלוא תחושות החידלון והפיכחון, כמעגל אלימות חסר-פשר המבשר את קץ האנושות. אבל מן האלימות הזאת נסוג המשורר, אל פנים נפשו. אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי אינה הצהרה על כך שמעתה יישא את זכר הביקור ב"יד ושם" בלבו, אלא התרחשות מופנמת הרבה יותר; הידיעה החד-משמעית, שעליו כאדם בכל זאת לעמול ולטרוח, על הניסיון להסיר את האלימות האנושית ואת מוראותיה, בכל מקום בו הוא נתקל בה.  אולם הילדים היצוק בנפשו של המשורר אינו מימזיס של האולם היד ושמי, אלא קודם לו. אולם ילדים כזה בנוי בנפשו של כל אדם החרד  לגורל האדם, לחיי ילדים ומסור לחיים עצמם.  הזיקנה והצורך לבכות את הילדים על מותם, אינם רק תגובה של ייאוש ונהי כלפי מעגלי-האלימות המתחדשים ואלו שיתחדשו גם מעבר לחייו של המשורר (אלו שהוא כבר לא ייראה, ואילו אנחנו החיים, ניאלץ לראות), אלא הצהרה המתקוממת כנגד האינרציה של הכוחנות והאלימות הפוליטית בקרב המין האנושי. בבחינת כל אדם עשוי להיעשות אדם הואיל והוא נושא אולם ילדים בתוכו. כל זמן שאולם כזה קיים בתוכו. עם כל האבל הגלום במשאו של כזה אולם שנושאת הנפש, אותו אדם לא ייצטרף לטבח ילדים או לאספסוף אלים שבא לעשות נקמות או סתם להחריב בשמו של כוח עודף, הון רב יותר, תפיסת עליונות מעוותת או בשם קידמה טכנולוגית. למשל, הייתי רוצה להאמין שבנפשו/ה של כל קורא/ות כאן בנוי אולם ילדים, שמתעורר (ניעור-לחיים), כל אימת שממשלה ישראלית מניחה תכנית חדשה לגירוש ילדי מהגרי-עבודה או כל אימת שמערכת הביטחון מתנכלת ללא-יהודים באיזו אמתלה של "צורך בטחוני". יש מאבק הניטש תמיד בין אלו המעוניינים בקיום כלל-אנושי העומד איתן לזכות החיים באשר הנם,  ובין אלו המעוניינים להפיק רווח מגלי-חורבות, מג'נוסייד ומתרבות של חורבות.

*

*  

ז'ואן מרגריט זכה בפרס סרוונטס, פרס ספרותי המוענק לסופרים שיצירתם מהווה תרומה יוצאת דופן לתרבות הספרדית, בשלהי 2019. לרגל זכייתו הדפיסה הוצאת קשב לשירה בראשית שנת 2020 את הספר עב-הכרס סירות מפרש בחורף, שקיבץ בתוכו את ספרי השירה הקודמים שתרגם שלמה אֲבָיּוּ משירתו לעברית (ארבעה במספר) יחד עם קובץ חדש. לרגל הוצאת הספר הגדול היה אמור ז'ואן מרגריט להגיע ארצה, ובשעתו גם התבשרתי על כך מראש על-ידי אֲבַיּוּ, אלא שאז פרץ הקוביד במלוא עוזו גם בקטלוניה וברחבי ספרד וגם כאן, החלו הסגרים והביקור ואירועיו בוטלו. לפני כשבועיים התחוור שהיתה זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. לבסוף, כיצד הייתי רוצה לזכור את ז'ואן מרגריט? כמשורר שיותר מששירתו חיזרה מעולם אחר מוסיקליות או אסתטיקה, היא עסקה באופן עיקבי ושיטתי בזיקה השוררת בין אתיקה וזיכרון, כאשר דווקא הזיכרונות שאינם מניחים לנו, הם שעומדים בבסיס הרצון להיטיב עם הזולת וליצור חיים אנושיים שראוי לחיות.

*

*

*

המלצה חמה על תערוכתו של אמן הצילום (והארכיטקט לשעבר), שרון רז, נֶאֱלָמִים, שתיפתח ביום חמישי 4.3.2021 בגלריה בית דרור בקיבוץ עינת. 

*

*

בתמונה למעלה:  ©Samuel Bak, Permanent Flight, Oil on Canvas 1991

Read Full Post »

חברים מקשיבים

*

במהלך השבועות האחרונים האזנתי במספר הזדמנויות לאלבומהּ החדש והמקווה של אמנית הקול ויקטוריה חנה (ייצא לחנויות ממש בקרוב). במיוחד מצאתי את עצמי מהופנט, מהלחן והביצוע שמעניקה ויקטוריה חנה לפסוק הלפני-אחרון בשיר השירים: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי  [שיר השירים ח', 13]. ברשימה זאת אנסה לעמוד על כמה פירושים שניתנו לפסוק זה, וגם על כמה הרהורים שעלו בי בעקבותיהם.

בעיניי, הפסוק שובר את המבנה היסודי של המגילה העומדת בבסיס הקשר המבוסס על הֶעלם וגילוי בין הדוֹד ובין השולמית (הקב"ה ושכינתו, עפ"י הפירוש המדרשי והקבלי הרווח), אהבה שאין לעורר עד שתחפץ, וגם כשבא חפצהּ דומה כאילו הדוד חולף על פני האהובה, יותר מאשר על-מנת להישאר עימהּ, כבן זוג של קבע, יותר נעדר מנמצא. בפסוק זה מוקד שיח ההעדר והגעגוע הופך להיות בין השולמית, היושבת בגנים, ובין החברים (היכן הם היו עד עתה?) המקשיבים מרחוק לקולהּ המבקש את הדוד. הם למדים ממנהּ על האהבה, על הציפיה הבלתי ממומשת, ועל הגעגוע המתמיד. הם אינם מלמדים אותה או מורים לה את אשר תעשה (זהו אינו סדר פטריארכלי במיוחד), אלא הם שותקים וקשובים לקולהּ ומתוך קולהּ, שהם מתאווים לשמוע, הם לומדים דבר-מה על האופן שבו יש לפנות לדוד השמיימי, וממילא על אהבת אלוהים.

יש לומר, המלה חבר הפכה עוד בימי הפרושים (בערך סביב 100 לפנה"ס) למסמלת מובהקת של תלמיד החכמים ובן תורה (ראו אמרה המיוחסת לר' יהושע בן פרחיה במסכת אבות: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות), ומכאן נספחה לעולמם של חכמי התקופה ככל הנראה מתוך פסוק זה בשיר השירים (חברים מקשיבים), עוד הרבה בטרם טען רבי עקיבה (נהרג בערך ב-135 לספ') כי שיר השירים הינו קודש קודשים (מסכת ידיים פרק ג'). כלומר, אם אמנם נלקחה המלה חבר על ידי תנאים אם בדורו של ר' עקיבה ואם קודם לכן (כך נראה לי) כמבטאים את מהותו של תלמיד החכמים מן האסכולה הפרושית, הרי שדומה כי הוא אינו עסוק בראש ובראשונה בדיבור כי אם בקשב. כך גם, אינו עסוק בלהגדיל עצמו או בגיוס תלמידים או השבת העם לדרך התורה, כי אם מגמתו הינה עבודה-פנימית כדי שיהא קשוב לכל אותם דברים הטבועים בהוויה המסוגלים לקרבו ולהביאו לידי קרבת ה' או עבר הדביקות המיטבית בו.

משהו מעין זה תואר לדידי לימים בספרו של הפוסק והמקובל הבגדאדי, ר' יוסף חיים (1909-1835), בספר שבת מלכתא, הנסב בעיקר על מעלת התורה ותלמודהּ, ושם הוא כותב:

*

והנה נמצא שבח ישראל הוא שכל מי שיגדלו יותר בתורה ובהשגת החכמה ויראת שמים יהיו בעיניהם קטנים ביותר, יען כי ע"י תוספת החכמה שנוסף להם יכירו בגדולתו יתברך יותר, וממילא יהיה להם שפלות וימצאו עצמם חסרים בעבודתו יותר. וכל מה שהאדם ישיג חכמה לדעת בגדולתו יתברך בזה ישיג ענווה ושפלות לעצמו, כי יבין שעדיין לא יצא ידי חובתו ממה שראוי לעשות בעבודתו יתברך שמו.

[יוסף חיים, ספר שבת מלכתא: דרושים לשבת כלה, הועתק לראשונה מעצם כתב ידו, עורך: ישועה בן דוד סאלם, פיסוק ומקורות: יוסף חיים מזרחי, ירושלים תשס"ז, עמוד כ"ד]

*

הגישה שמביא ר' יוסף חיים מנוגדת מכל וכל לתפיסה שבהּ רב נתפס כגאון, כמנהיג הדור, כ'ראש המדברים בכל מקום' (כך כינה אברהם אבן עזרא את רב סעדיה גאון שעמד בראש ישיבת סורא שבעראק כמאתיים שנה לפני-זמנו). שבחם של תלמידי החכמים היא דווקא תפיסתם העצמית כקטנים, חסרים, ושפלים; כמי שעדיין לא יצאו ידי חובתם. אנשים מסוג זה לא ינסו להיחזות בעצרות ענק, לא יצהירו על עצמם כמקובלים אלהיים ולא כמתקני-הרבים, אלא קודם-לכל ייצטיינו בעבודתם הפנימית להשיג חכמה, ודביקות, ולהוסיף נדבך על נדבך בעבודת אלוהים – הם לא ידאגוּ כלל לנראוּת שלהם או לתפיסתם כדמויות ציבוריות אלא בהתאם לתפיסת חברים מקשיבים יהיו עסוקים יותר בקשב מאשר בדיבור; לא אחוּזים בדיבור –  אופן שבו תיאר המקובל הקאטלוני, בן ראשית המאה השלוש-עשרה, ר' עזריאל מגירונה את דרכם של הנביאים (אולי אף של מקובלי דורו) – שאינם מסוגלים לכבוש את נבואתם (מוכרחים לאומרהּ), אלא כחברים מקשיבים, האחוזים בקשב, יוצאים לגנים ומתגרשים מן הערים (דרך בהּ נהגו לימים ר' משה קורדוברו ור' שלמה אלקבץ, ממקובלי צפת במאה השש-עשרה, וכן ר' אלעזר אזכרי, בן דורם) שמא בדרכם כשהם קשובים למראות, יבינו משהו או יתבוננו, ומתוך שהיו יוצאים להתבונן ולהאזין בדרך – נתגלו להם רזי תורה.

היציאה מן המקום, האקס-טריטוריאליות, הפכה עוד בחיבורו של המקובל ר' בחיי בן אשר, כד הקמח , למייצג מובהק של תלמידי החכמים, האומרים לראות בעולם הזה וכל אשר בו גלות ועניין טפל, ולכוון עצמם אל הדרך העולה בית אל, כלומר: להידבק באלוה; כארבעים שנה לפני דברי ר' בחיי השמיע הפילוסוף והמתרגם היהודי ר' יהודה בן שלמה באזניי בר-פלוגתא נוצרי את התפיסה לפיה ליהודים אין מדינה ולא אחיזה בעולם הפיסיקלי, לפי שמהותם נוטה אל המטאפיסי, ועל כך רוב-עניינם. אם יש להם טריטוריה – הריהי בקרבת אלוהים או בעולם הבא. קשה אפילו להתחיל ולהביע עד כמה דעות אלו, שנאמרו על-ידי בני תורה (ר' יהודה בן שלמה היה תלמידו של ר' מאיר הלוי אבולעפיה ראש ישיבת טולדו בעשורים הראשונים של המאה השלוש עשרה; ושימש אחר-כך כמתרגם של ספרות פילוסופית ערבית ללטינית בחצרו של פרידריך השני בנפולי בטרם חזר לטולדו; ר' בחיי בן אשר היה רב ודיין בברצלונה) רחוקות מדעות בעלי-התורה בימינו, העוסקים בנראוּת והישמעוּת ובדירבון הרבים לקבל את לקחם ולקבל את הוראותיהם ההלכתיות.

נשוב לחברים המקשיבים לקול השולמית, היושבת בגנים (השכינה). הנה מה שכתב עליה ועליהם ר' יוסף חיים הנזכר בביאורו על שיר השירים,  אבן שלמה:

*

היושבת בגנים … הנה בְּעִתָהּ עולה ומתקבלת התורה והתפלה של ישראל ע"י אמצעים הם המלאכים הממונים על זאת, אבל לעתיד לא יהיה ע"י אמצעיים כי-אם  השכינה תקבל התורה והתפלות של ישראל בלתי אמצעי וזה שכתוב היושבת בגנים היא אומה הישראלית היושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד תורה ולהתפלל הנה בְּעִתָהֹ חברים מקשיבים, רוצה-לומר, המלאכים שנקראים חברים על שם שאין בהם לא שנאה ולא קנאה הם מקשיבים לקבל התורה והתפלות שלכם, אבל כאשר תזכי לעתיד, אז לקולך השמיעיני, בלתי אמצעי.

[יוסף חיים, אבן שלמה: פירוש בדרך הפרד"ס על שיר השירים, מהדורה בתרא הועתקה לראשונה מעצם כת"י … וצורף אליה בסופו מהדורא קמא שנדפסה בחיי המחבר, עורך: הרב דוד יהודיוף, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשנ"ח, עמוד 178 (מתוך מהדורת הדפוס שראתה אור בחיי המחבר)]            

*

ר' יוסף חיים מסב לחלוטין את פשט הכתובים; אם הצגתי את משמע הפסוק קודם לכן כאילו חבריה של השולמית (השכינה) הם המאזינים לקולה ולומדים מתוכi כיצד יש לנהות לאלוהים, הרי כאן מוצע מהלך שונה לגמרי לפיו היושבת בגנים היא האומה הישראלית העוסקת בתורה ובתפילה, ואילו החברים הם המלאכים המקשיבים על-מנת לקבל ולהעלות מעלה את פירות התלמוד והתפילה. כך כעת, אבל לעתיד לבוא יעלו דברי התורה והתפילה לרצון בפני בוראם למישרין וללא מתווכים.

   ראוי לעמוד על כך שלדעת ר' יוסף חיים בפירושו זה –  ישראל ניכרים קודם כל בתפילתם ובתלמוד התורה שלהם. זוהי תפיסה רבנית קלאסית, הבאה מתוך תרבות בתי המדרשות וישיבות התורה – הרואה את תלמוד התורה והפצתהּ כערך עליון. עם זאת, לטעמי התקיימו באי-אילו מהדורות מקובלים ואנשי מוסר שבכל זאת עקרו מבית המדרש ומן הערים והיו מהלכים בשדות מתבוננים ומאזינים. הבאתי לעיל כמה ממקובלי צפת שנהגו כך, וכך גם סופר על ר' יוסף זונדל מסלנט, מקובל ליטאי, ממיסדי תנועת המוסר, שהיה נוהג להלך בשדות או לישב בטבע, וראה בכך עיקר גדול. יש להבדיל בין דרך זאת ובין תורת ההתבודדות הברסלבית, שהפכה לפופולרית בימינו. משום שהחבר המקשיב לא עוסק בלשפוך ליבו ולתנות צרותיו  בפני אבא (טאטע) שמיימי, אלא מנסה להקשיב לבת קולהּ של השכינה כפי שהיא מתגלה בפניו בעד הטבע הנראה לעין. כאמור, לא בחוויה של דיבור מדובר אלא בחוויה של הקשבה, ונסיון ללמוד דווקא מן הדרך ורחשיה, מה שעשוי לעורר בלב האוהב ובמחשבותיו את קרבת ה', בבחינת נהיה (לא כהתגשמוּת).

כמה שונה חוויה זו מחוויית 'ההתבודדות' אליבא דרבי נחמן, ניתן להבין מדברי הרמב"ם  (1204-1138) המייצג בדבריו הבאים הלקוחים מהלכות יסודי התורה  חוויה של התבוננות וקשב, המגיעה עדי התפעמות, אבל לא עדי שיג-ושיח מדומה עם אלוהים:

*

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ. מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי" (תהלים מ"ב, 3) וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיךָ מעשה אצבעותיךָ' ( תהלים ח', 4) 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם – כי תפקדנוּ' (תהלים ח', 5) …

[רמב"ם, משנה תורה: ספר המדע, מהדורת שבתי פרנקל, ירושלים תשס"א, הלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכה ב', עמוד ל"ח].  

 * 

הרמב"ם אמנם כותב 'יתבונן' (בעיניו ובשכלו). עם זאת, אין מרחק ניכר בין תפיסה זאת ובין תפיסת חברים מקשיבים שהצגתי לעיל. בשני המקרים –  האל אינו צורך פסיכולוגי של האדם גם אינו מען לקובלנות ולבקשות שהאדם מעתיר; האל, לתפיסה זו הוא בורא היקוּם ודווקא מתוך הטבע המסועף והמגוון (לתפיסת הרמב"ם— יצירת האל) עולה באדם פליאה על היותו מבין מעט-מזעיר מכל זה ובד-בבד נתקף הוא תחושת קטנוּת ואפסוּת מול שפעת התופעות ומגוונן, החכמה הטבועה בהן –  והעובדה שיסודם (לדעת הרמב"ם) בחכמת הבורא. גם כאן, כמו בין שיר השירים, המרחק בין הבורא לברואיו הוא בלתי-גשיר, ויש כאן כפל-פנים של נהיית הקירבה לחכמת הבורא, מחד גיסא (מתבטאת בפליאה) ; ובין עובדת הפער שלא ניתן אפילו למלל בין האלוהי ובין האנושי, מאידך גיסא (מתבטאת בחרדה).

   משהו מחוויית הגעגוע באמצעות ההקשבה מצוי גם באחד משיריו של המשורר הפורטוגזי רב- הזהויות, פרננדו פסואה(1935-1887),וכך הוא כותב:

*

בַּחֲלוֹם אֲנִי כְּבָר חָשׁ אֵיךְ בְּמוֹתִי

הַדֶּשֶׁא הוֹלֵךְ וְגָדֵל

וּכְמוֹ כַּלָּה הַרוֹאָה מִן הַנָּמַל אֵיךְ

הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת וּגְדֵלָה.  

*

זוּ הַמְּבִיאָה אֶת אֲרוּסָהּ, וְהִיא בּוֹכָה מֵעֶרְגָּה אֵלָיו

כִּי תֵּכֶף לִכְשֶׁיָּבוֹא,

תִגְוַע הַצִּפִּיָה הַמְּאֻשֶּׁרֶת לִרְאוֹתוֹ

וְהַצִפִּיָּה יָפָה

*

כָּך … אֵינִי יוֹדֵעַ .. אֵיךְ בְּמוֹתִי

הַדֶּשֶא …

*

אֳבָל מַה לְזֶּה וּלְמוֹתִי.

אֲנִי חָש בְּכָךְ וְאֵינִי יוֹדֵעַ …

*

גוֹוַעַת הַצִּפִּיָּה שֶׁיֵשׁ לָהּ לִרְאוֹתוֹ,

וְהֱיוֹתוֹ בִּרְשׁוּתָהּ הוּא אָבְדַן הַרָּצוֹן שֶׁיִהיֶה לְצִדָּהּ. 

 [פרננדו פסואה, 26.1.1917, הספינה עומדת לצאת, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופרנצ'סקו דה קושטה ריש, ערך, ניקד וצירף מבוא והערות: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2016, עמוד 490]

*

הציפיה לחיים אחרים או למוות היא מהגיונם של החיים. מי שמת ממילא כבר לא מצפה לדבר. פסואה חש כאילו כר הדשא יילך ויגדל אחר מותו –  הוא אף מצפה ונוהה לכך, כדרך שכלה הרואה את חתנהּ מגיע בספינה לקו החוף מצפה ומייחלת לבואו. הנהיה הזאת בעיני פסואה עדיפה היא על המימוש. העובדה שהחתן יגיע לחוף תגרע בהכרח מן הרציה והנהיה שהארוס יימצא לצדהּ. לדידו של פסואה –  הציפיה יפה מהתממשותהּ; מוטב לו להיות בשבי נהייתו המלנכולית למוות, כשם שמוטב לה לכלה להיות נתונה בגעגועיה לחתן הקרב ובא. נטיית הנפש הזאת היא המחוללת בפסואה שירה, היפה לו מהמוות עצמו; כשם שלכלה –  טובה הנהיה לבן הזוג מאשר נוכחותו על החוף לצדהּ והיותו ברשותהּ. גם בשירו זה פסואה יש שולמית וישנו דוֹד ועימם נמצא חבר (משורר מלנכולי) המקשיב לקול הגעגועים של העלמה –  מתוכו הוא למד. ואולי יפה לכאן גם פסוק החתימה של שיר השירים (הספרדים נוהגים לִשְׁנוֹת אחריו את הפסוק: היושבת בגנים) : בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים [שיר השירים ח', 14], כי הנהיה והצפִּיה יפות הן מהנכחתו בָּעולם,והדרך והגעגוע טובים הם מן התכלית.

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

אלבומהּ של ויקטוריה חנה יראה אור במהלך השבועות הקרובים ויושק במופע במועדון צוותא בתל-אביב ביום חמישי 11.5, 21:30 ובו תארח ויקטוריה חנה את שי צברי ואת אנסמבל "פּיּוט" של מכון בן צבי.

*

ראה אור גיליון חדש, רביעי במספר, של כתב העת הספרותי, פטל: סיפורים שהיו, בעריכת אביבית משמרי; הגיליון הנוכחי 'צלילים' הוא אסופת סיפורים, ממוארים ורשומות אישיות על קולות ורעשים. בין הכותבות והכותבים: יונתן הירשפלד, בני הנדל, אביבית משמרי, טלי עוקבי, ענת עינהר, גיא פרל ועוד. בגיליון מופיעה גם מסה קטנה שכתבתי: 'ההדהוד: על מוזיקה, עולם וזולת אצל ג'ים גרמוש וואלאס סטיבנס'. הגיליון יושק ביום חמישי, 27.4.2017, 20:00, בשיתוף חנות הספרים העצמאית 'המגדלור' בקפה Loveat הבימה (שדרות תרס"ט, 4) תל-אביב.  

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, דמויות, שמן על בד (שנת היצירה לא מצוינת).

Read Full Post »

אין שוֹכֵן בּלי מקוֹם

*

 על פי מסורת חז"ל נברא העולם בכ"ה אלול. ראש השנה אפוא אינו יום בריאת העולם, כי אם יום בריאת האדם (היום השישי).  התפילות המסורתיות והתקיעה בשופר בר"ה (=ראש השנה) מעלות על נס את מלכותו של הקב"ה בעולמוֹ. עם זאת, לפנים-מזה, הן חותרות, ככל שאני מבין אותן, להביא את האדם אל המודעות לפיה מבלעדי קבלתו על עצמו את מלכותו של הקב"ה בחיי תוֹדעתו (האופן שבו חווה האדם את העולם), אין הקב"ה נוכח בעולם כלל מבחינתו. כך או אחרת, בשורש-הדברים עומדת בחירתו של האדם לכונן את הכרתו באופן מסוים, בצורה מסוימת, לכיוון מסוים. יותר מאשר תקיעת השופר מעלה את התפילות כדי שיתקבלו ברצון (כפי שגרסו אחדים) או מבלבלת את השטן (כפי שגרסו אחרים), היא פשוט ביטוי לכינון חייו הפנימיים של האדם, באופן שבו יחוש כאילו הקול העולה מתוֹכוֹ, קול קיוּמוֹ, נשמע אי-בּזה. קול השופר מבטא את תקוות האדם, כי משהוּ בהֱיּוֹתוֹ, בדכיוֹ, בשברוֹן לבבוֹ, אכן נִשמָע היכן-שהוא, והטבע או העולם אינם רק אדישים, עיוורים, ומתנהלים (נוֹהג כמנהגם) בחוסר-רחמים, אלא סוף-דבר דבר הכּל נשמע;  צליל השופר מהדהד בפנימוֹ ובחוצותיו של אדם. כל הרעיון הזה של צפירות-זיכרון המושמעות בימים אחרים של השנה אינו אלא צל חיוור ופלסטי, של הכוונה שעמדה מאחורי תקיעת השופר (עוררות חיי ההכרה). זה כמעט מעורר חיוך, כי ר"ה נקרא במקורות חז"ל (וכך בתפילות החג) יום הזיכרון— ביטוי להנכחת אלוהים בהכרתו של אדם.

תימוכין למה שכתבתי כאן, אני מוצא בדברי ר' יהודה בן שמואל מרגנסבורג, הוא ר' יהודה החסיד (נפטר 1217 לספ'), דמות רבנית-היסטורית, ומכוננהּ האגדי של תנועה יהודית קטנה בגרמניה, שבשיאה מנתה אולי כמה עשרות או מאות בודדות של בני-תורה; תנועה שברבות הימים הכּתה גלים והשפעת כתביה הגיעוּ עד איטליה, צרפת, רוסיה, ספרד וצפון- אפריקה, ואחר-כך נודעה השפעתהּ גם בצפת (האר"י), פראג (ר' ישעיהו הלוי הורביץ, ר' יהודה ליוואי בן בצלאל), ברדיצ'ב (ר' לוי יצחק מברדיצ'ב), וילנה (ר' חיים מוולוז'ין)  ובע'דאד (ר' יוסף חיים).

וכך כתב ר' יהודה החסיד (או אחד מתלמידיו) בחיבור הנמצא בכתב יד יחיד אשר פורסם לראשונה על ידי פרופ' ישראל מ' תא-שמע (ז"ל) בשם קונטרס זכר עשה לנפלאותיו [בכתב העת קובץ על יד, י"ב (תשנ"ד)]; והודפס מחדש במהדורה עם בּאוּר בשם אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות על ידי יעקב ישראל סטל:

*

ודע, כי לא בשביל צורינו ברא העולם, ואם תאמר "השמים מכון שבתך" (מלכים א' ח' 39) ויש לומר, והלוא קודם בריאתם לא נצרך להם. ומה שנאמר "השמים כסאִי" (ישעיה ס"ו 1), לפי שברא המלאכים— יִחֵד להם מקום להתוועד; לפי שברא בני אדם אמר "הארץ הדום רגלי" (שם,שם). ולפי שברא אדם, ודעת האדם בחייהם, קראוּ את כּבוֹדוֹ 'שְׁכִינָה'.  אבל קודם שברא העולם – לא יתכן לקרֹא לכבודו 'שכינה', דאין שוכן בלי מקום, וקודם מקום לא יתכן שוכן.

[יהודה החסיד (מיוחס לו), קונטרס זכר עשה לנפלאותיו, עמוד 128; אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות, אות ו, עמ' ט"ז-י"ז]

*

  על פי ר' יהודה החסיד, האל לא ברא עולמו למען עצמו, כי אם למען ברואיו (כלל ברואיו, לא למען ישראל באופן מיוחד). לכל אחד מן הברואים המתוארים כאן: מלאכים (אמונתו של יהודה החסיד בקיומם נתמכת בכתבי אמוראי ארץ ישראל ובבל, שהדגישו את קיומם של המלאכים) ובני אדם— הוא יעד מקום. השמים— מקום שבו המלאכים מתוועדים. כלומר, מקום פעילותם של המלאכים, שלוחי האל, הוא האוויר השמיימי (מציאות עדינה ומופשטת למעלה מן המציאות החומרית). ואילו מקום פעילותם של בני האדם הנתונים בּגוּף ובחומר, הוא הארץ. אם המלאכים נתונים לחלוטין לריבונות אלוהית; המקום שבו בני האדם פוגשים את אלוהיהם היא דעת האדם (תודעה, הכּרה). בבחינה זאת, דעת האדם המכּירה בכבוד (נוכחות-אלוהים) היא 'שְׁכִינָה', רוצה לומר: מקום בו שוכן כְּבוֹד-אלוהים (איזה רושם, מקצת ייחודו). מכאן, כדי להטעים דבריו, משמיע ר' יהודה החסיד כי אלמלא נברא העולם כלל לא היתה שְׁכִינָה. האל במקרה זה היה קיים רק לעצמו. הוא לא היה שוכן בשום מקום. ולפיכך, אף בּריה לא היתה זוכרת אותו או מעלה אותו בדעתהּ, משום שלא היתה קיימת ; בריאת המלאכים (מתוארים בספר מלאכים לר' יהודה החסיד, כעושי דברו של הקב"ה; הם המוציאים והמביאים, הסרים לרצוֹנוֹ בלא בחירה חופשית) הביאה להנכחת אלוהים בהם; בריאת האדם, עִם שלא נועדה לצורכו של הבורא, הביאה לידי הנכחת האלוהי (רעיון מופשט וחסר ממשוּת) במציאוּת הארצית. אלמלא האדם ודעת האדם, לא היתה נודעת בארץ הנוכחות האלוהית כלל, והיתה נוֹתרת בקרב דרי-מעלה בלבד. יותר מכך, אם המלאכים חסרים את הבחירה האם לדעת את האל אם לאו (הם משוללי בחירה); האדם יכול לבחור שלא להנכיח את האל, ולא להכיר בו, ולראות את העולם כנתון לגזירה עיוורת או למלכותם של אלים רבים או לא להכיר בּריבונות כלשהי. דברים דומים השמיע ככלות כמה מאות שנים המקובל, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707), בספרו דרך ה'.  גם הרמח"ל הדגיש את הבריאה כרצונו של הבורא להשפיע את טובו על הנבראים (לא למען עצמו); את קיומם של המלאכים הוא אפיין כסרים למשמעת הבורא בלא-ערעור. היצור היחידי בעל חירות הבחירה לדידו הוא האדם. כך בספרו, מסילת ישרים (שער הקדושה), האדם שהשלים את מידותיו ושכלו, ומנכיח את האלוהות בתודעתו הינו גם כן כעין בית-מקדש, או מקום בו השכינה שוכנת. מדבריו משתמע, כי דווקא הישג זה הוא הדרך שיש לילך בהּ, קודם-כל, ולא כיבוש ארצות ובניין-מקדשים.  

אין הכרח אפוא בשיטה זו (אצל ר' יהודה החסיד) להאמין בה' או להאמין בקיום המלאכים. יש להנכיח את הבורא בדעת (לפנות לו מקום); הדברים האחרים נובעים משם, שכן המלאכים לדידו אינם אלא מערכת ביצועית מסועפת של הולכת הרצון האלוהי באווירו של עולם (היקום). עם זאת, נדמה לי כי חלוקה דבריו של ר' יהודה חסיד בין מלאכים ובני אדם רומזת לדברי אגדה שהוא ודאי הכירם המובאים במסכת ראש השנה מן תלמוד ירושלמי:

*

 תני רבי שמעון בן-יוחיי: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו. אמר רבי אבון: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש […]

[מתוך: תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק שני הלכה ד']  

*

מסתמא כי לדעת התנא ר' שמעון בן-יוחאי העולם העליון בנוי יסודות מנוגדים ומקוטבים (אש ומים), אף על פי כן, הם אינם מזיקים אלו את אלו וחיים בשלום. על פי רבי אבון: בכל אחד מן המלאכים מתקיים הקיטוב הזה, ואף על פי כן המרומים שורים בשלום. אפשר כי לכך כיוון ר' יהודה החסיד בכותבו לפי שברא המלאכים— יִחֵד להם מקום להתוועד. כלומר, העולם העליון שרוי בהרמוניה ובשלום, ולפיכך הוא כעין בית-ועד ואינו מקום של אלימות, היזק ומלחמות.  לפיכך, אפשר כי תפילת החובה היהודית בימות השנה וגם בראש השנה נחתמת בברכת שלום ובתומהּ אמירת "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", כלומר: דווקא העובדה שניתנה לאדם בחירה לבור את חייו (ברצונו מחריב וברצונו יוצר) היא סיבת האלימות, ההרס והמלחמות (האדם לפי תפיסה זו, אינו מאוזן והרמוני כמלאך, ולפיכך כלל בני האדם, יצורים דיסהרמוניים, מתדרדרים עד-מהירה להתנהגות אלימה והרסנית), ואף על פי כן הוא עשוי להנכיח בחייו גם את האיזון והשלום. וכך, במקום נוסף, אוסף פירושים לתורה שנאספו על ידי בנו ר' משה זלטמן, מובאים משם ר' יהודה החסיד הדברים הבאים, הממחישים אולי מה בכל זאת אפשר לעשות:

*

ומלתם את ערלת לבבכם וגו' (דברים י', 16-20),  כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים. מה עניין זה לכאן, וגם מה שייך שוחד להקב"ה, מי יכול לבוא אצלו, מה דבר הוא זה? אלא כך פירש ומלתם את ערלת לבבכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואינו אלוה של גזלנים  וחמסנים ושל מקבלי שוחד לאמר אפילו נעשה רעה הוא אלוה שלנו ויעזור לנו  מצרותינו, אינו מה שאתם סבורים, כי אף- על פי שהוא "אלהי האלהים ואדני האדונים אשר לא ישא פנים" וגם דיין צד "אשר לא יקח שוחד" ו"עושה משפט יתום ואלמנה", ודומה לו "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט צדקה בארץ כי השכל וידוע אותי.. כי אני ה' עושה חסד וגו' ( ירמיהו ט, 23)'. פי' (=פירוש) כי אני ה' לעושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

[משה זלטמן, פירושי התורה לר' יהודה החסיד, מהדורה י"ש לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 203-202]

*

אליבא דר' יהודה החסיד, יהודי הסובר כי הוא עשוי לנהוג שחיתות, לקבל שוחד, לגנוב ולרצוח (איסור הרצח הוא חד משמעי אצל ר' יהודה החסיד במקומות רבים), או לעשות רע אחר, ואף-על פי כן יציל אותו האלהים מרעתו, אינו אלא טועה. האל חפץ בעשיית חסד משפט וצדקה בארץ כולהּ, כלומר בקרב כל המין האנושי, ועל כן אם היהודי מבקש להתקרב אל האלוה. אדרבה, ינסה לגלות אחריות וינהג ביושר, בהגינות, ובמתינוּת עם הזולת (כל זולת), ויימנע מחברתם של מקבלי שוחד, גנבים ורוצחים.  הנהיה להשגת צדק חברתי, 'עשיית חסד משפט וצדקה בארץ' מתוארת כאן כתמצית המסר האלהי לאדם וכלוז זיקתו של הפרט לאלהות. אי אפשר אחרת. הדברים בזכות האתיקה שחייבת לשרור בין בני האדם דומה מאוד לדבריו המאוחרים-בזמן של הפילוסוף והאתיקן היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906): "הסדר האתי אינו הכנה לאלוהות אלא עצם הגישה אליה. כל השאר הזיוֹת" [עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2007, עמוד 166] . אם יש משהו שהכותבים רוצים היו לראות בו כ"יחוד יהודי", "יהדוּת" וכיו"ב, אינה דווקא התורשה הביולוגית, או ההשתייכות ההיסטורית לעם/ללאום היהודי, אלא הפגנת אחריות, ורצון כן בחיים של איזון ושלום  בין בני האדם בכל-עת; וממילא, דאגה לכל חלש, נרדף ומבקש מפלט ורצון להצילם מידי מבקשי נפשם. זהו, תנאי בסיסי, לכל תחושת השתייכות ל"ישראל". לפיכך יש להניח כי גם ר' יהודה החסיד וגם עמנואל לוינס היו רואים ברוצחי משפחת דוואבשה וברוצחהּ של שירה בנקי, בסוחרי הנשק ובמאמני הגרילות, בספקולנטים בנקאיים ובמנשלים בני-אדם מאדמותיהם ומבתיהם בכח זרוע— יהודים שיצאו מידי יהדוּתם, שאין להם חלק ונחלה בשכינת-האל, אלא הפכוּ עצמם מכוח אמונות מוטעות לסותריה ולפורעיה, ומכח כך נמצאו מחריבים את האנוֹשוּת, ומרחיקים את האידיאל שהציב ר' שמואל אבוהב (1694-1610), רבהּ של ונציה: "יבֹא שלום אשר אין קץ למעלותיו ואין סוף לדרכיו דרכי נעם וכל נתיבותיו אהבה ואחוה וריעות וחיבה יתירה, נכבדות מדובר בו בכל ספרי הקודש" [ר' שמואל אבוהב, ספר הזכרונות (1650), הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשע"ד, זכרון י' פרק חמישי, עמוד ער"ה].  

*

שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם. שנה שנתבשר בה על הטבת זכויותיהם ותנאי חייהם של פליטים ומהגרי עבודה ושל בני ובנות משפחותיהם; שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים. שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנת יצירה. שנת יושרה. שנת שלום. كلّ عام وانتم بخير. כתיבה וחתימה טובה.

*

*

לקריאה נוספת: בּראשית ופלאפל

בתמונה למעלה: Tomie Ohtake, Creation of the World, 0il on Canvas 1993 ©

Read Full Post »

ה- Big Band שבשוך ה-Big Bang

*

במדרש סדר רבא דבראשית, מדרש שככל הנראה נוצר בין שלהי התקופה ההליניסטית-ביזנטית ובין ראשית התפשטות האסלאם (בין המאה הרביעית למאה השמינית), מופיע הקטע החגיגי הבא, המציין את השלמת בריאת העולם כקונצרט של מוסיקלי של  שירה ושמחה יקומית מתפרצת. סוג של Big Band בשוך ה-Big Bang, בו נוטלים חלק כל הברואים יחדיו עם הבורא:

 *

בשביעי ישב הקדוש ברוך הוא על כּסא שִׂמחה והעביר לפניו שר של שׁמיִם בּשֹמחה גדולה שֹר של נהרות בּשׂמחה גדולה שֹר של הרים בּשׂמחה גדולה שֹר של גבעות בּשִׁמחה גדוֹלה שֹר של תהומות בּשֹמחה גדולה שֹר של מִדבַּרוֹת בּשׂמחה גדולה שר של חמה בּשֹמחה גדולה שר של לבנה בּשׂמחה גדולה שר של כִימָה בּשׂמחה גדולה שר של כְּסִיל בּשׂמחה גדולה שר של דשאים בּשׂמחה גדולה שר של גן עדן בּשׂמחה גדולה שר של גיהנם בּשׂמחה גדולה שר של אילנות בּשׂמחה גדולה שר של רמשים בּשֹמחה גדולה שר של חיות בּשׂמחה גדולה שר של בהמות בּשׂמחה גדולה שר של חגבים בּשׂמחה גדולה שר של עופות בּשׂמחה גדולה שר של מלאכים בּשׂמחה גדולה שר של רקיע בּשׂמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בּשׂמחה גדולה שר של חיות הקֹּדֶשׁ בּשׂמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בּשׂמחה גדולה שר של אופנים בּשׂמחה גדולה ושאר כל שר ושר נכבד, נורא ונערץ,  והיו כולם עומדים בּשׂמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו  בכל מיני קִלּוּס וכל מיני זמר, שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים: "יהי כבוד ה' לעולם" וכולם עונים אחריהם: "ישמח ה' במעשיו" והיה רקיע ערבות מלא שׂמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת  וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והוֹדאוֹת […] באותה שׁעה הביא הקדוש ברוך הוא שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שׁירה של כל שׂר ושׂר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שׁבת הוא לה' ושאר כל השׂרים הגדולים אומרים לה' הוא שׁבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקדוש ברוך הוא לשמים העליונים לשׂוּשׂ ולשׂמוח בשׂמחתה של שׁבת.

עשׂה הקדושׁ בּרוך הוא חנוּכּה שׁל שׁמים וארץ והכּל שׂמחים בּהּ ואף אדם הראשׁון שׂשׂ ושׂמח בּשׂמחתה שׁל שבּת . באותה שׁעה כּשׁראה אדם הראשׁוֹן שׁבחהּ שׁל שׁבּת יקר ורבוּתהּ שׁל שׁבּת , שׂמחתהּ וגדוּלתהּ של שׁבּת שהכּל שׂמחים בּהּ והיא היתה תהלה וראש כל השׂמחוֹת, מיד פתחו פיהם ואמר: מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה: לשׁבת אתה אומר מזמור? ולי מזמור שאני אלוה השׁבּת? עד שעמדה שׁבּת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה: "טוב להודות לה'" וכל סדרי בראשׁית השיבו: "ולזמר לשמךָ עליון".    

[סדר רבא דבראשית פסקה ט"ו, בתוך: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים עם מבואות הערות וציונים, ההדיר: שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים על ידי אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב וספר: ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמודים כ"ו- כ"ז]

*

כמה דברים על הפסקה הזאת:

[1].—יש משהו אקסטרווגנטי בתיאור חנוכתם של שמים וארץ, כתהלוכה מאנית-קרנבלית של השרים (המלאכים) הממונים על הברואים, החולפים בריקודים, שירים ורחשין, על פני מלכם ובוראם. עם זאת, הדרשן נמנע לחלוטין מן הכאוטי, אולי משום שלטעמו הבריאה עצמה היא הליכה מן הכאוטי (תוהו ובוהו) אל המוסדר וההייררכי (שבעת ימי בראשית), והלאו המילה היוונית קוסמוס, תרגומהּ: סדר. בסופו של דבר כבמשנת ראש השנה דומה כי כל באי עולם עוברים לפני בוראם כבנומירון (מיוונית: מסדר). השרים בבחינת זאת הם כשרי צבאות או כווסאלים העומדים בפני השליט הפיאודלי. כל אחד ואחד מהם ממונה על המון הצמיתים שנפלו בגורלו; עם זאת, נאמנותם היחידה נתונה למלך מלכי המלכים. הדבר היחיד שמפר את התמונה הצבאית הזו, היא הרפיטטיביות של השמחה הגדולה, שיש בהּ גם משום השׂגב וגם משום החגיגה [יש בה כמה מאפיינים המזכירים את תיאור שמחת בית השואבה בפרק החליל מתוך המשנה (מסכת סוכה)]. הם סרים למשמעת בוראם לא מפני שהוא כופה אותם ולא מפני שהוא עשוי להשיבם לתוהו ובוהו כהרף עין, לו רק יעלה ברצונו, אלא מפני שהם אכן שמחים בקיומם, ומליאים הכרת תודה על כך למי שבראם.

[2].__אם הייתי צריך להלחין את השׂמחה הזו, הרי קרוב לודאי שהשיר-זמר הזה היה נשמע כמו סוֹן קובּאני. שיר המולחן סביב חזרה רפיטטבית על טקסט קצר, שסביבו הולכים ומתעגלים, כעין ספירלה, טקסטים מתחלפים— וכך ארוג השיר בין הקבוע ובין הנע ומשתנה. זוהי שׂמחתו של כל משתתף ומשתתף המתוודע לראשונה למכלול כולו ולתפקידם של כל אחד מהמשתתפים האחרים. מפנים אחרות, כל החגיגה הזו נדמית כתזמורת הניאותה להוראת המנצח הנותן לכל אחד מן הסולנים להשמיע קטע משלו, וכל אחד ואחת (שימו לב, השבת היא השֹרה היחידה) שהיה עד כה מודע רק לנגינתו הוא, הופך להיות מודע לשלם הקוסמי, הגדול מסך חלקיו, ולגאונותו של הקומפוזיטור-המנצח על יצירתו. השבת על כסא כבודהּ היא ככל הנראה בתפקיד הסולנית הראשית של התזמורת או של הזמרת הראשית. הכוכבת של הערב.

*

*

[3]. —והאדם? האדם כאן הוא דו-פרצופין (זכר ונקבה מחוברים) כמתואר בספר בראשית פרק א' ולא כתיאור הבריאה בפרק ב' (חוה נבראת מצלעו של אדם), וכפי המתואר במדרש האמוראי הקדום בראשית רבה (נערך בקצרין בשלהי הרביעית לספ'). עדות לכך: כּשׁראה אדם הראשׁוֹן […]מיד פתחו פיהם ואמר […] כלומר, לתפישׂת הדרשן, אדם הראשון היה אדם וחוה כאחד בטרם הופרדו, והיה גם זכר וגם נקבה. תפישׂה זו מופיעה מאוחר יותר גם בפירושו לתורה של המקובל בן המאה השלוש עשרה ר' מנחם מרקנאטי (איטליה); אולם, בהשפעת הספרוּת הזהרית, הלך מיתוס זה והתמעט עד אשר תיארו חלק מן המקובלים הספרדים , במיוחד בעקבות גירוש ספרד (למשל, ר' מאיר אבן גבאי), את הנשי לא כחלק מעולם האלוהות, אלא כמציאות נפרדת הימנה, שהחיבור היחיד שיש להּ לאלוהות היא דרך בן-הזוג, הזכר אשר לו לבדו ישנה גישה ישירה אל האלוהות. תפישׂה זו זרה כמובן לתפישׂת ספר בראשית, ולתפישׂת בעלי המדרש, וכפי שראינו אף לא כל המקובלים קיבלו את ההפרדה כשרירה, והמשיכו לראות במהותו העליונה של האדם הראשון, מהות זכרית-ונקבית שננסרה, שייצוגיה הארציים הם הזכר והנקבה (המגדרים הידועים לנו).

הדבר מודגש ביותר במדרש לעיל, שבו גם השבת היא יישות נשית וכן גם האדם הראשון לשיעורין (מחציתו), ובעצם שגם אותו אדם ראשון ששהה עם הקדוש ברוך הוא, בשעה שחגג את חנוכת שמים והארץ, לא היה גבר, אלא היה גבר ואישה חבורים יחדיו, מבלי שכיסו את ראשו, או דחקוהו לעזרת הנשים או לדיוטה אחורית; מבלי שמישהו אמר לה שזה אינו מקום הראוי להּ, וניסה להסוֹת את דבריה, או לומר שאינה כשירה לעדוּת.

[4].— כמו בכל שׂמחה משפחתית או באופרת-סבון ראויה לשמהּ (המיתוסים היו בבחינות רבות, אופרות הסבון של הזמן העתיק) נכנסת במערכה השניה האינטריגה האומרת לקלקל את השֹמחה וההרמוניה. הקינאה וצרות העין תופסות כאן את קידמת הבמה. הגורם לה כלל אינו האדם. זוהי קנאת הבורא בשבּת על שהאדם (בקולו הגברי-הנשי) מייחד לה מזמור. הוא מייד מתכעס (אחרי הכל הוא אל קנא) ושואל בחומרה את האדם: להּ אתה מייחד מזמור,  והלא אני בורא השבּת?  [כמו סולנית בקונצרט שכאשר מגישים לה זר פרחים קופץ הקומפוזיטור ונוזף: אבל אני הלחנתי את המוסיקה היפה הזאת!]. על כל פנים, השבּת מרגישה שהשׂמחה המשפחתית בדרך להתקלקל, שכן בעל השֹמחה עומד לאבד את עשתונותיו. ועל-כן היא קמה מכסאהּ ונופלת על פניה לפני האל, למען יובהר כי לו לבדו ראוי לזמר ולהודות, וכי נאמנות כולם נתונה לו בלבד. האקט הזה מדגיש את האגוצנטריות האלוהית. חוסר היכולת של הבורא להינות מכך שהאדם שר את תהלת השבּת. חוסר היכולת שלו להתחלק בתהילה; להבין כי האדם יכול להלל ולשבח גם ברואים אחרים. הוא מוכרח שהאדם הראשון ישיר לו. רק לו. שכל הברואים ייתמקדו רק בו ובו בלבד. אם השבּת מוצגת כבת זוגו (שׂרתו) של הקב"ה. היא נאלצת לשחות מלוא-קומתהּ ארצה, לבייש את עצמה בציבור, לתת דוגמא למשמעת האדוקה שבה יש לרָצות, כדי להפיס את כעסו של בן זוגהּ (מקבילה דומה נמצאת במדרש משלי שנערך כנראה בין המאות השמינית והתשיעית ושם השכינה היא שמשתטחת לפני הקב"ה). יכול להיות, שכל מעשי בראשית ממשיכים לשיר. אבל שירתם כבר חפה משמחה טהורה; עתה נוספה אליה גם האימה, הפחד, הדין— הצורך לרצות את הבורא הטוטליטָר. בכל אופן כאן הקטע מסתיים, והחגיגה נגמרת, וגם לי קצת מחניק פתע בגרון.

[5].— ואולי כל המדרש הזה, הוא רק מענה לתפישׂת החטא הקדמון. שכן כאן, לא האדם (על פרצופו הגברי והנשי) הוא החוטא. אבל יש בורא שבעיצומהּ של שעתו הגדולה, חנוכת שמים וארץ, מגלה בעצמו לראשונה רגשות כמו קנאה, צרוּת עין, אי יכולת להתחלק בתהילה, צורך אגוצנטרי בכך שיהללוהו בכל פּה ולשון. זהו אל שלעצמת קנאתו, כך נראה, השבּת עוד תצטרך ליפול על פניה באין ספור הזדמנויות; והאדם עצמו ייצטרך לעמול ולעבוד על מנת לפייס את זעמו. זה אלוה שבודאי לא ירשה לאדם להשתמש בגנו לאורך ימים. שהריי לא יעלה על הדעת שהאדם יעלה על דעתו דברים נוספים מלבד אלהיו, הבורא הנשגב. חתימת הבריאה אפוא מגלה לאל את כוחו העודף על ברואיו, זה שמעולם לא התכוון להשתמש בו אלא לטובת כלל ברואיו, ופתאום הוא מגלה כמה קל להפעיל את כוחו הבלתי מוגבל כדי שייראו מפניו ויקיימו את דברו ואת דברו בלבד. היאך כל אחד מהברואים, ייפול על פניו, או ינעים בקולו רק כדי להבטיח שלא תתעורר בו קנאה ולא כעס. מה שבטוח, אחרי סצנת הכעס האלוהית הזאת, כלל המוזמנים לחנוכת שמים וארץ הלכו לחפש איפה צריך להשאיר מתנה תוך נכונות מליאה להותיר במעטפה סכום גדול העיקר לא לעצבן את בעל הבית. כולם שרים ומזמרים, בעין דומעת ובגרון כואב, כי הבינו שאין ארוחות חינם. והלאוֹ שׂמחה— כשהיא נופלת ממרום חירויותיה, הופכת לשִֹמחה כּבוּשׁה וחמוּצה.

אפשר כך  מגשר הדרשן בין האל הבורא את עולמו ורואה כי טוב מאוד (בראשית פרק א'), ובין האל המגרש קצת אחר כך את האדם מגן עדן, וכעבור פרקים אחדים מוחה בחמת זעם של מבול את בעלי החיים ואת האדם כמעט עד תום, ובקושי מותיר מהם שריד ופליט (פרשות בראשית ונח). זה אל שאמר "ויכולו" ואז גילה שאינו  יודע מה לעשות בכח העודף שלו, שבכל זאת, נשאר לו ממנו ככלות היצירה- יותר מדיי.

[6].—יש כל כך הרבה שינים (שׁ) וסינים (שׂ) בפסקה (למעשה שתיים) המובאת למעלה, עד שאפשר לדמות את הדרשׁן, הולך יחידי ברחובה של עיר, מוחו הוגה את התמונות שאחר כך העלה בפני קהל שומעיו, ופיו שׁורק לעצמו כל הדרך כּוּלהּ.

*

*

מופע חדש של היוצרת ואמנית הקול ויקטוריה חנה, אלף בית, לקראת צאתו של אלבום חדש שלה, כולו לחנים מקוריים של חנה לטקסטים עבריים מקודשים, מתוך ספר יצירה, שיר השירים, ספר הזהר וסידור התפילה. המופע מציג את אמנות הקול והשפה הווירטואוזית הייחודית לחנה, והוא הופק על ידי תמיר מוסקט, ירדן ארז ונורי יעקובי. 

ויקטוריה חנה-קונספט ושירה, אסף שתיל—-פסנתר, גיורי פוליטי-כלי הקשה סמפלר אקורדאון

מוצאי שבת הקרובה, 25.10.2014,המזקקה, רח' שושן 3, ירושלים, 21:00.  

*

בתמונה למעלה: Hans Hofmann, The Golden Wall, Oil on Canvas 1961©

Read Full Post »

וֶרְטִיגוֹ בונציה

*

1

 *

רציתי לכתוב על סחרחורת של וו.ג. זבאלד (2001-1944), אולם יש בו קטע אחד המאפיל בעיניי על כל יתר הופעת הבכורה הספרותית הזו (ראה אור לראשונה בשנת 1990) ועל כן, מטבע הדברים, אתמקד בו. לפני שאגש לקריאה, יש להקדים את התייחסותו המאוחרת של זבאלד לחווית הסחרחורת, בספרו השני, המהגרים:

*

העלאת זכרונות,הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב מטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים

[וו.ג. זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, הוצאת כתר: ירושלים 2002, עמ' 139]

*

חוויית ההעלאת הזכרונות, קרי: ההיזכרות, היא חוויית סחרחורת עזה, פצעי רפאים וכאבי פנטום השבים לרחוש ולבעבע בתודעת הנזכר; אדם לא בהכרח רוצה לזכור, עתים הוא חווה דווקא את ברכת הנשיה— שקט ששב לשרור בחיים הפנימיים; התקווה שמעתה יתנהל הזמן לינארית-תימטית ללא קוים שבורים ועקומים, זבי דמים, שדומה שכל פיתול ופיתול בהם גובה משהו מן הנפש, כמו זבוב עיקש הדבק לבשרו של חמור זקן, טורד מנוחתו ואיננו מניח.

ובכל זאת חוויית המספר של זבאלד היא בראש ובראשונה חוויה של היזכרות. הוא בוחר לדובב נופים, תחנות רכבת, ממצאים חומריים, יצירות אמנות, להקות ועדרים של בעלי חיים; החוויה היסודית ביותר בכתביו היא הנדודים בתוך הנוף ואל תוך הנוף, אך לא כמי שמתבונן אחור ומגולל איטי ומדוד את סיפור העבר של הנוף בו הוא פוסע, אלא כמי שעומד על סף התהום, על ראש המגדל, ראשו מסוחרר, והוא צריך לבור לו דרך. זוהי שעה שבה המספר עצמו שוב אינו יודע האם הוא מעוניין להיוותר בראש המגדל או ללכת שבי אחר הלחש הנוגה העולה מן התהום. עם יש משהו המאחד בין אמברוז אדלוורת, ז'ק אוסטרליץ, ווו.ג. זבאלד, היא דמות הרפאים שלהם; נוודים שהכרתם נמצאת אי-שם בתווך שבין המבט המרוחק הידעני מראש המגדל, ובין הנהיה ללכת מעבר לזה, אל חוויית התהום.

אני נזכר בהקואין אקאקו, מורה זן בן המאה השבע עשרה, שעל פי המסופר נהג לסחרר את ראשי תלמידיו על ראש הר גבוה נוכח התהום ולהותירם שם,על סף התהום ועל סף ההארה; חווים את המרחק הדק (אם קיים) בין ההארה ובין המיתה, הנפילה, הריסוק. לא יכול שלא להרהר נוכח-כך בגורלו של זבאלד ובמיתתו בתאונת דרכים, כאילו הסחרחורת של ההיזכרות המכילה גם את ההיפקחות אל התהום, הורתה מראש את דרכו.  שומר הזיכרון התרבותי, העומד על משמרתו בראש המגדל, הוא גם העשוי יותר ליפול ולהתרסק, בוודאי ממי שבוחר להוליך את חייו באפלת העיר שאין לה מרחב ולא מקום, ואין בה אלא רחובות ומוסדות, נתונים לפני עיניו.

*

2

 *

   בליל 31 באוטובר (ליל כל הקדושים) 1980 לן וו.ג. זבאלד בונציה; בקטע הקודם לקטע שאביא מייד הוא מספר כיצד הוא קורא ביומנו של ג'קומו קזנובה, המאהב הגדול, שהיה כלוא בונציה ללא משפט ובלא מועד שחרור עד לבריחתו, שכפי שמסתבר לזבאלד תוכננה לשלהי אוקטובר או לראשית נובמבר, על פי תחשיב ניבויי שערך קזנובה בהתבסס על טכניקה פופולרית בת זמנו; זבאלד נרעש לגלות שהוא מצוי באותו תאריך במקום לא רחוק מן המקום שבו נמלט קזנובה מן הצינוק שעל שפתיו ציטוט מתוך חתימת חלק התופת  (מן הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי): E Quindi uscimmo a rimirar le stele (איטלקית: יצאנו להתבונן בכוכבים); אך משמיענו מייד סיפור שיחרור שונה בתכלית:

*

אני עצמי חזרתי באותו ערב של 31 באוקטובר אחרי ארוחת ערב אל הבאר שבריווה,וקשרתי שיחה עם ונציאני אחד,שמו מלאכּיוֹ,שלמד אסטרופיסיקה בקיימברידג' וכפי שהתברר ראה הכל, לא רק את הכוכבים ממרחק רב. לקראת חצות שטנו בסירתו שעגנה במזח במעלה זנב הדרקון של התעלה הגדולה,עברנו על פני הפרוביה ועל פני טרונקטו ויצאנו אל המים הפתוחים שמהם ניבטת לכל עבר חזית האורות של בתי הזיקוק של מסטרה ונמשכת והולכת על פני מילים רבים. מלאכיו כיבה את המנוע. הסירה עלתה ושקעה עם הגלים ונדמה היה לי שזמן רב עבר. מולנו נחשף זוהרו הדועך של עולמנו— זהר שאיננו יכולים לשבוע מראותו כאילו היה עיר שמימית. נס החיים הנוצָרים מפחמן,שמעתי את מלאכיו אומר,עולה בלהבות.המנוע שוב ניצת,חרטום הסירה פילח את המים ואנחנו שטנו בקשת רחבה ונכנסו אל הקנאלֶה דלה ג'וּדֶקה.  המדריך שלי הצביע בשתיקה על האינצ'רנריטה קומונלה (=המשרפות הציבוריות)באי חסר השם שממערב לג'ודקֶה,מבנה בטון מתחת לעננת עשן לבנה,שדממת מות שורה עליו.על שאלתי עם הבעֵרה נמשכת גם בלילה ענה מלאכיו: Si, di continuo, Brucia continuamente. השרפה נמשכת כל הזמן. טחנת הקמח של סטוקי נגלתה לעינינו,מבנה של המאה הקודמת הבנוי ממיליוני לבֵנים,שחלונותיו הסומים בוהים מהג'ודקה אל הסטוציונה מריטימה.הבנין הזה עצום כל כך,עד שהיה יכול לכלול בתוכו את כל ארמון הדוג'ה כמה וכמה פעמים ולמראהו אינך יכול שלא לתהות אם באמת נטחן כאן רק דגן.כאשר עברנו על פני חזיתו המתנשאת מעלה בעלטה יצאה הלבנה מבין העננים ובאורה הזדהר הפסיפס הזהוב המשובץ תחת הגמלון השמאלי שנראית בו קוצרת ובידהּ אלומת שיבולים,דמות טורדת מנוחה בנוף האבן והמים הזה. מלאכיו אמר שבזמן האחרון הוא מהרהר רבות בתחית המתים ותוהה מהי משמעות המשפט שעל פיו יישאו מלאכים ביום מן הימים את עצמותינו ואת גופנו לנגד עיניו של יחזקאל.–תשובות לא מצא,אבל בעצם די לו בשאלות עצמן.טחנת הקמח נבלעה בחשכה ולפעמים צץ מגדלה של סן גו'רג'ו והכיפה של סנטה מריה דלה סלוטֶה.מלאכיו ניווט את הסירה בחזרה אל בית המלון שלי. כעת שוב לא היה מה לומר. הסירה עגנה. לחצנו ידיים. והנה כבר עמדתי על הגדה. הגלים טפחו על האבנים המעלות טחב צמרירי. הסירה שבה על עקבותיה במים. מלאכיו נופף שוב וקרא: Ci Vediamo a Gerusalemme. ואחר כך ממרחק גדול יותר, חזר וקרא בקול רם יותר: בשנה הבאה בירושלים!

[וו.ג. זבאלד, סחרחורת,תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2013, עמ' 52-51]

*

זבאלד ומלאכיו נפגשים במקרה. מלאכיו האסטרופיסיקאי (או למצער מי שלמד בקיימברדיג' אסטרופיסיקה) מזמין את זבאלד להפלגה ימית לילית בסירתו בנופי מפרצהּ של ונציה. ברם, המסע האנקדוטלי הזמני הופך חיש מהר בתודעתו של זבאלד למסע בעיר שמיימית, העולה בלהבות, טובלת בים. מן העיר עולה הזהר הדועך של עולמנו; התעלה הגדולה דמוית זנב הדרקון, נועדה להדהד את האורובורוס, התלי, הנחש או הדרקון שפיו נושך את קצה זנבו, סמל גנוסטי, אך יותר מכך סמל אסטרלי של כללות הקוסמוס הפיסיקלי. זהו שוב, לדידו של זבאלד, אינו מסע בתוך הזמן הלינארי-תימטי אלא בתוך ואל תוך ההויה הקוסמית המהדהדת מכל מראה ורחש שמשמיעה העיר הזאת.

אבל יש כאן יותר מאשר מסע אל תוך מפרץ של עיר ימית או מסע אל נבכי ההיסטוריה; יש כאן כדבריו של זבאלד סוג של דילוג או פסיחה מן העיר הארצית אל העיר השמיימית. כאילו שמבטם של זבאלד ושל מלאכיו כלל אינו מבט אופקי מן המפרץ אל אורות העיר— תעלותיה ואייה; אלא כאילו היה נושאים ראשיהם למרום ובוחנים את מערכי הכוכבים במסלוליהם, באופן המגלה אלו תמונות-טמונות שהרקיעים אוצרים בתוכם. מבחינה זאת מראות הזהר הדועך, הלהבות המתמרות מן המשרפות הציבוריות, הענן הלבן המיתמר מתחנת הקמח של סטוקי שאפשר שנטחן בה יותר מאשר דגן… דמות הקוצרת, טורדת המנוחה, המופיע פתע, כעין אפיפיניה (דמטר? פרספונה? רות? מאריה? ביאטריצ'ה?)

דומה כאילו מסעו של זבאלד עובר בין נופים אפוקליפטיים, בין עדן ושאול של הקאפלה הסיסטינית. יותר מכך, קשה שלא לדמיין כאן את מלאכיו בדמות וירגיליוס ואת זבאלד בדמות דנטה אליגיירי במסע אל רום הרקיעים ואל תחתיות שאול (זבאלד הלאו החל בתיאור מסעו בסירתו של מלאכיו מן הפסוק החותם את התופת של אלייגרי כפי שציטט ביומניו קזנובה). ברם יושם אל לב, כי בהכרתו של זבאלד בטל ההבדל בין רום העדן ובין קרקעית התופת. זו וגם זו מתקיימות זו לצד זו, מזינות זו את זו אהדדי; המשרפות הציבוריות אל מול תחנת הדגן, זו וגם זו בתהליך שאינו חדל בתוך האור שאינו פוסק ובכל זאת הולך ודועך של עולמנו, לנוכח יופים הדועך תמיד, ההווה ונפסד, של היצורים קרוצי-הפחמן.

נתיב נוסף במסעו של זבאלד הדהים אותי כקורא. ככל שהתקדמתי בפיסקה שציטטתי חשתי כיצד היא אוצר של רמזים, הדהודים וניקרות של מקורות יהודיים ושל עולם יהודי חרב הסמוי מן העין. כאילו זבאלד כאן עובר לתודעתו העצמית כעין הקדשה (Initiation) לסיפור הזיכרון היהודי החי עדיין בכל קצות אירופה ועריה. מלאכּיוֹ הוא מלאכי. אם מלאכי, הנביא המקראי החותם את תרי-עשר הנביאים האחרונים, שהושם כנביא לגויים, והמבשר את ביאתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים בטרם בוא יום ה' הגדול והנורא; ואם מלאך ה' ממש הנה מלאכי יילך לפניך (שמות ל"ב, 34), אותו עמוד אש שהוליך את בני ישראל כמסופר בתורה בצאתם ממצרים, אשר נתפרש על ידי פילוסופים ומקובלים יהודיים ימי ביניימיים על אודות המלאך מיכא"ל (מיכא"ל אנגרמה/שיכול אותיות של מלאכ"י), המתואר בספר דניאל, אולי החיבור האפוקליפטי עז המבע ביותר במקרא (אולי להוציא חזון העצמות היבשות ביחזקאל, שגם אותו מזכיר כאן זבאלד), כמלאכם של ישראל וגואלם. מיכאל גם מוזכר בסדרה של מקורות יהודיים ככהן גדול של מעלה המקריב קורבן עולה, העולה כליל באש בבית המקדש של מעלה ברקיע הרביעי, זבול (זבאלד שומע את מלאכיו אומר בטרם הוא מפעיל מחדש את מנוע הסירה את המלים "עולה בלהבות"). הבחירה של זבאלד לצאת למסעו אחר ציטוט משום דנטה לנוכח האש המלהטת מן המשרפות הציבוריות של ונציה, ולנוכח היותה ונציה העיר האירופית הראשונה בעת הקדם-מודרנית בה נוסד גטו ממוסד ליהודים (כשכונה שהיהודים אינם יכולים לצאת ולבוא אליה אלא באישור מפורש מן השלטונות המקומיים) שאוכלס בכמה שלבים, בין השנים 1633-1516, כל אלו נשאוני אל מוראות השואה; יותר מכך, בספרו של פרימו לוי הזהו אדם? מופיע קטע נודע שבו בוחרים פרימו לוי וחברו ג'אן (פיקולו) לצטט את שזכור להם מתוך מזמור כ"ו מחלק התופת של דנטה (מזמורו האלגי של יוליסס המתאר את מסעו הימי האחרון עד כי נסגר הים מעל לראשנו), דווקא בהיותם באושוויץ, כזיכרון-רחוק לכך שפעם עוד נימנו על בני התרבות האירופאית. זבאלד ודאי הכיר את הספר הזה כאשר העלה את הפיסקה הזאת על הכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. גם טחנת הקמח שאינה חדלה מלעבוד מזכירה את תיאורו של הרקיע השלישי, שחקים, בכתבי סוד יהודיים ששם כביכול עומדות ריחיים וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא— והנה מדרש סדר רבה דבראשית עוד הגדיל לתאר את ירושלים ובית המקדש של מעלה כתלויים בשרשרות של אש בין שחקים (מקום הריחיים הטוחנות מן לצדיקים) ובין זבול (שם מיכאל מקריב עולות בבית המקדש של מעלה). לפיכך כאשר הגעתי עם זבאלד לתמיהתו של מלאכיו על תחיית המתים ועל חזון העצמות היבשות שביחזקאל, ועד לברכתו המדהימה: Ci Vediamo a Gerusalemme (לשנה הבאה בירושלים) לא יכולתי שלא לחוש עימו סחרחורת, מוטב לומר ורטיגו (סחרחורת גבהים), כמי שהתלווה לא אל מסע בין נופי ונציה בלבד, ולא כמי שנשא עיניו לשמי הליל המכוכבים בלבד, אלא  כמי שעשה סיבוב ארוך לאורך זנבות הדרקונים של התעלות החשוכות, וחזה בסדרה של תמונות אפוקליפטיות ומטפיסיות קדומות, החורזות בשלשלת אחת את עברהּ הרחוק של ונציה, ואת החורבן היהודי שמקרוב. הכתיבה הזאת של זבאלד, כמו האקואין לתלמידיו, הותירה אותי שעה ארוכה המום מקולות ומרחשים, העולים ממה שדימיתי  כספר והנה התברר לי כי הוא סיפו של תהום.

אפילו קזנובה הנמלט מכילאו נשזר לי לבסוף עם לשנה הבאה בירושלים ודנטה של קזנובה עם דנטה של פרימו לוי ועם מלאכיו (מלאכי/מיכאל) של זבאלד לשרשרת-סחרחורת-גבהים, אחת לנגד אורו ההולך ודועך של העולם; שדירה מעוגלת של חלומות שבורים. אלמלא הייתי מטיל ספק בכך שזבאלד קרא מדרשים או ספרות סוד יהודית, הייתי חושב שהנה נתקלתי בפרק של ספרות סוד. עדיין נותרתי עם סחרחורת הגבהים והמעמקים הזאת, שעל סף הארה ועל סף הריסוק. על כל פנים, אותה חוויה פנימית שאצר זבאלד בליבו אחר מסעו בסירתו של מלאכיו, די היה בהּ כדי לסחרר, לבלבל ולהאיר את ליבי.

**

הערות: לסדר הרקיעים בספרות הסוד העברית הקדומה,ראו: סדר רבא דבראשית, נדפס: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים, ההדיר שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים מאת אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב-יד וספר, ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמ' ל"ט-מ"ה ; השוו: תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב ע"ב ד"ה: "ר"ל (=ריש לקיש) אומר שבעה…"

לציטטים של פרימו לוי וג'אן מתוך הקומדיה האלהית  לדנטה: פרימו לוי, 'המזמור של יוליסס', הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי,  הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 125-117.

*

חג שני שמח

**

*

בתמונה למעלה:Joseph Mallord William Turner ,Venice with The Salute (Santa Maria della Salute), Oil on Canvas 1840-1845.

©  2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

אחד-עשר מטרים בּלוּז

*

 *

שֵד משָׂחֵק עִמי בכדור בקצה החדר, היכן שחשוךְ.  יציע ריק, חסר אוהדים, אין שופט. גם לא קוונים. פּעילוּת של רגליים. אני לא מצליח להבחין האם רגליו רגלי עז או רגלי יען. אני מוכשל. אנו מסכמים על בעיטת עונשין מאחד עשר מטרים. אחד עשר המטרים נמצאים בעבר האחר של החלון. אני מוותר על הבעיטה, על אף ההזדמנות הבלתי חוזרת לעלות ליתרון. 

אחר-כך, המשחק מאבד את טעמו, הואיל וכָּל  צד נזכר כעת במקומו מחוץ למגרש.  אפילו לא ברור יותר, האם אנו חולקים באותו עולם. יש לנו סיבות טובות להטיל ספק זה בקיומו של זה.

אפשר היה זה מלאך אלים, התרוצצות באפלה אחר בעיטה מכריעה. אני כּמעט עִוֵּר-לגמרי בחושך. באור הקלוש, אני מגשש אחר כפתור הקומקום. נורית נדלקת. אני ממתין לבדי לקול בעבוע המים. אבל לא-ברור האם אלו מי-הקומקום שמבעבעים, או שמא נותרתי לבדי קשוב לרחש התמידי, היציב, העומד תמיד ברקע הדברים, מעבר לנקודת הגבול, של התהום.  

 

**

*

הערה: רוברט ג'ונסון (1938-1911), אחד מאבות המיסיסיפי-דלתא-בלוז, וכנראה המשפיע שבהם, היה מוסיקאי-נודד, בעל חיבה ידועה לויסקי ולנשים;  סופר עליו על ידי מי שהכירוהו כאילו היה איש טוב-לב, נעים, בעל דיבור רך ועדין; גאוניותו ניכרה אך ורק במוסיקה שלו, ובעקשותו להתפרנס אך ורק מנגינת מוסיקה. בכל עיר או עיירה מצא אישה, ואפשר שעורר עליו את קנאת הגברים, כי לעתים דר בבתיהן של נשים בשעה שבן זוגן היה בדרכים. ג'ונסון כנראה הורעל למוות באמצעות רעל-עכברים (סטריכנין) שהוכנס לבקבוק ויסקי פתוח שהוגש לו. הוא נפטר רק ימים מספר לאחר ההרעלה. הובא למנוחות, כנראה בחלקת עניים, על יד העיירה גרינווד, מיסיסיפי. האגדה על עסקה שרקם עם השטן שלימד אותו לפרוט על גיטרה תמורת נשמתו, היא אגדה מאוחרת שנוצרה כנראה רק כעשרים שנה ויותר אחר פטירתו, כאשר דרך כוכבו בשנת 1961,  בעת שהודפס לראשונה אריך-נגן של שיריו. עם זאת, אפשר כי שימשה עוד קודם לכן דרשנים כנסייתיים בדרום ארצות הברית (לא באשר לג'ונסון, אלא באשר לאורח חייהם של נגני הבלוז בכלל), שניסו להדיר צעירים מאורח החיים הבוהמייני של מוסיקאי הבלוז (שתיה, שהיה בבארים ובמועדוני לילה, קיום מערכות יחסים עם נשים רבות). אפשר כי האגדה הזאת הולבשה על דמותו של גו'נסון משום הפופולריות המחודשת ממנה נהנה (החל בשנת 1961 ואילך), ומפני שנהרג או נרצח בנסיבות טרגיות בגיל צעיר למדיי.

בתמונה למעלה: Pieter Bruegel The Elder, The Fall of the Rebel Angels, Oil on Canvas 1562

© 2012 שועי רז

Read Full Post »