Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מלחמת העולם הראשונה’

*

פגעי מלחמת העולם הראשונה והכרח לפנות את יפו ונוה צדק הביאו את משפחת שלוש – סוחר הקרקעות מראשי הקהילה הספרדית ביפו, אהרן שלוש, ובנו הקבלן, סוחר חומרי הבניין ופעיל הציבור, יוסף אליהו שלוש, ובני משפחותיהם יחד עם פליטים נוספים, להוציא את בנו של יוסף אליהו, צדוק – שנותר ביפו כדי להשגיח על נכסי המשפחה –   לנדוד אל פתח תקוה ואחר כך לקלקיליה  ואחר כך כתוצאה מפקודת גירוש עות'מאנית – למצוא מקלט (בעזרת הקומנדנט סאדיק בק שנאלץ להוציא לפועל את פקודת הגירוש) בכפר ג'מאל (כפר במערב השומרון, כ-3 ק"מ מכוכב יאיר של ימינו). במהלך הדרך –  מקומיים הוקירו תודה למשפחה על פועלה בעבר טרחו לגמול לה בכסף ובמזון, בהכנסת אורחים וגם בהקלת מהלכיה. עם זאת, בעודם בדרך נפטרה אם המשפחה שרה. לעתים, כמו בכפר ג'מאל התקבלו הפליטים היהודים בברכה. עם זאת, כתוצאה מהלשנת יהודים שחששו מתחרות עסקית של בני המשפחה הנודעת, הושם יוסף אליהו שלוש בכלא התורכי  כחשוד בריגול לטובות הבריטים, ושוחרר כעבור כחודש ימים, כתוצאה מהתערבות ידידים עותמאניים ומכרים ערביים. שלוש הגיע אל כפר ג'מאל לפני ראש השנה. הדרך ליפו עוד היתה חסומה –  ועוד חלפו כמה שבועות עד שהמשפחה הורשתה  (על ידי הבריטים) לשוב לביתהּ.

להלן  ציטט קצר מספרו של יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי, המתייחס לתפילות הימים הנוראים בכפר ג'מאל בשנת תרע"ט (1918) –  ימים אחדים אחר שחרורו מבית המאסר התורכי. מאה שנים חלפו בדיוק.

*

… כולנו התפללנו הפעם מעמקי הלב. הארכנו בתפילותינו ובמשכנו בניגונינו והרבינו בפיוטים, אולי יקשיב ה' לקולנו וראה בעוניינו, יגאל אותנו ממצוקות המלחמה האיומה העושה בנו שמות. כה התפללנו בשיברון לב, בניגון מסולסל כדרכנו ובהטעמה רבה, וקולותינו נישאו על-ידי הרוח אל המרחבים השוממים שמסביב: עד מתי נהיה כאן עזובים במדבר השמם הזה, נחיה חיי צוענים ולא נוכל לשוב לבתינו.

   באותה השעה שתפילותינו הלכו וגברו, הלכו ונבעו מלב, נכנסה קבוצה של חיילים טורקים. מיד נתמתחו עצבי ונמלאתי רוגזה. גם להתפלל לא יתנו לנו. "כיצד זה הרשיתם את עצמכם להפריע אותנו בתפילותינו? " צעקתי בכל הכח, "הלא יום קדוש לנו היום."

   החיילים הסתכלו בי ודמעות נזלו מעיניהם, וכולם כמעט בבת אחת קראו קריאה מלב: "אחיכם אנחנו, יהודים מהבלקן, רק זה עברנו כאן עם המשלחת הצבאית לכפר הקרוב. ארבע שנים הננו נתוקים מהיהדות ופתאום שמענו את הפזמונים והנעימים ונזכרנו כי יהודים אנו ולהד קולותיכם באנו עד הנה, ועתה תנו לנו סידורים ונתפלל אתכם יחד." נרעשתי מאוד מהמקרה. בעיני כולנו עמדו דמעות. "אחים יקרים," אמרתי, "אתנו תתפללו ותסעדו את סעודת החג." נתנו להם מחזורים והמה התחילו להתפלל. שמחנו כי טרם קראנו בתורה ונוכל לזכותם בעֲלִייה. בינתיים שלחתי להשיג מערביי המקום שנים-עשר עופות וציוויתי על השוחט לשוחטם. אחר-כך שלחתי את הנשים לבשלם. הזמנו ערביה שלשה בצק ועשתה פיתות וכמה יקר היה המחזה שישבו יחדיו ואכלנו את סעודת החג. לעולם לא נשכח את היום ההוא. אחים לצרה ולסבל, אחים לקרבנות המלחמה האיומה העושה שפטים אכזריים באנושיוּת כולה, אחים אשר רחקו מביתם שנים אחדות ושוב ניתנה להם ההזדמנות להיות בין אחיהם. הפצרתי בהם להישאר אתנו עד אחרי החג. חלק מהם נאלץ לעוזבנו ומעטים נשארו אתנו עד למחרת וגם הם נפרדו מאתנו בחיבה ובאהבה שאין להעריכן כשאנו ביקשנום לבוא אלינו ליום הכיפורים ולבלות עמנו בתפילה  ובתחנונים ביום היותר גדול וקדוש לנו.

   הגיע יום הכיפורים והחיילים היהודים לא באו. הבינותי כי הם רחוקים ממחוז זה ועל כן לא יעלו לחסות בצל קורתנו. ביום הקדוש הזה, ביום זה חלה אבי וקיבל חום. על פי בקשתו הכנסנו את מיטתו לבית הכנסת ואני ישבתי על-ידו וטיפלתי בו. התפללתי בשיברון לב והחלפתי את התחבושות הקרות על ראשו. רק בערב הונח לו ומידת החום הלכה וירדה. כעבור ימים אחדים החלים והתחיל שוב להתהלך.

[יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870],עריכה והערות: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, עמ' 298-297]

*

הכותב כאן הוא אדם שבמהלך של כשלושה חודשים הפך פליט מביתו, יתום מאמו, אסיר פוליטי החשוד בריגול שדינו מוות. הוא נמצא זכאי ושוחרר אחר-כבוד ערב ראש השנה. על כן ניתן להבין מדוע עצביו כה מתוחים כשפתע נכנסים לחלל בית הכנסת המאולתר בכפר ג'מאל חיילים תורכים. יש להניח, כי תקפו פחד כי באו שוב לאסור אותו דווקא בתוך תפילת החג, ועל כן תגובתו הראשונה כלפי החיילים היא מחאה נרגזת.

*

*

המפנה המיידי שחל בשלוש משעה שהחיילים מזדהים כיהודים מן הבלקן אינו נוגע רק ברצון לשתפם בחג מתוך ערבות הדדית יהודית, אלא גם מתוך שותפות גורל של פליטים הנמצאים הרחק מביתם, החשים כי חייהם תלויים על בלימה. הן החיילים היהודים בני-הבלקן לא בחרו להתגייס לצבא התורכי אלא גויסו בכפיה. יוסף אליהו שלוש יודע זאת היטב, משום שפעמים מספר בספרו הוא מביע את חרדתו למצוא את אחד מבניו ברשימות הגיוס העות'מאניות. כך, שהסיפור פה על פניו הוא אכן סיפור של שותפות גורל ואחווה בין יהודים, אבל לא פחות מזה –  אחוות נרדפים, תלושים, שאינם יודעים מה יילד יום. חשוב גם לזכור כי התפילה היהודית הזאת וסעודות החג המתלוות אליה, התקיימו בכפר ערבי, בחסות נכבדיו ובעזרת תושבים מקומיים, שראו באירוח היהודים הפליטים, מבני הארץ הותיקים, מעשה שיש לעשותו מפני הכנסת אורחים. וכך לפנינו גם סיפור של הכנסת אורחים לפנים הכנסת אורחים. מהר"ל בנתיב גמילות חסדים מספרו נתיבות עולם (המתבסס על מובאות רבות מספרות חז"ל, במיוחד מהחומר האגדי המובא בתלמוד הבבלי) ראה בהכנסת אורחים קבלת פני שכינה, כדבריו: "אבל הכנסת אורחים כבוד אלוהים עצמו, להכניס האורח לבית ולכבדו בשביל שנברא בדמות ובצלם אלוהים. ודבר זה נחשב כבוד השכינה עצמה והוא יותר מן התורה … ודע לך, דווקא להכניס אורחים קאמר, שפנים חדשות באו לביתו ומקבל פנים חדשות בכבוד, זהו כבוד השכינה" [מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, תל אביב תשנ"ז, נתיב גמילות חסדים פרק ד' עמוד שפ"ה]; כמו-כן, הובא בחדית': "אבו שוריח אל עדווי סיפר: שמעתי בשתי אוזני וראיתי בשתי עיני שעה שהנביא דיבר, ואמר: מי שמאמין באללה וביום הדין, עליו לכבד את אורחו [ולהעניק לו את] כיבוד-עובר-אורח [המגיע לו] שאלתי: אדוני הנביא, ומה הוא [שיעורו של] כיבוד עובר אורח? אמר: יום ולילה, והכנסת אורחים היא שלושה ימים, ומה שמעבר לזה הרי הוא צדקה …" [עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית', מתוך אוסף המסורות "אל-צחיח" של אל-בוח'ארי, בעריכת עמנואל קופלביץ, ירושלים 2011, עמוד 204].  וכך, אם נרצה, יש כאן קבלת פני שכינה בתוך קבלת פני שכינה; האחת, סמוכה לרעותהּ, הן מצד המארחים היהודים בבית הכנסת המאולתר והן מצד מארחיהם הערבים בני כפר ג'מאל. כל זה מתרחש כשהעולם מסביב מבועת ונסער מהמלחמה.

החיילים, שהוזמנו לשוב ולהתפלל ביום הכיפורים תרע"ט (1918) אינם חוזרים. ככל הנראה הועברו ממקומם, ואולי הספיקו לשלם בחייהם או להיפצע קשה (אלו ימי הקרבות האחרונים; ימים שבהם תורכים, גרמנים ואוסטרים הלוחמים כנגד האנגלים, הצרפתים והאוסטרלים נסוגים ונמלטים על נפשם). גורלם של חיילים אלה שטולטלו ימים ושנים לא נודע. המלים מתפילת המוסף של ראש השנה, אולי התפילה האחרונה שלהם: וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לָשּבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת  מתאימה לא רק לגורלם של מי שמצאו אולי את מותם הרחק מביתם וממולדתם, אלא גם לגורלם של החיים – משום שתוך כחודש עתידה הארץ לעבור לשליטה בריטית, כך שאת ראש השנה הבא יזכו בני משפחת שלוש לחגוג בביתם. שנה נוספת אחר כך כבר תבוא לאזניהם שמועה על פרעות בירושלים, וכתוצאה מכך יילך לעולמו אהרן שלוש, בעמדו על סף ביתו. בנו, יוסף אליהו שלוש  יהיה נוכח בשנים הבאות בהתלהבות הציוניות בתר הצהרת-בלפור (תהליך מואץ של עליה לארץ, בניין וקניין אדמות). מנגד תעלה התנועה הלאומית הפלסטינית, לנוכח תחושת הפלסטינים כי היהודים "הבולשביקים" מאירופה, הגיעו על מנת לנשל אותם מארצם. כשיוסף אליהו שלוש ינסה לתווך, אחר פרעות 1921, בין התל-אביביים ובין הפורעים היפואים, ראשי המשפחות היפואיות-ערביות הגדולות, כבר יבחינו בינו, בן המקום, ידידם זה שנים, ובין היהודים "הבולשביקים" שזה מקרוב הגיעו, האומרים לסלקם מהארץ. לחזונו, בדבר תקומה ופיתוח משותף של הארץ, יהודי וערבי, יהיה כבר קשה, בתנאים שיתהוו, למצוא שותפים.

זאת ועוד, זמן לא-רב אחר כך, כשייצא בעידודם של  'אחד העם' ושל מאיר דיזינגוף לועידה יהודית-ערבית-בריטית במצריים, ייאלץ שלוש להתמודד עם לשונות רעות מתוך היישוב העברי, שיחשדו בנאמנותו לפרוייקט הציוני מפני ידידותו עם ערבים ומפני שהציונות שלו אינה חילונית-סוציאליסטית שבאה מחוגי הפועלים, אלא תולדה של מסורת-מזרחית-דתית ושל היותו בעל הון, בן העילית הקודמת בארץ. על כן יהפוך, על ידי מי שהחליפו במהירות-רבה את מסורת האבות באידיאולוגיה פוליטית נחרצת, לחשוד מיידי בחוסר נאמנות למהפכה.

*

אמנית הצילום היפואית, ורד נבון, שעבודותיה התפרסמו בכתבי עת בינלאומיים, עורכת ספר צילומים חדש על אודות שדרות ירושלים ביפו במאה השנים האחרונות ויוזמת את הוצאתו לאור.

לתמיכה בפרוייקט (המלצה חמה!) ולפרטים נוספים אודותיו. 

*

*

בתמונות : James Mcbey  (1883-1959), On the Auja – several miles north of Jaffa, 1918 ; אורחת גמלים חוצה את שפך הירקון, שנות העשרים המוקדמות, צלם לא ידוע. אין להוציא מכלל אפשרות כי שתי היצירות,אף על פי שהשניה מאוחרת בכמה שנים, מתארות את אותו אתר מעבר בשפך הירקון.

Read Full Post »

*

  

***הדימוי הזה של החייל פעור-הפה ומוכה אימה מול חשכה שאין לה קצה, המגלמת את רגע מותו בהווה או זה העתידי, הולך איתי זה מספר שבועות. הדימוי הזה כלול בין עבודותיה של האמנית דליה קליין בתערוכתהּ האם אנו גוועים? (אוצרת: אירנה גורדון) המתקיימת בבית האמנים בתל-אביב (רח' אלחריזי 9, תל אביב-יפו). בטרם אעבור אל-מה שמגלם החייל הזה בעיניי, אני מעוניין לומר משהו על הפער הבלתי-גשיר בין הרגשות הספונטניים של האימה ושל החרדה המציפות וכובשות אותנו בהרף, ובין אמנות התצריב הדייקנית, העשירה והמינימליסטית גם יחד, של קליין. כל תצריב ותצריב בתערוכתה הנו פרי של שנות-עבודה, של עמל דייקני על לוחות מתכת בשילוב גרגרי שרף ואמבט חומצות. זוהי עבודה הדורשת מומחיות רבה ומדידות מדוייקות מעבדתיות, הכרוכות בהוצאת הלוח מן החומצה בטרם החומצה תאכל את הלוח יותר מדיי. כשעומדים מול אימתו של החייל מול מותו הקרב שלו ושל חבריו ומעלים על הדעת את העמל הרב, התכנון המבוקר, כמעט אסטרטגי,  של יצירת הדימוי הזה, עולים על הדעת פסלים רנסנסיים, או ציירים מן הריאליזם ההולנדי או את יצירתו האנטי מלחמתית של פרנצ'סקו גויה (אמן תצריב האקווטינטה הראשון), שעיקרם מאמץ אמנותי מתוכנן, מכוון, אובססיבי, כדי להנציח הבעת פנים יחידה, או מגע גוף בגוף.

***איני הולך הרבה לתערוכות, אלא מזמן לזמן. עם הזמן, אני נוכח עד כמה, להפתעתי הגמורה, אמנות קרה, ארכיטקטונית בדרכהּ, הדורשת מומחיות רבה ולמדנוּת, כובשת אותי הרבה-יותר מציור צבעוני שיש בו איזה דימוי מהיר וזריז, שנועד לחלץ מצופו רגשות התפעלות או תדהמה, משום נועזותו, או משום שהוא מערער את הקונוונציות הימיומיות (במיוחד פוליטיות). עם הזמן, יותר ויותר, אני יודע להעריך אמנות כפרי של נסיונות ממושכים ושל למדנות ארוכת-שנים ועמוקה, גם אם שקטה וחבויה יותר. אמנות כזאת מגולמת בעיניי בעבודותיה של דליה קליין, שאינן מתנפלות על העין (רובן מודפסות בשחור-לבן), אבל תובעות מן העין שימת-לב לפרטים ולריבויים, ולתהליך יצירה שאינו מבקש להביע אמירה חדה וחד-משמעית, אלא להותיר בצופה רושם אניגמטי, ובראש ובראשונה – להביע את עומק המבע האמנותי (במתכת ובדפוס) ואפשרויותיו.

***התערוכה והעבודות הכלולות בהּ הנן מסע של האמנית בעקבות שירי החפירות של המשורר הבריטי ווילפרד אואן (1918-1893). משוררים אירופאים לא-מעטים תיארו את זוועות המלחמה, ובמיוחד את התחושה לפיה אירופה הקריבה לשווא דור של אנשים צעירים שנועדו לחיות ונשלחו אל מותם במאות אלפיהם בחסות מדינות ואימפריות; משוררים וסופרים, משני עברי המתרס, כגון: גאורג טראקל, ג'וזפה אונגארטי, הוגו באל, בלז סנדרר, איסק באבל, אריך מריה רמארק, וחברו הטוב של אואן, זיגפריד ששון (Crazy Jack), שהביע עוד ב-1917 את ביקורתו הנוקבת על מעשה הרמיה של הדרג הפוליטי הבריטי נגד הלוחמים, הנהרגים, נפצעים וסובלים לשווא. ההתמקדות של האמנית באואן דווקא נקשרת לדידי בתהליך היצירה השירית של אואן עצמו. אואן לא ביקש לחבר שירת מחאה פוליטית, הוא היה פטריוט אנגלי מסור. הוא ביקש לתאר בפרוטרוט, באופן תהליכי ומצמית, את המוות בחיים שנגזר על הלוחמים בחזית, העומדים יום אחר יום מול איתני הטבע, הפגזות ארטילריות הקורעות את חבריהם לגזרים לנגד עיניהם, פינוי פצועים שנותרו רק חלקי-אדם, ואת השפעות הנשק הכימי (הכוויות) והחוויה של לחימה עם מסכת גז, הכרוכה בחוויית חנק (אגב, התנסיתי פעם באיזה מעמד צבאי, בחוויה של חבישת מסכת גז תוך ריצה ארוכה או תנועה מהירה של כמחצית השעה בכל פעם, וזו חוויה כמעט בלתי נסבלת, במיוחד אם נאלצים לחזור עליה, לפרקי זמן ממושכים, פעם אחר פעם). אם אצל משוררים אחרים מוקד השירה הוא מחאה פוליטית ותחושת מוות קרב (אין ממנו מוצא), אואן מדגיש את משך המלחמה ואת הדחק היומיומי, השוחק ומאכל את הנפש ואת תקוות-החיים האצורה בה. את האימה והייאוש שהם לבסוף נחלתהּ, כינו בימים שאחרי המלחמה הלם פגזים, ולימים Post-Traumatic Stress Disorder. אואן היה המתעד של תנועות החיים האחרונות, של מי ששוב אינם יודעים האם הם עדיין חיים.

***נפש האדם אינה בנויה להתמודד עם דחק לאורך ימים. היא נשחקת. היא מאבדת את הויטאליות, את יצר הקיום העצמי, ששפינוזה כינה Conatus Essendi. מצב שבו האדם הצעיר נוכח בהתכלותו המתמדת אין-אונים הוחרף עוד יותר בימי מלחמת החפירות, שבו למשל הוצאו להורג חיילים שהחליטו לסגת על דעת עצמם, משום שלא יכולים היו לשאת עוד את הפגזים או משום שרצו להציל את חבריהם הפצועים ולפנותם (במיוחד בצבא צרפת). העובדה שחיילים צעירים הובלו למוות בידי ממשלותיהם, ולא זו בלבד אלא שפעמים מפקדיהם הורו לירות בהם למוות מפני שלא יכולים היו לשאת עוד את המלחמה, כדי שלא יכניסו מורך לב בלוחמים אחרים, מדגימה עד-כמה נמצאו חיילים במציאות שבה הם מאבדים כל הזמן (מחבריהם ומעצמם) ובכל זאת נחשבו חייהם בעיני המפקדים רק כל זמן שיסורו למשמעתם ויוסיפו להילחם.

***שיגעון המלחמה הזה הוא שנסוך כאימה על פני החייל בעבודתהּ של דליה קליין. זהו חייל היודע שאין לו מוצא, שהוא מהלך בגיא צלמוות חסר אלוהים, שבו עליו להרוג או להיהרג  וממילא לעשות את שני הדברים מדי יום בו-זמנית. זו אינה אימתו של אדם נוכח המוות (כלא-ידוע, כאין, כחותם החיים), אלא אימה הנסוכה כמסכת-מוות על פני אדם שהתוודע לכך שהוא כבר מת (רגע המוות חלף עבר). כוחותיו כבר כלו. אין מה שיכול לפדות אותו כבר ממותו, אף שעודו בין החיים.

***בפתק שנמצא בעזבונו של אואן בנובמבר 1918, ונשלח אל אמו, הופיעה ציטט מתוך תרגום אנגלי של שיר של המשורר הבנגלי-הודי, רבינדרנת טאגור (1941-1861):  When I leave, let these be my parting words: what my eyes have seen, what my life received, are unsurpassable . את המילה החותמת ניתן לתרגם באופן דו-משמעי: מה שאין-למעלה ממנו או מה שאינו ניתן למסירה (במלים). את האלם הזה, נטישת המלים, ההגיון שלהן שאין בו עוד כל-מובן, ניתן אולי למצוא אולי גם בחתימת חיבורו המאוחר של קצין אוסטרי, ששרד את המלחמה, אבל נותר ככל-הנראה הלום-קרב, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889), חקירות פילוסופיות, בדמות אי האפשרות להביע כאב עמוק בשפה ומתוך השפה (מהדורה עברית, משפטים 246-245), וניתן לאיתור בשיריהם של משוררים נוספים, שהשתתפו במלחמת חפירות או בלוחמה בשטח-בנוי. למשל אצל הישראלים: חיים גורי (2018-1923) בשירו שחורים (שירי חותם, 1954) ורון דהן (נעורים, 2012). אצל הראשון, האימה בלתי נתנת למסירה ( … גַּם אֲנַחְנוּ לֹא הִכַּרְנוּ אֶת פָּנֵינוּ/ /חִוָּרוֹן מוּזָר וְאַחֲרוֹן הָיָה בֵּינֵינוּ/אין לִמְסֹר אֶת שֶׁרָאוּ עֵינֵינוּ);  אצל האחרון, הופך ירי כוחותנו על כוחותנו לחוויה משתקת של אֵימָה אֲרֻכָּה, מִתְמַשֶּׁכֶת, אֵינְסוֹפִית (שם, עמוד 20).

***לבסוף, אם ארשת האימה הנסוכה על פני החייל היא ארוכה, מתמשכת ואינסופית, כדהן, או מביעה מוות בחיים כאואן, ובד-בבד, אינה ניתנת למסירה מילולית (אואן, ויטגנשטיין, גורי), נשאלת השאלה (הסמוכה): האם ניתן להביע אותה גראפית? כשנזכרים בתהליך הממושך, הדייקני, המסוכן והמפרך שעבר הדימוי דרך לוח המתכת דרך אמבט החומצה, המצלקת אותו – אפשר שזו הדרך המתאימה יותר (דרך ממושכת ומבעיתה). יתירה מזאת, התהליך הארוך שהעבירה קליין את הדימויים שרחשו בנפשהּ בעקבות הקריאה בשירי אואן הוא מאלף בדרך שבו היא כפתה על עצמה קושי במבע : שהות ארוכה, תכנון, למידת תהליכים מורכבים (במהלך שנות ההכנה התנסתה לראשונה במדיית התצריב והתלמדה בהּ), הוא במובן-מה, הולם את תיעוד תנועות החיים האחרונות, וגם את אי-האפשרות למסור במדויק את האימה ביצירת וילפרד אואן. במובן זה, יצירתהּ של קליין בעקבות אואן היא נסיון להתחקות באופן אתי אחר הקושי למסור את שרואות עיניו, ולא ליצור מצג שכולו אסתטיזציה של מראות-מלחמה. במובן זה אמנותה של קליין אינה רק אמירה בגנות המלחמות, אלא יצירה אתית קשובה ורגישה לטקסטים שבעקבותיהם יצאה ולרוחם.

תערוכתהּ של דליה קליין תינעל במוצ"ש 17.2.2018. כדאי להספיק לבקר בה.

התערוכה תוצג שוב הקיץ באוקספורד, למלאת 100 שנה למות אואן. 

*

*

*               

בתמונה: © דליה קליין, אימה – הַצּוֹפֵה (פרט בקירוב מתוך העבודה), תצריב ואקווטינטה,2008-2017.

Read Full Post »

*

70 שנה לוולפגנג בורכרט, הסופר וסרבן הנאצים, שנכלא ועונה ונשלח לחזית, ושוב נכלא ועונה, ועד שצלח את מלחמת העולם – נותר במצב שבו האריך ימים עוד כשנה וחצי אחריה, עם פגיעה בלתי הפיכה בידו ועם כבד הרוס. אותן שנה וחצי אחרונות של חיים הפכו לתקופת יצירה פורה. דווקא אז הותיר אחריו את רוב יצירותיו, מלבד כמה סיפורים מוקדמים שנכרכו עימן. הוא נפטר ב-20.11.1947 בגיל 26. הספיק לראות קובץ סיפורים ראשון פרי עטו, יוצא לאור. יום לאחר הפטירה הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי של המבורג, מחזה שכתב בורכרט: בחוץ לפני הדלת (Draußen vor der Tür).המחזה שנכתב בשמונה ימים בשלהי 1946 ובימים הראשונים של 1947, בעת ששהה בסנטוריום לחולי כבד בבאזל. המחזה תורגם כעת לראשונה לעברית על ידי גד קינר (קיסינגר), ופותח את גיליון תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (אוקטובר 2017).

המחזה עוסק בחייל השב לגרמניה מן החזית הרוסית, פצוע אבל חי, ומגלה שאיש לא יוצא לקבל את פניו של חייל מובס; הוא הופך דר רחוב משום שאינו מסוגל לשוב; אחוז מחשבות אבדניות ורגשות אשם, על חיילים זוטרים שהיה אחראי לגורלם. הוא פוגש מייד קברן שמן ומתעשר, כי עסקי הקבורה פורחים. באחת מן הסצנות הוא חוזר לכאורה לאלוף שהעביר אליו את האחריות כדי להחזיר לו אותהּ, ומגלה שהאלוף מתייחס לכל העניין כהצגה, אך מוכן לתת לדר הרחוב להתרחץ בביתו ולהתלבש באחת מחליפותיו הישנות, לאות סולידריות עם דמות הרפאים של הסמל-לשעבר. דמות אחרת היא אלבה, נערה המגלמת את הנהר, הקורא לבכמן (החייל) להצטרף אליה כטבוע, כבן זוג וכדג; אלוהים הטוב אף הוא עובר בסך, אלוהים מבוזה ומובס שבני האדם עזבוהו, גם הרוצחים וגם קורבנותיהם – הראשונים ויתרו עליו מראש; האחרונים נטשוהו אחר שלא שעה לקול תפילותיהם. לצידו, מופיע מנהל קברט, המוכן להעסיק את בכמן, ככותב וכמופיע, אך ורק אם יציג תכנים שלא יהיו למורת רוחו של אדם היושב בקהל. לא לחינם כותרת המשנה של המחזה האמור היא: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות.

המתרגם לעברית מציע קוי דמיון בין מחזהו של בורכרט ובין ווייצק של ביכנר ופרנהיים של עגנון. אמנם, הראשון הוא קורבן לניסויים צבאיים המוציאים אותו מדעתו – והשני, קורבן ליהדותו, שלעולם לא תמצא שער אמיתי אצל בני גרמניה. עם זאת, הייתי מציע למקם את מחזהו של בורכרט בתווך יצירתי שונה במקצת. בניגוד לפרנהיים של עגנון, האקספוזיציה הקצרה של מחזהו של בורכרט, אינה מעידה על רצונו של הגיבור להיקלט מחדש בחיק משפחה או בחברה הגרמנית. בכמן של בורכרט הוא דמות רפאים, כזאת שבמידה-רבה כבר נהרגה בחזית; שיבתו הביתה דומה לשיבה של נופל לעירו ולארצו, כעין שיבה אחרונה של מת, שעוד נותר בו זיק עומם של חיים, להיראות עוד פעם אחת יחידה בתחומיה של עיר הולדתו ולהצטרף אל המתים. מקומו עימם.

הנה מילות האקספוזיציה:

אדם בא לגרמניה.

הוא נעדר מהארץ זמן רב, האדם, אולי זמן רב מדי. והוא חוזר שונה לחלוטין משהיה כשהלך. הוא חיכה אלף ימים בחוץ בקור. ואחרי שחיכה כאמור אלף ימים בקור, הוא בסופו של דבר בכל זאת בא הביתה.

אדם בא לגרמניה, אחד מאלה, הבאים הביתה ואז למרות הכל לא באים הביתה, כי לגביהם כבר אין בית. וביתם הוא אז בחוץ ליד הדלת. גרמניה שלהם היא בחוץ, בלילה בגשם, ברחוב.

זו גרמניה שלהם.

הרוח נאנחת, האלבה מצליפה במזח. ערב. קברן. על רקע שמי הערב צללית אדם.

[וולפגנג בורכרט, 'בחוץ לפני הדלת: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות', מגרמנית: גד קינר (קיסינגר), תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (2017), עמוד 8]

*

יש לזכור כי בורכרט כתב את הדברים כחייל בחזית הרוסית, וכמי שנכלא פעמיים על מחאותיו האנטי-מלחמתיות ועל עמדתו האנטי-נאצית, בודד ועוּנה. ז'ן אמרי (האנס מאייר) כתב במסתו העינויים כי מי שעוּנה שוב לא יחוש בן בית בעולם, חווייה העולה גם בסיפורו של בורכרט, שן הארי  מתוך מבחר סיפוריו בעברית: מוצרט הקטן שלנו  (או בגרסא מאוחרת יותר: הרבה צרות היו לו עם המלחמות). במידה רבה, בכמן, גיבור מחזהו של בורכרט, מזכיר לא-מעט את גורלהּ של דמות מוחה אחרת, ארנסט גרבר, גיבור ספרו של אריך מאריה רמרק, עת לאהוב ועת למות, שראה אור אור ב-1954, על ידי מחברו האנטי-נאצי שהיגר לארה"ב טרם המלחמה. הספר מתאר חייל גרמני בחזית הרוסית, הזוכה לחופשה יחידה אחר שנתיים בחזית.  החייל שב אל עירו ,קרוב לסוף המלחמה, רק כדי לגלות כי בית הוריו יחד עם הרחוב כולו חרב כליל בהפצצה מן האוויר של בעלות-הברית. איש אינו יודע מה עלה בגורלם של קרוביו; ואין די אנשים ברחובות, מחמת הפצצות נוספות,  לחפור על מנת לאתר ניצולים. הוא מסתובב ימים אחדים בגרמניה החריבה, בין אנשים שהתפכחו מהיטלר לחלוטין, ובין כאלו הרודפים אותם על דעותיהם כבוגדים ומזיקים. סופו— שהוא שב לחזית. באקט גבורה  אחרון, הוא בוחר לשחרר קומץ שבויי מלחמה רוסיים, שחבריו קיבלו את הפקודה להוציא להורג לאלתר, ואף יורה תוך כדי מעשה בנאצי אדוק, בכיר ממנו בדרגה, השש מאוד לירות בשבויים, כאילו שבכך תלוי גורל המלחמה. גרבר נורה מיד למוות מיד אח"כ על ידי אחד מהשבויים הרוסיים, שאינו מבחין בין גרמני ובין גרמני; בשבילו כולם היינו-הך.

דמות הרפאים של בכמן ודמות הרפאים של גרבר, צלליות אדם על רקע השמים, כמעט שזורות האחת בשניה. הנה למשל, תיאור מותו של האחרון:

*

הוא לא חש ביריה. הוא רק ראה פתאום עשב לפניו, צמח סמוך לעיניו, רמוס למחצה, ואגודה של גבעולים אדמדמים ועלים צרים אשר גדלו, והוא כבר ראה זאת לפני כן, אלא ששוב לא ידע מתי. הצמח התנועע, ואחר כך ניצב בודד על רקע האופק המצטמצם של ראשו השוקע, אילם ופשטני, ונושא את נחמת זעררות הדברים הזעירים ואת מלוא שלוותם; הוא גדל וגדל עד שמילא את מלוא הרקיע כולו, ועיניו נעצמו.

[אריך מריה רימארק, עת לאהוב ועת למות: רומן, עברית: שרה ריפין, הוצאת ספרים מ' מזרחי: תל אביב 1962, עמ' 296]

*

ראוי לציין, כי רמארק נתפס במידה רבה סמל למחאה האנטי-מלחמית במלחמת העולם הראשונה, אף שספרו במערב אין כל חדש ראה אור רק בשנת 1929, שכן הוא לחם בחזית המערבית בזמן המלחמה; לעומת זאת, סיפוריו של בורכרט, נכתבו לקראת סוף המלחמה או בסמיכות רבה אחריה –  היוו קול נדיר למדיי של מחאה אנטי-נאצית גלויה מתוך גרמניה ההרוסה. כך בסמוך למותו, נושא-קולם של בכמנים כמוהו, כתב בורכט את המניפסט אז יש רק דבר אחד (!Dann gibt es nur eins), הנפתח במלים: "אתה, איש ליד המכונה ואיש במפעל. אם יצוו עליך מחר בבוקר לא ליצר יותר צינורות מים וסירי בישול , אלא קסדות ומכונות יריה, אז יש רק דבר אחד: תגיד לא!" [תרגם: גד קינר (קיסינגר), בתוך: תאטרון 43, עמ' 7] ; יש להניח כי בורכרט הצעיר הכיר את כתביו של רמארק, אפשר גם את כתביו בענייני הפליטים והנרדפים שראו אור בשלהי שנות השלושים ומיד אחר המלחמה. יש יסוד סביר להניח כי רמארק יכול היה לקרוא את סיפוריו של בורכרט – שהפכו במהרה לשם-דבר, כסופר, חייל ומתנגד פוליטי נחוש לנאצים בזמן המלחמה. יתירה מזאת, בורכרט הצליח להימלט מתוך שיירת שבויים גרמניים שנכנעו ולשוב תוך שהוא הולך לבדו מרחק של כ-600 ק"מ להמבורג (ממש כמו בכמן, גיבור המחזה). בהמבורג הוא עתיד להתבשר על כך שהנזק לבריאותו בלתי הפיך, וכי לא נותר לו זמן רב לחיות. כמובן, אין לזהות את בורכרט כמקור השראה מובהק לרמארק בעיצוב דמותו של ארנסט גרבר, אבל משהו מרוחו ומן הדימוי של בורכרט, כחייל וכסופר המתנגד למלחמה, השב כדמות רפאים מן החזית, לזמן קצר, שבסופו מוות (אמנם בחזית ולא בבית החולים) – אפשר ששימש בתודעתו של רמארק, כשפנה לכתוב את ספרו המאוחר, למצער: הידיעה שהיו דמויות כאלו, של חיילים גרמנים מתנגדים.

בחזרה למחזה של בורכט. דמות נוספת בו היא דמותו החידתית של האחֵר. בניגוד לאחר אצל סארטר(הישוּת והאין) אצל סימון וייל (הכובד והחסד) ולוינס (הזמן והאחֵר), לדידם האחר הוא הזולת שבמידה רבה קורה את ה'אני' לכונן עצמו בזיקה כלפיו, אצל בורכרט האחֵר  הוא הקול האופטימי תאב- החיים המלווה את האדם גם בשעותיו הקשות ביותר. האחֵר אצל בורכרט קורא לו להחזיק מעמד, להישאר בחיים ולא לוותר, גם כאשר נדמה כי בכמן ויתר כבר מזמן. האחֵר הבורכרטיאני דומה במידה רבה לאחֵר של פאול צלאן; אף אצל צלאן גרמניה היא של מוות; ומן המציאות החיצונית לא נשקפת שום טובה. ובכל זאת, בשירתו של צלאן (שסופו שמצא מנוחה במצולת הסיין) נשמע גם קול תאב-חיים, למשל בשיר הגרזן הפורח (סורג שפה, עמ'  106) או בשיר גביש (תפנית נשימה, עמ' 21) – משניהם עולה כי אולי ישנה ממשוּת שיש בהּ תקווה בעומקי-עומקיו של האדם או מחוץ לעולם (הפוליטי). בכל זאת, אולי יש בחיים, היכנשהוּ, משהוּ שבגינו יש להישאר ולהתמיד בחיים. לא ממש ה-Conatus Essendi  של שפינוזה, אבל אולי Conatus Essendi מסוג אחֵר.

דמות אחרת העולה בהקשר של דמות האחֵר אצל בורכרט, היא סמואל בקט. עם מולוי-מאלון-אלֹשֵם שלו, שצריך להמשיך, לא יכול להמשיך וימשיך (הטרילוגיה, עמ' 361), ועם מרסיה וקאמיה – הדברים שאף פעם אינם על מקומם, אבל יש להאמין, לפחות באפשרות, שיום יבוא ויעמדו על מקומם סוף-סוף (מרסיה וקאמיה, עמ' 20).  בעצם, אולי עוד בטרם מבינים שכל זולת מגלם משהו לא-מובן-עד-תום, חידתי ולכן אינסופי; יש להעלות על הדעת כי אותו מימד ממש של אחרות, מצוי גם בעצמי. בעולם שחשף את פרצופו האלים והטוטליטרי עד קצה, אין חובה להפנות לו גב או לפרוש לאלתר, אבל יש להתמיד באחֵרוּת, בהעמדת אלטרנטיבה, גם אם אין בנמצא במת-חיים המעוניינת להעלות אותהּ וגם אם אין סביבה אנושית המעוניינת לגלם אותהּ. בסוף המחזה לא נהיר עד תום האם בכמן (בורכרט) חי או מת. אין בו כל רצון להיאחז בחיים, אבל המאבק על האופציה, האלטרנטיבה, על הזכות להיות אחֵר בעולם שאיבד את שפיותו – הופכת לטעם המספיק להישאר, להאריך את השהוּת, ולוּ לזמן קצר.

*

*

בתמונות: Dresden 1945, Photographer Unknown

Read Full Post »

bonnard.1912

*

משהו התארע לאלבר קאמי (1960-1913) כל אימת ששב לאלג'יריה, ארץ ילדותו ונעוריו (אימו האהובה היתה ממוצא ספרדי; אביו שמת עליו בילדותו היה צרפתי. הם היו מתיישבים באלג'יריה) כאילו השיל מעליו באחת את אדרת הניכור וההתעלמות של מרסו (הזר) או את שבט-הביקורת החברתית והבחילה-העצמית של השופט המתוודה, ז'ן-בטיסט קלמנס (הנפילה), מן שימחה של ילד המַשיל מעליו את בגדיו ואץ אל הים, להתערבב בחול, בשמש, במים, בגלים, וכל האלימות, הפוליטיקה והמשפט, קצת נדחקו אחור, או נשרו ממנו ואילך— לטובת הפּשטוּת והחיים.

דווקא חוקרי קאמי, במיוחד אלו הפזורים סביב אגן הים התיכון, ביקשו לציירו כהוגה ים תיכוני, או כהוגה לבנטיני, ונכון הוא, כי קאמי הזכיר את הטרגיות השִמשִית של הים התיכון, ונכון כי במידה רבה הוא ראה את עצמו כצאצא של בני יוון, והצדק עם מי שיימנו את הציטוט: "מופלא הדבר בעיני שיכול אדם לגלות על שפת הים התיכון אמיתות וסדרי חיים העשויים לרצות את תבונתו ואת החוש החברתי שלו" [אלבר קאמי, 'אהבה לחיים', פנים וחוץ, תרגמה: עדינה קפלן, הוצאת רשפים: תל אביב 1997, עמוד 56], אבל את הדברים האלה כתב קאמי דווקא בפלמה דה מיורקה ובאיביזה מן האיים הבלאריים, בעלי המפרצים הפראיים, שבין דרום צרפת וספרד. איים שהראשונים ליישב אותם היו בני קרתגו שמוצאם היה בנומידיה (תוניסיה של ימינו). מלבד זאת, שוב ושוב הנגיד קאמי בין נדיבות הלב ואהבת החיים של בני אלג'יריה— לניכור, לפוליטיזציה, לחוש ההרס העצמי ולתאוות הבצע, האלימות והכיבוש של בני אירופה. ואכן, צרפת הגוליסטית הקימה משטר כיבוש באלג'יריה, שתבע חיי אלג'יראים רבים אף חיי צעירים צרפתיים רבים ומתיישבים. יתירה מזאת, דומה כי מול הים האלג'יראי ושכונותיה של אלג'יר איבד הפילוסוף של האבסורד את כל הגיון-ההתאבדות שלו, והיה נכון לעמוד באיזו לווית-שִמחה בחיים. דומה הדבר בעיניי, לשני פנים שונות ביוצר אחד, כדוגמת ההטרונימים המנוגדים של פרננדו פסואה (1935-1888): אלברטו קאיירו, המשורר-רועה, הנאטורליסט-הפגאני, המתעב כל שיטה פילוסופית וכל אידיאולוגיה, ואוהב את השמש ואת החיים; וחבירו-תלמידו (כביכול), אלורו די קאמפוש, מהנדס מכונות, מודרניסט מסור, איש-הקידמה המכור לניקוטין; היודע לזעום יותר מלהביע אהבה. קרוב בעיני לדמות את קאמי בעת ביקור באלג'יריה או שיטוט בזכרונות אלג'יריה שלו, כמי שמעשן פחות, מר פחות, נוקב וכואב פחות; פתאום מוצא איזה מוצא; בבחינת מחילת-סתרים, המובילה מן מבוך הלברינת האורבני הארור של אירופה, בחזרה אל החיים עצמם.

הנה למשל, מתוך שתי תשובות שכתב קאמי לחבר הפרלמנט הצרפתי וחבר ממשלת דה גול, עמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי (1969-1900), איש המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, מהן עולה עומק השבר, ותעודתו העצמית של קאמי כאיש תרבות-הנגד לכל מה שמבטאת אירופה שלאחר מלחמות העולם:

*

ההיבטים האלה ייראו לך אולי מופרזים. אולי הם אמיתיים, וההיסטוריה של היום היא רווית דם כל-כך רק משום שהאינטיליגנציה האירופית שבגדה במורשתה ובייעודה, בחרה בהפרזה ללא גבול בשל נטייתה למסעיר ולמשלהב.

[…] אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו […] ישנה ההיסטוריה, אבל יש גם דבר אחר – האושר הפשוט, תשוקת בני האדם, היופי טבעי – שורשים שההיסטוריה מתעלמת מהם, ומכיוון שאירופה איבדה אותם היא כיום מדבר שממה

[אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדימה מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 153,159]

*

אליבא דקאמי אין ביכולתו של דה גול, ובודאי לא של הקומוניסטים, לתקן את המעוות באירופה. אירופה היא מולדתם של אינטלקטואלים ואנשי מעשה שבגדו במורשת החיים והתבונה, והמירו אותה בניכור והתעלמות לכל מה שמבטא את האושר הפשוט, התשוקה והיופי. אלבר קאמי רואה עצמו במידה רבה כמי שניצב כמעט לבדו מול המון פוליטי רב, אנשי ימין ואנשי שמאל, ששכחו מהו אנוש ומהו אדם, ועל כן לא יצליחו לתקן את שנחרב. כל מי שיבקש להמשיך את המורשת הפוליטית מקדשת המלחמה, הכיבוש, ומחנות המעצר של המאה העשרים— יעמיק את קברהּ של הציבילזציה אותהּ הוא אומר לקומם ולתקן— אליבא דקאמי, לא הנאצים והפשיסטים לבדם הטביעו את אירופה בדם, אלא כל אירופי שהסכים לתת יד למלחמות הכל-בכל, למעצרים רחבים של בני אדם; כל מי שהאמין כי במחי קיומם של אינטרסים פוליטיים אלו או אחרים ניתן לפלוש לשטחים ריבוניים, לנשל אנשים מאדמתם, להוציא מן החוק מתנגדים ולהעלימם. את העוולות האלו, את ההרס האנושי הזה שבשמו הפכה אירופה לדידו למדבר שממה, לא אותם פוליטיקאים יצליחו להשכיך, מפני שמי שרמס חיים ורמס זכויות-אדם, ממילא עבר לשרת את הכוחני, תאב-הבצע, העיוור לכאב ולסבל, ולא הוא יוכל לתקן את שנשבר.

קאמי מצייר עצמו כאן כאיש תרבות-הנגד, איש הרזיסטנס, איש הנלחם מלחמת-מאסף כנגד דרכם הנפסדת-פסולה של הממסדים האירופאיים שאיבדו את דרכם ואת אנושיותם.

קשה שלא להשתהות אל מול השינוי הנלבב שחל בקאמי כאשר הוא כותב על אותם הדברים ממש בנופה של אלג'יריה בשנת 1950:

*

אני מוכן להודות כי אופטימיזם מסוים אינו לפי טבעי. ככל בני האדם גדלתי גם אני לקול הלמות תופיה של מלחמת העולם הראשונה; מאז ועד היום אין ההיסטוריה שלנו רצופה כי אם רצח, עיוות הדין ואלימות. אבל הפסימיזם האמיתי, הרווח, פירושו להגביר אכזריות וחרפּה. אשר לי מעולם לא חדלתי להילחם בחילול-כבוד מעין זה ואיני שונא אלא את המתאכזרים. באופל ליבו של הניהיליזם שלנו חיפשתי לי עילות להתנשא אל מעבר לו. לא בשם טוהר המידות, גם לא מתוך גדלות נפש בלתי מצויה, אלא מתוך נאמנות אינסטינקטיבית לאוֹר שנולדתי בו, שם, זה אלפי מאות בשנים, למדו בני-האדם לקדם בברכה את פני החיים, לרבות הסבל הכרוך בהם. אייסכילוס, לא אחת, מקרין ייאוש; אף-על-פי-כן הוא מאיר ומחמם. במרכז עולמו אנו מוצאים לא את אי-המובן המדולדל כי אם חידה, כלומר משמעות שאיננו מצליחים לפענחהּ כראוי משום שהיא מסנוורת. צאצאיה של יוון אשר שרדו במאה הכחושה שלנו והמתעקשים לשמור אמונים למכורתם למרות שאינם ראויים לה, גם הם סבורים כי צריבת ההיסטוריה שלנו היא לאין-נשוא, ובכל זאת נושאים בה משום שיש ברצונם להבינה. במרכז יצירתנו, גם השחורה משחור, זורחת שמש בלתי-נדלית; היא היא השמש השולחת זעקתה, כיום הזה, על-פני המישור והגבעות.

[אלבר קאמי, מתוך: 'החידה', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 98-97]

*

   את אור השמש המחייה אותו מציב קאמי נוכח השמש השחורה משחור של הפסימיזם והניהליזם. השמש אינה מזוהה כאן בלעדית עם אלג'יריה כי אם עם אגן הים התיכון; בכל זאת, כותב קאמי "האור שנולדתי בו" כמובן שאין כוונתו לאומית וגם לא לאומנית (קאמי למשל התנגד לטרור של ה-FLN כנגד הצרפתים, וחשב ששומא על מאבקם להיות בלתי אלים) –  אלא הוא נוהה לשיבה אל מקום טבעי יותר ואל מצב טבעי יותר, שבו אדם אינו לכוד בתוך ממסדים חברתיים, לא בן-ערובה של מדינות, של ממשלות ומדיניותן, אלא אדם החי את חייו בסביבה טבעית, חש את השמש ואת החיים; אוהב את שכניו כי הם שותפים עימו במסע החיים ובמשא החיים; משתדל לחיות עימם בהוגנות וביושר, ואינו הופך פניו מהם בשמן של אידיאולוגיות, דתות, או תפישות עולם מעוותות. הרצח, עיוות הדין האלימות (רמז עבה למדי למדיניות הסטאליניסטית או להמשך מדיניותן הקולניאליסטית של מדינות מערב אירופה באסיה ובאפריקה) נתפסים אצלו כעילה למאבק, וכאתגר לשימורה והפצתה של אנושיות בלתי-ממושמעת-פוליטית, הנאמנת לאדם ולחיים. בעצם, קאמי תר-צדק, אבל זהו אינו צדק המצוי בספרי חוק או בבתי פרלמנט או בקתדרות אקדמיות, או בשיחות סלון על צדק, אלא זהו צדק פשוט ומצוי — צדק שבשותפות ובערבוּת ההדדית בין אנשים המכירים בכך שהם עומדים בחיים, מקדמים אותם בברכה על אף הסבל הכרוך בהם, ומקדשים את השהות בחייהם הסופיים-והפגיעים תחת השמש המאירה דרכם (לעניין זה, ראו גם: קאמי, 'הקיץ באלג'יר', כלולות, תרגמה מצרפתית: אביב ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 32-31).

שלוש שנים קודם (1947) כתב קאמי:

*

וכאשר מדובר באלג'יריה, אני חושש תמיד לפרוט על המיתר הפנימי הכובל אותי אליה, מיתר שאני כה מטיב להכיר את שירתו הנעלמה והכבדה. אבל איני חושש לומר כי היא מולדתי האמתית; באשר אהיה על פני האדמה, אוכל לזהות את בניה, את אחי, על פי הצחוק הידידותי האוחז בי בחברתם.

[אלבר קאמי, 'מדריך קצר לחיים ללא עבר', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמוד 86]

*

זוהי אלג'יריה המולדת, אך זוהי גם הרבה יותר מאלג'יריה המולדת. זהו המקום שבו אדם מזהה בעצמו בת-צחוק ידידותית, שעה במקומות אחרים עם אנשים אחרים בת הצחוק הזאת אובדת ונדחקת, או שאין לה מקום, כי הסובבים אינה מבינים אותה גם לא יבינו. בסופו של דבר, אלג'יריה הזאת היא כל מצב ומקום שבו האדם יכול להיות נאמן לחייו ולחיי זולתו, בלא שאנשים אחרים ינסו להתנכל להם, לכרסם כל שביב תקווה כמו טרף. המפתח להבנה היכן מקומך עובר דרך תחושות ותובנות של אמון, תום, וצחוק מלב אל לב (לא כבוש; לא חנוק). שם המולדת. שם המקום האנושי.

 *

במוצאי שבת (16.5 בשעה 20:00, גלריה משרד, זמנהוף 6 תל אביב) יתקיים ערב שירה ושיחה לכבוד תערוכת הציורים הימיים, "גלי קול", של הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו בהשתתפות משוררות ותיקות גם צעירות. בין היתר יהיו שם: נורית זרחי, אגי משעול, מיה בז'רנו, שולמית אפפל, ועוד-ועוד רבות וטובות. גם אני נקלעתי לרשימת הקוראים, וכך אקרא קטע פרי עטי, שיהיו בו ים, אמנוּת וכמה זכרונות.

*

ביום רביעי, 20.5, 20:00, אוזן בר, מופע להקה של רות דולורס וייס. כל המלצה קטנה למידותיה. בּוֹאוּ. 

*

*

*

בתמונה למעלה: Pierre Bonnard, In Summer, Oil on Canvas 1912

Read Full Post »

walker.1998

*

על מאבקם של יחידים לשמור על יחידותם בחברה תומכת לחימה.

*

בסיפרה אנארכיזם ומאמרים אחרים (ניו יורק, 1911) כתבה המנהיגה האנארכיסטית האמריקנית אמה גולדמן (1940-1869), את הדברים הבאים:

*

היחיד (האינדיווידואום) הוא הוא הממשות האמיתית בחיים. הוא עולם ומלואו בפני עצמו. קיומו איננו למען המדינה או למען ההפשטה המכונה "חברה" או "לאום", שאינם יותר מאשר מקבץ של יחידים. האדם, היחיד, תמיד היה והוא בהכרח המקור היחיד והמניע של כל התפתחות וקדמה. בציוויליזציה הריהי מאבק בלתי פוסק של היחיד או של קבוצות יחידים נגד המדינה ואפילו נגד "החברה", כלומר: נגד הרוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. מאבקיו הגדולים של האדם נוהלו נגד מכשולים מעשי ידי אדם ונגד קשיים מלאכותיים שהוערמו כדי להקפיא את גדילתו והתפתחותו. המחשבה האנושית תמיד סולפה על ידי המסורת והמנהגים ועל ידי החינוך המעוות שהיו בשירות אלה שבידיהם הכוח וזכויות היתר, כלומר המדינה והמעמדות השולטים. הסכסוך המתמיד הזה הוא המרכיב של ההיסטוריה האנושית. 

[אמה גולדמן, מתוך: אנרכיזם: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור, מהדורה מחודשת, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 139]

*

  גולדמן, ילידת קובנה, היגרה עם משפחה לארה"ב בשנת 1886. קיבלה בילדותה חינוך יהודי מסורתי, ובארה"ב—בצד עבודה ב"סדנאות היזע" של התפירה, ריכזה בהדרגה פעילות הסברתית אנארכיסטית עניפה; בנוסף, היתה פעילה בנושא שחרור נשים ושיוויונן; בשל מחאתהּ ופעילותהּ הציבורית, שעוררה הדים, בגנות מלחמת העולם הראשונה, גורשה מארה"ב לברית המועצות בשנת 1919, ואולם יצאה ממנה  עד מהירה ואף פרסמה את הספר אכזבותיי ברוסיה (1923), שנכתב במפח נפש גדול על תולָדותיה של המהפכה הקומוניסטית, וחוסר הצדק הנוהג שם.

   שני ספרים טובים, ראויים לציון, שקראתי בזה אחר-זה בשבוע שעבר, כמו עומדים בסימן דבריה של גולדמן לגבי יחסי היחיד והחברה. הראשון, ציפורים צהובות לקולין פאוארס (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, בסדרה לספרות יפה, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2013); האחר: המאחרים לאגוּר שיף (הוצאת עם עובד: תל אביב 2013). שניהם עוסקים בדמות החייל השבוּר, הפוסט-טראומטי, המבקש להיעלם מן העולם, להיאסף אל חבריו המתים. למעשה, אליבא דפאוארס ושיף, לא ניתן באמת לשוב ולהיות, אחר מוראות המלחמה, חלק מחברה אנושית, הרותמת את יחידיה שוב ושוב לפעולות אלימות, והחומסת מהן כל אפשרות לבחור בעדינוּת, בטוּב לב, ובחמלה. דווקא חברות דמוקרטיות ליברליות (ארה"ב, ישראל), עולות בספרים אלו, כחברות המפעילות על היחיד, כל יחיד, מארג לחצים בלתי-אפשרי של תחרותיות ושל כיבוש, ושל קניין, ולבסוף מפנות אותו כנגד עצמו, לעשות כמצוותן או להימוג.

   סיפרו של פאוארס, שחלקו הגדול מתאר את הלחימה האמריקאית בעראק, מצייר את דברי ימי הלוחמה בשטח בנוי ככניסה לתופת כאוטי: בתים נחרבים, מכוניות תופת, הפצצות, חלקי גופות שרופות ומסורסות. כמו אצל דנטה אלייגרי (תופת, קאנטו שלישי), כל הנכנס מתבקש לזנוח כל תקוה לצאת לעולם—  ואכן, דומה כי גם מתי-המעט היוצאים מספרו בחיים, נותרים בבחינת מתים –חיים, נטושים ודרוסים על ידי המדינה ששלחה אותם לשדה המערכה, אבודים לעולם בתוך עצמם;  לעומתו, סיפרו של שיף מתרכז בדברי ימי נישואיהם של מיקי וליאורה כרם; הראשון, צנחן שנפגע מקליע בראשו במערכה על שחרור הכותל במלחמה ששת הימים, שוהה בתרדמת עת ארוכה; ואחר שהוא מתעורר מאבד את חישקו המיני (הוא וליאורה יישארו חשׂוכי ילדים) , את כושר העבודה ואת היכולת לעמוד בלחצים. מרבית הסממנים הגבריים מאצ'ואיסטיים שאפיינו אותו בעבר, נעלמים ממנו לגמריי. כל איזכור למלחמה או הרג גורם לו להתרחקות ולשקיעה בעצמו. זוגתו, נשארת לצידו במשך כשלושים שנה, עד פטירתו, גם כאשר קשריו עם בני משפחתו ורוב חבריו מן העבר מתנתקים והולכים, שכן הם רואים בו מי שהיה יכול להיות ממנהיגי המדינה והפך לצל-של-עצמו, טיפוס מתבודד ותמהוני. כמה שנים אחר פטירתו, בימי מלחמת לבנון השניה (2006), מחליטה ליאורה להתנקש בחיי הרמטכ"ל, שבעצם מזכיר לה את בעלהּ, ערב צאתו למלחמה, שאותו דווקא ולא את האדם שהפך להיות אחר-הפציעה, היא מעוניינת למחות מחייה, משום שבמשך שלושים שנה חשה את הבוז העצמי לרעיה שהרשתה לבעלהֹ לצאת להרוג ולהיהרג כחלק ממשחק הדמים הפוליטי-מדיני-חברתי, ולהקריב את עצמו לטובת שחרור/כיבוש ירושלים.

   בשני הספרים כאחד, ביקשו המחברים להתמקד בפרט וביחסו לקבוצה, שעל מטרותיה כביכול יצא להגן, אבל אחר-כך משנפצע או משלקה בנפשו, מי יגן עליו? יותר מכך, מה יעשה אותו חייל שאיבד משהו מהותי ביכולתו להשתייך, להימנות על קבוצה, לחוש עצמו כמזדהה עם ערכי הקבוצה. שתי הדמויות, טוראי ברטל של פאוארס, ומיקי כרם של שיף, הולכים ומוחים עצמם בכל יום שעובר מעל לוח העולם. אם הם נותרים פה, הרי זה מתוך רצון כן שלא להכאיב עוד יותר לבני משפחותיהם. מבחינתם, האויב המהותי, אינו האויב מבחוץ; לא הערבי-מוסלמי (בשני הספרים), כי אם תרבות הרוב במדינתם, אותו רוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. גם ברטל וגם כרם נחרדים כל אימת שהם מוצגים כגיבורי מלחמה, או מתבקשים להתנהג ברבים כבניה הטובים של המדינה. עם זאת, הם יוצאים מן המערכה כה שבורים ומרוסקים עד שאינם יכולים לשוב ולפעול חברתית או פוליטית לתיקון המצב; אף-לא להצטרף לתנועות מחאה כאלה ואחרות.

   ליאורה כרם היוצאת להתנקש ברמטכ"ל לא מייצגת אף אחד אלא אך ורק את כאבהּ האישי ואת כאבו של מיקי כרם שבינתיים הלך לעולמו. היא עושה את המעשה משום שהיא מבינה כי הברית בינה ובין מיקי היתה ברית של יחידים, חסרת אינטרס פוליטי-כלכלי. בעצם, מתוך הייאוש מאפשרות של שינוי חברתי עמוק, היא בוחרת לפגוע (היא אינה מתכוונת להמית, ועד תום הסיפור לא נודע האם הרמטכ"ל מת מפצעיו) במי שמסמל לדידה יותר מכל את מי שמערים מכשולים מעשי ידי אדם כדי להקפיא ולקפד את גדילתו העצמאית של הפרט מתוקף הכח וזכויות היתר של בני המעמדות השליטים. ברור ונהיר מדוע החברה רואה במעשה זה, אקט קיצוני ומטורף. עם זאת, סיפרו של שיף שב ופורט לכל אורכו את המציאות החברתית המטורפת, הדוויה,למודת הסבל, שבה אנו נאלצים לעשות את ימינו, ומונה ופורט את מארג הלחצים שבה אנו חיים ומתבקשים להתחרות ללא רחם, או ללחום ללא רחם. קשה להצדיק את האקט היעקוביני-האלים של ליאורה כרם (לאור צדדים מינוריים בעלילה ובמיוחד ביחסי הזוג כרם, יש בהתפתחות הזו דבר-מה גרוטסקי), ושיף נזהר מלהצדיקו, אבל בעצם, הוא מבהיר עד כמה ברמת העומק של הדברים, הפעולה הזו היא פרי התפתחות ארוכה, של סבל עמוק, ואין בה שום-דבר מטורף או אקצנטרי, אלא זהו אקט רדיקלי של סלידה מן הפוליטי-והצבאי,השב תמיד לדרוס ולבלוע את מאוויי היחידים, לפורר את חייהם, לשבר את זהותם, להניא מן החירות לבור בכוחות עצמם את החיים אותם יהיו נכונים לחיות, לקפד את האפשרות לפיה היחיד הוא שייקבע מה תהיה מערכת הזיקות שיקיים עם יחידים אחרים.

   סיפורה הדמיוני של ליאורה כרם הדהד בזכרוני את סיפורו הלא-ייאמן של פרידריך אדלר (1960-1879), מי שהיה מחבריו הטובים ביותר של אלברט איינשטיין בימי לימודיו בפוליטכניון בציריך, דחה קריירה אקדמית בפיסיקה (1908), ודרש כי יישכרו את איינשטיין הצעיר במקומו (איינשטיין תיאר בצעירותו של אדלר, בנו של ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה, כאידיאליסט, טהור לב, יוצא דופן במידותיו הטובות). והנה כעבור שנים אחדות, ב-21 באוקטובר 1916, בכהנו כחבר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי,ירה אדלר למוות בבית מלון וינאי, במהלך ארוחת צהריים, בפוליטיקאי הותיק, ראש הממשלה, הרוזן קרל פון שטורק, האיש שהכניס את אוסטריה-הונגריה למלחמת העולם הראשונה כאשר פלש לסרביה, ואשר דחק כל-העת להרחיב את  גיוס הצעירים לחזית. אדלר קץ במנטליות של הובלת הדור הצעיר אל מותו כבשר תותחים, כדי להמשיך ולקיים את האינטרסים של המדינה האוסטרו-הונגרית. הוא נידון למוות, ענשו הומתק; ולבסוף, ישב בכלא כשמונה-עשרה שנים, ואחר-כך היגר לארה"ב. איינשטיין לא דיבר עימו מעולם אחר 1916, וככל הנראה, גם לא רצה שיזכירו את אדלר בפניו.

אפשר כי אדלר פשוט ידע יותר מדיי מתים; צפה ביותר מדיי חיילים פצועים, שבורים ונטושים. ככל הידוע לי, אדלר מעולם לא הצדיק את מעשהו ולא עודד אלימות פוליטית דומה. כליאורה כרם הבדויה של שיף, הוא יצא להתנקש בסמל של מדינה, שמדיניותהּ לדידו רומסת את זכויות הפרט והאזרח של יחידיה, ולא זו בלבד, אלא במודע בוחרת לאבדם מן העולם.

לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית, ליל שאין לו סוף 

*

*

בתמונה למעלה: © John Walker, Broken Soldier, Etching 1998

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

שיר תפלה או זעקה קיומית של לב נכאב,  מאת הוגו באל (1927-1886), ממייסדי קברט וולטר  והדאדא. 

*

איך עליי להתהלך עם מתיךָ? איך עליי להתקיים בקרב החיים בּךָ? איך עליי לזעוק בּין הקברים האלה?

איי, רק הד מָכֶּה את צעדךָ.

אני צוֹלל בְּאימה. אתה, הֶעָדִין מכִָּל, הבסתָּ אותי. נשוֹם, נשוֹף אל הרקב. האם אתה הוא העשן המבשר את השריפה?

האם אתה היא האדמה הזרוּעָה בלהבות? פִּיךָ זולל אותנוּ  משל היינוּ פָּת של יום-יום. אתה הוא השפָּעָת

היוצאת לצוּד דרכּנוּ, כאשר כִּסוּפִים קָמִים אי-שָם.

הבּט בּי, בּעוֹד אני קמל לפניךָ. אנא תן כּח לָצעקה המזדעקת מקרבּי, ללא פֶּשֶר,תן דעתךָ; לְנִמְהֶרֶת זוּ— הטֶּה מעָט עדנה וחסד.

הענק לנוּ מרגוֹע  בּארונות מתים בָּיוֹם. ואִילוּ בָּליְלָה, חולל-נא את נִסֵיךָ.  הנח לנוּ אפוא לחסוֹת בְּאוֹר. קְרָא אלינו מן האפלָה,  שִלּוּש שֶמהוּתוֹ בְּדִידוּת.

[תורגם מגרמנית מתוך יומנו של באל: Die Flucht aus der Zeit  בעזרתו ובתווכו של תרגומה האנגלי של אן ריימס, שועי רז, 2012]

*

שיר תפלה מר זה, נכתב על ידי הוגו באל (1927-1886), ממייסדי קברט וולטר,האיש שהגה את המושג דאדא ויצר כמה מן השירים הידועים יותר ומן המופעים הידועים יותר שהועלו בקברט; השיר נכתב ב-27.4.1918, כשנה אחרי שיאו של הקברט בציריך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה וחלליה, ובעיצומו של הגל הראשון של מגפת השפעת הספרדית בצרפת וגרמניה (תחילת אפריל 1918).ניתן לראות בשיר אלגיה על חורבנהּ של אירופה והתמודדות בלתי פשוטה עם מושג האלהות ומקומה של האלהות בתוך עולם חרב,לנוכח אנושות שנחפזה לשפוך את דם נעריה,ולנוכח מגפה,=שכבר המיתה ללא הפוגות,ועתידה היתה להמית עד אביב 1919 רבע מאוכלוסיית אירופה.

    הוגו באל ובת זוגו, אמי הנינגס, שניהם אמנים-יוצרים, גרמנים-קתוליים, הלכו והתחזקו באמונתם הקתולית בעקבות המלחמה והמגפה,כך שלפציפיזם של בּאל ומימדים האנארכיסטיים של הגותו הדאדאיסטים נוסף גם מימד ריליגיוזי הולך וגובר. באל עצמו הביע ביומנו זעזוע רב מרצח האינטלקטואל היהודי בעל המאפיינים האנארכיסטיים- פציפיסטיים, גוסטב לנדאואר, בידי המון מוסת (1919). באל כותב במקום נוסף כי עתידה של גרמניה תלוי בברית בין היהודים בה ובין הקתולים, ואף על פי כן לא הסס מלהטיח ביקורת ביהודים העשירים בגרמניה העוסקים בעיקר ברווחים ובביצור מעמדם וכוחם, משל אימצו דפוסים פרוטסטנטיים-לותרניים. זאת ועוד, בשנים שלאחר המלחמה ייחד באל מחקרים לפרוטסטנטיות הגרמנית כתיאולוגיה פוליטית ומיסטיקה אלימה ודכאנית. הוא המשיך לפעול בשדה הפילוסופיה ומחשבת האמנות. וכך כתב למשל גרשם שלום, בספרו ולטר בנימין: סיפורה של ידידות, כי בנימין (1940-1892), באותה עת מבקר-ספרות ותרבות צעיר, כתב לו כי הוא נהנה מידידותו של באל בברלין, וכי באל הפגיש בינו ובין כמה וכמה יוצרים ואינטלקטואלים חשובים, ותרם לעלייתו ככותב והוגה. בשנות העשרים, אחרי שחזרו לחיק הכנסיה הקתולית ונישאו, הסתגרו באל והנינגס, יותר-יותר, ונעו ונדו בין גרמניה ובין ערי שדה בשווייץ, שם נפטר באל, בטרם עת, בשנת 1927 (בן 41). אמי הנינגס נפטרה בשווייץ כימי דור אחריו בשנת 1948, ולא נישאה שוב מעולם.  

   קשה שלא לחוש בשיר את המשבר הקיומי החריף של באל, החש כי אירופה הפכה לבית קברות, עד שגם מי שנותר בחיים, חייו הפכו לחיים בקבר, או בסף-קבר. בכל שורר האבדון עד כדי כך, שנדמה כאילו התעורר לו חרון אף אלוהי לנוכח שפיכות הדמים הזאת, שהתבטאה במגפת השפעת. ובכל זאת, חרף הכאבים והמדווים, זועק באל, כאיוב אמתי, שאינו משל ולא היה משל, אל האל הנמצא מעבר לכל, מרוחק, שרוי בבדידותו האינסופית, שימשיך לנטות חסד, אולי גם יפרוש אורו על האדם בשוך חייו. עם זאת, דומה כי שתי השורות האחרונות מדגישות את המרחק האלוהי מעולמנו, את התאיינותו-התכסותו מן הממשוּת, ואף על פי כן ממשיך באל לקוות כי אותו אל מסתתר, עוד קורא לבני האדם ושופע אליהם עדנה וחסד, אף על פי שנדמה כי תכונות אלו נתרחקו מן הממשות האנושית.  

*

*

   לבסוף, זהו שיר הדומה קצת לתפלה מטורפת היוצאת מלב שבור, או לשורת אפוריזמים קטועים, שבורים, נוהמים. אף על פי כן, באל מקפיד בנוסח הגרמני של השיר על מצלולים ועתים גם על חריזה מוסיקלית. התרגום שהצעתי לעיל, הוא מן מבחינה זאת עִלֵּג ומילולי מדיי לגבי המקור הגרמני, וצריך עוד מקצה-שיפורים (מה גם שאיני שולט בגרמנית די צרכי, כדי לתרגם מוסיקלית).  לכן ויתרתי על חלוקת השורות המקורית, אך הקפדתי על הפיסוק, וכך נוצר לפנינו שיר בפרוזה. למרות הכל, קצת קשה לי מצלולו של השיר המקורי, משום שהשבר המתואר בו חורג לטעמי מגבולות המוסיקה, הריתמוס, והמצלול. מבחינת מה, נאה הוא בעיניי כי יוותר כאפוריזם שבור, המבטא את הנהי הקיומי הזה, את הזעקה חסרת-הפשר אל האל המסתתר.

   'הנמהרת' המתוארת בבית שלפני החתימה היא כמובן הצעקה הקיומית המזדעקת מקירבו של באל, ובקשתו את האל לנטות אליה מעט עדנה וחסד היא, כפי הנראה, בקשתו כי זעקה עתירת כאב וחסרת נחמה תיהפך לתפילה ותישמע ככזאת. על אף מודעותו כי קרוב לודאי כי הוא זועק את כאבו לריק,לאין.את המלה שִלּוּש תרגמתי כפי שהיא מוכרת בעברית, אף על פי שאני מעדיף על פניה: בעל שלוש ההתגלמויות. את הצירוף: Drei-Einsamkeit התלבטתי אם לתרגם שפשוטו: שילוש-בדידות; או כפי שתרגמתי לבסוף: שילוש שמהותו בדידות. מה שחשוב פה היא ההבנה לפיה הבדידות היא העיקרון המשותף לאספקטים השונים בשילוש, אליבא דבאל, וכן מאפיין כל אחד ואחד ממאפייניו. באל מתגלה כאן כמשורר ריליגיוזי-קתולי, המנסה להיוותר קשוב אל אלהיו, אל בנו, ואל רוח קודשו, אף על פי שהם התרחקו מן העולם ומן האדם, עד שקשה מאוד שוב לחוש בנוכחותם בו, אם בכלל. אפילו לא נהיר עוד בסיום השיר האם זהו האל העליון הקורא אל האדם, או שמא זהו לב אנושי נוהם, המתעקש בכל זאת למצוא מעט תקווה ומרפא אחר שנשבר, אחרי שנחרב הכל. מבחינה זאת, מזכיר לי שירו של באל אגדה מן התלמוד הירושלמי (מסכת תענית פרק רביעי הלכה ז'],  המובאת משם ר' לוי, לפיה כל ערב תשעה באב היו חופרים לעצמם אנשי דור יציאת מצריים קברים והולכים לישון בהם, ועם בוקר מדי שנה בשנה נתחסרו מהם 15,000 נפש, כך במשך 38 שנים ויותר עד שכלה דור יוצאי מצריים (כשש מאות אלף זכרים), שנענשו למות במדבר על מעשה המרגלים (פרשת שלח לך), והנה יום בו חדלו למות נעשה להם פתח-תקווה; עם זאת, למקרא האגדה הזאת בירושלמי, אני תמיד שואל את עצמי, מה בעצם נותר להם לפליטי המדבר לִחיוֹת, והאם יכולים היו למצוא לעצמם בחזרה איזו חדווה בלבָּם כּלל, או איזו אהבת-מה לאותו אלהים אלוהיו של משה, שציוום למוּת בָּמדבּר.       

*

בתמונה למעלה: Egon Schiele, Sunflowers, Oil on Canvas 1911

בתמונה למטה: הוגו באל בערוב ימיו, צלם בלתי ידוע [אמי הנינגס?].

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

*

*

   בשנת 1917 לאחר פציעה וחודשים של חזיונות ושל סיוטים מחמת 'הלם פגזים' (כך כונתה אז התסמונת הפוסט-טראומטית) בחזית בוֶרְדַן, כתב המשורר הבריטי ממוצא יהודי, זיגפריד שָֹשֹוּן, אשר כִּהן כקפטיין בצבא המלכה, היה אחד המפקדים האמיצים והאהובים על החיילים בחזית ונודע בכינוי 'ג'ק המשוגע' (Crazy Jack), ועוטר אף ב'צלב ויקטוריה' על גילוי עוז רוח וגבורה נדירה בפינוי פצועים תחת אש גרמנית, את ההצהרה הבאה שהוקראה בבית הנבחרים בלונדון. דומני כי הצהרה זו, שהוקראה בבית הנבחרים האנגלי באותה שנה בה הוקראה בה 'הצהרת בלפור', שומרת על תקפה ועל עדכניותה עד עצם הימים:

*

אני כותב את ההצהרה הזאת כאקט של התנגדות מִדַּעת לשלטונות הצבא, משום שאני מאמין כי אלו שיש בכוחם לסיים את המלחמה מאריכים אותה במכוון.

אני חייל, ואני משוכנע שהנני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת, שנכנסתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, הפכה בינתיים למלחמת התקפה וכיבוש. אני מאמין שהמטרות שלשמן אני ורעי החיילים נכנסנו אל המלחמה הזאת היו צריכות להיות מוגדרות בצורה כה ברורה, עד שאי אפשר היה לשנותן, וכי לו נעשה הדבר, היעדים שהניעו אותנו היו כעת בני השגה באמצעות משא ומתן.

ראיתי ונשאתי את סבלם של החיילים, ואיני יכול להשתתף עוד בהארכת הסבל הזה למען מניעים שאני מאמין שהם רעים ובלתי צודקים.

איני מוחה נגד דרך ניהול המלחמה, אלא נגד הטעויות וחוסר הכּנוּת הפוליטיים שהלוחמים מוקרבים למענם.

בשמם של הסובלים כעת, אני מביא את דבר המחאה הזה נגד דרך הרמייה שנוהגים בהם;  אני גם מאמין שאני עשוי לסייע בקעקוע השאננות אטומת הלב שרוב האנשים בבית מקבלים בה את המשך היסורים שאינם מנת חלקם, ואשר אין דמיונם מסוגל להשיגם.

(זיגפריד ששון, 'גמרתי עם המלחמה: הכרזה של חייל', תרגום: אלינוער ברגר, נדפס: פאט בארקר, התחדשוּת,  עם אחרית דבר מאת יורם יובל, ספריית הפסיכולוגיה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2006, עמ' 7).

   ששון לא היה פציפיסט, אבל היה הלוּם קרב, המבקש לסיים את אבדן חיי אדם, את הפציעות, הקטיעות ואת אבדן השפיוּת ואת מחלות העצבים, בקרב חיילי בעלות הברית. אין בהצהרה שלו רגישות מיוחדת לחיי החיילים שמנגד או לחיי האזרחים הנמצאים בתוך מעגל הדמים. ואף על פי, יש בדבריו של ששון בכדי להעיר על סבלם של חיילים, שימצאו את עצמם בסיומה של המערכה הזאת, פגועי הלם קרב ומסוייטים. יש בהצהרתו של ששון, בכדי להאיר את האפשרות לפיה לא כל החיילים בעזה ששים אליי קרב, וכל-כוונתם להדביר את האויב. אני מניח, לאור חשבונן של מלחמות, שיש מבין החיילים יורים ובוכים ויש כאלה היורים ועוד עתידים לשאת את פצעיה הנפשיים של הלחימה לאורך שנים ארוכות, מה שישפיע עמוקות על משפחותיהם הקיימות והעתידיות. 

   הצהרתו של ששון חשובה גם לימים אלה, משום שששון לא היה, ככל הידוע לי, מקורב לחוגים הומניסטיים, אנארכיסטיים, או לחוגי שמאל רדיקלי, אלא היה ג'נטלמן ופטריוט אנגלי שמרן, שהבין בשלב כלשהו של הלחימה, כי חיי האדם קודמים לשאיפות הלאומיות- פוליטיות של מנהיגיו, קודמות גם לכותרות עיתונים המרעימות תרועות ניצחון. ששון לא הועמד למשפט צבאי ולא נורה, רק הואיל והיה 'גיבור מלחמה' מוכר באנגליה, ורק הודות להתערבותם של אינטלקטואליים אריסטוקרטיים שלחצו על העברתו לטיפול נפשי על פני העמדתו בפני משפט צבאי. אגב, אלו הערימו עליו בכדי שיהיה מוכן לוותר על העמדתו לדין על דבריו, שנתפשו (בטמטום) כדה-מורליזציה של הציבור. חסרונן של אמירות כאלה בשלושת השבועות האחרונים, מצד חוגי מרכז וימין ישראלי, מלמד משהו על 'חסנה ולכידותה של הישראליות'.

   על העורף השאנן ואטום הלב למדתי שיעור נוסף היום עת בתי הצעירה ספרה לי כי מורתה סיפרה להם כי 'צה"ל נלחם בנחישות ובגבורה כנגד הערבים יימח שמם וזכרם' (=סוף ציטוט). אוי למערכת שאלו הם מוריה. דומה אפוא כי מערכת הביטחון חדרה למערכת החינוך, והופכת את צלם האדם ברשות הכלל: לזילות ולכיעור. 'ומה באשר לתושבים הערביים של עזה?' שאלתיה.  'עליהם לא אמרו דבר' אמרה. שפר מזלה שבביתה היא שומעת קולות אחרים.

    עוד דבר, השבוע הלכתי לקנות חטיפים בהוראת מערכת החינוך בה לומדים ילדיי בכדי שיוכלו להכין 'שי לחייל". הדבר הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מידיד חולף, בוגר מלחמת לבנון הראשונה, שספר לי על דקות בעתה שאינן מניחות לו גם עשרים שנה אחר כך, עת הוא וחבריו ישבו בטנק צהל"י שהושבת בירי נ"ט (=נגד טנקים) ביום הראשון של הפלישה לבֵירות,, אכלו ופלים של עלית, וציפו שחיילי הקומנדו הסורי יירו בהם למוות בכל רגע או ייקחו אותם בשבי (למזלו, היה לזה סוף טוב). המלחמה משווקת אפוא לילדים כשקית הפתעה המחולקת לקרואי מסיבת יום הולדת. מצד אחד מעמיסים שקי גופות ומהצד השני  'תעמיס לי ביסלי'.

מחר, שוב מדיווחי ילדיי, למדתי על קיום פעילויות של הקמת שרשראות אנושיות שיווצרו במוקדים שונים ברחבי הארץ  בכדי להביע תמיכה בחיילי צה"ל ותושבי הדרום, שוב ללא אזכור של האוכלוסיה הפלסטינית. דבר שלמותר לציין נחוץ מאוד, גם לאור רצח בנותיו של רופא פלסטיני העובד בבית החולים תל-השומר הישראלי, עליו דווחנו לפנות ערב (ראו אתרהּ של אסתי סגל) וגם על מנת שנוכל באמת לחנך את ילדינו לכיבוד האדם באשר הוא אדם, ולמען ייראו בשלום, לא רק חיים של שקט, אלא חיי שיתוף פעילים בין צדדים שבעבר היו ניצים.

     על הילדים הפלסטינים- עזתיים, שבין כה, התחנכו על ברכי התעמולה החמאסית הקוראת לרצח יהודים ולשחרור תל-אביב (בעזרת השאהידים פרפור הארנב ונהוּל הדבורה, המככבים בתכניות הילדים שם), אין להרחיב, מעוצם הזוועה. הן המלחמה העניקה להם (לילדי עזה) אישור לתעמולת השנאה, עת כעת זכו לטעום מכוחו ועוצם ידו של 'האויב הציוני' ולטעום מנה נוספת של אימה, חידלון, יתמות ושכול. לתפארת פעולות הטרור העתידיות ולחיי המלחמות שבדרך.

 

    בתפלה לנוח רוח השלום על שני העמים, וכלשון שירו של דילאן תומאס 'ולמוות לא תהיה ממשלה' (כעת דומה כי עומדות לרשותו- שתי ממשלות לפחות באזורנו. באשר לממשלתינו, גם אם היא תחליט על הפסקת לחימה הערב- עדיין כנהוג יירו בכל הכוח עוד יממה קדימה לפחות).  

 

בתמונה: זיגפריד ששון (Seigfried Sasson, 1886-1967), תצלום פורטרט,  1916.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »