נכתב על ידי הסולן ומנהיג הלהקה, דיוויד ביירן (נולד 1952). אפשר כי זהו סוג של ספוקן-וורד; משום שביירן הגדיר את האלבום כולו כג'אם-סשן שבו המלים נוספו מאוחר יותר כתולדה מהנגינה המשותפת. להערכתי, השיר מבטא מחאה על הרצח היומיומי המבוצע בהוראת ממשלות ותאגידים בתוך מדינות, הרואות בעצמן, דמוקרטיות ליברליות.
השיר תורגם על-ידי השבוע לאחר שנודע לי על הירי הישראלי בילד מאלכ עיסא, בן התשע, בצאתו מחנות ממתקים בעיסאוויה בירושלים (כעת יורים גם בילדה שבחלון ובילד שברחוב). מאלכ עיסא מטופל בבית חולים ישראלי. כדור הספוג שספג בעינו גרם לו לאבדן עינו השמאלית.
לפני כעשרים וחמש שנים (1994) הכרתי מעט את עיסאוויה. היו שם תאי חמאס. מאוד לא אוהבים שם את ישראל. פעם נקלעתי אל מול המון זועם שעלה לעשות שפטים בג'יפ צהל"י שבו נסעתי. הזעקתי סיוע; הייתי כבר עם נשק בהכנס ועם אצבע על ההדק ומעולם לא הייתי קרוב כל-כך לירי על בני אדם. משמר הגבול הופיעו וחילצו אותנו. החיילים לא פתחו באש. לא במבוגר וגם לא בילד. הם פשוט הופיעו – מה שהביא לכך שהזועמים שבו לכפר. מאז, כך נראה על-פניו, הוקלו מאוד נהלי הפתיחה באש.
*
*
בתמונה למעלה: Man Ray,Object to be Destoyed, Metronome with cutout photograph of eye on pendulum, 1964 ;A replica of the original work from 1923 retitled: Indestructible Object
ידיד צעיר, המוסיקאי, ליעד עיני, הזכיר לי אמש בפוסט שהעלה באינטרנט כי היום חלו 100 שנה להולדת של אמן הקולנוע האיטלקי פדריקו פליני (1993-1920). מזה זמן כבר איני חש לכל עשור ויובל ומאה של אמן שהיה או עודו יקר ללבי, אך מה אעשה כי צפייתי הראשונה בסרטו של פליני ½8 (Otto e mezzo) בקולנוע פריז בתל אביב אי אז בשנת 1989 או 1990 הותיר בי רושם בל-יימחה; הכול היה שם: מודע, לא-מודע, חלום, מציאות, שגב, שבר, מוות, חיים, הזיה וקרקס. יכול להיות שהיה זה מצב רוחי הקודר באותם ימי נערות שגרם לי להבין את הסרט, כאילו הגיבור לבסוף מניח לקולנוע ולחיים ועוזבם, וכי כל הקטע האחרון הקרקסי המנחם, המאסף אל החיים, הוא סוג של אפילוג או חלום פרידה מהחיים, כגון זה שהותיר דוסטויבסקי לרסקולניקוב שלו (הרוצח הנדון שפתאום מגלה את החיים ואת התשובה). מזמן לא צפיתי בסרט של פליני. ברור לי שהיום כבר הייתי צופה בו בעיניים אחרות לגמרי (מה שציין גם את צפיותיי הבודדות בו מאז).
לא מאוד הופתעתי לגלות לפני כמה שנים, שהדרך אל הסרט לא היתה סלולה; כלומר, האולפנים העניקו לפליני כל מה שהוא רצה, אולם הקבלה וההתבוננות הפתאומית על פליני כמגלם את עתיד הקולנוע האיטלקי תבעו את משקלם מנפש הבמאי. הוא לא הצליח לחבר תסריט. גואידו, גיבורו (בגילומו של מרצ'לו מסטרויאני, 1996-1924) היה אפוא בבואה מושלמת של פליני עצמו, שלא ידע את נפשו ונתקף באחת במחסום כתיבה ובחרדת בימוי (לא ייפלא כי הסרט מתחיל בפקק תנועה, בו כולם צופים בהתקף החרדה של גואידו פנים אל פנים). הוא נכנס לאולפנים בשלהי שנת 1962 בתאריך עליו התחייב בחוזה כיום הצילומים הראשון עם קאסט של שחקנים וצלמים ואנשי אולפן, ובלי מושג התחלתי לאן כל זה יוביל. אמנם ישנם מצבים שבהם יציאה בלתי מאורגנת ל-Terra Incognitaאכן מוליכה לגילוי יבשת שאיש לא העלה בדעתו.
*
*
במצב זה, כשהוא תלוי על בלימה (בדומה לתמונה הפותחת רשימה זאת – תקוע על סולם לא ידוע אם יטפס עליו או ינשור ממנו), ואולי מחמת ההערכתם הגבוהה של סובביו כלפיו, נזכר פליני בחדוות היצירה והאלתור, ופשוט החל לשחק. יותר משכתב (ואכן, גם גואידו לפתע יוצא מהרכב ומתחיל לעופף) – הדריך את שחקניו בתחילה ברוח הדברים שהוא רוצה בסצנה, למה עליהם להתכוון. אפשר שגם בשלב זה עדיין לא היה קיים אפילו סינופסיס, ואפשר שהוא גם לא התוודה בפני אף אחד מהעובדים בסרט על מצבו, אלא התנהל כאילו זה חזונו בסרט הזה (שאמנם אינו ניכר בדיאלוגים דווקא) וזו השיטה שבהתאם להּ הדברים יתנהלו עד תום. מאוחר יותר החל גם לכתוב, אבל השחקנים קיבלו תמיד את הסצנות ליום המחרת, במקרה הטוב, בלילה שלפני הצילומים ובמקרה הפחות טוב – חצי שעה או פחות טרם צילומי הסצנה. יש אומרים שהיה תסריט משלב כלשהו. אבל אם היה כזה, איש לא ראה או הורשה לראותו. לדברי שחקנים בסרט, היתה זו חוויה בלתי שגורה, אבל איש לא טען כי החוויה היתה כאוטית או שהרגיש ברכבת שדים או ברכבת שסטתה ממסלולהּ.
הוליס הלפרט, ביוגרף של פליני, כתב על אודות עשיית הסרט ½8 את הדברים הבאים:
*
… הוא לא רצה שהתסריט יהיה שלם מדי, אמר; אחרת, מבחינתו יהיה הסרט חסר חיים. "הייתי מרגיש כאילו הכול כבר הושג בכתיבה – לא יהיה לי כל עניין לצלם אותו. אני אוהב לאלתר; משהו בר-מזל ובלתי-צפוי בסצנה אחת, פותח את הדלת לסצינה אחרת נוספת, ולעוד אחת."
מעולם לא היו יותר משני עותקים של התסריט על במת הצילומים והשחקנים לא יכלו להשיג אף לא אחד מהם. הם קיבלו את תפקידם מודפס על דף נייר – לעתים בערב שלפני הצילומים, ולפרקים רק מחצית השעה לפני שעמדו מול המצלמה …
"אני הוא גואידו," אמר פעם פליני, כשנשאל על ידי מבקריו אם בעיותיו שלו תואמות את אלו של גיבור הסרט. כמה מבקרים תמהו עד כמה השפיעו המאבקים הפנימיים והנפשיים של פליני על שמונה וחצי וציינו יסודות פרוידיאניים ויונגיאניים בסרט … רמז למקורן של ההשערות הללו ניתן למצוא בפגישתו של גואידו עם מוריס הבדרן. מוריס הוא קוסם המסוגל, לטענתו, לקרוא מחשבות. יש לו שותפה שתכתוב על לוח מה שקרא במחשבתו של גואידו. היא כותבת את המשפט המסתורי "אסא ניסי מאסה". כן, הוא חשב על זה, מודה גואידו. המקרה מעורר את זכרונות ילדותו של גואידו. כשהיה נער, נהגו הוא וחבריו לשחק משחק מלים בשפה שהמציאו, שבה לפני ואחרי כל תנועה באה האות "ס". במקרה זה המלה היא "אנימה", שפירושה נפש, והיא מילה חשובה בפסיכולוגיה של יונג.
… פליני צילם את הסצינה על פי גרסה זו. ואז בעוד ההפקה נמשכת, החליט לצלם קטע שיהיה ה"בקרוב" בבתי הקולנוע. לפחות כך טען. אולי כדי להצדיק את ההוצאות הנוספות. ריצולי הסכים לאפשר לו להחזיר את כל הצוות, ואף להוסיף להקת קרקס קטנה. פליני השתמש בשבע מצלמות כדי לצלם את הלהקה רוקדת במעגל, כשבראשה גואידו הילד. ייתכן ששקל סיום אחר לסרט, וחשב לא רק על ה"בקרוב".
לקראת סוף הצילומים עבד פליני על שני הסיומים. כשהוא מצלם שוב את הסצינה בקרון המסעדה ואת תהלוכת הקרקס על החוף … רק בינואר 1963 בחר בסיום השני … הסיום בקרון המסעדה נראה בעיניו שכלתני יותר ולכן מרגש פחות. תגובת הצופים לסצנת הקרקס הצדיקה את החלטתו … חודש ימים לפני הבכורה הפך השם האירעי לקבוע לאחר שנדחו הצעות … בפעם הראשונה הופיע שמו של פליני מעל שם הסרט.
[הוליס הלפרט, פליני, תרגמה מאנגלית: בלהה קויפמן, הוצאת דביר: תל אביב 1988, עמ' 148-139 בדילוגים]
*
גם במהלך שמתואר על ידי הלפרט, עם מגמתו להסדיר את הדברים, מושם דגש על אהבת האילתור של פליני, על כך שהשחקנים בדרך כלל לא יכולים היו להכין את עצמם בחזרות ממושכות לקראת הסצנות הבאות הואיל ולא היו תסריטים ואם היו – הרי שאלו הובאו אליהם זמן קצר טרם הצילומים. גם הצהרתו, שמביא הכותב, "אני הוא גואידו", כמו מוסרת כסאב-טקסט את מצבו של פליני בתחילת העבודה שכן גיבורו סובל ממחסום כתיבה ומקושי מהותי לתכנן את מהלכיו הבאים בעולם הקולנוע וזאת דווקא לאחר שהשיג הצלחה יחסית. בנוסף שפת ה-ס' בהּ משחקים גואידו וחבריו (מזכירה את שפת ה-ב' של אבנבי אבובהבב אבותבך משירו של אהוד מנור) כומסת את המלה נפש, כאשר לחש הקסמים אסא ניסי מאסה, כלומר: המעשה היצירתי-המשחקי המודע, אוצר בפנימו את איוויה של הנפש ושל הלא-מודע דווקא להיוודע ולהתגלות. כאן, אולי נחשפת גם פיסה מתודעתו של הבמאי-היוצר, היוזם איזה משחק-יצירה, חירותני רק עבורו, שחוקיו וגבולותיו נהירים רק לו. כאשר החתירה של האולפנים ושל כל העוסקים בסרט – היא הסרט עצמו; אבל פליני פונה בדרך אחרת. היעד הוא נפשו.
*
*
כך או אחרת, כפי שמבואר מהמשך הדברים, פליני מצלם ומצלם; קטעים שהיו אמורים להישאר כחלק מהטריילר הקולנועי בלבד, סיימו לבסוף את הסרט. רק כחודש לפני שהסרט עלה לאקרנים בחר הבמאי את הסוף שהניח את דעתו (המרגש יותר). גם השם האירעי של הסרט, שהיה אמור להיות מוחלף עם הפצתו, נותר קרוב לזמן ההפצה כשם הסרט, על אף שבוודאי קשה לומר כי השם המספרי הזה אמור היה ליצר אצל הקהל דריכות או ציפיה דרוכה לסרט.
*
*
פליני כמובן לא פעל בחלל הריק כאשר ביקש דרכי מבע לנפשו וללא-מודע שלו. בשנים שלפני-כן, יש להניח כי הוא צפה והפנים את הקולנוע הסוריאליסטי (דאלי-בונואל, דושאן-מאן ריי); יש להניח גם כי התוודע ליצירותיה המופנמות של מאיה דרן, לסרטי מרסל קארנה, לקולנוע הלטריסטי הצרפתי של איזידור איזוּ, גבריאל פומרן ומוריס למטר, כמו גם לסרטי רובר ברסון ולגל החדש הצרפתי המתעורר (פרנסואה טריפו, לואי מאל וז'ן לוק גודאר). נוסיף לכל אלו (אולי מפרי דמיוני בלבד) גם את הצלילים החדשים של ה-Free Jazz האפרו-אמריקני שהחל עולה וגדל משלהי שנות החמישים; סגנון שנשען במודע על חריגה מכל המודוסים המוכרים ועל אלתור רציף (אורנט קולמן, אריק דולפי, דון צ'רי, אלברט איילר, אד בלקוול, ססיל טיילור ועוד), זאת אף על פי שקשה לקשר בין נינו רוטה (1979-1911), מלחין פסקול הסרט, ובין סגנון זה, ובין פליני ובין סגנון זה (ובכל זאת, רוח הימים והדברים). בנוסף, עוד קודם לכן, וללא קשר ל-Free Jazz הפך הפסנתרן ת'לוניוס מונק לאמן נודע באירופה (ב-1959 הופק ובוים סרטו של רוז'ה ואדים Les Liaisons dangereuses עיבוד מודרני לספרו של הרוזן דה לקאלו, כשכל הפסקול שלו הושתת על קטעים של מונק) במיוחד על שום הג'ז הבלתי מתפשר שלו, ומשום שלא נשמע כמו אף פסנתרן אחר (קדם לו בהלחנת פסקול לסרט צרפתי, החצוצרן מיילס דיוויס בסרט מעלית לגרדום). להערכתי כל אלו, לא פחות ואולי אף יותר מפסיכולוגיה יונגיאנית (כפי שכתב הלפרט), שימשו את פליני במהלך היצירתי האלתורי משחקי שלו, שהפך לאחד הסרטים המצוטטים והנדונים ביותר בתולדות הקולנוע, כאשר יוצרו דווקא ביקש להניח כנראה בפני הקהל, את נפשו. לבסוף, ½8 היה גם הסרט הראשון שבו היה חתום שמו של פליני מעל שם הסרט; כלומר כיצירתו של אמן; הרגע בו הכיר בעצמו כ-Author.
טרי גיליאם על הרגע הקולנועי האהוב עליו *
*
בתמונות: Federico Felini, Photographer Unknown
Drawing from Fellini’s Book of Dreams in the City Museum, Rimini. Photo: Julia della Croce
בראיון שנערך עם הסופר האמריקני ווליאם ס' בורוז (1997-1914) בשנת 1970, הציב המראיין בפני בורוז שאלה על אודות ארה"ב בכתביו:
*
ד.א: אתה מתאר את אמריקה כסיוט. האם תוכל להרחיב בנקודה זאת?
וו.ב: אמריקה אינה כל-כך סיוטית, כמו שהיא לא-חלום. הלא-חלום האמריקני הוא בדיוק מהלך המבקש למחות את החלום אל מחוץ לַקּיוּם.
[ The Job: Interview with William Burroughs by Daniel Odier, London 1970, p. 97 ; תרגם: שוֹעִי רז]
*
בהמשך דבריו התייחס בורוז לחלום כממשוּת שקשה מאוד לחזות אותהּ כל שכן לשלוט בהּ או לנהל אותהּ. לדידו ההנהגה האמריקנית החליטה להיות שתלטנית באופן אגרסיבי, באופן שמקשה על האדם לחלום, כלומר להתיר לעצמו להתנהל במציאות ללא תכלית או יעד קרייריסטי. זו אינה רק קונוונציה או נומוס של מערכת חינוך, או מארג של ציפיות קהילתיות, אלא לדידוֹ ההנהגה האמריקנית, מנסה לחבל, לעצור, להדיר, כל מי שמקטין את השליטה המוחלטת באזרחיה, ומציב אלטרנטיבה למארג התקוות, הרגשות והמחשבות, שההנהגה מבקשת לנטוע באזרח.
דברי בורוז העלו בדעתי את שירו של המוסיקאי הבריטי רוברט ווייאט (נולד 1945): U.S OF Amnesiaשיר שהטקסט שלו עושה צחוק מן האמנזיה האמריקנית הנפוצה, מהזיכרון האמריקני הסלקטיבי, המשמיט כמה וכמה ג'נוסיידים והתנהלות גזענית; כאשר ראשיה עסוקים לעולם בהצדקה עצמית ורואים בעצמם את ראשי מעצמה המוסרית ביותר, העומדת לימין הטוב; האימפריה שאין להרהר לרגע אחר מעשיה בעבר, בהווה ובעתיד.**
הדברים האלו העלו בזיכרוני קומוניסטים, אנארכיסטים, פעילי-שלום, או בני מיעוטים, בעצם כל מי שחלק על קונצנזוס הדעה האמריקני – וזכה בשל כך לתיוג ממסדי כ-Non Amrican . מכאן דילגתי למקומותינו בהם הולכת ורבה, בשדרות רחבות של הציבור התפיסה לפיה, די שהאחר אינו חושב כמוך וזה כבר הופך אותו לגורם חתרני, בוגדני, "לא-ישראלי" או "לא ציוני" או "לא מספיק יהודי", ולפיכך טיפוס מפוקפק למהדרין. אבל מילא אם הייתי זוכה רק למבטים עקומים, הרבה יותר מפריע לי שלא נותנים לי לחלום לבדי, ואפילו ביוצאי ללכת ברחוב – הרחובות מליאים שטחים בהם בונים, המדרכות מתקצצות ובמקומם שבילי אופנים חשמליים. וכל אימת שלא תשגיח בדרך הזו, עלולים לדרוס אותך. גרוע מכך, אם לא אשגיח בדרך, אפילו במבואות שכונתי, אני עלול ליפול לבור או להיתקל בפסולת בניין, כי הכל מלא חפירות, ,גומחות, נקרות ושלטים מבשרים על תהליכי בינוי ופיתוח מואצים. מדובר כבר עת ארוכה בגלי-חורבות, שספק אם מישהו אומר לבנות בעתיד. נדמה כאילו סיעה של יזמים תאבי ממון השתלטו על כל השטחים העירוניים ועל הכבישים, בו-זמנית, בתיאום עם העיריות, וכל נוף, עץ עתיק, חצר פנימית או בניין ותיק, עומדים בפני סכנה מיידית שיעלה עליהם דחפור. המשורר והפרופסור לכימיה פיסיקלית, אבנר טריינין (2001-1928) כתב: "בְּאֵיזֵה מָקוֹם אֶבְחַר / הֲבָזֶה שֶׁכְּבָר נֶהֱרָס / אוֹ בָּזֶה שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס?" [אבנר טריינין, 'משפט יוהנס קפלר', אוקלידוּם: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1985, עמוד 55]. לאחרונה אני מוצא את עצמי יוצא אל נופים שאני אוהב במרכז: עצים, גנים, ספסלים. רק כדי לבדוק האם הם עוד נמצאים במקום. למשל, תל-אביב וסביבותיה הפכו בור. הבור שבקריה והבורות שמסביב.
וכך, לא הנופים והשבילים האפשריים בלבד הופכים חסומים או הרוסים, אלא גם כל אפשרות לחשוב על חיים שאינם מצויים בצל השליטה הציונית. לטענתי, הקונצנזוס הציוני-יהודי אף מתקשה ליתן לאדם חירות להסתגר בארבע אמותיו ולפתח עולם פנימי עשיר כראוי. הכל חייב לעסוק רק בפוליטיאה הציונית-יהודית ובהגשמת דרכי בטחונהּ תוך הפרחת קריאות עידוד ושיסוי בלתי פוסקות מצד מארגני ההצגה האנושית הזאת. צדק דוד אבידן (1995-1934) כשכתב: "מַצָּבָה הַבִּטְחוֹנִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל /מֶזְכִּיר יוֹתֵר יְשִׁיבָה בְּבֵית-שִׁמּושׁ בִּלְתִּי-נָעוּל / עִם יָד לוֹחֶצֶת עַל הַדֶּלֶת מִבִּפְנִים"[דוד אבידן. 'נסיעה בעיר: 14. תצפית גאולוקאלית', כל השירים: כרך ג, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, ירושלים 2010, עמוד 167]. הייתי מקצין — כולנו מצויים בתא שירותים כזה. יום אחר יום וליל אחר ליל. ידנו לוחצת את הדלת מבפנים, ובכלל איננו יודעים זה-כבר צורת אויב מהי (למרות שכל הזמן דואגים בימין שנדמיין את האויב כמוסלמי, שמאלן, להט"ב או כמהגר-עבודה אפריקאי), לפעמים תא השירותים נהרס בצו בית העיריה והיזם. ובכן, בשם הקפטיליזם הציוני – נתאפק שנה שנתיים (שנה-שנתיים חולפות אחת ושתיים). ובין אם יש תא או אין תא נמשיך ללחוץ על ידית הדלת כדי שאיש לא ייכנס (לא, אנחנו לא נשבור שמירה מפני אויבינו המבקשים לכלותנוּ). מצב הלחץ היומיומי הבלתי-חלומי בעליל הזה. הוא המצב של כולנו. הוא מונע ממרביתנו כל אפשרות לפיתוח של חיים פנימיים תקינים, ואת חלקנו הגדול מועיד לחיים של עבודה-בית-שינה-עבודה-מילואים (גיוון מעניין, מילואים), וכך משעבד את האדם חסר-הפנימיות לצרכי-הריבון באופן מוחלט. בדרך זאת, הלא-חלום הציוני בן-ימינו הוא מהלך המבקש למחות כל חלום (שהשלטון, הצבא וההון אינם מעוניינים בו) אל מעבר לקיום, ומבלי להותיר לו כמעט זכר. אנשים רבים בישראל הנוכחית מצויים בסכנת הכחדה אינטלקטואלית-רוחנית, כתוצאה מכך שההנהגה הציונית מחבלת בכישוריהם ההגותיים והאמנותיים, וביכולתם למצוא פנאי ומקום כדי להתפתח בהם. כך הפכה הקונוונציה הישראלית לחיים מאוימים-תמידית מפני האויב האורב שמשוטט אי-שם. לא כדאי להתרכז בתנועה הפנימית, שכן ניתן ליפול בקלות לאיזה בור, להידרס על-ידי אופניים חשמליים, ותכף גם הערב יורד והרוצח יוצא לרחוב.
ריטואל יהודי עתיק נקרא הטבת חלום. מי שחלם חלום רע הולך לכהן ומודיע לו שברצונו להיטיב חלומו, והכהן אומר לו: חלמא טבא חזית! (=חלום טוב ראיתָ). כיום ההנהגות (הפוליטית והדתית) כבר אינן מסתפקות בהתייצבות לצד החולמים; הן מעוניינות בתיקון אוטומטי של החלום; לומר לך מה לחלום, באילו מגבלות, ומה אסור לו לאדם להעלות בדעתו אפילו בשינה. אלו אינם אנשים שכל תעודתם להגביל, לרדד ולכלוא; אלא סיעה רעה של קפיטליסטים-לאומנים חמדנים, חסרי גבולות, המדמים שאפילו עולמו הפנימי של האחר הוא רכושם.
היתה לי שיחה, לפני כמה ימים, עם הבן האמצעי שלי, מתופף ג'ז צעיר, על כך שבילדותי בשנות השמונים, האזנה לג'ז ולרית'ם אנד בלוז התאפשרה דרך מוסיקה שהתנגנה ברדיו. עבורו – שמוסיקת האייטיז מזוהה עם סינתיסייזר ומכונות תופים רועשות, זו היתה הפתעה. הוא ביקש דוגמאות. הפניתי אותו לכמה קטעים. הבהרתי לו שהקטעים המדוברים לא נוגנו באותם ימים בתוכניות ג'ז ברדיו (כגון תכניתו של דני קרפל) אלא נוגנו בשעות השיא של ההאזנה והצפיה דאז (במצעדי הפזמונים, בתכניות הצהרים, בעד פופ עם אהוד מנור, בפנת המוסיקה של יואב קוטנר בזהו זה וכו'). לא כל השירים היו להיטים גדולים, אבל שודרו די הצורך כדי שלילד שניגן פסנתר כל ימי בית הספר היסודי, הם יהוו מקור השראה גדול. למשל, אני זוכר הערה של חבר, שותף לנגינה בארבע ידיים, על כך שקטעים שהלחנתי באותן ימים היו מזיגה בין מוטיבים מיצירות קלאסיות (שנאלצתי לנגן משום תקוות שווא של הדור מעלי שאהפך פסנתרן קלאסי), קלסיקות בלוז וגוספל מחוברת נגינה שתמיד חזרתי אליה, ומוסיקה שהתנגנה ברדיו באותם ימים. אם יש בך משהו, הוא אמר, זה האופן שבו אתה שוזר יחד כל מני ציטוטים מכל מני מקומות שלא נשמעים קשורים – למשהו שנשמע לגמרי שלך. בחשבון הזמן, נדמה לי שהמגמה שהוא הצביע עליה, למרות שמזמן איני מנגן, די מאפיינת אותי עד היום.
לצ'רלס מינגוס יש אלבום נהדר משנת 1960 הנקרא Pre-Bird המאחד מוסיקה שהלחין בנעוריו לפני שהתוודע לבִּי-בּוֹפּ של מוסיקאי הג'ז והסקסופוניסט צ'רלי "יארד-בירד" פארקר (נפטר 1955). ההשפעה הגדולה של בירד על מינגוס לא ניכרת אם בוחרים להאזין לאלבומים של בירד משנות הארבעים, אבל האזנה לאלבומו Jam Session משנת 1952 מלמדת מייד על ההשפעה העמוקה. באותה מידה, הרשימה למטה היא סוג של Pre-Tom (טום ווייטס) אצלי. אני מקווה שהרשימה הזאת למטה תשמח קצת את מי שיישמחו בה. טינה ויימאות' הבאסיסיטית של ה-Talking Heads אמרה פעם כי בזמנו (סוף שנות השבעים) עשו מוסיקה, קודם כל עשו מוסיקה, והמנהלים והאמרגנים, הבינו (כי אהבו מוסיקה) שאת רואי החשבון ואנשי המאזנים משאירים מחוץ לבניין, כמה זמן שרק ניתן. נראה שכיום היוצרות התהפכו ברוב תחומי האמנות והאקדמיה.
חלק מהאמנים ברשימה למטה הפכו לכוכבים גדולים, חלקם כבר היו אז; חלקם נשארו תמיד בשוליים או שנעלמו כליל, או כמעט כליל. אני חושב שהרבה לפני שהתחלתי לחקור בנבכי האלטרנטיבות למוסיקה הפופולרית, היו דווקא חלק גדול מהשירים ברשימה הזאת, אופציה של חירות, של מבע-עצמי, של יכולת להיות מוזר וחריג ובכל זאת להביע את עצמך, ולהאמין בכך שיש איזה קבוצה אנושית שיכולה לקבל את זה, אפילו למצוא בשונות או באחרוּת טעם.
ולכל השואלים, כן אלו באמת שירים שאהבתי עד גיל 13 (1986). אני מניח שאהבתי שירים נוספים, כדרכם של ילדים, ועם חלקם הרגשתי קצת פחות נוח. חשוב לומר, אני עדיין מאמין ב-Black Man Ray.
הנה רשימת השירים (כמה מהם, לא רבים, הם גירסות כיסוי לסטנדרטים קודמים), ובעקבותיה כמה קליפים שהוזכרו בה. לא ראיתי טעם להביא את כולם, משום שמגלים ככלות כמה חודשים שחלק מהקטעים ב-youtube חלפו ואינם. מה שחסר ניתן לחפש ולמצוא.
China Crisis: Black Man Ray
Joe Jackson: Steppin' Out
Thomas Dolby: Hyperactive
Daryl Hall and John Oates: Maneater
The Stranglers: Golden Brown
Tears for Fears: Mad World
Bronski Beat: It Ain't Necessarily So
Grace Jones: I've see that face before/Libertango
The Cure: The Lovecats
The Police: Every Breath You Take
Sting: Moon over Bourbon Street
Eurythmics: Never Gonna Cry Again
Alisom Moyet: That Old Devil Called Love
Elvis Costello: Almost Blue
Latin Quarter: America For Beginners
David Bowie with The Pat Matheny Group: This Is Not America
Bruce Hornsby and the Range: The Way It Is
Donald Fagen: New Frontier
Peter Gabriel: Red Rain
Talking Heads: Once In A Lifetime
*
*
*
*
*
*
*
*
* ערב השקה לכבוד הקומקום הקדוש, ספרו של עידו אנג'ל "המלה העצובה קומקום" (הוצאת בלה לונה: תל אביב 2018) — ביום רביעי 5.9.2018 בשעה 19:30, מיזנטרופ: חלל עבודה אורבני, רחוב שי"ר 6 תל אביב יפו (פינת דיזינגוף), בהשתתפות: הסופר- המשורר רון דהן, האמנית-כותבת מורן שוב, המוסיקאית נעמי חשמונאי, המחבר ואני. הכניסה חופשית. תוהו ובואו. המים כבר מבעבעים. *
בגיליון השלישי של כתב העת גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית(בעריכת:מירה רשתי, הוצאת רסלינג וסיפור פשוט: תל אביב 2015)מובא תרגום של שי סנדיק בלוויית היועצת הקולינרית לימור לניאדו תירוש, לרשימה נוספת , אחת מתוך רשימות אינוונטריות רבות, שהותיר אחריו הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז' פרק (1982-1936). הפעם מדובר ברשימה אניגמטית במיוחד, הנקראת:ניסיון ברישום מלאי מאכלים, נוזלים ומוצקים שזללתי במהלך שנת 1974. יש לומר, הרשימה מצד עצמה היא פשוטה בתכלית, היא אינה מציעה לא-פחות ולא יותר ממה שנקבע בראשה. עם זאת, עליי היא הילכה עליי כחידה, אולי אפילו צרור חידות, שלחה אותי לכל מיני נתיבים ואפשרויות; כאילו בלתי-אפשרי כי כל מה שהונח לפנינו הוא אינוונטאר מאכלים (אולי אפילו קטלוג) שזלל סופר אהוב, במיוחד באיזו שנה שכזו (1974), שנצבה כחיץ בין כתיבת יומן חלומות וחלל וכו': מבחר מרחבים ובין כתיבת הממואר שחלקו בדיוני, W.
הרשימה של פרק אורכת חמישה עמודים. היא מפורטת ומטרידה כמו מיצג שמתמשך ומתמשך שלא נהירה בו הפואנטה. אם היה מדובר בחודש אחד— הייתי חושב על מצג בולימי, אך מדובר כאן על 12 חודשים. ב-12 חודשים לאכול את מה שמצוי ברשימה, בהנחה שמדובר בגבר צרפתי קרניבור ואוהב יין, כבן 38, בהחלט בגדר האפשר (בכל זאת מדובר בשנה שלימה). אף כי לא מובן מדוע לערוך רשימה כזאת. בראש ובראשונה, הטריד אותי, כצמחוני מזה שלושים שנה, לגלות, כי אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, טורף בעלי חיים מכל סוג ומין כשלושה עמודים שלימים (60% מהרשימה), בכל קונסטלציה. נזכרתי שעגנון היה צמחוני אדוק, אף נדמה כי בקצת סיפוריו (גבעת החול,האדונית והרוכל) ניסה ליצור איזו זיקה אמיצה בין אכילת בשר ובין נטיה לאיכזוּר. אני חושש כי פרק היה מספר הרבה פחות אכזר מעגנון, וודאי הרבה יותר מבריק ומצחיק— ובכל זאת, נדמה כאילו אין מנת בשר עליה הוא פוסח: מוֹלִים, חזיר, אווז, צלופח, חסילון, קיפוד ים, מיני בקר, כבשים, עופות, ארנבות ועוד ועוד נתחים ואיברים פנימיים, וכן "אינספור פרוסות בשר קר". פתע הזכיר לי פֶּרֶק את ציוריו של הצייר האיטלקי בן המאה השש עשרה ג'וזפה ארצ'ימבולדו (1593-1527) שצייר קולאז'ים של ראשי-אדם המורכבים מבעלי חיים או פירות העונה, כאילו האדם מורכב ממכלול-מאכליו. ארצ'ימבולדו, ככל הנראה, ביקש להדגיש את שפע התופעות והחיים וכוליותן. הוא שירת בחצר האפיפיור ברומא ובחצר הקיסרות ההבסבורגית בוינה – גורמים שוודאי היו מעוניינים באמנות שהיא הצגה גדולה, מפוארת, גדושה ושופעת, המרוממת ומפארת את המוסדות הקדושים – כאילו כל השפע המוצע הזה הוא התבטאות של חסד אלוהי או של אדנוּתהּ המתמדת של המלכוּת. במידה רבה נדמה ארצ'ימבולדו כהשפעה גדולה על האמנות השופעת שאפיינה את אמני החצר של לואי ה-14 ("מלך השמש") ואת התחפושות שציינו את המשתאות ואת מופעי הבלט שהתקיימו בחצרו שבוורסאי. סלבדור דאלי (1989-1904) ראה בארצ'ימבולדו מבשר קדום של הסוריאליזם, וטען שציוריו היוו השפעה מכרעת עליו.
אך אפשר כי רשימתו של פרק, מקורהּ בתגובה שניעורה בו לנוכח הקומדיה הגרוטסקית של מרקו פררי הזלילה הגדולה ( 1973,La Grande Bouffe), סרט שזכה להצלחה קופתית בצרפת, לתגובות רבות על שום הקונטרוברסליות שלו וגם לפרס פסטיבל קאן. הסרט נסב על ארבעה חברים בורגנים מזדקנים המתכנסים בחוילה על-מנת לאכול עד מוות (הם גם מצליחים; אחד מהם קופא ברכבו למוות) אגב קיום אורגיות ואקטים מיניים תוך זלילה-אין-קץ, והפלצות-אין-חקר. מעולם לא הצלחתי לצפות בסרט הזה על אף שמככבים בו שחקנים איטלקיים וצרפתים מן השורה הראשונה, כגון: מרצ'לו מסטרויאני, מישל פיקולי ופיליפ נוארה. הימנותו של פררי לצד לואי בונואל על יוצרי סרטים גרוטסקיים ומורבידיים במתכוון על-מנת-ללעוג לבורגנות ודרכיה ולמוסדות המדינה והדת, ניכרה באופן שבו התקבל הסרט, ובאופן שבו מציינים אותו מאז. מן הקטעים המעטים בהם צפיתי לא הבנתי מדוע זכה הסרט להתקבלות כיצירת אמנות ששווה לאבד עליה את הזמן, ומה הביא אנשים לצפות בו כקומדיה. על כל פנים, אפשר כי ז'ורז' פֶּרֶק צפה בסרט (הוא היה חובב גדול של קולנוע בכלל ושל קומדיות בפרט) או למצער, ודאי שמע על תוכנו מצפיה בטלויזיה או קריאה בעיתונים או משיחות עם ידידותיו וידידיו (אולי הם גם ציינו את הדמיון החזותי שבין פרק לפררי), מה שאולי השפיע עליו לפנות לתיעוד שנת האכילה שלו מיד בשנה העוקבת.
אבל כאן ניכר גם הפער המהותי. פרק בהחלט לא זולל עד מוות. אפשר כי הוא צורך צריכה שנתית ממוצעת (גם אם שופעת באשר למגוון המאכלים שהוא טועם) לגבר בגילו. איני יודע. נדמה לי שאני אוכל הרבה פחות מזה. אבל איני רק צמחוני, אלא גם לא אכלן-גדול. כלומר, מגוון המאכלים בהם פֶּרֶק מֵזִין את עצמוֹ בהחלט מעורר בי השתאוּת, כי איני חושב כי בשנה אני רגיל לטעום גם לא חמישית מן התפריט שהוא טעם; מאכלים רבים מאוד ברשימתו, כלל לא הייתי מעלה בדעתי לטעום.
*
*
יותר מכך, רשימתו של פרק משוללת חֶברָה, משוללת תאווה, משוללת רצון. היא תיעוד של פרטים שנאכלוּ. אין בהּ דבר וחצי דבר על תחושות שהתעוררו בפרק או שהניעו אותו לצאת ולטעום מאכלים מסוימים. כל הגוון של עונג מאכילה או של גועל מאכילה נעדר לחלוטין מן הדוקומנציה. בנוסף, משוללת הרשימה זיקה חברתית (עם מי סועד פרק) או סקסואלית (בניגוד הגמור לסירטו של פררי, המעלה על נס משאלת מוות גלויה, שעתידה להוציא עצמה לפועל— בין אכילה ומשגל) או הֶדוֹנִיסְטִית. לפרקים נדמה, כי פֶּרֶק פשוט ביקש באותה שנה לחקור בסקרנוּת את שפע המאכלים המוגשים בפריז. וכך, במידה רבה, יש ברשימתו משום המשך למגמתו באיש ישֵן או בחלל וכו': מבחר מרחבים לשוטט ולתעד. כאשר הוא מתעד במהלך השיטוט את תחושותיו ותובנותיו, או מעלה אותן מחדש דרך היזכרוּת על יד שולחן הכתיבה.
מגמה קיומית-אקזיסטנציאליסטית זו לכתחילה היא כעין הצהרה של פרק על כי חייו אינן מתנהלים על ידי שולחנות כתיבה בלבד אלא גם על יד שולחנות אכילה. וכי ההגיון לפרסם רשימה של דברים שנכתבו על ידיו בשנה מסוימת אינו נופל (לפחות ככל שזה נוגע להיותו ז'ורז' פרק, האדם) מן ההגיון לפרסם רשימה של הדברים שנאכלו על ידו באותו פרק זמן. אדרבּה, מרשימתו של פּרק עולה כי מגוון הדברים שאדם מסוגל לאכול בשנה עולה על מגוון הכתיבות אותן הוא יכול לייצר (לפחות מבחינת כמויות, מגוון ומבחר). יש משהו גרוטסקי באדם המתעד ברשימה כל פיסת מזון הנכנסת אל פיו, כאילו היה מכונה גריסה של פריטי-מזון. ובכל זאת, יש כאן גם הצהרה מכאיבה של בּדידוּת ושל מרחק. אנחנו אפילו לא זוכים להבין עד תום מה ערב לחיכו של פֶּרֶק. רק הכמויות המפורטות (אדם כמפעל-אכילה) המשתנות בין המאכלים, עשויות להצביע על כך.
פרק לא היה אדם בודד. יש שהעידו שהוא היה איש רעים להתרועע וחובב ג'ז גדול. ובכל זאת, בניגוד לתיאורי המזון והמשקה המובאים בסעודותיהם של אנרי פולאק, המפקד שאינו קצין (שהוא גם יתום, חובב אוכל, סרטים ופילוסופיה) וחבורתו, בנובלה הקומית האנטי-מלחמית של פֶּרֶק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?שם כל האכילות הן חברתיות (בחבורה). כאן האכילה מתוארת כלגמרי-בודדת. כאיזה נסיון של פֶּרֶק למדוד במבטו איזה חלק של אישיותו: האני-האוכל. בחלוקה הפילוסופית של ימי הביניים, ואליבא דתלמידי אריסטו, נהגו לחלק בין שלוש כוחות בנפש: הנפש הצומחת (הזנה), הנפש המרגישה, והנפש החושבת. מטבע הדברים, הנפש הצומחת, הזנה וניזונה, נחשבה לנחותה ולארעית ביותר באדם, וכזאת שהאדם לא-אמור לתת עליה את הדעת (רק להימנע מן ההגזמה ומן הגרגרנות). דומה כאילו רשימתו של פרק הינה נסיון לבחון באמצעות האינטלקט (יכולת המדידה, הרישום, האנליטיות של הפרדת הפרטים) את תולדותיה של נפשו הזנה (את הגוף) במשך שנה תמימה. זוהי חקירה שהיא בד-בבד אקסטרוורטית (תיעוד המזון העובר מצלחת ההגשה דרך הפה אל פנים הגוף) אך גם אינטרוורטית (התבוננות של היחיד על בחירותיו ועל עצמו), ובעצם, במידה רבה, יש כאן המשך למסע הבדידוּת של פּרק שתואר ב-איש ישֵן.
פנים אחרות, דומה כי הרשימה הינה סוג של רדי-מייד דאדאיסטי. אלא שלא באמנות פלסטית עסקינן (כאצל מרסל דישאן ומאן ריי), וגם לא בשירים שמילותיהם גזורות באקראי מהעתון (טריסטן צארה)— אלא אוסף של ארוחות, מדויק יותר: פרטי מזון שנאכלו במשך זמן קצוב, והצטרפו לסוג של קולאז' (הֶדְבֶּק, הצמדתם של פרטי מזון אלו לאלו); או פוטומונטאז'— שבו מתגלים לנגד עינינו כל פריטי המזון שאוכל סופר צרפתי בשנה שלימה; וכי מי היה מעלה על הדעת למנות כל מזונתיו במשך שנה שלימה? כל אלו מוצגים לפנינו כיצירה כתובה, בעצם: רדי-מייד באותיות המביעות לאו דווקא את מה שהפה אומר, אלא את מה שהפה אוכל, לועס וגורס (מהלך דאדאיסטי מובהק).
לבסוף, קשה להשתחרר מן הרעיון, כי ברשימה זאת מנסה פרק להביע את העובדה לפיה אדם יכול לאכול ככל יכולתו; אבל לא לעכל עד תום את שהותו בעולם. שיש בהן, בעמידתו של אדם בעולם, בוודאות מותו, וביכולתו לחשוב ולנסות להבין את עצמו ולנסות את עצמו מפרספקטיבות שונות— משהו שלא ניתן לעכל.
*
*
*
במוצ"ש הבא, 21/11/2015, בר אנה לולו ביפו (רחוב הפנינים 1), החל ב-20:30: פרוזה, שירה, ספוקן-וורד, שירה פרפורמנס, מוסיקה וריקודים.
*
בתמונות: Giuseppe Arcimboldo,Earth, Oil on Canvas 1566
על חיפוש מקום עבודה, יום ההולדת, המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, מארג הדברים, תפירות ופרימות.
*
1
לפני כמה ימים התראיינתי טלפונית למשרת אוצֵר יהדות בספריה הלאומית (שמחתי שתיאמו איתי ראיון). היה ראיון טוב ושוטף (כעשרים וחמש דקות). אי ניסיוני בניהול תקציבים ורכש כנראה עמד לי לרועץ. יש לי נסיון לא מבוטל במחקר, בתרגום, בעריכת תכנים; גם ידע לא שכיח בענייני ספרים. ובכל זאת, מעודי לא הייתי איש אדמיניסטרציה ולא עסקתי במכירות או בשיווק. ואם אני בכלל בנוי לזה, זה מצריך לימוד, אולי גם כינון מחודש.
לאחר 17 שנות עבודה רצופות (להוציא אולי חודשים אחדים בין עבודות), אני מחפש עבודה. תקציבו של מקום העבודה בארבע השנים האחרונות (אני מניח שעיקר תפקידי היה במחקר-מכין ועריכת תוכן של מחקרים וספרים) – אזל, והניסיון לגייס את הסכום הדרוש לא עלה יפה (למרבה הצער). אני בן 40, בעל כמה כישרונות מוכחים, המתגלים כמועילים מאוד בין אנשי-ספר, אך לא רבי תועלת בכל מני תפקידים הרחוקים מן הספרים והרעיונות. כמובן, ישנם קורות חיים שכלל לא זוכים למענה. אני מניח כי מי שקורא אותם (אם קורא אותם) מבין שבעשור האחרון עבדתי בעיקר במשרות הקשורות בעולם האוניברסיטאי (הוראה/מחקר/עריכה) , ואם עבדתי לפני כן כמעט חמש שנים במחקר כלכלי בין-לאומי, זה כבר היה מזמן. אני מנסה, ככל יכולתי, לשמור על איזון, ענייניות וחיוך, ובכל זאת לאורך התקופה הזו, יוצא לי יותר ויותר לחוש סוג של חיוורון פנימי (זה פיסי ממש). אני ממש לא בטוח כי באותן שעות גופי מטיל צל.
אני עדיין לא ממש סגור על המקום שבו הייתי רוצה לשבת; אני כנראה זהיר מדי,מעט קפוא. חושש קצת לעשות צעד לא נכון, או להתיישב במקום לא מתאים. אני זקוק לשקט, עבודה מסודרת, ביטחון כלכלי (אין לי עיניים גדולות), בשנים האחרונות עברתי קצת יותר מדי טלטלות וכאבי לב מכדי לאפשר לעצמי להמשיך להתנהל במצב עניינים קפריזי. אני מתחיל להפנים עד תום כי השתלבות באקדמיה אינה ממש ריאלית (הדלת לא נסגרה, אוכל להמשיך בכל קבוצות המחקר בהן אני חבר, אך נותר כמדומה רק חריץ אור דקיק). כנראה עוד אנסה להתחרות על מלגה או שתיים. אני גם צריך להגיש גם מהדורה מתוקנת של הדוקטורט שלי שכבר עבר שיפוט, כדי לקבל אישור סופי. סוף הדיקטוּר וסוף דרכי באקדמיה, נראים פתאום כמהדקים קשרי ידידוּת.
העולם הוא גדול ופתוח, אני מזכיר לעצמי, סטודנטים אהבו את הרצאותיי, אנשים נהנים מכתיבתי. ובכל זאת, ברגעים קודרים יותר, הכל מרגיש לי כמשקולת. מאוד הייתי שמח להגיע לימים קלים יותר של נשימה. קצת קשה לי, קצת רגיש לי, כרגע. לפעמים אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.
*
*
2
ביום ההולדת שלי:
כבשו הויזיגותים את רומא,
נולדו הפילוסופים הגרמנים: יוהאן גאורג האמאן, וגאורג פרידריך הגל (שניהם לא מחביביי)
נולד אמן הצילום, הדאדאיסט, מן ריי (עמנואל רדניצקי).
הוכרזה ונסתיימה מלחמה בין אנגליה וזנזיבר, המלחמה הקצרה אי פעם, (נמשכה בין השעות 9:00-9:45 בבוקר).
וולט דיסני הוציאו לאקרנים את מרי פופינס.
נולד הסקסופוניסט והכובען, לסטר "פְּרֶז" יאנג.
הביטלס ואלביס פרסלי נפגשו בביתו ב-L.A. התקיים ג'אם סשן קצר בן כמה שירים, שלא הוקלטו מעולם (האפשר לדמיין את לנון עם אלביס? איך הם מתיישבים אחד עם השני?).
מולדובה פרשה מברית המועצות והכריזה על עצמאות.
כוכב מאדים שהה במרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ (מזה ששים אלף שנה).
אם העולם הוא אוסף מקרים שרירותי (ואפשר שהינו). הלאו אין כל טעם לדון ברשימה של מקרים שקרו ביום מסוים של השנה בתקופות שונות. הן גם לוחות השנה, גם הזמן המדיד, הן תולדה של מחשבה אנושית ושל הגיון אנושי. אם כן הוא, הריי אין בין האירועים שנזכרו כאן ובין אין-ספור אירועים אחרים שום הפרד—אלו מקרים ואלו מקרים. כלומר, לוּ נניח הייתי מחליף ברשימה לעיל, בין כיבוש הויזיגותים את רומא ובין כיבוש התורכים את קונסטנטינופול. ההיה משתנה משהו? ההייתי חש אחרת? ואילו הייתי מחליף בין האמאן והגל ובין דקארט וולטר? או בין מן ריי למרסל דישאן? לו לא היה מדובר במרי פופינסאלא ב- A Shot in the Dark לבלייק אדוארדס (אותה שנה, עם פיטר סלרס כאינספקטור קלוזו), או ב-Le Roi de Cœur לפיליפ דה ברוקה (שנתיים אחר-כך, עם אלאן בייטס)? אני עדיין לא מצליח לדמיין את לנון עם אלביס (תאריך הולדתו של אלביס קוסטלו מוקדם לתאריך יום הולדתי ביומיים). או את מולדובה עם ברית המועצות. איכשהו משמח אותי כי ביום הולדתי חלה המלחמה הקצרה ביותר שארכה ארבעים וחמש דקות (היא התקיימה כמעט 80 שנה לפני שנולדתי) . איני זוכר שנתקלתי באינפורמציה הזו אי-פעם בספר היסטוריה. לא פחות מכך, אני משתהה לנוכח סמיכותו של כוכב מאדים. אני כמעט מנופף אליו בכובעי. מרי פופינס מתקרבת אליו עוד יותר (בעזרת המטריה המעופפת שלה). שישים אלף שנה זה לא הולך ברגל. הסמיכות הזו כמעט הופכת אותנו לשכנים בשיכון. אני גם נזכר במורבז'ין, אידיוטהרוצח הסדרתי, גיבור ספרו של בלז סנדרר, הטוען כי הגיע מן המאדים, וכי המלה היחידה בשפת המאדים (בכתב פונטי) היא:קֶה-רֶה-קאוּ-קאוּ קוֹ-קֶקְס, שפירושה: כל מה שאתה רוצה [תרגמה מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל: ירושלים 1996, עמ' 191].
*
*
*שמעתי כי מקובלי ירושלים לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ועזר לכך מצאו בדברי קהלת "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". גישה אסקטית מחמירה במקצת. עוד לא נמצאה הדרך שבה אסלק מזכרונותיי את כל שקיות ימי ההולדת, הבלונים, הזרים המתנות והצפצפות. יותר מכך, אין סיכוי שאוותר במחי יד על הזיקה שזה עתה נגלתה לי, בין יום הולדתי ובין המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, ועל סמיכותו של הכוכב מאדים לכדור הארץ (הכי קרוב בשישים אלף שנה). הרבה צרות היו לי עם המלחמות. מעט אסטרונאוט. במצבי הנוכחי אני מזכיר כוכב לכת: (עוגה, במעגל אחוגה)/ אסתובבה כל היום עד אשר אמצא מקום). גם אם עולם ומלואו הם אוסף מקרים שרירותיים, ממילא, אינני חדלים לקשור ביניהם באופן זה או אחר. אם רק נרצה, נוכל לקשור כמעט בין כל שני יישים. ליצור מארג (Text) מתוך רשימה של נתונים. אולם איך יודעים שזה המארג הנכון? כל מה שנספר לעצמנו, כל מה שנקשור, סובל מהטיה (האם בשעה 9:45 חתמו הזנזיברים על הסכם כניעה, או שמא זוהי השעה שבה נחתם הסכם השלום בינם ובין האנגלים?). שתי התנועות הדומיננטיות ביותר של חיי המחשבה הן: פירוק העולם לנתונים—תחום שכשלעצמו סובל מהטיות; ושזירתם המחודשת במארגים אפשריים של רשמים/נתונים. וכך, תופרים ופורמים את שמיכת הימים ומדמים שהאביב כמעט נגמר.
*
הערה: מסתבר כי ביום הולדתי נחתם גם הסכם קלוג-בראיינד ההיסטורי (1928), בו חתמו מעצמות עולמיות מובילות, בכללן: צרפת, גרמניה, אנגליה וארה"ב ומדינות נוספות על אמנה בין לאומית המוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק והופכת אותה לבלתי חוקית ובלתי לגיטימית. קשה לומר כי האמנה הזו יושׂמה מעולם. אין ספק כי עליית הפשיסטים והנאצים באירופה במהלך שנות השלושים טרפה את הקלפים. אך בכל זאת, נותר ההסכם הזה כאפשרות, המורה לאנושות לעתיד דרך לילך בהּ.
*
בתמונה למעלה: Ernst Wilhelm Nay, White Spring, Oil on Canvas 1963 (הציור נראה כחתול באמצעות עיגולים)
[ז'ק פרוור, 'הכביסה', מילים, תרגם מצרפתית: אברהם חכים, בעריכת גבריאל רוזן (רוזנבאום), הוצאת גמיר: תל אביב 1984, עמ' 97]
*
– ככל שמתקרבים נפער המרחק, הגלוי גם למי שביכר להסתיר את פניו בּכפות הידיים.
– דווקא בכל עת שדימינו אחדוּת נשברנו לרסיסים קטנים, נטולי תקנה; מפורדים עד העולם.
– העצמים הפִּרדיים (אטומים), נשברו כבר דיים, הם אינם יכולים להוסיף ולהתפרד. כבר לא ניתן. השאלה היא רק האם יש בם את הכושר, הבחירה או ההכרח להתאיין. האם היכולת הזו היא מנת חלקם.
– אנשים חושבים שהם הרבה יותר מאטוֹמים, הם בטוחים שהם היכלות מפוארים, מגדלי יוקרה, פנטהאוס, מכונית ספורט, קיימים לנצח נצחים וחיים עד עולם. עם זאת, אדם צריך להרבה מאוד השתדלוּת אפילו כדי להיות בית תפילה קטן, חבר טוב, כותב ענוותן.
– אפשר להגדיל את הכל, להגדיל ולהגדיל, ולהחליט כי מה שהוגדל היא מציאות חדשה, היא המקום אליה כולנו הולכים; אפשר לשווק זאת לבני האדם כקידמה, כתיקון, כבשורה משיחית, כעתיד הנכסף, המציץ כבר מבעד לחרכים ועומד בפתח עיניים— ובכל זאת לא התגלוּת תהא כאן, אלא התעלמוּת, הפניית עורף למציאות, עמק בכא.
– אני לא עוסק בסמלים. רעיון של נשמה שפעם הפעים אותי, כעת כמעט זר. כל אחד הוא פסיפס של אטומים שכל הזמן נוספים ומתפרדים ממנו חלקים. כך גם כולנו יחדיו. הדברים שנשארים, לכאורה יציבים, הם אלו שאנו דואגים להם במלוא התכוונותנו, ואיננו מסוגלים לשברם, לחלקם ולהפרידם. ישנם דברים אחרים האובדים מהר מן עולם.
– ובכל זאת, אני מסוגל לזהות את עצמי. בטקסט שכתבתי עתה או בטקסט שכתבתי בגיל 17. אפילו שלמראית עין מדובר באדם כמעט שונה לחלוטין. הקו הוא אוסף נקודות, וחיי עוברים בין הנקודות המרכיבות את הקו (לא בטוח האם הן יוצרות קו ישר). אולי זה וקטור, שנשלח, בין מה שהייתי ובין מי שאני עכשיו. את האחרון, אני מוכרח לזהות, לנוכח רישומו של הראשון. את הראשון אני מזהה לאור מכלול הזיכרונות אודותיו, המקנן בי עדיין, ולא חל בו דין דבר האבד. טרם נואשתי ממי שהייתי, וטרם אבדה תקוותי לגבי מי שהנני עכשיו.
– פתאום אני מתקנא בפילוסוף הערבי, אבו יעקוב אלכנדי, בן העיר בע'דאד, שיכול היה לסבור כי כל ההויה בנויה מצירופים של חמש צורות גיאומטריות (גופים הנדסיים), בצירופים שונים. זה מה שהוא הבין מקריאה בטימיאוסובמסורות נאופיתגוראיות. כל כך פשוט. כל כך נוטה אל המופשט. הלוואי שהיה במציאות משהו ודאי כמו שסכום שתי זויות ישרות שוות לסכום הזוויות במשולש. אני אפילו איני מצליח להבין איך סכום הזיותיי מתייחס אל המציאות, כל שכן אל חיי. אבל עדיין, אני רחוק מלהיות אובד דרך. במידה רבה, אם לסכם, אני סכוּם מציאוֹתָי.
– מִדי בוקר אפוא, אני מחדש את קוָי ואת תקוותיי (הן מעטות, אך לא משוללות יסוד). עוטה כל אותם אטומים, הסובבים אותי ומרכיבים את תהליכיי. איני יודע עד כמה אני סינגולארי. אני מצליח להבין מדוע מרוב אטומים מתעוררת באדם התחושה לפיה אף הוא עצם פִּרדי. ובכל זאת, הנקודה חסרת הממשוּת הזו, העקשנית הזו, מושכת את עצמה, ממשיכה, מושכת קו, יוצרת מציאוּת, מותירה איזה רישום בעולם.
– קו. אוסף של נקודות. מה פשוט יותר מזה? האם יש איזה קשר בין זה ובין משפחה, אדמה, קניין, אמונה, חינוךְ, מסורת, כּבוֹד? בנקודה זו אני שותק, שותק מאוד.
17 ימים לסיום פרוייקט ה-Headstart של רות דולורס וייס, וכ -62% מן המימון המבוקש נאסף. בקשה נרגשת: אנא שנסו מתניכם/ן, ופיתחו לבבכם/ן גם ארנקכם/ן, לכבוד יצירתה החדשה של המוסיקאית-הכותבת-המעבדת-והמבצעת יוצאת הדופן הזו.
[אני כבר תרמתי בבית; ברגע שאמצא משרד, אתרום גם במשרד]
בחודש דצמבר 1922 ראה אור בניו יורק הגיליון הרביעי של Manuscripts בעריכת אמן-הצילום אלפרד סטיגליץ. העורך פנה בשאלה פתוחה לשורה של יוצרים וידוענים ניו-יורקים לכתוב לו על 600 מילים על שאלת היחס והזיקה בין צילום ובין ציור, ובמידת האפשר, כדי לדון בשאלה האם הצילום עתיד להיות ענף באמנות ממש כמו הציור שקדמוֹ. זיהיתי מעט מאוד מתוך רשימת האנשים אליהם פנה סטיגליץ. מעל כולם בולטים שם המשורר קארל סנדברג, הקולנוען וכוכב הראינוע צ'רלס צ'פלין, והאמן הדאדאיסט מרסל דישאן. סנדברג כתב-מה-שכתב באריכות ובכובד ראש; מזכירו-האישי של צ'פלין כתב כי לדאבון-ליבו הכוכב עסוק ביצירת סרט חדש ואין לו שהות למלא את בקשתו של סטיגליץ; ואילו דישאן, כמו דישאן, ענה תשובה בלתי נשכחת; ואפשר כי לכן זכתה להידפס בראש מסכת הטורים, לצד הקול-הקורא של העורך, בדף השער הפנימי של הגיליון:
*
סטיגליץ יקר,
אפילו כמה מילים אין לי חשק לכתוב.
אתה הן יודע בדיוק מה מחשבותיי על צילום. הייתי מעוניין שהוא ייגרום לאנשים לבוז לציור, עד שמשהוּ אחר יגרום לצילום להפוך בלתי-נסבל.
הנה, כאן אנו עומדים.
ברגשי חיבה,
מרסל דישאן 22 במאי 1922
(צייר, מומחה לשחמט, מורה לצרפתית, מומחה לתקתוק במכונת כתיבה)
*[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]
*
מעבר לפרובוקציה המשועשעת-מחויכת של דישאן, יש טעם גם לבחון את דבריו בסוג של רצינות:
א. דישאן כדאדאיסט בז לממסד האמנותי ובמידה רבה למסורת האמנותית, הוא אינו מעוניין בחברה של מאסטרים ושוליות, של קליקות, זרמים, ותנועות; אלא כאנארכיסט הוא מעוניין בכך כי מגמה אמנותית תימשך רק כל זמן שהיא כוללת יסוד ויטאלי ומעורר מחשבה (דישאן לא היה איש של רגשות)— מבחינתו, כאשר מגמה אמנותית הופכת "בלתי נסבלת", כלומר: סוג של קלאציסיזם עקר, יצירה שהיא תל ארכיאולוגי, הנשמר מכל משמר, במקום להיבנות מחדש או להיהרס עד היסוד, מוטב לה שתיעלם.
ב. דישאן כפוטוריסט (מדובר בדישאן הצעיר, כעשור אחר Nude Descending a Sraircase No. 2) מעוניין בתנועה הפרוגרסיבית, בקידמה של ידע ושל טכנולוגיה; דישאן כקוביסט (אותו הציור ממש), מעוניין בשבירה של רצפים, מסגרות, תנועות; אני מניח שדישאן (ודאי דישאן הצעיר) היה מתעניין מאוד בתכנות לעיבוד תמונות הזמינות היום למשתמשי מחשבים. הוא וודאי היה רואה בהן את המדיה האמנותית החיה-ופועמת של זמנינו, מי שמחליפה במידה רבה את הצילום האמנותי. מעניין האם הוא היה מוותר על לוח השחמט שלו ומשחק מול המחשב. על כל פנים, יש להניח, כי לו רק היה נשאל היחס בין התכנות הללו ובין צילום אמנותי, מהסוג עליו דיבר סטיגליץ. הוא היה עונה באותה מטבע. מקומן של התכנות הוא לגרום לאנשים לבוז לצילום האמנותי, עד שמשהו אחר ייגרום לתכנות הללו להיהפך לדבר מה בלתי נסבל.
ג. יש בתשובתו של דישאן סוג של הבעת בוז כלפי כל ממסד אמנותי, כולל כלפי כל מי שביקשו להפוך את הדאדא לתנועה ממוסדת או לדון בה במסגרת ההיסטוריה של האמנות. לשאלתו של מן ריי ב- Dadaessay משנת 1958 "האם הדאדא מת?" יש להניח כי דישאן היה עונה "ברוך שפטרנו". כלומר, לא היה לו עניין בהנצחה ההיסטורית ובמיסוד אמנותי. דאדא לדידו היא חתרנות, היא תרבות-נגד, היא ערעור המגמות הקיימות וחוקי המשחק המקובלים. מי שאמנותו היא מחאתו, מוכרח להמשיך להיות מורד בכל סמכות ואוטוריטה. אסור לו להתאהב בפעילותו ההיסטורית, בוודאי לא אחר 40 שנה.
*
*
ד. ובכל זאת, בשנת 1963 הועלתה תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול עבודותיו של דישאן. איני יודע אם הוא יזם אותה (קצת קשה לי להניח, אך הכל אפשרי). אבל הוא יזם את תצלומו המשותף משחק עם אווה באביץ' העירומה שחמט על רקע התערוכה ('הזכוכית הגדולה' ניבטת ברקע). אולי בבחינת התכתבות מאוחרת עם אותה תשובה קצרה שכתב לסטיגליץ. כלומר, הצילום הוא המדיה המאתגרת החדישה. צילום העירום מחליף את ציור העירום במוקד הגלריה (דבר שספק אם היה אפשרי מבחינת מוסכמות בשנות העשרים של המאה העשרים). בהמשך אותו עשור יפרסם דישאן את עבודתו האניגמטית, Etant–Donnés:–1˚–La–Chuté–d’eau–2˚–Le-gaz–d’éclairage[נתון: 1˚ מפל מים 2˚ מנורת הגז, 1966-1946]. קשה לומר כי גם באחרית חייו הוא ביקש לנוח על זרי הדפנה של עברו, אלא שאף להתחדש כל העת. בראיון מאוחר אף הדגיש שלמזלו הטוב מעולם לא היה צריך לצייר לפרנסתו, ועל כן לא ראה בציור משלח-יד, לא היה לו אטלייה, והוא יכול היה לפנות אל האמנות רק כאשר חש צורך לומר דבר מה חדש. אין ספק, כי עד סוף חייו היה בעיניי עצמו מומחה לשחמט יותר מאשר צייר-אמן או "דאדאיסט" פעיל.
ה. ככותב וכחוקר אקדמי כלשהו, דברי דישאן פוגשים אותי בכמה מיני רגישויות. ראשית, בכל פעם שאני כותב על חיי אני שואל עצמי באיזו מידה אני מתעד-מצלם ובאיזו מידה אני יוצר-מצייר; אני מנסה להימנע ככל הניתן מריטוש-פוטושופ של העבר, אבל גם הבנתי את העבר משתנה כל העת, לעתים תוך כדי כתיבה; כחוקר אקדמי— נו טוב, האקדמיה עוסקת במידה רבה בקיבוע זיכרון היסטורי, באוטוריטות, במיסוד. המאמר האקדמי, הוא ללא ספק, מסמך שמרני, שדרכי ההבעה הנהוגות בו, רחוקות מלהציע לקוראים דרכי מבע חדשות, וקשה מאוד לפרוץ באמצעותו דרכי חשיבה חדשות (זהו שיח הכלוא בתוך עצמו). מדי פעם אני מתהרהר באפשרות ליצור ז'אנרים חדשים של מאמרים. מובן מאליו, כי נסיונות אלו אינן יכולות להצליח לעבור היום ועדות מערכת של לקטורה אקדמית. היה לי ניסיון כזה לפני שנה. מאמר שנסב על ספרות ושירה. הלקטור סבר כי המאמר כתוב היטב כיצירה, אך למרות שהיו כלולים בו הפניות למחקרים רבים, הוא סבר כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם "המקובל" ו-"הנהוג" בכל הנוגע למאמרים אקדמיים. המאמר—זה מובן מאליו, נדחה והוחזר אליי.
לפניכן/ם קרנבל תחפושות לפורים, בו ניכרת חדוות ההתחפשות. במקום להסתיר, דומה שהתחפושת דווקא חושפת ומגלה טפח, אולי אף טפחיים, מנבכי נפשם/ן, המכוסה בדרך כלל, של כל אחד/ת מן המצטלמים/ות.
*
*
*
*
*
*
*
*
אסיים את תהלוכת השיכורים הזאת במילותיו של אחד מגדולי המתחפשים של המאה העשרים, המשורר הליסבוני רב הזהויות, פרננדו פסואה (1935-1888), האיש שניהל מחדרו חלק גדול מאוד מחיי השירה של פורטוגל, מבלי שאיש היה ער לכך: "נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה" [פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 42]. אפשר כי כל תחפושת, בסופו של דבר, חושפת עוד נדבך של חיי הנפש, מגלה צלילים וכלים חדשים בתזמורת הנסתרת שלנו.
תוספת מאוחרת: לאור בקשתהּ של נטלי, הוספתי מחווה משלי
**
שועי רז
שועי רז
בתמונות:
Else Lasker-SchülerPlays the Flute, Anonymous Photographer, 1909
Hugo Ball reciting a sound-poem in the Cabaret Voltaire, Anonymous Photographer,1916
Man Ray, Andre Breton, 1930
Man Ray, Self Portrait, 1931
Graucho Marx as a Cowboy, Anonymous Photographer,1940
הזכויות על חלק מהטקסטים המצוטטים באתר, חלק מהתמונות ומהמוסיקה - אינן שלי. עם זאת, האתר אינו מסחרי . לפיכך שיתוף היצירות, תוך ייחוסן המפורש ליוצריהן/ם, ומתוך כוונה עיונית/לימודית, הוא בבחינת שימוש הוגן. כמובן, יוצרות/ים ובעלי/ות זכויות, המעוניינים/ות להסיר מהאתר תכנים, יכולים/ות לפנות אלי דרך "כִּתְבוּ אלי" ואפעל כבקשתן/ם לאלתר. בהתאם, ניתן לצטט מרשימותיי במקומות אחרים או ללמד תכנים המובעים בהן, אך ורק באמצעות ייחוס מפורש (שמי המלא ושם האתר), ובמידה שהשימוש אינו מסחרי וללא ייצור יצירות נגזרות
All rights reserved to Shoey Raz and protected by law
The rights to some of the texts quoted on this website, some of the photos and the music - are not mine. However, the site is not commercial. Therefore, the sharing of the works, with explicit attribution to their creators or authors, and with a theoretical/speculative /educational intention, is considered fair use. Of course, creators and copyrights holders, who wish to remove content from the site, can send me a message and I will act on their request immediately. In accordance, it is possible to quote from my texts in other places or to teach contents expressed in them, only through explicit attribution (My full name and the full name of the website), and insofar as the use is not commercial and without producing derivative works
פֶּרֶא אדם חוֹשב 