Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מקבת’

Kertesz

*

1. הוא שומע את הגשם יורד. אשה אחת ביקשה פעם את בתהּ אחרי שחזתה בתמונתו להעלות אותו על מטוס. 'זה איש שמוריד גשם' היא אמרה להּ. היא הציעה לו לנסוע ללמוד אצל אמהּ ברוסיה. הוא נשאר; אף פעם לא הצטער על כך.

2. בתלמוד ירושלמי, שנערך בקיסרין (קצרין של ימינו) סביב 450-400 לספ', במסכת תענית יש שלשלת אגדתות על מורידי גשמים, אנשים שמתפללים ויורד גשם; כמובן, ברובם מורידי גשמים הניכרים במסירותם ההלכתית יוצאת הדופן. החריג מביניהם, שמו פנטקקה; איש ששמו לאו-דווקא מצביע על יהדותו. פנטקקה עובד כשומר-לילה בבית זונות, ומוכר את מיטתו כדי שאשה לא תצטרך להיכנס למעגל הזנוּת. אחד החכמים חולם, במהלך שנה מעוטת גשמים, כי פנטקקה ראוי-הוא שיתפלל ויירד גשם. הוא ניגש אליו אל פתח בית הזונות ושואל אותו אם הוא חושב שיש מעשה שעשה שהופכו למתפלל המוריד גשם. פנטקקה מספר לו את הסיפור. הוא אכן מתפלל והשמים ממטירים. (האגדתא על פי: תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א' הלכה ד')

3. בקרב ערביי הגליל נפוצות באופן מקביל אגדות, על שיח'ים ועל צדיקים אחרים (לאו דווקא מוסלמים) שהיו מתפללים ומיד היה יורד גשם או שידעו לנבא מראש את רדתו. למשל, באםّ אלפחם, אשר בואדי עארה, נוהגים בעלייה משותפת אל ציון שיח' אִסְכַּנְדַר על הר המצוי במזרחהּ של העיר ומאמינים כי יש בו כדי להועיל להורדת גשמים. העולים על ציון הקבר בימי חג ומועד מזמרים יחדיו את השיר: "שיח' אסכנדר אנו קוראים אליךָ/ ממטרי הגשם עוברים דרכךָ/ אנו פונים אליךָ / ואתה תפנה אל אללّה/ אין אלוה מבלעדי אללה/ ומחמד הוא שליח אללה". טקס זה דומה במאוד לתפילות המקובלות במסורת הסוּפית על קברי צדיקים (זיארה), וכן לתפישת מקום-ציונם של הצדיקים ביהדוּת, כמקום תפילה. תפישה הרואה בציוּן אתר המשמש כדי להביא את נשמת הצדיק להתפלל בעד הנקהלים על ציונו. אגדה נוספת בין תושבי ואדי ערה היא על נוצרי בשם חבּיבּ (=אהוב), שדווקא בשעת גזירות כלכליות קשות של העות'מאנים בשלהי המאה השמונה עשרה, ובמהלכהּ של שנת בצורת שבהּ כבר כל הזרעים שנזרעו נפסדו, דירבן את הפלאחים בכל זאת לזרוע שוב, רק זרעו— והנה החלו יורדים גשמי ברכה בשלהי עונת הגשמים, ומאז נוהגים לברך: "תהא שנה זאת כשנת חבּיבּ." (האגדות על-פי: יורם מירון וריאד כבהא, אגדות הואדי: אוסף סיפורי עם ערביים מואדי עארה, המכון ללימודים ערביים: גבעת חביבה 1993, עמ' 38-37;48-47).    

4. שתי המסורות מנסות לשמור על ציביון מסורתי-דתי אשר לאפיונם של מורידי הגשמים (רק הנאמנים לדת ולמצוותיה). עם זאת, נדמה כי נותר איזה נתיב פרוץ לתפישה לפי לא רק מי שהוא בן-הדת, אלא גם מי שמגלם מידות טרומיות יוצאות דופן, או דאגה לזולת, עשוי גם הוא להימצא ראוי מאין-כמוהו להורדת גשמים. כשם שהגשמים מחברים בין שמים וארץ, כך כביכול, מורידי הגשמים מגלמים כביכול את הרצון האלוהי כפי שהוא נשפע על בני האדם, אם במתכונתו הדתית-הלכית אם במתכונתו האתית (הרצון להשפיע טוב על כלל הנמצאים). גם במסורת של אנשי ואדי עארה וגם במסורתיהם של אנשי קצרין הקדומה נתפסים מורידי הגשמים לא כגיבורי-על, אלא דווקא כאנשים צנועים וישרים, שעיקר מדרגתם היא היותם שלוחיו של הרצון להיטיב. מה שמזכיר במידת מה, מקובל איטלקי, שבאחרית ימיו היה יהודי צפוני גם כן, ר' משה חיים דוד לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707, נספה במגפה בעכו), שבפתח ספרו קל"ח פתחי חכמה תיאר את הרצון האלוהי כטוב שתכליתו להיטיב.

5. במקבת' מאת וויליאם שייקספיר (1616-1564).בסצנת הרצח של בנקו (מערכה שלישית, תמונה שלישית) בורק ברק, שלאחריו משמיע בנקו דברו: יירד גשם הלילה. עונה לו הרוצח השלישי: הנח לו לרדת (או: שיירד!), והוא ושני חבריו תוקפים. בנקו פוקד מייד על בנו פליאנס להימלט כל עוד רוחו בו, והוא עצמו נופל מת בסכיני המתנקשים. אותו לילה נערך נשף ניצחון בבית מקבת', שהופך למלך סקוטלנד (אחרי שהוא מוציא לפועל את רצח המלך דאנקן ואת רצח שר הצבא בנקו). דווקא בסצנת זאת, ובמועד שבו חזה בנקו את רדת הגשם, מקבת' מבחין ברוח הרפאים של בנקו יושבת בחגיגה ונמלא אימה. הסצנה הזאת מסמלת גם את ראשית השתבשותהּ של ליידי מקבת' שהשיאה את בעלהּ אל מזימות הרצח. אם כיוון הרוצח באומרו על הגשם: הנח לו לרדת, לחגיגות ההכתרה של מקבת' שייתקיימו מבלעדי בנקו באותו ערב; הריי בנקו דווקא רואה בגשם שיירד בקרוב את ראשית התגלוּת הצדק מחדש. הברקים המוליכים אל הגשם לא מעידים כי הרצח וההרג יפים לעולם, אלא נהפוך הוא, מרמזים הם על הפרת הסדר הטבעי, ועל החזרת הדברים כבר בקרוב, אל מכונם, כאשר כוחות החיים והבנין מתגברים על הכוחות המפיצים הרס ומוות. הגשם בעצם מסמל את שטיפת הכל ואת מחיית העוול. מי שחוזה את רדת הגשם, הוא מי שמעוניין בטוב הכללי. ומי שאינו מתפתה כחברו מקבת' לתאוות כח ושלטון נטולת רסן, גם אם נאלץ לשלם על צדקתו בחייו.

6. שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד ומשורר יפני. אשר חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים, כתב: בְּעָבִי הלַּיל / לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ / בָּגֶּשֶׁם, / מָכֶּה / בְּחלוֹן— / וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה / בְּלִוְיָּת דְּבָרִים / שֶׁהִתרחשוּ,/ לִפני זְמָן רָב, רָב-מְאֹד. (תרגם: שועי רז, 2012) הגשם משיב את הדברים אל מקומם הראשון. לכאורה, אל המקום הטבעי. כל מה שנשכח או הודחק, חוזר, צף ועולה מן המצולות. אי אפשר לנצח את הגשם.

*

*

בתמונה:  André Kertész, Martinique,  1972

Read Full Post »

א

  ספרו של תמיר גרינברג על הנפש הצמאה (עם עובד: תל-אביב 2000) הוא לדידי ספר השירה הטוב ביותר שקראתי במהלך העשור האחרון. כמה שירים מתוכו קנו להם שביתה בזכרוני והם מהלכים עימי באשר אלך. גם בספרו הראשון, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (עם עובד: תל-אביב 1993),עתים השתוללו עתים נחו, שירים נדירים ביופיים. לכן, הואיל ולא צפיתי בהצגה חברון (הוצגה בשנת 2007 בשיתוף פעולה בין התיאטראות 'הבימה' ו'הקאמרי' בבימויו של עודד קוטלר), רציתי מאוד לקרוא את המחזה, משנתבשרתי כי נדפס לאחרונה.

   המחזה הוצג בשעתו במדיה כמחזה פוליטי, בעל מסרים נוקבים. העלאתו עוררה לכתחילה מחלוקת וזעם מצד חוגי ימין. בחדשות הערב ובמגזיני התרבות הוצגו קטעים מצולמים, שהראו קטעים של אכזריות צהלי"ת בלתי נתפסת, הנושרת, כאבק רדיואקטיבי, בשרירות ובכמויות נדיבות על ראשי פלסטינים חסרי ישע, כעין המחזה קיצונית של טוריהם הריאליסטיים של גדעון לוי ועמירה הס, המתארים את עוולות הכיבוש ואת מצבם הכלכלי והחברתי החמור של תושבי עזה והשטחים.

    דומני, כי בכך יצרה התקשורת (בכך אגב, השתתפו עיתונים המזוהים עם השמאל הפוליטי ועיתונים המזוהים עם המתנחלים, במידה שווה) מצג- שווא פשטני, המתעלם ממורכבות הקולות העולים מן המחזה, שהריי ההרס, החורבן והאבדן כפי שהוצגו על ידי גרינברג הינה תולדת האלימות השוררת בשני המחנות הניצים גם יחד. מובן כי סובלים ממנו במיוחד פלסטינים- מתונים- ואינטלקטואליים, המוחים כנגד עוולותיו של צה"ל מחד גיסא (עיכובים במחסום, זילות חיי אדם), אך הנאלצים לספוג ולשאת את מעלליו של האסלאם הקיצוני הפונדמנטליסטי הפושה בהמונים, והקורא להם לבצע, הלכה למעשה, את 'דין מחמד בסיף', ואם אין סיף אזיי בסכין או ברובה. באשר כל  יהודי, יהא גילו אשר יהיה, הסובב בחברון לא חמוש, כשר, בהנתן תנאים מסויימים, להיירות או להידקר, על ידי מי שמזהה את רצון אללה עם רצח ונקמה. 

   אפשר גם שהדרך בה בחר עודד קוטלר, במאי המחזה, להדגיש אלמנטים מסויימים ולעמעם אלמנטים אחרים הביאה למצג המסויים שנוצר לגבי המחזה. הדבר קביל הוא. בימוי הוא לעולם מלאכה פרשנית, של העתקת המלים (החוויה והחיזיון האישיים הנוצרים אצל הקורא בהתמסרו לטקסט) לידי מיצג תיאטרלי. לא צפיתי בהצגה בשעתו. אך מקריאתי את המחזה, הבנתי את עמדתו של גרינברג כמבטאת סוג של טרגדיה ההומה לקראת התפרצות אפוקליפטית- אלימה, הפוגעת בלא הבחנה ביהודים ובפלסטינים, ואשר שני הצדדים כאחד הם מחולליה.

 

ב

   האכספוזיציה הראשונית, מתארת מפגש שייקספרי מנבא-רעות (לי הזכיר את מפגש שלוש המכשפות בתחילת מקבת: When shall we three meet again/In thunder, lightning, or in rain?) בין אמא אדמה ובין יום אביב חמים. שעה שיום אביב חמים מדגיש את התחדשות הטבע, את האופטימיות ואת הפריחה. מדגישה אמא אדמה שבמקום בו הם עומדים ספק הוא אם משהו אכן עשוי לפרוח. זהו אזור בו הנבילה תמיד גוברת על הפריחה, הגדיעה על הגדילה. היא מותירה את הקהל בתחושה לפיה 'מעשה נורא' עתיד להתרחש, משהו שאי אפשר למנוע כבר את התרחשותו.  

   במרכז המחזה עומדות שתי משפחות שכנות: משפחת כנעאני, בראשה עומד האב חאדר, לשעבר ראש העיר חברון (איש כבוד מתון), ובני ביתו: סמאר (אשתו), בניו: מהדי (לוקה בפיגור שכלי) וחליל (פונדמנטליסט- אסלאמי, הקרוי, כשמה הערבי של חברון),וכן רניה (אשת חליל) ונעים (בנם התינוק). כנגדם עומדת משפחת מיימון: בעז (מושל חברון בפועל, איש מתון לכאורה), רחלי (אשתו), וילדיו: אליאב (מתבגר, ימני קיצוני שונא ערבים), איילה (על גבול הילדות והנערות) ויותם (ילד כבן שלוש), אליהם מתלווים גם יואל כהן (אחיה של רחלי), רב הישוב היהודי בחברון, ואשתו לאה (עקרה), וכן רונן שפירא (סגנו של בעז). כאשר חליל יורה למוות ביותם מיימון, בן השלוש, לאחר שכיוון אל עבר אביו, בועז, מסרבת רחלי לקבור את הבן עד אשר ייתפס הרוצח ויבוא על עונשו.  זמן קצר אחר-כך, כאשר מגיעים כוחות צה"ל בהוראת המושל להודיע על הריסתו הצפויה של בית כנאעני ועל מנת ללכוד את חליל, חוטף אליאב, המצטרף לכוחות, את נעים התינוק מידי רניה אימו, כנקמה על רצח אחיו, ונמלט מן המקום. התינוק נופל מידיו, אם בכוונת מכוון ואם בשוגג, ונפטר זמן קצר אחר-כך מן החבטה שקבל. גם רניה אינה מסכימה לקבור את בנה עד אשר יבואו היהודים על ענשם. מכאן ואילך מתנהל המחזה במורד האפוקליפטי הקודר והמסוייט, עד לסופו הבוער והחידתי .

   גרינברג בוחר במודע להציג את 'הקטסטרופה' הטראגית העומדת באיבה של הטרגדיה המתרגשת,  כהפלתו/רציחתו של נעים. מותו של יותם, נתפס כעוד פיגוע חברוני במתיישבים שם, אירוע שאיום ככל שיהיה, הנו חלק מן התנאים הטבעיים של ישיבת צבא הכיבוש בחברון וגלילותיה. חליל לא כיוון אמנם לרצוח את התינוק, כי אם את אביו (בעז). ברם, כל זמן שבנם של משפחת מיימון נהרג, הדברים עדיין עומדים ומתגלגלים במסלולם. להווה ידוע, כי ביתם של משפחת כנאעני ייהרס, הרוצח ייתפס, יועמד לדין או ייהרג, ואזי יותם יובא למנוחות, הריגתו/רציחתו של נעים הקטן, הנלקח בכח מזרועות אימו, על ידי אליאב, מערערת את שיווי המשקל של הנהלים הצבאיים, של המודוס וִיוַנדי המסוייט של פיגועים ופעולות נגד צבאיות, ועתידה להפר את האיזון בטבע, וזה לא ייושב על שמרביתן של הנפשות הפועלות ישובו אל העפר, אל בטנה של אמא אדמה הבלתי-רחומה. מי באש, מי בחרב, מי בחניקה, מי במגפה.

 

ג

 טוראי שמואלי, דמות נוספת, כעיין דמות כלאיים בין וויצק (וויצק, גיאורג ביכנר) ובין דמות המספר- השומר  ב'השבוי' לס' יזהר, יושב לנצח במחסום, על ידו ילד פלסטיני ערירי, המשכיר עצמו בשֶקִל למי שמעוניין לעבור את המחסום (הנהלים הצבאיים מכתיבים שהמעבר יתבצע אך ורק בלווית ילד). הילד הפלסטיני מצפה להרוויח את לחמו. שמואלי מצפה שמישהו יבוא להחליף אותו, ויסיים את הסיוט חסר הפשר, של התעללות באוכלוסיה אזרחית ואת העייפות הנוראה שלו מהכל. ההוראות סותרות זו את זו, הנהלים למעשה אינם מתירים לאיש לעבור. איש לא מתקשר אל שמואלי, איש לא בא להחליפו. הוא פוחד להפר את הנהלים ולהתיר לאנשים לעבור במחסום גם במצבים בהם ליבו נקרע לעשות כן. כמו אסטרגון וולדימיר (מחכים לגודו, סמואל בקט) מצפים שמואלי והילד היתום למשהו טוב, שלא עתיד לקרות. שניהם יודעים זאת היטב, אבל נאחזים בתקוות- שווא בהרהורי גאולה, כאשר העיר חברון מסביבם הולכת ונהפכת, כמהפכות סדום וטרויה, אם ביד הטבע אם ביד אדם.

    אחמד האופורטיוניסט, סוחר באבנים של בתים שנהרסו על ידי כוחות הביטחון בחברון. הוא מעמיסן על עגלתו ומוכרן בירושלים לקבלנים היהודיים, כ'אבן חברונית משובחת'. הוא לא מהסס למסור ידיעות מודיעיניות לכוחות צה"ל בכדי לזכות בטובות הנאה ובעבור בצע כסף, אך גם בהבטחות המפקדים אין ממש. הוא ישכיר את הילד בכדי לעבור במחסום וכאשר יגלה כי תקנה אחרת אוסרת את המעבר הוא יכה את הילד. את זעמו על הפיקוד הצהל"י הוא יוציא לבסוף על הש"ג שמואלי. דמותו של אחמד הזכירה לי מאוד את דמותו של פודזו המתעלל בלאקי במחכים לגודו (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985, עמ' 52-51). באשר, בעוד החיילים הישראלים שבמחזה מתוארים כתאווי שליטה אך בעלי מצפון שהוא, המושתק שוב- ושוב בעטיים של הנהלים שיש להקפיד על קיומם בקפידה. אחמד מתנהג כאילו מטרתו היא להביא עוד ועוד סבל למען המטרה המקודשת על רווח וצבירת הון. הוא לא נרגש מן המוות ומן הטרגדיה הסובבות אותו. הן רק מייעלות את מנגנון צבירת ההון שפיתח.

   את קרן התקווה הקודרנית של המחזה מחזיקים מהדי (בערבית: גואל, משיח) ואיילה (סמלה של כנסת ישראל ושל השכינה בספר הזוהר), היוצאים בתום שלב ההתרה של הטרגדיה, למסע מתוך חברון החרבה. מסע חסר-יעד OntheRoadtoNowhere. אליהם מתלווה גם הילד הפלסטיני להשכיר, היכול סוף- סוף לעבור את המחסום. הקטע כולו העלה בראשי הדהוד למחזה נשות טרויה לאוריפידס (הפלגת היוונים מעם העיר החרבה) וגם לסרטו של סם פקינפה Straw Dogs (שם יוצא המתמטיקאי שנקם את אינוסה של אשתו באלימות לדרכו בלווית אחד מתושבי העיירה הלוקה בפיגור, אל עבי- הלילה). אבל התקווה אותם נושאים מהדי המפגר; איילה המטורפת (כעין אופליה), או הקרובה לכך, והילד היתום הינה הליכה אל תוך ערפל, אל תוך לועה של חיה טורפת, יותר מאשר אל תוך שחר חדש של תקווה.

       

ד

 

אם במדרשי שמות עסקינן, הריי גם כאן ניתן לשים לב לכך שרחלי היא רחל המבכה את בניה, בעז הוא השופט, הגואל שאינו מצליח לגאול, מי שבעטייו של השכול כבר לא יקים את בית דוד. חאדר (מערבית: נוכח) הוא מסוג הנוכחים- נפקדים, מי שהיה בעברו נשוא פנים, ועתה צל-אדם, הנאלץ לנטול הלוואות משכנו המושל בכדי לכלכל את בני ביתו. כנעאני חרד מפני אסונם של שכניו לכתחילה, הואיל והוא מכיר בכך שאסונם הוא אסונו.  

   שם המשפחה כנעאני מרמז אולי לפסוק המקראי 'והכנעני אז בארץ' (בראשית י"ב, 6). על פסוק זה רמז פרשן המקרא הימי-ביניימי, אברהם אבן עזרא, כי יש בו סוד. ברוך ספינוזה במאה השבע-עשרה באר סוד זה (מאמר תיאולוגי מדיני, מהדורת תרגום חיים וירשובסקי, ירושלים תשכ"ב, פרק שמיני עמ' 96) כהערה אנאכרוניסטית, המעידה על כך שהדברים נכתבו לאחר זמן, משום שלאחר שהתנחלו בני ישראל בימיו של יהושע והשופטים בארץ ישראל גורשו ממנה הכנענים. ראייה זו שמשה את ספינוזה במסכת ראיותיו לאיחור חיבורו של המקרא לראשית ימי הבית השני (על ידי עזרא הסופר). טענה דומה אגב, משמיע האסלאם לגבי זמן חיבורו ומהותו של המקרא. דומני, כי גרינברג, מודע לכל אלו היטב, וכי מחזהו הוא בראש ובראשונה קריאה, כי לא המיתוסים והאתוסים ההיסטוריים , המפוקפקים לדידו, הם שיקוממו את חברון. אלו רק הולכים ומשקיעים אותה עוד במדמנת הטרגדיה ושפיכות הדמים. גירושם ודחיקתם המחודשת של הכנעאנים לא תיטיב את מצבה של ישראל, אלא תביא את המתנחלים מחדש אל מעגלים מתחדשים וחסרי מוצא של אלימות ואסון.

 

ה

   מחזהו של גרינברג הוא טרגדיה אפית המציגה התנגשות בין המצפון האנושי, אשר חוקי הדתות והנהלים הצבאיים ערערו את תפקודו ואת תקפו. על כל אלה מתעורר חוק הטבע, המזכיר לאדם את חדלונו ואת אפסותו. כאשר המסך יורד, עם תפילתו האחרונה של טוראי שמואלי הגוסס, אין חמלה ואין רחמים. לא חוט של חסד נמשך אל הארץ כי אם חוט תיל קורע בשר. אזהרתה של אמא אדמה נשאה פרי, כל הבא ממנהּ אליה ישוב, וכל אדם המאמץ באופן דוגמטי מחמיר מערכות חוק דתיות או אידיאולוגיות עשוי, אליבא דגרינברג, לערער את מצפונו ואת קול תבונתו ולהביא עליו ועל סובביו הרס וחרבן. מחזהו של גרינברג אינו מושלם גם לא שלם, והקורא מסיימו כששכרו במועקתו, יותר מאשר בהבנה כיצד נתן להיפדות ממעגל הדמים הנמשך. זאת ועוד, גם אם גרינברג אינו מצליח להעפיל בו לידי פסגות פואטיות אותן ידע בעבר, עדיין הוא הצליח ליצור יצירה, שהיא זעקה קודרת, זועמת ומתריסה- ההולכת עם הקורא גם בהמשך יומו, לופתת בגרונו, תובעת מענה על השאלה הבלתי פתירה: האם ניתן עוד להשיב למקומם (גם אם יושג פיתרון של שלום בחברון) את הסדר המוסרי שהופר ואת הסדר הטבעי ששובש. האם ניתן להיחלץ עדיין ממעגל הדמים, הנמשך הזה, שאנו נתונים בו?

 

תמיר גרינברג, חברון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2007, 96 עמודים.  

 

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז 

Read Full Post »