Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מקס ברוד’

*

זו רשימת בזק על מופע לכבוד אלבום עברי, ודאי אחד מחמשת האלבומים העבריים, הקרובים לי ביותר, בין היתר, משום שהוא מלווה אותי מאז הייתי בן 17 לערך, תחילה היה לי אותו מוקלט מויניל על קסטה ורק אחר כך ממחצית שנות התשעים היה לי אותו כדיסק. האלבום הוא קונצרט Live  מאת שלמה גרוניך, אלבום הופעה חיה, שרובו המכריע, שירים שלא הופיעו באלבומיו הקודמים: למה לא סיפרת לי? (1971), מאחורי הצלילים (1973, עם מתי כספי) ו-קצת אחרת (1975 עם שלמה ייידוב ושם טוב לוי). ניתן להתייחס אל האלבום כאלבום הסולו השני של יוצרו (המוסיקה עובדה וחוברה על ידי שלמה גרוניך). האלבום ראה אור, לאחר שובו של גרוניך משהות ארוכה באירופה ובארה"ב, בשנת 1980 והערב, למלאת לו ארבעים שנה, יתקיים מופע מחווה בו ינוגנו שיריו בשלימותם, על ידי אנסמבל נגנים צעיר יחסית, באישורו ובברכתו של גרוניך, ועל כך בהמשך.

קונצרט הוקלט במקור במספר טייקים בהפקתו של נעם סמל במועדון צוותא בתל-אביב כשלצד גרוניך (פסנתר, פנדר וסינתיסייזר) השתתפו במופע גם אילן גרוניך (כינור), יצחק קלפטר (גיטרה חשמלית), מיקי שביב (גיטרה בס, קולות וכלי הקשה) ומאיר ישראל (תופים). אל אלו נוספו מאוחר יותר הקלטות-אולפן של נגני כלי-הנשיפה על-גבי ההקלטה החיה. נגני האולפן היו: מורטון קם (קלרינט וסקסופון), איתמר ארגוב (חצוצרה), אדי קלובסקי (טרומבון) וזאב ברטוק (טובה).

האלבום המקורי שראה אור כלל צד עברי וצד אנגלי. שירים 5-1 מושרים בעברית. שירים 10-6 באנגלית, והקטע החותם "דיסקין" הוא אינסטרומנטלי. את "אל מלא רחמים", השיר הרביעי בצד הראשון, למילותיו של יהודה עמיחי, הלחין גרוניך לזכרו של אחיו ירון, שנפל בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים.

אני מעוניין לומר כמה מלים על הצד האנגלי של האלבום. שלצד השפעות ביטלס מובהקות ניתן לחוש בו גם בהשפעת סטיבי וונדר, ג'ון לנון ורנדי ניומן  בשירים: Mama, I Try to Open My Eyes ו-An old Fashioned Love Song . לצד Ra҅mses City ו-The Invention Men  שיש בהם סוג של feel  קברטי האופייני למחזות של ברכט-וייל (באחרון גם אווירה כלייזמרית משהו). רעמסס סיטי נכתב והולחן כחלק ממחזמר בתחילת שנות השבעים על-פי הספר אמריקה (הנעדר) מאת פרנץ פרנץ קפקא. המחזה נכתב על ידי יורם (לוי) פורת (2006-1939) ובהלחנת שלמה גרוניך ועיבודיו. לבסוף, שודר בארץ כתסכית רדיו מעובד, המבוסס על שירי המחזמר, ואילו המחזמר עצמו עלה על הבמות, ככל הנראה לא בהצלחה ניכרת, בניו יורק בשנת 1982, וראה אור בעברית בשנת 1987.

הנה מתוך האלבום תרגום השיר Ra҅mses City:

*

רעמסס סיטי/ יורם פורת 

*

כשתצא אל רעמסס סיטי

קח את ראשׁךָ וזקוף כתפיךָ

ברעמסס סיטי

איש לא יברכךָ לשלום

אם תגיע אליה ללא ראשךָ

*

הם יאמרו: הוציאו אותם מהארץ שלנו!

הם יאמרו: הוציאו אותם מתוך עיר-החמודות שלנו!

אך אם רק תמצא את הדרך לרעמסס סיטי

הם יכרתו לךָ את הראש

ואתה תאמר: תודה!  

ולא תשוב לחזות בעיר יותר.

*

הורד אותי ברעמסס סיטי

אני רוצה לחזות בשמחת אומללים

ברעמסס סיטי

אין מי שרואה את הלבנה בליל

אף אחד לא יחיה

אף אחד לא ימות  

  *

כשתצא אל רעמסס סיטי

ארוז את חייךָ והבא אותם איתךָ

ברעמסס סיטי

איש לא יברכךָ לשלום

אם תבוא ללא חייךָ

הם יאמרו: הוציאו אותם מהארץ שלנו!  

הוציאו אותם מתוך עיר-החמודות שלנו!

אבל אם תביא את נשמתךָ* לרעמסס סיטי

הם ישחירו אותה בעבורךָ

ואתה תאמר: תודה!

ואתה לא תעזוב את העיר יותר.

 *

הורד אותי ברעמסס סיטי

אני רוצה לחזות בשמחת אומללים

ברעמסס סיטי

אין מי שרואה את הלבנה בליל

אף אחד לא יחיה

אף אחד לא ימות  

 *

כשתצא אל רעמסס סיטי

ענוד את שרשראות הזהב סביב צווארךָ

ברעמסס סיטי

איש לא יברכךָ לשלום

אם תבוא ללא שרשראותיךָ

הם יאמרו: הוציאו אותם מהארץ שלנו!

הם יאמרו: הוציאו אותם מעיר-החמודות שלנו!

אך אם תביא את השרשראות לרעמסס סיטי

הם יאזקוּ אותךָ לדלת

ואתה תגיד: תודה! 

ואתה לא תהלך כבן חורין יותר.      

 *

הורד אותי ברעמסס סיטי

אני רוצה לחזות בשמחת אומללים

ברעמסס סיטי

אין מי שרואה את הלבנה בליל

אף אחד לא יחיה

אף אחד לא ימות

[תרגם מאנגלית על פי הגירסא המופיעה בחוברת הדיסק: שועי רז, 17.2.2021]

*בגרסא הכתובה: "your soul" בגרסא המושרת: "your life".  

*

השיר ודאי נכתב באווירת גורלו הקשה של קרל רוסמן, גיבור הרומאן הבלתי-גמור של קפקא, שמוצא עצמו מנוצל ומופל שוב ושוב, כאשר כל ההזדמנויות הנופלות בכפו ביבשת אליה הגיעה, מתבררות כשוד ושבר של דיכוי וניצול. עוד מתברר לו, כי קשרים משפחתיים אינם מועילים (דודו הסנאטור מרחיק אותו מעליו ברגע שהוא הולך לבקר ידיד של הסנאטור ללא אישור מפורש); קשרים חברתיים מוכיחים את עצמם כהיררכיה של שיעבוד, דיכוי וניצול, ובהגיעו באחריתו לאוקלהומה הוא ספק נוטל ספק מקבל את השם Negro, האמור לציין את מעמדו. למעשה, אמריקה של קפקא המצטיירת כארץ אפשרויות אין-סופית מוכיחה עצמה כגיהנום אנושי עבור המהגרים המגיעים למצוא בה עבודה. קפקא קרא את דיקנס, וברומאן הגנוז הזה (אשר מקס ברוד פרסם לראשונה) שהיה ראשון כתביו הארוכים, הדבר ניכר היטב. בסופו של דבר, אם רעמסס סיטי היא ניו-יורק, הרי ככלות מאה שנים, ניתן לראות בה את תל-אביב, עיר שגם כן לא מעניקה הזדמנות רבה למהגרי-העבודה ולפליטים הבאים בשעריה. אולי גם לרבים מן הבאים מן הפריפריה. הם עשויים לתפוס בה רק מקום של נותני-שירותים המשועבדים, לא אחת, ממש כמו רוסמן של קפקא, לקבלני כוח אדם, וצפויים לרדיפות מצד פעילים לאומניים-גזעניים ושרים בממשלה או אנשים שלא מעוניינים באנשים מצבע עור שונה או ממילייה שונה בשכונתם. אם בניו-יורק או בתל-אביב עסקינן, אין ספק שכאשר הוקלט השיר הזה בשנת 1980 על ידי גרוניך לא היו כאן שומעים שייראו בשיר סוג של אלגוריה או תיאור קונקרטי של המצב הישראלי, והנה ארבעים שנה אקוט בדור, וכבר נדמה כי עיר הזומבים, המתנהלת באופן מכניסטי-מעמדי-כלכלי, המתחלק בין בעלי הון ובין משרתיהם, נדמית כמתארת ישירות לא רק את המציאות התל-אביבית (כמטרופולין המערבית ביותר בישראל) אלא את מדינת ישראל ואת הקונוונציות המצויות בה בכלל (טימוקרטיה,: חברה המתקיימת על תאוות ממון ועל ראיית ההון, ועל זכותם של בעלי ההון לשמר את הונם ולהגדילו על חשבון העניים, כערך יסוד, ראשון במעלה).

    נחזור למופע המחווה . את המופע מעבד ומנהל מוזיקלית, יהונתן פרלמן, פסנתרן ג'ז ומעבד מוסיקלי כבן עשרים, שיצא לי לשמוע כמה מעיבודיו בארבע השנים האחרונות, והוא כישרון יוצא-דופן (כבר שמעתיו מנגן ומעבד קטעי ג'ז מורכבים). איתו יופיעו הזמרים: עדאל קורשוב וטל מרצ'לו זמיר; יחד עם מיכאל טקצ'נקו על כלי נשיפה (סקסופון אלט, חליל וקלרינט),  דור מימון על הבאס ואביב מיה על התופים. עם חבורת הצעירים הללו יעלה ויבוא אורח מיוחד בעל קשר מעומעם לערב ולאלבום, אחד שמו שלמה גרוניך. המופע יועבר היום 18.2.2021 בשעה 19:00 בעמוד הפייסבוק "מסביב לחצות" בהנחיית רוני ורטהיימר ואחר-כך בשעה 23:00 בשידור רדיופוני בכאן קול המוסיקה.

*

*

בתמונה למעלה: שועי רז, משמאל למלים, 17.2.2021.

Read Full Post »

black-prince

*

1

בשנת 1524 הגיע לונציה יהודי שחום ולדעת אחדים שחור-עור, לובש מלכות, שהציג עצמו כנסיך הבא מממלכת חבוֹר, אחי המלך יוסף, המולך על שבטי ישראל האבודים ראובן, גד ומנשה. הוא העיד כי שושלתו היא מצאצאי בית דוד ודיבר בעיקר ערבית מתובלת בעברית (אין זה אומר בהכרח כי בא מארץ ערבית, אלא שיהודים באיטליה יכולים היו לשוחח איתו בערבית מטובלת בעברית). לרבני תקופתו קשה היה כנראה לקבל את הנראטיב לפיו צאצא לבית דוד הוא שחום עור הדובר ערבית, ולפיכך זכה לכינוי דוד הראובני (אף שלטענתו היה צאצא של שבט יהודה ולא של שבט ראובן). עד היום מתפלגות הדעות האם בא מערב הסעודית (ח'יבר), מתימן, או מאתיופיה או מאחת מארצות אפריקה. אני קרוב לדעה האחרונה.
דוד הראובני ביקש את הונצאינים להפגיש אותו עם האפיפיור המכהן כדי לקדם ברית צבאית בין היהודים ובין הנוצרים כנגד המוסלמים; מלחמה משותפת בסופה תשוחרר ירושלים משלטון האסלאם, והעם היהודי יוכל לשוב אליה ואל ארץ ישראל שתעמוד תחת שלטון הנוצרים, כאשר היהודים ייזכו בה לאוטונומיה (יש המכבירים לומר כי דוד התנה כי ארץ ישראל המשוחררת תהיה נחלת היהודים; טענה לא הגיונית במיוחד לנוכח הרוח הנוצרית העזה ששטפה את אירופה באותה התקופה). הוא אף שלח איגרות למלך פורטוגל בעניין, וזה כמעט העניק לו שמונה ספינות חמושות ואז חזר בו. מאוחר יותר ניסה לשכנע גם את הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי לתמוך בתכניתו המדינית-צבאית אולם בלא הועיל.
בשנת 1530 זומן דוד לחקירה בסנאט של ונציה שנערכה על ידי גאוגרף. הוא הצהיר כי דוד הוא בדאי ומעורער בנפשו. ככל הנראה, חריגותו (מדובר ביהודי שלא עלה בקנה אחד עם מה שבני המערב, כל-שכן, בני הקהילות היהודיות, הכירו) וכן קשריו עם מזכיר בית הדין המלכותי בפורטוגל היהודי-המומר דייגו פירס, ששב בהשפעתו ליהדות וכינה עצמו: שלמה מולכו, לימים טוען להיות משיח, שעורר תסיסה רחבה בעולם היהודי, החישה את קיצו של דוד. הוא נעצר בשנת 1532 והושם במעצר. הוא נפטר בבית הכלא כמה שנים אחר-כך.
מעניין לציין כי תכניתו המדינית-צבאית של דוד מעולם לא נראתה לשליטי אירופה כתלושה מן המציאות או נגועה במשיחיות או בתקוות אפוקליפטיות. הם ככל הנראה חשדו בו, אדם שהגיע משום-מקום ומבקש צבא ואוטונומיה ליהודים (משלחות מאתיופיה נתקבלו בונציה משלהי המאה הארבע העשרה ואילך, אך עדיין קורותיה של אפריקה היו עלומות בשלב ההוא), ולכן העדיפו לכלוא אותו, ליתר ביטחון, עד שאולי יבואו לחפש אחריו וזהותו תתברר מעל לכל ספק (באותה תקופה נשרפים חיים על המוקד באירופה רבבות, מפני כל טענת-שווא, החל בתעמולה יהודית המשך בכישוף וכלה בכך שאדם מאמין בישוע אבל לא בשילוש הקדוש, אם היו רוצים להוציאו להורג– לא היה קל יותר, אבל נזהרו שמא תתברר טעותם).
זכרו של דוד נותר חי בקרב יהדות איטליה וכך יוחד שיר לזכרו בין כתבי המשורר היהודי אנג'יולו אורוויטו , איש פירנצה (1967-1869); ואילו חברו של קפקא, מקס ברוד (1968-1884), כתב אודות דוד רומאן עב-כרס. היו שציינו בעבר את קירבתה של תפישתו המדינית הריאליסטית של דוד לציונות ההרצליאנית שנתחדשה רק כ-350 שנים אחריו. בספרו של דוד מרקיש המלאך השחור שהוא כעין ביוגרפיה של הסופר היהודי-הסובייטי איסאק באבל (1940-1894), מובא דוד הראובני כגיבור ילדותו של באבל, אבטיפוס של מהפכן ולוחם יהודי ומשנה-עולם.

*

2

   יש לומר משהו על העולם היהודי-אירופאי בו הופיע דוד הראובני. היה זה עולם הדומה בכמה פָּנים, לעולם היהודי לאחר השואה (1948-1945) לוּ לא היתה קמה מדינת ישראל. מתוך חצי מיליון יהודי ספרד ופורטוגל ערב הגירושים (מספרד ב-1492; מפורטוגל ב-1498), הצליחו לצאת בעור-שיניהם לאיטליה, צפון אפריקה ותורכיה כמאתיים אלף עד שלוש-מאות אלף בלבד. מהם נהרגו מרעב, מחלות ופרעות עשרות אלפים (מסכת תלאותיהם וייסוריהם מתוארות, למשל: בספרו של שלמה אבן וירגה, שבט יהודה; בספרו של ר' יוסף בן יהושע הכהן, עמק הבכא; בהקדמה לפירוש ספר מלכים מאת ר' יצחק אברבנאל,בהקדמת פירוש מנחת יהודה לר' יהודה חייט על ספר מערכת האלוהות ובמקומות נוספים) . כמאתיים אלף יהודים נשארו בספרד ובפורטוגל והמירו את דתם לנצרות כדי להישאר עם נכסיהם (חלקם היו "אנוסים"– מונח המופיע לראשונה למיטב ידיעתי בחיבור משמיע ישועה לר' יצחק אברבנאל  שנפטר ב-1508). תוך שנים אחדות הפך חצי האי-האיברי, ממקום בו פרחו הקהילות היהודיות כחמש מאות שנה, למקום שבו היהודים נרדפו, נחקרו ועונו, הוצאו להורג או נרצחו על ידי פורעים, ולבסוף נאלצו לברוח או להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. שברהּ הנורא של יהדות ספרד ופורטוגל, והיוותרות בכל העולם של פחות ממיליון יהודים סביב שנת 1500, היוותה מכה רבה. משום שיהודים עשירים רבים איבדו את כל הונם או את רובו, ויהודים רבים נותרו משוללי רכוש וקורת גג. היתה זאת גם  שעה שהצריכה את הקמת עולם התורה הספרדי מחדש והתארגנות מהירה של מייסדי קהילות ומנהיגים שניסו לחזק את היהודים כפי יכולתם להמשיך לקיים את המסורת היהודית לפרטיה. לכל אלו נלוו תחושת בגידה כפולה שחשו המגורשים, מצד שותפיהם-למסחר ולחיים בספרד ובפורטוגל, שליבם התהפך לגרשם; ומצד אחיהם היהודים-לשעבר שהעדיפו להמיר את דתם ולשמור על רכושם ומעמדם, ולמעשה לנטוש את עמם ואת גורלו. כמובן, היו גם מקומות שבהם לא ששו לקבל פליטים יהודים וקליטתם לוותה בעימותים מתמידים עם מי שרצה לדחוק אותם. מי שמצא מקלט-מדיני באיטליה נאלץ לנדוד שוב בשל הקרבות התכופים בין הנסיכויות השונות (למשל ונציה מול מילנו; פירנצה מול פיזה). ב-1509 נחלה ונציה מפלה ניצחת בקרב אניידלו בידי הצרפתים; על סימני החולשה האלו ששו  העות'מאנים שיצאו לשורת כיבושים ימיים של מבצרים ונציאניים ברחבי הים התיכון. עירעור מעמדה של הרפובליקה והמעצמה הימית הזאת, פגעה כמובן באוכלוסיית המהגרים והפליטים היהודים, שזה מקרוב באו, ואשר נאלצו ליטול שוב את מטה הנדודים. בנוסף, עד תום אותה שנה ממש, נכבשה העיר טריפולי (לוב) על ידי הספרדים, ורוב יהודיה (חלקם פליטי הגירוש) הומתו או ברחוּ על נפשם; חלקם הצליחו לחצות בספינות צפונהּ לנפולי. אולם, על פי המתואר, רבים מתו בדרך ברעב.

וכך, מכל הסיבות המנויות, התעוררה בקרב היהודים-המגורשים ציפיה משיחית עזה, כאילו דווקא בעת בה נחזים היהודים כנטושי-חסד-אל והעולם מיוסר מתמיד ממלחמות— היא גם השעה שבהּ יישמעו פעמי הגאולה הכורכת יחדיו את שיבת ציון, הקמת מלכות יהודית, שיבת עשרת השבטים האבודים שהוגלו עם מלכות ישראל בידי האשורים, גילוי אליהו הנביא המבשר, חורבנם של אויבי ישראל, הקמת בית המקדש, הודאת כל העמים במעמדה המיוחד של הדת היהודית ותחיית המתים. וכך כבר בשלהי המאה החמש עשרה נשמעו דיווחים על גילוי אליהו לו זכתה הנביאה אינס מהייררה; בעשור הבא ייסד ר' אשר למלין, יהודי איטלקי-אשכנזי, תנועת תשובה וגאולה, שהתבססה על טענתו שזכה לגילוי שכינה; נפוצו שמועות משמועות רבות על מעשים נפלאים המתרחשים בירושלים כגון נביעת  מים ממקום בית המקדש, וחדשות שונות ומשונות על עשרת השבטים וגורלם. רבות מן השמועות הללו הופצו מירושלים באמצעות כתבי המקובל  ר' אברהם בן אליעזר הלוי, שחזה את גאולת ישראל לשנת 1530, באופן שעלה בקנה אחד עם תחזיתו של ר' יצחק אברבנאל לפיה המועד המאוחר ביותר לגאולה האחרונה תהיה שנת 1558 והיא גם תוכל להקדים-בוא. מבחינה זאת, כאשר הופיע דוד הראובני בונציה (1524), 16 שנים לאחר שנפטר בהּ ר' יצחק אברבנאל,  הוא היה סוג של מענה פוליטי-מדיני-פנטסטי ליהודים ולונציאנים כאחד. הצעתו– מלחמה משותפת באויב העות'מאני, שתקרע את האימפריה התורכית לשתיים, והקמת אוטונומיה יהודית שתעמוד לימינהּ של אירופה הנוצרית במאבקהּ כנגד האסלאם. שיקפה גם את האינטרס היהודי וגם את האינטרס הונציאני לדחוק את רגלי התורכים, ולהרחיב מחדש את חוג ההשפעה הונציאני, כמעצמה עולמית.

לא ברור אפוא האם דוד הראובני היה פוליטיקאי ריאליסט שניסה לעשות את המיטב נוכח המציאות שנחזתה לעיניו או שמא היה קודם-כל הוזה-משיחי. מה שברור הוא שבאירופה של אותה עת שהתאפיינה במלחמות דת, ובשלל אמונות קיצוניות בדבר קץ הימים הקרוב-לבוא, אפשר כי תכניתו של דוד נדחתה קודם-כל משום שבכתבים הנוצריים לא הוזכרה מעורבותו של נסיך יהודי שחור בתהליך התגלותו השניה של ישוע. לו רק היה מציג עצמו כאחד מבני בניו של אחד האמגושים שבאו מן המזרח כדי לבשר את הולדת המשיח אפשר כי כל גורלו היה שונה לחלוטין.

לבסוף, את הנשק שנדרש להגנת היישוב היהודי במלחמת 48' השיגה המדינה הצעירה מצרפת ומצ'כיה (באישורם של הרוסים). ארה"ב ובריטניה—בעלות ברית טבעיות כיום, השיבו את פני ההנהגה הציונית ריקם. קשה לומר אם היתה מדינה אלמלא בחרוּ מדינות אירופאיות לא רבות, לתמוך ביהודים בשעה קשה (בראיון משנות הששים טען דוד בן גוריון כי ללא ברית המועצות של סטאלין, שאיפשרה לצ'כיה לייצא נשק לישראל, לא היה מתאפשר אפילו העשור הראשון לקיומהּ של המדינה). כשאני קורא על דוד הראובני שניסה לשכנע את ונציה ואת מלך פורטוגל לצאת להרפתקה הזאת, קשה לי שלא להקביל את הדברים לימיה הראשונים של מדינת ישראל. מי בכלל חשב אז כי חמישים שנה אחר כך יימצאו בה רוב היהודים שחיו עד אז בארצות ערב ואירופה, ויועלו אליה מליונים של יהודים מכל קצוות תבל, ובכלל זה יהודי אתיופיה.  ב-48' הכל  עמד על כרעי-תרנגולת, ולא היה הרבה פחות פנטסטי, מאשר שורת הצעדים המדיניים שניסה לקדם דוד הראובני. לוּ רק עלה בידו אז, אפשר היה להם ליהודים נשיא שחור-עור (וחוזה מדינה) כבר לפני 500 שנה.

 

רבים מן המקורות בני המאה השש עשרה העוסקים בפרשה זו רוכזו בספר:  סיפור דוד הראובני, על פי כתב יד אוקספורד בצרוף כתבים ועדויות מבני הדור, עם מבוא והערות, ערוך בידי א"ז אשכולי, מהדורה שנייה מורחבת, מבואות מאת משה אידל ואליהו ליפינר, מוסד ביאליק: ירושלים 1993. 
בתמונה למעלה: Paul Klee, Black Prince, Oil on Canvas 1927:

Read Full Post »

*

*

"נראה שדיברנו על כל דבר כמעט פרט לאלוהים. כדאי שנשאיר אותו לשעות הקטנות של הלילה."

"אתה לא מאמין בו, נכון?"

"לא."

"מבחינתי אין לדברים שום משמעות בלעדיו."

"אני לא מוצא משמעות בדברים גם איתו."

[גרהם גרין, האמריקאי השקט, תרגם מאנגלית: יואב כ"ץ, פֶּן הוצאה לאור ומִשֹכּל הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 137] 

עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם?

בִּלְתִּי נִתְפָּס?

הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב.

[רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011,  עמ' 52]   

 

1

*

להרצל היה פנצ'ר בגלגל באמצע כביש שש. ללודמילה היה פינצ'ר במושב האחורי במכונית של הרצל. זה היה אז, כשניצב מול הגדר שנועדה להפריד בין הכביש ובין כפר ערבי וניסה להחליף את הגלגל, כשנעור בו הרעיון שעתיד לשנות את העתיד היהודי, מדינה יהודית. העובדה לפיה מדינת ישראל קיימת כבר כשישים שנים ויותר לא הפריעה לו לדמיין את עצמו נוסע בבירות העולם,פוגש מנהיגים,מעצב דגל,מייסד את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, תומך בהקמת מדינה יהודית באוגנדה. וכל אותו זמן שרק האויר החוצה מן הגלגל, כחיים אשר עוזבים את הגוף. הכלב של לודמילה גרגר בקולי קולות, כאילו היה שלשה כלבים, או עיבורו של קרברוס, השומר על פתחי האדס. לודמילה טלפנה בסלולארי לחברתהּ סדיג'ה (לשעבר אירינה), שהתחתנה עם ערבי- ישראלי והתאסלמה, לשאול אולי היא מכירה איזה פנצ'ריה טובה בסביבה- לפני שיצטרכו להזעיק גרר.

לפתע נדמה היה להרצל שהוא אינו הרצל עוד.הוא כארון, איש המעבורת, המסיע את ששה מליוני נשמות המתים בסירה על הנהר סטיכס בדרכם אל גדת- האדס. בדמיונו הוא נמשך פתע אל חרטום סירתו, השעין את פלג גופו העליון קדימה והביט בדגים השוחים בתעלה ללא אומר. למחרת היום אמצו הוא ולודמילה, דרך צער בעלי חיים, כלב קטן נוסף, ציוואווה, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט.

'זה בסדר' אמר הרצל  'גם לפלוטינוס ולאבן גבירול היו מחלת עור'. לודמילה שתקה.

'קרלוס זה שם של טרוריסט' אמרה לודמילה בעצב אחרי הפאוזה. 'נקרא לו אפוא, יצחק' הציע הרצל, 'זה שם של קורבן'.

בשעה שישבו הרצל ולודמילה לקרוא את עתוני סוף השבוע, התחיל הכלבלב לחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה.

מלאכים הורידו עליו דמעות אש בשחק.

*

2

*

  לאחר גסיסתו הממושכת של הרצל עזבה לודמילה את ארץ ישראל דרך נמל התעופה של לוד בלי לאמר מילה. נטְלָה עימה את הפינצ'ר ונטְשָה הצ'יוואווה. יומיים כבר, היא מעסיקה עצמה במלמול רפה: 'הרצל פנה אל הים בלי כעס; אין מָצוֹפִים לזרועותיו. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, הרצל לא ישוב; אף אני עוד אבוא בּשעריךָ'.

'כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהוֹר אל תאמרוּ מים מים' אומר השלט,והיא עומדת בשער בית הקברות, ודומה שהרוח מנשבת מאת גופה והלאה, כאילו היתה מאוורר ענק, אשר אם מתקרבים היטב שומעים את מנועו מזרים את ההברות 'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'.

 

3

הספק מכרסם, כמו עכבר בגבינה צהובה עטויית צלופן במרכול שכונתי ישן.המוכר ואשתו בודקים את המלאי. הוא אינו חושב שהיא יפה, ואף היא אינה מעריכה את עצמה ביותר.הספק מכרסם בליבם.אולי יכולים היו להוליך את חייהם אחרת.בלילות,במיטה הזוגית,שכמו מונחת בשלווה דמומה על לוֹע של חיה נאנחת,העיניים לא נעצמות.צרצרים מצרצרים קלושות מרחוק,רעש ירוק,הולך ונמוג.אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את הספק מכרסם, מכרסם.

קראתי הבוקר באיזה מקום,כי הספק כרסם אותם כליל מבלי הותיר זֶכֶר.הוא נפטר ממחלה קשה (יש שאמרו: טבע או טיבע עצמו בים); היא עזבה את הארץ, נוטלת איתה את הפינצ'ר ושוכחת מאחור את הצ'יוואווה.

אימצתי את יצחק, הכלב העוור שלהם, דרך צער בעלי חיים. כעת אנו דרים יחדיו: איש-חתול די-אבוד וכלב עיוור,המחבר בהסתר ספרי קבלה ושירה יפה. יצחק סיפר לי את כל הדרוש לי על מנת שאוכל להמשיך לחוש צער, או חמלה לעתים, על חורבן האדם ועל נחמותיו.

היום הראה לי יצחק שיר ישן שחיבר, אך לא הרחיב האם היה זה בתקופה בה שהה בביתם של הרצל ולודמילה או בתקופה שקדמה לכך. יצחק, החפץ בעילום שמו, ביקשני שהשיר יישאר לעיניי בלבד, אך פתע חשתי לעשות כמעשה מקס בּרוֹד, להציל אוד מוצל מאש, שאין אדם יודע שעתו, מי בקיצו מי לא בקיצו (כל שכן כלב עיוור הסובל ממחלת עור); אני מביא כאן את השיר בראשונה לעיניים רואות (מלבד עיניי שלי)

 

חתול עומד מול חדר זבל נעול

,מול שער אשפות,

,ביום הכִּפּוּרים,

שִלדוֹן קטן יקר

 

ואין רחמים עוברים ושבים

מול שער הרחמים

אשר כולו חתום בפניו של

חתול יהודי 

מול שער נִסְגָּר

*

   קשה היה לשמור על עיניים יבשות מול כלב שעיניו שחורות וריקות, הקורא בהתכוונות-רבה שיר על חתול יהודי מזה-רעב מול חדר אשפה נעול ביום הכיפורים. שיבחתיו, טיפה מזועזע; אחר כך פרש יצחק בלב מבין ללימודיו.

    הייתי זקוק לשהות, לאיזה משקה משיב נפש, לאיזו נעימה של שמחה או לשמע צחוק מתגלגל מן הרחוב, כדי להסדיר נשימה; כדי להכריע כי אני מעוניין לפעול כנגד עצת המחבר. לא להותיר את השיר הזה נשכח ונאבד, ככתובת על קיר דוהה עד העלם. לא סיפרתי לו על כך דבר, והואיל ושלום עומד בינינו בימים כתיקונם, איני מאמין שאבקשו ערב יום הכיפורים זה סליחה ומחילה על שהבאתי את שירו-יחידו לעיניכן/ם.

*

 

מראי מקום והרחבות:

השורה: 'ציוואווה קטן, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט' הוא תרגום שלי לשורות:

had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind

השורות לקוחות משירו של טום ווייטס Frank's Wild Years (האלבום Swordfishtrombones משנת 1983). בשיר יורה פרנק, שכיר אמריקאי מן היישוב, במצחה של אשתו הפטפטנית ומעלה את ביתם באש, עליה ועל כלבם העיוור, בעודו צופה בלהבות המכלות את הבית ואת חייו הישנים מבעד לחלון מכוניתו. העילה היחידה למעשה של פרנק הניתנת בשיר היא שהוא מעולם לא סבל את הכלב. כמובן, באיזה אופן, פרנק ועלילותיו מתחברים לדמותו של The Quiet American, מייקל פייל, בספרו של גרהם גרין, שציטוט מתוכו הבאתי בפתח הדברים, או למצער, מתכתב עימה

פלוטינוס ושלמה אבן גבירול, מלבד היותם פילוסופים נאופלטוניים, אכן סבלו ממחלות עור, שהכבידו כנראה על יחסיהם החברתיים.

יצחק סגי- נהור בנו העיוור של ר' אברהם בן דוד מפוסקייר נחשב לדעת רבים כמייסד הקבלה בפרובנס בשלהי המאה השתים עשרה; ספרו היחיד שנשתמר בשלימות הוא ביאורו על ספר יצירה; נדפס במלואו בידי גרשם שלום, בסוף ספרו, הקבלה בפרובאנס.

ספר יצירה מיוחס מסורתית לאברהם אבינוּ (אביו של יצחק). ברם, כבר ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי,  גאון סורא (רס"ג, 942-880 לערך) ור' משה קורדוברו (רמ"ק, 1570-1522) כתבו כי הוא נתחבר או נערך, כפי הנראה, רק בתקופת התנאים, במאה השניה לספירה.  ישנן כמה וכמה הצעות נוספות משם חוקרים שונים. המקדימים גורסים כי מדרש זה נתחבר כבר במאה הראשונה לספירה; דעת הביניים גורסת כי זמן חיבורו הוא המאה השלישית לספירה; ואילו היו שאיחרו את זמן חיבורו עד לעיבוריה של המאה השביעית לספירה לאחר התפשטות האסלאם.

יצחק בנו של אברהם (אבינו), מתואר במדרש בראשית רבא (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה), כמי שנפגם מאור עיניו בעת העקידה, עת אל תוך  עיניו הפקוחות נטפו דמעות האש של מלאכי מרום, אשר ריחמו על הנער, העומד לאבד את חייו, וראה: בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה ס"ה סימן י' (האחים ראם והאלמנה: וילנה תרל"ח, דף קכ"ח ע"ב): "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת […] ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו'.

מלמולה של לודמילה הוא פרפרזה על הנאמר על ידי שליח הציבור והקהל בחזרה על תפילת נעילה של יום הכיפורים: 'היוֹם יִפְנֶה, הַשֶּמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ'

אזהרת המיים המפורסמת דבי ר' עקיבא לנכנסים לפרדס, 'כשאתם מגיעים אל אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים, מים', מובאת בתוך: תלמוד בבלי, האחים ראם והאלמנה: וילנה תרמ"ו, מסכת חגיגה פרק ב', דף י"ד ע"ב.

השורה'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'לקוחה מתוך: דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים',כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 229.

השורה: "מִי בְקִצּוֹ, מִי לֹא בְקִצּוֹ" לקוחה מן הסילוק ונתנה תוקף קדושת היום, הנאמר בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

פרנץ קפקא כנודע ביקש את מקס ברוד להשמיד את כל כתביו מלבד המעטים שכבר ראו אור, וגם אותם ציוה שלא להדפיס מחדש. מקס ברוד, למרבה המזל, לא קיים את צוואת רעהו; נוסח הצוואה נדפס בסוף הכרך: פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.

"ומה טעם נקראת הנשמה יצחק? מפני שמשחקת ומשתעשעת עם הקב"ה בגן עדן" אלה דברי המקובל יוסף הבא משושן הבירה (למעשה: מן העיר הפרסית המדאן), מקובל מסתורי בן המחצית השניה של המאה השלוש עשרה שהגיע כנראה מפרס לקסטיליה שבספרד ונמנה, ככל הנראה, עם יוצרי ספר הזהר. הדברים לקוחים מתוך: אלכסנדר אלטמן, 'מדרש אלגורי על-פי דרך הקבלה הפנימית על בראשית כ"ד', פנים של יהדות: מסות נבחרות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1983, עמ' 72. 

השיר Yesterday is Here לקוח מאלבומו של טום ווייטס, Frank's Wild Years, שראה אור בשנת 1987.

*

*שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה טובה

*

בתמונה למעלה: Nicolas De Stael (1914-1955), Marine au cap, Oil on Canvas 1954

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

*

יחזור הזמן לרקד במקומו

יחזור וירקד אוירים ועפר

ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב

ישתכר הלב שאת יינו עצר

ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינוֹ,

צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך:

יֵרָאֵה כל מה שהינוֹ

[רות דולורס וייס, מתוך: 'שיר תקוה', בעברית, Audio Cd, Anova Music: ישראל 2008, Track 6]

*

1

בעין הוד אני תר את עין נצח. תמיד את מה שאין. אני לא מוצא את רשמי השריפה הגדולה בדרך. אולי לא התבוננתי היטב. אולי הטבע עטה לפניו מסכה חדשה. לשונות ירקרקות תחת לשונות של אש. הטבע מסווה-אמן של העבר. אם תמתין מספיק זמן הוא יאבד זכרהּ של ציביליזציה. יאבד זכרהּ בעלעלים.

   אני נזכר בפַּפַּהגִ'י שאמר באחת משיחותיו הנדפסות:

אך הכל רק דמיון, ערימת קש שאתה יכול לחסל בעזרת גפרור בוער אחד. ההתניה לחשוב על החטא, על טוב ורע, היא כל כך עמוקה, שאפילו המחשבה להעלות באש את ערימת הקש נראית לך כמו חטא. הרעיונות על טוב ורע, נכון ולא נכון, מונעים ממך להדליק את הגפרור. כל המעצורים שלך יכולים לעלות באש שתשרוף הכל בעזרת גפרור אחד. האש הזאת היא אש החופש. שרוף הכל באש החופש.

[אש החופש— סטסנג עם פפהג'י, ספר ראשון מתוך שלשה, בעריכת דיויד גודמן, מאנגלית: דיויה (שחר לב), הוצאת אבן חושן, רעננה 2010, עמ' 128]

   אבל הרעיונות האלה על טוב ורע, נכון ולא נכון, מונעים מן האדם, או למצער מחלק מבני האנוש (האדם הן מסוגל לכל דבר שנעלה בדעתנו וגם מעבר לכך), להעלות באש את בתיהם, את יערותיהם, גורמים להם לחשוב על זולתם האנושי, החייתי, הצומח והדומם. אני עדיין לא יכול לומר שלא איכפת לי, אני עדיין מזהה מדיי את הטוב ואת היפה ואת הבונה ומבכר אותם על פני החרוך, העשֵן וההורס. אני יודע שמבחינת התהליכים בטבע אין שום הבדל ביניהם. שתיהן התרחשויות מצויות של התהוות ושל כיליון, אפילו לא ניתן לומר כי הן קוטביות כלשהו. אולי משלימות זו את זו. אני עדיין מתעקש לראות חסד גם בטבע. לא מפני שחונכתי להוקיר את יופיו או את שפעו, אלא משום שאני חווה את עצמי כחלק מן המארג הזה; יושב בצל היקום ומחכה. אנשים תמיד לוחצים זה את זה בחדרי המתנה. אני איני בחדר המתנה. וגם כאשר אני יושב בחדר המתנה אני מתעקש לקרוא ספר או למצוא סיבות להתחייך. כאשר נשאל מרסל דישאן (Duchamp) פעם מה הוא עשה בחייו, הוא ענה: חיפשתי דרך להתבונן על החיים באופן שליו. מה לדּאדּאיסט ולשלווה? אט-אט הרצון למחות, הרצון לשרוף, הולך ומשתנה. הדּאדּאיסט הופך לדּאואיסט. הוא מבכר את ההתבוננות מן המרחק על פני ההשתתפות. הוא יודע שבלאו הכי הוא נוטל חלק בכל, לא חשוב מה שיעשה; הוא חלק מהאמנות, חלק מההגות, חלק מהטבע. הוא אינו מבקש לעצמו מקום מיוחד. הוא מתבונן ומחכה.

*

2 

   גרשם שלום כתב בפרק המוקדש לר' יצחק לוריא (האר"י, 1572-1534) בספרMajorTrendsin JewishMysticism (ניו יורק 1941), שהאר"י לא הותיר אחריו כמעט כתבים בכתיבת ידו מאחר שלא היה "אישיות כותבת", רוצה לומר: משולל כישרון כתיבה. זהו מיטב-כזבו של שלום, כמעט משעשע. שכן לו רק היה נוהג מקס ברוד בהתאם לצוואה המפורשת שהותיר לו פרנץ קפקא, הלאו גם קפקא היה נותר בין דפי ההיסטוריה ככותבם של סיפורים קצרים מעטים בלבד, לא ממש "אישיות כותבת"; אותם הדברים אמורים בארגז שנתגלה בליסבון על גדת הטאז'ו ובו עשרות אלפי העמודים שהותיר אחריו פרננדו פסואה (Pessoa) ושפע ההטרונימים שלו. מי בכלל העריך כי מאחורי פעילות ספרותית תוססת בליסבון עומד למעשה אדם בודד ותמהוני למדיי? ככל שעולם חוויותיו הפנימי של האדם עשיר יותר, מלא יותר, ומתפתח כל העת, כך קשה לו יותר ויותר לתרגם את תובנותיו לשפה מדוברת. הוא חש כעין בגידה בעצמו, כל אימת שהוא מנסה להסביר את עצמו ואת מראותיו. הוא חש כי הנסיון להוריק החוצה של עולמו האידיוסינקרטי; לנסות לדובב את הרשמים הפנימיים בלשון בני אדם, יש בו ויתור מהותי לגבי  יצירת הרישומים הפנימיים. אני חושש כי שלום רק הצליח לחדד באמצעות כתיבתו לגבי אישיותו הכותבת של האר"י את מגבלותיו-שלו כיוצר. שלום היה אוּמן הפומביות: החוקר המהולל, הלמדן, האוטוריטה; האר"י עצמו, ככל שניתן לקרוא על דמותו ההיסטורית, לא תר לעצמו תהילה וגם לא פומביות, ומעט מאוד נודע על מחשבתו התיאוסופית בחייו; לולא תלמידים מעטים שנקבצו אליו בשנה האחרונה לחייו, כגון: ר' חיים ויטאל, ר' משה יונה, ר' יוסף אבן טבול, לא היה נודע דבר על הלכי מחשבתו ורשמיו הפנימיים: מתבודד אצל הנילוס שעקר ועלה לצפת באחריתו ונפטר שם מהר מדיי. אינטרוורט-מכונס שנודע רק למעטים.

*

3  

  רולאן בארת (Barthes) כתב:

הידיעה שאין כותבים בשביל האחר, שהדברים שאני עומד לכתוב לא יעוררו את זה שאני אוהבו לאהבני, שהכתיבה אינה מפצה כלל, אינה מעדנת מאומה, שהיא נמצאת בדיוק במקום שאתה אינך בו – ידיעה זו היא ראשיתה של הכתיבה.

[רולאן בארת, שיח אהבה: קטעים, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1981, עמ' 97]

*

   הבנה כפולה אפשרית של דברי בארת: (א). הכתיבה אינה מפצה על העדרה של נפש אהובה; היא אף לא מביאה אותה (את הנפש האהובה) לידי אהבה; גם אינה מעדנת את הגעגוע; הנפש האהובה נעדרת. הכתיבה היא מענה על הגעגועים החורצים והולכים ככל שהימים נוקפים. (ב). הכתיבה היא חיצונית ל"אני". היא נמצאת בדיוק במקום שבו "האני" אינו נמצא. הכתיבה היא נסיון ללכת מעבר לאני המוּכָּר, המכיר בחסרונו, ומבקש ללמוד ולחוות, דרך הכתיבה.

   כך או כך, הכתיבה היא ביטוי של חוסר ושל געגוע. הכתיבה אינה דווקא שימוש בשפה על נייר, ואינה דווקא עלילה תימטית סדורה היטב— אלא היא המחשבה המקורית המטלטלת מצד והיא גם הנסיון להתבונן מרחוק באופן שליו על החיים מצד. הכותב אינו מבקש את אש החופש המכלה-כל של פהפהג'י. הכותב מתגעגע מדיי, חסר, שאינו מבקש להשתחרר מידי חסרונו או לכסות עליו. אדרבה, דווקא החיסרון, דווקא הכיסופים למה שהיה ולמה שיהיה: ההשלמה והערעור כשני פנים של טבע האדם, השבים ונפרטים להרהורים ולתובנות (השלמה ערעור והשלמה וחוזר חלילה), קושרים את הכותב לכאן ומחייכים את ימיו. הוא אינו מבקש יותר. הוא מתבונן ומחכה; עיניו פקוחות להבין מתוך חוסר שאין לו קצה.

*

*

בתמונה למעלה: מרסל ינקו, עין הוד, שמן על בד 1961.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

   ברשימת יומן מן התאריך 29 ביולי 1917 חשף פרנץ קפקא (1924-1883) מעט מגורלו- המדומה כליצן חצר:

*

ליצן-חצר. מסה על ליצן חצר.

הימים הגדולים של ליצנות-החצר ודאי חלפו ולא ישובו עוד. הכל פונה לכיוונים אחרים. אין להכחיש זאת.על כל פנים, אני עדיין התענגתי עד תום על ליצנות החצר, גם אם אפשר שעכשיו היא הולכת ונעלמת מרשותה של האנושות.

יושב הייתי תמיד בירכתי בית המלאכה, כולי שרוי בחשיכה, ולפעמים היה אדם צריך לנחש שם, מה הוא מחזיק בידו, ואף על פי כן היה סופג מכה מידי בעל הבית על כל נעיצה גרועה של המחט.

מלכנו לא נהג גינוני פאר: מי שלא ידע אותו על פי תמונות, מעולם לא היה מכיר בו שהוא מלך. בגדיו היו תפורים רע – אגב, לא נתפרו בבית מלאכתנו – אריג דק, המקטורן כפתוריו תמיד פתוחים, מתבדר ברוח ומקומט, המגבעת ממועכת, מגפים גסים וכבדים, תנועות רחבות מרושלות של זרועו, פנים חזקות ואף גברי גדול וישר, שפם קצר, עיניים כהות, קצת חדות יתר על המידה, צוואר חסון יפה-קו. כשעבר פעם על-יד בית מלאכתנו עמד בפתח, יד ימינו אוחזת במשקוף, ושאל: "האם פראנץ פה?" הכיר את כל האנשים בשמותיהם. מפינתי החשוכה דחקתי ויצאתי בין הפועלים: "בוא איתי!" אמר לאחר שהעיף בי מבט קצר. "הוא עובר לגור בארמון" אמר לבעל הבית.

[פרנץ קפקא, יומנים 1923-1914, בעריכת מאכס ברוד, תרגם מגרמנית: תרגם מגרמנית: חיים אייזיק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979, עמ' 141-140].

 *

    קפקא אמנם מבטיח מסה על ליצן החצר, אך אין כל בת-צחוק בליצן החצר שלו. כאותו מי שעומד לפני שער החוק אשר שומרו מודיעו לו לבסוף כי כל ימיו הוא שמר על השער למענו וכעת שומא עליו לנעול אותו, כך יושב פרנץ באפילה (כבאותה מערה אפלטונית בפוליטיאה ספר שביעי) ומצפה עד שמלך-ביופיו-יחזו-עיניךָ יביאהו חדריו. דומה כאילו ליצן-החצר המדוכא של קפקא, בן דמותו, היודע שימיה הגדולים של ליצנות החצר כבר היו ואינם, מתייחס לתפקידו כמוסד, כחובה המוטלת כחוק. גם בחירתו של המלך בו דומה להיות שרירותית. שום דבר בפרנץ אינו מרמז להיותו מבדח. נהפוך הוא, הוא מתואר כסוג של תופר בירכתי בית המלאכה, חסר הומור, חסר תודעה של מרי. ראוי לזכור כי באותה עת היו מקצועות התפירה והחייטות מקצועות יהודיים מאוד, גם באירופה, כל שכן בארה"ב (למשל: סדנאות היזע של ניו-יורק בהן עמלו מהגרים יהודיים ממזרח אירופה). אם ישנה כאו ביקורת על נהליה של החברה הקפיטליסטית המודרנית של זמנו, שבה מחליף בעל ההון את מקומו של המונארך מקדם, הרי שהביקורת הזאת משוללת לחלוטין חיוך, ואין בה משום האנרכיזם (אולי מדוייק יותר אנטינומיזם) הקיומי של צ'רלי צ'פלין נניח ב- ModernTImes, או של באסטר קיטון ב- SteamboatBill. הליצן העצוב פרנץ עוזב את מקומו בפקודה ונודד לארמון מתוך אי-ידיעה מוחלטת מה יעלה בגורלו שם. האם יש לסיפור HappyEnd? האם המלך באמת לוקח את ק' לטירתו? כנראה שאין. המלך (בעל ההון) אמנם מכיר את האנשים בשמותיהם, אבל האם זה מלמד על יחסו לפראנץ. האם מתעקש המלך לקחת לו ליצן חצר מפני שהוא אכן מעוניין לרענן את מסורת ליצני החצר?  או שמא כמו מנהל הקרקס בסיפורו של קפקא אמן התענית הוא מתעניין באיזה חידוש עבור קהל אורחיו וקרואיו, ומייד כשיוכל יחליפו באריה או בנמר צעיר מיד שיחוש בשעמום קל, ברעבון של הקהל לקבל משהו חדש. עתם של ליצני החצר חלפה כבר מן העולם. וחכמתם, כחכמת מסכנים—בזויה. הפועל פראנץ היושב באפלה, הופך לפועל-ליצן, במחי-הוראתו של המלך. מבחינתו אין שינוי ניכר, מעבר לכך שעד כה הגדירוהו כתופר וכעת מגדירים אותו (כנראה) כליצן חצר. אלו ואלו תפקידים בארגון, במפעל, בתאגיד, בממסד. התפקיד כבר לא נהנה ולו משיירים של חירות ושמחה עצמאית מבורכת, ואף הילת הקדומים שנקשרה בו התפוגגה, וכך הליצן הפך לליצן-תעשייתי. מי יכול לצחוק ולהצחיק בכלל כאשר הוא בתפקיד ממוסד? בעצם כל המסה הקצרצרה הזאת, אינה אלא נהי על מיסוד הכל. אפילו הליצנות כבר אינה פראית בעיניי קפקא, אלא ליצנות של פס יצור, של בעלי מלאכה העומדים לבחינתו של בעל- הבית ובעל ההון, ואינם יודעים אם בכלל הם יכולים להביע את ייחודם, וטעמם, אלא ודאי צריכים לרצות לפני הכל את טעמו של בעל ההון ושל באי-ארמונו. המודרניות, אליבא דקפקא, מנכרת את האינדיבדואלים אלו מאלו. מה זה משנה אם אתה סופג מכה מידי בעל הבית או סופג צחוק מצידו של המלך? כך או כך תעשה הכל כדי לשמור על משרתך. האם מי שפועל במערכת עבודה היררכית טוטליטרית, יכול לעורר באמת צחוק משוחרר? האם מי שמסוגל להיות בדחן אנרכיסט מסוגל לפעול בפנים הממסד, בשירות התאגיד? לבסוף, דומני כי ליצן-החצר של קפקא הוא כעין דון קישוט, האביר בעל דמות היגון, של זמנו, החי בדמיונו את זמן תהילתם של ליצני-חצר קדומים. למען האמת, איננו יודעים האם הוראתו של בעל המאה כי פראנץ יעבור לדור בארמונו היא אמת או הזיה; גם אם אינה הזיה, איננו יודעים האם פראנץ אכן ישרת בביתו של המונארך-המודרני כליצן חצן. באותה מידה הוא עשוי לכהן שם כמשרת, גנן או אפילו כחייט-ביית האחראי לתיקוני החליפות ושמלות הערב של יושבי הבית, וכי גם שם יוקצה לו חדר צדדי חשוך. גם איננו יודעים האם פראנץ ק' יגיע אי פעם אל הטירה (באם הטירה קיימת) ואולי מעברה השני של הדלת הוא יגלה פתאום כי עומד הוא לגמרי לבדו בערב הקר.  פראנץ נהנה מן האפשרות להיות ליצן חצר, אבל האפשרות הזאת כבר אינה קיימת בעולם.

 

2

 

   פרקים 36-35 מספרו של ההומניסט הרנסנסי ארסמוס מרוטרדם (1536-1467), MoriasEnkomion (שבחי הסכלוּת, תרגם מלטינית: חיים הלפרין, עם עיטורים מאת הנס הולביין הבן, ספרית הפועלים, תל אביב 1967, עמ' 62-58) נקראים בפשטות: סכלים, תמהונים ורפי שכל מאושרים יותר מן החכמים. יכולתי להפוך ודאי את הכותרת הזאת למוטו של האתר הזה.  החכם, המלומד, האינטלקטואל, אליבא דארסמוס, רודפים אחר האושר, מערערים על התכונות שטבע בהם הטבע ומנסים תמיד לערער על גבולותיהם; זאת ועוד, אחוזים הם בפחד מוות ובשאר דאגות ומועקות ומנסים לרצות את השליטים מחד גיסא ואת החברה מאידך גיסא. מנגד, הסכלים, התמהונים ורפי השכל מתנהלים בעולם על פי מידתם, בהתאמה לכשרים שחלק להם הטבע, ובהיותם מליאי עליצות, הם מפיצים בשמחתם שמחה וצחוק בקרב הבריות, על כן הם זוכים באהבתם ובחמלתם. הליצנים המשעשעים את השליטים, לדעת ארסמוס, אהובים עליהם הרבה יותר מאשר יועציהם, מאחר שהם סומכים ובטוחים בכנותם ויושרם, ורואים בהם את האנשים היחידים סביבם המסוגלים לומר להם דברים המנוקים מפחד העונש ומאינטרסים וחנופה. לצים ושוטים גם יכולים לבקר את המלך באופן שבו איש מיועציו וחכמיו לא היה מרשה לעצמו, ודבריהם מתקבלים בשחוק אצל השליטים.

   לנוכח דבריו של קפקא על העלמותם של ליצני החצר מרשותה של האנושות; ולאור דבריו של ארסמוס לעיל, דומני כי יש טעם לבחון היטב את השאלה היש זיקה בין העלמם של ליצני החצר ובין המאורעות הפוליטיים המדממים של המאה העשרים ושל המאה שלנו. ואולי בסביבתם של נשיאים, ראשי ממשלות וראשי תאגידים, רצוי שיהיו מעט פחות יועצים פרלמנטרים, יועצי תדמית, מלומדים, כותבי-ניירות, ועתונאים חמורי סבר, ויותר תמהונים, ליצים חמי-לב, או למצער א/נשים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות כה רבה, ומעבירים את ימיהם בהצלחה להצחיק את סובביהם עד דמעות, תוך שלעתים, הם גורמים לסובבים ליפול באופן בלתי רצוני מתוך כורסאות המנהלים, ולהישמט ארצה באופן בלתי רצוני, אחוּזים בצחוק; לעתים, אחר כך, זה גורם להם לאיזו שהות, בה הם בוחנים מחדש את הפרופורציות של המשרד, ואת מעמדם בחדר (אם לא בעולם- אז בחדר, לכל הפחות).

*

 

לקריאות נוספות:

הולכי מכות, חוטפי מכות, מיוסרים ושוטים

סרט אִלֵּם

תּוּכלוּ ללמוד הרבה מלידיה

 וגם:

רשימת הליצנים של מרית בן ישראל

*

בתמונה למעלה: Hans Holbein the Younger, Illustration of a Fool Taken from the First Illustrated Edition of The Praise of Folly by Desidarius Erasamus 1515.

© 2011 שועי רז

 

Read Full Post »