זִכְרוּ רַק כִּי הָיִיתִי חָף מִפֶּשַע
וְכִי, כְּמוֹכֶם, בְּנֵי תְּמוּתָה שֶל יוֹם זֶה
גָּם לִי, הָיוּ פָּנִים שֶל
זָעַם וְשִׂמְחָה וְרַחֲמִים,
פָּשוּט מְאֹד, פָּנִים שֶל בֶּן אָדָם!
[בנימין פונדן, 'מבוא בפרוזה', רפאים: שירים, תרגם מרומנית ומצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2003, עמ' 89]
המשורר, האינטלקטואל, מבקר הספרוּת וההוגה האקזיסטנציאליסטי היהודי-רומני-צרפתי, בנימין פונדן (שם העט של: בנימין וכסלר, 1944-1898), חי ופעל רוב חייו הבוגרים בצרפת (עם כי פרסם שירה בנעוריו עוד ברומניה). בפריס ובמקומות אחרים היה מיודעם של אנטונן ארטו, לאון (לב) איסאקוביץ' שסטוב (שם העט של יהודה ליב שוורצמן), מרטין בובר וז'ן ואהל. בשנת 1931 נישא לז'נבייב טסייה; קבל בשנת 1938 אזרחות צרפתית; גויס לצבא צרפת בשנת 1940, נפל בשבי הגרמני, נמלט משביו, ואחר כך שוחרר מן הצבא. סירב לשאת את הטלאי הצהוב. נעצר על ידי המשטרה הצרפתית עם אחותו לינה (כונתה בחיבה: צוקה) בשבעה במארס 1944. אשתו ז'נבייב הצליחה לארגן את שחרורו בשל היוחסין שלהּ. ברם, הואיל ולא הצליחה להביא לשחרורה של לינה, סירב פונדן להשתחרר. מאוחר יותר הועבר למחנה המעצר בדרנסי, ואחר כך ב-30 במאי הועבר למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו ברכבת הלפני-אחרונה שיצאה מצרפת. בשניים באוקטובר 1944 נרצח פונדן באחד מתאי הגזים. אשתו העידה על ניצולי דרנסי ואושוויץ שסיפרו להּ כי בעלהּ לא חדל לעזור לעצורים ככל שהיה לאל ידו, ניהל עם כל המעוניינים שיחות בפילוסופיה, ודקלם בעל פה את שירי בודלר (ספרו הגדול,Baudelaire et l'expérience du gouffre, בודלר והתנסות התהום, 1941, נותר בלתי חתום). העדות האחרונה אודות פונדן היא מיום הוצאתו להורג אז נראה יוצא מן הבלוק ועולה למשאית שבאה להעביר את הנדונים למוות אל תאי הגזים. הוא תואר כמי שצעד דומם וזקוף קומה.
גיבור שירתו המוקדמת של פונדן הוא ללא ספק אודיסאוס-יוליסס, שדמותו רחוקה היא מאוד מדמותו של מלך אתיקה השב מטרויה, ועוברת להיות דמותו של הפליט חסר הזהות, המהגר הנצחי, בין מלחמות העולם. יוליסס זה הולך ותופס בשירת פונדן את דמותו ואת צביונו של היהודי-הנודד, ככל ששנות השלושים של המאה העשרים הלכו והתקדמו, אבל אודיסאוס היהודי הזה אינו יהודי במובן הפרטיקולרי, אלא סמל לכל המנסה להוסיף לחיות וליצור בכל עוז, גם בתנאים בלתי אפשריים, וגם כאשר אחיו בני האדם פונים לו עורף. באחד משיריו מגולם הנווד הזה בדמותם המשולבת של צ'רלי צ'פלין ושל פונדן עצמו. זה מביע את רחשי-ליבו של זה, וזה וגם זה את גורלו של המהגר האירופי חסר המזל, הנרדף תמיד, משולל בית.
ב-29 במאי, יום לפני העברתו ברכבת מדרנסי בצרפת לאושוויץ-בירקנאו בפולין, שִגֵּר פונדן מכתב אחרון לאשתו ז'נבייב. מכתב המעיד על אהבתו הרבה אותה, געגועיו אליה, וכן סוג של צוואה ספרותית:
קטנה שלי, בקושי יכולתי לכתוב לך מילה, והנה עוד אחת. היי אמיצה. את יודעת, אמרתי לך, קיימים בגורלנו דברים שאין אנו יכולים לשנותם. הנוסע לא סיים את מסעו, כתבתי. ובכן, צדקתי, אני ממשיך. זה יקרה מחר וזה אכן יקרה. היי נחושה, קטנה שלי, אני בטוח כי תוך זמן קצר הכל ייגמר ואנו ניפגש. כל כך רוצה לחבק אותך, ללטף את שערך, לנשק את ידייך. זה בלתי אפשרי. אני לא פוחד בשבילי, וגם לא בשביל צוקה. אין לי שום חשש מפני העתיד. רק ההעדרות שלך היא המדכאת אותי וזה שלא יכולתי להרגיע את התייפחותך. אין לך צורך שאני אגיד לך שאני אוהב אותך, אין לי צורך לשמוע אותך אומרת את זה, אבל תשמרי בקפידה על מה ששלי ואני אעשה אותה דבר בשבילך. ברגעים של פנאי עשיתי כמה רשימות בקשר לכתבי היד שלי. אין לי זמן לחזור על כך. תקראי אותן. חם כל כך. חם מכדי לחשוב. חם מכדי לכתוב. והנשמה דרוכה מדי. לא בשל רעיון הנסיעה אלא בשל המחשה על המרחק שהיא תציב בינינו.
ויאֶב הקטנה והחמודה שלי, היי אמיצה. קשה, קשה מאוד, אבל אחרים סבלו יותר. הזוועות שראיתי כאן. אשר לי, עשיתי כל שיכולתי כדי להרגיע, כדי להקל על הסבל הנורא הזה, אנו נדבר על כך ביום מן הימים, אולי מול האש באח, כי אני מאמין שהסוף קרוב. אמרתי לך. תמסרי דרישת שלום לכל הידידים שלנו – לליקה, סטפן, ז'אן, קורטי. ולאחרים, שאני לא רוצה להזכיר. חבקי את אלבר חזק בשמי. קשה להיפרד ממך, אחרי פירוד ממושך כל כך. היי שלום קטנה שלי, קטנה קטנה שלי.
מיאלושוֹן (מרומנית: שה קטן) שלך.
[בנימין פונדן, 'מכתב אחרון מדרנסי', התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מרומנית וצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006, עמ' 174-173]
דומה כי פונדן המשיך לראות בעצמו כעין-אודיסאוס, השולח לפנלופה שלו באיתיקה של פריס, אגרת בהּ הוא מודיע לה כי שיבתו המקווה עוד תמשיך להתמהמה, ואולי זוהי פרידה אחרונה. 'הנוסע לא סיים את מסעו' כלומר, ממשיך להתגלגל מדרנסי והלאה בנתיבות הסבל והאבדן, מצד; ברם, אפשר להבין את הדברים, בקול נוסף, כעין מודעוּת פנימית לכך שהנוסע לא יסיים את מסעו בחזרה בביתו, כי אם בניכר. כל מכתבו הומה אהבה וגעגועים לאשתו, ואפשר כי מתוך דאגתו לה הוא מבקש להרגיעהּ, כי בקרוב יוכלו לדבר זה עם זו כלפנים לפני האח המבוערת בביתם (הישיבה לפני האח כארכיטיפ של בית חמים ורוגע). עם זאת משפט כמו 'אני מאמין שהסוף קרוב' יכול להיות מובן בהקשרו: סוף המלחמה קרוב. אבל משהו בנימת הפרידה החותמת את המכתב מלמד, כי אפשר כי הסוף הקרוב, אינו אלא רמז שבו מנסה פונדן להודיע לאשתו (הוא בוודאי העריך כי צנזור יקרא את המכתב עוד לפני שיגיע לידי אשתו) כי הוא יודע כי מסע חייו עצמו קרב והולך לקיצו, וכי הבית והישיבה בצוותא אצל האח, אינם אלא חלומות רחוקים, שכבר לא יתממשו לעולם.
לקריאה במוטיבים אודיסאיים-הומריים ביצירתם של פאול צלאן ושל פרימו לוי, ראו: שוּם-איש
בתמונה למעלה: Max Libermann, Altmännerhaus in Amsterdam, Oil on Canvas 1880
© 2011 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 