Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מראקש’

11

1


שוטטות ללא מטרה בין ערים וכפרים היא רק פּרודיה על מסעות, על ההליכה הממוקדת והמכוּונת מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת והלאה משם, עד קצה קצהו של האל"ף-בי"ת. עצם חייו של אדם— זה מסע נואש מלידה עד מוות, לפעמים כולל תחנת מעבר בפאריז.

[דוד מרקיש, המלאך השחור: רומן אנטיביוגרפי על חיי הסופר איסאק באבל, תרגמה מרוסית: דינה מרקוּן, הוצאת חרגול והוצאת עם עובד: תל-אביב 2010, עמ' 145]

 

     תחנת המעבר בפריס היתה יכולה להאריך את חייו של איסאק באבל (1940-1894). אשתו-זוגתו נמלטה לשם עוד בשנת 1925 ונשארה שם. תחנת המעבר הצילה את חייה. באבל ביקר שם כמה פעמים. באחרונה בשנת 1935, שם נאם בקונגרס של סופרים אנטי-פשיסטיים. הוא נעצר בשנת 1939, והוצא להורג שנה אחר-כך, על ידי אנשי סטאלין.

   אביו של הסופר דוד מרקיש, פרץ מרקיש (1952-1895), היה משורר ומחזאי יידי. הוא נעצר בימי הטיהורים האנטי-יהודיים הגדולים של סטאלין שהחלו כנראה בעקבות הנצחון הישראלי במלחמת העצמאות (1949) והוצא להורג בשנת 1952.  מרקיש ראה את אביו לאחרונה כאשר היה בן עשר.

    המסע הזה בין ערים, בין תחנות במקום ובזמן, מה שנספר לחברים או נציין ב-Curriculum Vitaeאינו העניין עצמו. כמו מרבית השימוש בשפה, הוא רק הערת אגב לחיים הפנימיים הרוחשים. לשפה הפנימית הקיוּמית האידיוסינקרטית, שמעטים, אם בכלל, שותפים להּ. אנחנו ממשיכים להלך בין אותיות, לחבר אותן למלים, להביע את המסעות החיצוניים והפנימיים, את חוסר הנחת ואי-המנוח. אני עדיין לא יודע לזהות את תחנת המעבר שלי. אפשר כי היא ההרף בין שינה ובין הרגע שבו האישונים מתחילים לרטט בשנתם, ככנפי פרפר אסור, בפנים עצמם, עת ראשית החלום.

22

2

   בשנת 1951 טייל הסופר היהודי, אליאס קאנטי (1994-1905, בולגריה-גרמניה-בריטניה, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1981), בשווקי מראקש אשר במרוקו. במיוחד, הרשימו אותו פושטי יד סוּפיים באחד הכּכּרוֹת, שהיו שקועים מדיי יום כל היום בדִ'כְּר (=אזכּוּר שם אללَה באופן רפיטטבי, כעין מנטרה) עד שלא ניכּר בהם שהם מבקשים כסף, אלא ניכר בהם שהם מתמסרים לגמריי לחסדי האל, ואף רואים בנדיבים המעניקים להם מטבעות, שלוחים של החסד האלהי, ששום דבר אינו נפרד ממנוּ ואינו מקפח ולוּ אחד מברואיו. בהתפעמות מתאר קאנטי את רישום דמות אחת, נכון יותר, קול אחד, או בת קול אחת, שיצרה בעיניי-רוחו דמות-אחת, שנחזתה כצרור חסר-פנים (קאנטי כותב כי מעולם לא אזר אומץ להקימו ולראות את פניו):

 

הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב שם בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כיישותו כולהּ; אבל הוא חי, ויום-יום, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט. מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים-שלוש מטבעות. אולי לא היו לא זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בהּ את הלמד ב"אללَה" ושמו של אלוהים התקצר לו ל"א-א-א-א-א" אבל הוא חי, ובחריצות והתמדה שאין להן אח ורֵע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.

[אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 95]  

 

   דווקא היושב ואינו נד— לא במקומו, לא בצליל קולו או בגווניו הוא המושך את ליבו של הנוסע קאנטי; הוא המעמיק חדור אל חדרי לבבו. הוא זה שיישא אותו קאנטי הלאה באשר יילך, אל אשר יתקדם. דומה, כי מכל קולות מראקש, דווקא אותו הדהוד רפיטטבי של "א-א-א-א-א", המושמע על ידי אדם אנונימי, חסר פנים, המסור כל-כולו להגיג יחיד; אפשר כי חי הוא בחדרי ללבו את האלהוּת, והינו אחד עם העולם, אפשר כי מדובר דווקא באדם שמשום מגבלותיו אינו מסוגל ליותר, ואם-כן, הדהוּד קולו הוא הדהודו של הסבל שלא ניתן להתעלם ממנוּ, לא ניתן להפנות לו גב.  כך או כך, אותו הדהוד חד-הברתי קדם-שפתי רפיטטיבי, שקשה למצוא בו מובן נהיר— הוא שקאנטי נושא הלאה במסע חייו. הוא לדידו, המאריך לחיות אחר כל ההגאים האחרים בכיכר.

   בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1980, עמ' 34) הביא גרשם שלום (1982-) משום האדמו"ר החסידי מנחם מנדל מרימינוב כי כל מה ששמעו בני ישראל לפני הר סיני היה רק קול גדול, שנשמע כצליל האות אל"ף שבראש התיבה 'אנוכי' ('אנוכי ה' אלהיךָ').  האל"ף אמנם קודמת לעולם אליבא דהפרשנות היהודית (התורה נפתחה בבי"ת של בראשית). מכאן כמובן ניתן להתהדהד אל האלי"ף כסמלו של הבורא אצל הסוּפים, או אל האל"ף האין-סופית של חורחה לואיס בורחס; הם עשויים להרחיב את מגוון הפירושים שניתן להעמיק לאותו  "א-א-א-א-א" חידתי, ששמע קאנטי בשוק במראקש ולא הצליח לשכוח. וכי ניתן לשכוח מסע חיים של דמות נעלמה שכל מסע חייה התבטא בתווך העדין המסתמן שבין אלם ובין שפה?

33

3  

   בספרו גזע, היסטוריה,תרבּוּת (תרגם מצרפתית: אמוץ גלעדי, עריכה מדעית: עוזי אלידע הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 73-63) חילק האנתרופולוג-הסטרוקטורליסט קלוד לוי שטראוס (2009-1908, שמו נהגה: סְטרוֹס) בין שתי אפשרויות גזורות-תרבות של התבוננות על ההיסטוריה: "היסטוריה הצטברותית" ו"היסטוריה סטטית". היסטוריה היצטברותית מתאימה יותר להלך הרוח המערבי, במיוחד האמריקני, הרואה במסע הקֶדמה את חזוּת האנושות והחתירה לעתיד. לפיכך, גם האדם רוכש בתרבויות אלו התבוננות כאילו חייו הם פרוגרס הצטברותי של רגעי חיים מסע בין נקודה ובין נקודה, מן החיים למוות, ובו עליו להשיג הישגים מסויימים: להקים משפחה, ללמוד, לצבור רכוש ומעמד. מנגד, מצביע שטראוס על תרבויות רבות ברחבי העולם הקרובות להלך רוח של "היסטוריה סטטית", קרי: חסרת-תנועה, הנשפטות על ידי אנשי-המערב באופן הייררכי כנחותות, מפגרות ו/או פרימיטיביות ולא כן הוא. אליבא דשטראוס, עלינו לתהות האם "הסטטיות" אינה אלא מדומה, ונובעת מן העיוורון השיפוטי המונע מאיתנו להבין את האינטרסים ואת הכוונות העומדים בבסיסהּ, של התנהלוּת הנראית לנו זרה ומוזרה.

   ובכל זאת, קאנטי התייר-נוסע-המערבי ממש כמו בן-דמותו של איסאק באבל בספרו של דוד מרקיש, מי שאמור לנסוע את מסע  חייו מאל"ף ועד תי"ו, מצליח לעמוד משתאה מול בת-הקול הסטטית של אותוֹ פושט-יד חסר פנים בכיכר השוק של מראקש, ונושא עימו אותו בליבו ימים רבים; אותו אל"ף שאינו רוצה להיות בי"ת, שלא רוצה להגיע לתי"ו. שלא מעוניין בתחנת-מעבר בפריז. שמעוניין לנוּח באל"ף הזה, להניעוֹ בפיו ובלבבוֹ כּל ימיו.

    ובינתיים, שטף הזמן, שטף השפה, שטף החיים (רעש סואן של עיר), ומעבר להם— הכאוטי, האינסופי, היקוּמי, הנתונים בדממתם (מבע הכוכבים במקום חשוך, רחוק מן העיר)—  מרמזים אולי על היווצרותן של מלים חדשות, אולי שפות חדשות (בינתיים ניתן להשמיע רק הגאים).

4

מחר יום שלישי 10.1.2012, בין השעות:22:00-24:00

בנווה שכטר, בית מדרש חדש של התנועה הקונסרבטיבית בתל-אביב בראשות הרב רוברטו ארביב,

 רח' אהרן שלוש 42, נווה-צדק, תל-אביב

     החל ממחר (10.1.2012) ועד חודשי הקיץ

         יתקיים מפגש-לימוד שבועי בהנחיית, מורי וחברי, ד"ר אבי אלקיים,

           בנושא: "חזיוֹנוֹת בתקופה הקדם מודרנית: דת, מיסטיקה ואנרכיזם"

         הכניסה חופשית           

  (אני משמש כרכז-הקבוצה וכמגיב קבוע במפגשים המאוחרים)

5

5

 

בתמונה למעלה:  Paul Gauguin, Where do we come from? What are we? Where are we going?, Oil on Canvas 1897

© 2012 שועי רז

Read Full Post »