Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרגיט אנה’

margit3

*

זיכרונות הם במידה רבה הדבר היחיד שבאמת יש לנו, ובכל זאת היו זמנים, שהדבר שהכי רציתי בהם היה לאבד את הזיכרון [חני שטרנברג, 'זכרונות', קפקא ואני, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, עמ' 18] 

*

***המשוררת והסופרת חני שטרנברג הוציאה לאור לאחרונה בהוצאתהּ מקף  שני ספרים פרי עטהּ: קפקא ואני חיבור הבנוי כמאתיים קטעי פרוזה לירית (רובם אפוריזמיים) ו- אפשר לקרוא לזה אושר, קובץ שירה שלישי שלהּ, הכולל למעלה ממאה ועשרים שירים חדשים. כשעיינתי בשפע היבול הספרותי הזה,  חשבתי כי ניתן  היה לברור את היצירות המאכלסות את הספרים באופק מהודק יותר. אפשר כי צמצום-מה היה מוביל ליתר ריכוז ומיקוד. יחד עם זאת, אין להפחית מערך החיבורים מפני הגודש. שניהם כאחד כוללים חומרים מרתקים ונוגעים ללב דווקא בכל האמור בהתבוננותהּ הרטרוספקטיבית של המחברת על ילדותהּ ועל התפקיד שממלאת ילדוּתהּ וממללת לאורך חייה. זיכרון השואה והיותה של שטרנברג בת לניצולי שואה, אשר אמהּ נפטרה עליה בעלומיה, היא צל המלווה את יצירתהּ. הפעם, יותר מתמיד, מעמיקה שטרנברג אל תוך בריכת-הצל, שאין-לו-מידה, בלא-מורא, ומתעדת-מוסרת באופן רגיש ומרגש  מן האופן שבו הצליחה להמיר את תחושות האימה,העצב והחוסר, של הילדוּת, לכדי כוחות עשיה ויצירה.

***לא לחינם נקרא הקטע הפותח את קפקא ואני "אוטוביוגרפיה חדשה". המחברת אמנם מנהלת לאורך שני הספרים התכתבויות פנימיות עם סופרים, אמנים ויוצרים, כגון: ברוך שׂפינוזה, וינסנט ון גוך, פרנץ קפקא, רוברט מוסיל, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, ברונו שולץ, אלבר קאמי, פרימו לוי, ז'ן אמרי, פאול צלאן, מרק שאגאל, יונה וולך, פדריקו פליני, אלאן גינזברג, חזי לסקלי, יורם קניוק וסירקה טורקה. אולם לוז ההתכתבות הזו אינו אינטלקטואלי-מחקרי, ואינה כוללת תובנות עומק חדשות או פורצות דרך ביצירתם של הראשונים.  שטרנברג כן מצליחה להמחיש באופן כן כיצד היוצרים הללו מלווים את חייה, וכיצד כתביהם ויצירותיהם הפכו לאבני בניין באוטוביוגרפיה היצירתית שלה-עצמהּ. אלו התכתבוּיות שברגש ושבהשראה יותר מאשר התכתבויות אינטלקטואליות גריידא. אם שטרנברג מגדירה את הדמויות הללו כשורה של אבות ואמהות, הריי דווקא כאשר קוראים את הספרים כמכלול, מהדהדת בעדם, בראש ובראשונה, הנהיה הקיומית לאב ולאם הביולוגיים, אשר מלחמת העולם השניה טרפה את ימיהם, ואחריה נותרה המשוררת בחברת אם ידועת-חולי ואב שחש הכרח לעבוד, כאילו מעולם לא שוחרר מהמחנות. לטעמי, יש בספריה החדשים של שטרנברג משום השמעת קול אלגי נוקב על אודות חוסר התוחלת שבאימוץ מנטורים אמנותיים-ספרותיים, כתחליפי אב- ואם אבל גם על אודות חוסר האפשרות להימנע מכך בנסיבות מסוימות; כאשר רק במאוחר נחשף עד כמה ההורים הביולוגיים דווקא, השכנים וחברי הילדוּת הרחוקה ההיא, הם-הם בית הגנזים ועיני הזכרון, מהם נובעים השירים, תמיד נבעוּ, ועד כמה אותן דמויות קונקרטיות רחוקות-מתהילה הן חסרות תחליף ויקרות מציאות.

***שהריי גם קפקא, המתואר פעם כתחליף-אב [אפשר לקרוא לזה אושר, עמ' 22] ופעם כבן זוג לשיח פנימי [קפקא ואני עמ' 62-56], הוא בעומק הדברים קולם של הלכודים המשתוממים לנוכח מצעד החיים ההולך ונמשך מחוץ לחלונם [קפקא ואני עמ' 85] וגם קולם של המשוררים והסופרים שלא יצליחו לעולם לקבל גושפנקא מבר הסמכא שכבר נעלם [קפקא ואני עמ' 71]; לא נותר כמעט דבר מדמותו של הסופר השחפן המיוסר והנואש שביקש כי רוב כתביו (למעט כמה מסיפוריו) יועלו באש אחר פטירתו או מדמותו הצוחקת עד דמעות, כעדות אחדים (פליכס ולטש, מכס ברוד), כאשר הקריא לחבריו מתוך כתביו. קפקא בעיני שטרנברג הוא סמל לאבסורד שבהתמעטות חייה של האם, קפידת פתיל חייה, חסרונה מאז:

*

כדי לקבל את הפיצויים שהגיעו לה מהגרמנים אימא שלי היתה צריכה לחתום כל שנה על תעודת חיים, אבל היו שנים שבהן החיים שלה היו כל כך גרועים, עד שהיא לא יכלה לחתום על שום תעודה. כדי שתעודת החיים שלה בכל זאת תיחתם היינו צריכים לגשת לרופא שלה, אבל הוא לא רצה לחתום, והיינו צריכים לגשת לעורך הדין כדי שיכריח אותו. מה שמוכיח שקפקא לא המציא כלום, אלא רק תיאר את המציאות כפי שהיא.    

['פיצויים', קפקא ואני, עמ' 19]

*

***לכאורה ניתן לקרוא את הפסקה הזו כמוסבת על תלאות הבירוקרטיה (ואכן הבירוקרטיה-ההייררכית המסועפת אינה המצאה של קפקא, היא אפיינה מאוד את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובמיוחד את פראג של ראשית המאה העשרים, שבה נדרש אדם לפנות באין סוף מכתבים לרשויות הממונות, כדי לקבל את רשותן לעשות דברים של מה-בכך), אבל יותר מכך היא מבטאת את הזעקה האנושית על הצורך להצטייד ב-"תעודת חיים", כאילו גם זכותו של האדם לחייו מסורה היא ביד האחר, ונזקק הוא לגושפנקא כדי לאשר את קיומו עלי אדמות ולזכות לסעד. זהו עולם של עינוי על עינוי. עינוי נפשה וגופה של האם. עינוי האב. עינוי הבנות. שבסופה חתימה יבישה של רופא בתיווך עורך הדין; רופא העיוור לסבל  הניצב לפני עיניו.

***ובכל זאת למרות "תעודת החיים" ועל אף האב העובד עצמו לדעת כאילו עוד לא השתחרר מן המחנות— המוצא שמציעה שטרנברג לאבסורד חסר הקצה הזה הוא התום שביצירה, הדומה למי שמאייר כנפי מלאכים אחר גופם של אנשים חמוסים, רמוסים וקשיי-יום.

 *

המלאכים בציורים של ציירים שציירו מלאכים הם אנשים שהציירים ראו והכירו ופשוט הצמידו להם כנפיים של ציפורים, וציירו את המלאכים שבתוך נשמותיהם.

[ 'מלאכים', קפקא ואני, עמ' 19]   

 *

***הפער הדק והמוחלט,  בין רקיעי רום ובין תחתיות עפר, ובין המעוף שנפש האדם מתאווה אליו ובין הצווחה שהיא חווה במהלכיה היומיומיים, מובע גם בשני שירים מתוך אפשר לקרוא לזה אושר:

* ָ

רָאִיתִי אֶת הַמִלָּה זִ'יד

 מִתְגַּלְגֶּלֶת

בְּתוֹךְ כּוֹכָבִים צְְהֻבִּים

עַל הָרִצְפָּה

בְּבֵית הַסֵּפֶר

אַחֲרֵי טֶקֶס יוֹם הַשּׁוֹאָה

['עדות', אפשר לקרוא לזה אושר, עמ' 67]

 *

*

הַבְּדִידוּת הַזֹּאת

בְּמֹוצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים

            *

נַפְשִׁי יוֹצֵאת

אֶל כּוֹכָב רָחוֹק

[שם, עמ' 75]

***אלו חיינו המתנועעים בין כוכבים שבשחק ובין כוכבים בעפר ולא פעם נראה כי כל אותם כוכבים רחוקים אינם אלא נחמות-פורתא: הצמחת כנפיים או הנשמה מפה לפה לכוכבים נופלים, כבים, ומתקררים, שכבר היו לעפר, ורק אנו במחי חלומותנו אומרים לצמח כנפיהם ולהפריחם מעלה חזרה.

 

חני שטרנברג, קפקא ואני, סדרת מקף מקור, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, 100 עמודים.

חני שטרנברג, אפשר לקרוא לזה אושר, סדרת מקף מקור, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, 157 עמודים.

לרכישת הספרים

*

Chava Alberstein, My Sister Khaye

*

 

בתמונה למעלה:  Margit Anna, Mother is Flying Away, Mixed Media 1975

Read Full Post »

*

*

הוֹי שׁוֹשַנָּת הָעמֲקִים לִבְנַת בֹּשֶת

[אברהם בן-יצחק, שורה מן העזבון, נדפס: כל השירים, עריכה ואחרית דבר: חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1992, עמ' 33] 

*

תמונה זו, הַמְּקֻבָּל(1938), מאת הצייר היהודי-הונגרי, אימרה אמוש (=עמוס, 1944-1907), מהלכת עליי מסתורין כבר זמן רב; יותר נכון, רוקמת מסתורין, שכן טיבעו של מיסתורין להיוותר מיסתורין גם בשוך פירושו. מסתורין— חידה לפנים מחידה, חידה הולכת ומתרקמת לכיוונים חדשים בשעה שחשבת שפיענחת אגף מאגפיה. רקמי מסתורין מתרבים-הולכים כמו קורי עכביש. אתה לכוד בהם כזבוב ואינך יודע איך לפדות עצמך. אף אם היית זוכר לנטול עימך חוט-אריאדנה, עדיין דומה היה כי משהו במבוך היה נותר בלתי פתיר. אפילו אינך יודע האם רשאי היה להתבונן בשלווה ובעיון, או שמא עליך לחשוש כי בכל רגע יתנפל עליך המינוטאור, או עירין אחרים מתוך תיבת פנדורה פתוחה.

בתמונה—  פני המקובל קורנות או מכוסות מסווה מבהיק (נדמה גם כאילו המקובל מחזיק את המסווה או את פני האור הקורן בידו האחת ומרחרח באפו האנושי פרח המוחזק בידו האחרת) כאילו היה המקובל משה רבנו המדבר אל העם. נהיר למתבונן כי מתחת לפרסונה (מאיטלקית: מסכה) המקובל הוא אדם ככל בני האדם; אך הפרסונה מליאת המסתורין, "מקובל", כמו הופכת אותו בעיניו של הילד המסתיר פניו מפני היראה או מפני הבוהק, לסוג של פנומן מקודש, המעורר בלב צל של אימה ואור גדול של התפעמות— כך שהלב מאבד את סדרו ויוצא לחלוטין משיווי המשקל.  דומני כי הילד, המכסה את פניו, אחוז פחד ותדהמה, כמשה המתבשר בנקרת הצור (שמות ל"ב) כי לא יראני האדם וחי"; חרדה מאחזת את  פני הנער; הוא פוחד להתבונן ישירות בפני המקובל, הדימוי-הקורן הפונה אליו הוא  של אדם שהתעלה מעל לגדר האנושי. זהו אדם רק בצורתו; במהותו— ככל שאני מבין את היראה האוחזת בנער.

לכך נותנים תוקף גם שני הכלייזמרים שברקע (במעלה התמונה), שנדמה כאילו תקיעתם בכלי-הנשיפה, הנה מוסיקה מסחררת, שקיצבה הולך ומתגבר, עד שהכל מתערבל והולך, הראייה פוגשת את הריח, השמיעה את המגע, הטעם את השמע (סינסתזיה], זוהי כמו סיטואציה האומרת להוציא את הילד מן הגבולות הידועים לו כדי שדה התנסות חווייתי אחר. המסכה, המוסיקה (שאיננו שומעים אך אני מדמה אותה כמהירה ורועמת), דמותו של המקובל, קצב פעימות ליבו המואץ של הילד, יוצרת פה רושם תיאטרלי-ריטואלי עז, כאילו שהמקובל הוא גם אברהם העומד בכל רגע לשלוף את המאכלת השוכנת תחת גלימתו, וגם המלאך הזועק "אל תשלח ידך אל הנער".

 לתגבורת החידה יש להוסיף את פרח הזכריני (Forgetmenot) שאוחז המקובל בשמאלו (אולי אף מרחרח אותו אם אכן תחת הפנים הקורנות יש פנים אנושיות נוספות שחוטמן מרחרח את הפרח). אם מפני הסיבה הפרוזאית שהוא מבקש להשלים אמירת מאה ברכות בשבת באמצעות ברכה על ניחוח הפרח, ואם מפני שפרח הזיכריני פונה אל תודעת הילד המתבונן דרך חרכי אצבעותיו במקובל, כמו גם אל תודעתו של הצופה בתמונה, שכמו מצווה 'לא תשכח'. לא תשכח את מורשתך, לא תשכח את יהדותך, לא תשכח את אמונתך התמימה בכך שסתרי תורה מבטאים את הסדר הפנימי שנטע הקב"ה בבריאתו, לא תשכח אותי המקובל הזקן, שייחד את כל ימיו לעבודת הבורא, עד שזכה לקלסתר הפנים המבהיק הזה, שיעורר את הסובבים אותו לצאת מאדישותם, להתגבר על חבלי-הנשיה, ולא לשכוח.

   אימרה אמוש דומני הולך כאן אחר מגמה מסויימת באמנות האירופית בת זמנו להציג את המקובל היהודי, איש המיסתורין, כבעל כוחות בלתי רגילים בכל קנה מידה. כך הוצג המהר"ל בסרט של פאול וגנר, DerGolem [דמותו של המהר"ל כמאגיקון שם מבוססת במידה רבה על הספר, נפלאות המהר"ל, למספר הסיפורים והפסיאודואפיגרף המחונן, יודיל רוזנברג (1936-1860), אבל אין לה כל אישוש היסטורי אחר] ועל הספר Der Golem לסופר האוסטרי גוסטב מאיירנק, המתאר בספרו אף-הוא דמות של מקובל, בן פראג, האוחז ידיעות וכשרים שמעבר לחוק הטבעי, גם כאן דמות המקובל עשויה היתה להיות מופת של קולנוע אקספרסיוניסטי. ייצוג נוסף של המהר"ל כמאגיקון יודע-סתרי-עולם, מופיע בספרו של הסופר היהודי בן וינה, ליאו פרוץ, בלילה, מתחת לגשר האבן (ראה אור בגרמנית בשנת 1953, ארבע שנים לפני פטירת המחבר; אחר עלותו למדינת ישראל). סטפן צוייג תיאר בממואר שלו העולם של אתמול את וינה של שנות העשרים והשלושים כחברה הגועשת נסיונות רוחניים וקבוצות בעלי נהייה מיסטית או מאגית,כלומר כחברה שסופרים בהּ יכולים היו למצוא בנקל קהל קוראים לעלילות מתח הכוללת אלמנטים מאגיים וקבליים. עם זאת, אפשר כי ביסוד היצירה של אימרה אמוש עומד דווקא זיכרון ילדות עמום, מפגש של אמוש-הילד בבית הכנסת או ברחובה של עיר או עיירה עם דמות של מקובל, שנחשב עושה נסים בעיני סביבתו, ועל כן הטיל עליו מורא גדול ורושם עז, שהביאו ליצור את התמונה הזאת ככלות שנים,משום שאליבא דאמוש-הילד, היה זה אירוע בלתי נשכח.

   איני יודע על הרקע היהודי של אמוש כמעט מאום. למיטב ידיעתי הוא לא היה יהודי דתי, וחי חיים עירוניים יצירתיים בוהמייניים למדיי בין הונגריה, אוסטריה ופריס (בת זוגתו היתה הציירת מרגיט אנה, שהאריכה ימים הרבה אחריו). אפשר כי "הציור היהודי" הזה, הוא תולדה של ההתעוררות ההולכת וגדילה של ביטויים אנטישמיים, ושל חקיקה אנטי-יהודית באוסטריה-הונגריה לאחר האנשלוס. אפשר כי הוא ביטוי של מחנק של מי שיהדותו מוטחת בו פתע בכוח ככורח. של אמן שפתע מתבשר כי לעולם לא יצליח לחמוק מיהדותו (לאומית, דתית,תרבותית) הבלתי-וולנטרית (עמוס גורש עם יהודי הונגריה ונרצח במחנה ריכוז בגרמניה בשנת 1944).

   על כל פנים, תיאורו של אמוש את פני המקובל הבורקות יש בהן זיקה מעניינת כלפי אחת מן הדרשות ס' הזהר [דפוס וילנה ומהדורות הצילום המבוססות עליו: חלק ב' דף קס"ג ע"ב] בו מתואר המפגש עם הצדיקים הבודדים שבכל דור כמפגש עם פני-השכינה, משום שהשכינה מעניקה להם את פניה. הואיל והיא שוכנת בתוכם. היא קורנת מפניהם. יתירה מזאת, עולה שם כי העיון בשכינה המתגלמת בפני הצדיקים, כמוה כשער הנפתח להתייחסות כלפי המלך העליון שבמרומים.

   עם זאת, איני חושב כמובן כי תמונתו של אמוש מבטאת איזו כמיהה או ערגה לעולם התורה, ההלכה או הסוד (שימו לב, לייצוגה של העיירה היהודית מעט מעל ראשו של הילד, שיש בה קונקרטיות של דלות,המנוגדת למחזה רב ההוד עליו מיוסדת התמונה),אבל כן חשים בה את תחושת המסתורין העזה,והבלבול,שדמותו של המקובל (כייצוג של היהדות)מעוררות אצלו;שניוּת שבין התפעמות ובין חרדה עזה.אני חושב שאני בוחר להתבונן בתמונה, כייצוג  של יהדותו של אמוש, זהות שפתע נחתה עליו, וכל מה שאומרת לו יהדותו היא דמותו של המקובל האוחז פרח אל-תשכחני, מוסיקה של כלייזמרים, ותמונת עיירה חשוכה. אימרה אמוש לדידי יודע כי הוא כבר אינו הילד, וחרדתו מפני דמותו המפעימה של המקובל, כבר חשוכת תום ילדות. במידה רבה,נדמים לי פני המקובל בתמונה,שלא כפי שמצייר אותם ס' הזהר: שער להתבונן במלכו של עולם,אלא כמיוצגים מתוך שניות שבין שער שיש לפתוח (מסכה)ותהום רבה (שלא ניתן לשער את קיצהּ).זוהי סוג של מחילת ארנב,נפילה אל ארץ-פלאות (טרנספורמציה מעוררת אימה),אולי גם פתח מילוט יחידי בתוך עולם הולך וצר.

ועדיין נותרתי עם תחושה קשה של קסם ומצוקה,המלווה במועקת מה בכל עת בה אני מציץ בתמונה הזאת של אמוש. אולי אני רק משליך על תמונתו של אמוש מרחשי לבי,אך היא מאפשרת לי לחוש את רישומה של היהדות בי: קסם ומצוקה, אהבה ואכזבה, יעוד ומחנק.

*

*

*

חג שמח לכן/ם ולכל היקרות/ים ללבכן/ם

 

בתמונה למעלה: Imre Amos, The Kabbalist, Oil on Canvas 1938

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 
 

 

*

אמש חשבתי על השיר פָּטֶר נוֹסְטֶר של ז'ק פרוור.אמש התנגן בראשי, כעין המיה מתגברת בחלל הראש שורות הפתיחה של השיר ההוא: אבינו שבשמים הִשָּאֵר שם, ונִשָּאֵר לנו אנחנו על הארץ…' (תרגום: אהרן אמיר) וכמובן המשכו המוחה על עוולות האנושות ועל עוולות ההיסטוריה על שפיכות הדמים חסרת התוחלת במלחמות על קיום לאומים, וזאת לאחר שנמנים שם קודם לכן נפלאות הציבליזציה. אז כהרף עין עובר השיר אל המחאה הרושפת על שבירותה של הציביליזציה האנושית השבה ומדרדרת עצמה, בטענות שונות ומשונות אל שדות הקרב, בהם מושארים תמיד חיים צעירים, חיים שלא נחיו עד תומם. והנה דומני כי בשנים האחרונות הולכת ומשתנה תמונת הכוחות הלוחמים. אף העורף האזרחי בכל אתר הוא בבחינת כוחות לוחמים, וכל אדם מצוי באיזה שביב איוּם להיקלע לפעולת איבה או להשתתפות באירוע מלחמתי אלים.

   והנה כאשר דפדפתי בספר התרגומים העברי לשירי פרוור נתקלתי בשיר פת שחרית, שיר ידוע למדיי, המתאר את פרידתו החפוזה האדישה משהו של גבר מחיי אוהבתו הנשארת מבכה את לכתו (הושר בין היתר על ידי קורין אלאל באלבומהּ אנטרטיקה בגרסת המקור הצרפתית). והנה פתאום (אולי בשל היום) קראתיו כשיר המתאר את האבדן החוזר- אותו חוות אלמנות או נשים צעירות, אמהות, אחיות, בנות שאבדו את אהובן/קרובן במהלך שירותו הצבאי או בפעילויות איבה, עת הן מעלות בעיני הכרתן רגע את זכרו וחשות שוב בקירבת יקירן, אולי בא לרגע לשהות שוב במחיצתן, לאיזו כוס קפה וסיגריה, וכבר חומק עובר, פניו אטומות, שכן אינו יכול לחיות עוד באמת. הנה מקיצות הן משרעפיהן ושוב מי שאבד אינו עוד עימהן, וההעדר והעצב הנורא בעיניים, הנעצמות מכוחו של מה שאינו נשכח וכבר אין לו תקנה.

   איני חושב כמובן שהמלחמה כרוכה דווקא בסדר הפטריאכלי הנוהג ברוב החברות האנושיות, אבל  אפשר שלו היה הסדר מטריאכלי היה המצב טוב יותר.קשה להינחם על אבדן, וכל משאבי האנוש המתועלים לצרכי לחימה וכל כלכלת הפְּגוּעִים, המנוהלות אי שם בתוככי מערכות הביטחון של מדינות, של לאומים, היא בעיה קשה ובלתי פתירה. לא אני זה שאשנה אותה כנראה. העולם ימשיך לבכות את מתיו, למנות אותם, לזכור אותם בנהי כן, ובד-בבד, להיערך לקראת יציאה לשדות הקרב העתידיים. מערכות צבאיות הן לעולם קיוּמיוֹת, והנצחונות בשדות הקרב מעמעמים את בכיים של יחידים: משפחות וקרובים, חברים וידידים, שנגזר עליהם לכלות ימיהם בגעגוע מתמשך, שלעתים נדחק מעט מחמת המולת החיים, ולפעמים לשעות, לרגעים, שב וחוזר, הופך לכאב נוקב. כל מה שיש לי ביום כזה הם כאבים, זכרונות והשתתפויות בצער. זה מה שעליי להביע. זה מה שעליי לתת.

 

נתן קפה

בספל

נתן חלב

בספל הקפה

נתן סוכר

בקפה בחלב

בכפית קטנה   

בחש

שתה את הקפה-בחלב

והניח את הספל

בלי לדבר אלי

הדליק

סיגריה

סלסל סלסולים

בעשן

נתן את האפר

במאפרה

בלי לדבר אלי

בלי להביט אלי

הוא קם

חבש

כובעו לראשו

הוא לבש

את מעיל הגשם

כי הגשם ירד

והלך לו בגשם

בלי אומר

בלי להביט אלי

ואני אז תפסתי

ראשי בידי

ובכיתי.

[מתוך: משירי ז'ק פרור, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עקד: תל אביב, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים]

 

 

בתמונה: Margit Anna, Soldier, Oil on Cardboard 1946 

 

 

© 2009 שועי רז 

Read Full Post »