Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרדכי ארדון’

mordechaiardon-aarb-village-1954-55

*

עִיר יָם תִּיכוֹנִית מְזֹהֶמֶת

אֵיךְ נַפְשִׁי נִקְשְׁרָה בְּנַפְשָׁהּ.

בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים,

בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים.

[דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 229]

 &

אני רואה לנכון, לשוב ולהעלות שתי הצעות לשלום אזורי שהונחו לפני כשבעים ושמונים שנים, ולא זו בלבד שלא נדונו מעולם די צרכן, אלא גם שרוב הישראלים שעימם דיברתי אודותיהן מעולם לא שמעו אודותיהן, דבר וחצי דבר, לפני כן. נדמה אפוא כי גם מערכות החינוך היסודיות והתיכוניות וכן המערכות להשכלה גבוהה מעלימות מן הציבור, או למצער טורחות שלא יוודעו הצעות ואפשרויות שהונחו בעבר.

יוסף אליהו שלוש (1934-1870), סוחר, קבלן ועסקן-ציבור, יליד יפו, כתב באחרית הדבר של האוטוביוגרפיה הנהדרת שלו פרשת חיי (הוצאה מחודשת, בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל, תל-אביב 2005, עמ' 369-362), כי הטרגדיה של הציונות המדינית מהרצל ואילך היא הצגתהּ של ארץ ישראל כארץ הנתונה בשממונהּ, המצפה לעולים שייגאלו את אדמותיה. ציונות זו התעלמה מבני הארץ הערבים ומן הצורך לייסדעימם חיי שלום ושכנות טובה. הצגה זו של הדברים גרמה לכך שמעטים מבני העליות הראשונות למדו את השפה הערבית, מה שגרם לכך שרק מיעוט בטל היה מסוגל לקרוא ולדבר בשפת שכניו. מעטים יותר גילו התעניינות של ממש בתרבות הערבית ובאסלאם. לטענת שלוש, חשו הערבים בני הארץ את אדישותם הקרה ואולי אף המזלזלת של היהודים וגם היו ערים לתעמולה הציונית שלכאורה ביטלה את קיומם בהּ בהפכה את הארץ לריקה מיושב. זאת ועוד, אליבא דשלוש, על אף מאמציהם הכנים תחילה של משכילים ערבים מוסלמים מתונים להתקרב אל היישוב היהודי, מתוך הכרה במימד הפרוגרסיבי שהוא מביא עימו לארץ, ומתוך הכרתם בכך שפעילות בין העמים והדתות נצרכת לכינון חיים משותפים, נדחו נסיונותיהם, ועם הזמן ירשו את מקום המתונים, מטיפים ומסיתים שהביאו עימם את גלי הפרעות של 1921 ושל 1929 —כך שההזדמנות הוחמצה. לדעת שלוש, רק הבנה של גודל השעה ושל דחיפות ייסוד הגשר בין הישוב העברי ובין היישוב הערבי בפלסטינה תוכל לקדם את רווחת על התושבים, שהריי רק הפחתת מינון האלימות הבין דתית והבין לאומית תוכל להבטיח את ביטחון יושבי הארץ ואת ההתקדמות הנחוצה בחיי היושבים כאן. קריאה דומה לבניין גשר בין העמים והדתות פרסם שלוש בערבית בעתון סורי בעקבות פרעות תרפ"ט.

במאמרהּ 'שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?" שנכתב בעצה אחת עם הרב פרופ' יהודה לייב מאגנס (1948-1877), נשיא האוניברסיטה העברית, בשנת 1948. הביאה הפילוסופית והאינטלקטואלית היהודית גרמנית חנה ארנדט (1975-1906) את תפישֹתו שנתפרסמה לראשונה במאמר בשנת 1943, לפיה החלופה היחידה ל"בלקניזציה" של האזור, קרי: שדה קרב מתמיד בין עדות דתיות ולאומיות, היא פדרציה אזורית. לדבריה, אישר אוברי (אבא) אבן (2002-1915), נציג ישראל באו"ם, כי זהו אכן יעד מרוחק אך רצוי. אם מאגנס הציע כי החברות בפדרציה יהיו בעיקרן אותן ארצות שבותרו בהסכמי השלום של 1919, כלומר: סוריה, פלסטינה, עבר הירדן, לבנון וסוריה; תפישתו של אבן (1948) היתה כינונה של פדרציה רב-לאומית בין עמי המזרח התיכון כולם, כאשר כל אחד ייזכה לעצמאות בתחומו העצמאי, וישתף פעולה עם האחרים למען רווחה כוללת. לדעת, אבן, מעלתה של הצעתו היא בהכללתן של אראן, תורכיה והנוצרים בלבנון בברית, כך שהברית תורכב לא רק מיהודים וממוסלמים-סונים, אלא תהיה רב-לאומית ורב-דתית. באותה עת, עוד האמין אבן (בעקבות מאגנס) בכך שיכולה להיווסד חלוקה של פלסטינה לשתי מדינות ערבית ויהודית שבירתן המשותפת תהיה ירושלים, וכי גם היישוב העברי וגם היישוב הפלסטיני יוכלו להתקיים בשלום בבירה משותפת [חנה ארנדט, 'שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?', כתבים יהודיים, נוסח עברי: אנה ברוייר,עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 297-293].

מן ההצעות הללו ניתן ללמוד כי שורה של מנהיגים ציוניים מתונים, גם אם לא בני השורה הראשונה של ההנהגה, חשו כבר לפני שבעים ושמונים שנה בצורך דחוף בקידום השלום והאחווה בין העמים ובין הדתות כתנאי בל-יעבור בדרך להפחתת האלימות ושפיכות הדמים ההדדית הנוהגת. הן לדעת שלוש, והן לדעת מאגנס ואבן, כל אימת שהעמים נתפשים לאדישות ולייאוש מקידום החיים המושתפים, ואפשרות כינונה של תרבות משותפת, כך מתרבה העוינות ומתוך כך מתרבה האלימות ושפיכות הדמים. כל אימת שאין חתירה הדדית לכינון פדרציה או למצער לכינון נורמליזציה בין העמים והדתות, ממילא נסחף האזור כולו ל"בלקניזציה" ומתרבות הפרעות, הפיגועים ופעולות התגמול, ונכנסים שוב ושוב אל תוככי מעגלי-דמים שאין להתירם. גם שלוש, גם מאגנס ואבן, ובעקבותיהם גם ארנדט, טענו למעשה, כי הארץ מעולם לא היתה ריקה (כלשונם התעמולה הציונית, החל בהרצל וכלה בבן גוריון); כי על הציבורים העברי והערבי, היהודי והאסלאמי, להכיר אלו את שפתם של אלו, אלו את תרבותם של אלו, זה את דתו של זה, ומתוך כך לכונן דיאלוג יציב ואמפתי בין תרבויות ובין בני אדם, העשוי לפדות את כל החיים באזור הזה, מידי מעגלי האלימות, הנקם והשכול, ולהרבות את רוח הידידות, האחווה והשלום. מפליא עד כמה דברים שהועלו עוד לפני קום המדינה רלבנטים גם היום. ללמד, עד כמה הוחמצו הזדמנויות ועד כמה הוזנחה בנקל דרך הדיאלוג והאחווה, ונמסרה לידי מפקדים מרעימי-פקודות וחילות חמושים עושי דברם, או לידיהם מסיתים ומדיחים, שמתוך ראיה לאומית ודתית, המבקשת את הדברתו של היריב, הובילן את האיזור כולו לכדי "בלקניזציה" ומלחמה מתמדת.

 *

פורסם לראשונה בפורום "אפשר לחשוב" של מולד: המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, ירושלים לפני כשלושה חודשים; עולה כאן לראשונה.

ולרגל היארצייט של לאה גולדברג (15.1), החל היום:

*

*

בתמונה למעלה:Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

Read Full Post »

  *

אתה חושב שראיתָ בשבּת את השלט הבא, תלוי על לוח מודעות לצד כביש גהה: 'נמצא תרנגול עצוב, ניתן לקבלו על פי סימנים'. אפשר כי העוף נשמט מאחת המשאיות המובילות עופות אל המשחטות; אפשר כי הוא באמת אבד לילד, ההולך ומחפש אחריו (אביו לא יאמר דבר על מיהותו של העוף לשבת), אפשר כי גם הילד שכחו. ברם , מישהו שמצא את התרנגול האובד—הלך, כפי הנראה, ותלה שלטים קטנים 'נמצא תרנגול עצוב' בצד כביש גהה.

בערב שבת— כמה שעות קודם לכן, התקף שיעול ארוך. חוסר יכולת לישון. דימיתָ לשמוע מן הרחוב שיעול דומה לשלךָ. כבר מזמן אחר חצות. העצים המלבלבים בשדרה, בשעות היום—אצולת הרחוב, הופכים בדמי ליל, לעמודים מוצללים. בגדה השניה של הרחוב, אתה מבחין בחתול רחוב מפוספס משתעל ומשתעל.

צריך רגישות של ילד בכדי לחוש בעצבונו של תרנגול; גם בכדי ששיעול של חתול יִיגָּע ללב. מה נמצא מעורר מה? האם יש קשר כלשהו בין עצבונו של התרנגול ובין שיעולו של החתול? (הם נמצאים עתים, לפחות בתודעה, ביחסים של טורף-נטרף). אפשר זכיתָ להיתקל בזה ובזה, בזה אחר זה, ואין לזה כל מובן. זה קליל מדי לפטור את כל זה במחשבה שהם מגלמים-שניהם פנים שונות שלךָ. מדוע לבקש בכלל סדר מדוּמה בתוהו? חוסר היכולת שלךָ להכיר בכךְ שהדברים מתארעים בדרכם. הנסיון לראות בכל דבר איזה איתות סודי, שיש לו פשר.

כמה ימים אחר-כך, עדיין משתעל, אתה חולף שוב על יד לוח המודעות לצד כביש גהה. המודעה כבר אינה תלויה שם. האם נמצא בעליו של התרנגול העצוב ופדה את תרנגולו מקוטב העיצבון? האם המוצא-הישר החליט לאמץ את התרנגול העזוב, וכך גם משה אותו מהיות תרנגול אבוד? האם היה התרנגול אבוד אי-פעם? האם הוא היה עצוב? האם המודעה היתה אי פעם תלויה על לוח המודעות בצד הכביש? לעולם לא תדע. הכל חולף מהר-מדיי נגד העיניים, למשל:  המכוניות על כביש גהה בתודעתךָ.

לפני שתחליט על צעדיךָ הבאים – מחשבה אחת מנקרת: כל זמן שיש מי שמוצא תרנגול על אם-הדרך, וטורח להודיע כי מצא תרנגול עצוּב – יש עדיין סיכּוּי בָּעוֹלָם.

 

 בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Dead Bird in Snow Storm, Oil on Canvas 1951

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

בָּנוּ הֵם

הַקְטָבִים,

לֹא עֲבִירִים

בְּהָקִיץ,

אֲנַחְנוּ יְשֵנִים אֶל מִנֶּגֶד, עַד שַעַר

הָרַחֲמִים

[פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 123]

 

   לפני שבוע ימים נקראתי לחתונה בנמל תל אביב בהּ הוזמנתי לשמש גם עֵד. בזמן שישבנו באחד המשרדים וחתמנו על הכתובה בנוכחות הרב. ביקש אבי החתן בקשה מפתיעה ונוגעת ללב. הוא ביקש, אם הרב יסכים בזמן שיוזכר חורבן ירושלים והחתן ישבור את הכוס (זכר לחורבן) לציין את גלעד שליט ולקרוא לקהל להתפלל לשחרורו המהיר. הרב התבונן באיש, מופתע. השהה את דיבורו רגע. ואז אמר, קצת שקט ולחוץ, שהוא ימצא דרך להביא את הדברים לפני הקהל בטקס.

   לאחר שהחתן הכריז את הכרזתו ענד לכלתו את טבעתהּ והשקה אותה מעט מהיין, והוקראה הכתובה. הגיע רגע אזכור ירושלים, ובטרם יאמר החתן "אם אשכחך ירושלים" וכיו"ב הסביר הרב לקהל הקרואים כי כעת הגיעה העת לזכור ולהזכיר את חורבן ירושלים, מקום בית מקדשנו, להתפלל לבניינה השלם, וכמו כן ביקש לציין ולהזכיר את כל שבויי ונעדרי כוחות הביטחון, ולהתפלל לרפואתם ולפדיונם במהרה בימינו.

   על פניו, הרב עמד בדיבורו. ואף על פי כן, הוא לא הקשיב קשב-לב או שאולי לא רצה להקשיב כך לדברי אב- החתן. משום שמה שאב- החתן בעצם אמר לו (ובצדק גמור לדעתי), גם אם לא מפורשות, הוא שירושלים כבר בנויה לתלפיות, ורובינו לא ממש עסוקים בדעתינו ובתקוותינו בבנין בית המקדש ובחידוש עבודת הקורבנות והתפילה בו. היהדות כבר מזמן התרגלה לבתי הכנסת "מקדשי המעט" ולא ממש זקוקה כעת לסנהדרין שיישב בלשכת הגזית, ולמסדרי כהונה מחודשים ומתוקנים; הרי כל החלומות הללו, אם ייארעו, ייארעו אך לאחר שמיטב ילדינו יילחמו עד חורמה בארצות ערב, ורבים יהיו הנופלים. נכון, הוא שלבניין המקדש וחידושו מתפלל היהודי-הדתי שלוש פעמים ביממה, ואף על פי כן דומה כי העדרו אינו מעציב ומדאיב (חורבנו דווקא כן, משום שהוא בישר את הגלוּת), כפי שמדאיבה עובדת נפילתו של גלעד שליט בשבי החמאס לפני ארבע שנים ושבעה חודשים, ועוד יותר, העובדה שטרם פדו אותו משביו.

   אם טקס אזכור ירושלים בחופה נועד לכתחילה לעורר בקהל הקרואים עצב-מה, להראותם כי הבניין טרם נשלם, והמציאות טרם תוקנה- אדרבה, יש בה פגם מהותי, דיסהרמוניה שורקת. דומני כי אין בחיים הישראליים נושא  משותף כואב ומדאיב לב, כשביו של שליט, וצער משפחתו.

   אדרבה, אמורים היו קהל הרבנים, מפני "קדושת החיים" להתאחד בקריאת חירום לשחררו ולהפעיל לחץ על הממשלה.הלכה נפסקת למעשה בהתאם למציאות המשתנה בכל עת, ובהיותה נפסקת למעשה ולא בתיאוריה, גם הערכות בדבר חידוש הטרור והחטיפות צריכות להיות להיות שוליות כאשר באים לדון בנושא זה. הזמן דוחק. גלעד נמצא שם כבר שנים ארוכות ומי יודע מה מצבו כעת, ומה יילד יום. שומא על כל אדם שעיניו בראשו לקרוא לממשלה בירושלים לפעול בדחיפות לשחרורו של גלעד שליט, או למצער להבהיר לציבור מדוע לאחר תקופה כה ארוכה גלעד שליט אינו משוחרר מכלאו.

   ואשר לממשלה, אפשר כי היא רוקמת עסקה לשחרורו של גלעד שליט במסתרים, כך אנו מתבשרים השכם וערב, אך ככל שחולף הזמן, דומה כאילו ההתנהלות בעניין דומה היא למה שתיאר ברוך שׂפינוזה במשל על חמורו של בורידאן (אתיקה חלק ב' משפט 48 עיון) אודות חמור הנמצא במרחק שווה משתי ערימות מספוא שוות בגודלן ואינו יודע להכריע ביניהן, שני הדחפים המתרוצצים בו מנטרלים זה את זה וכך הוא נותר במקומו עד שהוא מת ברעב (מקור המשל הוא בכתבי בודריאן, לוגיקן ופילוסוף בן המאה הארבע עשרה). מעניין כי שׂפינוזה שם עומד על כך שהתנהלות כזאת עשויה לאפיין גם בני אדם. אלא שבשעה שממשלת ישראל יושבת ואינה מכריעה בפרהסיה מה היא עומדת לעשות: לפעול לשחרורו של גלעד או להותיר אותו בשבי, לא הממשלה היא ההולכת וגוועת, אלא הסיכויים להשיב את גלעד שליט בשלום ובקו הבריאות הולכים ומתמעטים.

   לאחרונה, סחו לי שני אנשים, מן הימין-הדתי-הסרוג של המפה הפוליטית, המתנגדים לעסקה כלשהי לשחרור שליט, כי דווקא מפני טובת-הכלל אין לפעול לעיסקה לשחרור גלעד שליט. איני בטוח שכך הוא. טובת הכלל היא בודאי הידיעה שמדינת ישראל וצבאהּ אינם מוותרים על חיי חיילים שבויים ומנסים להשיבם, כפי שהיה בעבר. מנסים להשיבם, בראש ובראשונה, בחיים ולנוכח ערך "קדושת החיים" שהוא ערך הלכי ואתי ראשון במעלה. יותר מכך התלמוד מגדיר "שנאת חינם" כאדישות, ובמקום נוסף כותב כי לא נחרבה ירושלים אלא משום שנאת חינם. אם רק נחלץ עצמנו מן האדישות ונבין כי כל שעה חשובה, אולי נקיים גם את רוח דברי חכמים, ומתוך כך נִמָּצֵא מצילים נפש אחת, פודים את השבוי, ומקדמים בזה גם את בניין ירושלים ואת שלום העם היהודי כולו.

   כבר כמה  אני חושב על משמעותהּ של הצעת אבי-החתן, ועד כמה הוא צדק בבקשתו את הרב לציין את דבר שִביוֹ המתארך של גלעד שליט ואת התפילה לשחרורו. חיי אדם וחירותם קודמים הם לבניין ירושלים. ואם כבר, רק מתוכם ולאורם, ניתן להוסיף לבנות את חיינו בארץ הזאת.

   אני מקווה שכאשר אזכה לשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" בחתימת ליל הסדר השנה (תשע"א), יחגוג גלעד שליט את ליל הסדר במחיצת הוריו במצפה הילה בגליל, כדרכם מקדם, בשמחה טובה, ובנחמה טובה.

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Jerusalem at Night, Oil on Canvas 1947

 

© 2011 שוֹעִי רז 

Read Full Post »

 

ובכלל, האמנם זִמרה היא? אף על פי שאין לנו כל חוש למוסיקה, יש לנו מסורת של זמרה; בימי קדם אפילו היתה בעמנו זִמרה; האגדות מספרות על כך ואפילו נשתמרו שירים, שאמנם איש אינו יכול לשיר אותם עוד.

[פרנץ קפקא, 'הזמרת יוזפינה או עם-העכברים', רופא כפרי וכתבים אחרים שנתפרסמו בימי חייו של הסופר, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 293]

 

1

 

    בספרו סרוונטס והיהודים (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 2002) מזכיר המחבר לואיס לנדא מחזה הומוריסטי קצר למיגל דה סרוונטס (1616-1547), 'בימת הפלאות' (1603), המבוסס על סיפור קסטיליאני השאוב מספרו של דון חואן מנואל (1348-1280) הרוזן לוקנור והתגלגל אחר כך לכדי מעשיית בגדי המלך החדשים להנס כריסטיאן אנדרסן (1875-1805). במרכז ההומורסקה מופיעים זוג בובונאים נודדים המגיעים לכפר על מנת להעלות את המופע שלהם בביתו של ראש הכפר. לטענתם, המופע שברשותם הינו פלאי, הוא אינו נגלה כלל לעיניהם של ממזרים ושל מומרים-יהודים, רק לעיניהם של נוצרים מאמינים. המופע זוכה להצלחה רבתי. במהלכו מציגים השניים כביכול (הבמה ריקה) גלריה של דמויות תנכיו"ת: שמשון הניצב בין העמודים במקדש דגון; עכברים, בני צבעים שונים (שחורים, אדומים וכחולים),שהינם כביכול צאצאי-צאצאיהם של עכברי תיבת נח, וכך אמנם מביאים את הדברים AdAbsurdum, הואיל והמופע מתאר סיטואציות הנובעות כביכול מן "הברית הישנה" ואף על פי כן יהודים אינם יכולים לחזות בהם; העכברים הם בני צבעים שונים, אבל רק נוצרים נאמנים עשויים לחזות בהם. מסך התעתועים נופל כאשר איש צבא רעבתן מגיע לעיר המבקש מקום לינה וסביאה וטוען שאינו רואה דבר. אזיי התרמית נחשפת ומתפתח עימות מבודח. בנוסף, עומד לנדא על כך שכינויי גיבורי המחזה רומזים לשמות אברי המין הגבריים והנשיים גם יחד, בעגה ספרדית של ראשית המאה השבע עשרה.

   מכתבי הרבנים והרבניות מן השבועות האחרונים: אלו האוסרים להשכיר/למכור דירות לערבים (פלסטינים-ישראלים) ואלו האוסרים המעודדים את בנות ישראל שלא לעבוד במחיצת עובדים ערביים מחמת סכנת ההתאהבות וההתבוללות, הביאו אותי למחזהו הקצר של סרוונטס. שהלא השלב הבא יהיה איסור לשבת לצד אזרחים ערבים במופעי תרבות ובידור וכיו"ב. אולי גם על ספסלים ציבוריים. ולמי שהלך הרוח המדכדך הזה מהדהד מוכר, יש  אולי לשוב ולדפדף, להעלות באוב, כל מיני חקיקות אנטי-יהודיות מן העבר, כדוגמת: חקיקת ענידת טלאי צהוב בבע'דאד של המאה העשירית (כך הראה ההיסטוריון וחוקר הגניזה, ש"ד גויטין, בספרו המונומנטלי, חברה ים-תיכונית), המשך בהגבלת תחום-מושבם של היהודים וקיבוצם בשכונות מסויימות, למשל בקסטיליה הנוצרית, החל בשנת 1272 (ראבץ אליהוד, שכונת היהודים), וכלה בקובץ חוקי-גזע, לא ישן מדי, שהתקבל לפני כ-75 שנים בארץ-הרייך, ולבדוק מהיכן הדברים נובעים ומהי נביעתם מהכא להתם (אגב, לא חייבים להשוות; ניתָּן כלאחר יד לעמוד על הזיקה), ועוד יותר: מהי סכנתם.  דומה אפוא כי משעה שנתנה ליהודים ממשלה, הריהם מתחילים לנהוג כאותם שלטונות ודתות שהרעו להם בעבר.

   והלא בדמוקרטיה אנו חיים. על כן, באם ירצו הרבנים והרבניות הנכבדים לתרץ מדוע הם מונעים מקהלם ישיבה בערים מעורבות, יצטרכו ודאי להגיע בשלב כלשהו לטענה כי הישיבה לצידם של לא יהודים, וערבים בפרט, מעלימה את המופע או למצער מבטלת מ"הנאת החיים היהודיים" בארץ ישראל, או טענות אבסורדיות אחרות שמקום הדמוקרטיה-הליברלית-הפלורליסטית (היודעת להעריך שיוויון אזרחי) לא יכירנו.

   ואולי בעצם איננו דמוקרטיה, אלא מדינה יהודית (הולכת ו"מתחזקת") המתחפשת כמו בפורים לדמוקרטיה (ממצוות החג), ועל כן מרשה "חופש דיבור"  למגזרים מסויימים, כגון רבנים נכבדים ונשותיהם; אבל סביר להניח כי לא היתה מתייחסת לדברים בסובלנות מופתית באם הם היו מגיעים מצידה של ההנהגה האסלאמית. כללו של דבר יש פוער פיו לבלי חוק, מסכסך בין אזרחים ודתות, ונהנה מחסות החוק (ומקסימום נאלץ לקרוא כמה טורים לא נעימים בעיתון שכותביהם ממילא אינם מקובלים עליו כ"בעלי דעה"), וישנן משפחות ערביות שביתם נהרס ביעף בלוד והן מושלכות לרחוב, וישנה גם מפגינה, בהפגנה ידוּעה, על אודות גזל אדמות ועל הרג בני משפחה, שנהרגה רק אתמול, כנראה משאיפת גז לפיזור הפגנות, שנורה על ידי כוחות צה"ל/משמר הגבול . בבימת הפלאות היהודית-ישראלית אין מקום כנראה לערבים-מוֹחִים.

 

2

 

   להערת גרשם שלום בספרו, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, עמ' 48) בין הדיונים המובאים ספר גליא רזא, חיבור קבלי אנונימי מעיבורי המאה השש עשרה (1553), המיוחס לעתים לר' אברהם הלוי ברוכים [מתלמידי החכמים המוכרים של צפת, מתלמידי ר' יוסף קארו (1575-1488), ומקובל נודע (כנראה מחוג תלמידי רמ"ק והאר"י), שיוחס לו גילוי-שכינה ברחבת הכותל המערבי (ספר אור הישר למקובל הלוריאני, ר' מאיר פפרש) עת חזה כביכול, בשכינה העירומה, בוכה בעפר על חורבן ירושלים] הובאה, בין היתר, השאלה מדוע רבים כל כך מגיבורי המקרא, הלכו ונישאו דווקא לנשים נכריות (לא בנות ישראל), כדוגמת: משה וציפורה, שמשון ודלילה, בעז ורות וכיו"ב. תשובתו של בעל החיבור היא שכל המבקש להילחם באומות העולם ולהשפיל את שונאי ישראל, חייב להיות קרוב אליהם בשורשם, כלומר לא ממשפחה יהודית במקור, אלא צאצאי-צאצאיהם של נישואין מעורבים.  מוזר אפוא לגלות כי רבנים שבוודאי אינם מתונים בדעותיהם ומקדמים לא אחת בדעותיהם ובאמירותיהם לקהליהם מעשי איבה בין העמים, מנסים להרחיק את ציבור שומעי לקחם מאוכלוסיות לא-יהודיות. אדרבה, על פי דברי ספר גליא רזא, חיבור רבני לעילא ולעילא, צריך להיות בהתקרבות לעמי הסביבה אינטרס חיוני אמיתי לציבור שוחרי הקרקעות, אשר רוממות העם ושלימות הארץ בגרונם. כלומר, שום דבר לא היה אמור למנוע מהם לעודד את ילדיהם לשאת נשים לא-יהודיות.

 

3

 

   מה הייתי רוצה שייקרה? הייתי רוצה לשבת לצפות בבימת הפלאות עליה היו מתרוצצים צאצאי-צאצאיהם של עכברי המבול, מכל מין וגוון. הייתי רוצה שבאולם יישבו זה לצד זה לצפות במחזה-המוסר הזה בני כל עם ודת המעוניינים להתקיים זה לצד זה בשלום, תוך הבטחת זכויות האדם (לרבות: הזכות לקיים את הדתות), ובכללן השיוויון האזרחי בין הקבוצות השונות.

   למה הייתי מצפה? הייתי מצפה שיהודים הנזעקים לכל ביקורת כנגד ישראל במילים כגון "אנטישמים" ו-"עוכרי ישראל" ייפקחו להבין כי דרכיהם והוראותיהם לצאן מרעיתם בדבר היפרדות והתרחקות מאוכלוסיות לא יהודיות, כוללות בחובן את אותן אופרציות אי-שיוויוניות, את אותה אפליה, רדיפה, ושנאה מהן סבלוו יהודים בתפוצותיהם בימי שהותם בגלות (לא בכל הגלויות, לא לאורך כל שנות הגלות). אפשרי הגיע הזמן להמיר את תיאולוגיית הנקם והשנאה הזאת; בתיאולוגיה של תיקון עולם ושל דרכי שלום, שהיתה אופיינית לחז"ל (תנאים ואמוראי ארץ ישראל), או למצער ציינה חוגים לא מעוטים מתוכם, אלא שגם אם זמרתם של אותם חוגים נשתמרה  (למשל דבי ר' ישמעאל וגישתו לאומות העולם) דומה כי רק מתי מעט מצאצאי צאצאיהם עוד קוראים בהּ, ועוד נדמה כי רק מעטים מקרבם עוד יכולים להעלות על דעתם להעלותהּ מחדש על דל שפתיהם.

מעניין לעניין, באותו עניין: מלכודת דוברת עברית

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

 

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה

עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד

הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים.

עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם

נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים

לִפְעָמִים.

[יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]

*

הוא לקח את התיק ויצא את ביתו. הוא לקח את התיק ונכנס למכוניתו. הוא לקח את התיק ולא ידע, שהתיק לקח אותו.

כששומר הסף ביקש להציץ בתכולתו של התיק. הוא פתח את התיק. השומר הציץ בפנים התיק ואישר לו לנוע הלאה. שום דבר חשוד באופן מיוחד.

השומר ידע כעת כל מה שניתן לידע על חייו. על ילדותו. כל מה שכמוּס וקשה.  אולי לא את הכל. רק חלק נכבד.

טלית ותפלין שעברו אליו בירושה מסבו המנוח. הוא אינו מסוגל להניח. אבל עדיין מתרוצץ איתן ממקום למקום. לא מסוגל להשליכן.

היכנשהו אבדה לו היכולת להפריד בין עצמו ובין המורשת המשפחתית. ודאי גם בזה מעורב זכרון השואה. כל כמה שהוא חש זרות לתכולת התיק הזה. הוא לא מסוגל להפקידו בידי אדם אחר, כאילו שאם ימסור אותו למישהו (ודאי יש ילדים דתיים הזקוקים לטלית ותפלין לקראת הבר-מצווה) שרשרת ההויה הגדולה תנַּתק. משהו לנצח יישכח.

לעתים הוא חש כי הכּבל הבלתי-נראה, הקושר אותו כנראה לתיק הזה הוא הומאז' ליחסי האל (אם יש אל) והעולם. גם היום הוא יוצא עם התיק לדרכו. אין מזה מוצא.

גור חתולים צמא בחוץ גורם לו לעלות בחזרה הביתה ולמלא קערה קטנה במים מן הברז. הוא משאיר את התיק בשוגג בביתו על שולחן האוכל, ויוצא שנית אל החתול. קשה להעריך מה יקרה עכשיו.

שמש קורץ במזרח, מכתים את הרחוב. הוא מתלבט האם לשוב לקחת את תיקו. הוא מגלה שהוא נטוע על מקומו. אינו יכול לזוז לכאן או לשם.

בינתיים, הוא מגלה שהוא נהנה ממשב הרוח העִדין החולף ברחוב ומציוצן החי של הצפורים. משהו שהוא לא עשה כבר די-מזמן.

*

*

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שמש אדום, שמן על בד 1972.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

  

   שלמה אבן גבירול, יצחק לוריא, משה חיים לוצאטו; הידיעה לפיה שלושה מאנשי הרוח היהודיים הגדולים ביותר נפטרו בטרם מלאו להם 39 שנים וכי ימיהם עברו עליהם באי-נחת, באשר לראשון ולאחרון ברדיפה ממש של הממסד הרבני, מפילה עליי תימהון מתמשך. בשיעור שקיימתי לפני כחודשיים הזכרתי את פרט המידע הזה כלאחר יד בכדי להבהיר לתלמידיי, כי בניגוד למגמות הקיימות, דרך הקבלה אינה דרך האושר, האיזון, אריכות הימים. 'נו טוב', העיר לי אחד התלמידים מחויך, 'כולנו פה כבר חצינו את גיל 39'. 'אני עדיין לא' חייכתי לעומתו. ובאמת, במידת מה, כל אחד משלוש הדמויות שציינתי, תרו את דרכם הרוחנית הפרסונלית, בהתאמה עם הטבע ועם האלהוּת (כפי שדימו אותה בהתבוננות-פנימית) ושלא בתיווך הממסדים השליטים של תקופתם,  ואומצו אל חיק הממסד הרבנים רק בדיעבד, ומאז הפכו לעמודי-תווך, שמם נישא בפי כל. עולם מוזר.     

   ביום ה' באב חל ציון יום השנה לפטירת יצחק לוריא (1572-1534, האר"י = האלהי רבי יצחק). העולם מתחלק באיזה אופן לאנשים המתייחסים ליום זה כיום מיוחד, בין אם יודעים הם מדוע, ובין אם האר"י עבורם הוא 'האר"י הקדוש' בלשון עם, מצד אחר מצויים אלו שיום זה אינו אומר להם דבר. הואיל ואני מחובר לכתבים אלו הרבה יותר מכפי שאני מראה (לפחות לגלויים האפיסטמולוגיים והאתיים העולים בהם), ובכל זאת ביקורתי מאוד גם באשר למחקר הקבלה האוניברסיטאי ובין להבנת כתבי הקבלה בעולם הרבני (החרדי והציוני דתי כאחד) בהווה, החלטתי להביא כאן כמה מקורות מכתבי תלמידו המובהק של האר"י, ר' חיים ויטאל (1620-1543) העומדות על הנהגותיו הייחודיות של מורו, ויחסו יוצא הדופן לאדם ולטבע אשר סביבו (בעלי חיים, צמחים ודוממים), אשר נבע מתפישת גלגול הנשמות הענפה, המובעת בכתבי תלמידיו, שער הגלגולים ו- ספר הגלגולים. אני מודע לכך, שרוב קוראותיי וקוראיי כאן, אינם בקיאים בתורות הלוריאניות, לא לדינמיות האין סופית של ההויה כפי שמובעות בהן, לא למקום המהותי שהסובייקט האנושי תופס בהן, ואף לא להשלכות האתיות מרחיקות הלכת שאוצרת בתוכה התפישה לפיה האלהות מתגלה בפני כל אדם, כפי כשריו ומסוגלויותיו, ולא זאת בלבד, אלא שגם בפני האדם הפרטי, הופכת ההתגלות לחוויה דינמית, ואין הוא שב וחווה את אותן חוויות, אלא שב ומתחדש, שב ויוצר, כפי מה שמתחדש לו בדעתו. תפישה זו כמובן מבטלת את ההיררכיה בין רב ותלמיד, והופכת את יחסי העיון והלימוד המשותפים, לחבורה של לומדים, המקבלים אלו מאלו, ואינם מכתיבים זה לזה את דרכם, גם אם מתגלה ביניהם שונות. על כן ניסיתי להביא כאן במשורה קטעים המדגישים דווקא את דרכו האתית של האר"י ואת התבוננותו על העולם ועל הנמצאים בו (לעתים הוספתי הערות הבהרה בסוגריים מרובעים). כמובן, שבשולי הדברים, עומדת התבוננות ביקורתית שלי על רבים וטובים בעולם הרבני ומחוץ לו הנושאים את שמם של האר"י ותלמידיו, ואין בין הנהגותיו המפורשות ובין התנהגותם-התנהלותם דבר וחצי-דבר.

 

1. איסור הרג בעלי חיים  (כל בעלי חיים, ודאי איסור הרג תעשייתי)     

כבר נזכר בפרשת יתרו כי שום בריה לא נבראת לבטלה, ואסור להרוג אותה שלא לצורך, ומורי ז"ל היה נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים אפילו הקטנים והפחותים, כגון פרעושים וכנים וזבובים וכיוצא באלו, ואף אם היו מצערין אותו 

[ר' חיים ויטאל, שער המצוות, פרשת נח]

 

2. בכל הדברים ישנה חיוּת ונפש גם בבעלי החיים, בצומח ובדומם

 

כל חלקי הארץ הזאת [=כדור הארץ, ש.ר] ואשר בה, אין דבר מה למטה שאין כנגדו שר למעלה ממונה על הדבר ההוא, כמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק אם תשים משטרו בארץ, אפילו על כל עשב ועשב יש מלאך. ואם כן, ההרים הגדולים הגבוהים אשר בארץ הלזו התחתונה יש עליהם שרים מחולקים למעלה על כל אחד ואחד מהם, ובערך גבהות ההר התחתון על ההר האחר, כך ערך גבהות ומעלת השר של ההר הזה התחתון על השר של ההר האחר הנמוך ממנו, כנודע, כי השמין בכל פעולתם ודמיוניהם דומים אל הארץ הזו התחתונה. ודע כי ההרים האלה בכל יום ויום מעת בריאת העולם ואילך הולכים וגדלים אבל אין הגידול ניכר בהם […]

ועניין המעיינות הם כנגד הבחינות של המעיינות של מיין נוקבין [=מיים נקביים, מושג לוריאני, המציין את השפעתהּ של כנסת ישראל, נוקבא, ושפיעתהּ השפעתהּ על עולם האלהוּת בכדי לתקנו, ולמשוך שפע אל העולם התחתון, ש.ר]  שיש בארץ העליונה מלכות [=אליבא דספר הזהר ספירת המלכות, התחתונה בעשר הספירות, הקולטת את כלל נביעת תשע הספירות שמעליה, היא כעין הקוסמוס הפיסיקלי כולו,ש.ר]…

גם בעניין האילנות שבארץ הזאת יש על כל אחת שר למעלה, כשזה נופל זה מתייבש. ולא עוד אלא שבכל פעם שנופלים עלה האילן למטה גם איזה כח עליון חסר מן השר העליון למעלה בעת ההיא.   

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה כ"ה]

 

3. על היכולת ללמוד באופן מתחדש מכל הבריות, ועל צפורים ומהותן

 

דע כי מן היום שנשרפה התורה על ידי אומות העולם בעוונותינו הרבים, נמסרו אז כוחותיה וסודותיה בידי הקליפות [=כוחות הרע, ש.ר] ולכן אין שום בריה שבעולם אפילו מן בריות טמאות כמו בהמות חיות עופות שקצים ורמשים וכל אלו יש להם שרים ממונים עליהם, ואותם שרים יודעים רזי תורה וסודותיה מן הזמן הנזכר [=טרם החורבן, ש.ר]. והנה אותם השרים הממונים על הבריות או על העופות ההן, יזמינו בפיהם בצפצופם וקולם, סודות עמוקים מן התורה, ומי שיבין קולם וצפצופם יוכל לדעת כמה סודות בתורה, ויש דורות שיש צדיקים בתוכם מכירים אותם, וכמו שראיתי למורי ז"ל בעיני, ועל כן השרים מזמינים הסודות ההם, ומכירים ומבינים אותם הראויים להבין כנזכר […]

והנה לפעמים עניין צפצןף העופות הוא באופן אחר, כי יש נשמות בני אדם מגולגלים בהם באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי עונשם, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה שהיו יודעות בתחלה, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה ששומעים מן הקול הכרוז מאחורי הפרגוד [=משל להתפשטות הרצון האלהי והודעתו בעולם, ש.ר], ואז הם מגידים אותם הדברים. גם יש לפעמים באופן אחר, כי איזו נשמה של איזה צדיק באה מן העולם העליון ומתלבשת באותה צורה ודמיון ההוא, ואינו בריה או עוף ממש, אלא מתדמה ומתראה כך, והוא מגלה ומגיד סודות התורה וכיוצא, ואמנם כי מדריגת ומעלת האדם הרואה אותם כך יתדמו לפניו. ולפעמים יתראו לפני שני אנשים יחד ואיש אחד מהם יתדמה לו בצורת עוף או בריה אחרת, והאיש השני יתדמה בפניו באופן אחר, והכל כפי מעלת האדם הרואה אותם

[ר' חיים ויטאל, שער רוח הקודש, דף ה' ע"ב]  

 

4. על מסירות הנפש יוצאת הדופן של האר"י כלפי תלמידו-חברו

 

ביום ראש חודש אדר שנת השל"א ליצירה [= שלהי 1570, ש.ר], אמר לי כי בהיותו במצריים [=האר"י שהה רוב ימיו בהתבודדות על גדות הנילוס, גם לאחר נישואיו; רק בשנה וחצי האחרונות לחייו היגר לצפת,ש.ר] התחיל להשיג השגתו ושם נאמר לו שיבוא לעיר צפ"ת, תבנה ותכונן במהירה בימינו, כי אני חיים דר שם כדי שילמדני ואמר לי כי לא בא לדור בצפ"ת תבנה ותכונן במהירה בימינו אלא בעבורי ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי ולא בא לצורך עצמו כי לא היה צריך לבוא גם אמר לי שלא היה מוטל עליו ללמד לשום אדם זולתי אני לבדי ובהיות שאני אלמוד לא יצטרך הוא להתקיים בעולם הזה.

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף מ"ט ע"א]  

 

בשנת השל"ב [=1572, ש.ר] יצאנו אל השדה ועברנו על קבר גוי אחד קדמון יותר מאלף  שנים וראה נפשי על ציונו ובקש להמיתני ולהזיקני והיו מלאכים רבים ונשמות צדיקים שלא ישוערו מימיני ומשמאלי ולא יכול לי ויצווני מורי ז"ל שבחזרתי לא אחזור בדרך הזה עוד ואחר-כך הלך עמי נפש הגוי רחוקה ממני [=כלומר, לא נתפרדה נפשו מנפשו, גם בהלכו הלאה, ש.ר] ושם בשדה נתכעסתי עם הרב יאודה משען [=פרץ ריב בינו ובין תלמיד אחר, ש.ר] ותחל נפש הגוי להתחבר בי ותחטאני עוד ולא רציתי לשמוע דרשת מורי ז"ל והתחיל לבכות [=האר"י, ש.ר] ויאמר הנה כל נשמות הצדיקים והמלאכים הלכו להם על ידי הכעס ולפיכך שלט בו הנפש ההיא ומה אעשה והלוואי שיזיקוהו ויניחוהו חי, כי אוכל לרפאותו, אבל ירא אני פן ימיתוהו, ולא יתקיים כל מה שאני חושב שיתוקן העולם על ידו כנודע לי ואיני יכול להגיד, כי לא ניתן רשות להגיד, וכי לריק יגעתי ונחרב העולם. ולא אכל כל הלילה מרוב צערו ודאגתו והלכתי וחזרתי בדרך ההוא לבדי, וכשהגעתי על קברו [=של הגוי, ש.ר]  רוח נשאתני ממש וראיתי עצמי רץ באויר גבוה עשרים קומה מעל גבי הקרקע עד שהגעתי למדינה [=העיר צפת, ש.ר] בעת צאת הכוכבים והינחוני שם והלכתי לישון בריא עד אור הבוקר, ורציתי לקום והיו איברי נחלשים [=חולים, ש.ר] אחד לאחד, והרגישו בי והוליכנו עד פתח מורי ז"ל לאט לאט ובהגיעי שם לא נותרה בי נשמה כלל כעניין יונה [=יונה הנביא בפרק ג', ועניין הקיקיון שם, ש.ר] והשכיבני מורי ז"ל על מיטתו וסגר הדלת והתפלל ואחר-כך נכנס לאותו בית הוא לבד והיה הולך בבית וחוזר על המיטב וגוהר עלי בּהּ; וכה עשה עד חצי היום שהייתי מת לגמרי ובחצי היום ראיתי בעצמי כי חזרה נשמתי בי מעט מעט עד שפתחתי עיני וקמתי וברכתי ברכת מחייה המתים, וכל זה אמת ויציב בלי שום ספק.         

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף ס"ג ע"ב]

 

5. תיקונים על מעשים מיניים

 

   בעוד התורה גורסת שורה של עונשי מוות או כרת על שורה של עוברי עבירות מיניות (לדעת התורה). וגם לאחר שנפסק בהלכה (תורה שבעל פה): כי החייבים כריתות לוקים 39 מלקות בהוראת בית דין ולפניו ויוצאים מידי כריתותם (מסכת כריתות), וכי עונשי המוות שרירים רק בעת שיש סנהדרין הדן בדיני נפשות, וישנם עדים אשר ראו את האקט המיני בעינייהם והעידו על כך; ר' חיים ויטאל מביא מפי האר"י שורה של תיקונים לשורה של עבירות לשיטתו, כגון: ניאוף, קיום יחסי מין עם אשה נידה, קיום יחסי מין עם גויה, קיום יחסי מין הומוסקסואלים. אמנם חלק מן הפרקטיקות דורשות תעניות ממושכות, טבילה במיים קפואים ו/או גלגול בשלג (מה שוודאי אפשרי היה בצפת של המאה השש-עשרה בימות החורף), אבל מה שעולה מכאן הוא, כי אין צורך בבית דין ובהוראתם בהכרח, וכי תשובתו של אדם היא תהליך ממושך שעליו לקיים בינו ובין עצמו. אחת העדויות לאותנטיות של תיקונים אלו היא הסתייגותו המפורשת של ר' חיים ויטאל מדרך התיקון שקבע האר"י לעניין הבא על זכר (מין הומוסקסואלי), ומן הדברים שם [שער הייחודים, פרק ה' מענף ג', דף ל"ה ע"ב] עולה כי לדעתו מדובר בתועבה שאין ממנה חזרה. עם זאת, הוא מוסר את דרך התיקון שהורה לו רבו. מה שעולה מכאן שוב היא הכרת מעלת-החיים והחיוּת יוצאת הדופן של האר"י, וחתירתו הבלתי מתפשרת להטבת כל הנמצאים, כפי הניתן. איני יודע, גם ככלות כ-438 שנים, מיום שנמסרו התיקונים והיחודים, האם העולם הרבני בן ימינו עשוי בכלל להאזין לקול אוהב-האדם ואוהב הטבע לגילוייו, העולה מתוכם.   

 

 רשימה לזכרו של המשורר והפזמונאי מאיר אריאל, שנפטר אף הוא ב-ה' באב, ניתן לקרוא כאן

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שערי אורה, שמן על בד, 1952.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

   

איני מכיר את התוכן,

אין לי מפתח,

איני מאמין בשמועות,

כל זה מובן,

כי בי עצמי המדובר

 [פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת  עם עובד: תל אביב 1998,  עמ' 46]

   הזמן המת. איננו מרבים לכתוב על הזמן המת. תמיד מתייחסים אל הזמן כאל בעל חיוּת, ויטאליוּת, זרם. גם אל מה שאנחנו שוכחים, גם אל מה שאנחנו רושמים בין הדברים אשר עלינו לשכוח, אנחנו מתייחסים כאל בעל חיוּת, ויטאליות, שנשמט, כמו צפור– מרקיע, מאיזה להק שבקש לנדוד עם הרוחות; או כמו דג שאבד במעי-דג גדול יותר, חבריו המשיכו לנדוד בזרם הגדול. כמו ים, כמו נהר, כמו רוח, כמו חשמל, זרם-חי. אבל יש גם זמן מת.

   זמן מת אי אפשר להנשים, אין בו אחיזה. הוא לא אחוז בדיבור וגם לא אחוז בשתיקה. הוא אינו הליכה בעיר נטושה, אחר חצות, וגם לא דומה למחשבות של משוטט שביתו אבד, של נער שנזרק מבית הוריו על דבר של מה בכך, שצריך למצוא לעצמו מקום לישון ללילה. לא לילדה שאמרו לה הוריה שהיה זה משגה, אסון, שהביאוה לעולם. לא לחייל שכמעט איבד את חייו במלחמה לא-לו ועכשיו צריך להתחיל לאסוף את שברי גופו ונפשו באיזה חלל של בית חולים, אין לו מושג היכן.

   זה זמן מת. זה לא דומה לכלום. ההכרה שעוד תעבור אליו. לצד של הזמן המת, שאין בו כל תנועה שהיא. שלפעמים אתה מנסה לנחם את עצמך בחיבורים כמו אשטאוקרה גיטא או אתיקה, אפילו מחברות האוקטבו שיש איזו אפשרות עמומה שמתקיימת שם תודעה כלשהי, גם אם העצמיות אובדת לעד. משהו בלתי ניתן להריסה. אתה מתאמן בזה בלי שאף אחד רואה. אחרי הגוף. אחרי שהשפה עוזבת לתמיד, ורק משהו, מלמול של אור, נותר עזוב על השפתיים. ערי-חצות וזכרוני. כבר אינך זוכר או שוכח דבר. ובכל זאת– יש שם דבר או אין שם דבר. לא צריך לחפש דבר, רק להמתין בקשב. כמו מי שממתין לאוטובוס בתחנה לפנות ערב, והעולם נדמה לו פתע מקום מצחיק עד כאב בטן (הממשי נמצא בעומק הדברים וזה מצחיק עד כאב בטן). המחשבה עד כמה זה מגוחך שמגדלים פרחים לְזֵרִים: לחתונות, להלוויות; וכמה מגוחכת היא הכריזנטמה, שיש בה גם קריזה אך יש בה גם תימה.

 

*
יום רביעי הקרוב, 23.6.2010, 21:30, הופעה של עדיה גודלבסקי (נבל, שירה) ודניאל דוידוביץ' (אלקטרוניקה), ב-"צימר", רח' הגדוד העברי 5, תל-אביב, כניסה: 10 ש"ח.  כדאי ביותר. הופעה משותפת שלהם בהּ חזיתי השנה היתה בלתי נשכחת. למי שמחפש/ת להתקרב אל לב-היצירה יותר מכרגיל.

שיחה שלי עם טלי כוכבי על הנושא: 'שערים ומפתחות' בכתב העת האינטרנטי לספרות ותרבות לילדים, "הפנקס", ניתן לקרוא כאן.

*

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, תמוז, שמן על בד 1962

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*   

ספריות עבורי הן אקווריומים ענקיים, דמויי ים, בהם שוחים דגי נוי. אם עמודי הספריות נדמים לשוניות אלמוגים, יכול האמודאי המצוי לתייר שם אחר דגים מזנים שונים, בגוונים שונים. לעתים, אם ישפור עליו מזלו, יאתר איזו פנינה בקונכית, לעתים אם אתרע מזלו יפגוש דגים טורפים.

   על קיר מסוים בספריה עומדים תצלומים מיניאטוריים של שלשה עופות ים, שכמו מצפים לרגע בו יעלה אחד הדגים אל פני המים בכדי לחטוף אותו ואילך. מעולם לא שמתי לב, ברדתי לספריה הזו, לשלוש המיניאטורות הללו. אולי תמיד אורבות הן שם. אולי נתלו שם רק באחרונה. אפשר כי פעמים רבות מדיי ירדתי תחת פני המים, חולף במהירות, מבלי לתת לבי להן, אחרי הכל, אינני דג.

   הנה קולות האנוש מתרחקים ואני הולך וצולל בין המדפים, מחפש סהוּר אחר ספר של אחד ממשיכי ממשיכיה של הקבלה הלוריאנית, מהרהר בויטראז' ההוא של מרדכי ארדון, השוכן אחר כבוד, בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ובאילן הספירות שבו, הדומה בעיני רוחי פתאום, לשונית אלמוגים, שרק עתה בראשונה הבחנתי בזהרוריה.

   אל תוך הדממה המפויסת הזו, יורד לפתע קול, הקורא בשמי. אני מביט מעבר לכתפי, והנה עמית לשעבר ללימודים באיזה מוסד אקדמי-דתי בו שהיתי בעבר כעמית מחקר קורא לי ומסמן, אם אוכל לגשת אליו.

-'נו, אתה עוד שם?' הוא שואל.

-'עזבתי ואני שמח על כך' אני משיב, ולא אומר, כי הדברים היו קשורים לאג'נדה מסוימת בהּ נקטה תכנית העמיתים שם, שהלכה והימינה לאחר מבצע "עופרת-יצוקה", עד שאפילו ביקורת כלשהי על הפעילות הצהלי"ת נתפסה שם ככפירה בעיקר. שמחתו של אחד מחבריה, על תכנית הגירוש של מהגרי-העבודה מישראל, וקירבתו לשר המשפטים המכהן, היתה כבר הקש האחרון מבחינתי.

-'והמלגה? אתה עדיין מקבל מהם כסף' הוא שואל, מופתע.

-'ודאי שלא, אני עונה, אין לי כל קשר אליהם,  הרי עזבתי'  אני תמהּ, מן התימהון המתפשט על פניו, כאילו שמע זה עתה משהו בלתי-ייאמן.

-'מה באמת, זה לא יכול להיות להיות, זו עסקה מצוינת'

-'כנראה שלא הכל קונים בכסף' אני עונה בשקט, ובוחר לא לפרט.

-'והאניה הזאת מול עזה, מה אתה אומר…' הוא אומר מחויך, וחיוכו הולך ונוהר על פניו, מעט אכזרי.

אני שותק.

-'אני הייתי תוקע בכל אחד שם כדור, יותר טוב, הייתי יורה טורפדו שתרים באויר את כל האניה. ראית פעם דבר כזה? זה מראה יפהפה. הספינה מתרוממת באויר ואז נוחתת בוערת. כמה וכמה פעמים. יריתי פעם טיל כזה על יד ביירות' הוא אומר.

אני ממשיך לשתוק, מביט ומתרחק. Fade Out.

   כאשר אני נתקל בגילויים שמכעיסים אותי אצל איש מתוך אחד הציבורים המתגוררים כאן, אני משתדל לאזן את עצמי בקריאת טקסט של הוגה, שלכאורה משתייך לאותו המגזר. זה עוזר לעתים לזכור את ריבוי הקולות וריבוי הדעות, וגם מונע מן האדם את הגלישה המהירה מדיי לידי הכללות-גסות, שמטבען רואות בכל מגזר מקשה אחת, ומתעלמות מן האפשרות לפיה, כל אדם מגלה פנים ייחודיות משלו, ומניבות את הטעות הגדולה מכולן: הערכת "האחר" לכתחילה, שלא על פי רוחו ודבריו, אלא על פי דברים שאנו משליכים לכתחילה עליו.

    נסוגתי אל אחת משוניות האלמוגים ודגתי משם את הספר ישראל: הווה ונצח מאת הוגה הדעות והתיאולוג-הדתי, היהודי-האמריקני, אברהם יהושע השל (1972-1907), נצר לשושלת אדמור"י חסידות האפטה, שהיה מראשוני המאבק לשיוויון זכויות לאפרו-אמריקנים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים וקול-קורא ומוכיח כנגד מלחמת ויאטנאם בשנות השישים. את ספרו זה חיבר השל בשנת 1969 בעקבות מלחמת ששת הימים, והמיזוג הבלתי אפשרי בין הדאגה הרבה שחש לעתידה של מדינת ישראל בימי הלחימה ובין השמחה אותה חש לנוכח 'איחוד ירושלים'.  מגמתו הפרו-ציונית במופגן של השל, לא באה על חשבון שאיפתו לשלום, ודאבונו על המלחמה—הרוגיה ופצועיה, בני כל העמים. וכך כתב בתוך פרק שנקרא 'שלום':

*

מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו. במשך אלפיים שנה לא נשאנו חרב. בעבר ובעתיד נקעה נפשנו מן האלימות. מן התנ"ך למדנו: 'כי לא בכח יגבר איש' (שמואל א, ב',9). בהכריז מנהיג גרמניה הנאצית על כוונתו להשמיד את עמינו, לא האמנו. רשעוּת כזאת הדהימה והיתה בלתי נתפסת. השואה פגשה אותנו ואנו בלתי מוכנים.

במאי 1967. לאחר שנים של איומים רועמים להשמדת אזרחי מדינת ישראל, גייסו שליט מצריים ובני בריתו, מבאות גדולים, מצויידים בכלי נשק הרסניים אשר סופקו על ידי רוסיה הסובייטית. מלחמת השמד עמדה לפרוץ, גזר דין המות הוכרז. מה היה עלינו לעשות? להתייחס בחוסר אמון לדבריו של נאצר כפי שהתייחסנו לדברי היטלר?

היה זה רגע נורא, בקעה מתוכי ההכרה עד כמה מעורב אני במתרחש בארץ ישראל. עצם קיומהּ של ישראל הועמד בסכנה. הצהרות מאיימות שפעו בכל יום מפי מנהיגי ערב. אחד הלקחים שלמדנו מן המשבר הגדול של מאי 1967, הוא שהמעורבות העמוקה של כל יהודי בקיומה של מדינת ישראל, אין היא עניין של צדקה או גמילות חסדים, כי אם זהוּת רוחנית. על קשר זה לישראל נבנה ומתממש כבודו של האדם כיהודי.

תהא זו נוקשות נוראה לשכוח כי מלחמה היא סיוט וגיהנם. אוזנו של מי תהיה אטומה לכאב החללים, והפצועים? מי יכול לאטום אוזנו לזערות האמהות והנשים אשר בניהן ובעליהן לא ישובו הביתה לעולם. רחמי ה' הם על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, 9).

אבלים אנו על אבדן החיים, על ההרס, על פרי האלימוּת. אנו מתאבלים על מותם של יהודים, נוצרים ומוסלמים, על מותם של בני אדם. זעקות הכאב לא אבדו בתודעתנו.

כאשר טבעו המצרים, משעבדי עם ישראל, בים סוף, ביקשו המלאכים לומר שירה, גער הקב"ה במלאכי-רון ואמר להם: 'מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה!' (תלמוד בבלי מגילה דף י' ע"ב).

הרוח אשר הניעה את עם ישראל, אף בתקופת מבחן זו של מלחמה, באה לידי ביטוי בנאומו של הרמטכ"ל הישראלי, רב-אלוף יצחק רבין, ימים ספוּרים לאחר מלחמת ששת-הימים.

שמחתם של חיילינו אינה שלמה וחגם מהול בצער ובתדהמה. מהם שנמנעים מלחוג כלל. האנשים בקווי החזית היו עדים לא-רק לפאר הניצחון, כי אם גם למחיר הניצחון, ריעיהם אשר נפלו לצידם מתבוססים בדמם. במחיר הנורא אשר שילמו אויבינו נגע גם הוא אל ליבם של רבים מאנשינו.

יתכן והעם היהודי לא למד מעולם ולא הרגיל את עצמו מעולם לחוש את צהלת הנצחון והכיבוש, ואנו מקבלים אותו ברגשות מעורבים.

(אברהם יהושע השל, ישראל: הווה ונצח, הוצאת ההסתדרות הציונית, תרגום מאנגלית: דוד בר-לבב, בעריכת פנחס פלאי, ציירה: רבקה מריים, ירושלים 1973, עמ'220-218)

*

 סגרתי את הספר. לא יכולתי להשאיר אותו בפה פעור. אפשר כי ככלות ארבעים ושלוש שנים הרגילו עצמם חלק מבני עמינו לחוש את צהלת הנצחון, הכיבוש, וגם האבח והרצח. אפשר כי הרגשות המעורבים נמחו מליבותיהם. אפשר גם כי תפישתו של השל היא לכתחילה רומנטית, ועדיין מתבוננת-היא במדינת ישראל, כהשגחה אלהית על ההיסטוריה ולא כמקרה בין המקרים המסתברים בזירה הפוליטית והמדינית, ובהסכם בין המדינות. הבעת הצער של השל (המצטט את יצחק רבין) שונה היא בתכלית מהבעת הצער וההתנצלות האוטומטית המיתממת של דובר צה"ל ומשרד הביטחון, שדומה כי הם מכוונים אל אזני מנהיגי- המדינות-המתועשות יותר מאשר איש ואישה בני העם הפלסטיני או אל בני משפחותיהם של כל אותם מפליגים ומפליגות לעבר עזה, אזרחי מדינות שונות, לא חילות חמושים, לא פושעים-מסוכנים וידועים.  'ומה עם הערבים?' יגידו ודאי חלק מאזרחי ישראל היהודים 'הם לא שמחים במות יהודים?' 'ומי אמר שהם לא היו חמושים?' 'ומה אם היו אילו אניות נושאות נשק?'. כבר שמעתי כאלו. אני בחרתי להבין משפט כמו "מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו" לא כהיגד יהודי באופן מיוחד, אבל כהיגד אוניברסלי מקווה, הנכון לכל זמן. הלוואי שיחלקו בו כל בני האדם, כאן ושם וכאן. אפשר עוד להיות ציוני, או לרצות בקיומהּ של מדינת ישראל, מבלי להיות אטום-לב, שמח לאיד, ונקמן. אפשר גם להיות ביקורתי, אפשר גם להרים קול כאשר רואים דברים משובשים מתרחשים בפתח עיניים, במיוחד כאשר דומה (הלוואי שאין יסוד לחשש זה), כי מערכת הביטחון, ברשות הממשלה המכהנת, הולכות ומקדשות אתוס בלתי רשמי, שמשמעו: קלות בלתי נסבלת של הרג-אדם, רוצה-לומר: זילות נוראה בחיי אדם.

בתמונה למעלה:מרדכי ארדון, ויטראז', בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

                

  

דער קליינע בית מרזח "ברנדייס" אין דעם שטייטעל עין השופט פרעזענט:

 

א חנוכה שפיל

ארמאגעדען ג'עם סעשען- כלייזמר בענד

מיט רב עוימר

בהשתתפות:

יעל זמיר: אבוב, שירה                    וויסאם ג'ובראן: כינור, עוד

אסף אופיר: קלרינט                        נדב רוגל: כלי הקשה

אסף תלמודי: אקורדיאון                 חגי בילצקי: באס

ונגנים שונים, שלא מצאו חתונה אחרת…

נחכה לכם עם סופגניה וניגון, ביום ה' 17.12, 21.30

הכניסה חופשית

לפרטים נוספים:  tarbut@keh.co.il  

 

  

   קיבלתי את ההודעה הזו במייל לפני שעה קלה והיא כל-כך שימחה אותי (מצד עצמה, כי לא אוכל להגיע), והואיל וצורפה אליה הבקשה לתלות בכל מקום ציבורי. החלטתי להעלות זאת לאתר שלי, שלמרות האינטרוורטיוּת השבלולית שלו, הוא אייכשהו-כלשהו בימים בהירים במיוחד, ובשעות נקובות, עשוי להיחזות כסוג של מקום כינוס או בית ועד .

   הדהודו של בית מרזח קדמוני, ההולך ומתעורר, הביאני לידי שמחה וזו גלגלתני אל שיר של איציק מאנגער על מקורה של השירה באשר היא שירה:

  

יאסי, ערב, שעה שבע,

תאריך: ינואר, שלישי,

מען: גברת מלכהלה

היפה שבנשים.

 

את מכתבךְ, את הנלבב

קראתי ברוב-גיל

שעוד אוהבת וטובה

אלי את, כרגיל.

 

וזת שאת כותבת לי:

"עזוב את מרעיךָ,

הם מתכוונים רק ליֵינוֹת

ורק ליפי שיריךָ" –

טעות היא מלכהלה, זכרי

כל משורר, עדיִן,

אם משורר הוא, אמיתי,

חייב לשכּור מיין.

 

האהבה, הליל, הנר

הגשם בדרכיו,

חלום שעשאו עִוֵּר

ועל הגג- כוכב.

 

הערבה, עץ תפוחים

וגם צפור חפשית –

כך, מלכהלה, במרזחים

רק שם מבשיל השיר.

 

האם הכל ברור, האם

הבנת אותי מלכה?

על פיךְ-אהוב, על שערךְ

אתן לךְ נשיקה.

 

אשק עינייךְ, היפה

תמיד שלך אני

בהתמכרות ואהבה

וועלוול הצועני.

 

פוסט סקריפטום: שאי לידידים

דרישת שלום מכאן.

כתבי נא: זבארזער-ערנקראנץ

יאסי, פוסט רסטנט.

(איציק מאנגער, 'יאסי, ערב, שעה שבע', איציק מאנגער: מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, בית הוצאה כתר: ירושלים 1986, עמ' 76-75).

 

על Rush Timeבבית מרזחם של אוי דיויז'ן כתבתי, כאן.

  

ולבסוף, ביצוע  משובב לב ונפש, א מחייה, לשיר ותיק של הביטלס שזוכה כעת לאקטואליות-מה בחיי:  

 

 

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, The House of the Maggid, Oil on Canvas 1954

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 

 

   לפני כשלוש עשרה שנים התחלתי מרצוני החופשי וללא תיווכו של זרם מסוים או השפעה מכוונת מאוד לקיים מצוות וגם ללמוד תורה. מעט לפני שנישאתי החלטתי גם מתוך לימוד וגם לטובת אחדות המנהגים במשפחתי העתידית לקבל את מנהג הגר"א (=הגאון אליהו בן שלמה זלמן מוילנה) ותלמידיו, כמנהג חותני לעתיד ובני ביתו. מנהג זה,ליטאי,כמובן חסר את רוב בקשות ה'יהי רצון',ומסתייג לא מעט מכל מיני ברכות,סגוּלוֹת,השתטחות על קברי צדיקים,התרפקות על צדיקים חיים,המנעות מתפילות בקשה ממלאכים,ומיעוט בתפילות ובקשות שאינן מעם נוסח התפלה.

בניגוד,לאמונה רווחת לפיה הסתייגו הליטאים מן הקבלה,ריבוי המקובלים שהגיעו מחוגי הליטאים מעיד כי לא זו היתה המציאות,אלא שאצל הליטאים,על פי רוב,השתדלו לעסוק בקבלה בסתר ולא להתפרסם לכתחילה כמקובל, אלא לראות בקבלה תחום עיסוק עיוני עלאי השמור למעטים, ואינו פתוח לכתחילה לעיונו של כל המבקש לעסוק בו, אלא אם למד קודם תורה הרבה. אכן פרשנותם של הוגים ומקובלים, כגון: הגר"א (ביאור על ספרא דצניעותא, ביאור היכלות דס' הזהר, ביאור על תיקוני זהר),ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים),ר' מנחם מנדל משקלוב (מיים אדירים), ר' יצחק אייזק חבר (פתחי שערים), ר' שלמה אליישיב (לשם שבו ואחלמה),ר' נפתלי הרץ הלוי (ברית עולם),ר' שריה דבליצקי,מעידה על עמקות עיונם בקבלה התיאוסופית ובקבלה הלוריאנית, ובהתייחסם אליה כסוג של תיאולוגיה מטפיסית של היהדוּת, יותר מאשר תורה איזוטרית מגית-תיאורגית.

   לפיכך הופתעתי מאוד לגלות בדפוס של חיבור נדיר למדיי סידור התפילה הקבלי של ר' אריה לייב אפשטיין,שנדפס בראשונה בקנינסברג,תחת ממשלתו של פרידריך השני מלך פרוסיה, בשנת  1765, וזכה בהסכמה נדירה מאוד של הגר"א (שהיה באותה עת כבן 43 שנים)תפלת-בקשה שאינה קבלית-אזוטרית ברוחה, ומביעה דאגה כנה, כזו היוצאת מן הלב, לשלומה של האשה המעוברת ושל העובר אשר ברחמה,ללידה קלה ולרפואתם המהירה של הולד ואימו.התפלה מחולקת בין תפלה המיועדת למי שמעוניין להתפלל לשלומה של האשה המעוברת ובין תפלה שיש לאישהּ של האישה רשות להתפלל לשלומה ולרפואתהּ.

   מפני ההפתעה שבגילוי תפילה כזאת בסידורו של ר' ארייה לייב אפשטיין שהיה מקובל לוריאני, לפי דרכו של בעל משנת חסידים, המקובל האיטלקי,ר' עמנואל חי ריקי, ועוד יותר מפני שמצא מקום להביא בסידורו תפילת בקשה כנה לשלומה של האישה והולד.תפילה שכולה דאגה ורגש של קהל המקובלים (הסידור לא הופץ למיטב ידיעתי בחוגים נרחבים)החלטתי להביאהּ כאן ככתבה וכלשונה:

 

וזו נוסח התפלה:

יהי רצון מלפניך ה'=אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל האשה מרת פלונית בת פלונית את צער עיבורהּ ותוסיף ותתן לה כח בכל ימי העיבור שלא יותש כחה ולא כח העוּבּר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקהּ (=גורלה,ש.ר) של חוה ומְקִלְלָת 'הרבה ארבה את עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים' ולא יהיה בעת לדתה ולא לולד. ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות לחן ולחסד לעושר וכבוד ויקוים בהּ מקרא שכתוב 'לא תהיה משכלה ועקרה בארצך מספר ימיך אמלא'. והאשה פלונית בת פלונית ובעלה פלוני בן פלונית והעובר לא יוזקו לא בגוף ולא באיברים ולא בעורקים ולא בעור ובשר ושאר כל הבנין בני האדם ולא בתוך חלל הגוף ולא חוץ לחלל הגוף ותבריא כחה ורוחהּ ועצמותיה כמו שנאמר רפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך אמן כן יהי רצון.

תפלה לבעל על אשתו מעוברת כשבאה לחודש השביעי עד שתלד: 

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל אשתי פלונית בת פלונית את צער עיבורה ותוסיף ותתן לה כח כל ימי עיבורה שלא יותש כחה ולא כוח העובר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקה של חוה ויהא עת לדתה כי ימלאו ימיה ללדת ולא יהפכו עליה צירי לידה ויצא הולד לאויר העולם ברגע קטן ותלד בנקל כתרנגולת בקלות בלי שום היזק לא לה ולא לולד ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות ולחן ולחסד ולעושר וכבוד שלא תלד אשתי בשבת שלא יצטרכו לחלל שבת חס ושלום בשבילה ותמלא כל משאלותיה במידה טובה ישועה ורחמים בקרב כל ישראל הצריכים רחמים ואל תשיביני ריקם מלפניך; יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

[סידור הפרד"ס: סידור תפילה עם כוונות האר"י הקדוש כפי שערכם וסדרם הרב 'משנת חסידים', חיברו וגם חקרו אריה לייב הלוי עפשטיין, קנינסברג תכ"ה (1765), מהדורת צילום, המכון להוצאת ספרים וכתבי יד אהבת שלום: ירושלים תשמ"ו, עמ' שכ"ג-שכ"ד]

 

   מה שמעורר לכתחילה עניין ורגישות בתפלה זו היא העובדה לפיה אין המקובלים ו/או אבי הולד מתפללים אלא ללידה הקלה ולרפואתם המהירה של היולדת ושל הולד. אין כאן בקשה כי הילד הנולד יהיה גדול בתורה או שיקיים את המצוות קלה כחמורה. אפשר הואיל וטרם נודע מינו של הולד. אבל לטעמי יש כאן יותר מכך, משום שאזיי יכולים היו לבקש על היותו של בן, אם יוולד, תלמיד חכמים והיותה של בת, אם תוולד, בעלת צאצאים רבים ונשואה לתלמיד חכמים. ההימנעות מכך וההתמקדות ברפואתם ובבריאותם של האם היולדת ושל הולד, מרמזת על ההימנעות מהכברת בקשות ותפילות. ההתמקדות כאן היא בישועתם הבריאותית של האם והעובר הנולד. עם זאת, יפה בעיניי בקשת האב על כך שלא תלד אשתו בשבת כדי שלא יצטרכו חלילה לחלל שבת בשבילה מתוך פיקוח נפש. אבל ברור מנוסח התפילה כי אם אכן תלד היולדת בשבת יחללו עליה את השבת בנפש חפצה.

   ההיבט הקיומו בולט הוא אפוא בתפלה זו, הנמנעת לכתחילה מאזכור שמות קודש, מאזכור שמות מלאכים, מייחודים וכוונות קבליות.לשונה,היא שטיחת בקשה קיומית מאוד. בקשה ישירה מאת הבורא על רפואה, בבחינת פתיחת הלב לדאגה לזולת, התגברות על החרדה שמא הדברים לא יעלו יפה (במאה השמונה עשרה לא מעט נשים נפטרו בלידתן, והרבה מאוד תינוקות לא שרדו את הלידה). יש לטעמי, דווקא בתפילה ישירה זו ללמד, עד כמה האשה יקרה היא בפני אישהּ, ועד כמה הוא אינו רואה בה רק יולדת ואם, אלא שותפה לחיים על כל נדבכיהם.   

 

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon. Girl No. 109336. Oil on Canvas 1950

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

Older Posts »