Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרטין בובר’

else8

*

בשנת 1933 נפלה אלזה לסקר-שילר קורבן להתקפה אלימה נוספת של תומכי נאצים בברלין. לפי שלא היתה זו המתקפה הראשונה ומדובר היתה ביהודיה מפורסמת שנהגה להתגאות ביהדותהּ; לפי שהמשוררת היתה בעת ההיא כבר אשה כבת 64. ולפי שרק שש שנים קודם לכן היא איבדה את בנהּ יחידה, פאול, שמת בדמי-ימיו משחפת, שהיה יקר להּ מחייה— נמלטה המשוררת על נפשהּ לשוויץ. לילות אחדים לנה שם בחוץ כחסרת-בית, עד שאנשי הקהילה היהודית בעיר אליה הגיעה מצאו לה מקום. מאוחר יותר היגרה לראשונה בחייה לפלסתינה המנדטורית, הגיע לירושלים, ושם נתקלה בלא-מעט אינטלקטואלים יהודים-גרמנים שנטו לבוז לה, כשם שבזה לה בשעתו הבורגנות הברלינאית: על שום האקצנטריות שלה (היא היתה בת בנקאי עשיר שבחרה בחיים בוהמיים), על שום שהיתה אישה שהתגרשה פעמיים וילדה את בנהּ מחוץ לנישואין, על שום שהתלבשה באופן חריג ושונה (תמיד עדוית טבעות ושרשרות, עתים טענה שהיא יוסוף מלך-תבי, עתים טינו מבגאד, ועתים – נסיכה אנדיאנית); ובעיקר משום שמעולם לא התבוללה, ומעולם גם לא הצטרפה לחוגים הציוניים או הרבניים; ויהדותהּ מעולם לא היתה קשורה לממסד כלשהו. אדרבה, מגיבוריה הגדולים היו ישוע ומריה. היא גם לא השתייכה מעולם במובהק לאחד מחוגי המשוררים בברלין, ונתפסה כתופעה של אישה אחת (כמה משיריה הוקראו לקהל בקברט וולטר שבציריך על ידי הוגו באל בין 1916 ל-1917, אבל היא מעולם לא ראתה את עצמה חלק מהדאדא).  מלבד זאת, היא אהבה לחולל מהומות כל-ימיה; גם אם לעתים בתום של ילד נעלב הנאבק על צדקתוֹ.

בשנת 1925, ארבע שנים טרם הופעת, חדר משלך מאת וירג'יניה וולף, חיברה לסקר שילר קונטרס זועם כנגד סוחרי הספרים והמו"לים בגרמניה וקראה למשוררים ולמשוררות לצאת למאבק מתמשך כנגדם, עד אשר יזכו המשוררים/ות והאמנים/ות לחירות מידם של אלו המבקשים להגביל את חופש היצירה האמנותי בשל תאוות ממון או שיקולים כלכליים גריידא. בקונטרס זה הזהתה לסקר-שילר עם שורה של  משוררים יהודים שהיו מזוהים  כמנהיגים- אנארכיסטים בגרמניה [גוסטב לנדואר, אריך מיזם, יוהנס הולצמן (סנה הוי)], שחלקם נרצחו או עונו בשלהי העשור השני של המאה בין אם על ידי הפרייקור הימני-מיליטנטי בגרמניה ובין אם קודם לכן על ידי שלטונות הצאר ברוסיה . יש להניח כי ההתנפלות שלה על "הסדר הטוב" הוסיפה אף היא לרתיעה שעוררה בקרב הממסדים השונים, ובמיוחד בקרב בורגנים, אריסטוקרטים ותעשיינים-קפיטליסטיים.

גרשֹם שלום, חוקר הקבלה הציוני, שהיה אז איש סגל צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב אודותיה באפריל 1934 לחברו, האינטלקטואל ומבקר התרבות, ולטר בנימין, בברלין:

*

בימים אלה נמצאת כאן, לפי מיטב ידיעתי קרוב מאוד לגבול השיגעון, אלזה לסקר-שילר, שמתאימה טוב יותר לכל ארץ אחרת מאשר למזרח האמיתי. גם כך היא נותרה תופעה מדהימה ממש. היא ניהלה שיחה בת חצי שעה עם דוד המלך, שעליה היא דורשת ממני עתה הסברים קבליים. ואני לצערי אפילו לא משוכנע שהיא ראתה אותו בכלל. מעילויים אחרים מעולם הספרות אני מתחמק בכוונת מתכוון ובזהירות.

[גרשֹם שלום לולטר בנימין, 11.4.1934, בתוך: חליפת מכתבים 1940-1933, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, ערכה מדעית: איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008]  

*

   בין העדויות שנמסרו מפי אנשים שהכירו את אלזה לסקר-שילר בשנות חייה האחרונות בירושלים (1945-1933) הירבו למסור על מוזרויותיה. למשל, אמן הרישום, מירון סימה, העיר כי חזה בלסקר-שילר על יד בית הקפה "עטרה" נאבקת באדם שביקש להוביל עגל לשחיטה, והקהילה עליה קהל רב; ביום אחר מצא אותה מדברת לציפורים בגן ציבורי ירושלמי בניב שנדמה לו כפרי דמיונהּ הקודח, אך נדמה היה לו כאילו היא אכן חושבת כי היא דוברת בשפת העופות; טרודה דותן, בתם של האמנים גרטה ולאופולד קרקואר, העידה פעם (הסיפור נכנס לספר של בנהּ דני דותן), כי בהופעת הקרקס הסורי בירושלים בשנת 1934 התווכחה לסקר-שילר עם אחד הקרואים על כך שהעז לספר לטרודה (שהיתה בעת ההיא ילדה) כי הקוסם לא באמת חצה את עוזרתו לשני חלקים, אלא מדובר באחיזת עיניים. אלזה הביטה בו בעיניים רושפות אש ואמרה בכעס "מי אתה שתעז לפקפק בקסמי המזרח!".

ללסקר שילר היו חיים סחופי הזיות. היא אובחנה בילדותהּ  כלוקה בסנט ויטוס, המאופיינת בהתקפי רעד בלתי נשלט ובהזיות-חזותיות, אלא שלסקר שילר בטחה בכך כי לא תמונות-שווא מתגלות לעיניה אלא מציאות פנימית יותר, מכוסה מעין, שאך להּ או למעטים כמוה, יש אליה גישה. וכך למשל כתבה בין זכרונות ילדותהּ:

*

לבי אכן מילא תמיד תפקיד ראשי בחיי. כשהייתי צעירה מאוד לימים ראיתי אותו מדי פעם, לגודל חרדתה של אמי, תלוי אדום-אפל על מזוזת חדר המשחקים שלי משך שניות רצופות…

[אלזה לסקר שילר, זכרון ילדות, נדפס בתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמוד 108]

*

יש להניח כי בעתת-האם הוסבה לא על המראה המרתיע בלבד, אלא על עצם העובדה כי בתהּ רואה חזיונות ומשוכנעת כי הינם מציאות בת-קיימא. בספרו הזיות בחן הנוירולוג אוליבר סאקס שורה ארוכה של מקרים הידועים בספרות המחקר הרפואית למן המאה השמונה עשרה של אנשים, חלקם אנשים מן השורה, שבסיטואציות מסוימות בחייהם ראו לנגד עיניהם אנשים שלא באמת היו שם, או תמונות בלתי מציאותיות. סאקס מקשר זאת עם הפעילות הנוירונית במח, ולעתים עם הפרעות בתחום עיבוד הראיה והזיכרון. הוא הראה עד כמה שכיחות תופעות כאלה בחייהם/ן של הסובלים/ות ממיגרנות קשות עם אאורה או של המתמודדים/ות עם אפילפסיה. מחלת סיינט ויטוס בהחלט מצויה בספקטרום זה.

אבל דווקא אשר לשיחתהּ עם דוד המלך, עליה כותב שלום באי-אמוּן, ישנהּ עדות של מירון סימה המטילה אולי אור על שאירע שם, ומהי הדמות שאלזה ראתה:

*

יום אחד פגשתי באלזה לסקר-שילר ברחוב בין יהודה. היא אותתה לי, כולה אומרת סוד:

-יבוא נא, אראה לו משהו.

הבטנו אל תוך מבוא הבית. תימני צעיר עסק בצביעת הקיר. לגופו סרבל לבן לשעבר וראשו עטוף סחבה בהירה.

-הוא רואה את האיש הזה? לחשה המשוררת – בגלגול קודם היה זה דוד המלך.

[מירון סימה, מתוך: ערבית ופרידה, מצוטט בתוך: וְעֵינַי טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת, תרגם מגרמנית: יהודה עמיחי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008, עמוד 78]

*

בין אם שוחחה לסקר-שילר עם הצבע התימני ובין אם התרשמה כל-כך מדמותו עד שראתה בו את דוד המלך ורקמה עימו שיחה פנימית דמיונית, הריי כאן, אין מדובר בהזיה, אלא בדמות בשר ודם שאלזה מזהה כדוד המלך.

את הקשר המיוחד של אלזה עם דוד ניתן להבין גם נוכח היותו של דוד אב-שכול. ואמנם, אחד המקומות הראשונים אליהם יצאה לסקר-שילר עם הגיעהּ לירושלים היה קבר אבשלום. בנוסף, לדוד מיוחס במסורת היהודית חיבור תהלים, כלומר מדובר כביכול, במלך משורר. כשנזכרים בעובדה לפיה ההטרונימים הבולטים ביותר של לסקר-שילר היו יוסוף מלך תביי, ונסיכה אנדיאנית, אין לתמוה על כך שחיפשה את קרבתו של המשורר-המלך, שכמוה ממש, איבד את בנו האהוב אף שכל את טובי חבריו (יהונתן בן שאול, אבנר בן נר).

*

801else-snakecharmer8

*

גם אין לתמוה על אחיזתהּ של לסקר-שילר בתורת הגלגול. ברלין של שלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים היתה מליאה במיסטיקונים וברואי-נסתר, למשל: רודולף שטיינר ואוסקר גולדברג, שריכזו סביבם חוגי תלמידים. שניהם גם לא התנגדו להישגים הרציונליזם והמדע. עם זאת, טענו כי המדע וההגיון מהווים רק חלק מן הידע המצוי בעולם, ומעבר לו— ניתן לאחוז בדעת העולמות העליונים ולזכות בחוויות פנימיות יוצאות דופן. אלזה לא השתייכה מעולם לא אל חוגו של זה ולא אל חוגו של זה (היא שמעה זמן קצר את שטיינר בראשית המאה העשרים). אבל במידה רבה, שירתהּ והתנהלותהּ, קשורה היתה בהעדפת מה שמופיע במציאות הפנימית על פני הנגלה לעין. במובן זה היתה ודאי לסקר-שילר יוצרת ברוחו של הפילוסוף (אולי מוטב, האנטי-פילוסוף), יוהאן גיאורג האמאן (1788-1730), שדרש לחוות את העולם בכל אופן, בכל דרך, ולהרחיב בכך את הגבולות הידועים של ההשגה האנושית (נחשב לימים כבר-הפלוגתא הגרמני לביקורות של עמנואל קאנט, וכאחד ממבשרי התנועה הרומנטית). מה שהתגלם בהכרתהּ של לסקר שילר לא נתפס בעיניה כהגבלה או כחזון תעתועים, אלא כמעלה גדולה— משום שלא דובר לדידהּ בהגבלה כלל, אלא במערכת חזיונית-לירית נעלה על פני הלוגיקה הגדורה ותפישת המציאות הרציונלית.

היבט מסוים אחר דרכו ניתן להעריך את דמותו של לסקר-שילר היא עצבונהּ הרב, העולה ושב ברבים משיריה. הנה למשל, באופן נוגע ללב במיוחד, במכתב ששלחה לפילוסוף היהודי מרטין בובר (1965-1878):

*

אדון פרופסור, אני אינני ציונית, לא יהודית ולא נוצרית, אבל נדמה לי שאני אדם, אדם עצוּב עד עמקי מעמקיו. הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים. אני זורמת עם הימים. יום אחר יום. אולי האל הנצחי נותן בי אמון? איני יודעת כיצד אני באנושיותי מסוגלת בכלל להאמין באל הנצחי. ועם זאת, ייתכן שאני מונחת בכף-ידו הבלתי-נראית, כולנו הממררים בבכי.

[אלזה לסקר שילר, 'מכתב למרטין בובר, 23.11.1942', נדפס: פסנתרי הכחול, נוסח עברי: נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011, עמוד 85]

*

יושם אל לב כי המכתב נתחבר בעצם ימי מלחמת העולם השניה, בימים שבהם כבר נודע ברבים גורלם המר של יהודי גרמניה. מי מהם שהצליח לברוח מהנאצים התפזר בין אנגליה, רוסיה, אמריקה, צפון אפריקה ופלסטינה [ידיד ורע קרוב של לסקר-שילר, המחזאי ארנסט טולר, שהיה גם חברם לדרך של לנדואר ומיזם בעשור השני של המאה העשרים, שם קץ לחייו בלונדון 1939];  בובר ולסקר-שילר התוודעו עוד שנים רבות קודם לכן. לסקר-שילר ודאי הכירה את תרגום המקרא לגרמנית של בובר ופרנץ רוזנצוייג, אם כי ודאי הגיעה אליו רק לאחר שכתבה את אסופת שיריה בלדות עבריות (1913), שבו הרבתה לכתוב על המקרא ודמויותיו. ניכר כי לסקר-שילר כותבת לבובר כמו לשותף-לגורל. אפשר גם כי סמכה עליו כי יצליח לשאת משפט כמו:  הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים, שכן בובר התנגד בכל מאודו לממסד הדתי, וכפילוסוף התנגד מאוד לניכור הבין-אנושי (גם אם לא הצליח להפגין חמימות רבה כלפי הזולת).  מה שחשוב כאן, היא תפיסתהּ העצמית של לסקר שילר, אולי חשבון חיים המתגלם בדבריה על חוסר היכולת לשאת מדים אחידים. בסופו של דבר, גם העצב-העמוק הוא מדים אחידים מאוד, ויש איזה צורך להתחמק ממנו אל זהויות שאולות, תחפושות, חזיונות, שיחות עם דוד המלך, או דיבור בשפת הציפורים. בסופו של דבר, נראה כאילו חיי המשוררת כללו במידה רבה התמודדות יומיומית עם אבדן, שכול, געגוע ויגון, מהם היתה יוצאת ושבה אליהם לבסוף— כל הדמויות שגילמה, כל הקולות השונים שביקשה להשמיע, כל המראות וההארות שליוו אותהּ, היוו בראש ובראשונה ניסיון נחוש ונואש להקל מן היגון ומן הבדידוּת.

 *

**

בתמונות: פורטרט של אלזה לסקר שילר, זמן בלתי ידוע, ככל הנראה, קרוב להיותה בת ארבעים.

אלזה לסקר שילר, יוסוף נסיך תבי מנגן בחליל, רישום צבעוני על נייר, זמן בלתי ידוע.

Read Full Post »

beit-alfa

*

על הזיקה בין עיבוד, עריכה וסיפור מחדש של מקורות ספרותיים קדוּמִים, ובין יצירה עצמאית חדשה; עיון בספרו של ד"ר אליעזר טרייטל על מדרש פרקי דר' אליעזר.  

*

כבר שנים ארוכות, ארוכות מדי, מונחים מדרשי האגדה היהודיים רבניים בקרן זווית. דומה כי מאז בעלי האסופות הגדולות של שלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: שלמה בובר (סבו-מחנכו של הפילוסוף מרדכי מרטין בובר), אהרן (אדולף) ילינק [בית המדרש], י"ד אייזנשטיין [אוצר המדרשים], ש"א ורטהימר [בתי מדרשות]  לוי (לואיס) גינצבורג [אגדות היהודים], וח"נ ביאליק וח"י רבניצקי [ספר האגדה, ויהי היום], חלקם פרסמו מקורות אגדיים עלומים, וחלקם הצטיינו בתיווך ובטוויה מחדש של סיפורי האגדה היהודית בלשון חדישה ומובנת, הפכה ספרות האגדה הרבנית העשירה והמגוונת לנחלתם של חוקרים אוניברסיטאים בעיקר; ואף אלו אינם מצליחים בתובנותיהם החדשות להרקיע ולהותיר חותם על הציבור, שכמו זנח כמעט לחלוטין את הספרות היקרה הזאת. נסיון כן ורגיש להנגיש מחדש את ספרות האגדה לילדים ולבני נוער ישראלי, שמתקשה כבר בהבנת לשון ספר האגדה, נעשה לפני שנים מספר בספרה של שהם סמיט, האגדות שלנו: אוצר האגדה העברית לילדים [הוצאת דביר: תל אביב 2011]; נסיונה היפה של סמיט שהסתייע באיוריה מאירי העיניים של וָלִי מִינְצִי, הצליח לפרוט קימעא  על נימתם של מי שגדלו והתחנכו על ברכי ספר האגדה אבל קשה להגיד כי השיאו  דור חדש של קוראים צעירים להתעניין בספרות האגדה, וכך כמובן עולה מאליה השאלה: האם ניתן עוד להנגיש את מדרש האגדה לציבור קוראים? ואם כן, אילו חיבורים עשויים להיניב מפגש מחודש בין המדרשים בין מאות ואלפי שנים ובין ציבור הקוראים העברי בן ימינו?

   ספרו החדש של ד"ר אליעזר טרייטל, פרקי דרבי אליעזר נוסח, עריכה ודוגמת סינופסיס של כתבי היד, אינו זקוק להמלצה בדבר טיבו המחקרי. הוא רואה אור בהוצאה של סדרת עבודות דוקטור נבחרות של האוניברסיטה העברית כמחקר מעולה ומבטיח מן החוג לתלמוד והלכה שם (במקור נכתבה העבודה בהדרכתו של פרופ' מנחם קיסטר); התעוררתי לכתוב על ספרו של טרייטל שלא על מנת לעודד אנשי מחקר, שממילא עוסקים בספרות זו לקוראו, אלא משום שהוא לטעמי מחקר למדני ומעמיק להפליא המצליח להצית מחדש עניין וסקרנות בעולמם הספרותי של מדרשי האגדה, עריכתם ומקורותיהם המגוונים (היהודיים והחוץ-יהודיים).

   טרייטל פותח את ספרו בהוראה על המקורות הרבניים הראשונים המצטטים את המדרש בשמו המלא, כאשר המזכירים אותו כולם הם ראשי ישיבות בבבל ובארץ ישראל למן שלהי המאה השמינית לספ' ואילך. טרייטל גם מטעים כי החיבור נזכר מאז אלפי פעמים בספרות היהודית הרבנית מתימן ועד מרוקו ומספרד ועד פרס, ובכללם בחיבורי הגות כגון מורה הנבוכים לרמב"ם ובהמון חיבורי קבלה. המדרש אמנם יוחס לכאורה לתנא אליעזר בן הורקנוס בן דור יבנה (תלמידו-חברו של רבן יוחנן בן זכאי, המפורסם במיוחד כתוצאה מן האגדתא על אודות תנורו של עכנאי וויכוחו הגדול עם ר' יהושע בן פרחיה); ברם, כפי שניכר מלשונות ומעניינים שונים המזדמנים בו, נראה כי נערך לאחר התעוררות האסלאם והקמת האימפריה המוסלמית. טענה זו, בדבר איחור המדרש אינה חדשה, ומקורה עוד בחוקרים משכילים בני המאה התשע-עשרה, כגון: יום טוב ליפמן צונץ (הדרשות בישראל). עם זאת, משלב טרייטל סקירה בדבר השתלשלות המחקר בדבר זמן החיבור ועריכתו ועומד על היות המדרש הזה מראשוני המדרשים שנדרשו על פי סדר פרקים ולא על פי סדרן התימטי של הסדרים או של הפרשות בתורה.

   אחת התופעות המעניינות בפרקי דר' אליעזר היא עיבודיו המחודשים לסיפורי המקרא. כך למשל מתאר המדרש כיצד יונה הנביא העלה לעולה את הדג שבבטנו עשה שלושת ימים והתפלל אל ה' שיימחל לעוונו;  המדרש אף מתאר את שהותו של יונה בבטן הדג כשהות בה הוענק לו הכושר לצפות דרך עיניי הדג בעולם ומלואו. בפרק אחר מתואר דרכו של מטה האלהים מן אדם הראשון ועד משה רבנו, סיפור שאין לו אח ורע במקרא או בספרות החיצונית ולא נודע מקורו. בפרק מיוחד מורה טרייטל גם על הזיקה האמיצה בין פרקי המדרש ובין מקורות אגדה בספרות התלמודית והבתר-תלמודית; גם כאן מצביע טרייטל על החירות שנוקט בעל המדרש בעבדו מחדש את האגדות לעתים תוך החלת פרטים חדשים ורעיונות חדשים שלא הובאו באגדה הקדומה. מבחינה זאת, מצטייר בעל המדרש כעורך ומעבד מוכשר, השוזר מחדש חומרים, מפגישם זה בזה, ויוצר מהם יצירה שיש בה מן המסורת אך גם מן החדש. כך למשל כותב בעל המדרש (פרק ל"ד) כי "אין הנשמה יוצאת מהגוף עד שתראה השכינה שנאמר: כי לא יראני האדם וחי". טרייטל מראה כי מקורות אפשריים לבעל המדרשים יכולים היו להיות מסכת כלה רבתי (אם לא נתחברה מאוחר יותר) ומדרש ההלכה התנאי ספרא על חומש ויקרא. עם זאת, המקורות הללו מדברים על כך שהאדם אינו רואה את פני האל בעודו בחיים אבל רואה אחר מותו, בעל המדרש נוטל לעצמו חירות לשנות את המקורות ולקבוע כי המועד בו זוכה האדם לראות את פני השכינה היא בשעת יציאת נשמתו, כלומר בעודו בחיים, בעת נשמת אפו האחרונה. מכאן הפכה האגדה הזאת לתורה המופיעה ובאה הרבה בין כתביהם של חסידי אשכנז, ושל ראשוני המקובלים בפרובנס ובספרד.

   פרק מרתק נוסף עוסק בחידושי הלכה ומסורות לא-רבניות (קראיות, פילוניות וכיו"ב) המזדמנות במדרש, וכן במקבילות ללשונות המדרש בין קבצי הפיוט הארץ ישראלי הקדום. רוב הדוגמאות מרחיבות דעת ומאירות עיניים, בפרט כי טרייטל טורח אחר המחקרים שדנו בנושאים אלו לפניו, מסכם את עיקריהם, ומביא אחר כך את עיקרי דעתו. על אף כל אלו חשתי מעט בחסרונם של דיונים דומים בזיקתו של המדרש לספרות הסוד העברית הקדומה, כוונתי: לספרות ההיכלות והמרכבה, אשר חלק מפרקיו הראשונים של המדרש משוקעים בה, ובעצם זהו החיבור הבתר תלמודי הראשון  המביא בחובו פרקים בספרות המרכבה. כמו כן, חשתי כי ניתן היה להוסיף גם דיון בדבר היחס והזיקה בין מקורות בפרקי דר' אליעזר ובין שורה של מדרשים מאוחרים שנוצרו, כפי הנראה, בין המאות התשיעית ועד האחת עשרה, כגון: מדרש כונן, מדרש תדשא ומדרש בראשית רבתי. כן ראוי אולי היה להעיר לאור ממצאיו של גרשם שלום אודות חיבורים מדרשים פרוטו-קבליים בבליים כגון רזא רבא ששרידיו הורו על השפעה מובהקת על לשונות ספר הבהיר (ראשון חיבורי הקבלה התיאוסופית, פרובנס 1180 לערך), בנוסף, חסר לי דיון בפרקי דר' אליעזר ומקבילותיו-זיקותיו לספרות אסלאמית בת-זמנו. למשל, פרושו הגדול של א(ל)טברי על הקראן המחזיק הרבה מאוד מקורות מדרשיים ויהודיים (המכונים בערבית: אסראיליאת, כלומר: סיפורים מבני ישראל). כל אלו כמובן עשויים להוות חומר למחקר עתידי, ואינם גורעים מהישגיו הלמדניים של טרייטל כמלוא-הנימה.

   כללו של דבר, החיבור מרתק וקריא ומאיר אור חדש על מערכת הקשרים והזיקות הספרותיות שטווה אותו דרשן אנונימי שיצר אף ערך את החיבור המתקרא פרקי דר' אליעזר. טרייטל מותיר את החידה ואת התעלומה באשר למיהותו של היוצר וגם אינו מבקש לקבוע גבולין דייקניים בין הישענותו של המחבר על מסורות קדומות ובין יצירתו החדשה והעצמאית, גם כי לא ניתן לידע מה עמד בדיוק בפני המחבר, ואילו חיבורים שהיו נחלתו אבדו בצוק העתים.

   הישגו הנהיר של טרייטל הוא בהטלת אור על העושר התרבותי ועל המגוון האינטלקטואלי העתיר שאפיין מחבר המדרש ועורכו. מבחינה זאת, מצליח טרייטל להעביר לקוראיו משהו ממלאכת היצירה המחוכמה של בעל המדרש, מלאכת מחשבת של עורך ויוצר, האורג ביד אמן ישן וגם חדש, ובונה נדבכים חדשים של סיפור עברי; גם מחברים עכשוויים ומעיינים בקיאים עשויים ללמוד באמצעות המסע אליו שואב אותנו הספר משהו על היחסים המורכבים שבין עריכת חומרים קודמים ובין נביעתה החדשה של יצירה עצמאית, ובמיוחד: על שמחת ההשפעה ההולכת ומפעמת ביוצר עד אשר היא משיאה אותו ליצור מפרי רוחו, ולהניח את דבריו בצידם של יוצרים קודמים. מבחינה זאת, השתנה מעט מאוד בגלגול הדורות, שהרי סופרים, עורכים, ואינטלקטואלים נוטים מהורתם, לראות בעצם יצירתם, כננסים העומדים על כתפי בני הדורות הקודמים, וביוצרים קדומים, את מי שבישרו ובמידה רבה הניעו את מה שהביאם ליצור לבסוף את יצירתם העצמית והמקורית.

   מבחינה זאת דומני, כי בעל תיקוני זהר (שלהי המאה השלש-עשרה) רק המשיך את מגמתו של בעל פרקי דר' אליעזר (המאה השמינית). מה בעל הפרקים הורה על השתלשלות מטה האלהים מאדם הראשון ועד משה, כך בעל תיקוני זוהר שהפך את מטה משה בספרו לקולמוס כתיבה בהשראת-עליון דרש אף הוא מתוך פרימה, שזירה, ועיבוד חידושי תורה ורוח, כך גם בעל מדרש פרקי דר' אליעזר וגם בעל תיקוני זהר הפכו לכאורה לחלק ממסעו של מטה האלהים בין דורות, ובין יוצרים קדומים ותלמידי-תלמידיהם החדשים. מעניין כי מחברי שני הספרים הללו בחרו לפעול בעילום שמם וליחסה לחכמים קדמונים (פרקי דר' אליעזר מיוחס לר' אליעזר בן הורקנוס ותיקוני זהר מיוחס לר' שמעון בר יוחאי). הנה לא בעיסוקיו בסוגיות תיאולוגיות ובתורות סוד נמצא בעל המדרש כעין-מבשר למגמת הספרות הזהרית, אלא גם בכך ששני המחברים בחרו ליחס את חידושיהם ואת מלאכת אריגת המקורות הקודמים המקורית שלהם לחכמים קדומים, אפשר כדי לאפשר את קליטתם של החידושים ושל דרך העריכה והעיבוד החדשנית בקרב הקהלים הרבניים השמרניים, שחששו מפני היצירה העצמאית, שתמיד מקיימת בתוכה בחינה של פריצת גבולות וחציית גדרות לעבר תחומי השגה בלתי-מפוקחים.

*

אליעזר טרייטל, פרקי דר' אליעזר: נוסח, עריכה ודומת סינופסיס של כתב היד, האוניברסיטה העברית: החוג לתלמוד והלכה והוצאת יד יצחק בן צבי: ירושלים תשע"ג, 445 עמודים+ XV pages.

**


*

בתמונה למעלה: שרידי רצפת הפסיפס בבית הכנסת היהודי הקדום בבית אלפא, המאה החמישית לספירה [כיום: קיבוץ חפציבה].

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

על ספרו של הדס עפרת מציאות רבה מדיי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

1

*

  טקסט חוייתי עשוי להפוך בתודעת הקורא לעין מרצדת בתנועות אישונים מהירות, לחויה המשתקת את הגוף (כלומר את כשרים המוטוריים), ופוקחת את העין הפנימית להביט אל תמונות שבמחשבה. ספר יכול לדובב את תודעתו של יוצרו—כלומר, ליצור מציאות שמקומה אי-שם במרחב שבין מציאות ובין חלימה; בין החיים ובין המוות; בין הפרסונות (מסכות) של הקומדיה דל'ארטה שכולנו עוטים בכל עת שאנו נכנסים למשחק תפקידים חברתי (כהורים, כילדים, כעובדים, כעמיתים, כחברים, כמכרים, כזרים) ובין האני-החשוף, הניצב פגיע ונדיר בעולם . המופען (אמן/ית המופע, מה שמכונה גם: מיצג), בבחינת מושא התבוננות, הוא כל מה שספר עשוי להיות ועוד— הוא נסיין גבולות, המתעקש לבקש את גבולותיו, לגנוב אותם ללא אישור, ללא תעודות מתאימות—ללא ידיעה מוקדמת מה יארע אחר כך; כמשורר המבקש להרחיב כל העת את שימושי השפה ואת כושרה למסור את החוויות העומדות בתשתית עולמו בפנימי, מבקש המופען כל העת להרחיב את תחומיה הנודעים, המוכרים לעייפה, של הממשוּת שאנו שוהים בה. למשל, יש להניח כי בלכתו הימהּ כמופען, לא יבקש המופען לרחוץ, או להשתזף על כסא נוח, לא לבנות ארמונות עם הילדים, אלא למשל, להעמיק לחפור בור, ולחפור ולחפור, עד ייתקבץ קהל שיתהה מדוע הוא נתקל בפעילות כל כך לא-שגרתית; האם יש לה סיבות; מה היא מבקשת להביע. המקום שבו המופע הופך בתודעתו של המופען כמו גם בתודעת צופיו לרצף שאלות הוא המקום המבהיר עד כמה אנו מהלכים סוּמים וכסויי-עיניים, מורגלים-מסתגלים, בתוך הממשוּת. מעשה-המופע בא להציב בפנינו מראה המלמדת גם על העזתנו לפרוץ את גבולותינו, אבל מעמידה את חלקנו דווקא מול מגבלותנו. המופע אפוא הוא מחוז של אפיפניה, הופעה, התבוננות מחודשת במציאות, בעולם, מתוך פרספקטיבות שעד כה לא שיערנו.

   הדס עפרת משנה לכתחילה בכותר ספרו את המונח העברי מ-"מיצג" ל-"מופע" ובכך יוצר תמורה בין השתמעות-תיאטרלית (הצגה, כלומר עטיית-פרסונה), ובין השתמעות אקזיסטנציאלית-ופנמנולוגית (הליכה חשופה ופגיעה, כנות של תופעה הקורנת את יישותה כלפינו ומעורר בנו דבר מה). מי שמתבונן במופע מתבונן בהופעתו של דימוי, אבל בד-בבד בהופעת הממשוּת, זהו דימוי הנטוע בעולם הממשוּת. המופע מעורר למחשבה, פוצע את הרגש, טורד מנוחה. הוא אינו מבקש את התיאטרליות דווקא, הוא מתהלך ברחוב (כמו שהשירה מהלכת ברחוב אצל פדריקו גרסיה לורקה— מה שמתנועע, מה שמשוחח, מה שישנו, הוא נושא לשירה), בניגוד לשחקן המחלץ בסיום הטרגדיה את פגיון-הגומי-המתקפל שננעץ כביכול מליבו, וצועד בשמחה עבר קדמת הבמה להשתחוויה; המיצגן הנופל על חרבו, אינו קם עוד, חרבו היא חרבו, חייו הם חייו, דמו הוא דמו; הכל נתון בכל עת בחדווה של ניסוי ותמיהה, תלוי על בלימה, אינו משחר לתשואות. אבל משחר אחר עוררות חדה וחרידה גם יחד. כמוהו כגלאי קוטב, גלאי קטביו של האדם; הוא בבחינת מי שאינו יכול לשאת את ההתנהלות השגורה, היום-יומית, המרדימה ומאלחשת את עירנותו של האדם (גם בשנת חלימה המוח עירני כמעט לגמריי, בכל הנוגע לפעילותו), ומחלץ את האדם מן הרדימה  הסוגרת ומרתיעה מפני פתיחות והתנסות חדשים. על כן, אמנותו של המופען אינה מבקשת להעמיד מבנים תרבותיים בני-קיימא-מסורתיים, שגורים לעייפה, אלא להתקדם דווקא דרך הערעור המתמיד על הנומוס ועל המוסכמה.

   מימד נוסף אליו מתייחס המופען הוא היופי הגלום במקום ובזמן ספציפיים-חולפים מתוך התפישה לפיה הכל ממילא נתון בהשתנות כל העת, ואין לצורה או לדימוי להחזיק מעמד, אלא להוות דווקא דבר חולף ומתכלה. יתירה מזאת, המופען אינו מבצע בלבד. הוא יוצר-ומאלתר את מופעו, וכל הכנותיו הגופניות והנפשיות לקראת המופע, גם החזרות, אינן אלא מבואות לרגע יחיד שבו פעולה חריגה בסדר הדברים, מאירה את הדברים באור חדש. בבחינה זאת, דומה המיצגן לפילוסוף אפיקוראי, המערער על סדרם הקבוע של הדברים, על זרמם הקבוע התימטי-סדור בהכרח (כפי שצייר דמוקריטוס את סדר האטומים). דווקא החריג, היוצא מן הכלל, הסִפִּי והבלתי מובן מאליו— הופכים ללבהּ של ההתרחשוּת, המביאות על המתבונן תובנות חדשות והתייחסויות חדשות שלא שיער אותן בלבו עד אז.

 **

2

*

*

   אני מעוניין להדגים את ההתרחשות, ואת ההבחנה בין ההכרחית בין הצגה וביצוע ובין מופע, מתוך המופעים הרבים (הפנומנות, והאפיפניות) שפורשׂ עפרת בספרו:

*

במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות, הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות. למופע המדורה יש קיום עצמאי, מעין טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי, אבל פועל אחורה בזמן: במדורה נבנית מהשרידים שלה.  

לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש. אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו, שהפעולה הופכת לשגרה, שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב, שהיא לא יותר מהפגנה של כישורים טכניים כ"פָסל מדורות". כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואין לי עניין להמשיך להופיע בהצגה, ואז החלטתי לשנות גישה. אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך. הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל המדורה. צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת..

אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות

 בערך בהצגה השלושים, זה קרה. בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי. הפעולה התמקדה ב"כלי" המוסיקלי שהמצאתי.

אני נושם.

אני נשימה.

גיליתי מנעד רחב של צלילים. אלתרתי כמו נגן ג'ז. הנשימות הפכו לטקסט, למאוויים רגשיים, השלכה של אברי הגוף הפיזי שלי על כל חלל הבמה. נעמי קלטה אותי די מהר וענתה לי בהעצמת הנשימות שלה. המופע נולד מחדש.

[הדס עפרת, 'נשימה', בתוך: מציאות רבה מדי, על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמ' 22]  

 *

 עפרת מתאר פה מופע המתרקם בהדרגתיות אך גם בספונטניות במהלך הצגת תיאטרון סדירה. למעשה סוחף אחריו המופען את השחקנית במונודרמה, לדיאלוג של נשימות. זוהי אינה רק התערבות בהצגה או חריגה מן המבנה הקבוע של ההצגה, אלא מהלך שאליבא דעפרת יוצר מציאות חדשה, יוצר מתוך אלתור, ספונטניות, השראה, או טירוף— את מה שמאיר באור חדש ליוצרי ההצגה עצמם את הטקסט ואת המופע.

   זאת ועוד, הבערת המדורה מתוך רמצי מדורות אחרות שכבו, כמו מזכיר את העשייה האמנותית, ואת הפעילות האינטלקטואלית, שתמיד דומה כי הן מאירות את אורותיהן החדשים מתוך רמצי אורות קודמים ומגוונים, שעדיין עומדים לרשותם של היוצרות/ים החדשות/ים. עם זאת, ההצתה המחודשת מתוך מאורות קודמים הופכת עד-מהירה לפעולה טכנית ריקה-מהתלהבות, אזולת להט-פנימי, ואהבה לדבר. מה שהופך בסופו של דבר מופע ליצירה חדשה הוא דווקא היסוד החתרני, המאלתר, המלהט יש מאין; מתערב ומכניס יחסים חדשים וזיקות חדשות בין המערכת הסדורה, המוכרת לעייפה, של הדברים.

  במאמרו 'אקסטזה וביטוי' תיאר הפילוסוף הדיאלוגי מרטין בובר (1965-1878) את חוויית האקסטזיס, כהתלקחות שבה מתמזגים העולם והאני, בבעירה אחת. בסופו של דבר, באופן בלתי תלוי, מתאר כאן עפרת את המופע כסוג של אקסטזה יצירתית, המעלה אור, מבעירה אש, מפיחה חיים באמנוּת, הנוטה במהירות רבה  מדי להתקרר ולהתקבע (קרי באמצעות אימוץ תבניות מוסדיות, פורמטים וסטרוקטורות נכונים, נצפים ורווחיים). המופען לדידו של עפרת הוא אדם פרומתאי, שתפקידו לשוב להצית את האש המחייה המפרה של האמנות ולמנוע במו אמנותו החתרנית את דעיכת רוחו החופשית בעלת שאר-הרוח (או שאר-האש הלוהבת) של האדם.

   ברם, לא על הפן הפרומתאי, המורד-הענוש, לבדו יישען המופען. הדס עפרת הקפיד לשלב בין הפרגמנטים הרגישים, שעליהם ייסד את ספרו, מן בת-צחוק העוברת, שוזרת-חורזת, את דפי ספרו, בבחינה זאת, המופען אינו אך פרומתאוס או בן דמותו של האדם-המורד של קאמי האקזיסטנציאליסט, אלא גם כעין בן דמותו של הלץ הגרמני, טיל אולנשפיגל, כפי שסיפר אריך קסטנר (שרל דה קוסטר הציג את אולנשפיגל כגיבור לאומי פלמי דווקא), שדימהו ללץ שהסתלק מן הקרקס, מתערב עם הבריות במקומותיהם, ומהתל בהם. אלא שהמופען אינו מבקש להתל ואינו מבקש לצחוק על הבריות, אלא שמעשיו, הנתפשים על ידי כבדי-ראש כמשונים, נועדו לעוררם, להציב מראה לנוכח שמרנותם, סגירותם, צרות-אפקיהם.

המופען אפוא אינו אדם המורד בלבד; גם אינו אדם החושב בלבד או האדם האינטואיטיבי בלבד; אלא הוא גם (ובעיקר)— האדם הצוחק, השב ומעורר להבין כי לעולם ניתן לנער או לטלטל מצחוק את המבנים התרבותיים אמנותיים הרדומים; וכי יש בפעולה זאת (למשל: באמצעות אלתור נשיפות ג'זי סוחף) כדי להפיח בהם רוח חיים.

הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

תודתי למרית בן ישראל על שהביאה את דבר ספרו של המרתק של הדס עפרת לידיעתי

*

בתמונות: Giacomo Balla, A Child Runs Along the Balcony, Oil on Canvas 1908

Francis Picabia, Sunrise, Oil on Canvas 1924

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

*

1

אילו רק הייתָ אינדיאני. נכון תמיד ורכוב על הסוס הדוהר – נוטה לעומת הרוח –  ברטט מתחדש וחוזר על גבי הקרקע הרוטטת. עד להשיל דורבנות – כי אין דורבנות –  עד להשליך מושכות – כי אין מושכות – וכמעט לא לראות, שהאדמה לפנים הינה ערבה כסוחה למשעי, כבר בלא צוואר סוס ובלא ראשו.

[פרנץ קפקא, 'המישאלה להיות אינדיאני', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם מגרמנית: דן מירון, הוצאת שוקן: תל אביב 1977, עמ'  25] 

*

בספר, אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת (מוזיאון ע"ש הכט: חיפה 2006) נאספו-יחדיו רבים מן האיורים והציורים שהותירה בעזבונהּ, המשוררת אלזה לסקר שילר. לסקר-שילר ידועה היתה כתמהונית, בלתי-צפויה בהנהגותיה,בעלת "מעשים משונים". היא נהגה לקרוא משיריה כיוסוף נסיך-תביי (שמא אחיינם הרחוק, בעל החלומות, של אדיפוס או של אנטיגונה, בני העיר ?), כחלילן מיסתורי (החלילן מהמלין?), כאינדיאנית, כבובנאית (מפעילת תיאטרון בובות). אחר עלייתהּ ארצהּ (1934), הואיל והוכתה בברלין על ידי אנשי המנגנונים הנאציים ונמלטה על נפשה, התרבּו הפרסונות. לכך תרם ודאי מותו בטרם עת של בנהּ פאול (בעצמו ציָּר- מוּכשר). היא נהגה להסתובב בירושלים לבדהּ, מדברת אל הציפורים והחיות, או מדברת אל עצמה. לסובביה הסבירה כי היא נוהגת לשוחח עם דוד המלך בעודהּ צועדת לבדהּ, ועוד כהנה וכהנה (גרשם שלום למשל, כתב לולטר בנימין, כי הוא מודאג באשר למצבהּ הנפשי, באשר היא דמות תלושה ענייה ותמהונית, המרבה להקים מהומות במקומות ציבוריים ומסרבת לקבל עזרה).

   בספר האמור, הבחנתי בציור, Thebes with Jussuf ( תביי עם יוסוף, לעיל בראש הרשימה, ככל הנראה מן השנים 1923-1922), בו ציירה לסקר-שילר את את יוסוף שלהּ. אף על פי כן, זוהי תביי רק למראית-עיין. כלומר, מדובר בעיר מזרחית נפתלת, עיר של מגדלים, עטוית סמלים דתיים, חלומית-סיוטית; אלא שהמלּה העברית "שלם", המופיעה בכתב ידהּ של המשוררת, מעידה כי תביי של לסקר-שילר, היא למעשה ירושלים ("שלם" הנוֹ שמהּ הקדום של ירושלים, בעת שלטו בה היבוּסים, למשל מלכיצדק מלך שלם הפוגש באברהם אבינו). אלא שאין זאת לא ירושלים של מעלה אף-לא ירושלים של מטה., אלא זו ירושלים של הנפש, המביעה את מערכי נפשהּ של המשוררת, את תקוות השיבה שלהּ לעירהּ השלימה, בשוך השבר.

   הפנים האנושיות היחידות הנראות בין קהל המגדלים והסמטאות הן אלו של יוּסוּף-שלה המציצות מן החלון (בתחתית התמונה ניתן לזהות אולי דמות ערבי לבושה גלביה, אבל הוא דמוי בובת תיאטרון, יותר מאשר— דמות אדם של ממש). הסיטואציה עשויה להסגירה את בדידותהּ הקיומית של המחברת, אבל יותר מכל מלמדת כי בכל זאת קיוותה לסקר-שילר כי דווקא בירושלים-תביי תוכל למצוא לעצמה מקום בעולם. ירושלים שלה היא עיר מזרחית, הנראית רחוקה מאוד מאירופה ומתרבותהּ, אבל ניכר כי בהּ דווקא מייחלת המשוררת-ציירת למצוא את ביתהּ. דא עקא, ירושלים-תביי הזאת אינה העיר הממשית, היא עיר חייה הפנימיים של המשוררת, ודומה כי גם אחר עלותה ארצהּ המשיכה לדידהּ עיר-שלם האמתית להיות עיר חייה הפנימיים, שבינה ובין ירושלים הקונקרטית אין דבר וחצי דבר (בתכתובת שניהל מרטין בובר אודותיה עולה כי המשוררת נהגה להופיע בערבי שירה עם הגעתה ארצה לבושה במיטב מחלצותיה ותחפושותיה, בפני קהל פועלים עברי שהתקשה להתרשם מאישיותה הפואטית של משוררת כה אקסטרווגנדית, ואשר התרבות שהיא ייצגה, כל שכן שירתה, לא עלתה בקנה אחד עם  ערכי הציונות-המדינית ולא עם ערכי-העבודה-העברית).

*

*

   באיור נוסף, עדיין משנותיה בגרמניה, משנת 1928 בקירוב, ציירה לסקר-שילר בין שורה של ציורי אינדיאנים כמה ראשי נשים אינדיאניות. עיון משווה בין תמונת הנשים האינדיאניות ילמד כי מדובר בסדרה של דופליקציות של אותה דמות עצמה או וריאנטים שלה. יתרה מזאת, כאשר נשווה בין ראשי האינדיאניות ובין אותה תמונת Thebes with Jussuf, נגלה את אותה דמות עצמה, כלומר: לסקר-שילר מציירת את יוסוף הנסיך בתביי-שלם, וכאישה אינדיאנית בין נשים אינדיאניות, כאותה דמות ממש.

   אפשר כי לסקר-שילר קראה בין פרקי התבוננות לפרנץ קפקא בפרק 'המישאלה להיות אינדיאני' (פרקי התבוננות לקפקא נדפסו בכתבי העת "היפריון" ו-"בוהמיה" בפראג בשנים 1908 ו-1910), אבל אין כל ודאות כזאת . קפקא מתאר את האינדיאני כסמל למשאלה של תנועה חופשית וחופש מוחלט, מן אדם הנושב כרוח, ואין לו עוד לא את החוק (Lex) ולא את הנימוסים החברתיים-מעמדיים (Nomus) שיעכבוהו בדרכו. עולמו של האינדיאני, כך אליבא דקפקא הוא עולם השונה במהותו מְשיח-החוק והחובות, השגור בעולם הפוסט-קנטיאני הגרמני, אפשר דומה הוא לזרתוסטרא של פרידריך ניטשה או לדמות הגיבור האפולינית-דיוניסית שהוא מתאר בהולדת הטרגדיה, כאשר הפרא הבאכחי גובר הוא בשלטונו על האפוליני-רציונליסטי, ומתירו מכבליו. 'האינדיאני' של קפקא בודאי אינו יושב בפתח שער-החוק, משום שאין לו שער-חוק— הוא דוהר באין מפריע ובין מצרים, והערבה ומרחביה פרושים לפניו לאין-סוף.

   לסקר שילר ציירה גם תמונה הנקראת חבורת יהודים פראיים בהם נחזים היהודים כאינדיאנים, ומעליהם מתנוסס סמל המגן דוד (סמל שכפי שהראה גרשם שלום אומץ לראשונה כסמל יהודי מובהק רק בפראג בשנת 1680 לערך ולא לפני כן, כפי שמקובל לחשוב). אפשר כי השאיפה הכמוסה של לסקר-שילר היתה להיצטרף מחדש אל אותו שבט יהודי של אינדיאניים-פראים, המצליחים להקים ציביליזציה המבקשת להתקרב מחדש לטבע, לבעלי החיים, לצומח—ולאלוהות המתגלה לאדם מתוך הטבע, עת הוא אחוז בפליאה ובהשתאות מנפלאותיו. שום דבר בחזונהּ של לסקר-שילר לא מזכיר את מצבם של היהודים הרבניים , בני זמנה, גם לא את התנועה הציונית המתחדשת, שהושפעה ביותר מתנועות לאומיות ואידיאולוגיות אירופאיות, ולאו דווקא ביקשה שיבה לחיים טבעיים פשוטים, בראש ובראשונה, אלא להקים חברת עובדים מתועשת, המקיימת גם חיים חקלאיים, באשר החקלאות אף היא משמשת מקור בתחיית האדמה והאומה. אפשר אפוא כי דוד המלך, עימו שוחחה לסקר-שילר ברחובות ירושלים אכן תפס בעיניה דמות של צ'יף אינדיאני, מה שלא יכולה היתה למצוא בסביבה היהודית אותה דימתה אולי למצוא, עת הגיעה ארצה אל פלסטינה המנדטורית. בכל אופן ניכר כי "שלם" של לסקר-שילר המשיכה להיות עיר חייה הפנימיים עד אחרית ימיה, ולא ירושלים הקונקרטית. העיר  הפנימית שבה היא עשויה להידבר עם אינדיאנים, ערבים, נביאים ומלכים הילכה עליה קסם, והיתה לעיר חלומותיה.   

2

*

בספרה היפה, שירי מעבר (ספרית פועלים: תל אביב 1999), כתבה המשוררת חני שטרנברג:

*

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי דוֹמָה לְאִינְדִיאָנִית

שֶשַּעֲרוֹתֶיהָ יוֹרְדוֹת עַד כְּתֵפֶיהָ

 וְחֵיקָהּ רָחָב,

 

לְפָנִים הָיִיתִי צְעִירָה יוֹתֵר וְדַקָּה,

וְעַל רֹאשִי הַמְמֻלָּא עֲנָנִים נָח

זֵר פְּרָחִים כְּמוֹ עַל

רֹאש שֶל כַּלָּה.

 

וְלִפְנֵי כֵן הָיִיתִי יַלְדָּה פִּרְאִית, זְרִיזָה,

וְעַל קַרְסֻלָי הָיוּ תְּלוּיִים פַּעֲמוֹנִים

כְּדֵי לְהַזְהִיר מִפָּנַי אֶת יוֹשְבֵי הַבַּיִת.

 

[חני פרומן-שטרנברג, שירי מֶעֲבָר, ספרית פועלים 1999, עמ' 43]  

*

   שירה של שטרנברג בקריאה ראשונה כמו פורש שלוש תחנות בחיי אישה. מן הילדות השובבית-שדית, אל הנערות ואל הנשיות-הצעירה, ואל הבּגרוּת-הבּשלוּת-והאימהוּת. בעיון קרוב יותר, עולה לעיניי התמונה הבאה, לפיה הילדה לכאורה מבקשת להפר את החוק, לאתגר בחוסר-הרסן שלה את הנורמות המשפחתיות, את הבקשה ההורית למתינות; האישה הצעירה אליה הופכת הילדה אחר-כך, כבר אינה צריכה להרגיל עצמה לשום נורמה משפחתית כובלת, וגם אינה צריכה למרוד באיש. היא חופשית למעשיה, חופשית לכאורה לבחור את נתיב חייה; האישה האינדיאנית שהיא הופכת להיות, הבשלה-האימהית, היא אם שכבר צעדה איזה הילוך-מה בעולם, הילוך מספק בכדי לבקש להעביר לילדיה משהו מנסיונה ומחוויותיה.

   בסיפרו נשמתו של האינדיאני (תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007), לצ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיִיסֶה, 1939-1858), מתאר הכותב את חיי האישה במעגל החיים  האינדיאני, כמי שתפקידהּ לא הסתכם בטיפול בילדים בלבד, אלא היה לה שמור תפקיד ראשון במעלה בהעברת הידע של "רוח השבט"— תרבותו, מסורתו, ואמונותיו לילדים. רק בגיל 8 שנים, כך אליבא דאיסטמן, הועברו  הבנים-הצעירים להדרכת אבותיהם, שתפקידם יותר משהיה חינוכי או רוחני היה אופרטיבי, והתמצה בהדרכתם-הכשרתם כציידים, לוחמים, וכן בריטואלים הגבריים של בני- השבט. עולה מכאן, כי על חינוכו הרוחני הבסיסי של הילד האינדיאני היתה ממונה האם; על הפעלויותיו של הילד והכשרתו לחיי הצייד הבוגר, היה ממונה האב.

   דמות האם האינדיאנית אצל שטרנברג, או דמות יוסוף האינדיאני/ת של לסקר-שילר, שונות מאוד מן הרוכב שלוח הרסן (עד כי אין לו רסן) של קפקא. לנשים אלו יש רסן, אך לא שבט (שוט-מלקות); לא חוק, כי אם תרבות, לא כלי-זין: גרזנים וחיצים, אלא שירה וציור, והן הומות להוביל אחריהן את הילדים/ות בעיני-עצמם/ן החפצים/ות בכך  אל העולם הפנימי ואל השפה הפנימית, בטרם ישחיתו דרכיהם על ידי חוקים ונומוסים שילמדום מלחמה, עסקים, קניין ואלימות. הן תלמדנה אותם/ן ספורים רחוקים מאוד בזמן ובמקום, הקרובים אל הלב, קמרון משובץ כוכבי לילה, ואשר מתוכם ממילא ניתן למצוא בעולם, ולו לשעה קלה, איזה מפלט ומעוֹן.

*

*

בתמונה למעלה: Else Lasker-Schüler, Thebes with Jussuf, Lithograph and Colored Pencils 1923

בתמונה למטה: Else Lasker-Schüler, Indian Women, Charcoal and Colored Chalks 1928

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

AVIVA1

*

לא תמיד תחומים הגבולין בין ספריה של חביבה פדיה.  בנקל יכולתי למצוא בספרהּ העיוני החדש הליכה שמעבר לטראומה (הוצאת רסלינג: תל אביב 2011) המשך ישיר של כתביה בשירה ובפרוזה. בכולם ישנה התחקות אחר הגלוּת שבמקוֹם,אחר קשיי הדבּוּר על המקום,על סיפּיוּת חברתית ועל סוגיית ההשתייכות למקום (זהוּת),אחר המשיכה הרבה לצאת מן המקום ולנדוד ועל אודות וחוסר האפשרוּת לעזוב את המקום.

דומני, כי יש בספריה של פדיה, כל-שכן בנוכחותם המצטברת, סוג של מחאה רבתי; הוקעת סוגי הטוטליטריות השונים אליה פנתה הישראליות, שאמרה לגמד את האדם לממד של 'חיה יהודית-ציונית' האמונה על תפישות עולם דוגמטיות-נרכשות; שקידשה את דמותו של הביצועיסט הצבאי או המדינאי המתוחכם, או באחרונה של איש העסקים ההיטקיסט והקבלן המצליחים, המקושרים היטב, ואת עצם רגישותם הפואטית, הלירית, והמטפיסית של היהודים כאן הזניחה הזנחה חמורה, הזנחה שבשכחה והזנחה שבהשכחה; נסיון טוטליטרי בשם המדינה החדשה והחברה החדשה להשכיח תרבויות ולמחוק זהויות. ספריה של פדיה מרימים קול צלול של תרבות-נגד, החותרת תחת אותם אנשי רוח וממשל שהציונות עבורם הנה בראש ובראשונה השלת הגלוּת. התהיה המהותית-הנוקבת בספרהּ: האמנם הגלות חדלה מאיתנו? האם תחדל מאיתנו אי פעם?

   הליכה שמעבר לטראומה — כנקודת המוצא האפשרית העומדת בפניהם של היהודים כמיעוט דתי-לאומי (הדת, הלאומיות והתרבות היהודית סבוכות להן יחדיו, כמעט באופן בלתי ניתן להתרה) שנרדף לאורך ההיסטוריה לכל תפוצותיו ומקומותיו (אפילו ענידת הטלאי הצהוב הופיע לראשונה על במת ההיסטוריה בבע'דאד של המאה התשיעית דווקא) ; הסיפור מחדש, הדיבור האינטרסובייקטיבי הוא המאפשר אולי את ההיחלצות האפשרית מאותה עווית מצויה של בריחה ונדודים בעולם, או של עמידה בפרץ ומלחמה עד טיפת הדם האחרונה. תמהתי מאוד על פדיה כאשר נתקלתי לראשונה בציור אותו היא בחרה לעטר את ספרהּ [שמואל הירשנברג,היהודי הנודד]. זהו ציור המביע את עצמת הכאב,הסבל,הזעזוע ההלם,שעל היהודי ועל היהודי-הישראלי להתגבר עליו בכדי לפנות אל החיים כבעל-אמון בעולם, הנכון לשתף בסיפורו והיודע כי יימצאו לו מקשיבים. היודע להכיר בערכן של תרבויות היהודים בכל אתר, ומתוך כך בתרבויות העולמיות בכל מקום בו תמצאנה. הסבל היהודי לא תם עם הקמתהּ של מדינת ישראל, וגם הגלוּת על אף הקיוּם המדיני עודנה רוחשת בּנוּ, במינונים משתנים של חרדה צפה, מודעוּת לקטסטרופה אפשרית, פורעים בלתי-נראים המצפים אחר כּתלנוּ.

דומה כי בספרהּ החדש תרה לה פדיה שפה חדשה,המעבּרת שפות ולשונות שונות לכדי סינתזה מקורית,התובעת את הקורא לקשב רב ולמאמץ עֵר,עתים לא פשוּט. דמות מפתח להבנת המתווה הלשוני-רעיוני הזה, בעת ובעונה אדמותו של ר' ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב (=בעש"ט, 1760-1698 לערך), מייסד החסידות בפודוליה, שכן בדמותו ובהבנתהּ היא תופסת פריצת דרך רבתי ביציאת העצמי מידי גלותו: אותו סוליפסיזם תרבותי-לאומי-דתי, משולל אמון בזר, במי שאינו בן אותה תרבות מדוייקת, אותה קבוצה חברתית מוכרת לעייפה, שקל מאוד לנפול בתוכו ואין נחלצים ממנו על נקלה.

*

הבשורה שהביא עימו הבעש"ט, מעבר לכל הסעיפים השונים של אמירותיו השונות, תקופות חייו ואפשרויות הסינתזה בין האמירות השונות שלו, נגעה מנקודת המבט של הנדון כאן להתרסה כנגד הקיום החצוי, וזאת במישורים רבים של ההתנהגות הדתית. הקבלה העמוקה יותר של ההווה התבטאה בכך שניתן לעמוד בתוך ההווה של היומיום עמידה שמאפשרת התמודדות עם כל מרחב ההווה— של הטבע, ההויה והחברה (אך לא של ההיסטוריה)— עמידה שלא בתיווך חוק זה או אחר, אלא כזו המקבלת ומאפשרת את השיטוט, ההליכה, פגישת האקראי, תוך כדי אסוציאציות פתע במחשבה שנתפסו כסוג של תביעה מן האדם, הקובעת למה עליו להשית את ליבו.

[שם, שם, עמ' 168]  

*

   הבעש"ט אליבא דפדיה הוא תיאורטיקן של אמון מחודש בזולת ובעולם. הוא איש היוצא מן הגלות דווקא משום שאינו מנסה בכלים פוליטיים או כלכליים לצאת מן הגלות. המשאבים העומדים לרשותו הם ההליכה, חדוות המפגש, השיח; הרצון הכן לשמוע את סיפורו של היהודי או של הגוי הנפגש בו, ולראות בזה לא כהסחת דעת אל אדרבה כתביעה מטפיסית-אתית, הקובעת את האדם, משמחת אותו בדרכי הנדוד, במסעו בעולם. המסע של הבעש"ט כפי שהיא מבינה את הנהגותיו, כך אליבא דפדיה, קובעת את היוצרת עצמה לחיים של הליכה לעבר השיח הפתוח, מעורר האמון, ועבר דרישתו ומציאותו. במידה רבה, מהווה הספר שלפנינו יותר מאשר דיון היסטורי בטקסי גלות ובאפיוני הגלות בספרות המקרא ובספרות הרבנית על ענפיה רבי- האנפין. זהו כעין מדרש היסטורי-פסיכולוגי- אפיסטמולוגי, לאשר כתבה פדיה בספרהּ בעין החתול, כאשר דנה בפרשנותה האקטואלית למיתוס הלוריאני של שבירת הכלים:

 

עוד דברים שנשברו חוץ מחיות, רשימה חלקית: היכלות, כיסא כבוד, קן ציפור, משיח, ארץ, מולדת, חסד, אדמה, מלאכים, מתיבתא דרקיעא, ירושלים של מעלה, שלום, ואהבתָ לרעךָ כמוךָ

[חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008, עמ' 171]  

  

   פדיה, כתלמידה נאמנה של הבעש"ט, (כפי שהיא מפרשת את דמותו) מנסה להציע לקוראיה דרך לילך בהּ, לעשות את הצעד הראשון שבהליכה הרוחנית- הפנימית, התודעתית-נפשית, אל מעבר לטראומה, ומעבר לגלוּת שבהויה, המתגלמת לדידה בחידושו של אותו צו שכוח של 'ואהבתָ' הליכה אל השיח הפתוח, מעורר החדווה, הכנוּת והאמוּן בין הבריוֹת; שיח שבאפשר, היא הדרך לחיות כאן בזה העולם, על כברת ארץ זאת, 'וְהָאָרֶץ הַנְשַמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶר הָיְתָּה שְמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר' (יחזקאל ל"ו, 34)  זהו הייחוד וההתעלוּת של זמננוּ, תיקון השבר הגדול שבהוויה, ובסופו של דבר, מפתח לכינונה של יהדוּת ישראלית הקשובה לבאי שעריה וגם לנמצאים מחוץ להּ.

    בסופו של דבר, לפנינו חיבור היסטורי-למדני המזוג בדרוש אתי-חברתי, המסמן את הפניית הפנים לחברה הישראלית, וקריאה לחידוש ההליכה המשותפת. היציאה מן הגלוּת המתבטאת לא במדינה דווקא או בשלטון על הארץ, בודאי שלא בשלטון על עם אחר, אלא בחיים אנושיים אינטרסובייקטיביים אחראיים מעוררי אמון וקירבה. את העוולות שהתרחשו כאן כלפי אדם, חי וסביבה נצטרך כולנו לשאת, ולהישמר מחזרה אל אותם מקומות אפילים. פדיה מציעה לקוראיה אפשרות לשנות את הצעד, שינוי מדוד של מהלכם בעולם, הבנה עמוקה יותר של יהדותם ושל ישראליותם, שאינה מהווה שבירה של רצף, אלא אדרבה מהווה המשך ישיר למחשבה האצורה במקרא, בספרוּת הרבנית, ובאוצרות רוח של הספרות היהודית החדשה.  כמובן, הקורא הביקורתי עלול לתהות מה לדמותו ההיסטורית של הבעש"ט דווקא ולחסידות ולכינון אתי-חברתי מחודש של החיים הישראליים והיהודיים (כשם שגם לאחר קריאת הספרים והאנתולוגיות שחיבר מרטין בובר על החסידות, ניתן היה לתמוה בכל זאת מה בין הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר, ובין מה שדימה למצוא בכתבי הבעש"ט וממשיכיו); יתר על כן, לא ברי עד תום, האם לפנינו מחקר אקדמי, או או קובץ דרושים היסטוריים-פסיכולוגיים-אפיסטמולוגיים, השואבים מלוא חופניים ממקורות יהודיים הקשורים בעולמם של חסידי אשכנז, מגורשי ספרד, מקובלי צפת, ומייסדי החסידות, ומבקשים לכונן דווקא באמצעות אותם כתבים יהודיים, הנחשבים על ידי ההגמוניה הציונית, כגלותיים, כקריאת כיוון מהותית ליציאה מתוך ליקוי המאורות האתי, אליו נקלע, כך אליבא דהמחברת, המפעל הציוני. אי תחימת הגבולין בין מחקר אקדמי ובין הגות בפרוזה היא אפוא חסרונו היחסי של החיבור, ובד-בבד, גם יתרונו הרדיקלי.

*

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון וטוש על נייר, מועד בלתי ידוע.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

זִכְרוּ רַק כִּי הָיִיתִי חָף מִפֶּשַע

וְכִי, כְּמוֹכֶם, בְּנֵי תְּמוּתָה שֶל יוֹם זֶה

גָּם לִי, הָיוּ פָּנִים שֶל

זָעַם וְשִׂמְחָה וְרַחֲמִים,

פָּשוּט מְאֹד, פָּנִים שֶל בֶּן אָדָם!

[בנימין פונדן, 'מבוא בפרוזה', רפאים: שירים, תרגם מרומנית ומצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2003, עמ' 89]

   המשורר, האינטלקטואל, מבקר הספרוּת וההוגה האקזיסטנציאליסטי היהודי-רומני-צרפתי, בנימין פונדן (שם העט של: בנימין וכסלר, 1944-1898), חי ופעל רוב חייו הבוגרים בצרפת (עם כי פרסם שירה בנעוריו עוד ברומניה). בפריס ובמקומות אחרים היה מיודעם של  אנטונן ארטו, לאון (לב) איסאקוביץ' שסטוב (שם העט של יהודה ליב שוורצמן), מרטין בובר וז'ן ואהל. בשנת 1931 נישא לז'נבייב טסייה; קבל בשנת 1938 אזרחות צרפתית; גויס לצבא צרפת בשנת 1940, נפל בשבי הגרמני, נמלט משביו, ואחר כך שוחרר מן הצבא. סירב לשאת את הטלאי הצהוב. נעצר על ידי המשטרה הצרפתית עם אחותו לינה (כונתה בחיבה: צוקה) בשבעה במארס 1944. אשתו ז'נבייב הצליחה לארגן את שחרורו בשל היוחסין שלהּ. ברם, הואיל ולא הצליחה להביא לשחרורה של לינה, סירב פונדן להשתחרר. מאוחר יותר הועבר למחנה המעצר בדרנסי, ואחר כך ב-30 במאי הועבר למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו ברכבת הלפני-אחרונה שיצאה מצרפת. בשניים באוקטובר 1944 נרצח פונדן באחד מתאי הגזים.  אשתו העידה על ניצולי דרנסי ואושוויץ שסיפרו להּ כי בעלהּ לא חדל לעזור לעצורים ככל שהיה לאל ידו, ניהל עם כל המעוניינים שיחות בפילוסופיה, ודקלם בעל פה את שירי בודלר (ספרו הגדול,Baudelaire et l'expérience du gouffre, בודלר והתנסות התהום, 1941, נותר בלתי חתום). העדות האחרונה אודות פונדן היא מיום הוצאתו להורג אז נראה יוצא מן הבלוק ועולה למשאית שבאה להעביר את הנדונים למוות אל תאי הגזים. הוא תואר כמי שצעד דומם וזקוף קומה. 

   גיבור שירתו המוקדמת של פונדן הוא ללא ספק אודיסאוס-יוליסס, שדמותו רחוקה היא מאוד מדמותו של מלך אתיקה השב מטרויה, ועוברת להיות דמותו של הפליט חסר הזהות, המהגר הנצחי, בין מלחמות העולם. יוליסס זה הולך ותופס בשירת פונדן את דמותו ואת צביונו של היהודי-הנודד, ככל ששנות השלושים של המאה העשרים הלכו והתקדמו, אבל אודיסאוס היהודי הזה אינו יהודי במובן הפרטיקולרי, אלא סמל לכל המנסה להוסיף לחיות וליצור בכל עוז, גם בתנאים בלתי אפשריים, וגם כאשר אחיו בני האדם פונים לו עורף.  באחד משיריו מגולם הנווד הזה בדמותם המשולבת של צ'רלי צ'פלין ושל פונדן עצמו. זה מביע את רחשי-ליבו של זה, וזה וגם זה את גורלו של המהגר האירופי חסר המזל, הנרדף תמיד, משולל בית.

   ב-29 במאי, יום לפני העברתו ברכבת מדרנסי בצרפת לאושוויץ-בירקנאו בפולין, שִגֵּר פונדן מכתב אחרון לאשתו ז'נבייב. מכתב המעיד על אהבתו הרבה אותה, געגועיו אליה, וכן סוג של צוואה ספרותית: 

קטנה שלי, בקושי יכולתי לכתוב לך מילה, והנה עוד אחת. היי אמיצה. את יודעת, אמרתי לך, קיימים בגורלנו דברים שאין אנו יכולים לשנותם. הנוסע לא סיים את מסעו, כתבתי. ובכן, צדקתי, אני ממשיך. זה יקרה מחר וזה אכן יקרה. היי נחושה, קטנה שלי, אני בטוח כי תוך זמן קצר הכל ייגמר ואנו ניפגש. כל כך רוצה לחבק אותך, ללטף את שערך, לנשק את ידייך. זה בלתי אפשרי. אני לא פוחד בשבילי, וגם לא בשביל צוקה. אין לי שום חשש מפני העתיד. רק ההעדרות שלך היא המדכאת אותי וזה שלא יכולתי להרגיע את התייפחותך. אין לך צורך שאני אגיד לך שאני אוהב אותך, אין לי צורך לשמוע אותך אומרת את זה, אבל תשמרי בקפידה על מה ששלי ואני אעשה אותה דבר בשבילך. ברגעים של פנאי עשיתי כמה רשימות בקשר לכתבי היד שלי. אין לי זמן לחזור על כך. תקראי אותן.  חם כל כך. חם מכדי לחשוב. חם מכדי לכתוב. והנשמה דרוכה מדי. לא בשל רעיון הנסיעה אלא בשל המחשה על המרחק שהיא תציב בינינו.

ויאֶב הקטנה והחמודה שלי, היי אמיצה. קשה, קשה מאוד, אבל אחרים סבלו יותר. הזוועות שראיתי כאן. אשר לי, עשיתי כל שיכולתי כדי להרגיע, כדי להקל על הסבל הנורא הזה, אנו נדבר על כך ביום מן הימים, אולי מול האש באח, כי אני מאמין שהסוף קרוב. אמרתי לך. תמסרי דרישת שלום לכל הידידים שלנו – לליקה, סטפן, ז'אן, קורטי. ולאחרים, שאני לא רוצה להזכיר. חבקי את אלבר חזק בשמי. קשה להיפרד ממך, אחרי פירוד ממושך כל כך. היי שלום קטנה שלי, קטנה קטנה שלי.  

מיאלושוֹן (מרומנית: שה קטן) שלך.   

[בנימין פונדן, 'מכתב אחרון מדרנסי', התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מרומנית וצרפתית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006, עמ' 174-173]

דומה כי פונדן המשיך לראות בעצמו כעין-אודיסאוס, השולח לפנלופה שלו באיתיקה של פריס,  אגרת בהּ הוא מודיע לה כי שיבתו המקווה עוד תמשיך להתמהמה, ואולי זוהי פרידה אחרונה. 'הנוסע לא סיים את מסעו' כלומר, ממשיך להתגלגל מדרנסי והלאה בנתיבות הסבל והאבדן, מצד; ברם, אפשר להבין את הדברים, בקול נוסף, כעין מודעוּת פנימית לכך שהנוסע לא יסיים את מסעו בחזרה בביתו, כי אם בניכר. כל מכתבו הומה אהבה וגעגועים לאשתו, ואפשר כי מתוך דאגתו לה הוא מבקש להרגיעהּ, כי בקרוב יוכלו לדבר זה עם זו כלפנים לפני האח המבוערת בביתם (הישיבה לפני האח כארכיטיפ של בית חמים ורוגע). עם זאת משפט כמו 'אני מאמין שהסוף קרוב' יכול להיות מובן בהקשרו: סוף המלחמה קרוב. אבל משהו בנימת הפרידה החותמת את המכתב מלמד, כי אפשר כי הסוף הקרוב, אינו אלא רמז שבו מנסה פונדן להודיע לאשתו (הוא בוודאי העריך כי צנזור יקרא את המכתב עוד לפני שיגיע לידי אשתו) כי הוא יודע כי מסע חייו עצמו קרב והולך לקיצו, וכי הבית והישיבה בצוותא אצל האח, אינם אלא חלומות רחוקים, שכבר לא יתממשו לעולם.

לקריאה במוטיבים אודיסאיים-הומריים ביצירתם של פאול צלאן ושל פרימו לוי, ראו:  שוּם-איש

בתמונה למעלה: Max Libermann, Altmännerhaus in Amsterdam, Oil on Canvas 1880

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (=אלמסג'ד אלאקצאא')אשר נתן ברכתנו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין [הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב: ההוצאה לאור, סורה 17: המסע הלילי, פסוק 1, עמ' 226] 

  לילה' אלמעראג', הליל בו התעלה, אליבא דדת האסלאם, הנביא מחמד השמימה ממסגד אלאקצאא' השמיימה, שם זכה בהדרכת המלאך גבריאל במעבר דרך שבעת הרקיעים ובחזוּת פני אללה',מראה שנמנע משאר בני האדם והמלאכים, הינו סמל בתרבות המיסטית המוסלמית להשגתו העילאית של חותם הנביאים. יש להניח, כי מרבית המוסלמים, העסוקים כבני הדתות האחרות בתודעת עליונות דתית על הדתות האחרות,רואים בלילה זה הוכחה אלהית לעליונות דתם ונביאם. עם זאת,ניתן להתבונן על לילה'אלמעראג'ללא שיפוט הירככי דתי, אלא כמשל לשאיפה הריליגיוזית של האינדיבידואל הדתי  להתאחדות עם האלהוּת או להגעה לקירבת האלהות המירבית האפשרית; אפשר גם משל לשאיפה סקולארית לפסוע אל מעבר לגבולות הסובייקט או להגיע לידי חווית התאחדות/קירבה עם המוחלט והודאי.

   וכאן על המסלול הזה עומדות דתות ועמים: בין הזרמים התיאולוגיים, המנסים לעייפה למכור לצאן מרעיתם, בכל דרך אפשרית,את הסגולה העליונה של דתם/עמם, שהלא האל,כביכול, ביכר את נביאם על פני נביאים בני עמים אחרים; ובין זרמים פילוסופיים או מיסטיים, שיש בהם נטייה/שאיפה ליצירת מושגים מופשטים אוניברסליים, העשויים להיות נחלתם של כל בני האדם,המנסים להבין גם כתבי קודש,כנושאים מסר כלל-אנושי.

    כיהודי אוטונומי, המקיים רוב-מצוות, אני יכול לחוש את החגיגיות שבלילה' אלמעראג', את השאיפה האנושית לשגב,מבלי צורך להתווכח האם מסגד אלאקצאא' המדובר,היה זה המוכר לנו העומד בהר הבית,או שמא מסגד קיצון באיזור מכה-מדינה', כר פעילותו העיקרי של הנביא מחמד, או שמא כינוי למסגד שמיימי שאין לו מציאות ארצית- קונקרטית. אין לזה רלבנטיות בעיניי. גם לא רלבנטי בעיניי כי האתוס היהודי-רבני עומד,על פי רוב, על מניעת ראיית פני האל,כפי שנאמר למשה:  'כי לא יראני אדם וחי' (שמות ל"ג, 20) [אבל, השוו: דברים ל"ד, 10].

   כשם שהאדם עשוי לעמוד לנוכח האל פנים אל פנים (בין אם הוא רואה את פניו אם לאו ו/או שומע את קולו), וכשם שאדם מסוגל לעמוד פנים אל פנים עם אדם אחר, כך הדתות עשויות לעמוד פנים אל פנים, ללא תודעה היררכית וללא מאבקים. כשם שאני מסוגל לחוש את השמחה שודאי חשים המאמינים המוסלמים בלילה' אלמעראג',משום שאני מסוגל להעריך ולחבב את השאיפה האנושית לשגב; אני מניח כי עשויים להימצא מוסלמים שיישמחו איתי כאשר אני מקדש על היין בערב שבת (על אף שחל איסור על שתיית יין באסלאם), מכח חגיגת שותפותו של האדם (באשר הוא אדם) בבריאה ו/או במעשה בראשית (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט ע"ב). העובדה לפיה מירב הזרמים התיאולוגיים בשתי הדתות עוסקים, הלכה למעשה,בהשררת מלחמות-דת אינה מכריחה אותי להסתיר פנים מרֵעַ, וגם לא לחשוש למצוא אצל האחר הד לתחושותיי ולמחשבותיי. מרטין בובר כתב: 'כי במקום ששניים שרויים יחד באמת, הרי הם כך בשם אלוהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק תשכ"ה,עמ' נ'). ניתן אפוא לעמוד, לא כרודפים גם לא כנרדפים,אלא כבני אדם שווים, מכח הכרעה-אוטונומית ולא מכוחם של הוראת ממסדים דתיים. אדם לאדם, פנים אל פנים.

 

ציון לילה' אלמעראג', לפי השנה ההג'רית, יחול השנה ביום שישי הקרוב (ערב שבת), 9.7. לכבודו ייערך ערב לימוד ועיון מוסלמי-יהודי משותף במתחם המסדר הסוּפי-הקאדרי בנצרת, החל בשעה 20:00 ואילך.  השיח' ע'סאן מנאסרה ישיח על סוד העליה הלבבית; ד"ר אבי אלקיים ישיח על סוד סולם העליה בקבלה; והשיח' חילמי ח'מד ישיח וינעים זמר על אודות שירה מקודשת של המעראג'. הכניסה חופשית. להכוונת הבאות/הבאים: ע'סאן, 054-9247794.

לדיון המתנהל בדף הפייסבוק של 'דרך אברהם' אודות לילה' אלמעראג' ומשמעותו עבור יהודים-ישראלים, כאן.

 

 

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Blue and Grey, Oil on Canvas 1962

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

לפגישה האחרונה  הכלולה בספר זכרונותיו העניק מרדכי מרטין בובר (1965-1878) את הכותרת 'ספרים ואנשים' וכך כתב: 

*

אילו נשאלתי בימי חרפי מה עדיף בעיני: מגע עם אנשים בלבד או עם ספרים בלבד, ודאי שהייתי מכריע את הכף לצד הספרים. לאחר מכן הלך הדבר והשתנה; ולא שנתנסיתי מאז בנסיונות טובים הרבה יותר עם אנשים מאשר עם ספרים –אדרבה, ספרים משמחי לב לחלוטין עדיין הם מזדמנים לפני לעתים קרובות הרבה יותר מאשר אנשים משמחים-לחלוטין. אבל ריבוי הנסיונות הרעים עם בני אדם הזינו את לשד-חיי במידה שאין בכוחו של הספר הנאצל ביותר להזינו, והנסיונות הטובים­­– הם שהפכו לי את כדור-עולם זה לבית-נווה. ואילו ספרים­אין שום ספר שיוכל לעשות למעני יותר מאשר להסיקני לגן עדן של רוחין עילאין, והרי שם לא ישכח לבי לעולם בתוך תוכו, שאין רשות בידי לשהות שם, אף לא אשתוקק כי רשות זו תימצא לי  (מרדכי מרטין בובר, פגישות (זכרונות), הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1965, עמ' נ"ח- נ"ט).

אליבא דבובר הספר מגלם 'גן עדן של רוחין עלאין' (=גן עדן של רוחות עליונות),כלומר כעין: אידיאה טהורה,אשר טוב לזון את העין הפנימית בהּ.עם זאת, אותה אידיאה ממש, כמה שהיא חיוּנית רעיונית, ומפרה אינטלקטואלית ורעיונית,עדיין חסרה היא את הקירבה האנושית הבלתי אמצעית.הקריאה בספר שומרת לעולם על איזה ריחוק. על קירבה אמצעית בלבד. מגלמת סוג של שיחת- העדר,שיחת רפאים,שבו הכרתו של הקורא מדובבת את עצמה ומשוחחת עם עצמה לאור החיבור בּוֹ היא קוראת,אך עדיין רחוקה היא משיחה בין אנושית ממשית- על החוויה הארוגה בה.

בהמשך כתב בובר:

*

ויש לך בחינה נאמנה: דמה את עצמך כי שרוי אתה בבראשית יחידי, יחידי לגמרי בעולם; והנה ניתן לך להשיג אחת משתיים: ספרים או אנשים. אמנם, שומע אני בני אדם מקלסים קילוסים לבדידותם,אך הלא אין הם מצליחים בכך אלא משום שבכל זאת מצויים אנשים בעולם.אם גם בריחוק מקום.בגיחי מרחם אימי לא ידעתי ספרים ויש את נפשי למוּת בלי ספרים, עם שיד אדם תהיה בידי. אמנם עתה, יש שאני מגיף את הדלת ומתמכר לספר, אבל- רק משום שיכולני לחזור ולפותחה ואדם יהא מציץ לעומתי (שם,שם, עמ' ס).

*  

לדעת בובר, ספרים מלווים הם את האדם בהתפתחותו.ברם,האדם בבואו לעולם גם בצאתו מן העולם זקוק הוא למגע האנושי,למגע יד חומלת ומכבדת,המחליפה את האות ואת המלה בהצהירה: 'אינך לבד. לעולם לא תהיה לבדך'.תחושה זו צפונה בכל מפגש חברתי בין אנושי.לא בנקודות הכניסה והיציאה מהחיים בלבד,אלא ברגעי השגרה.המלומד שוקע בספריו בידיעה כי מעבר לדלת ממתינים לו בני משפחתו ואוהביו, אפילו אדם חולף וזר,אשר עשוי להיהפך לחבר או למצער לבן שיח.

  

  *

2

 

*

   יש בכתיבת בלוג משהו שבין הריחוק של הספר ובין הקרבה של הדיאלוג החי.אי-שם בתווך בתוך איזור דמדומים.סכנתו המתמדת – הקורא/ת אינם באמת מכירים את הכותב, הם קוראים מלים, מבינים את אשר הם רוצים ומעוניינים להבין.לעתים חסרי עירנות לניואנסים,למשמעוּת הפנימית שלעתים אוגרים בתוכם משפטים מסויימים,כגון:זכרונות רגשיים עמוסים ודומיהם אצל הכותב. הכותב הקורא את התגובות אף הוא לא פעם מהלך כסומא בנסיונו לנחש את כוונותיו של כותב/ת התגובה.אם יש כאן שיח,נדיר הוא שהוא מגיע לכדי הליכה יד ביד. לעתים חש הכותב בתגובה כעין ליטוּף של כיבוד,לעתים חש הוא כי מנסים להכות אותו באגרוֹף ואין ברי לו למה ומדוע.לעתים, בעיתות קירבה זהו שיח נעים.לעתים לנוכח תגובה מנוכרת, חש הכותב כי אינו מבין מדוע טרח המגיב לשלוח את התגובה ומה המחשבות שחלפו בין אונותיו, ואין לו אלא להפסיק את השיח או לאחל למגיב הצלחה בהמשך דרכו.

   למשל, בתחילת השבוע פגשתי שני כותבי בלוגים אחרים (כותבת ומגיב שתגובותיו ראויות כבר מזמן לבלוג מן המובחר),אשר שוררת ביננו חיבה רבה. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הפגישה הזאת אמיתית יותר, נוכחת יותר, ומקרבת יותר מאשר המלים שהחלפנו אי פעם בין אתרינו. לנוכחות אין תחליף. לעתים המילים הכתובות, הופכות למה שמסתיר את האדם, או לכל הפחות, מגלות ומסתירות, בו זמנית. וכל כמה שמעירים לי כל העת, על עד כמה 'אני שם את עצמי על האתר', עדיין בהבעותיהם, תנועות ידיהם, צחוקם, חרצי הקמטים בזוויות העיניים, צליל קולם, האופן שבו הם מודדים את מילותיהם- היה יותר מכפי שיכולתי לעמוד מקריאת המלים באתריהם. אני מניח שאת אותם הדברים ממש חשבו הם עליי. נאמר לי בדיעבד, כי ישבנו כמו חברים קרובים המכירים זה את זה שנים ארוכות. וכך גם הרגשתי אני ממש.    

    על קשיי להבין על מה מדובר בחדשות הערב עמדתי פה זה מכבר.לעתים גם התגובות שאני מקבל אינן מובנות לי,כעין תעלומה.חידת אדם המוטלת לפתחי ועליי לפענחהּ או למוחקהּ ולהסיר מעליי את הנטל. אולי אני מעט קשה הבנה (כל שכן כאשר אני מגלה בתגובות קורטוב אלימוּת).בשבוע שעבר קראתי בספרו של אנג'ל ואגנשטיין, חומש יצחק (תרגם מבולגרית: משה כהן, בעריכת: ענת לויט, סדרת פרוזה: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2008,; ספר אנושי וחם של ליצן-עצוב יהודי, אשר חייו חולפים בין העיירה היהודית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מחנות העבודה וההשמדה, ומחנות מעצר סובייטים (גולאג) בסיביר, ובכל זאת- למרות שלל מאורעותי, אבדניו וטלטלותיו, כמו גם ההתוודעות אל הרוע על כל צדדיו ופינותיו הנסתרות, שומר על חיוך פנימי אוהב לכל אדם באשר הוא אדם; בספרו מתואר הווי השיח בעיירה היהודית בגליציה (שטייטעל). באופן שלקח אותי אל משום מה אל חוויותיי בשיח הכתוב שבין הבלוגים כאן. כאילו יש בו בשיח האינטרנטי של התגובות באתרים, מה שהופך אותו ליורש-העצר של פנים מסויימות של העיירה היהודית ושל ההווי היהודי המזרח אירופי, שטייטעל הממשיך במסורת העיירות שהיו ועברו מן העולם שבהן רב העיירה יכול היה לכהן גם כנשיא מועדון האתיאסיטים (דמותו הבלתי נשכחת של הרב שמואל בן דוד בספרו של ואגנשטיין):

*

איני רוצה לומר דבר בגנות היהודים, אני הרי אחד מהם, אך בוודאי הבחנת גם אתה בתשוקה המיוחדת שלהם, הייתי אומר, אובססיה, לשאול שאלות ולא להתעניין כלל בתשובה, משום שהם יודעים אותה מראש או משום שכך נדמה להם. אבוי לך אם התשובה איננה זו שהם ציפו להּ: או אז הם מציפים אותך בטענות, מוחצים תחת קרחוני הוכחות, ובסוף גומרים אותך ומדביקים אותך כמו טפט על הקיר בליווי ציטטה מהתנ"ך או מקרל מרקס. אם תיקלע למצב כזה בחייך, אוכל לעוץ לך את העצה הבאה: כשיהודים מציפים אותך בשאלות, האזן להם בשקט ופרוש לחדר השני לעשן סיגריה- הם לא יבחינו בהעדרך, הם יריבו ביניהם. יש עוד מוצא- בו ברגע הסכם עמם ובשום פנים ואופן אל תתחיל בהרפתקאה המסוכנת של לחלוק עליהם. חלופה זו, אגב, היא אולי נבונה עוד יותר. כמו הרבי שנשאל 'רבי, מה לדעתך צורת כדור הארץ?', 'עגול' ענה הרב. 'למה עגול? אתה יכול להוכיח את זה?'; 'נו טוב, שיהיה מרובע, אני מתווכח?'. 

(אנג'ל ואגנשטיין, חומש יצחק: קורות חייו של יצחק יעקב בלומנפלד בשתי מלחמות עולם בשלשה מחנות ריכוז ובחמש מולדות, תרגם מבולגרית: משה כהן, בעריכת ענת לויט, סדרת פרוזה: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל-אביב 2008, עמ' 67-66).

  *    

    באשר לי,אני מעדיף את המפגש הקשוב,שיש בו הפגנת חוֹם אנושי ודאגה.על כן,יסלחו לי מקצת הקוראים הרוגזים והתובענים,אם להבא אפרוש לחדר השני או אוציאם לחדר השני.אני מבכר להתלוצץ (כליצן עצוב) עם קוראיי/קוראותיי או לגלות את אזנם בדברים משמעותיים לי.מצפה שהם יינהגו בי באותה מידה. החיים, על כל פנים (מחייכים, עצובים, רגוזים אדישים) קצרים, שבריריים,מכדי לבלותם בתגרה מילולית על צורתו של העולם (אם עגול הוא או מרובע),באשר ידוע כי לכל אדם ישנה הכרתוֹ והאופן הייחודי בו הוא מתבונן על העולם.אני מעדיף את המפגש הקשוב החברי,שיש בו נוכחוּת וחיבה,על פני ההתנצחות,שאינה מועילה בדבר,וכמוה כאיבוד זמן,ובפרט שלאחריה נותרת לעולם תחושה של ניכור והזרה.גם בבלוג,כסוג של חווית ביניים בין קריאת ספר ובין מפגש אנושי,עשויה להימצא נוכחות וחיבה,וכך אני מעדיף שהדברים יתנהלו בחדר הזה.לא שהוא מחליף את חדוות המפגש האנושי,הבלוג לעולם נשאר חיקוי חוור-קלוּש של המפגש בעולם האמיתי.  

 

בתמונה למעלה: Nella Marchesini, Self Portrait with Book, Oil on Canvas 1923

 

© 2009 שוֹעִי רז         

Read Full Post »

 
 
 
 

  צ'יאן מוּ  (Qian Mu, 1990-1895מגדולי הפילוסופים וחוקרי ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, במאה העשרים, וממייסדי ההגות הפילוסופית בטאיוואן, דן בספרו העיוני, מחשבות רגועות משפת האגם (1948), במקומה של ההגות הקלאסית הסינית בתוך הגות העולם, ובמיוחד בסוגיית יחסהּ אל העולם המערבי המודרני, לרבות התיעוש, המדע והטכנולוגיה על השינויים המהותיים שהסבו למין האנושי ועל פניהם המאירות ופניהם האפלות. המחבר נסה להציע סינתזה הרמוניסטית חדשה בין ההגות הסינית הקלאסית ובין ההגות המערבית הרציונליסטית מתקופת הנאורות ואילך.  

   בהקדמה לספרוֹ כתב מוּ כי האירועים הפוליטיים המטרידים שטלטלו את ארצו טלטלו אף את נפשו. ברם, הואיל ומעולם לא ניחן 'בחכמה ובחוסן נפשי' על מנת לדון בעניינים הפוליטיים ולהציע להם פתרונות מעשיים,הוא יימנע מן העיסוק בהם בספרו. מנקודה זו ואילך אכן ניכר במחבר שהוא איננו אידיאולוג פוליטי אלא הוגה פילוסופי-דתי,המעוניין לדוּן במקומן של המטפיסיקה ושל האתיקה בפילוסופיה הסינית (כמורה בקי בכתבים הקונפציאניים והדאואיסטיים) בעולם המודרני המתועש, כאילו המשטרים הפוליטיים הינם חולפים-עוברים בזמן, ואילו מסורות מחשבה שונות עמידות מהן, ומלוות את אשר בוחר לנהל את חיי ההכרה לאורן,

   וכך כתב מוּ בסוגיית מקומה של האלהוּת ושל הדת שוחרת האלהוּת בעולם המודרני:

*

הבא נניח לדיון על מעורבות הרוחות בחיים ונחזור לדבר באלוהויות. האלוהויות הן ההיבט החיוני והנעלה יותר של הרוחות. העולם הזה עלוב מדיי, מנוכר מדיי, ועל כן אנו מבקשים אלוהיות שיעוררו אותו, ירוממו אותו, יפיחו בו תנועת חיים רוחנית. [אולם] העולם הזה [בלאו הכי] מתחדש מדי יום ומדי חודש, אין רגע דל, אין רגע ללא תנועה דינאמית. לשוט בין העננים ולרכוב על הערפל [כמו בני האלמוות] לעלות השמיימה ולרדת ארצה. בעבר היו פונים אל האלוהות שתחולל ניסים כאלה. ואילו היום, מסוגל האדם לחולל אותם בעצמו, לממש אותם בפועל. בתקופה כזאת, האלוהות מעדיפה להיות בשוליים, מכירה תודה לעצמה על שאינה בולטת.

אין זו טעות, המדע אכן מוטט את האמונות הטפלות שלנו, אולם המדע גם גירש את אותם דברים שכולם היו מעוניינים בהם וכולם רוממו אותם.

(צ'יאן מו, מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית גדי ישי, הוצאת מאגנס: ירושלים  2008, עמ' 119)

 

   לדעת מוּ, סוד קיסמה של הדת הקלאסית היה הפדוּת כביכול מעולם החלוֹף: מן הטבע המנוכר, ההיסטוריה המדממת, שחיתות המשטרים, אסונות הטבע, המחלות ושדות הקרב. האמוּנה באלהוּת,החיים הספיריטואליים-ריליגיוזיים,הפיחו באדם תקווה לכך שיש בעולם הרבה יותר מכפי הנגלה לעיין.אבל משעה,שבאו לעולם טכנולוגיות מדעיות אשר הרחיבו מאוד את יכולתיו של האדם להתמודד עם הטבע ועם מוראות הקיּום חלה התרחקוּת רבתי מן החיים הדתיים והרוחניים,משום שהאמונה בנסים,בהשגחה פרטית על כל אדם ואדם, התחלפו בידע מדעי מבוסס המסוגל לחולל את שנחשבו בעבר נסים (שינוי סדרי הטבע,רפואת חולים וכיו"ב). האלהוּת במצב זה כמו לקחה עצמה אל שולי שוליה של ההכרה ושל התודעה האנושית, והיא נחלת אלוּ המסוגלים לרומם אותה לא מתוך הדוגמוֹת הדתיות של הממסדים אלא מתוך הכרה פנימית שבהתבוננות.הקיוּם הדתי,שאינו נרתע מתוצאותיהן של ההתפתחויות האנושיות במאות האחרונות,לכאורה נמצאת כעת האלהוּת בשולי העשיה האנושית ואין לה עוד את המעמד המרכזי כאשר היה שמור לה לפנים. על האדם הדתי, למיטב הבנתי את מוֹ, לקחת עצמוֹ  בעקבות אלהי הכרתו, ולהתמקםֹ בשוליים, להכיר בעצמוֹ כתופעת-שוליים מבחינת עשייתו הרוחנית-דתית. לא לבקש את הבכורה, כלומר: את ההכרה העולמית בדת אמת כלשהי (מה שהיה בעולם העתיק, ואולי עד ימינו אנו, יסוד למלחמות דת ולשפיכות דמים איומה). אלא לראות את עשייתו ואת הגותו הדתית כדבר מה אישי-פנימי מאוד,עבודה שבהכרה, שבנהיה אל האלהוּת, אשר אליה הוא מבקש להידמות (Imitatio Dei) מבחינת מקומה בשולי האנושות. כמובן, שאין דימויו העצמי של ההוגה הדתי, כאיש שוליים, עשוי לגרוע כהוא זה מן הרצינות הכנה שבה הוא מתייחס לעבודות הדתיות ולהגות המטפיסית. רק אל לא להניח כי עצם המחשבות, ההכרות, המובילות אותו אל אלהי אמוּנתוֹ נמצאות הן בקדמה, בחזית העשייה האנושית. מטבען, אינן אלא מחשבות, נצוצות הכרה, המפיחות את רוחו, הבהובים של אפשרויות, צפיה במה שמעל ומעבר, שאין בהן כל אמת אובייקטיבית כלל-אנושית, אלא אמת הכרתית סובייקטיבית פנימית, צלולה, יוצאת דופן. צ'יאן מוּ רואה איפוא בהגות פילוסופית דתית במאה העשרים עשייה אינטרוספקטיבית,העומדת בשולי האנושות, אך עשויה לרומם בדרכיה, בכיווני המחשבה שהיא מעלה, את רוחו של האדם באשר הוא אדם. אפשר גם כי הגות אחת תחולל הגות אחרת. מגע של הכרה אנושית אחת בזולתהּ, בסוד שיח, כדברי מרטין בובר 'כי במקום בו שניים שרויים יחד באמת. הרי הם כך בשם אלהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשכ"ה, עמ' נ').   ֹ   

   לבסוף, נראה לי כי מוּ, בהצגתו את האלהוּת הפונה אל השוליים לנוכח התעצמותו התבונית-מדעית של האדם, מצטט או מכוון אל אחד מן הקטעים המפורסמים יותר בחיבור היסוד של הדאואיזם הסיני, דאו דה צינג (=ספר הדרך והסגולה) המיוחס ללאו צה:           

 
 

 כשהאולם מלא זהב וירקן

לא יוכל בעליהם לשמור עליהם

כשהעושר והכבוד גוררים גאווה,

הם זורעים את זרע המפלה.

כשהושלמה המלאכה

והושגה התהילה 

הפרישה לצל 

היא דרך השמיים

(לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ז, פסקה ט, עמ' 37)

 

 אם אכן קטע זה היה נטוע במחשבתו של צ'יאן מו בעת שכתב את הפסקה אודות התרחקותו הרצונית של האל כבכיכול אל שולי החיים האנושיים. הריי שהמדע והישגיה התבוניים של האנושות, אמנם מבטאים את תהלת האל. כמוהו מתבקש איש הדאו, המבקש להידמוֹת כפי יכולת האדם לנטוּל השם, להיות שרוי באפס מעשה ולהטיף באין אומר, להיות למעשה תלוי ועומד בעולם הזה, והכרתו (עין שכלוֹ) תלויה בשמיים. הדאו הוא הדרכים הצדדיות ובהן שומא על האדם הרוחני-דתי לתור אחר נתיבים חדשים ישנים של התבוננות והבנה. כימי דור אחר פטירתו של מו, רכון על ספר, על פני אותו כוכב צלא -חיים ונידח; בן לעם קטן ושולי בתולדות ימי האנושות, עתיק כימי עמו של צ'יאן מו, אבל זעיר ממנו כמותית לאין-שיעור, מחזיק בדת שמפאת קוטנה, כבר קצת נראה תלוש לחשוב שלפנים תפשה איזה מקום של כבוד בתולדות האנושות. בשולי הדת הקטנטנה הזאת, אי שם בשוליה, אני מנסה להאמין במחשבת האדם ובנכונותו להיטיב עם זולתו, משום שבכך ניכרת התהלה האלהית. אני שמח בחלקי בשולי היקום, אי שם בשולי הכל. 

 

בתמונה למעלה:  Wu Zen (Died 1340), Bamboo in the Wind, Hanging Scroll, Ink on Paper

                     

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »