Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרטין היידגר’

family.1951

 *

1.טאוטולוגיה, טיעון לוגי שתמיד מורה אמת (תקף לוגית), כדוגמת a הינו a. היפוכו הוא סתירה, נניח a אינו a. אם אנו מניחים כי a היא יישות בת-קיימא, איננו יכולים לסתור את יישותה/הימצאותהּ. גם אם נניח כי a הוא אֵינוּת עדיין יישמר תוקפה הלוגי של הטאוטולוגיה. משל: לא-כלום הוא לא-כלום, יישות— יישוּת.

2.שירהּ של רות דולורס וייס, לזכור, שיר שנכתב בעקבות המערכה העזתית האחרונה, הוא שרשרת של טאוטולוגיות. לכאורה, הנחות יסוד שאין לסותרן,כגון: אמא היא אמא; כאב הוא כאב; ילד הוא ילד; לב הוא לב. איך אפשר לסותרן? המציאות האנושית אינה לוגית, רחוק מכך. היא נוטה להתיר, עת צבאות נקראים לדגל, כל עבותות של הגיון ומוסר. מלחמה היא מציאות מעוותת; היא המקום שבו האדם מהלך בין החורבות ומבקש להמית את אחיו האדם, בשם העם, המדינה, הדגל. זהו הרגע, שבו הדברים המובָנים ביותר, נהפכים מניה-וביה, ופתאום דומים לצדדים הנִצים, כחסרי שחר. ההגיון, המוסר, הציביליזציה הופכים חסרי משמעות ופושטים-רגל. השיר של רות הוא מחאת כל מי שבעת מלחמה מכנים אותו "בוגד" או "יפה נפש" והוא לתומו חשב שהוא רק אדם הגיוני, מתון, בעל שיקול דעת. מידות שעל-פי-רוב אינן אמורות להיוודע לשימצה או לגנאי.

המציאות המלחמתית היא מציאות שבה אמא אינה אמא (היא פלסטינית), כאב אינו כאב(זה כאבו של האויב); ילד אינו ילד (כנ"ל); לב אינו לב (כנ"ל). האם המערכה האחרונה הציעה דבר מלבד הרס והרס; הרג והרג? האם בתום המערכה הדברים פשוט עשויים לחזור לסדר הקודם, כאילו לא אירע דבר?  אני מכיר לחלוטין בכך שהאדם נוטה שלא לקבל החלטות באופן רציונלי (חוקרים לא-מעטים עמדו ועומדים על כך). הוא זונח לכתחילה כל מידה  של הגיון, שיקול-דעת ומוסר והופך דמגוגיה, רטוריקה, תעמולה והצדקת-כל  לקנה המידה הנכון של הדברים משעה שנדמה לו שניתנת להתנהגות הזו לגיטימציה רחבה. נכון, גם מלחמה היא מלחמה והישרדות היא הישרדות הן טאוטולוגיות. אבל הפיכת מצב-החירום למצב נורמלי מתמיד, ודחיית מצב האיזון (השונה מן ההישרדות במהותו) כמידתם של עדיני-נפש והעדפת סיפור המדינה הזאת כרצף שוטף של מלחמות ישראל, היא לדידי, בעיה גדולה. יש הבדל בין אין ברירה ובין לא רוצים ברירה. הואיל והישוב העברי הנוכחי (2014) שונה בכמותו, עוצמתו, וחימושו מן הישוב שייסד את המדינה (1948)— קרובות "מלחמות הקיוּם" הנוכחיות של מדינת ישראל למלחמות ברירה שהממשלות הנבחרות טורחות להציג אותן לציבור כמלחמות אין ברירה, כי אין רוצים בברירה (כל ברירה). כל שכן, כאשר דרך מערכות קטנות שכאלו הכוחות הצה"ליים מתאמנים ומתחשלים לקראת המערכות שעוד יבואו.

3.הרביתי לשמוע הקיץ קריאות בגנות כל הערבים; גם אשר לאלימות הטבועה במוסלמים. כאשר איזה ידיד הגדיש את הסאה שאלתיו: "באמת, כל הערבים?"; "באמת, כל המוסלמים?". הוא נאלץ להודות כי רק מרביתם. לשאלה העוקבת: "אתה באמת מכיר את מרבית הערבים?" הוא הפך נבוך מלהשיב. נדמה לי כי התשובה הקרובה ביותר שיכול היה להצליח לנפק היא "נדמה לי שכך הוא… כך אומרים העיתונים". ובכן, ברוך שׂפינוזה (1677-1634) רציונליסט לא-שכוח, ביקר בחדות את מי שמבססים את ידיעותיהם על העולם על סמך סברות (Opinio) שהן ידיעות קטועות, חלשות, המבוססות על דמיונות, תשוקות, וחרדות; אותם הוא הפריד באופן חד מן הידיעה באמצעות התבונה (Ratio),  המצריכה שיקול דעת, היסק מתוך נתונים והגיון ישר [אתיקה, חלק ב' משפט 40 עיון 2]. במיוחד, חידד באגרותיו, את הצורך להכיר מה האדם יודע ומה אינו יכול לדעת. לשיטתו בעיית-הידיעה האנושית מביאה את רוב בני האדם להצטרף להלכי רוח הרווחים בציבור שבקירבו הם עושים את ימיהם ומקבלים את סברותיהם (שהן לעתים חסרות בסיס) כאמתות מוחלטות. הפרוייקט השׂפינוזי, כמו של דקארט קודמו, הונח על יסוד ההכרח של כל יחיד ויחידה להתחיל ולתהות מחדש על דעות שהונחלו לו. כמה הן מועילות לו עצמו, כמה הן מועילות לסביבה, לכלל האנושות, ליקום (אם בכלל ניתן לשער דבר שכזה). להנחתו האופטימית של שׂפינוזה, לא ייתכן כי היחיד שהגיע לכדי המידה הטובה יסתור במשהו מדבריו או פעליו את טובת הכלל. אבל אצל אותו שׂפינוזה (למשל אגרת 56) מנקר גם הספק. האדם יודע מעט מדיי על הכל, ומסוגל להתקדם בעיקר לאור שׂכלוֹ הוא . הוא כותב במאמר על תיקון השכל (סעיף 108 סעיף קטן XIII): "ככל שהאידיאות מבטאות יותר את שלימותו של מושא כלשהו כך הן שלימות יותר בעצמן, שהריי אנו מעריצים את האמן שבנה היכל מפואר יותר מאשר את זה שבנה בית תפילה קטן". בסופו של דבר היקום הוא ההיכל המפואר והשלם מכל (הוא גם האופן שבו האדם מסוגל להבין את העצם בעל אין סוף התארים שהוא האל או הטבע לשיטת שׂפינוזה). האדם אינו מסוגל לייסד באמצעות התבונה והמידה הטובה, אלא בית תפילה קטן, וגם לשם כך דרושים לו מאמצים בלתי-חדֵלים. לפיכך, אדם אחראי ובעל שיקול דעת לא ירשיע עדה שלימה, ציבור, עם, דת, או תרבות— הוא יבין כי בכל קבוצה אנושית קיימים אנשים שונים בעלי מוטיבציות שונות. בכל מקום ישנו ניוול. אבל תמיד יימצאו גם מי שטורחים תבונתם ואיזונם. כי יש הטורחים על בניין-עצמם ומתוך כך בונים עולם, ויש מי שנוהים אחר כל המרעימים בקול, בעלי הכריזמה, המצולמים, המסבירים,המדוברים.

4.הפילוסופית היהודית-גרמנית חנה ארנדט (1975-1906), לא זכתה מעולם בחייה להכרת הממסד הישראלי (גם עד לאחרונה, לא באוניברסיטאות). הזכירו לה את פרשת האהבים שניהלה בנערותהּ עם מורהּ הנשוי, מרטין היידגר (דווקא ארנדט נטתה להזכיר את קרל יאספרס כמורה הרבה יותר משמעותי, ואצלו גם חיברה את עבודת הדוקטורט שלהּ; את היידגר גם זיכתה לימים במאמר ביקורת שבו שללה את האונטולוגיה שלו, המבוססת על היות האדם מושלך בעולם והולך לקראת המוות, והדגישה את הסולידריות והאחריות של אדם לזולתו); שמרו לה לרעה את משפטהּ בדבר היותה של הבנאליות של הרוע לא לחם חוקם של הנאצים לבדם, אלא גם של יהודים שבחרו לשתף עימם פעולה. במיוחד אי-ציוניותהּ של ארנדט עמדה לה לרועץ בישראל. היא הואשמה באי חיבת בני עמהּ, בהתעלמותהּ מן הדמוניות הנאצית. ארנדט עצמה כתבה כי מעולם לא גינתה מי מבני העם היהודי על שלא התנגד לנאצים, וכי את זה הפך דווקא גדעון האוזנר, הקטיגור במשפט אייכמן, לאחד היסודות העיקריים בדבריו (הליכה כצאן לטבח וכיו"ב).   בראיון לגינטר גאוס אמרה ארנדט כי דווקא הריחוק הגיאוגרפי בין תפוצות העם היהודי היתה יסוד שתרם, אולי יותר מכל, לחמימות ייחודית בין בניו עד 1945. דווקא ריכוזם של היהודים במקום אחד והעלאת ערך אהבת-הקבוצה (העם, הדת, הלאום) כערך ראשון-במעלה, תורמת לפיזורהּ ולהתעמעמותהּ של אותה "אנושיות יהודית מיוחדת" שזכורה לה מימי-נעוריה ומבית הוריה: אנושיות שיופיהּ ניכר ברוחב דעת, העדר דעות קדומות, ועמידה מחוץ לכל ההקשרים חברתיים-פוליטיים (כלומר: העדפת פשטוּת, צניעות ואתיקה על פני רהב, שררה והשתלטוּת).

במאמר שנתחבר בשנת 1943 בארה"ב (שנתיים אחר הגירתהּ דרך צרפת ופורטוגל) וכותרתו "אנו הפליטים" כתבה ארנדט על המוני הפליטים היהודים שנעזבו ללא זכויות אזרח, ללא קורת גג, ללא אזרחות או מולדת. בבושה שלהם עצמם לדון ברבים בגורלם. בהעדפה של רבים מהם לשים קץ לחייהם בדרכם למקום מבטחים, לעתים גם אחר שהגיעו למקום מבטחים— משום שמירב התקוות ששמו בחיים הושמו לאל, והואיל והם לא הצליחו לראות תקווה ומזור למכתם. היא כותבת: "אם מצילים אותנו אנחנו מרגישים מושפלים, ואם עוזרים לנו אנו מרגישים מבוזים. אנו נאבקים כמו משוגעים על קיום פרטי וגורל אישי, מפני החשש שלנו שנהיה חלק מאותה חבורה אומללה של "שנוררים" שאנו, בעיקר מי שהיו לפנים נדבנים, זוכרים אותם הרבה יותר טוב" [חנה ארנדט, 'אנו הפליטים', בתוך: כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 164]. אדם שנזרק מביתו, שנשללו זכויותיו, שנאלץ להשאיר מאחור את כל רכושו; ששוב אין לו מקום לחזור אליו – קשה לו לפעול מתוך תחושת הדחיפות לבנות את חייו האישיים והקהילתיים מחדש. מבחינתו הוא אדם, וכאבו—הוא כאב. מבחינת העולם שבחוץ: הוא פליט, שנורר, קלושאר, מהגר עבודה; זר המכביד ומאיים על חיי החברה. מהרבה בחינות, הפליטים הופכים בעיניי עצמם ל"פחות מאדם" (כשם מאמר מאת יוסיף ברודסקי). וכ"פחות מאדם" קשה מאוד להוסיף ולחיות. קשה לי שלא לחשוב על דבריה של ארנדט בהקשר לגורלם של הפליטים הפלסטינים שנותרו חסרי בית בשוך "צוק איתן" (מספרם מוערך בין 100,00 ל-400,000). פליטים הם פליטים (גם הבטחות פאן-ערביות להזרים לעזה 5 מיליארד דולר, לא בהכרח מבטיחה את עתיד הפליטים, אלא קרוב לודאי, ירפד את כיסי הנהגת החמאס). כך שנוסף לאזרחים שנהרגו ושנפצעו, דנו קברניטי המבצע הזה, קהל פלסטיני אזרחי גדול, למלחמת קיוּם. אנחנו מטפחים דורות של פליטים על דורות של פליטים. שוכחים לחלוטין את דברי החכמה של קהלת והאלוהים יבקש את נרדף (קהלת ג', 15;  וראו גם קהלת רבה על אתר) וכן את הדברים שנאמרו במסכת בבא קמא מן התלמוד הבבלי על יסודו של קהלת: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין [דף צ"ג ע"א]. ואני מוסיף: גם אם אין האדם מן הנרדפין, יזכור את מילותיה של רות דולורס וייס. כי כאשר דנים באנשים כפליטים ממילא מוחקים משהו מפניהם ומכבודם, כאילו שהוטלה בהם קללה של זרוּת, ואין הם ראויים להימנות בין קהל אדם. ובמדינת ישראל, בעת הזו, דומה כי מי שאינו ציוני מובהק, הצוהל בשבחי צה"ל (לא משנה מה יעולל הצבא והאם יבחין בין כוחות לוחמים ובין אזרחים בלתי מעורבים אם לאו), אף הוא זר ומוזר.

*

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Family, Oil on Canvas 1951

Read Full Post »

senecio.klee

*

  בדרכי הביתה הערב, דרך מעבָר המוליך אל הרחוב בו אני דר, נטוע עץ שעלוותו אדומה. איני מבין מדוע, אך כמו מוסיקה סחרחרת, האדמימות הזו מרעישה אותי בזמן הזה מדיי שנה בשנה. אני מוכרח למצוא את שם העץ. אולי מוטב להשאיר את העץ הזה ללא הגדרה ושם. לשם מה נחוץ לך שם. הריי מה שמרעיש אותך הוא המראה והחוויה האדומה הזו. השם לא ישנה דבר. אולי רק ייגרע. כי משניתן שׁם לתופעה, משהו מן הפליאה והמסתורין מסתלק לעולם.

 ובכן העץ הוא כמדומה אֶדֶר [Maple/Acer]. לא בטוח מה הוסיפה לי הידיעה כי מדובר בעץ אֶדֶר. זה קצת מרגיש כמו לתהות אחר מוצא לאומי או עדתי של אדם, שאינך יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ובכל זאת הסקרנות נושאת לברר; זוהי סקרנות מובנת, אולי אפילו רציונלית: משום המגמה האנליטית להבין, לפרוט,לקטלג, למיין, למפות. ובכל זאת, האם לא מוטב שלא לשאול, שלא לבאר, להותיר את רישומה של חוויית המפגש מבלי לתהות אחר שמות, הגדרות, מובנים. כל זמן שהאדם אינו מנהל משרד חקירות או משרד ביקורת גבולות בתוך מחשבותיו, הוא פנוי לחוות כל מפגש כהתגלוּת.

לפני מספר ימים באוטובוס ציבורי. שני נערים לועגים לאדם שעורו שחום. דורשים אותו לפנות את מקומו כדי שיוכלו לשבת במקומו; משמיעים קולות ונהמות של קופים לעומתו. לוקח לי כמה רגעים להבין שזה מה שרואות עיניי. אני המום. אחרים אינם מגיבים. בסופו של דבר אני ניגש אליהם ומרעים כי אני לא מוכן לשמוע מהם אף מילה נוספת עד סוף הנסיעה. אני שם יד על כתפו של הנוסע שבו עלבו ומביע הזדהות איתו. רק אחר-כך אני שומע אישה פונה אל אותם נערים ואומרת להם "בושה וחרפה!" (הם יורדים שתי תחנות אחר כך).  איני יודע מה גורם לי להתקומם, זה הרבה יותר מערכים כאלו ואחרים, או זכויות אדם, או שיויון— או משהו שאי פעם למדתי או הפנמתי. אני חושב שמבחינתי אותם נערים חיללו משהוּ, הם הפכו את זולתם למשהו שניתן לדרוס בשמו של משחק פוליטי או תיאולוגי-פוליטי. כבוד-האדם הפך אצלם למשהו שניתן למשיסה, לביזוי, להפקר. הלוואי שיכולתי להצליח להסביר להם כמה הם מעוותים. כמה ההתנהגות שלהם לא רק מבזה, אלא הרסנית. עיניים להם ולא ייראו, מֹח להם ולא יבינו.

חשבתי על כך שוב הלילה כשקראתי את התרגום העברי שזה עתה ראה אור לספרו המאוחר (אולי מוטב לומר, אסופת מאמרים) של הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס (1995-1906),על אלוהים העולה על הדעת [תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2013]. לוינס, בעיניי מחשובי הפילוסופים של המאה העשרים, קושר בספרו זה, כמו בכל כתביו שאחרי כוליות ואינסוף (1961) בין מושג האלוהות ובין הזולת. האלוהות, האינסופיות, האחרוּת המוחלטת, שאינה ניתנת לצמצום, מתגלה על פני האחֵר (באחד מהוראותיו המילוניות: הזר, הנכרי), הזולת. האחֵר קודם לאני, מעורר את האני לאחריוּת, לקשב; מונע מבעדו לטבוע בעצמיותו. לדעת לוינס, לא ניתן לדבר באל אונטולוגי, כיישוּת או כמציאוּת, אלא באופן מהותי כמושג אינסופי, הקובע את דעת האדם הקשוב, להיענות למצוקת זולתו; ולקיים יחס אֶתִי דיסאינטרסנטי כלפי הנמצאים; להתנער מן הניכור ומן ההתעלמוּת.

האתיקה אפוא קודמת לדעת לוינס לממשוּת וליישוּת. האחר (הזולת) קודם לאני. הזולת הוא תמיד בעל זכות- הקדימה, ולוינס מכנה זאת: אסימטריה של היחסים הבינאישיים. זוהי אתיקה הקוראת ליחיד להיות פתוח ופגיע, חשוף וקשוב לזולתו. משום שרק אז יכול הוא לאהוב את זולתו, ואני כזה בלבד יכול לחוש כי בהענותו האוהבת לאחר (לזולת) עומדת חוויה של התגלוּת, למה שתמיד עומד בתשתית האנושית, כמעט נסתר, ובכל זאת בהיוודעו לא ניתן להיוותר אדישים כלפיו.  כמעט ניתן לומר כי עצם הפתיחות והפגיעות לזולת הן-הן האני (הסובייקט). כל יחס אחר היא התעלמוּת (היפך-ההתגלוּת).

   לפיכך, על פי לוינס, לא ניתן לדבר על אלוהות, לא על דת, לא על מצפון, ולא על צדק— ללא הפּניוּת (יחס של פנים אל פנים) כלפי הזולת; האחר (כל אחר) וההענוּת לא הינה תנאי לא להיווצרות חברה אנושית בלבד, אלא במידה רבה, קדימותו של הזולת, מכוננת את האני, ומעניקה פשר ומשמעות לחייו.

   בקובעו את קדימות האתיקה (המצפון, הצדק, הקריאה שמעל ומעבר להיענוֹת למצוקת הזולת) על פני האונטולוגיה (היישות, אם תרצו, מה שיש) מבהיר לוינס כי המוסר האנושי אינו רק אוסף של נומוסים וקונבנציות, שהוכוונו פוליטית על ידי בעלי כח ואינטרנסים, אלא בבסיסו, ישנה איזו תשתית משותפת בין גילויים אנושיים של רגישות ופגיעות לזולת; חמלה על הנרדף, החלש, הדל וחסר המעמד. כל אלו אינן חולשות או אוסף של מצוות דתיות או חברתיות שנכפו מבחוץ, אלא הן מבטאות איזה עצב חשוף באדם, האמור להתעורר ולהתקומם, כאשר הוא נקלע למצבים בהם מופעלת אלימות וכוחנות על חפים מכל פשע. הרגישוּת הזו אמורה להיות קודמת בהכרח (לא בכפיה) למציאות החברתית הנגלית לנגד עינינו. בכח המבט האתי, שאינו שואל אדם לשמו, מינו, יופיו, מעמדו החברתי ומוצאו; שאינו בוחן את צבע עיני הזולת או את גודל אפו, עונה האני לקריאה בראשיתית, הקודמת לכל אותם שיפוטים רציונליים-אנליטיים-שיפוטים שאנו כופים על המציאות. יש כאן סף-אבסטרקציה של האני, המתבקש להתעלות מעל נטיותיו וחינוכו, ומה שמציין את הקבוצה החברתית אליה הוא משתייך, ולהשיב אל ליבו, כי הוא אינו יכול להיוותר מנוכר למצוקתו של הזולת, ולחולשתו— יהא אשר יהא.

   יש הנרתעים מן המשנה הלוינסיאנית שבסופו של דבר מבקשת את האדם לעשייה מעל ומעבר, גם כאשר נטיותיו או קבוצתו החברתית מורות לו אחרת. קשה גם מאוד לעמוד ריאליסטית בדרישתו של לוינס בהיותנו חיים בעולם הומה מצוקות, ביניהן מצוקותנו האישיות, והרצון לשככן. עם זאת, אני חושב כי לוינס השיב לפילוסופיה ובמיוחד לפילוסופיה של המאה העשרים את ליבהּ. אין כאן את שימת העולם בסוגריים כהוסרל, ולא את ההליכה לקראת המוות, את המושלכות וההאחזות בחיים של היידגר; הגיהנם אינו הזולת. הזולת הוא פתח התגלוּת. עצם הקריאה להתייחס לאחר (כל-זולת) בפתיחות וברגישות, מבלי להניח לשיפוט- מוקדם להסיח את דעתנו, הוא אתגר לא פשוט. לוינס בסופו של דבר ממקם את האתיקה שבין היחידים (הסובייקטים) מעל ומעבר לפוליטיקה, למשפט ולדת. באין את הקשב ואת ההענות לאחר ממילא לא יכול להתקיים מבנה חברתי שאינו משעבד, ומרסק את האדם, וממילא גוזל ממנו את כבודו ואת חירויותיו. לוינס מתרגם רעיונות שגורים של צדק ושל התגלוּת לאתיקה שראשיתה בקשב, בכיבוד ובקירבה שחש כל יחיד כלפי זולתו, ואשר ממצוקותיו אין הוא יכול להעלים עיניו. מן הבחינה הזאת קובע לוינס חד משמעית כי ציביליזציה שבבסיסה לא עומדת אתיקה של יחידים הקשובים לשוועות זולתם, אינה ציביליזציה, אלא למראית עין בלבד.

   אם במוקד הפילוסופיה היוונית והאירופית הונחה הדאגה לנשמה (Ousia) או הדאגה לשכל (Nous/Intellect) או ריבונות חיי המחשבה של היחיד (Cogito Ergo Sum), הציג לוינס (הרואה בעצמו תלמיד פילוסופים אבל לא פחות מזה תלמיד המקרא והתלמוד) את האחריות של כל יחיד לזולתו, כמה שמכונן את הצדק ומעורר מריפיון מוסרי. האחריות המעשית הפגיעה והקשובה הזאת לדידו, היא-היא ההתגלוּת. לא מספיק שאדם יחוש עצמו מוסרי בהיותו מזדהה עם מטרות פוליטיות או אידיאולוגיות מסוימות, או ישתתף מדי פעם בהפגנת המונים, ולא מספיק שיהיה שומר חוק, ג'נטלמן-חברתי, או מקיים מצוות. אדם שרחוק מזולתו, שמנוכר מזולתו, שמבטל את זולתו— בשל אילו שיפוטים מוקדמים שהוא משליך עליו,  יהא משכיל ושנון כמה שיהא, מטפח למעשה את מעגלי האלימות והכוחניות המתחדשים ובאים, ותורם את חלקו במעגלי הדיכוי, וממילא מתרחק מכל מה שהופך אותנו לחברה אנושית מבקשת חירות; בין ההתעלמות מפני האחר ובין התגלותן עומדת רק נימה דקה; וההכרעה מתחדשת עלינו מדיי רגע ברגע ושעה בשעה.

   בסופו של דבר מציג לוינס בפני קוראיו עולם חסר נחת, תלוי על בלימה, אשר גורל אוכולוסיו, אינו תלוי במנהיגים או באילי ההון, גם לא במדע, בדת, או באידיאולוגיה; אלא בנכונותו של כל אדם להיות פּגיע, קשוב ובלתי-מתעלם מן הסבל, העוול, והמחסור המקיפים אותנו כל העת. לפני שאנו ערבים זה לזה, כל יחיד ערב לזולתו (האחר ממנו באופן מוחלט). מן ההענות לאחר, המופיע בפנינו בפניו העירומות, אנו יוצאים מן הקונוונציות של מה שחובה עלינו (מבחינת נומוס חברתי) לפעול, אלא אנו נפקחים בפני עצמיותנו שבזיקה אל האחר מאיתנו. אנו לא כפויים מבחוץ ולא חייבים לפעול באופן מסויים, ובכל זאת, ההענוּת לאחר, כינון היחס האתי האסימטרי, שאינו מובן מאליו, פותח אותנו אל מעמקים ומרחבים, שאיננו עשויים להתוודע אליהם, אליבא דלוינס, בשום דרך אחרת.

 *

לדף הספר (ולפרטים נוספים אודותיו)

 *

*

בתמונה למעלה: Paul Klee, Senecio, Oil on canvas 1922

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

 

העקרונות אינם חלים אלא על השכל החושב, וכאשר הוא חושב; אבל מחוץ לשכל החושב מסתכם עיקרון בלא-כלום [אנטונן ארטו, הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, עריכה מדעית: שרון חפץ, הוצאת בבל: תל אביב 1995, עמ' 76]

שנתיים לפני פטירתו (1966) רשם מרסל דישאן (Duchamp,1968-1887) צמד פורטרטים, אולי נכון יותר לומר, צדודיות של שני שחמטאים, כשתי ישויות כמעט אבסטרקטיות, ראשים-הוגים נטולי גוף, הנתונים בדיאלוג אינטלקטואלי, מהרהרים זה אל זה, זה עם זה, את אפשרויות התנועה על הלוח השחמט; חוככים בדעתם את מהלכיהם העתידיים. דישאן בחר לצייר כמה כלי שחמט עמומים ניצבים ביניהם בלא לוח, צפים בחלל שבו לא חל כח הכבידה, כאילו המשחק מתקיים ביניהם במחשבה בלבד, הולך ומתמשך על פני זמנים ומקומות, זה עם זה, וכל אחד בתוך עצמו עם עצמו; השחמטאים של דישאן ניכרים כשתי תודעות מונאדיות (מן המילה monas ביוונית, כשימושה אצל גוטפריד וילהלם לייבניץ: עצמים יחידים, יחידאיים, פשוטים, הכוללים את מלוא אפשרויותיו של האדם)  העושות את מסע חייהם, נעות כל העת על הציר המוביל בין הלידה ובין המוות (המונאדה, אליבא דלייבניץ: עשויה להופיע בבת אחת ולהימוג בבת אחת), ואשר השפה אשר הצליחה לחלץ אותם מתוך עצמם, לפקוח במונאדות חלונות אל האחר, היא שפת השחמט, שפה שאינה רגשית כלל ועיקר, אבל היא שפה יצירתית,  באשר היא מובילה את המְשחקים לא רק לקשב מרוכז זה אל מהלכיו של זה, אלא ליצירת עולם המשותף לשתי תודעות, המצליחות לפרוט באמצעות מערכת סימנים מינורית ההולכת ומתגוונת, שניתנה והוגדרה מראש; תנועה אינטלקטואלית משותפת, המשתנה תדיר, שבה איש מן השניים אינו יכול להתיק עיניו מן המהלך הבא, המשפיע על הלוח ועל הכלים העומדים בו כמו גם על המהלכים האפשריים, קרי על מערכת הסימנים כולהּ.

   בהתבוננות מחויכת, נדמית לי צדודיתם של השחמטאים של דישאן כצדודיותיהם של אדמונד הוסרל (1938-1859) ושל מרטין היידגר (1976-1889), מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים; הראשון מייסד הפנמנולוגיה הפילוסופית, והשני, האונטולוג המובהק של "היישות"; שני הלכי מחשבה שונים בתכלית. הראשון ביקש להתבונן על התופעות בטהרתן מתוך השהיית היֶש (duration), כמו שם את העולם כולו בסוגריים (epoché) וקרא את הכרת האדם (כסובייקט בודד) להתמקד כולהּ באובייקט אותו היא בוחנת, אף על פי שכל מתבונן יבין את אובייקט ההתבוננות באופן שונה; האחרון, טען כי אין לנו דבר מלבד היישות (המציאות, הקוסמוס) שאנו עדיין אחוזים בהּ, מושלכים בעולם, אלא שכולנו הולכים לאבד ביום מן הימים את אחיזתנו בו, איש ואיש ושעתו, ומוטב כי עד לבוא אותה השעה ניצור בחופש את החיים אותם אנו מעוניינים לחיות באופן חופשי,אוטונומי ואותנטי, כפי הניתן. הראשון היה יהודי גרמני; השני גרמני שתמך בשנים הרלבנטיות במפלגה הנאצית. שניהם שהו פרקי זמן כראשי מחלקה באונ' פרייבורג. היידגר לא הרים קולו במחאה כאשר הנאצים פיטרו את ראש מחלקתו ומורו (הוסרל) ומינוהו לרשת את מקומו. אם אמנם היו משחקים זה עם זה שחמט—היה הראשון ודאי תיאורטיקן-חמור המבקש להגדיר את מהויותיה וגדריה של שפת השחמט, ואילו הנאת המשחק היתה משנית לגביו; ואילו השני היה השחקן היוצר-הספונטני, המבקש את הישרדותו על הלוח ואת הניצחון, תוך יצירת מהלכים בלתי מקובלים, אולי אף מתגרים במכוון במסורת של תרבות השחמט, בכדי לפתוח אותה אל נתיבים חדשים, בלתי נודעים. הראשון מבקש להגדיר ולמפות את מושאי התבוננותו; השני מבקש להיאחז ביישות ולהרחיב כל העת את אחיזתו בהּ. איני יודע האם דישאן התעניין בכתביהם של הוסרל ושל היידגר, והאם בכלל הגיע אליו שמעם.. כנראה נשאני רוחי אליהם משום שהם מייצגים שני הלכי רוח שונים כל כך בהבנת תעודתם של החיים האנושיים ותהודתם. אלו יכולים להיות כל זוג שחמטאים אחרים, האחוזים ביצירת מהלכים חדשים ובהתבוננות, הקשב,המאמץ המשותף להרחיב את גבולותיה של שפת השחמט.  

 

      

   שבע שנים לפני כן (1959) יצר דישאן פורטרט-עצמי בו צל ראשו מוטל על מה שניכר כמשבצת שחמט לבנה. לקריאתי אין זאת מחווה בעלמא שיסודהּ באהבתו של הצייר והאמן למשחק השחמט גריידא; שחמט הוא משחק הנע  בין שהוּת (מחשבה) ותנועה (מהלכים של כלים על הלוח), למעשה כל תנועה היא תולדה של  רצף של שהויות, כאשר השהות מאפשרת רפלקציה היוצרת, אין ספור מהלכים, תנועות אפשריות, בתודעתו של השחקן, המבקש לאמוד את צעדיו הבאים, כמו גם לאמוד את צעדיו העתידיים של יריבו;  בדיוקן העצמי האמור, ניכר כאילו צל ראשו של דישאן כמו משלים את חלקהּ הלבן של המשבצת, כאילו הם נתונים כל העת ביחסי גומלין, לו רק ינוע צל ראשו של דישאן, ינוע גם החלק המהווה את המתווה הלבן של המשבצת; התנועה משפיעה על החלל ועל המקום; גם על מתח ההתבוננות בעת השהות לקראת התנועה (המהלך הבא). מבחינה זאת לבנותהּ של המשבצת מאפשרת את היראוּת צל ראשו של דישאן, ואילו צל ראשו של דישאן מגדיר את החלק הפנוי לכאורה במשבצת. דומה כאילו דישאן כאן מאמץ את האסתטיקה הדאואיסטית לפיה 'הריק 'מגדיר את 'היש'. חלקה הפנוי של המשבצת מסמן את מתווה צל פניו של דישאן (כבמגזרת נייר); ומנגד, הצל החשוך, מתווה את חלקו המואר של החלל; התנועה והשהות הם יחסיים, כך גם היש והריק, האור והאפלה, היין והיאנג; הכל נע ומשתנה כל הזמן ובד-בבד שוהה שהות אחר שהות במקומו (כמו בפרדוקס החץ המפורסם של זנון, המופיע בפיסיקה לאריסטו). החידה אללי עדיין הינה בלתי פתירה.

   יותר מכך, העובדה לפיה דישאן בוחר לצייר את צל צדודיתו ולא אוטו-פורטרט חזיתי, מרמזת על כך שהוא אכן מבקש לצייר את צל פניו ולהותיר את עצמו מחוץ למסגרת התמונה. אם כן, אפשר כי גם חלקו הלבן והריק של הבד הינו חלק אינטגרלי בדיוקנו של דישאן, שני חלקי התמונה הינם פנים של דישאן, שניהם שוהים בעצירה, המגדירה את הציור כולו, אך בד בבד את פתוחים לתנועה. צל הראש עשוי לנוע, להטיל עצמו אחרת על הבד הלבן. התנועה אפוא היא שהויות המתכוונות כל העת לתנועה, וכך לדידי יש לקרוא את דישאן, הכל נתון כל העת ברצף של תנועות ושהיות. השהות מבטאת מחשבה. התנועה מבטאת מניפסטציה אפשרית של מחשבה.  התנועה עשויה להיות מחד גיסא רק צל אפל של מחשבה (באשר היא מהווה התעמעמות מסויימת של אידיאה) ומאידך גיסא—עשויה להיות תכלית המחשבה (בהיותה התגשמות ממשית של אידיאה).

   דישאן בוחר אפוא להיות ולא להיות. בפורטרט-העצמי שלו הוא מגלם לטעמי את יסודות החשיבה והתנועה הדומיננטים כל-כך בעולמו הפנימי, כמו גם באמנותו ובמשחק השחמט. עם זאת, פניו אינם נראים ובבואתו אינה מצויה על הבד, כי אם צלליתו (חשכתהּ) דווקא. אפשר כי כך מבטא דישאן את תנועת השהויות (המחשבות) בעולמו של מרסל דישאן. אם זהו משחק, דישאן משחקו בכל מאודו ובכל הרצינות, ובד בבד אי-אפשר להוציא מכלל את אפשרות את העובדה כי דישאן הצייר ניצב מול הבד עליו מוטלת צלליתו וחיוך נעים מונח על שפתיו, או שמא הוא מתפקע מצחוק. כך, במידת הצלחה מסוימת, מצליח דישאן לקיים באמצעות הציור הזה תנועה בעולם השומרת על כל האפשרויות (מחשבות ותנועות) פתוחות. מי יכול לנחש איזו ארשת עטו פניו של דישאן בציירו את הדיוקן העצמי הזה בכלל? (אני אפילו לא מצליח לצייר לעצמי את פניו של דישאן. בשוך כל המחשבות האלה הוא ניכר בעיניי כמכלול של מחשבות,שהיות ותנועות המנסה ליצור קשר עם מכלולי מחשבות, שהיות ותנועות אחרות/ים).

   כמובן, אפשר גם כי דישאן שמיעט מאוד באותן שנים לפרסם יצירות חדשות ולמעשה הודיע על פרישה מאמנות, ביקש לבשר באמצעות צלליתו, על היותו רק צל המוטל עדיין על עולם האמנות. דישאן כמו שם את עולם האמנות בסוגריים והלך לבחון במלוא צלילות דעתו שפות חדשות. האמן הגדול מצא שפה חדשה של שהויות ותנועות בה הוא יכול להידבר עם עצמו ואף למצוא בני-שיח אחדים שישוחחו בה במחשבותיהם עימו, וייצרו בה מהלכים-סימנים חדשים. מבחינה זאת, אפשר כי אותן שאלות יסוד של מחשבה ותנועה שעמדו במוקד יצירות שחרות של דישאן כמו NudeDescendingaStaircase  (עירום יורד בגרם מדרגות, 1912) המשיכו ללוותו עת פנה להתרכז בשחמט; אותם מהלכים חדשים- יצירתיים, שוברי-כלים; אותו נסיון פנימי נואש להגדיר שפה פנימית המסוגלת להביע את היחסים בין שהות שבמחשבה ובין תנועה. אפשר כי את היסוד הדיאלוגי שבעצמו הצליח דישאן למצוא באמצעות שפת השחמט.

 

  

בתמונה למעלה: Marcel Duchamp. The Chess Players, 1966

בתמונה מתחת:  Marcel Duchamp, Poster After Self-Portrait in Profile, 1959

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

משפחה היא ברית שנכנסנו אליה ללא בחירה ובלא דעת; את משמעות הברית הזאת אנו נושאים בקרבנו, במידה זו או אחרת במרוצת חיינו, כל חיינו אנו ניזונים מן החוויות אשר אָצלה בנו המשפחה בשנותינו הראשונות. לא פעם כאשר אנו מקימים משפחה משלנו אנו מבקשים להקימה בצלמה כדמותה של המשפחה ממנה באנו, או לחליפין, נבקש לייסד את המשפחה החדשה דווקא מתוך הנחה לפיה אנו מוכרחים לייסד מבנה משפחתי שונה בתכלית, רחוק ומנוגד ככל הניתן מן המקום ממנו באנו; מרבית בני האדם נעים בין הקטבים האלו: בין קירבה ודחייה ובין התחקות ובין התרחקות. לא פעם נבקש לנטוש את דרכי ההורים שלנו. ברם, נמצא עצמנו לפרקים מתקרבים יותר ויותר לאשר כה רצינו להניח; לא פעם נבקש להתקרב, ונגלה כי התרחקנו רחוק מרחוק. ובכל זאת, יש אשר משפחתם מעוררת בהם אהבה, חום, געגוע ויש שהיא פצע מייסר, עתים בלתי נסבל. יש משהו מבלבל בהיות חלק ממשפחה, בהיות בן גילו של אביך בעת ילדותך, כעת אב בעצמך לילדים בני גילאים הזכורים לך היטב, גילאים בהם נהנית כבר מתודעה פעילה למדיי ומוּדעת, גם אם לא תמיד מבינה.

   המשוררת רחל חלפי בספרהּ היפה והמעמיק תמונה של אמא עם ילדה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010) מגלמת את הקוטב האוהב והמקרב במהותו: המשפחה כמעגל חיים ההולך ומתחדש בכל עת אגב התבוננות בתהליך המרתק שבו תכונות אופי, הבעות פנים, דמיון בהתבטאות נודדים בין הדורות, כאילו הדורות הותיקים שמעל, חלקם כבר אינם בין החיים, זוכים לחיות שוב דרך צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. בנוסף, אפשר כי השיר רומז אל הטיפול בהורים מזדקנים, על ערש דווי (ספרהּ של חלפי מתאר את פרידתהּ מאמהּ), בשנותיהם האחרונות, ובזיכרונות הנותרים בשל כך.

 

הָיִתִי הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

אַחַר-כָּךְ הֵם הָיוּ

הַיְלָדִים שֶלּי הַיְלָדִים שֶלּי

 

תָּמִיד אֶהְיֶה הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

תּמִיד הֵם יִהְיוּ הַיְלָדִים שֶלּי

 

[רחל חלפי, 'הייתי הילדה שלהם', תמונה של אמא וילדה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 160]

 

   השיר מלא הדים והדהודים, כאילו חלפי קוראת אותו במערת-עצמיותהּ אשר קירותיה כופלים את הקולות עד אשר לא ניתן עוד להתיר בין הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם ובין הַיְלָדִים שֶלּי, אשר הדהודם דומה לתנועת הדורות החולפים ועוברים, להמיית הדורות הבאים, כאילו הנחמה על האבדן ועל ההעדר הם הדורות הבאים הנושאים כמה מתכונותיהם של החולפים-עוברים; יותר מכך, חלפי כמו-מדגישה כי ליבת ההורות הינה הענקת מתת-הילדוּת מחדש; להיות מסוגלים לאחריות, לדאגה, ליציבות שהילדים צריכים על מנת שעולמם יהא שריר וביתם יהא ביתם. ובכל זאת, חלפי מציגה, מבעד דוק הכאב המהדהד, תמונת עולם משפחתית הרמונית. הדורות הצעירים נישאים בידי הדורות הותיקים ואז באחריתם נושאים אותם בעצמם בכדי לשאת אותם ביתרת-החיים בזכרונותיהם, באהבה ובגעגועים. 

   מצג שונה לחלוטין של משפחה הציג לואיס סֶרְנוּדָה (1963-1902), ממשוררי דור 27' בספרד, יחדיו עם פדריקו גרסיה לורקה ווינסנטה אלחנדרה. סרנודה, יליד סיביליה, בנו של איש צבא חמור סבר, בחר לכתוב שירת אהבה הומוסקסואלית, גם כאשר עצם כתיבת השירים העמידה בסכנה את חייו, נאלץ לגלות לארה"ב לאחר השתלטות הדיקטטורה הפשיסטית של גנרליסימו פרנקו וחבר מרעיו על המדינה, שם הפך לחוקר ספרות ספרדית מודרנית, והמשיך לפרסם שירה ופרוזה. דבריו אודות המשפחה אינם מותירים מקום לספק. אליבא דסרנוּדה המשפחה מבטאת שבר-ראשיתי בחייו, דיסהרמוניה פוצעת, מלכודת שבתוכה נסחף אל העולם הזה, וממנה עמל להיחלץ רוב- ימיו.

 

[…]

 

גָּמְרוּ אֹמֶר, כִּשְאָר בְּרִיוֹת, לִבְחֹר בַּקַּיָּם

בַּמוֹעִיל, אַף שֶיַכְלוּ לִרְאוֹת סְבִיבָם

שָאֵין מַה שָיַּתְמִיד אוֹ יוֹעִיל.

שֶדָּבָר לֹא הָיָה שֶלָּהָם, אַף לֹא לְגִימַת הַמַּיִם

הַזֹּאת שֶצִנְּנָה אֶת פְּנֵיהֶם בַּקַּיִץ,

אַף לֹא הַלֶּהָבָה שֶחִמְּמָה אֶת יְדֵיהֶם בַּחֹרֶף,

אַף לֹא גוּפֵיהֶם שֶחָדְרוּ בְּתַאֲוָה זֶה לָזֶה,

זוּג בּדִידֻיוֹת שֶהָיוּ לְבָשָר אֶחָד

 

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל: בְּעוֹדְךָ יְצוּר חֲסַר יֶשַע

טִפְּלוּ בְּךָ בְּחָלָב וּבְבֶגֶד,

אַחַר כָּך, כְּשֶצָּמְחוּ גוּפְךָ גַּם נִשְמָתְךָ

צִיְדוּךָ בֶאֳלוֹהַּ וּבְמוּסָר,

וְלֹא אַחַת בְּעֹנֶג וְעֹנֶש לְצִדּוֹ

כְּדִי לְהַכְפִּיף אֶת כֹּחֲךּ הָרַךְ לְחֻקֵּיהֶם

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל, כֵּן: חַיִּים שֶלֹא בִּקַּשְתָ,

וְעִמָּם מָוֶת כְּבֶן לְוָיָה שָפָּנָיו קְשוּחוֹת.

 

[…] 

 

[מתוך: לואיס סֶרְנוּדָה, 'המשפחה', תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 22]   

 

   דומה כי סרנודה מתכתב פה עם סיפורו הקצר הנודע של הסופר והמחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו (1936-1867), המלכודת, שבמובן מה הקדים את הלכי הרוח של האקזיסטנציאליסטים-קיוּמיים של אלבר קאמי; או להבדיל, את היות האדם, מראשיתו-הורתו, מופקר ומושלך בעולם, היות לקראת המוות, אליבא דמרטין היידגר.האדם הוא תוצר של שרירות ליבם של הוריו, שקודם כל הלכו אחרי תאוותם, ואחר כך ניסו לחנך את ילדם לאור מוסכמות-החברה והדת, בלא התחשבות מהותית בצרכיו, תקוותיו ומאווייו.  הוריו של האדם, אליבא דסרנוּדה, הם גם המיילדים וגם התליינים בעת ובעונה אחת, באופן בלתי נפרד. דומה כי מעבר למחאתו הקיומית של סרנודה על אפסוּת החיים ואכזריותם, אם יש תקווה הבוקעת מקרקעית תיבת הפנדורה של שירו. זהו המרד, המעניק משמעות מה לחייו החולפים של האדם, האחריות לכך שלא יחלפו לריק, לכך ש"האני" יצליח להביע את עצמיותו ואת ייחודיותהּ. מתוך עמדתו הקיומית (אולי אף מתוך מיניותו ההומוסקסואלית) דוחה סרנוּדה את המשפחה כמוסד האוצר בחובו תקווה, ברכה ונחמה; המשפחה אינה קן גוזלים לדידו אלא מערת קיקלופ. שאין לו אלא להימלט מתוכו על נפשו, ולצאת למסע הנדוד של עצמיותו.

   א/נשים רבים יש בעולם. חלקם נמצאים בקוטב המובע בשירה של חלפי, חלקם ארגו חייהם בשירו של סרנוּדה. כך או כך, רובנוּ, אני מניח, מטיילים בין הקטבים, בין אור ובין צל, לחש וזעקה, רוך וקושי. לא ממש מצליחים להבין את מסע חיינו ללא רקעהּ, המרגיע ו/או המבעית, של המשפחה. לעולם אחוזים בקשב לקולות הכופלים עצמם ומהדהדים ושבים, של א/נשים שליוו את חיינו. חלקם/ן עוד עימנו, חלקם/ן היו ואינם.

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas 1917

Read Full Post »

 

 

זה בלתי אפשרי. אולם כך הוא. מספר דפי הספר הזה הוא בדיוק אין-סופי. אין בו שום דף ראשון, שום דף אחרון. איני יודע מדוע  ממוספרים הדפים באופן שרירותי כל כך. אולי כדי לרמוז, שסיומי כל סדרה אין סופית מתירים כל מספר. 

[חורחה לואיס בורחס, 'ספר החול', ספר החול, תרגם: יוסף שריג, הוצאת כתר: ירושלים 1982, עמ' 101] 

  

1

 

   פרוייקט מסוים שאני עסוק בו השיאני לעיין מחדש במבחר שירי המוות היפניים הותיק בתרגומו ובעריכתו של יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות (הוצאת מסדה: גבעתיים 1985). ביקשתי לקוראם מחדש לא כשירי ערש-דוויי או כאפיטאפים, אלא כשירה הנאמרת על ספו של שינוי מצב תודעה, שינוי המבטא הליכה אל מֶעֶבֶר לחיי ההכרה הרגילים וחבירה אל סדר אחר או אל כאוס אחר, אם אל היש אם אל האיִן המוחלטים; שכן, עשוי אדם לחוות עוד בחייו חוויות-סף-מוות, בבחינת טרנספורמציה בין מצבי תודעה שונים. נניח, מי שחוו(ת)ה את העולם כסדרי הטבע והחברה בלבד, וניעור/ה פתאום לראייה פנימית, או לכמה ראיות פנימיות של סדרי ההויה, או מי שחוו(ת)ה פתע בכל מאודו את היותו/ה חלק, קטן ועזוּב בתוך כללות ההויה, בהּ הוא/היא נוטל/ת חלק; או מי שחוו(ת)ה את התאיינותו/ה וכיליונו/ה כמה שאין ניתן לדבר בו כלל. בכל זאת אפשר כי חוויית-השנוי: התמורה וההטמרה, הביאה אותו/ה לרשום את חוויית אבדנו/ה-העצמי ותובנתו/ה המחודשת באומר ובשיר. כעין רישום של חווית הסף בשפה; רישום מהיר, כמעט הבזק, של התודעה באותו הֶרֶף-מֶשֶךְ (Duration)  שבין שני מצבי תודעה שונים, זה המוקדם וזה המאוחר.

   קראתי סדרה של שירים, בכולם מתעוררת תנועה של פיזוּר, של הליכה מן המרוכז-מצומצם-מתומצת אל המפוזר-מעומעם-חסר הצורה; אפשר, כי מדובר בשלב המטרים איזה ריכוז מחודש, צורה חדשה אשר תלך ותופיע מאליה; אפשר גם כי מדובר בפיזור ובעמעום עד כיליון, אבדן שבו כל הרשמים שאפיינו את היחיד

הנה השירים:

לְאַרְבַּע רוּחוֹת שָמַיִם/נְפוֹצִים סְתָם כָּך/זַרְעַי הַלוֹטוּס (דוֹנְסוּי, נפטר 1729, אומרי שירה על סף המוות, עמ' 135)

זַרְעֵי הַלוֹטוּס/פּוֹרְחִים לְכָל עֵבֶר/כְּאַוַּת נַפְשָם (סוֹסֶן, נפטר 1776, שם, עמ' 181)

היוֹם סוֹפָהּ שֶל עֲבוֹדַת הַדָּת/אַתֶּם שוּבוֹ לְבָתֵּיכֶם/אֲנִי יוֹצֵא לִפְנֵיכֶם/מִזְרָחָה אוֹ מַעֲרָבָה לַאֲשֶר תִּשָּא אוֹתִי הָרוּחַ (אוּנְקֵי טוֹסוּי, נפטר 1683,עמ' 65)

עִשְבֵי פַּמְפַּס שֶיָבְשוּ/ מִתְפּוֹרְרִים/ מַיִם וְשָמַיִם… (הַקוּקִין, נפטר 1817, שם, עמ' 146)

בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא (טוֹגְיוּ, נפטר 1749, עמ' 151)

   מה שמאפיין את התמונות הניעורות מתוך שיריהם של משוררי ההאיקו ונזירי הזן כאן היא חוויית המעבר, ההליכה אל הלא-נודע, המהווה את כליונו של הידוע מבלי להמציא נחמת-ידיעה לאשר מצפה לאדם בעברם האחר של הדברים. הכל נתון בתנועה ובשינוי בכל עת, ובכלל כל אלו גם האדם, המסיים קיומו זה ופונה לדרכו אי-אן. בניגוד לנזירים אחרים המשמיעים הצהרות בודהיסטיות או משוררים המקיימים תקוות-אחרית של נצח של פרחים וירח, מה שמאפיין את הכותבים שהבאתי הינו הכרח-ההליכה ללא-שוב, הכרח-השינוי המתחדש.

   כאמור, אני מבקש לקרוא את השירים לא כשירי מוות בלבד, אלא כשירים המבטאים את ראשיתה של טרנספורמציה תודעית, המתבטאת בנכונות לצאת לדרך, המובילה הרחק מן המקום ההכרתי המוכר בו שוכן האדם לבטח, וזאת מבלי לדעת אל-נכון מה צופן לו מסעו. אם נרצה, זהו מעבר בין שני מקומות (טוֹפּוּסים) הכרתיים, אחד מוכר ואחד נעלם עדיין, את האוֹטוֹפי (חסר-מקום) מבטאת דווקא הנכונות לאבד את האחיזה, ולצאת לדרך, ללכת את הערפל, בין אם יילך ויתבהר ובין אם יבלע בתוכו את ההֶלֶך/הולכת.

*

2

 

לפני שנה וחצי לערך פרסמתי כאן רשימה אישית-אוטוביוגרפית, שנחתמה במלים הבאות: רסיסי סביונים ההולכים ומתפזרים בחלל לאין סוף, הולכים ומתפזרים, מתפשטים- מתפוררים, לא מחפשים אחיזה בדבר. בכתבי את הדברים אז, ככל שאני זוכר, לא הדהדו בזכרוני שורותיהם של המשוררים שהבאתי לעיל, אלא התבטאתי כפי יכולתי להבין מצב של שינוי מתמיד בתוך מסע החיים הזה ההולך ומשתנה כל העת, כאשר זכרונות וחוויות ושלל רשמים משמשים את ההכרה האנושית בכדי לדובב את עצמה. סביר דווקא, כי לנגד עיניי עמדו אז תארי ההתפשטות (הפיסית במרחב) והמחשבה במשנתו של ברוך ספינוזה; אפשר דווקא, ה-Spermata  אותם זרעוני-הויה הפורחים בכל, אליבא דשיטתו הפילוסופית של הפילוסוף היווני אַנַכְּסַגוֹרָס, אשר תנועתם מכוונת על ידי ה-Nous  (שכל) אולי הובעה בהן גם איזו ביקורת מרומזת כלפי תפישת 'ההאחזות ביישות' במשנתו של מרטין היידגר, שכן אין במה להיאחז, אין על מי להישען. יש להמשיך ולהשתנות, לדעת כי לאמיתו של דבר, לפחות ככל אשר נסיון-חיי מורה אותי, לא ניתן לשמור על דברים כמתכונתם, וכי כל הדברים נתונים כל העת, בתהליכים של דעיכה והתפתחות, קמילה ופריחה, גלוי וכסוי. כל אדם, בלאו הכי, נע בדרכים, אף אלו היושבים נינוחים על יד מחשבם ושואלים בלבם: "על מה הוא מדבר? אני הרי יושב נינוח על יד המחשב"; ובכל זאת, תמיד נעה שם, כחיית לילה, הדרך.

*

3

 

   בראיון שערכה דפנה לוי עם האמנית יהודית סספורטס לפני כשנה, אמרה סספורטס את הדברים הבאים באשר לתהליך היצירה של עבודותיה ומגמותיו:

[…] אחד מהם, למשל, מורכב מאובייקטים שהבאתי מהטבע וייבשתי משך שלושה חודשים בסטודיו על ההסקה. הכנסתי לכל אחד מהם מגנט וסידרתי על השולחן, שגם הוא מכוסה מגנטים, כך שנוצר מין טבע דומם רוטט בגלל המשיכה והדחייה, הם הופכים למין אובייקטים עם פרקינסון. אני מנסה פה משהו שלכאורה נידון לכישלון, רישום טבע דומם שכל הזמן זז. המחשב מראה לי את הכל מלמעלה ואני רושמת מאות "דו"חות" של ההתרחשות הזו. מבחינתי זאת אנלוגיה לחיים, למצב שבו אין תשובה סופית, אין מוחלטות. יש אשליה שניתן להגיע לרגע של הבנה ברורה אבל אז הכל מתפורר.

   מעבר לאנלוגיה המבריקה שמציעה סספורטס, היא נדמית בעיניי בדבריה, לאמנית-פסיפסים, אלא שהיא מודעת לכך שבאשר אמנותהּ שואפת לחקות את תנועת-החיים, הרי הפסיפס הזה מבטא דינמיוּת שאין בה שליטה, ובכל עת מתוספים אליו חלקים ונגרעים ממנו חלקים; תובנותיו של אדם אינם אלא הרף; נסיון כן,  אמיץ אולי נואל, לתפוס בעיניי ההכרה חלק מן השלם. לדאבון לב, אני מרבה להרהר בכך שגם המדעים, ומבחינה אחרת, אף דתות, בסופו של דבר, מנסים להציע איזו הבחנה בחוקיוּת וסדר בתוכו של יקוּם ההולך ומשתנה בכל עת. אני תמהּ אם גם הם אילו אינם מבטאים אלא את השאיפה האנושית להקפיא לרגע את התנועה, לקבוע, לסדר ולייצב. כמה מוזרים הדברים בעיניו של מי שחושב שלא ניתן לקבוע, לסדר ולייצב.

אנו קובעים מסלולים; ברם, הדברים הולכים בחוסר-מסלולם.

לראיון המלא עם יהודית סספורטס באתר של דפנה לוי "המדור לאיבוד קרובים".

*

4

 

   ביקרתי אתמול בבית אבות סיעודי. מראות מכמירי לב. כי מבית החולים נלקחת ואל בית החולים תשוב. ובכל זאת, חשבתי בלבי,  אפשר כי גם הקמילה הזאת, אינה אלא פתח של מעבר, של שינוי, אם של הצטרפות לסדר כלשהו אם של כיליון מוחלט. הזיקנה קשה, מכבידה. לא זרעי לוטוס, לא עשבי פמפס, לא ענפי ערבה, לא ראשי סביונים מתפזרים לכל עבר. היה לי קשה להעלות בדעתי כי מישהו מן המטופלים שם היה נושא עצמו לומר שירה. עם זאת, דווקא מתוך כך, לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה חשוב להעלות את מחשבות אנושיות על הכתב, כל עוד אפשר לדמות בלב את הקשר המסתורי בין הטבע, הקוסמוס והאדם, ההתאמה הנסתרת, כל זמן שהנפש מסוגלת לתור אותו. כל אימת שהשער עדיין פתוח. הן אין הוא נסגר אף פעם. רק אנו מדמים בעיניי נפשנו כי הוא נחתם.  וכיליון-האני? כיבוי תנודות התודעה, התמוססות במה שמצוי מעבר להשגותינוּ, במה שזר ומיסתורי, המבטא קץ כל בשר, אפשר גם פקיחה מחודשת. בעיניה של הכרה אחרת, אחרת מן ההיות שהיינוּ. הרף המעבר.

   בחזרה הודיע הרדיו על הדיון הקרוב בכנסת על קידום חוק "נאמנות=אזרחות" של ליברמן וחבר מרעיו.  נזכרתי פתאום כי מעולם לא נשבעתי לשמור אמונים לצה"ל. באותו יום שבו נערכה ההשבעה נאבקתי על חיי בבית החולים. משחזרתי לשרת אחר-כך, איש לא טרח להשביע אותי. אני מפקפק אם הייתי מוכן. אני בספק גדול אם אהיה מוכן להישבע נאמנות למדינה, כל מדינה. יהדות, ציונות, דמוקרטיה הן אידיאות שהפכו לאידיאולוגיות (הפעלות פוליטיות-פרטיקולריות של דת, לאום, וממשל). על האדם לבחור האם הוא מעוניין לקרבן למציאות ולממשן בחייו. מה מועילה שבועה לזה, או הצהרת אמונים. הייתי מבכר להביע נאמנות למין האנושי, לטבע, ליקוּם- הם מבטאים את שמשתנה והולך כל הזמן; אבל מהם איני כדאי לבקש אזרחוּת. נעצבתי אל לבי, על הנסיון הזה למסמר אנשים לאיזו אידיאה או אידיאולוגיה ובתמורה לכך להבטיח להם סל של זכויות-אדם.

*

5

 

המשורר והצייר, דודו פלמה, הביא בספרו החדש, כמו שור בלי ראש, את השיר הבא:

מִתוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִּי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לְעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְקַפְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּוֹשֶבֶת אֶל

מִשְמָרוֹת הָאֶבֶל שֶל טוּרֵי הֶחָצָב.

 

בְּמַשָּק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְראשִי

מְשֻלְשֵי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעָקִים מָרָה אֶת שִירַת

כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַעְגוּעִים

עַל אִישוֹנֵיהֶם הַדוֹלְקִים.

 

עֲקֵבוֹת שֶל שֶמֶש מִתְרַחֶקֶת שׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִּשְתַּנִים לְאַט.

חֶרֶש נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶמִתוֹךְ גוּפָת אֱלוּל הַנִרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

 

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶל טהַר

רָצִיתֶי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּנָה.

כְּמוֹהֶן לָשוּב מֵחָדָש

            לָעַד.

 

[דודו פלמה, 'מתוך שרפת הקיץ', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 15-14].

הפּליטוּת, המטען הדל, הנדוד, הגעגוע, השינוי המתמיד, הכיליון או השיבה הנצחית, האדם, הטבע, היקוּם.הכמיהה הירֵחית להיות לְעָד, ולוּ במגבלות האדם.

זוהי הגות בחיים, הקרובה מאוד למוות, אסיף של רשמים מתוך הטבע המשתנה תדיר, מתוך תמיהה האם יוֹתֶר מזה בגדר האפשר; המשורר, כאחד העופות הנודדים, מתבונן באישונים דולקים, לא מסיר עינו, מדמותו, הנעה חרש על השביל– של האדם .

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, The Burning of the Houses of Parliament

Oil on Canvas 1835 .  

 

© 2010 שוֹעֳי רז

Read Full Post »

 

*  

אב ובן הולכים בתוך עולם חרב.לא אל הר המוריה גם לא אל גולגלתא שמים הם את יהבם.האם התאבדה היכן שהוא אחר הולדת בנהּ לאחר חורבן הציביליזציה (ככל הנראה מחמת שימוש בנשק גרעיני).לא יכולה היתה לשאת יותר את האבדן, את הזכרונות על שהיה ואינו עוד, את החיפושים היום יומיים אחר מזון ומיים, את הפחד המשתק מפני חבורות שודדי דרכים וקניבלים, העושות את דרכן בדרכים, ומתייחסות אל בני האדם החולפים בהן כעל טרף וצייד. כך נותרו האב והבן לבדם צועדים, רוב ימיהם דוממים, על הדרך מערבה אל האוקינוס, לחפש אולי מוצא, אולי שרידי אנושות ואנושיות בעולם שאיבד את זו אף את זו.

   הם שקועים רוב זמנם בחיפוש מזון ומשקה ובהישרדות מתמדת,עגלת סופרמקט מקרקשת לפניהם כשריד אחרון של תרבות צריכה אשר חלפה עברה מן העולם. האדם נקרע בין שאיפה ליסד מחדש חברת אנוש ובין היות חיית טרף המתארגנת בלהקות לצוד שללהּ.ישנו אתוס המוליך את המצעד המסויט:דברי האב לבן לפיה הם נושאי האש האחרונים,הטובים,מבין אלו ששרדו.האב מנחה את בנו להימנע מגרימת סבל מיותר,אבל בחלוף הזמן זה הופכת משימה זו לקשה יותר ויותר. הם מחלקים את מזונם הקצוב עם הלך עיוור וסחוף דעת, אך נאלצים למשל, להותיר את מי ששדד את מזונם חסר בגדים בקור המקפיא. גם מניחים אחריהם ילד ניצול שהיה יכול לחבור אליהם במסעם. דבר אינו ברור עוד. אין להם מפלט אפילו בחלומותיהם. באקדח ששומר האב נותרו שני כדורים (ועוד כמה כדורי דמה),להגנה עצמית,לעת בו יותקפו על ידי אוכלי האדם.אחר כך ישָּאר רק כדור אחד בתוף.ישנה אהבת אב רבה לבן,אחריות ודאגה,התבוננות על הבן כסוג של עולם הבא,אפשרות לכינון חברה אנושית חדשה מתוך הכאוס, מתוך האכזריות הבלתי נתפסת של האדם, נסיון להעביר משהו מן התבונה ומן המוסר האנושי הלאה.לא להיכנע ליצרים החייתיים, התובעים לאכול מכל הבא ליד,לנטוש כל נומוסים מוסריים של ימים עברוּ. נסיונו של האב לשמר ניצוץ של אנושיות בכל זה ,למסרו לבנו מוצג כמעשה ראוי,כמעשה אמיץ.אבל יותר מזה,זהו סיפור עקידה. של אב הנכון לעקוד עצמו בכל עת, באם יבטיח הדבר את הגיעו של הבן אלי חוף מבטחים, כאדם אחראי לגורל האדם.

 

   האב והבן הולכים.שומרים זה על זה. דאוגים זה לזה. נשארו זה לזה יחידים בעולם אחרי שנשמט ממנו הכל.הילד נולד לאחר החורבן וכבר אינו זוכר את הציביליזציה.האב אינו מוצא טעם לדבר על מה שהיה ואינו עוד.כאשר הם מוצאים סוכריה או פחית קוקה קולה מעניק אותן האב לבן להנות מן הטעם ואינו דורש שוב לטעום ממה שאבד.כאילו כל חברת השפע מעולם היתה כעין ריחיים על צואר האנושות ולא הבטיחה דבר למעט נוחות.דווקא האבדן של הכל.של הממסדים,של החברות המאורגנות,של המדינות עצמן אינו מהוה כאן את נקודת הכובד,המועקה, הטרדה  נסבה על הצורך להעביר הלאה את הלפיד:את המוּסר,את הקירבה האנושית,כעין ידע נצחי-אוניברסלי,הטמון בלב יחידים,כל שנותר לאחר שדתות ואידיאולוגיות היו לאפר ואבק.החוט המוסרי שלא במהירה יינתק כמו פועם ומחבר את האב לבנו. כאילו הוא עמד ביסוד האנושי. ביסוד האבהות והבנהות, מאז ומעולם. על אף שמשעולי הדרך עשויים להביא את האב ואת הבן בכל עת לידי קץ מבעית, הדרך היא דרך לחיים, דרך של חיפוש אחר עוד בני אדם כמותם בעולם, הנכונים ליסד חברות. חבורה בה תשרור ערבות הדדית,יושרה ולמצער הגינות ושכנות טובה. כל הערכים שהושלכו בקלות רבה מדי אל שולי הדרך במהלך המירוץ התרבותי-חברתי אחר ממון, מעמד ופרסום, שבחברה טרם היכחדה, היו חזוּת הכל.

 

   האב והבן אינם מחכים לגודו תחת העץ.זוהי פוסט-אנושות, דיסטופיה שבה פודזו לא רק מתעלל בלאקי אלא צולה אותו לתיאבון על מדורה, ובה שני פליטים מעולם ישן.האחד, שבאמת שהה בו והשני שיודע עליו רק מעט מאוד הולכים עד הים.הם יגיעו לאוקיינוס וימצאו שם סירה. ואז ילכו דרומה.שם התקווה תזדחל אחרונה  בשארית כוחותיה מתוך קרקעיתה של תיבת פנדורה, מוכנה אולי לקראת אנושות מתהווה, משפחה מייסדת חדשה, אפשר כי גם הפעם יקום קין על הבל.אולי אין מזה מוצא. נשמתו של אלהים עוברת דרך כל בני האדם, בלאו הכי, כל עוד פועם ליבו של אדם אחד.

   איפוקו של מקארתי, כמעט epoche הוסרליאני,שימת העולם בסוגריים, גם הדיאלוגים קצובים מדודים מינוריים, נוטים לאלם,המספר כמו כולא בגרונו כל העת רגש עז, קולח  מלה אחר מלה, כיופיה האיטי-חידתי-אפל של מערת נטיפים, הנבנית אט אט מתוך טפטופים זעירים. סיעות מחשבות, רגשות, תוגות עמוקות, באות אף הן אל הקורא, אם מכוחם של תיאוריו של העולם החרב- הגוסס ואם מתוך התבוננות איטית ומהורהרת במה שעשוי היה להיות סיפור ריאליסטי,אבל ביסודו של דבר הינו אלגוריה למסע האנושי כולו, על כל תקופותיו,על היסטוריה מלאה אלימות, אנושות מלאת יסורים; על בחירתה המתמדת של החיה הזאת, ההולכת על שתי רגליה, להיהפך לבת תרבות, להיות ראויה לשם אדם, לבחור בטוב .

   ניכרת גם התפתחות הגותית אצל מקארתי. העולם ההיידגרייני שעמד בבסיסו של לא ארץ לזקנים לכאורה לא השתנה. עדיין מדובר במרדף אלים לחיים או למוות שבו אדם נאבק על העת על מנת לאחוז ביישות. עם זאת ניכרת כאן תמורה כמו-לוינסיאנית, כאשר דומה כי 'האחר' הוא שמכונן את האני, וכי דאגתו האחראית של האב לבנו היא המכלכלת את מעשיו. האתיקה הבין אישית נתפסת כאן כעומדת לפני הכל, כמי שתמיד עמדה ביסוד החיים האנושיים, כעין מטפיסיקה אליה נוהה האדם מתוך קשיי הקיום ומוראותיו. עקבות אלוהיים או עקבותיו של צלם אלוהים הנגלים על פני הזולת (אם כי מקארתי עדיין רחוק מאוד מן האוטופיזם הלוינסיאני). גם הזמן בחיבור, יותר משהוא זמן השעונים או זמן שבתנועה, או זמן הנע על בסיס יחסי הבן-אב, הוא זמן הניקווה בתווך בין שני בני שיח המייסדים ביניהם קירבה, אולי בסיס חדש ליסודהּ של חברת אדם.  

 אני מעדיף שלא להעריך את הספר בשמות תואר ולעטרו בסופרלטיבים. מלאכת הקריאה בו לפרקים כאובה, לפרקים דאובה. אך שכר יש בה וגם פרי. הדרך נכונה היא לקוראיה, המהלכים בה, כבני לויה, כהבל-נשימה המשגיח- מלווה את מסעם של האב ובנו. הדבר הקרוב ביותר להשגחה אלהית שעוד נמצא, שעוד נותר, בין עיי החורבות של מה שהיה פעם עולם מתוקן ומשגשג. 

 

קורמאק מקארתי, הדרך, מאנגלית: אמיר צוקרמן, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2009, 207 עמודים.  

 

לסקירה שהקדשתי לספרו של מקארתי, לא ארץ לזקנים, ראו כאן.

 

עוד בענייני ילדים ואחריות חברתית: קראוּ את הקול הקורא המובא באתר של שחר שילוח באשר למחאה/מאבק כנגד גירושם של כ-1,800 ילדי עובדים זרים החיים בקרבנו בחזרה לארצם (חלקם נולדו בו והתחנכו במוסדות ישראליים וכל שהם מכירים היא התרבות הישראלית). מיועד למי שלבם דואג בקרבם. אני מניח כי ישנם רבות ורבים כאלה.

 

למעלה בתמונה: עדי נס, ללא כותרת (אברהם ויצחק) 2007.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז   

 

 
 

Read Full Post »

 

  

לאור בקשות קוראים, אני מתכוון לפרסם במהלך השבועות הקרובים סקירה ספרותית על ספרו של קורמאק מקארתי,  הדרך, שראה אור לאחרונה בעברית. עד שזה יקרה, החלטתי להעלות בינתיים סקירה ספרותית, פרי מקלדתי,  שראתה אור לראשונה לפני שנה בדיוק (במגזין האינטרנט קצתתרבות בעריכת דרור קסטל) על ספרו הקודם של מקארתי בעברית, לא ארץ לזקנים,  היושבת יפה על עצם הימים שלפני פרוס הפסח. במיוחד הריישא והסיפא שלה.

 

 

  כמו טור של גלדיאטורים בואכה קרקס מקסימוס אנו קדים ומברכים "ההולכים למות מברכים אתכם, תאגידי הענק". ברצונכם תאריכו לנו את קווי האשראי וברצונכם תקצרו אותם; וברצונכם תיתנו לחולים במחלות חשוכות מרפא להיפטר מן העולם מבלי שיינתן להם מזור, כי הקמתם ועדות מטעמכם – ששוב קבעו כי טובת הכלל תובעת לקדוח עוד באר נפט, לפתח עוד טיל חימוש גרעיני, ולייסד עוד רשת עולמית של מזון מהיר או של משקאות חריפים. ישנה אנושות של צמיתים, צרכנים קטנים, שייוותרו תמיד בטווח מדיר השינה של ג'נוסייד, רצח פרטי או פשיטת רגל מבוקרת. וישנה אריסטוקרטיה של וסאלים, שיכולים להניף אצבע ולסמן לחיים או למוות, לשלול את אדמתך, עבודתך, משפחתך וכיו"ב. אין ספק, העול כבר הוטל על צווארנו. ימי הביניים מתקרבים.

   הספר לא ארץ לזקנים של קורמאק מקארתי. הינו לכאורה ניאו-מערבון. הוא מתרחש בפריפריה האמריקנית אי שם על גבול מקסיקו בדרום. הוא כולל עלילה מצומצמת ומהודקת למדי בסגנון ה-Hard Boiled, וכולל שלושה נראטיבים שונים:

   [1]. בחמש קם צייד בן שלושים ושש, בוגר מלחמת וייטנאם, ויוצא את ביתו אל המרחבים האמריקניים, אלא שאיתרע מזלו והוא נתקל במכונית מנוקבת כדורים ובתוכה מספר גופות מדממות, משלוח סמים ו- 2.4 מיליון דולר במזומן. הוא לוקח עימו את הכסף ומתעלם משוועת פצוע גוסס המבקש ממנו מים. בשובו אל אשתו בת התשע עשרה הוא אינו מספר לה על הסכום ורק מודיע לה שאירע דבר מה העתיד לשנות את חייהם מן היסוד. לאחר שהוא מבלה איתה את הלילה הוא מחליט לשוב אל המכונית, אלא שאז הדברים מתחילים להסתבך.

   [2]. רוצח מיומן למדי בורח ממעצר וחותר להגיע אל המכונית ולהשיב את הכסף לאיל הון אי-שם. רוצח זה הוא בלתי מנוצח, וכנראה בעל עבר עשיר בשירותי הביון האמריקניים. הוא רוצח ללא הבחנה כמעט, ולעתים נדירות חס על קרבנותיו – לאחר שהימרו נכונה בהטלת מטבע על חייהם. משנתו של הרוצח ברורה: הוא אינו משאיר עדים חיים לפעילויותיו הפליליות; הוא מנחם את מצפונו (אם אמנם יש לו עדיין כזה) בכך שההיתקלות בו היא פרי גורלו הדטרמיניסטי-פאטאליסטי של כל אחד מקרבנותיו (אינקומפטיביליזם פסימיסטי – שבו החיים על הקשריהם הגנטיים והסוציו-אקונומיים מוליכים את האדם לנקודה שממנה אין חזור).  

   [3]. שריף – העומד לפני פרישה, זוכה צל"ש הצבא האמריקני על מעשה גבורה שביצע (או לא ביצע) במלחמת העולם השנייה – מנסה להתחקות אחר מקרי הרצח ההולכים ומתרבים במחוזו. הוא מגיע בעקבות השניים אל המכונית ומתחיל להתחקות אחר מעשיהם מתוך רצון כן, שהולך ומתערער ככל שהעלילה מתקדמת, להתמודד עם הרשע ולהשיב את הצדק על כנו. אל חשש, מקארתי אינו סרג'יו ליאונה גם לא קוונטין טרנטינו, ולכן כל זה לא יסתיים בדו-קרב שבו כולם יורים בכולם.

   ככל שהולך ומתקדם הסיפור, הולך ומתבהר כי לא הצייד דווקא מוביל את הסיפור אלא הרוצח. כל הדמויות בעצם הופכות לדמויות העוקבות אחר מהלכיו בהשתהות. הרוצח עצמו אמנם בעל שם (אנטון צ'יגר) ובעל עיניים כחולות, אך הוא מתקדם כפאנטום חרישי ומאתר רצח אחד למשנהו, ואכן ניכר בדמויות ששוב הן אינן בטוחות ביכולתן לעצור אותו מלהשלים את מלאכתו ולהחזיר את הכסף לארנק טפוּח אי-שם, אשר צ'יגר מעוניין להיכנס עימו לעסקים סדירים.  

   ספרו של מקארתי הזכיר לי מאוד את ספריו של הסופר האנונימי האירופאי, בן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ב' טראוון (פסיאודונים), אשר עלילות מקצת מספריו (האוצר מסיירה מאדרה, השושנה הלבנה, קוטפי הכותנה) התרחשו במקסיקו (שם התגורר באחריתו) או בגבולה. בספרים הובעה מחאה חריפה נגד האימפריאליזם האמריקני ובמיוחד נגד השתלטותן האלימה של חברות הנפט על אדמותיהם (האסיינדות) של האינדיאנים-המקסיקנים התמימים, המועברים למעין שמורות ונאלצים לכלכל את בני משפחותיהם בשכר רעב שהרוויחו בקידוח נפט – תוך עידוד מתמיד להשקיע את משכורותיהם באלכוהול אמריקני זול וזמין. טראוון תיאר מציאות שבה הדבר היחיד שמניע את האמריקנים הוא בצע הכסף. אינדיאני-מקסיקני שלא הסכים למכור את נחלת אבותיו אושפז בכפייה או נורה לבסוף בצד הדרך. את אילי ההון לא עניין מספר העובדים המתים בכל יום במתקניהם, אלא רק תפוקת הנפט היומית ומספר הבארות הפעילים. כדאי גם מאוד לקרוא את ספרו אנית המתים, המוכיח כי בעיית הפליטים חסרי הבית הנעים ונדים בין מדינות בלי תקווה ממשית הינה בבחינת "במערב אין כל חדש'" ואפיינה מאוד את אירופה בין מלחמות העולם.

   בספרו של מקארתי המציאות שמתאר טראוון עברה, לאחר חמישים שנה או יותר, להיות נחלתו של הצד האמריקני של הגבול. התאגידים ואנשיהם הם מעין דגי פיריניאה הזקוקים לטרף דגים השוחים עימם בבריכה. מה שעשו קודם לכן בחסותן של אידיאולוגיות קולוניאליסטיות גזעניות, הם עושים כעת בארצם, משום שהכסף הפך ליסוד המכונן את האנושות וליסוד המוסר החדש. (הייתכן כי החרפת האלימות בחברה הישראלית בשנים האחרונות מקורה בתהליך הפנמה דומה?).

   היסוד המשותף הנוסף בין טראוון ובין מקארתי הוא הייאוש השקט. ההנחה שלא ניתן בעצם לעצור את הרוצחים, וכל שנשאר לאנשים הישרים הסובבים הוא לנסות להימנע מהיתקלות ברשע התאגידי. כשם שהאדם הסביר יודע שמוטב שלא לפתוח בקרב עם משפחת פשע מוכרת, כך כל מאבק בכוחות הכלכליים הגדולים נדון בעצם לכישלון בחסות החוק, אשר עשוי לעלות בחיי המבקש התמים שעוד שבוי בחבלי הצדק הנשכח של העולם הישן.

   הספר הוא אפוא דיון תכליתי בבעיית האלימות האנושית, ובמיוחד בתופעת הרצחנות הכלכלית החדישה. תפישתו היידגריאנית – והאדם בו נידון להיות מושלך לעולם זה ולהיאבק על חייו ההולכים כל העת לעבר המוות הידוע מראש. האם ישנה עוד תקווה בתחתית תיבת הפנדורה כמו תולעת בתחתית בקבוק הטקילה? דומה שהאדם, אם הבנתי לאן חותר מקארתי, עשוי רק לברוח כל חייו אל שתי אלטרנטיביות עיקריות: [א]. צריכת אלימות תאגידית מרוסנת [צפייה בערוצי הטלוויזיה מבלי לצאת מהחדר] ו/או קניית שירותים כאלה ואחרים המסופקים על ידי חברות הענק, כדי להשביע את תיאבונן. [ב]. חיים מודרים ממרכזי החיים האנושיים (חיים בפריפריה) מתוך רצון כן להימנע מכל קשר עם העולם הכלכלי הרצחני שמובילה המדיניות הכלכלית הגלובאלית. אך בד-בבד, שני המחנות צריכים לדעת, כי לצד הפגישה היומית עם מיטב הקוגלמרטים העולמיים בצרכנייה השכונתית הקרובה למקום מגוריהם – העולם שמכוננים אילי ההון עשוי לדפוק בכל רגע על דלת הבית ולבשר לאזרח המודאג באופן קונקרטי ומדמם כי זמנו עבר, סיפור חייו בטל ומבוטל, והחוזה עימו כמשתמש-קצה שוב לא יוארך עד עולם.

    ספרו של מקארתי אינו יצירת מופת, אך הוא בהחלט מעורר מחשבה, גם אם מחשבה מבהילה מעט על כך שבעולמנו ההבחנה בין טוב ורע הפכה להיות תלויה בנראטיב הספציפי שבו אוחז האדם, יותר מכל דבר אחר. זה עולם שטכנולוגית משתפר פלאים, וכלכלות המערב פורחות וכך גם השפע בהן, אך כל זה נמצא בתהליכי אנומיה מוסרית מתפשטת תחת הנהגתם של כוהני-הכלכלה החדשה, המשמיעים חדשות לבקרים שלל תחזיות צמיחה כלכליות ודירוגי אשראי תוך השפלתו ורמיסתו של האדם באשר הוא אדם, באופן מחושב, גס וקר.

   לא ארץ לזקנים ולחולי לב. לא ארץ לישישים דמנטיים ולחולי סרטן. אבל אל דאגה, לפני פסח יזמינו אתכם הרשתות הגדולות לקנות להם מעט מזון לכבוד החג. גוויעתם תואט מעט בחסות אוליגרכים טובי לב ואלטרואיסטים אשר קימטו את החקיקה הכלכלית, כך שאין סיכוי שהנצרכים יוכלו לקנות מכספם-שלהם תרופות החיוניות לבריאותם. איזו נדיבות, איזה עולם נפלא. חג שמח לכולם (יום העצמאות כבר בפתח). עם טוב לב שיווקי כזה כל כך מתחשק להיכנס לסניף ולגהץ את כרטיס האשראי ולשכוח, ולו לכמה רגעים, את מדווי העולם ומדוחיו. אבל היזהרו כאשר אתם פותחים לאליהו הנביא את הדלת, כי אולי יתגנב פנימה, כפנטום חרישי, איש התאגיד.

קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, תרגם מאנגלית: אמיר  צוקרמן, הוצאת עם עובד: תל- אביב 2007, 276 עמודים.

  

בתמונה למעלה:  Andy Warhol, Campbell's Soup, Pop Art 1968

© 2009 שועי רז    

Read Full Post »

   

שחר שילוח, שכנתי לכתיבה כאן, שכנתי, באתר הירוק שלהּ, 'רב פעמית', הביעה בפני בכתב את תמיהתה על כך שאינני נוקט כלפי עצמי את מטבע הלשון 'יפה נפש' אשר יש החולקים אותו לזולת כברכה וכקילוס, ויש החולקים אותן לזולת בכדי להשימם ללעג ולקלס. שחר כתבה את הדברים הבאים:

*

למה לא להיות יפה נפש? למה המונח הזה הפך לגנאי, מן עלבון כזה,שבדרך כלל מוטח מימין לשמאל? אם יפה נפש זה אדם רודף שלום שמכיר בזכותו של האחר לחיים ולביטחון, אז אתה יכול להיות כזה בלי להתנצל.

*

על דבריה הנכוחים של שחר הִשבתי בזו הלשון:

*

תודה על הדברים. אין כל רע בלהיות יפה/יפת נפש אם את חשה כך. אני לא רואה בעצמי יופי נפשי, הלוואי שהייתי יודע מהי נפש יפה. מעדיף באופן אישי לכוון שיהיה לי לב טוב וקשוב לסובבי. לא יודע אם אני תמיד מצליח. אה, ולשמור על הכרה פעילה. וחוץ מזה אם אצטט את רונה קינן  (אני כלל לא ציני עכשיו) 'גם אני רוצה לחיות נכון'. אבל איכשהו, על הדרך, אני כבר קצת סקפטי ביחס לשלווה הגדולה שתיפול עליי בסוף היום.

*

יכולתי גם לצטט או להמהם ברקע הדברים את Creep של Radiohead או מבחר משירי ה- Smiths (האחרונים ליוו אותי בשנות ההתבגרות שלי). Tom Waits היטיב לתאר את התופעה כשתיאר את ה- Black Market Baby שלו (מן האלבום Mule Variations, 1999) במלים: 'She is a diamond who wants to stay coal' (='היא יהלום הרוצה להישאר פחם'). להשגתי, זוהי תחושה המלווה את האדם מהיווסדו דרך תחנות שונות בחייו. יותר נכון, ישנם בני אדם אשר משעה שבאו אל העולם הזה חשו בו בבית: בטוחים, מוגנים, יודעים מה הם רוצים ומה טוב עבורם ועבור סובביהם. הם יידעו לתעל את עצמם להשגת שפע חומרי ואולי אף רוחני בעולם הזה. ישנם גם אחרים. אלו שמשהו בתחושותיהם הפנימיות או בפרטים ביוגרפיים (חוויות שהתנסו בהם) הותיר אותם מעט מאחור, חשים חשופים ומאויימים בהוויה, רועדים לפעמים מקור. יותר מכונסים בעצמם. אוהבים את האנושות בצורה עשירה אבל תמיד קצת מרחוק. חשים את הדיסהרמוניה, את אי-שיווי המשקל שבהויה. חשים, כמו גולים מהוויה אחרת, התבועה בליבם,  נעים בעולם הזה בלווית המוני סימני שאלה מהוססים, מתגעגעים-נוהים עד כלות למשהו, שנוכחותו קיימת בהכרתם אבל ממשותו נעדרת.

   לא משנה כמה פעמים אעמוד מול קהל ואקבל תגובות חמות ומקבלות תמיד ישאר בי איזה אינסטינקט פנימי של הסתתרות מאור, שאיני ראוי וגם איני כדאי, יותר מאף אחד/ת אחר. שלמרות שהקמתי משפחה ואני מאושר בחברת אשתי וילדיי, טרם מצאתי את מקומי תחת השמש, ואני מודה בכל יום לאשתי, המכירה את התחושות האלה היטב גם את התבטאותן, ומוכנה לחלוק עימי חיים משותפים. כשנתקלתי לראשונה באלבום של ניק דרייק (1974-1948) בשנת 1995, רכשתיו בלי ששמעתי מתוכו דבר. פשט הבטתי בעיניו של הבחור הצעיר על העטיפה וזהיתי אצלו את אותה ההבעה, ואת אותה התחושה, שאמנם מנוסחת באופן חד בשירו Fruit Tree במלים: 'Lost in the womb of an everlasting night/ You find that darkness can bring the brightest light'.  

   למושג הנפש היפה (eineschōneSeele) שמור היה מקום נכבד בכתבי הרומנטיקה הגרמנית של במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. אני משוכנע אגב, שכאשר כתב לורד ביירון את שירו הקלאסי, She-walks-in beauty'' הוא כוון לא לאהובה בלבד כי אם לנפשו.  הפילוסוף הגרמני פרידריך הֵגֶל תאר את 'הנפש היפה' כנפשו של ישו שבקשה להמלט ממשכנו של האל, על אף שעתידה היתה ליפול קרבן לאלימות האנושית. ולעומת זאת תיאר אותה כנפש שאינה יכולה לשאת את העולם הזה ולכן מתכנסת בעצמה בסוליפסיזם הדן אותו לטירוף ולמוות.

 

    אפלטון כמובן זהה את היופי כאחד מן המידות הטובות של היופי. בכדיי להשיג את האידיאות האדם צריך להיות נכון במעלה המוסרית המבטאת את הטוב והיפה. מתוך הזיכוך העצמי וההתבוננות הנפשית בעצמה ובעולם היא עשויה להגיע לידי ראייה פנימית של הדברים, אלי כדיי חזוּת האידיאה.

   אני עוסק בפילוסופיה אפלטונית ונאופלטונית ייוונית, נוצרית, מוסלמית ויהודית (אם כפילוסופיה ערבית ואם כפילוסופיה שנתחברה במרחבים הביזנטיניים והלטיניים) כבר שנים ארוכות. למדתי, שמעתי, התבוננתי גם חוויתי, ובכל זאת גם כסוג של תלמיד אפלטוני איני מבין את יפי הנפש האנושית שנחלקה בי. אני רואה אותה באחרים, בכל הדברים האחרים, אבל נדמה לי שעם כל אהבתי עדיין אני מתבונן ביופי הזה מרחוק, כרחוק הפחם מן היהלום. כפי שטענתי, ישנם הנולדים בטוחים בכל אשר הם עושים, מודיעים בקול חגיגי מהם תכניותיהם ומדוע הם יגשימו את כל היעדים שיציבו לעצמם. מדוע איש לא יבלום אותם, ומדוע האחרים פחותים חיוורים, מלמלנים או 'לא אותנטיים' (כאן שאלתי את השמוש ההיידגריאני). כאשר אני צועד ולמולי מוטל לו ליל ארוך אין אמונה מיוחדת שממלאת את לבי, גם לא ודאות. יותר מאשר אני הולך לאורו הנוגה של הירח המלא, אני פוסע חרש לאורו של סימן שאלה מטפיסי ונהייה למה שאינו נמצא או שכלל אינו קיים.  

 

בתמונה למעלה: Nick Drake, 1967

© 2009 שוֹעי רז

Read Full Post »

*

מזה מספר שנים  נוכח הפילוסוף היהודי- צרפתי, עמנואל לֶוִינַס (1995-1906) בחיים הישראלים, לא במחלקות לפילוסופיה שבאוניברסיטאות בלבד (בין הבולטים שבחוקריו בישראל: אפרים מאיר, דניאל אפשטיין, זאב לוי, ז'ואל הנסל, שמואל ויגודה, חנוך בן פזי ואלי שיינפלד), אלא כחלק אינטגרלי מחיי התרבות והרוח. כל השיח על 'האחר' הנו עקבה לוינסיאנית מובהקת שהכתה שורש בשיח בכל מקום (כי הלא, ז'ק דרידה להודאתו, נטל מינוח זה מלוינס). כך למשל, אינני זוכר שבעבר התייחסו לחריגים/לעולים-חדשים/לערבים-ישראלים/לפלסטינאים/לחרדים/לעובדים-זרים/לפליטים,כ'אחרים', כאשר המושג 'אחר' כבר מבהיר את הכיבוד ואת האחריות שיש לנהוג בקבוצות אלו ובכל אדם ואדם השייכים לקבוצה. ברי סחרוף, אמן רוק, אשר קהלו אינו מורכב ביסודו מפרופסורים באקדמיה הקדיש את אלבומו 'האחר' (2001) לעמנואל לוינס ולהשפעתו עליו, וכך הרחיב עוד יותר את הקהל המתעניין בהגותו. זאת ועוד, אם עד תחילת העשור הנוכחי היה בנמצא רק חיבור אחד משל לוינס, אתיקה והאינסופי בעברית (ספר שיחותיו עם פיליפ נמו, וכעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ,1995), אסופת מאמרים בודדת בעברית [דעת, 30, אוניברסיטת בר-אילן] ומונוגרפיה, האחר והאחריות, שייחד ללוינס זאב לוי. הריי שבשמונה השנים האחרונות התרחב מאוד מפעל התרגומים של לוינס לעברית, הכולל היום את כתביו היהודיים העקריים (הקריאות התלמודיות, מעבר לפסוק, חירות קשה), כתבים פילוסופיים שונים וסמינרים שהעביר (כגון: אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, והומניזם של האדם האחר), אסופות מאמרים (עמנואל לוינס בירושלים), ביוגרפיה אינטלקטואלית (קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס) וגם הבטחות להוציא לאור בקרוב את שני חיבוריו הפילוסופיים העיקריים, כוליות ואין סוף (1961) ואחרת מהיות או מעבר למהות (1974). דומה אפוא  כי בתוך עשור ומחצה קנה לוינס מקום בתרבות העברית כאחד מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים, ומחשובי הפילוסופים היהודיים בעת החדשה.  

   לאחרונה, החליטה הוצאת הספרים רסלינג, אשר כבר מלאה תפקיד חשוב ומכריע בהרחבת הספרות הלוינסיאנית בעברית [אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, חירות קשה ולאחרונה, ספרו העיוני של אלי שיינפלד (מעורכי כתב העת הצרפתי, מחברות ללמודים לוינסיאניים): פלא הסובייקטיביות: עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס] להוסיף אל רשימת ספריה גם תרגום לעברית של הביוגרפיה אותה ייחד שלמה מלכה ללוינס, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה (2008).  נקודת המוצא של חיבורו של מלכה היא חידה ותהייה. מלכה שהיה תלמידו של לוינס בנעוריו במוסד החינוכי היהודי אותו ניהל שנים ארוכות, למן שלהי שנות הארבעים ועד צאתו לגמלאות בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים, ה- École normale israélite orientale של רשת אליאנס, תוהה בדיעבד על מציאותו של היהודי המלומד, המנהל חם המזג אך הקשוב לכל אדם, אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים בראש מוסד זה, שהיה ללא ספק קטן וצר למידותיו האינטלקטואליות. כל שכן, מאחר שלדעת רוב המתראיינים מבוגרי בית הספר היה לוינס פילוסוף-פרשן- יוצר מבריק ולאו דווקא מנהל יוצא דופן או בעל כישורי הוראה יוצאים מן הכלל.

   יתרונו של החיבור הוא גם חסרונו הגדול. זהו חיבור המבקש למצוא בראש ובראשונה את הקווים היהודיים בהגותו של לוינס ולהציגו כאחד מגדולי המשקמים של חייה הרוחניים של יהדות צרפת לאחר השואה. משימה שלדידו של המחבר, קבל על עצמו לוינס ביודעין ובכוונה. המחבר מייחד חלק גדול מן הדיון לרישומי חוויות אישיים מהשתתפות בשיעורו הקבוע של לוינס על פירוש רש"י לתורה , שנערך מדי שבת אחר התפילה; על הקפדתו על משמעת בין כתלי בית הספר ובמיוחד דרישתו מן התלמידים לקיים בקפדנות את מצוות הדת, להניח תפילין ולא לאחר לתפילה. עם זאת, הוא מדגיש בחיוב את פרשנותו היצירתית והאינטלקטואלית יוצאת הדופן של לוינס, אשר פתחה בפני שומעי-לקחו צהר לעולמות אינטלקטואליים חדשים. כמו גם, בכך שישנן מצוות מסוימות שלא קיים ביודעין, כגון: שהרשה לעצמו לנסוע במעלית בשבת, ששתה יין שאינו כשר ושמעולם לא כסה את ראשו מלבד בעת התפילה, למעט בשנת חייו האחרונה שאז הקפיד על כך מאוד. את כל אלו לא פוטר מלכה כמשובות, אלא כמעשים המעידים עד כמה היה האיש אדוק בקיום המצוות, מחד גיסא, ואילו בהנהגותיו ובדרך הוראתו היה דבר מה ששאף תמיד לפרוץ את גבולות האורתודוכסיה הנוקשים והמצמצמים, מאידך גיסא- מה שקנה את ליבם של תלמידיו (אשר ברובם היו יהודים יוצאי צפון אפריקה, כמו שטורח להדגיש מלכה), שלא בקשו להתחקות  דווקא אחר הדגם החרדי המחמיר, ועם זאת בקשו לחיות חיים דתיים מלאי תוכן ומשמעות.  

   מלכה מתאר את האישיים ואת הצמתים החשובים בהתפתחותו האינטקלטואלית ובהכשרתו הפילוסופית של לוינס. כך, הוא סוקר את יחסיו עם מוריו העיקריים: משה שוואבה, מוריס פרדינה (או פראדין), שרל בלונדל, אנרי קרטרון, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר (לוינס מעולם לא סלח לו ואף נטר לו גלויות על תמיכתו בנאצים ועל קבלתו קתדרה בפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג לאחר שקודמו היהודי, מורו הגדול של לוינס, אדמונד הוסרל סולק ממנה) וכן במיוחד: מר שושני, מורו המסתורי והגאוני לתלמוד, המתמטיקאי ואיש הרוח, 'מורה נדיב ואכזר', כלשונו של לוינס, שהותיר אחריו תלמידים נפעמים רבים במדינות רבות, וחי את חייו כקלושאר נרגן (מלכה הקדיש בעבר ביוגרפיה לחידת מר שושני). הוא מתאר גם את קשריו של לוינס עם פילוסופים ומשוררים צרפתיים שתמכו, עודדו ואף הזמינו ממנו הרצאות ראשונות לאחר שובו מן השבי הגרמני בתום מלחמת העולם השניה (לוינס שירת כמתרגם לרוסית ונכלא במחנה שבויים בגרמניה אשר גבל במחנה ההשמדה ברגן-בלזן), כגון: גבריאל מרסל וז'ן וואל (האחרון עמד על כך שספרו של לוינס כוליות ואינסוף יהפוך לדיסרטציה אוניברסיטאית, מה שסימן את ראשית הקריירה האקדמית המאוחרת של לוינס). כמו כן, דן המחבר ביחסיו של לוינס עם כמה מחברי-נפשו, כגון: הסופר והעתונאי הקתולי, מוריס בלנשו (לפני כשנתיים ראה אור בעברית ספרו, פסקמוות), שהסתיר את ראיסה וסימון לוינס, אשתו וביתו, במהלך המלחמה; וחברו- עמיתו היהודי- אורתודוכסי, אנרי נרסון, שלמד עם לוינס שנים ארוכות והיה האיש שהכיר בינו ובין מר שושני.   

   חלקו האחרון של החיבור, עוסק גם ביחסיו של לוינס עם הסופר וההוגה הצרפתי יהודי, ז'ק דרידה, אשר למאמרו אלימות ומטפיסיקה: מסה על הגותו של עמנואל לוינס (1964) היה תפקיד חשוב בהפצתו ובהתקבלותו של כוליות ואין סוף של לוינס, ולדעת אחדים שמשה הביקורת שהטיח שם דרידה במקצת דעותיו של לוינס יסוד לשינויים שהכניס לוינס במשנתו הפילוסופית בספרו המאוחר אחרת מהיות או מעבר למהות. משום מה השמיט מלכה מדיונו זה את דעתה המבוססת והמקובלת של החוקרת אליזבת ובר בספרה Verfolgung und Trauma  שם הוכיחה כי הספר אחרת מהיות מבטא התמודדות מאוחרת של לוינס עם טראומת השואה יותר מאשר תגובה פילוסופית גריידא על מאמרי ביקורת קודמים.   

    מלכה גם מייחד פרקים ליחסיו של לוינס עם הפילוסוף ואיש הרוח הצרפתי, פול ריקר, ולקשריו של לוינס עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני עימו שוחח בשורה של מפגשים בין דתיים שנערכו בותיקן, ובמספר ארוחות ערב במהלכן הקפיד האפיפיור לישב בין הפילוסוף היהודי (לוינס) ובין הפילוסוף הנוצרי (ריקר), ואף טרח לתמוה בקול רם בביקור נדיר בקונסטיטואר (הרבנות הראשית) בפריז, מדוע איש לא טרח להזמין את הפילוסוף היהודי החשוב של הזמן, בן- העיר, עמנואל לוינס; דיון נוסף מיוחד למקומה של האוניברסיטה הקתולית בלובן שבבלגיה בתהליך התקבלותה של הגותו של לוינס באירופה, משום שהיתה ראשון המוסדות האקדמיים באירופה בהם זכה לוינס להכרה ואשר שבה והזמינה אותו להרצות כאורח- רצוי בין כתליה.

   סיפרו של מלכה מביא שורת עדויות מפי ילדיו של לוינס, סימון ומיכאל. הילדים מתארים דמות אב קשובה מאוד ולעתים קשה ומחמירה. התעוררה בי חוסר נוחות לקרוא כי אותו פילוסוף, שיכול היה להגדיר את הליטוף כנעלה שבפעילויות האנושיות, בהיותה אות לכיבוד 'האחר' ולהכרה בכך שלא ניתן לתפסו, סטר לבִּיתוֹ כאשר לא שקדה על לימודי המתמטיקה שלה (על אף שבדורו של לוינס ודאי היו מגדירים זאת כ'מכות חינוכיות'). עדות מעשירה מובאת גם מפי בנו של לוינס, הפסנתרן והקומפוזיטור, מיכאל לוינס, השב וטוען כי אביו למעשה כתב את כוליות ואינסוף  באותו חדר בו היה שקוע הוא, הנער הצעיר דאז, באימוני הפסנתר שלו. שני הילדים עומדים על יחסי האהבה והקרבה ששררו בין הוריהם לאורך חייהם המשותפים, ועל כך שפטירתה של ראיסה היתה מכה  ממנה לא התאושש לוינס.

   עם כל אלה, ראוי לציין כמה חסרונות בולטים נוספים בספרו של מלכה. בראש ובראשונה, העדרה של הפילוסופיה של לוינס מן הביוגרפיה. הביוגרפיה של מלכה אמנם מטיבה לספר את סיפור חייו של לוינס ולעמוד על קשריו האינטלקטואליים, אך מקומו של הדיון הפילוסופי האנליטי בהתפתחותה השיטתית של הגותו של לוינס נפקד כמעט לגמרי. גם הבטחתו של המחבר לטפל בהתפתחות הפילוסופית שחלה בין כוליות ואינסוף ובין אחרת מהיות אינה זוכה לדיון מקיף, ואף האנקדוטות הפילוסופיות אותן טרח מלכה להביא בספרו אינן מלמדו על מלומדותו יוצאת הדופן בכתבים. יותר מכך, מלכה אינו טורח משום מה להזכיר בין דפי ספרו את ההפרדה שערך לוינס עצמו בין כתביו היהודיים (כתבים וידויים) ובין ספריו בפילוסופיה שראו אור בשתי הוצאות ספרים נפרדות, וכנראה גם מיועדים היו מראשיתם לקהלים שונים. אמנם לוינס טען כי אין להפריד בין הפילוסופיה ובין סוגי מחשבה שונים (תשע קריאות תלמודיות, מהדורה עברית, עמ' 156). ברם, בד-בבד, טרח לוינס להודיע במפגיע לפילוסוף עמית שטרח לאזכר את היותו של לוינס  'הוגה יהודי', כי 'אינני הוגה יהודי במיוחד. אני הוגה ותו לא' (קריאות תלמודיות חדשות, מהדורה עברית, פתח דבר, עמ' 7)- כל אלו אינם זוכים להתמודדות בספרו של מלכה, השב והופך בדמותו של לוינס היהודי, המייצג לדידו, את עולמה של היהדות ושל התלמוד ורש"י בהיכלי הפילוסופיה.

   בנוסף, דמויות הזוכות לדיון בספרו של מלכה כדמויות משמעותיות בתהליך התפתחותו של לוינס (כמו דרידה, למשל) אינן מוזכרות כלל בספר שיחותיו האוטוביוגרפי עם פיליפ נמו, ותמורתן- מוזכרים אישיים אחרים. לא ברור אפוא- מה חירות נטל לו מלכה לברור את דמויות מוריו של לוינס ובני שיחו המשמעותיים, כאשר האחרון השאיר בכתובים סקירה מפורטת שונה לא במעט מזו שהרכיב מלכה. יתירה מזאת, מלכה שב ומתעקש כי יחסיהם של לוינס ושל דרידה היו יחסים של הערכה הדדית עמוקה. זאת הוא למד מהערכתו העמוקה של דרידה ללוינס שהובעה גם בהספד שנשא על קברו וגם בשורת פגישות אישיות עם מלכה עצמו. מלכה אמנם מביא מפי אחד מעמיתיו, דברים שאמר לוינס אודות כתביו של דרידה: 'דרידה, זה כמו צייר מופשט, תמיד אתה שואל את עצמך אם הוא יכול לצייר ממש' (עמ' 193). וכן מביא דברים שאמר לו לוינס, כאשר מלכה הביע את תמהונו לגבי דברים שכתב דרידה במאמר שכתב לכבוד ספר יובל ללוינס: "אמרתי שלא הבנתי כלום במאמר. הוא הוסיף, קצת מתוך נימוס, ודאי מתוך נימוס "גם אני לא", ומייד תיקן את עצמו ומלמל: "למען האמת, קיבלתי את הקובץ ממש עכשיו, לא היה לי פנאי להתעמק בו" (עמ' 187). אף על פי כן מתעקש מלכה, לכל אורך הפרק, כי בין לוינס ובין דרידה שררה הערכה אישית ומקצועית  רבה.   

   בנוסף, מלכה עומד פעמים רבות על השפעת השואה, רציחתם של בני משפחתו הקרובים של לוינס (הוריו ואחיו) בקובנה על ידי הנאצים, ושהותו שלו במחנה השבויים על אדמת גרמניה, על הכתבים. עם זאת, מלכה אינו מצליח לעמוד על מניעיו של לוינס באירוע מסויים שהותיר רושם קשה על איש אקדמיה אירופי אשר כתב עבודת דוקטור אודות הפילוסוף מרטין היידגר, אותה שפט לוינס. לדבריו, כאשר ניגש המחבר לאחר ההגנה על התיזה שלו בכדי להודות ללוינס על עבודתו. הזעיף לוינס פניו אליו ואמר: "בדיוק דיברתי על הספר שלך עם ידידים ותיקים ועוררתי את צחוקם. חשבתי שתרצה לדעת למה צחקנו. אתה זוכר את הקטע בו אתה כותב: 1943 היתה שנה פוריה ביותר?". "כן" השיב ריצ'רדסון. "ובכן בשנת 1943 היו הוריי במחנה ריכוז אחד ואני באחר. זו אכן הייתה שנה פורייה. ובסיימו את דבריו פנה לוינס ממנו ונעלם" (עמ' 177). אותו ריצ'רדסון כתב כי נפגע עד עמקי נשמתו ואף הוסיף : "איך משתלבת שערוריה כזאת בהגותו של לוינס? איזה מעמד עלינו ליחס לה?"(שם,שם). מלכה בחר לאמץ את הגישה לפיה שורש דבריו הבוטים של לוינס- מקורם בכך שבספר בן 700 עמודים שכתב ריצ'רדסון על היידגר לא הופיע ולו צל של אזכור בדבר פעולותיו בימי המשטר הנאצי. אבל דומני כי בכך התעלם מלכה מכמה נתונים חשובים שהוא עצמו הזכיר לאורך החיבור: [א]. לוינס לא הרבה לדבר על השואה וכאשר דיבר עשה זאת אך ורק בחוג האנשים הקרוב לו ביותר [ב]. לוינס נמנע מלדבר על הוריו ואחיו שנרצחו על ידי הנאצים, ועובדת הרצח היתה עבורו פצע שמעולם לא העלה ארוכה [ג]. לוינס סיפר שבימי השבי הרגיש לא פעם כנידון למוות שזמנו שאול. הוא ושותפיו היהודים למחנה ידעו על מחנות ההשמדה ועל המשרפות. ובאחד הימים, אף הצליח לחזות בצללים של תושבי מחנה ההשמדה הסמוך ברגן בלזן, מה שגרם לו זעזוע נפשי עמוק, אשר לווהו בשארית חייו. כל אלו עשויים ללמד על כך שבפנותו אל ריצ'רדסון היה לוינס נאמן לשיטתו, אלא שלא נקט את המבנה היסודי של שטתו: המעמד הדה-אונטולוגי של האני מול פני האחר (המכונן את האני ולו חייב האני הכל) אלא ראה בסיטואציה פנייה של האני אל האחר בשמו של 'השלישי' (במקרה זה: קורבנות השואה כולם) המכניס אל יחסיהם של האני- והאחר את מימד הצדק החברתי-המוסדי. פנייתו החריפה של לוינס אל ריצ'רדסון לא היתה אפוא לקריאתי התפרצות משולחת רסן, אלא תוכחה שבה למעשה הוכיח לוינס את ריצ'רדסון על התעלמותו מן הסבל האנושי ומן הרצח של ימי המלחמה לאורך כל ספרו. לוינס אם-כן נסה, ככל שאני רואה את הדברים, להעמיד את האתיקה מעבר לאונטולוגייה וכן מעבר לפוליטיקה ולנומוס האקדמיים, כפי שדרש בכל כתביו.   

    לסיכום, ספרו של מלכה הוא ספר המקיף את חיי לוינס ומטפל במיוחד בקשריו האינטלקטואליים והאישיים עם שורת אישיים בני דורו. עם זאת, הספר כמעט ואינו דן בזיקה בין חיי לוינס ובין הגותו, ועוד יותר אין בו הצעות חדשות לגבי הזיקה בין התפתחויות ביוגרפיות בחיי לוינס ובין התפתחות הגותו למן ספריו המוקדמים ועד המאוחרים. הדיון בפילוסופיה של לוינס נעדר כמעט לחלוטין מספרו של מלכה, ואת מקומו תופס דיון ער בהנהגותיו היהודיות- דתיות של לוינס, מתוך מגמה כנה להציגו, בראש ובראשונה, כפילוסוף שהגותו חבה חוב גדול למסורת התרבותית היהודית, ואשר ראה בתלמוד חיבור שאשר עתידה להיוודע לו השפעה לא פחותה על התרבות האנושית משל מיטב כתבי הפילוסופים היווניים. זהו ספר חיוני ואינפורמטיבי מאוד למבקשים ללמוד על לוינס האדם. ברם, לקוראים המעוניינים להיכנס לראשונה אל עולמה של הפילוסופיה הלווינסיאנית נותרו, לפי שעה, ספר השיחות של לוינס עם פיליפ נמו, אתיקה והאינסופי, וספרו הקטן והמצויין של הרב דניאל אפשטיין, קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס (תל-אביב, 2005), ספרי המבוא המצויינים הקיימים בשפה העברית. שניהם כאחד מיטיבים לסרטט הן את התפתחותו הפילוסופית של לוינס והן את קורות חייו, ועוד יותר מכך, את אבני הבניין של המטפיסיקה האתית המיוחדת שהעמיד, אשר הולכת ותופסת את מקומה בין הטקסטים הפילוסופיים הקאנוניים של המאה העשרים ובתולדות הפילוסופיה.

*

שלמה מלכה, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה, תרגום מצרפתית דניאלה יואל, עריכה מדעית זאב לוי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, 312 עמודים.

 

© 2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »