סיפור על התגלות ונדוד

*

                    [שיר לזכרו של בן גילי, ג'ורג' פלויד] 

**

אֲנִי חוֹשֵב, אִם יֻתַּר לִי לַחְשֹב,

שֶׁכֹּל עִנְיָן הַתּוֹרָה לֹא הֵחֵל מוּל הַר-סִינַי וְלֹא מִשָּׁמַיִם

אֵלָא נָבַע מֵרֶגֶל שֶׁל נוֹגֵשׂ, שֶׁלָּחֲצָה אֲרֻכּוֹת עַל צְוָּאר-אָדָם,

עַד שֶֹלֹּא יַכוֹל הָיָה לִנְשֹׁם (בְּדִיעֲבַד הֵחֵל לְגַמְגֵּם),

וְלַמְרוֹת שֶׁהַשּוֹטֵר הִבְטִיחַ לַחְזֹר וְלַהֲרֹג אוֹתוֹ מָחָר,

הֵחֵל לִכְתֹּב, כְּאֵלּוּ זֶה הַדָּבָר הָאַחֲרוֹן שֶׁיֵּעָשֶׂה,

רָקַם סִפּוּר עַל יְצִיאַה מִשִּׁעְבּוּד, עַל נָקָם בָּעָרֳיצִים, עַל הִתְגַּלּוּת וּנְדֹד;

בְּעִיקָר עַל הִתְגַּלּוּת, שֶׁבָּאָה עָלָיו לָרִאשׁוֹנָה בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה

שֶׁבָּהּ הָרֶגֶל לָחֲצָה, הָרֵאוֹת הִתְרוֹקְּנוּ, וְהִתְחָוֵּר לוֹ דְּבַר-מוֹתוֹ הַקָּרֵב;

הָרֶגֶל, שֶׁהוּסְרָה פִּתְאוֹם, נוֹתְרָה בֵּלְתִּי מוּבֶנֶת,

סִמְּנָהּ אֶת הַשַּׁעַר לְכָל הַכְּתִיבוֹת.

עִם זֹאת, מֵרֶגַע שֶׁשָּׁבוּ הָרֵאוֹת לִפְעֹל,

מֵעוֹלָם לֹא הִצְלִיחַ לָשׁוּב וְלִחְיוֹת. 

*

[שוֹעִי, 10.6.2020]

*

*

*

בתמונה: Bob Adelman, Manifestant en deuil au Dr. Martin Luther King Jr. Memorial Service, 1968©

Read Full Post »

על גלגלים

  

*

ב-1963 אותה שנה בהּ קיים הדאדאיסט מרסל דישאן (1968-1889) את התערוכה הרטרוספקטיבית הגדולה שלו במוזיאון האמנות של פסדינה (קליפורניה) בהּ הוצג רימייק החד-אופן המפורסם שנוצר לראשונה חמישים שנה קודם לכן, הופיע המוסיקאי הצעיר פרנק זאפה (1993-1940) לראשונה בטלוויזיה האמריקנית (גם כן בקליפורניה), בתכנית אירוח בה חשף את כישרונו בן השבועיים בנגינה על אופניים (ככלי קשת וככלי נשיפה).

*

*

אחת ההשפעות המוסיקליות הגדולות על זאפה הצעיר היה הקומפוזיטור הצרפתי אמריקני, אדגר וארֶס (1965-1883), שצלילי הנשיפה וכלי המיתר המתפרצים והמשונים ביצירותיו הילכו על זאפה קסם. כמו דישאן, גם וארֶס נאלץ להגר פעמיים בחייו לארה"ב, ובהּ זכה להכרת-מה באמנותו. אפשר כי הסאונדים שהפיק זאפה מן האופנים ביקשו לחקות כמה מן הצלילים הלא-ממש-נהירים הנשמעים ברקע יצירותיו של וארס. מלבד זאת, אין ספק כי נגינתו של זאפה מעמידה בספק את כל הישגי הרוכבים בטור דה פראנס מאז ומעולם.

*

*

עוד באותה שנה, הוצא פטנט חדש לתלת אופן לילדים שמי שהתקין אותו על גבי התלת אופן זכה לשמוע קול דמוי מנוע של רכב בעת הרכיבה (מה יש תועלת להורים בצעצוע רועש שכזה?). הפטנט השימושי הזה זכה (אלוהים יודע למה) לפרסומת טלוויזיונית פופולרית מתוך מגמה להפוך את התלת-אופנים הכביכול ממונעים ללהיט בקרב ילדי ארה"ב. אפשר שהרבה אפיקומנים באותה שנה נפרעו על דרך קניית מנועי-דמה לתלת-אופנים.

*

* 

סיפורינו מסתבך עד אין-התר כי באותה שנה ממש יצר אמן הפופ אנדי וורהול (1987-1928),כחלק משורת עבודות שהתמקדו באסונות שונים, שורה של הדפסי כסף בה תיעד תאונות שונות ברכבים של ארבע גלגלים. פח מקומט, גג מעוך. למשל, בצבע ירקרק, רכב מוטל על ראשו. חוץ מזה באותה שנה, נאם מרטין לותר קינג את נאום יש לי חלום שלו וג'ון פ' קנדי הנשיא נרצח במכונית פתוחה. לא פחות חשוב, טריסטן צארה (1963-1896), ממייסדי הדאדא (ציריך, קברט וולטר) נפטר; בשיריו הוא קרא למוסיקאים לנתץ את כלי הנגינה שלהם, ולעיוורים לתפוס את מקומם. הוא גם טען כי אמנות-דאדא לא רק שאינה צריכה להיות מובנת, אלא שעיקר עניינה הוא שהיא מעוררת תימהון ואין לה כל משמעות נהירה.

לסיכום מעבר לכך שהבנתי שבשנת 1963 עסקו משום מה בתימות גלגליות יותר מהרגיל  (אולי זה רק נדמה), וליצור על גבי זה כמה רעיונות מוסיקליים וחזותיים בלתי שמישים בעליל, לא הצלחתי להבין שום דבר. עם זאת, לרצף הזה יש הגיון של חלום; נדמה כאילו הומצא ממח קודח באופן מיוחד, ובכל זאת הוא בנוי כולו על רצף התרחשויות היסטוריות-קונקרטיות. אולי, כמו חלקים מן המוסיקה של וארֶס, יש כאן משהו המעיד על אפשרוּת ליצור תוהו ובוהו באופן מאורגן ושיטתי. כלומר איזו משמעות יכולה כבר להיות להיקרותם של כלי רכב בן גלגל אחד עד ארבעה גלגלים באמנות אוונגרד ובאמנות הפופולרית בתוך אותה שנה, חוץ אולי מלומר: שבאותה שנה, בחלקים מסוימים של ארצות הברית, אמנים ותעשיינים ומפרסמים מסוימים היו עסוקים יותר מהרגיל בהפצת וריאנטים של כלי רכב גלגליים?

 

 

לקריאה נוספת (ולתמונת דישאן על יד ה"חד-אופן", 1963): חד אופן 
*

בתמונה למעלה: Andy Warhol, Motor Crash, Silver Print 1963

Read Full Post »

אמן של חוויה פּנימית (יוּסף לטִיף)

*

   אתמול בבוקר התבשרתי על דבר פטירתו של אחד מענקי הג'ז של המאה העשרים, אמן החליל, הסקסופון והאבוב, יוּסף לטיף (2013-1920). בעיניי, אחד מן הג'זאים שהשפיעו עמוקות על תפישתי את המוסיקה (צלצול הטלפון שלי בשלוש השנים האחרונות היא פתיחה של יצירה שלו משנת 1960, ואני לא מסוגל להחליפהּ). בלטִיף היתה יותר מאשר וירטואוזיות, מעוֹף, וידע— היתה לו את החוויה הפנימית, שהוליכה אותו אל מסעו-שלו. נדמה כי הוא לא איפשר לעצמו לאורך הקריירה המאוד ארוכה שלו להיסחף אחר טרנדים מתחלפים, ולא ניסה להתחבב על הקהל ועל המבקרים. הוא לא נתן לתנועות חיצוניות-תעשייתיות-פוליטיות לעמוד על דרכו. היתה לו יושרה ואהבה בלתי שכיחה למוסיקה. היתה לו את הדרך שלו לבעולם.

*

*

   נדמה לי שהחוויה הפנימית הזו היתה קשורה בהשתייכותו של לטִיף מאז 1950 לקבוצה האחמדית המצויה בשולי האסלאם (בארץ ישנה קבוצה אחמדית בשכונת כבאביר בחיפה), ואשר בכמה מדינות אסלאמיות מוכרת ככפירה (פקיסטן, ערב הסעודית). האחמדיה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה בהודו הבריטית ונחשבת כאחת הדתות המודרניות שנוסדו במאה התשע עשרה, מתבססת על התפישה לפיה מייסדהּ, מירזא ע'ולאם אחמד (1908-1835), הוא מחדש-האסלאם במאה התשע עשרה ומשיח האל. שליחותו, כך טען, נעשתה בחסד האל על מנת לתקן את האומר תיקון באסלאם, על פי דרכו האמיתית של הנביא מחמד. החידוש האחמדי הגדול הווה ברעיון לפיהן על הדתות הנצרות והאסלאם להתאחד בקשרי שלום, ולאבד את הדרך האלימה והכוחנית המציינת את דרכן. כפי שמודגש בתורותיה, האחמדיה אינה נקראת על שם מקימהּ, כך זה טען בעצמו, אלא דווקא על שם הנביא מחמד, ששמו האחר היה אחמד. לדעת האחמדים השם מחמד מייצג את השלב שאחרי ההִגְ'רה (ההגירה, בריחתו של מחמד ממכה למדינה, בשנת 632 לספ')— אז ייסד אסלאם פוליטי-צבאי,הסולל דרכו בכח החרב, כדי שיוכל להיפרע מאויביו. לטענתם, מחמד הצעיר, שנקרא לפני ההגירה, אחמד, הטיף ליושרה, פשטוּת, הסתפקות במועט, הגינות, וטוויית שלום בין בני האדם. האחמדים אם כן, מנסים לשיטתם לשוב לימים הראשונים של האסלאם, כאשר עוד שרר בו תום, והוא רחק מפוליטיקה של אלימות ושל כח. להכרתם, גם מושג הגִ'האד גזור מן שם הפעולה אג'תהאד שפירושה המילולי הוא השתדלות. על המאמין להשתדל לתקן את התנהגותו עם הבריות ואת עולמו הפנימי; עליו לעשות ככל הניתן על מנת להפיץ את בשורת השלום שבשמה פנה האל אל נביאיו, וביקשם להביאה לכלל המין האנושי. רק במצבים קיצוניים ממש ובהוראת ראש העדה מותר לפנות לאלימות, או לנטול בה חלק, אולם רק כאשר מבואר כי מדובר בהגנה עצמית מפני המבקשים להרגך, ובהוראה המפורשת של ההנהגה הבכירה ביותר של האחמדים (לעולם לא על דעת עצמך). יצוין, כי לאורך מאה ומשהו שנות אחמדיה, לא ניתנה הוראה מפורשת כזו לפנות לדרך הג'האד החיצוני. גם לגבי מדינות שבהן נאסרה הפעילות האחמדית וחברי הקבוצה נרדפו ואולצו לעזוב.  אחת הסיבות לכך היא כי ככל-הנראה כי בכתבי מירזא ע'ולאם אחמד עצמו נמסר כי הג'האד המזוין בא אל קיצו וכל שנותר בדורות הללו הוא המאמץ לתיקון העולם הפנימי והחיצוני בדרכים בלתי אלימות.

   האחמדיה היתה הקבוצה האסלאמית הרווחת ביותר בקרב האפרו-אמריקנים עד שנת 1950. רבים מראשיה היו ממכונניו של המאבק הבלתי אלים לשיויון האפרו-אמריקנים בארה"ב. הם היו קרובים יותר לד"ר קינג מאשר למלקולם X  ולאומת האסלאם (בשנת 1993 ביצע לטיף יצירה בשם The African American EpIc Suite, שהוקדשה לזיכרו של קינג). בין היתר, משום סלידתם מאלימות וגם הואיל ותפישתם היא למען כינון שלום בין-דתי אסלאמי-נוצרי. בתווך הזה שבין שלום,יושרה,פשטות,שיויון, ושאיפת-שלום, כבשורת האלוהות למין האנושי, פגש לטיף באחמדיה, אימץ אותה מאז, והפך לאחד הסמלים המוכרים יותר של הקבוצה. כמובן, השפעת הקבוצה על כלל האסלאם היא שולית ומינורית (שהרי עשרה מיליון אחמדים בין 1.5 מיליארד מוסלמים מהווים פחות מאחוז בודד משיעור המוסלמים בעולם), ואנשיה נתפסים כסוג של מוסלמים-רפורמיים או ככופרים, על ידי האורתודוכסיה המוסלמית.

*

*

   לטִיף שעוד בשלהי שנות הארבעים הוזמן להופיע בקביעות בהרכב של דיזי גילספי ואחר כך עם ג'ון קולטריין (הוא אף ייחד לו אחר כך הומאז' בשם Brother John), החל לשקוד על יצירת מוסיקה מקורית בשנות החמישים. אלבומיו פרשו רשת רחבה של זיקות והקשרים בין מוסיקת ג'ז אמריקנית, מוסיקה קלאסית, מקצבים אפריקניים, ומוסיקה ערבית והודית; ביסוד הסינתזה הזה שהקדימה את המכונה כיום "מוסיקת עולם" עמדה ככל הנראה תפישתו האחמדית של לטיף בדבר הפיוס הנחוץ בין מזרח ומערב, ובדבר השיויון והשלום האמורים לשרור בין כל באי המין האנושי, באופן שישלול הייררכיות ודעות קדומות. עם זאת, לטִיף לא היה אינטלקטואל-מוסיקלי רב-גוני בלבד, אלא ביסוד המוסיקה שיצר הצליחה לעמוד בדרך כלל גם חוויה פנימית עירה, הנוכחת בצליל המיוחד של לטִיף, כאילו מדובר ביותר מאשר איש כלי נשיפה מוכשר באופן קיצוני, אלא אדם אשר חיי רוחו, בכלל נשימותיו, נשמעים מכל נגיעה ונגיעה שלו בכלי ומכל צליל וצליל שהפיק. מבחינה זו, הפך לטִיף בעיניי לאחד הסמלים הגדולים של מוסיקאי המצליח לגרום לי לחוש בחוויית האחדוּת של נשימה שלימה; בבקשת השיויון והשלום העדינה, ובאהבתו לכלל האדם. בעיניי צלילי הסקסופון ובמיוחד החליל (הוא, אריק דולפי, פרנק ווס והרבי מאן הם חלילני הג'ז הידועים ביותר) החמימים של לטיף—הם סמל של ממש לאוניברסליות של המוסיקה, ושל יכולתה להעביר מסרים החודרים ללב, בלא שפה ומלים, שהריי לא נדברתי עם לטִיף מעולם וגם לא קראתי ספר שיוחד לקורותיו, ובכל זאת בעד האזנה קשובה ליצירתו, הרגשתי כי הוא היה לי בן-ברית, מנטור, ידיד. אולי היתה זו גם אישיותו, אולי זו גם היתה יכולתו להיות אדם-דתי ובכל זאת ליצור באופן העשוי לדבר אל לב כל-אדם; לשמור על פשטוּת וצניעוּת-דרך מבלי להטיף, מבלי להיסחף אחר אותם מטיפים המגייסים את האמנות ואת היצירה ומכפיפים אותה לדת. מעטים הם האמנים החיים שהפכו אצלי לסמל לבקשת שלום ושיויון בין בני האדם, וכל זאת באמצעות יצירתם המוסיקלית בלבד. והנה, הרחק-הרחק נפטר לטִיף, ואני חש כי איבדתי ידיד וקרוב, וחבל על דאבדין ולא משתכחין, האובדים ולא נמצא בעולם תמורתם.

 *

*

*

בתמונה למעלה: Yusef Lateef at the Detroit Jazz Festival, Photographed by John Andersen 2007  ©

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

מוֹתָר האדם

*

וּלְאִטָּם פּוֹסְעִים לְצַד נָהָר עַל הַגָּדָה

דֹב גַּם קוֹף וְכֶלֶב וְצוֹעֲנִי מוֹבִיל אוֹתָם

[גיום אפולינר, מתוך: 'מאי', מבחר שירים,תרגם מצרפתית: משה בן שאול,הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000,עמ' 28]

*

על אותו חלון ממנו השליך עצמו המתאבד הונחו זרדים;דוגרת שם כעת צפור על שתי ביצים.לו רק היתה מחישה את דגירתהּ כדי מספר ימים אולי היה הקופץ נחפז מעט פחות לחצות את אדן חלונו שמא ייפגום חלילה באם או בגוזליה. אולי לנוכח החיים,התלויים לנגד עיניו, היה עולה בו היסוס. מי יודע אולי היה בוחר להמתין לרגע.

 אך הטבע מתנהל מתוך קצביו,כמו גבר מבוסם,המפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,חוגג את התחדשות הכל,לא מתהרהר לרגע. לא איש העומד להשליך עצמו,לא קן צפור—מעוררים את רחמיו. כמו מתופף צעיר המצעיד גייסות לקרב—הוא לא לוקח בחשבון את שאבד,את שנרמס. את צחצוחם של הרחובות מדם ומשברי ביצים הוא מותיר לנו; אנו הפגיעים,המתהרהרים,הממהרים לחפש מוצא מן הכורח העריץ,שלא נותן מנוח.

לפעמים יורד לפתע גשם שוטף בלב מאי; פתאומי, לא נהיר. אנשים סובבים כה וכה,בלתי מוכנים,רטובים עד לשד עצמותיהם, אבל משועשעים מן הפלא; העולם נדמה כאילו יצא לגמריי מן הסדר. ביום אחר תינוק משמיע מילה ראשונה. ביום אחר מחריבה סופת טורנדו אזור באוקלהומה, סופה שעלתה מן הים, היכתה בתוך רבע שעה אחר כך. בית ספר הומה ילדים נמחק; חיים שייאבקו מעתה לשיקום ולהתחדשות. אנשים חסרי קורת גג ממלמלים אבודים בחדשות הערב. אצלנו— שלכת של סיגלון מוטלת על מדרכת. רק השכן העולץ שוב יוצא לפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,עד שמתחשק לשאול אותו,איך השיג את הג'וב הזה,ואיך הוא מסוגל להמשיך ולעשות אותו גם בנסיבות הקיימות. איך הוא יכול להיוותר אדיש כל-כך למתארע על הארץ.

במקום זה,כרגיל מתמקדים בתינוק (האומר את מילותיו הראשונות). וליפעת התקווה והפלא,שוכחים את הכל; מטאטאים מן הרחובות את עדויות החורבן; ממשיכים נחושים בחיים האלה. למשל,יושבים לקרוא ספר, הנדמה כעין פרי קיץ מתוק .לפני שתשים לב תיקלע לעלילה שבמוקד שלה שפחה אפריקנית אמריקנית בשנת 1850,שלאחר שנפגעה פעמיים בראשה,מתחילה לראות חזיונות בהם האירופאים אמריקנים והאפריקנים-אמריקנים הם שווי זכויות. אחד מהם,מן העתיד,דומה להיות בן דמותו של מרטין לותר קינג. סוחרי אדם מכל מקום דולקים אחריה ללוכדה.–כולם מבקשים לסחור בה או לאבדהּ.–אחד המבקש לעזור לה ממאן להתפעם מחזיונות רוחהּ: הוא משיב לה, מפוכח; כן, אך מה נעשה בינתיים?

בספר אחר, ממש בסמוך, אני מוצא את דברי ימי המרי הבלתי-אלים של אנשי הורד הלבן (או השושנה הלבנה): הנס שול,אלכסנדר שמורל,סופי שול וכרסטוף פרובסט; סטודנטים גרמניים בשנות העשרים לחייהם שהפיצו שישה קונטרסים מודפסים בגנות היטלר והנאציזם— לא פחות,בגנות כל עריצות המוציאה שוב ושוב את האזרחים לשדות הקרב ומונעת מהם את חירויותיהם. הללו נלכדו,עונו,נשפטו ונערפו בשנת 1943, למען ייראו ויירָאוּ. מעוּדד לשמוע על חיבתם לג'אז; נרגש-מה מן האפשרות כי הקבוצה נתכנתה על שם ספר של ב' טראוון;מן העובדה שבקונטרסים שלהם מצוטטים לא יוצרים גרמניים או פילוסופים קלאסיים בלבד,אלא גם פיסקות שלמות מתוך דאו דה צ'ינג וספר קהלת.בכל זאת,אני משוכנע כי בשעה שהם נערפו פיזר השיכור אחוז התזזית ניירות צבעוניים והרחיב חיוכו העולץ,כדרכו (תמיד עם הקונפטי).

   צריך לזכור את זה. כמו את האגדה שמביא יוסיף ברודסקי על כך שבשעת מותו של לורקה,מול כתת היורים,הוא תהה על כך שבכל זאת מאיר יום ועולה השמש. השמש תזרח ותשקע בין אם נמחה או לאו,אם נכתוב אם לאו אם נקרא אם לאו; הטורנדו יעבור, התינוק ימלמל מילים ראשונות, המתאבד יזנק מן החלון הפעור, הציפור תדגור על גוזליה. הסיגלון יתפזר לכל עבר. הדברים יתהלכו לפי דרכם בין אם נמחה על כך ובין אם לא נסכין להוציא על כך מלה, ולו מלה אחת. בין אם נסב מבט נתקע בפרצוף הסדרים המושתים עלינו אצבע משולשת. לא,הטבע לא חולם; הוא מבצע את שלו בעתו, בחריצות. גם העריצות הפוליטית מוציאה אל הפועל; לעולם לא מתהרהרת (חשבון נפש נחווית כחולשה של הפרט, או כנסיון לערער את אושיותיה). כל שנותר הוא להתקומם אל מול הענקים הפעלתניים-האדישים-המבוסמים-האכזריים,ולהטיח בפניהם האדישות את שלל חלומותינוּ;לגלות שכלל לא איכפת להם (ומעולם לא היה להם איכפת); אבל עדיין ניתן למצוא בעלי חלומות. והחלום יורה דרכּנו.

 *

ספרים/שירים שהוזכרו:

ג'יימס מקברייד, שיר שעוד יושר, תרגמה מאנגלית: מיכל קריזנר, כנרת בית הוצאה לאור: אור יהודה 2010.

אנט דומבאך וג'אד ניובורן, סופי שול והורד הלבן, תרגמה מאנגלית: ענת רז, הוצאת פן ומשכל הוצאה לאור: תל אביב 2013.

יוסיף ברודסקי, 'הגדרת השירה', עקדת יסאק: שירים, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 20.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Dawn After a Wreck, Watercolour, gouache and rubbing out on paper 1841

© 2013 שועי רז 

 

Read Full Post »

שתיקה רפה, פתק החלפה וכתם מלחמה (ניתן לשטיפה)

 

 

 

'דברים זולים עולים פחוֹת' (אוהד פישוף, 'מתנה לחג', מתוך: נושאי המגבעת, מי רצח את אגנטה פלסקוג?)

 

הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1972-1907), פרופסור לתיאולוגיה יהודית וצאצא למשפחת אדמור"י האפטא (דור שישי לר' אברהם יהושע השל מהאפטא, שנתכנה: 'האוהב ישראל'), לימד לאחר בריחתו מברלין בשנת 1938, בסמינר התיאולוגי של הרבנים בניו-יורק, מוסד השייך ליהדות הקונסרבטיבית. בשנות החמישים ביקש לעלות ארצהּ. ברם, פרופ' גרשם שלום ופרופ' אפרים אלימלך אורבך מן האוניבריסיטה העברית מנעוּ את העסקתוֹ באוניברסיטאות בארץ וכך נשאר לבסוף בניו-יורק עד פטירתו. כתב כמה חיבורים תיאולוגיים יוצאי דופן, כגון: God in Search of Man; ו- Man is not Alone; חיבור גדול על הנביאים, The Prophets וביוגרפיה ייחודית על הרמב"ם. כתב גם על עם ישראל ומעמדו ועל השבת. לדידי, השל ועמנואל לוינס (1995-1906) הם החשובים והחדשנים מבין הוגי הדעות היהודיים במחצית השנייה של מאה העשרים, במיוחד באשר לרוח האוניברסלית הנושבת בכתביהם והאחריוּת לכל אדם, באשר הוא אדם, ובראותם בפני האדם האחר את עקבותיו של האין-סופי (לוינס) או צל של האלהות ושותפות דיאלוגית אלהית-אנושית בכל(השל) . בשנות השישים של המאה העשרים מחה השל והשתתף בהפגנות ובפעילויות מחאה למען שוויון האפרו-אמריקאים, צעד בחברת מרטין לותר קינג באלבאמה, וכן השמיע קול מחאה חד כנגד המעורבות האמריקאית בלחימה בויאטנם ולאוס. אני מבקש להביא דברים שאמר השל בראיון לקרל שטרן בשנת 1972 בסמוך לפטירתו על היחס לאדם ולחיי אדם של הממשל האמריקאי שהתגלה במלוא נוולותו בשנות המלחמה. אני מביא את הדברים הבאים בשלהי שנת תשס"ט כמזכרת למבצע העיוועים, 'עופרת יצוקה' שידענו השנה, אשר עקבותיו ועקבות האבח שהביא על אוכלוסיה אזרחית (פלסטינית וישראלית) רבה טרם נימחו מלב, כסוג של מחשבה לאחור, הרהור נוסף, על השיבה, המהירה מדיי, של החיים למסלולם, אצל מרכזי המסחר ואצל הערוצים המסחריים בכל ערב וערב.

 

לפני מספר שנים ב- 1965, היה בלוס אנג'לס קליפורניה, כינוס לאומי על נושא "ויאטנאם". אני הייתי אחד הדוברים נגד המלחמה בויאטנאם. דוברים אחרים היו בעד המלחמה בויאטנאם. מר Bundy, תת מזכיר המדינה במשרד החוץ האמריקני דיבר, כמובן, דבריהם של אלה אשר הגנו על המלחמה בויאטנאם נשמעו כאילו ניצחנו כבר במלחמה. נשארה רק השאלה? מי מעכיר את שלומנו, את נצחוננו בויאטנאם? אלה העיתונאים האמריקאניים, כי אתם הרי יודעים שניצחנו במלחמת ויאטנאם.

 

ש: כלומר אלה היו דבריו של מר Bundy?

 

ת: מר Bundy וידידו, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ברקלי. אבל אחר-כך סעדנו ביחד במלון אמבאסאדור בו התרחש הרצח הטראגי של רוברט קנדי. סעודה נפלאה, היה עליך לשלם 25 דולר עבור ארוחה זו. היא הוגשה בכלי חרסינה מקסימים, כראוי לזמנים בם אנו הורגים אנשים בויאטנאם, ולאנשים ניתנה הזדמנות להפנות שאלות אל הדוברים.   

כך קרה שעל הדובר אשר הגן על מלחמת ויאטנאם היה לעמוד לפתע מול שאלה שנשאלה על ידי גברת אומללה אשר קמה ואמרה: 'איך אתה יכול להגן על המלחמה אם אתה רואה כיצד אנשים כה רבים, חפים, נהרגים בה?'

ואז קם ועמד הפרופסור המכובד הזה, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה,בברקלי, ואמר: 'גבירתי, נראה כי אינך מכירה בכך שגידול האוכלוסיה הטבעי בויאטנאם עולה במספרו על מספר האנשים הנהרגים.'

וכי זקוק אתה לדוגמה חריפה יותר של דה-הומניזציה וחוסר אנושיות?

אני רואה זאת כל יום. כל יום. והרשה לי לספר לך על מקרה שאירע לי במציאות.

אני מכיר אב אחד שהיה עסוק מאוד בעבודתו שעה שאשתו הביאה תינוק לעולם. לראשונה נתאפשר לו לראות את תינוקו כאשר הגיעו הרך הנולד ואמו הביתה מבית היולדות.סוף סוף הגיע האב ורכן מעל התינוק. האב נראה נמתפלא ומופתע. ידידיו שאלוהו 'מדוע אתה כה מופתע?' ותשובתו היתה 'אינני יכול להבין.כיצד זה מייצרים עריסה כזאת ב-20.50 דולר'.

 

השבוע נלך לקנות מתנות לחג. הצלחת המבצע הצבאי תתורגם לשורת מבצעי סוף-עונה במרכזי הקניות הגדולים. הקיץ גווע מתוך זהב וכתם. נאחל איש לרעהו שנה טובה ושלום. נקפיד על פתקי החלפה. תפוחים בדבש ולא תפוחים בדם. לעתים אני חושב כי החברה האנושית בשיאה מציעה לחיי אדם תכלית של שיטוט סופי בין מרכזים מסחריים ושדות קרב. נלבש לבן ונתחדש לשנה טובה. ידינו לא שפכו את הדם. ראש דג קטוע, אכילת רימון. תקיעת שופר. שתיקה רפה. קול ענות חלושה. 25 דולר- כלי חרסינה. 20.50 דולר עריסה.

 

 

 

 

 

בתמונה: Nikolai Dubovskoy, Silence, Oil on Canvas 1890

 

נכתב בטרם פרסום דו"ח האו"ם על מבצע עופרת יצוקה ובלא קשר ישיר אליו

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

שירה בצִבּוּר על הלב השבוּר

                                               

                                                                                                                                    לאביב טטרסקי, על הזִמוּן, על ההזדמנוּת ועל המתוֹדה

 

1

 

 'במת מיצג', התחנה המרכזית החדשה,ת"א, בוקר.אני מגיע באוטובוס של דן. מרכז,הכבישים עדיין ריקים.עוד מעט תחל המולת הקניות לשבת,ישיבת בתי קפה של שישי. ב'במת מיצג' בשעה היעודה נוכחים רק תריסר משתתפים.במהלך השעה הבאה יגיעו עוד שלושים לערך.רוב יהודי, מה לומר. אין להתכחש, בכל זאת, כאשר מדובר באחווה ובחמלה,ישנו רוב- יהודי בצד המביע, הנכון לעמוד כתף אל כתף. אחד המשתתפים,ערבי- מוסלמי מבוּגר, ממגורשי 1948,בא לבוש בכאפיה,עקאל וגלביה חומה.משהו מזה מזכיר לי את האופן שבו מתארת המִשנָה במסכת תענית את  הציבור המתענה בעטייה של בצורת או בעטיים של מאורעות דמים הבאים עליו.הציבור מצווה להסיע את ספר התורה מבית הכנסת אל הרחוב,ללבוש שק ולהניח אפר על מקום התפילין.קִרעוּ לבבכם ואל בגדיכם אומר הדרשן בשם הנביא, וכאשר אני מביט סביבי על הציבור הנקהל, העסוק במדיטציית- הכנה לקראת ההליכה בחוץ, אלפיים שנים לערך אחר-כך, אני רואה פנים חיוורות, עיניים עצומות או פקוחות-מיוסרות, ודממה גדולה. 

 

2

*

אני מודע וער לכך שהאירוע אינו קונצנזואלי,אפילו מעט תמהוני.לחבר שמעיריני על כך בצ'ט מעט לפני שבת, אני עונה כי אולי דוּבּר במיצג דַאדַאיסטי, ועל כן אין זה מקרה שיצא דווקא מתוך 'במת מיצג',שהריי לדידי,ואין זה חדש עבורו,לתמהונות ראוי לסגוד ולה נאה לשבח.אחת המארגנות אף טרחה לציין את האירוע כפעילוּת רדיקאלית.היא הזהירה אותנו מפני התגובות האלימות הצפויות בחוץ,משל היינו הבד האדום שמתנופף לעיניו של השור הנוגח בזירה,אשר מסיח את דעתו של השור (כך חשבתי לעצמי)מחרבו המונפת של המטאדור,האומרת לשספוֹ.הרהור זה השיאני לרגע למלותיו של ז'ק ברל בשירו 'השור' (בתרגומו של דן אלמגור, 1970, בביצוע ישראל גוריון):'מי יודע מה מקלל/ השור הגוסס שכורע, נופל/ הוא מת יפה, בדיוק כמו שרצינו/// אבל אולי השור שצנח/ הרים אלינו מבט וסלח/ כי הוא שמע את מה שעשינה בקרתגה, ורדן, הירושימה, ביאפרה, פראג, סייגון'. הוספתי במחשבתי,גם את קוסובו, צצ'ניה, רואנדה, סודאן, חברון, עזה, וכן, גם שדירות, ישובי עזה, רפיח, וערי הדרום שזה מקרוב הצטרפו ובאו למעגל הדמים האנושי הנורמטיבי, שאינו מבדיל בעצם בין מלחמות צודקות ובלתי צודקות, ועוסק בלהצדיק עצמו בדיעבד, בכל מיני רציונליזציות.המולה של פליטים קוברים את מתיהם.כל הילדים המתים לשווא.המולת לב של חיים-מתים,פגוּעי נפש,שיזָּנחו-ישָּכחוּ בשוךְ הקרבות על ידי ממשלותיהם.דומם,התפללתי לשלומם.  

   לאמיתו של דבר,אני חש שההליכה הזו היא ציוּן נורמאליוּת מינוֹרית מאוד במקום שאִבֵּד את שפיותו וחוגג את האבח ואת הטבח.סוג של מענה לטוקבקיסטים מתלהמים,הצוהלים בגלוי למראה תמונות של ילדים פלסטינים מתים (אולי גם הם מוחים איזו דמעה בסתר?).אני בא מן המקום הקיוּמי-אנוֹשִי של זעזוע עמוק מפירותיה הבאושים של ההיסטוריה האנושית,השבים ומגלים עצמם: האלימות, האיוולת, תאוות- הבצע והרצח. אני לא חושב שההליכה הזו תשנה דבר-מה, שיש בה דבר מה תכליתי.אמרתי את מה שהיה לי על המבצע הצבאי המהדהד הזה, ובמיוחד על שלב העיוועים של הכניסה הקרקעית.נגמרו לי המלים,היו ואזלו.גם אם המצעד בחוּץ ייראה בעיני עוברים ושבים,כמצעד של עוורים או של טרוּפי דעת.לפחות הגעתי עד הנה,לגילוי אחווה אנושית שאיננה פטרונית- דמגוגית, להליכה דוממת יחדיו עם שכמותי, למחאה בלתי אלימה כנגד האלימות ההדדית המתמשכת,זה שמונה שנים, מאה ועשרים ומשהו שנים, או היסטוריה אנושית מדממת קונקרטית אחת.אני לא גא בדבר,אני בעיקר מאוכזב מאוד מן האנושות שבה אני עדיין מאמין.כאשר קהל תל-אביבי מרעים עלינוּ לאורך רחוב אילת בדרך ליפו: 'כולכם הומואים ולסביות','צריך להפציץ גם אתכם','צריך להביא להם–ניידת לאברבנאל',–ולמרות–שלרגע–נראות–לי–הפילוסופיה,הדתות,המדעים,האמנויות,כמו אצבעות הבד של כפפת התרבות האנושית,המעדנת את מכתו של האגרוף המוטח בפניו של ילד שלא פשע או של מבוגר כבול במרתף עינויים בשבי חוקריו,אני מבכר להסית את המחשבה למשהו אחר,הד מרוחק וקרוב, שבור קצת, משהו שזורם והולך עם הרוח, חרישי, קול נסתר העובר ברחובות, שירה בציבור על הלב השבור.

 

3

*

   כאשר הרב פרופ' אברהם יהושע השל, מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים,צעד בחברתו של הכומר ד"ר מרטין לותר קינג במצעד מפורסם למען זכויות האדם ושיוויון הזכויות לאפרו-אמריקאים, ברחובות העיר הדרומית,סלמה,אלבמה (1965) הוא אמר, כי עבורו היה המצעד כמו להתפלל דרך הרגליים (השל גם הספיק להיות קול-קורא משמעותי כנגד מלחמת ויאטנם ומוראותיה).כזאת אף חשתי אני במהלך ההליכה ביום שישי.שקוע בקשב לאנוֹשִי.דאוּג לחבריי למצעד,דאוּג מאוד לאנושות וחסר תשובות.למען האמת העדפתי לקבל על עצמי את משמעת ההליכה בטוּר,דווקא כאשר היתה פניה בדרך אשר אִלְּצה את סימן הקריאה האנושי הזה,הנע ברחוב התל-אביבי,להידמות לכעין סימן שאלה,הפונה אולי לרוח האנושית הכללית,כעין מיצג של השאלה אייכּה האדם? לשעבר,סוּפּר אודות הפילוסוף הקיניקאי דיוגנס,שבטרם אבֵּד תקווה ועבר לדוּר בחבית,היה צועד ברחובות ובידו נר,שואל עוברים ושבים,האם הם יודעים היכן למצוא את האדם.אז היום אני ברחובות צועד,אזרח מוזר,תמהוני כדיוגנס,אמן מיצג בקבוצת אמנים,או תלמיד-פילוסופים המנסה לזכור או לברר דבר-מה אודות האנושי בלב האפלה,משהו שאולי יהיה נהיר אי-פעם.לא מאבד תקווה.     

   חשבתי גם על וולפגנג בורכרט, ועל סיפורו שן הארי שם הוא מתאר את המצעד הסירקולארי של האסירים הפוליטים (ושל סרבני המלחמה) בכלא הגרמני, המוקפים במקלעיהם של כולאיהם. מצעד טוטליטרי העוקר ומעקר אותו מן האמפתיה ומן האנושיוּת,ומביא אותו לידי ניכּור מן האנוֹשִי,אפילוּ מרעיו למצעד,השותפים למצעד המתים-החיים.כאשר אני צועד בתל-אביב-יפו,במדינה המקפידה על זכותי להביע את עמדותיי בציבור ולו בשתיקה,צועד באישור החוק ובלווי משטרתי תומך ולא לנוכח מקלעים ואיומים קיומיים ממשיים,אני יכול עדיין לחוש אנושי-אמפתי לזולת, הישראלי והפלסטיני כאחד.שלא כאזרחי עזה,המהלכים במצעד סירקולארי לנוכח מקלעיהם של סוהריהם,אנשי החמאס,אליהם הצטרף שוב,זה מקרוב,גם צבא הגנתינוּ,והאדם אכן צריך שם סוג של עמידה ושל גדלוּת רוח בלתי נתפשת,בכדי שלא להתייאש,ולהמשיך להאמין בתרבות וברוח האדם,גם כאשר הוא אנוּס לשאת את הסיוּט,הממית גוּף ונפש,המתרגש על ידי אחיו,בני התמותה (אם בנשק חמאסי,אם בנשק צהל"י)–להדיחו מן העולם.אני נֹח לי,הולך במסיבת רֶעים אידיאולוגית בתל-אביב ליד בתי קפה הומים וחנויות מכולת,בתי מרקחת,מסעדות ומרכזיים מסחריים,הנוחים לספק את רוב צרכיי.מהלך חופשי בארצי,בתוך טוּר דמוי סימן שאלה,חסר פנים לרגע,הולך לאט לשעה,שפל רוח,ברך וקומה,שמוּט ראש בּוֹ הומים מראות קשים של בתים הרוסים בערים דרומיות, פצועים קשים וילדים מתים.

   מגיעים לרחוב המוסכים אליפלט, צינור המפלט של תל-אביב, בואכה איצטדיון בלומפילד (ביטלו את משחקי הכדורגל לרגל המצב),אותו אליפלט שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך? הולך-מרגיש כמו פליט, בשיירת פליטים של הרגע: אלי,למה שבקתני? איזה ילד אני,אליפלט.אבוד ומקווה,חולם בעיניים פקוחות;שומע הדהוד- מרוחק (לא המולת קהל מן האצטדיון), נזכר במלותיו האופטימיות של פאול צלאן:

 

מְלֹא הַמַּגָּף מֹחַ

מֻצָּג בַּגֶּשֶם:

 

הִלּוךְ יִהְיֶה, הִלּוּך גָּדוֹל,

הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַגְבוּלוּת,

שֶהֻצְּבוּ לָנו.  

 

(פאול צלאן, סורג- שפה: שירים וקטעי פרוזה, מהדורת תרגום שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1994, עמ' 117).  

 

שם,בגינת אליפלט,אי ירוק בלב הזנחה נואלת,ההליכה באה אל סיומהּ.אני נפרד מכולם,מבולבל ומחייך,חיוך אנושי כזה,אוהב ופצוע. 

 

*

בתמונה למעלה: מרטין לותר קינג (במרכז) ואברהם יהושע השל (שני מימין) מהלכים יחדיו במצעד זכויות אדם בעיר סלמה, אלבמה בשנת 1965.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »