אלוהים ברא עולם שאיננו הטוב שבעולמות האפשריים, אלא עולם המכיל בתוכו את כל דרגות הטוב והרע. היום אנו מצויים במקום שבו העולם רע ככל שרק אפשר; שהרי בדרגה שמעבר לזה הרע הופך לתום.
[סימון וייל, הכּוֹבד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 111]
לפני כמה חודשים ביקרתי בדרום תל-אביב את אוצר האמנוּת הותיק, בֶּנוֹ כָּלֶב, וזכיתי לראות חלקים מאוסף האמנות הישראלית שלו; אני זוכר כי בשלב כלשהו הוציא בנו רישום –קו מאת אביבה אורי, קו חסכוני, כמעט פיקטוגראמה (כתב תמונה) בלתי נהיר; קו נרעד אפילפטי, עדין ורוגש כציפור הנשמטת פתאום מן השמים— לא יכולתי להתיק עיניי מן העבודה הזו. הלכתי לכל מיני כיוונים בחדר ונסתי לבחון את הרישום מכל מיני מרחקים, ומכל מיני קירבות. אני מניח כי הנוכחים האחרים בחדר לא הבינו עד תום מדוע אני כה נרעש ונרגש, כרבע שעה מילאה החידה הזאת את כל עולמי, ועד עתה אני סובר כי חזיתי בחידה לפנים מחידה.
ספר רישומיה החוויתיים של הציירת והמאיירת הצרפתית, אודט אלינה (Oddete Elina, 1991-1910), משנת שהותה במחנה העבודה אושוויץ על יד מחנה ההשמדה בירקנאו, בלי פרחים ובלי כתרים: אושוויץ- בירקנאו (תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, בלוויית 12 ציורים מקוריים מאת המחברת, סמטאות ספרים: ירושלים 2011), ספר אשר ראה אור לראשונה כשנתיים אחר האירועים האצורים בו (1947), יצר בי חויה דומה לאשר ניעור בי בשעה שחזיתי באותו רישום-קו שחור-לבן מאת אביבי אורי: דווקא על-שום המינוריות-המהוסה של אלינה: לחישות, קולות עמומים בלתי מפוענחים העולים מתוך גופים נשיים כאובים, רעבים, גוססים; שמעתי מתוך דפי ספרהּ שפה הקודמת לשפה, דבר מה המאחד את כולנוּ, המבקשים להיות אנושות אחת, אנושות אחת בלבד, שכבר חזתה מבשרה את כל הפורענות שהיא מסוגלת להמיט על בניה, צולעת על ירכה, שכולה, עניה סוערה לא נוחמה, ובכל זאת ממשיכה לדדות בין ערים חרבות, מבקשת את המחר.
אלינה, בת למשפחה ממוצא יהודי, היתה אמנית צעירה, חברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ופעילה ברזיסטנס (צבא ההתנגדות), כאשר נעצרה על ידי הגסטאפו, נחקרה, עונתה ושוגרה בטרנספורט לאושוויץ-בירקנאו, שם לדבריה: 'רק תשעים ותשע מתוך כאלף וחמש מאות הנשים שהיו במשלוח שלנו, נכנסו חיות למחנה' (עמ' 17). כבר בלילה הראשון היא מתארת כיצד נשים כמוה הופשטו, קועקעו, נפרדו מכל שערותיהן, הושמו בהמתנה מורטת עצבים באולם מחניק מבלי שיאמר להן מה ייעשה בהן. מאוחר יותר הן נאלצות להסתגל במהירות לכל עבודה שמושתת עליהן (למשל: הובלת עגלות תנוקות ריקות מן המשרפות). זהו עולם של רעב, כאב בלתי פוסק, חוסר שינה, גסיסה איטית. איש מבין הכולאים לא שת ליבו האם מי מהנשים תוסיף לחיות גם מחר, ורק אצל האסירות נוצרים אט-אט קשרי חיבה, האופייניים לאדם.
אלינה חווה את גסיסתן ומותן של רבות מחברותיה. פרק מוקדש לאירן ופרק אחר להלן. והמחשבה נודדת אל הסופרות היהודיות צרפתיות שנספו בשואה, אירן נמירובסקי והלן בר, האם בהן מדובר? לא, זה בלתי אפשרי. נמירובסקי נספתה בדרנסי, ככל הידוע. חברה נוספת, הלה, יהודיה מפולין שעברה בנעוריה המאוחרים לצרפת והפכה צרפתיה לכל דבר, ויודעת להעניק אילו רגשות כמו-אמהיים לאלינה, הדהדו בזכרוני סיפורים שסיפרה לי סבתי ז"ל, שהיתה באותן שנים פרטיזנית ביערות ליטא, על אודות חברת נעורים יקרה ללבה ששמה היה הלגה, אשר נאלצה לחזור עם פרוץ מלחמת העולם ה-II לבית הוריה בוורשה, ואחר כך, הנסיונות לשמור על תכתובת סדירה לא צלחו. הן לא נפגשו שוב מעולם. סבתי ספרה לי שרק כעבור שנים נודע לי כי הלגה נספתה באושוויץ. האם באותה הל(ג)ה מדובר? כמובן, זה בלתי אפשרי. זהו רק לבי שמפכה בלילה הזה אל הלבנה, ובכל זאת רישומיה המצומצמים המהוסים של אלינה הם שהביאוהו כדי כך.
ובכל זאת, גם לנוכח המוות המציץ מעבר לכל כתף ומנצנץ מכל מבט של איש SS, אלינה מצליחה לשמר את המבט היוצר, המצליח לפדות אותה לעתים, בהדהדו בה תחושות ותיקות של חופש, של חירות לבחור, וגם של תקוות-עדיין, תקוות אנוש.
וכך מתארת אלינה לילה אחד בספטמבר:
בלילה ההוא בספטמבר, הייתי חייבת לצאת מהבלוק.
השמיים זהרו באורח יוצא מן הכלל.
המחנה השקוע בשינה היה מוצף דומייה גדולה ובהירה.
מעלינו הכל היה פתוח לרווחה.
יכולתי ליצור קשר עם כל כוכב לכת בשמיים.
הבטתי למטה, על המרחב הגדול הזה, המת.
אישה זקנה יצאה אף היא מהבלוק, נשענת על קב.
היא התקשתה מאוד לכרוע. ראיתי אותה עושה את צרכיה כמעט בעמידה, מנופפת את הקב באוויר כמו דמות מחזון אחרית הימים, צללית על רקע הירח.
במרחק מה משם עלו להבות גדולות מהארובות אל השמיים.
זה היה לילה זך בספטמבר.
המשרפות היו מלאות עד אפס מקום בחומר בעירה אנושי.
מבחינה הגיונית, איני יכולה לטפח עוד תקווה שאשרוד, אבל תחושה פנימית כלשהי, בלתי מודעת, מעוררת בי תקווה מנוגדת לכל הגיון.
[אודט אלינה, בלי פרחים ובלי כתרים: אושוויץ-בירקנאו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, אחרית דבר מאת סילבי זֵ'דינאק בשיתוף עם ונסאן לאקוסט, בלווית 12 איורים מקוריים מאת המחברת, סמטאות ספרים: ירושלים 2011, עמ' 53]
הזקנה היוצאת מן הבלוק אחרי אודט אלינה; כמו אמא-אנושות, יוצאת לעשות צרכיה שבהכרח, מדדה על קב, מנופפת בו באויר אל הירח, הופכת לצללית על רקע הירח; קיום נטול ממשוּת של צל, שרק מזכיר את הגוף המיוסר שמוטל בעקבותיו. מי יודע האם הזקנה הזאת ממשית בכלל, אבל היא יותר מאשר רעיון; דומה כי היא כעין התגלמות של שאיפתהּ של אלינה אל מרחבי שמים, ליצור קשר עם כל כוכב לכת שבשמים, נהיה מטפיסית של מעבר להיות אסירה במחנה, חומר בעירה אנושי לעתיד לבוא. כל כמה שלהבות האש הבוקעות מן הקרמטוריום נוסקות אל השמים, דומה כי הזקנה הזאת, המנופפת בקב-המשען שלה באויר מגביה לנסוק מעבר לתחומן המאכל. הזקנה הזאת— היא הד לתחושתהּ הפנימית של אלינה, כי התקווה לשרוד, כל כמה שהיא מנוגדת לכל היגיון, היא עדין פועמת וממשית מאוד. אותו סימן של זקנה המנופפת בקב אל השמים אגב עשיית צרכיה אינו אידיאוגראמה, כתב ציורים, אידיאה (רעיון) הלובש סימן או תמונה ומבע, אלא פיקטוגראמה, תמונה טבעית-אנושית של תחושותהּ ושל חוויתהּ הקיומית של אלינה, היוצרת בלב המאפליה גופן חדש, ומובן חדש של היות בעולם.
דומה כי אם אשוב לציטט שהבאתי מתוך ספרהּ של סימון וייל (1943-1909), הכובד והחסד, בראש דבריי— הרי אלינה מצליח לדלג באמצעות אותה הזקנה את דילוג המשוכה ממקום הרוע המוחלט אל מקום התום; בתמונה הזאת היא רושמת בכמה קווי פחם תהליך טרנספורמטיבי של הפיכת הרוע המוחלט לתום; מציאת החסד הניכר לעין פתאום גם בתוך המולת בית החרושת למוות; הפניה למטפיסי שבאנושי הופך כאן לתהליך אלכימי, עת תמונת זקנה העושה צרכיה ומנופפת בקב שלה עבר הלבנה, הופכת לסוג של נקודת-משען, ממנה הולכת ומתבהרת תקוות החיים והקיוּם.
גם ברישומים-איורים המלווים את ספרהּ של אלינה ניכר תום ילדי-נערי; כמעט כגון איורים של ספרי אריך קסטנר; על אף שעל פניו לפנינו סוג של נובלה-גראפית, אלינה לדעתי, יותר מכל, יוצרת שירה גראפית קורקטית מצומצת. היא אינה פרוזאיקונית, על אף שהספר כתוב בפרוזה – היא רושמת תמונות מינוריות, שחורות לבנות, בתוכם הומים תנועה מתמדת ופיוט בלתי שכיח. היא אינה מתאמצת ליצור ספרוּת, אלא להשמיע עדוּת— ובכל זאת, עדוּתה משום המיית הקיוּם, הגמגוּם הנרעד, שביסוד הדברים, נכוחה היא בעיניי לאין שיעור מהרבה מאוד יצירות ספרותיות מוּדעוֹת, שבהן מנסה המספר להוליך את קוראו במתווה מסויים. שלא כדרכם של מחברי רומנים אירופאיים אלינה אינה תרה אחר הסיבתיות ולא אחר התימטיקה של האירועים גם לא אחר תכליתם [למשל, השוו לפרטנותו האידיאליסטית של הרומן, המין האנושי, לרובר אנטלם (1947), המתאר את תקופת מאסרו של המחבר במחנות בוכנוואלד ודכאו]. היא אינה מעוניינת בלקח מוסרי דידקטי וגם לא בתוכחה חברתית-תרבותית (יש לזכור כי אלינה חיברה את ספרהּ כבר בשנת 1947). אלינה מתאר את הקיום שלה ושל חברותיה, בקוי פחם עדינים או בנגיעות מכחול מינוריות, כפי שנרשמו בנפשהּ. זהו אינו תיעוד פשיטא, וגם לא תיעוד מטעם גוף או למען מטרה. זהו סיפור של מאבק יום יומי כפי שנרשם בנפשהּ של אלינה בקוים מעטים, הומי רגש. זוהי אינה עדות הנמסרת על מנת להרשיע. זוהי עדות הנמסרת כדי להמשיך בחיים
ספרה של אלינה על הכובד והחסד שבו, מצליח במשיחת מכחול מינימלית, בקוים מעטים על נייר, לתאר עולם פנימי יוצר, הממשיך ליצור ולעשות למען הזולת גם במציאות בלתי אפשרית [גם במינוריות, גם בצמצום האקספרסיבי, גם בתלישות הקיומית הניכרת בכתיבה, הזכירה לי לפרקים אלינה את תנועתם העתים תזזיתית עתים מהוססת, עתים טראגית עתים מחויכת, של מרסיה וקאמיה (1947), צמד גיבוריו של סמואל בקט, נובלה שאמנם נכתבה באותה שנה ממש]. אלינה אינה תמימה או נאיבית. היא אינה מאמינה תמה בטוב ליבו הנסי של המין האנושי, אבל מאמינה כי רוחב לב עשוי להימצא לפרקים, בקרב בני אדם לא מעטים. הקב שהניפה הזקנה אל הלבנה (עמ' 53) מקדים קב-משען אחר, שבו מכה זקן אחד את אלינה מעט אחר שהמחנה משוחרר על ידי הצבא האדום, בנסותו לגזול דלי עם מים שהיא נושאת על מנת להרוות צמאונם של כמה ילדים (עמ' 104). ידהּ של אלינה נשברת ומדממת מעוצמת החבטה. הדלי מתהפך, מימיו נגָּרים על הארץ. היד הכותבת, הרושמת-מציירת, הופכת חסרת אונים, מפיצה כאב מחריד. היא תחלים, ואיתה, במידת מה, גם הנפש השבורה, והן תיצורנה שנתיים אחר כך מחברת נדירה ויקרת המציאות, שבה הרוע המוחלט הופך לתום פלאי , לנגהּ הלהבות העולות מן המשרפות, על רקע הירח המתמלא ומתחסר עדיין, כך נדמה, ללא זיקה כלשהי אל מעשי המין האנושי וכל הזוועות שנכון הוא לחולל, עלי מה שהוא שב ומדמה, שהן אדמותיו.
בתמונה למעלה: Méret Oppenheim, Self Portrait, Skull and Ornament, 1964
© 2011 שועי רז
Read Full Post »
פֶּרֶא אדם חוֹשב 