חיילים שבורים

*

על מאבקם של יחידים לשמור על יחידותם בחברה תומכת לחימה.

*  *

בסיפרה אנארכיזם ומאמרים אחרים (ניו יורק, 1911) כתבה המנהיגה האנארכיסטית האמריקנית אמה גולדמן (1940-1869), את הדברים הבאים:

*

היחיד (האינדיווידואום) הוא הוא הממשות האמיתית בחיים. הוא עולם ומלואו בפני עצמו. קיומו איננו למען המדינה או למען ההפשטה המכונה "חברה" או "לאום", שאינם יותר מאשר מקבץ של יחידים. האדם, היחיד, תמיד היה והוא בהכרח המקור היחיד והמניע של כל התפתחות וקדמה. בציוויליזציה הריהי מאבק בלתי פוסק של היחיד או של קבוצות יחידים נגד המדינה ואפילו נגד "החברה", כלומר: נגד הרוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. מאבקיו הגדולים של האדם נוהלו נגד מכשולים מעשי ידי אדם ונגד קשיים מלאכותיים שהוערמו כדי להקפיא את גדילתו והתפתחותו. המחשבה האנושית תמיד סולפה על ידי המסורת והמנהגים ועל ידי החינוך המעוות שהיו בשירות אלה שבידיהם הכוח וזכויות היתר, כלומר המדינה והמעמדות השולטים. הסכסוך המתמיד הזה הוא המרכיב של ההיסטוריה האנושית. 

[אמה גולדמן, מתוך: אנרכיזם: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור, מהדורה מחודשת, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 139]

*

  גולדמן, ילידת קובנה, היגרה עם משפחה לארה"ב בשנת 1886. קיבלה בילדותה חינוך יהודי מסורתי, ובארה"ב—בצד עבודה ב"סדנאות היזע" של התפירה, ריכזה בהדרגה פעילות הסברתית אנארכיסטית עניפה; בנוסף, היתה פעילה בנושא שחרור נשים ושיוויונן; בשל מחאתהּ ופעילותהּ הציבורית, שעוררה הדים, בגנות מלחמת העולם הראשונה, גורשה מארה"ב לברית המועצות בשנת 1919, ואולם יצאה ממנה  עד מהירה ואף פרסמה את הספר אכזבותיי ברוסיה (1923), שנכתב במפח נפש גדול על תולָדותיה של המהפכה הקומוניסטית, וחוסר הצדק הנוהג שם.

   שני ספרים טובים, ראויים לציון, שקראתי בזה אחר-זה בשבוע שעבר, כמו עומדים בסימן דבריה של גולדמן לגבי יחסי היחיד והחברה. הראשון, ציפורים צהובות לקולין פאוארס (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, בסדרה לספרות יפה, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2013); האחר: המאחרים לאגוּר שיף (הוצאת עם עובד: תל אביב 2013). שניהם עוסקים בדמות החייל השבוּר, הפוסט-טראומטי, המבקש להיעלם מן העולם, להיאסף אל חבריו המתים. למעשה, אליבא דפאוארס ושיף, לא ניתן באמת לשוב ולהיות, אחר מוראות המלחמה, חלק מחברה אנושית, הרותמת את יחידיה שוב ושוב לפעולות אלימות, והחומסת מהן כל אפשרות לבחור בעדינוּת, בטוּב לב, ובחמלה. דווקא חברות דמוקרטיות ליברליות (ארה"ב, ישראל), עולות בספרים אלו, כחברות המפעילות על היחיד, כל יחיד, מארג לחצים בלתי-אפשרי של תחרותיות ושל כיבוש, ושל קניין, ולבסוף מפנות אותו כנגד עצמו, לעשות כמצוותן או להימוג.

   סיפרו של פאוארס, שחלקו הגדול מתאר את הלחימה האמריקאית בעראק, מצייר את דברי ימי הלוחמה בשטח בנוי ככניסה לתופת כאוטי: בתים נחרבים, מכוניות תופת, הפצצות, חלקי גופות שרופות ומסורסות. כמו אצל דנטה אלייגרי (תופת, קאנטו שלישי), כל הנכנס מתבקש לזנוח כל תקוה לצאת לעולם—  ואכן, דומה כי גם מתי-המעט היוצאים מספרו בחיים, נותרים בבחינת מתים –חיים, נטושים ודרוסים על ידי המדינה ששלחה אותם לשדה המערכה, אבודים לעולם בתוך עצמם;  לעומתו, סיפרו של שיף מתרכז בדברי ימי נישואיהם של מיקי וליאורה כרם; הראשון, צנחן שנפגע מקליע בראשו במערכה על שחרור הכותל במלחמה ששת הימים, שוהה בתרדמת עת ארוכה; ואחר שהוא מתעורר מאבד את חישקו המיני (הוא וליאורה יישארו חשׂוכי ילדים) , את כושר העבודה ואת היכולת לעמוד בלחצים. מרבית הסממנים הגבריים מאצ'ואיסטיים שאפיינו אותו בעבר, נעלמים ממנו לגמריי. כל איזכור למלחמה או הרג גורם לו להתרחקות ולשקיעה בעצמו. זוגתו, נשארת לצידו במשך כשלושים שנה, עד פטירתו, גם כאשר קשריו עם בני משפחתו ורוב חבריו מן העבר מתנתקים והולכים, שכן הם רואים בו מי שהיה יכול להיות ממנהיגי המדינה והפך לצל-של-עצמו, טיפוס מתבודד ותמהוני. כמה שנים אחר פטירתו, בימי מלחמת לבנון השניה (2006), מחליטה ליאורה להתנקש בחיי הרמטכ"ל, שבעצם מזכיר לה את בעלהּ, ערב צאתו למלחמה, שאותו דווקא ולא את האדם שהפך להיות אחר-הפציעה, היא מעוניינת למחות מחייה, משום שבמשך שלושים שנה חשה את הבוז העצמי לרעיה שהרשתה לבעלהֹ לצאת להרוג ולהיהרג כחלק ממשחק הדמים הפוליטי-מדיני-חברתי, ולהקריב את עצמו לטובת שחרור/כיבוש ירושלים.

   בשני הספרים כאחד, ביקשו המחברים להתמקד בפרט וביחסו לקבוצה, שעל מטרותיה כביכול יצא להגן, אבל אחר-כך משנפצע או משלקה בנפשו, מי יגן עליו? יותר מכך, מה יעשה אותו חייל שאיבד משהו מהותי ביכולתו להשתייך, להימנות על קבוצה, לחוש עצמו כמזדהה עם ערכי הקבוצה. שתי הדמויות, טוראי ברטל של פאוארס, ומיקי כרם של שיף, הולכים ומוחים עצמם בכל יום שעובר מעל לוח העולם. אם הם נותרים פה, הרי זה מתוך רצון כן שלא להכאיב עוד יותר לבני משפחותיהם. מבחינתם, האויב המהותי, אינו האויב מבחוץ; לא הערבי-מוסלמי (בשני הספרים), כי אם תרבות הרוב במדינתם, אותו רוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. גם ברטל וגם כרם נחרדים כל אימת שהם מוצגים כגיבורי מלחמה, או מתבקשים להתנהג ברבים כבניה הטובים של המדינה. עם זאת, הם יוצאים מן המערכה כה שבורים ומרוסקים עד שאינם יכולים לשוב ולפעול חברתית או פוליטית לתיקון המצב; אף-לא להצטרף לתנועות מחאה כאלה ואחרות.

   ליאורה כרם היוצאת להתנקש ברמטכ"ל לא מייצגת אף אחד אלא אך ורק את כאבהּ האישי ואת כאבו של מיקי כרם שבינתיים הלך לעולמו. היא עושה את המעשה משום שהיא מבינה כי הברית בינה ובין מיקי היתה ברית של יחידים, חסרת אינטרס פוליטי-כלכלי. בעצם, מתוך הייאוש מאפשרות של שינוי חברתי עמוק, היא בוחרת לפגוע (היא אינה מתכוונת להמית, ועד תום הסיפור לא נודע האם הרמטכ"ל מת מפצעיו) במי שמסמל לדידה יותר מכל את מי שמערים מכשולים מעשי ידי אדם כדי להקפיא ולקפד את גדילתו העצמאית של הפרט מתוקף הכח וזכויות היתר של בני המעמדות השליטים. ברור ונהיר מדוע החברה רואה במעשה זה, אקט קיצוני ומטורף. עם זאת, סיפרו של שיף שב ופורט לכל אורכו את המציאות החברתית המטורפת, הדוויה,למודת הסבל, שבה אנו נאלצים לעשות את ימינו, ומונה ופורט את מארג הלחצים שבה אנו חיים ומתבקשים להתחרות ללא רחם, או ללחום ללא רחם. קשה להצדיק את האקט היעקוביני-האלים של ליאורה כרם (לאור צדדים מינוריים בעלילה ובמיוחד ביחסי הזוג כרם, יש בהתפתחות הזו דבר-מה גרוטסקי), ושיף נזהר מלהצדיקו, אבל בעצם, הוא מבהיר עד כמה ברמת העומק של הדברים, הפעולה הזו היא פרי התפתחות ארוכה, של סבל עמוק, ואין בה שום-דבר מטורף או אקצנטרי, אלא זהו אקט רדיקלי של סלידה מן הפוליטי-והצבאי,השב תמיד לדרוס ולבלוע את מאוויי היחידים, לפורר את חייהם, לשבר את זהותם, להניא מן החירות לבור בכוחות עצמם את החיים אותם יהיו נכונים לחיות, לקפד את האפשרות לפיה היחיד הוא שייקבע מה תהיה מערכת הזיקות שיקיים עם יחידים אחרים.

   סיפורה הדמיוני של ליאורה כרם הדהד בזכרוני את סיפורו הלא-ייאמן של פרידריך אדלר (1960-1879), מי שהיה מחבריו הטובים ביותר של אלברט איינשטיין בימי לימודיו בפוליטכניון בציריך, דחה קריירה אקדמית בפיסיקה (1908), ודרש כי יישכרו את איינשטיין הצעיר במקומו (איינשטיין תיאר בצעירותו של אדלר, בנו של ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה, כאידיאליסט, טהור לב, יוצא דופן במידותיו הטובות). והנה כעבור שנים אחדות, ב-21 באוקטובר 1916, בכהנו כחבר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי,ירה אדלר למוות בבית מלון וינאי, במהלך ארוחת צהריים, בפוליטיקאי הותיק, ראש הממשלה, הרוזן קרל פון שטורק, האיש שהכניס את אוסטריה-הונגריה למלחמת העולם הראשונה כאשר פלש לסרביה, ואשר דחק כל-העת להרחיב את  גיוס הצעירים לחזית. אדלר קץ במנטליות של הובלת הדור הצעיר אל מותו כבשר תותחים, כדי להמשיך ולקיים את האינטרסים של המדינה האוסטרו-הונגרית. הוא נידון למוות, ענשו הומתק; ולבסוף, ישב בכלא כשמונה-עשרה שנים, ואחר-כך היגר לארה"ב. איינשטיין לא דיבר עימו מעולם אחר 1916, וככל הנראה, גם לא רצה שיזכירו את אדלר בפניו.

אפשר כי אדלר פשוט ידע יותר מדיי מתים; צפה ביותר מדיי חיילים פצועים, שבורים ונטושים. ככל הידוע לי, אדלר מעולם לא הצדיק את מעשהו ולא עודד אלימות פוליטית דומה. כליאורה כרם הבדויה של שיף, הוא יצא להתנקש בסמל של מדינה, שמדיניותהּ לדידו רומסת את זכויות הפרט והאזרח של יחידיה, ולא זו בלבד, אלא במודע בוחרת לאבדם מן העולם.

לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית, ליל שאין לו סוף 

*

*

בתמונה למעלה: © John Walker, Broken Soldier, Etching 1998

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

וֶרְטִיגוֹ בונציה

*

1

 *

רציתי לכתוב על סחרחורת של וו.ג. זבאלד (2001-1944), אולם יש בו קטע אחד המאפיל בעיניי על כל יתר הופעת הבכורה הספרותית הזו (ראה אור לראשונה בשנת 1990) ועל כן, מטבע הדברים, אתמקד בו. לפני שאגש לקריאה, יש להקדים את התייחסותו המאוחרת של זבאלד לחווית הסחרחורת, בספרו השני, המהגרים:

*

העלאת זכרונות,הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב מטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים

[וו.ג. זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, הוצאת כתר: ירושלים 2002, עמ' 139]

*

חוויית ההעלאת הזכרונות, קרי: ההיזכרות, היא חוויית סחרחורת עזה, פצעי רפאים וכאבי פנטום השבים לרחוש ולבעבע בתודעת הנזכר; אדם לא בהכרח רוצה לזכור, עתים הוא חווה דווקא את ברכת הנשיה— שקט ששב לשרור בחיים הפנימיים; התקווה שמעתה יתנהל הזמן לינארית-תימטית ללא קוים שבורים ועקומים, זבי דמים, שדומה שכל פיתול ופיתול בהם גובה משהו מן הנפש, כמו זבוב עיקש הדבק לבשרו של חמור זקן, טורד מנוחתו ואיננו מניח.

ובכל זאת חוויית המספר של זבאלד היא בראש ובראשונה חוויה של היזכרות. הוא בוחר לדובב נופים, תחנות רכבת, ממצאים חומריים, יצירות אמנות, להקות ועדרים של בעלי חיים; החוויה היסודית ביותר בכתביו היא הנדודים בתוך הנוף ואל תוך הנוף, אך לא כמי שמתבונן אחור ומגולל איטי ומדוד את סיפור העבר של הנוף בו הוא פוסע, אלא כמי שעומד על סף התהום, על ראש המגדל, ראשו מסוחרר, והוא צריך לבור לו דרך. זוהי שעה שבה המספר עצמו שוב אינו יודע האם הוא מעוניין להיוותר בראש המגדל או ללכת שבי אחר הלחש הנוגה העולה מן התהום. עם יש משהו המאחד בין אמברוז אדלוורת, ז'ק אוסטרליץ, ווו.ג. זבאלד, היא דמות הרפאים שלהם; נוודים שהכרתם נמצאת אי-שם בתווך שבין המבט המרוחק הידעני מראש המגדל, ובין הנהיה ללכת מעבר לזה, אל חוויית התהום.

אני נזכר בהקואין אקאקו, מורה זן בן המאה השבע עשרה, שעל פי המסופר נהג לסחרר את ראשי תלמידיו על ראש הר גבוה נוכח התהום ולהותירם שם,על סף התהום ועל סף ההארה; חווים את המרחק הדק (אם קיים) בין ההארה ובין המיתה, הנפילה, הריסוק. לא יכול שלא להרהר נוכח-כך בגורלו של זבאלד ובמיתתו בתאונת דרכים, כאילו הסחרחורת של ההיזכרות המכילה גם את ההיפקחות אל התהום, הורתה מראש את דרכו.  שומר הזיכרון התרבותי, העומד על משמרתו בראש המגדל, הוא גם העשוי יותר ליפול ולהתרסק, בוודאי ממי שבוחר להוליך את חייו באפלת העיר שאין לה מרחב ולא מקום, ואין בה אלא רחובות ומוסדות, נתונים לפני עיניו.

*

2

 *

   בליל 31 באוטובר (ליל כל הקדושים) 1980 לן וו.ג. זבאלד בונציה; בקטע הקודם לקטע שאביא מייד הוא מספר כיצד הוא קורא ביומנו של ג'קומו קזנובה, המאהב הגדול, שהיה כלוא בונציה ללא משפט ובלא מועד שחרור עד לבריחתו, שכפי שמסתבר לזבאלד תוכננה לשלהי אוקטובר או לראשית נובמבר, על פי תחשיב ניבויי שערך קזנובה בהתבסס על טכניקה פופולרית בת זמנו; זבאלד נרעש לגלות שהוא מצוי באותו תאריך במקום לא רחוק מן המקום שבו נמלט קזנובה מן הצינוק שעל שפתיו ציטוט מתוך חתימת חלק התופת  (מן הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי): E Quindi uscimmo a rimirar le stele (איטלקית: יצאנו להתבונן בכוכבים); אך משמיענו מייד סיפור שיחרור שונה בתכלית:

*

אני עצמי חזרתי באותו ערב של 31 באוקטובר אחרי ארוחת ערב אל הבאר שבריווה,וקשרתי שיחה עם ונציאני אחד,שמו מלאכּיוֹ,שלמד אסטרופיסיקה בקיימברידג' וכפי שהתברר ראה הכל, לא רק את הכוכבים ממרחק רב. לקראת חצות שטנו בסירתו שעגנה במזח במעלה זנב הדרקון של התעלה הגדולה,עברנו על פני הפרוביה ועל פני טרונקטו ויצאנו אל המים הפתוחים שמהם ניבטת לכל עבר חזית האורות של בתי הזיקוק של מסטרה ונמשכת והולכת על פני מילים רבים. מלאכיו כיבה את המנוע. הסירה עלתה ושקעה עם הגלים ונדמה היה לי שזמן רב עבר. מולנו נחשף זוהרו הדועך של עולמנו— זהר שאיננו יכולים לשבוע מראותו כאילו היה עיר שמימית. נס החיים הנוצָרים מפחמן,שמעתי את מלאכיו אומר,עולה בלהבות.המנוע שוב ניצת,חרטום הסירה פילח את המים ואנחנו שטנו בקשת רחבה ונכנסו אל הקנאלֶה דלה ג'וּדֶקה.  המדריך שלי הצביע בשתיקה על האינצ'רנריטה קומונלה (=המשרפות הציבוריות)באי חסר השם שממערב לג'ודקֶה,מבנה בטון מתחת לעננת עשן לבנה,שדממת מות שורה עליו.על שאלתי עם הבעֵרה נמשכת גם בלילה ענה מלאכיו: Si, di continuo, Brucia continuamente. השרפה נמשכת כל הזמן. טחנת הקמח של סטוקי נגלתה לעינינו,מבנה של המאה הקודמת הבנוי ממיליוני לבֵנים,שחלונותיו הסומים בוהים מהג'ודקה אל הסטוציונה מריטימה.הבנין הזה עצום כל כך,עד שהיה יכול לכלול בתוכו את כל ארמון הדוג'ה כמה וכמה פעמים ולמראהו אינך יכול שלא לתהות אם באמת נטחן כאן רק דגן.כאשר עברנו על פני חזיתו המתנשאת מעלה בעלטה יצאה הלבנה מבין העננים ובאורה הזדהר הפסיפס הזהוב המשובץ תחת הגמלון השמאלי שנראית בו קוצרת ובידהּ אלומת שיבולים,דמות טורדת מנוחה בנוף האבן והמים הזה. מלאכיו אמר שבזמן האחרון הוא מהרהר רבות בתחית המתים ותוהה מהי משמעות המשפט שעל פיו יישאו מלאכים ביום מן הימים את עצמותינו ואת גופנו לנגד עיניו של יחזקאל.–תשובות לא מצא,אבל בעצם די לו בשאלות עצמן.טחנת הקמח נבלעה בחשכה ולפעמים צץ מגדלה של סן גו'רג'ו והכיפה של סנטה מריה דלה סלוטֶה.מלאכיו ניווט את הסירה בחזרה אל בית המלון שלי. כעת שוב לא היה מה לומר. הסירה עגנה. לחצנו ידיים. והנה כבר עמדתי על הגדה. הגלים טפחו על האבנים המעלות טחב צמרירי. הסירה שבה על עקבותיה במים. מלאכיו נופף שוב וקרא: Ci Vediamo a Gerusalemme. ואחר כך ממרחק גדול יותר, חזר וקרא בקול רם יותר: בשנה הבאה בירושלים!

[וו.ג. זבאלד, סחרחורת,תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2013, עמ' 52-51]

*

זבאלד ומלאכיו נפגשים במקרה. מלאכיו האסטרופיסיקאי (או למצער מי שלמד בקיימברדיג' אסטרופיסיקה) מזמין את זבאלד להפלגה ימית לילית בסירתו בנופי מפרצהּ של ונציה. ברם, המסע האנקדוטלי הזמני הופך חיש מהר בתודעתו של זבאלד למסע בעיר שמיימית, העולה בלהבות, טובלת בים. מן העיר עולה הזהר הדועך של עולמנו; התעלה הגדולה דמוית זנב הדרקון, נועדה להדהד את האורובורוס, התלי, הנחש או הדרקון שפיו נושך את קצה זנבו, סמל גנוסטי, אך יותר מכך סמל אסטרלי של כללות הקוסמוס הפיסיקלי. זהו שוב, לדידו של זבאלד, אינו מסע בתוך הזמן הלינארי-תימטי אלא בתוך ואל תוך ההויה הקוסמית המהדהדת מכל מראה ורחש שמשמיעה העיר הזאת.

אבל יש כאן יותר מאשר מסע אל תוך מפרץ של עיר ימית או מסע אל נבכי ההיסטוריה; יש כאן כדבריו של זבאלד סוג של דילוג או פסיחה מן העיר הארצית אל העיר השמיימית. כאילו שמבטם של זבאלד ושל מלאכיו כלל אינו מבט אופקי מן המפרץ אל אורות העיר— תעלותיה ואייה; אלא כאילו היה נושאים ראשיהם למרום ובוחנים את מערכי הכוכבים במסלוליהם, באופן המגלה אלו תמונות-טמונות שהרקיעים אוצרים בתוכם. מבחינה זאת מראות הזהר הדועך, הלהבות המתמרות מן המשרפות הציבוריות, הענן הלבן המיתמר מתחנת הקמח של סטוקי שאפשר שנטחן בה יותר מאשר דגן… דמות הקוצרת, טורדת המנוחה, המופיע פתע, כעין אפיפיניה (דמטר? פרספונה? רות? מאריה? ביאטריצ'ה?)

דומה כאילו מסעו של זבאלד עובר בין נופים אפוקליפטיים, בין עדן ושאול של הקאפלה הסיסטינית. יותר מכך, קשה שלא לדמיין כאן את מלאכיו בדמות וירגיליוס ואת זבאלד בדמות דנטה אליגיירי במסע אל רום הרקיעים ואל תחתיות שאול (זבאלד הלאו החל בתיאור מסעו בסירתו של מלאכיו מן הפסוק החותם את התופת של אלייגרי כפי שציטט ביומניו קזנובה). ברם יושם אל לב, כי בהכרתו של זבאלד בטל ההבדל בין רום העדן ובין קרקעית התופת. זו וגם זו מתקיימות זו לצד זו, מזינות זו את זו אהדדי; המשרפות הציבוריות אל מול תחנת הדגן, זו וגם זו בתהליך שאינו חדל בתוך האור שאינו פוסק ובכל זאת הולך ודועך של עולמנו, לנוכח יופים הדועך תמיד, ההווה ונפסד, של היצורים קרוצי-הפחמן.

נתיב נוסף במסעו של זבאלד הדהים אותי כקורא. ככל שהתקדמתי בפיסקה שציטטתי חשתי כיצד היא אוצר של רמזים, הדהודים וניקרות של מקורות יהודיים ושל עולם יהודי חרב הסמוי מן העין. כאילו זבאלד כאן עובר לתודעתו העצמית כעין הקדשה (Initiation) לסיפור הזיכרון היהודי החי עדיין בכל קצות אירופה ועריה. מלאכּיוֹ הוא מלאכי. אם מלאכי, הנביא המקראי החותם את תרי-עשר הנביאים האחרונים, שהושם כנביא לגויים, והמבשר את ביאתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים בטרם בוא יום ה' הגדול והנורא; ואם מלאך ה' ממש הנה מלאכי יילך לפניך (שמות ל"ב, 34), אותו עמוד אש שהוליך את בני ישראל כמסופר בתורה בצאתם ממצרים, אשר נתפרש על ידי פילוסופים ומקובלים יהודיים ימי ביניימיים על אודות המלאך מיכא"ל (מיכא"ל אנגרמה/שיכול אותיות של מלאכ"י), המתואר בספר דניאל, אולי החיבור האפוקליפטי עז המבע ביותר במקרא (אולי להוציא חזון העצמות היבשות ביחזקאל, שגם אותו מזכיר כאן זבאלד), כמלאכם של ישראל וגואלם. מיכאל גם מוזכר בסדרה של מקורות יהודיים ככהן גדול של מעלה המקריב קורבן עולה, העולה כליל באש בבית המקדש של מעלה ברקיע הרביעי, זבול (זבאלד שומע את מלאכיו אומר בטרם הוא מפעיל מחדש את מנוע הסירה את המלים "עולה בלהבות"). הבחירה של זבאלד לצאת למסעו אחר ציטוט משום דנטה לנוכח האש המלהטת מן המשרפות הציבוריות של ונציה, ולנוכח היותה ונציה העיר האירופית הראשונה בעת הקדם-מודרנית בה נוסד גטו ממוסד ליהודים (כשכונה שהיהודים אינם יכולים לצאת ולבוא אליה אלא באישור מפורש מן השלטונות המקומיים) שאוכלס בכמה שלבים, בין השנים 1633-1516, כל אלו נשאוני אל מוראות השואה; יותר מכך, בספרו של פרימו לוי הזהו אדם? מופיע קטע נודע שבו בוחרים פרימו לוי וחברו ג'אן (פיקולו) לצטט את שזכור להם מתוך מזמור כ"ו מחלק התופת של דנטה (מזמורו האלגי של יוליסס המתאר את מסעו הימי האחרון עד כי נסגר הים מעל לראשנו), דווקא בהיותם באושוויץ, כזיכרון-רחוק לכך שפעם עוד נימנו על בני התרבות האירופאית. זבאלד ודאי הכיר את הספר הזה כאשר העלה את הפיסקה הזאת על הכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. גם טחנת הקמח שאינה חדלה מלעבוד מזכירה את תיאורו של הרקיע השלישי, שחקים, בכתבי סוד יהודיים ששם כביכול עומדות ריחיים וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא— והנה מדרש סדר רבה דבראשית עוד הגדיל לתאר את ירושלים ובית המקדש של מעלה כתלויים בשרשרות של אש בין שחקים (מקום הריחיים הטוחנות מן לצדיקים) ובין זבול (שם מיכאל מקריב עולות בבית המקדש של מעלה). לפיכך כאשר הגעתי עם זבאלד לתמיהתו של מלאכיו על תחיית המתים ועל חזון העצמות היבשות שביחזקאל, ועד לברכתו המדהימה: Ci Vediamo a Gerusalemme (לשנה הבאה בירושלים) לא יכולתי שלא לחוש עימו סחרחורת, מוטב לומר ורטיגו (סחרחורת גבהים), כמי שהתלווה לא אל מסע בין נופי ונציה בלבד, ולא כמי שנשא עיניו לשמי הליל המכוכבים בלבד, אלא  כמי שעשה סיבוב ארוך לאורך זנבות הדרקונים של התעלות החשוכות, וחזה בסדרה של תמונות אפוקליפטיות ומטפיסיות קדומות, החורזות בשלשלת אחת את עברהּ הרחוק של ונציה, ואת החורבן היהודי שמקרוב. הכתיבה הזאת של זבאלד, כמו האקואין לתלמידיו, הותירה אותי שעה ארוכה המום מקולות ומרחשים, העולים ממה שדימיתי  כספר והנה התברר לי כי הוא סיפו של תהום.

אפילו קזנובה הנמלט מכילאו נשזר לי לבסוף עם לשנה הבאה בירושלים ודנטה של קזנובה עם דנטה של פרימו לוי ועם מלאכיו (מלאכי/מיכאל) של זבאלד לשרשרת-סחרחורת-גבהים, אחת לנגד אורו ההולך ודועך של העולם; שדירה מעוגלת של חלומות שבורים. אלמלא הייתי מטיל ספק בכך שזבאלד קרא מדרשים או ספרות סוד יהודית, הייתי חושב שהנה נתקלתי בפרק של ספרות סוד. עדיין נותרתי עם סחרחורת הגבהים והמעמקים הזאת, שעל סף הארה ועל סף הריסוק. על כל פנים, אותה חוויה פנימית שאצר זבאלד בליבו אחר מסעו בסירתו של מלאכיו, די היה בהּ כדי לסחרר, לבלבל ולהאיר את ליבי.

**

הערות: לסדר הרקיעים בספרות הסוד העברית הקדומה,ראו: סדר רבא דבראשית, נדפס: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים, ההדיר שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים מאת אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב-יד וספר, ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמ' ל"ט-מ"ה ; השוו: תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב ע"ב ד"ה: "ר"ל (=ריש לקיש) אומר שבעה…"

לציטטים של פרימו לוי וג'אן מתוך הקומדיה האלהית  לדנטה: פרימו לוי, 'המזמור של יוליסס', הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי,  הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 125-117.

*

חג שני שמח

**

*

בתמונה למעלה:Joseph Mallord William Turner ,Venice with The Salute (Santa Maria della Salute), Oil on Canvas 1840-1845.

©  2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »