יער ועיר

*

1

*

  בפתיחת ספרהּ, שמאניזם וחקר הספרות (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, 250 עמודים), מעמידה פרופ' רחל אלבק-גדרון על רגע של התעוררות מ"תרדמה דוגמטית" שחוותה כאשר עמיתה יפנית, פרופ' יושיקו אודה, הציעה לה לקרוא את ספרו קייג'י נישיטאני, Religion and Nothingness, כמבוא להבנת הזיקה בין מחשבת המערב ומחשבת יפן. מקריאה בספר הבינה אלבק גדרון כי הפילוסופיה הקרטזיאנית, שהיתה אחד מהמאיצים המשמעותיים ביותר של פרוייקט הנאורות האירופאי במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה, גרמה לאדם האירופאי – בהפרידה בין האינטלקט האנושי ובין העולם הבלתי-אנושי המלא אוטומטים מתפשטים (אקסטנציות) משוללי-תודעה – לחוש את העולם הסובב אותו כעולם עקר, מת וקר. לדבריה, מה שמנע בעדהּ עד אותו רגע להבין זאת לאשורו, היתה עבודתהּ המחקרית על תורת המונאדות של גוטפריד וילהלם לייבניץ – שם מדובר על "מטפיסיקה של תודעות חיות ורוחשות, וצופות בכול, ללא דואליזם כלל" (פתח דבר, עמוד ט). זאת ועוד, לדעתה של אלבק-גדרון כל ניסיון להבין את תהליך ההתפשטות-הגופים בתורתו של דקרט, כבעל ממד מיסטי או מאגי, נמוג ונגנז, משדקרט תיאר את המרחב הזה כמכניסטי ואוטומטי. למשל, אם משורר יכול להתבונן בעץ, כתופעת מליאת חיים המעידה על חייו שלו, הרי דקארט הכרית את האפשרות הזאת. לדידו, האדם עשוי לדמיין או לייחס תכונות חיות בעץ, אבל בעץ אין חיות כלל,  ודאי לא נפש או תודעה. במובן, זה אם שירת ההאייקו והטאנקה היפניות גדושות יחסים דו-סתריים בין הנפש האנושית והטבע הסובב אותה, המכיל נפשות אין ספור (תפיסה אנימיסטית). בתפיסה האירופאית לכאורה, אחרי דקארט, אין שום הבדל עם העץ הוא בצורתו היערית או שהוא מונח בצורת כיסא ישיבה או ארון; וכאן התחילה הבעיה של הכחדת הטבע ושל היצורים (בעלי החיים, הצמחים וגם הדוממים) במיוחד בציוויליזציה המערבית – משום ששיח הקידמה והנאורות כבר לא נתן להניח, כי ליצורים לא-אנושיים יש נפש וחיי תודעה.

    מתוך ההבחנה הזאת בין המכניסטיות המערבית ובין האנימיזם המזרחי מגיעה אלבק-גדרון לעסוק בסוגיית חקר הספרות כפרקסיס שמאני (שם, מבוא עמודים 24-1), כלומר בעצם האפשרות להמשיך ולשאת את העמדה האנימליסטית המייחסת ליישויות השונות בעולם נפשות, והרואה ביצירה הספרותית, דבר-מה, המייצג, לפני-הכל, יחס זיקתי בין נפשות.  היא מתמקדת בדמות השמאן כאדם חלוש בגופו, הנוטה לאפליפסיה או להתקפים מעוררי-חזיונות אחרים, החי בשולי הקהילה, אולי אף מורחק ממנה בעל-כורחו, אך בשעת משבר העיניים נישאות אליו פתאום – והציפיה היא שהתובנות ונתיב התיקון –  שעיקרו איחוי השבר בין הקהילה ובין הטבע הסובב, כמרחב הכולל נפשות רבות (בעלי חיים, צמחים ודוממים) – יימצא על ידי השמאן, וזאת על שום רגישויותיו יוצאות הדופן (המיוחדות).

   יש לשים לב, במוקד עולמו של השמאן לא ניצבת התובנה, התודעה האישית ולא הכושר האנליטי לפרק תופעות מורכבות לפרטיהן. נהפוך הוא, השמאן אינו מבקש לבודד כל תופעה כשהיא לעצמה, להגדירה, לתת לה שם, ולכתוב אודותיה ערך מילוני, ערך אנצקלופדי או מאמר אקדמי. אלא אדרבה, הוא תר אחר איזו סינתזה מרובת-אנפין; איזה רכיב חסר או נעלם היכול להשיב להוויה רבת-הנפשות המקיפה אותו את איזונהּ ואת רוח החיים המאפיינת אותהּ. התכונה המאפיינת את השמאן, אליבא דאלבק-גדרון, הוא קשב רדיקלי לסובב אותו, אף כדי ביטול עצמי (של עצמו כסובייקט).

    להצעתה של אלבק גדרון, גם אמני כתיבה עשויים להתייחס לקהילתם, כיחס השמאן לשבט או לקהילה שבשוליה הוא חי. כלומר, כמציע קודם-כל את תכונת הקשב לסובביו, ומתוכה איזו הבנה מקורית או הצעת דרך תיקון, מתוך התחשבות בכל הכוחות והנפשות אליהן הוא קשוב, שתביא איזו אמירה או הצעת מחשבה המאפשרת השגת איזון מחודש במציאות חברתית וקיומית, הנדמית כאוטית. כמובן, לעתים עשויים דרכי המבע הבלתי שגרתיים של השמאן להיחוות על ידי הקורא, כשהוא פוגש בהן, כטלטלה של עולמו הפנימי, האופייני למי שפוגש באלטרנטיבה הנתפסת לו כזרה לכל דפוסי-חייו, ועם זאת היא מצליחה לנער את תודעתו, ולהביאו עדי עמדה קיומית (היות-בעולם) אחרת.    

    עמדה זאת של אלבק-גדרון, העלתה בזכרוני, עמדה מנוגדת (מקוטבת) שהובאה בפתח ספרו של  פרופ' נסים קלדרון, יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך (עורכים: יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי, הוצאת דביר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב: אור יהודה 2009, הקדמה) שם תיאר קלדרון בקצרה את האופן שבו הוא וחבריו בנערותם ומאז הונעו על ידי מה שהוא מכנה "רחש קריאה"; קרי, איזו תכונה חברתית שניתן למצותה בתבנית: "האם קראת את ספרו החדש של X ?", כאשר הקהילה הקוראת והכותבת; בוחנת את הספר, אך בד-בבד בוחנת את עצמם מולו או אם אצטט: "הם שואלים מה הספר הזה מלמד עליהם, כיוון שהם זוכרים היטב ספרים קודמים ששרטטו עבורם את הדימוי שיש להם על עצמם" (שם, עמוד 9). לדעת קלדרון, לעתים רחש השיחה סביב ספרים יקר לו לא פחות מאשר הספרים עצמם. למעשה, קלדרון מצייר קהילה המתכנסת סביב טקסטים יסודיים וטקסטים חדשים, כאשר המבקש להשתייך לקהילה תרבותית, ספרותית ואמנותית זו, לעקוב אחר האדוות, לקרוא, להתייחס ולהגיב בהתאם. בהמשך, קובע קלדרון כי הפעם האחרונה שבהם ספרי שירה היו נושאו של רחש קריאה ושיחה מסוג זה, היו אלו ספרים מאת מאיר ויזלטיר ויונה וולך (כלומר, אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת לכל המאוחר), ומאז אינטלקטואלים ישראלים רבים, שוב לא רואים בשירה רכיב הכרחי  בחיי העיון שלהם. טענתו, בהמשך הדברים, היא שהמקום שבו שירה ושירים המשיכו להיות גם מאז נחלה משותפת של האמן ושל הקהל – הוא הרוק הישראלי.

     לכאורה, ניתן היה להציב את עמדת אלבק-גדרון ואת עמדת קלדרון כשני שלבים שונים בתהליך הפצתה וקליטתה של יצירה אמנותית. אלבק-גדרון עוסקת בכוחות המניעים את היוצר ליצור ובאופן שבו היצירה משפיעה על חוֹוֵיהָ ואילו קלדרון עוסק בכוחות המניעים את הקורא או הצופה או המאזין להכניס ספר או יצירה אמנותית אחרת אל תוך עולמו. עם זאת, יש הבדל קריטי בין השניים. אלבק-גדרון טוענת כי היצירה השמאנית מטבעה מטלטלת את חייו של היחיד בהציעה לפניו אלטרנטיבה קיומית שאינה מצויה, לפי שעה, בקהילה או בחברה (או תהא זו רפובליקה ספרותית) אליה הוא משתייך; לעומתהּ – קלדרון תולה את עיקרו של הבאז הספרותי (רחש הקריאה והתגובה) בשאלה מאוד נורמטיבית: "האם קראת את ספרו של X ?", כלומר: הספרות אינה דבר שנועד להוציא את האדם מן המסלול הקבוע של הקריאה שלו. האדם קורא ספר ועוד ספר ועוד ספר. מכל אחד הוא לומד דבר מה ומוסיף ידע, אבל אין בעמדה שמציג קלדרון עירנות לכך שספר יחיד מסוגל להציע לפתע לאדם דרך שונה לחלוטין להבין את המציאות בתוכה או פועל וחושב או להציע לו לצאת מהקווים המוּתווים היטב של מסגרות חייו. בעצם, קלדרון מצייר כאן אינטלקטואל איש-ספר, המעוניין לקרוא עוד ועוד ספרים, ובמיוחד ספרים מעוררי-שיח ונוכחים בחיי הקבוצה בתוכה הוא פועל. בעצם, אם אלבק-גידרון, אליבא דקייג'י נישיטאני, מדגישה את המעלות בכך שהמלומד ינער את עצמו מדי פעם ויילמד לצאת מ"העיר" (הדיסקורס האמנותי והאקדמי השגור), הרי שהאינטלקטואל של קלדרון לעולם לא יעזוב את העיר, בשל תלותו בחברת-השיח – אליה הוא משתייך וברצונו העז ליטול בהּ חלק, בין היתר, על ידי קריאת עוד ועוד ספרים או צבירת מטען הולך וגדל של יצירות אמנותיות אותן חלפה הכרתו.    

    אם אסכם, עד-כאן, אלבק-גדרון, עושה מעשה אמיץ, בפתיחת ספרה החדש, בכך שהיא מנכיחה את העובדה שלצד מרחבי העיר עדיין מצוי היער, כאלטרנטיבה קיומית ומרובת-נפשות, שבה האדם והטבע שזורים להם יחדיו בסביבה רוויית נפשות, ובבואה לעיר, אפשר כי יימצאו הוא יוצרים שמאנים יחידים, שיידעו להציע לעירוניים פתרונות יעריים (מתוך קשב והצעת אלטרנטיבות קיומיות) שיעוררו את נפשותיהם; אצל קלדרון – אין אפשרות לצאת מהעיר; כל יציאה כזאת מהשיח ומהרחש של השיח האמנותי, המגולם בחברה העירונית, נתפס לו כהתרחקות מעצמו ומטבור-התרבות. כלומר, מחבריו ועמיתיו, המגלמים את חיי הרוח כדיסקורס (אקדמי וספרותי) וכתבונה תכליתית; בל לו ליסוג מן הקידמה שמגלמות הערים. לפיכך, לאינטלקטואל של קלדרון טוב ונוח מאוד במקומו, הוא משוקע בו. אין לו שום סיבה לצאת אל מקומות אחרים. למשל, לחקור ספרות יהודית או אסלאמית, הנתפסת בחוגו – כדיסקורס, שלא דווקא מקושר עם הקידמה המדעית ועם התבוניות הרצויה למעגלים חילונים המושתתים על האתוס לפיו, תרבות המערב – עיקר.  לדעתי וכמכסת-נסיוני, עמדתו זו של קלדרון, ביחס לדמותו של האינטלקטואל, ושל הכוחות המפעילים אותו היא עמדה חילונית אורבנית מאוד רווחת.

*

*

2

*

אני מעוניין להדגים את הפער בין העמדה השמאנית-האנימליסטית המרובה ובין העמדה האורבנית של ריכוז  הידע והשליטה בו – באמצעות טקסט בלתי שמאני בעליל.

   ההומניסט וההבראיסט האיטלקי, איש הכמורה הקתולית הבכיר (נבחנה מועמדותו לכהן כאפיפיור), איג'ידיו דה ויטרבו (1532-1469), כתב בספרון על האותיות העבריות  (Libellus de Litteris Hebraicis), את הדברים הבאים:

*

… נותר החלק השלישי של הנביאים הקדומים, שאצלם מצוי יער עצום של שמות אלוהיים, שעד עתה היה בלתי-נגיש לרגלי בני-תמותה. בודדים הם אשר נגשו לכך באמצעות הקבלה, כלומר: מסורת אבות אשר קיבלו כביכול בידיים, בכוח רב של ספרים, כפי שאישר לנו פיקו ואחר כך הגיע ליער פאולוס הישראלי, אחריו יוהנס קפניוס, אסף והביא לא פחות מדי מן החומר הקדוש אל המבנים הקדושים.

[איג'ידיוס ויטרבנסיס, ספרון על האותיות העבריות, תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: יהודה ליבס, ירושלים 2012, עמוד 14].

*

    כלומר לדעת דה ויטריבו, מגמתם של מקובלים נוצרים (מלומדים נוצרים שהוכשרו בקבלה) כמוהו, היא להיכנס ליער (או לפרדס) עצום של שמות אלוהיים. הגישה אל היער נגישה היא אך ורק באמצעות הידע הקבלי  – זאת על מנת להחיות את רוחם של הנביאים הקדומים ושל הנבואה הקדומה, אבל התכלית אצל דה ויטרבו אינה שיטוט בגן השבילים המתפצלים או בספרית בבל של היער הזה, ואינה הנאה מעצם אינסופיותן של האפשרויות הפרשניות הגלומות בו, אלא אדרבה  סיגולו והתאמתו לדוגמה הדתית הנוצרית, המבטאת לדידו את האמת הטבועה בכל. לפיכך הוא מזכיר את ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463), את המומר היהוד-גרמני, פאולו ריקיו (1541-1480) שלימים הפך לפרופסור באוניברסיטה פאביה ואת ראש ההבראיסטים הגרמנים שבדור,  יוהנס קפניוס רויכלין (1522-1455) – כולם מקובלים נוצרים, שניסו לקשור בין טקסטים קבליים ובין אמתות הדת הנוצרית, שלדידם העידה על הסוד האמתי שמעולם עמד ביסוד טקסטים אלוּ. כלומר, לא מגמה פלורליסטית או רב-תרבותית או מגמה סובלנית יש כאן, אלא ניסיון לצמצם את היער הבלתי-מתפענח על-פי רוחה של מסורת דתית אחת ויחידה. כמובן, הגישה הזאת אינה שונה מזאת שאפיינה את רוב המקובלים היהודיים, אלא שאצלם המגמה והתכלית היו כי רזי עולם גלומים דווקא בדת היהודית ומתפענחים לאורהּ.

   נחזור לטקסט. כל קורא רציונלי-מערבי, קרוב לודאי, יבחר להתייחס לדבריו של דה ויטריבו על אותו יער עצום של שמות אלוהיים  כאמירה סמלית; היער מסמל מסתורין, כוליוּת של סוד ואיזה סדר השונה לגמרי מן הסדרים הפרשניים שרוב המלומדים הנוצרים, בני דורו, שלא למדו עברית מפי מומרים או יהודים שהיו נאותים ללמדם, ולא הוכשרו בקבלה, עשויים להבין. עם זאת, דה ויטריבו למעשה אומר כי נמצאה הדרך לברא את היער, כך שכעת לאחר שישנם די מלומדים נוצריים, הבקיאים בעברית ובקבלה, כל שנותר להם הוא להראות כיצד מה שהצטייר במחשבת הוגים נוצרים קודמים כמרחב כאוטי ופראי, כל עולם הסוד הזה, עולה בהתאמה גמורה עם אמתות הנצרות הקתולית. כל מה שנותר למקובלים הנוצרים לדידו, הוא לאסוף את "החומר הקדוש" אל "המבנים הקדושים", כלומר להביא את טוב היער אל מוסדות הדת והכנסיה, כך שבמידה רבה היער שוב לא יהיה יער, אלא יהפוך לעיר שכל דרכיה נהירות בפני הלמדנים הנוצרים.

     כמובן, במידה רבה ,הקדים דה ויטריבו את מגמות הקולוניאליזם האירופאי, כי בעצם אין בדעתו להשאיר את היער כמו-שהוא, קרי: להנות מן המסתורין, הפראיות, והיכולת ללכת לאיבוד בין עציו – הוא מעוניין לראות בו הרחבה ל-Civitate Dei (עיר האלוהים) הנוצרית. הוא מתחיל בבירוא היער; וסופו – שתעמוד שם עיר נוצרית, בנויה כהלכה.  

   נחזור לאלבק-גדרון ולקלדרון. במבוא לספרהּ מעמידה אלבק-גדרון באופן חד משמעי על כך שיוצרים יחידים עשויים להביא אל עולמנו טקסט יערי, טקסט מהלך מסתורין, שלכתחילה אינו משתמע לאיזה סדר פרשני במובהק או לסדר סימבולי. כלומר, היא מכירה מראש בכך שטקסט עשוי להפוך על אדם את עולמו לא מפני שהוא נהיר או מתאים עצמו לאיזה שיח דומיננטי בחיי הקבוצה הקוראת – אלא דווקא משום שהוא חורג במודע או לא במודע מגבולות ההסכמה של הקבוצה. לעומתה, קלדרון בדבריו, הוא בדיוק המבוא לכל אותם המציעים בערבי עיון והשקה ספרותיים כי המשורר הוא "משורר בשל" (אני מוכרח להעיר — משורר אינו מנגו) וכי כתיבת הפרוזה של פלוני היא "מהממת" או "הישג יוצא דופן, המהווה חולייה נוספת בתולדות הרומן בישראל לצידם של …" או כל אמירה ממקמת אחרת, המבקשת לקבל את הטקסט החדש או את הכותב החדש, לחבורה ולדפוסי השיח המאפיינים את דרכה.  בעצם, הקהילה הקוראת של קלדרון, היא חברה שאין בה מסתורין – רק סדר, שיח והייררכיה אמנותית המתרקמת בצילם.  היכן שאלבק-גדרון רואה אפשרות של יער; קלדרון רואה רק עיר ועיר.   

  עם שנהניתי מאוד מכמה מפרקי ספרהּ של אלבק-גדרון ובמיוחד מאלו שהוקדשו ליצירות מאת אהרן אפלפלד, שמעון הלקין, אורלי קסטל-בלום (הדיון בשני האחרונים הוא בחלק השני של הספר הקרוי: עיר ועברית) ורונית מטלון, לא הצלחתי להבין מדוע המחברת רואה בהם מחברים שמאניים, מלבד העובדה שהפכו למספרי סיפורים שקוראיהם המתינו לספריהם הבאים ומלבד שחלקם ראו בערים גדולות, אגני-מצוקה יותר מאשר מעייני-ישועה. הפער הזה היה אף בולט עוד יותר בפרקים שמיוחדים ליצירת א"ב יהושע ודליה רביקוביץ ובכמה פרקים נוספים (יהושע אמנם כתב על יערות) הרחוקים בעיניי, בספרות שהם מייצגים, מתפיסה שמאנית. כשאני חושב על אמני כתיבה שמאניים מודרניים עולים בדעתי אלזה לסקר-שילר, אַקוּטָגָאוּוָה ריונוסקה ,ברונו שולץ, אנרי מישו, אנטונן ארטו, ז'ורז' בטאיי, וויליאם בורוז, אקיוקי נוסקה, ריינלדו ארנס, רוסריו קסטיינוס, אלפונסינה סטורני  חורחה לואיס בורחס, דנילו קיש, אנטוניו טאבוקי, הוגו מוחיקה, אלחנדרו חודורובסקי, פומיקו אנצ'י ויסמין גאטה או כאן קרוב: ע' הלל (ארץ הצהרים ובמיוחד "בסיבוב כפר סבא" ו-"במעלה עקרבים")  יואל הופמן (ברנהרט), נורית זרחי (בשירה ובפרוזה שלה), חביבה פדיה (בעין החתול), דרור בורשטיין (אלה כרגע חיי, הווה) עידו אנג'ל (בכל כתביו מאז רצח/בוים), גיא פרל (במידה מסוימת, במערה) ומרית ג"ץ (לשעבר: בן ישראל)– ברוב כתביה המודפסים והאינטרנטיים (בבלוג שלה: עיר האושר). בכל המחברים והמחברות שמניתי אני מוצא נטייה אנימליסטית של גילוי נפשות רבות בכל הסובב אותן, לרבות בעלי-חיים ו/או חפצים דוממים, ואצל מקצתם, ואולי נכון יותר – מקצתן, לעולם מלווה את הטקסט איזו שאיפה להעניק לחיים האנושיים המובעים, איזה צביון חדש של תיקון ושל איזון מחודש. כמובן, אין העובדה לפיה הייתי בוחר בשורת יוצרות ויוצרים אחרים לגמרי, גורעת במאום מההנאה שבקריאת ספרהּ של אלבק גדרון ומן המבוא המשמעותי ומעורר המחשבה והקשב, שבו פתחה את ספרהּ, המציע נתיב אופציונלי להבנת חוויית היצירה וחוויית הקריאה של קוראים, המבקשים אחר טקסט שחשים בו עולם חי וויטאלי; עולם שעדיין לא הובס לחלוטין על ידי הגיונן המצמית של הערים.  

    לבסוף, אציין, ברוח הימים, כי אפשר שכל הרשימה הזאת –הוֹרָתהּ בהתבוננות בסוכות, ההולכות ונבנות בחצר בחוץ, וביציאה אל הסוכה, כאיזה תווך-מה, המצוי בין השמאני והאורבני, בין היער והעיר.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

*  

בתמונה: Wifredo Lam (1902-1982), Dark Malembo, God of the Crossroads, Oil on Canvas 1943  

Read Full Post »

קוֹמֵץ וּפוֹתַחַ יָד קְטַנָּה אַחַת

*

בַּפַּעַם הַרִאשׁוֹנָה, בַּכְּבִישׁ צָפוֹנָה מִטַּמְפִּיקוֹ, / חַשְׁתִּי אֶת הַחַיִּים חוֹמְקִים מִתּוֹכִי, / תֹּף בַּמְִּדבָּר, קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, שָׁכַבְתִּי בַּמְכוֹנִית / צוֹפָה בַּדְּקָלִים הַמִסְתַּחְרְרִים עַד בְּחִילָה עַל פְּנֵי הַזְּגוּגִית.  / בִּטְנִי הָיְתָה מֵלוֹן שֶׁשֻסַּע לִרְוָחָה בְּתוֹךְ עוֹרִי.

"אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לָמוּת?"/ הִפְצַרְתִּי בְּאִמִּי. / נָסַעְנוּ כְּבָר יָמִים עַל יָמִים. / בְּבִטָּחוֹן מוּזָר הֵשִׁיבָה, / "כְּשֶׁלֹא תּוּכְלִי עוֹד לִקְמֹץ אֶגְרוֹף."

מִקֵץ שָׁנִים אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּהַרְהֲרִי בְּאוֹתָה נְסִיעָה, / הַגְּבוּלוֹת שֶׁאֲנוּ חַיָּבִים לַחֲצוֹת בְּנִפְרָד, / חֲתוּמִים בִּמְצוּקוֹת לְלֹא מַעֲנֶה, / אֲנִי שֶׁלֹא מַתִּי, שֶׁעוֹדֶנִּי חַיָּה, / עֲדַיִן שוׁכֶבֶת עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי מֵאָחוֹרֵי כָּל שְׁאֵלוֹתַי, / קוֹמֶצֶת וּפוֹתַחַת יָד קְטַנָּה אַחַת.

[נעמי שהאב נאי, 'לקמוץ אגרוף', אמנות ההעלמוּת: מבחר שירים, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010,  עמוד 45]

*

קיבלתי עבודה חדשה שאתחיל בה אחר החג. יש לי תחושה שמשהו מן העבודה הזאת (משרה מליאה בספריה הלאומית; הרבה עיסוק בספרים) ישתרבב בעתיד לרשימות כאן, כמו שגם רושמן של סדנאות הלימוד שאני מנחה מזה כשנתיים, הובאו בכמה רשימות. במקביל, בתחילת נובמבר תיפתחנה שתי סדנאות חדשות בהנחייתי בתל-אביב וברחובות; הראשונה עוסקת ביצירה נשית והשנייה— בזיכרונות ובהיזכרויות ככוח יוצר, העומד ביסודן של כמה וכמה קלאסיקות ספרותיות למן המאה העשרים ועד עתה.

אני מאוד אוהב את הסדנאות. בשבילי יותר מאשר סלון ספרותי— מדובר חד-משמעית, בהגשמת חזון הפונדק הלילי (שומעים את אדוות הים האפל כיין ברקע)—שבו אני פורט על פסנתר וכל אחד מהמצטרפות והמצטרפים נוטל כלי משלו ומנגן; סוג של ג'ם-סשן רעיוני, הנע בחופשיות, לעתים למחוזות שכלל לא דימיתי בנפשי בצאתי עם התיק מהבית. זוהי חוויה לימודית ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה (אני יכול לומר שמכל הפעילויות בהן אני מעורב את הסדנאות אני אוהב ביותר), קודם כל— עבורי, משום שעד כה זכיתי ללמוד מכל אחת מהסדנאות שהעברתי ומכל הבאות אליהן, הרבה יותר משדמיתי בתחילה. מאוד שמחתי לגלות כי הסדנאות והדרך שבה הן מתנהלות זכו להד חם מן המשתתפות, כמקום שבו מדברים על דברים שבמקומות אחרים כמעט בלתי-אפשרי לדבּר, על החופש הרעיוני, הקשב וההפריה ההדדית המציינות אותן, וגם על כך ששום דיון או רעיון אינם חוזרים על עצמם, ולכל מפגש יש את הדינמיקה ואת ההתפתחות הייחודים לו.

חשוב לומר, בסדנאות— אין שיעורי בית ואין קריאות חובה; מגיעים כדי ללמוד ולדבר על דברים שבדרך כלל מדברים עליהם פחות במקומות אחרים וכדי לנסות לשוטט בּסמטאות מחשבה חדשות.

וכך, אני יוצא לסדנה העוסקת ביצירה נשית, במיוחד בשירה. הסדנה "10 יוצרות על היות בעולם"  תתקיים בחנות הספרים סיפּוּר פָּשׁוּט בתל-אביב החל ב-1.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, ימי שלישי 21:00-19:00, רח' שבזי 36 נוה צדק, תל-אביב.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליוצרות הבאות: : זלדה, אביבה אוּרי, יונה וולך, ויקי שירן, אסתר אורנר, נורית זרחי, מרית בן ישראל, נעמי שהאב נאי, שירה סתיו, רות דולורס וייס. יוצרת אחרת מדי שבוע. במרכז הקריאה והדיונים תעמודנה שאלות, כגון:  מה אנו עשויים ללמוד משירה קיומית ומצירה נשית על החיים, על ההתנסות בהם? על ההתמודדות עם מוראיהם? מה המקום של האני, של הזהות האישית, ושל הזולת, העולה מן היצירות? מה המקום שאנו מקנים לדמויות משמעותיות, למשפחה ולרצף רב-דורי? מה קורה לנו כאשר אנו עוזבים מקום שהכרנו, ויוצאים למקום חדש לגמריי? מה קורה לנוּ כאשר התודעה פוגשת את העולם שבחוץ? מנסיון עבר, לכל אחת מהשאלות תוענק הרבה יותר מתשובה אחת; ושאלות אחדות יציתו ויהדהדו שאלות אחרות.

וכן, אני יוצא לסדנה העוסקת בזכרונות ככוח יוצר. הסדנא: "ליצור זיכרון" תתקיים בחנות הספרים העצמאית מיִלְתָּא ברחובות החל ב-2.11 ובמשך עשרה מפגשים שבועיים, בימי רביעי, 22:00-20:00, רח' יעקב 36 ברחובות.

עשרת מפגשי הסדנה יוקדשו ליצירותיהם של היוצרות והיוצרים הבאים: פרננדו פסואה ,אלבר קאמי, אודט אלינה, ז'קלין כהנוב, חורחה לואיס בורחס, דליה רביקוביץ, אסתר אורנר, נעמי שהאב נאי, הדס עפרת, מאיה ז"ק (בעקבות פאול צלאן). במסגרת המפגשים נשוחח על יצירות שירה, פרוזה לירית, אמנות פלסטית (בכללן: ציור, מיצב, ווידאו-ארט) ואמנות מיצג/מופע (פרפורמנס-ארט), השמות הדגש על הזיכרון האנושי, על מוגבלותו, חמקמקותו, אפשרויותיו, וגם על דרכי ייצוגו ועיצובו; נתמקד בטקסטים שיש בהם משום זכרונות אישיים, זכרונות של אחרים, זכרונות משפחתיים, וזכרונות קבוצתיים, הממשיכים ללוות את חיי הכותבות והכותבים ולהוות חלק מהותי מזהותם או ממערך זהויותיהם; יושם דגש על התפתחות והדהוד רעיוני בין היוצרות והיוצרים הנלמדים, ממפגש למפגש, וננסה להגיע לתובנות המבוססות על דיון מצטבר ומתאסף בכתביהן/ם.

טאו, משתתפת בסדנה בסיפור פשוט בשנה שעברה, כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק של מילתא אחרי פרסום תכנית הסדנה החדשה:

* 

"הסדנא שלך בתל אביב היתה חלון פתוח לאויר פסגות צלול. הזמנה למחשבה ודיונים עמוקים ומעשירים עם הידע הלא יאמן שלך, יכולת הקשב המופלאה למשתתפים, והיכולת לזרום עם מה שמעניין אותם בלי לוותר על התוכן שהבאת. 
אני רואה שיש בתפריט מנות שלא טעמתי, ואצלך הרי גם אם היה אותו סילבוס, אף פעם אין לדעת איפה בדיוק זה יגמר…בקיצור: היה תענוג. יש מצב שאבוא שוב".

*

דברים נוספים שנכתבו עליי ועל הסדנאות ניתן לקרוא כאן.

מחירן הכולל של כל סדנה הוא 1,200 ₪ לעשרה מפגשי לימוד קבוצתיים בני שעתיים. לפרטים ולהרשמה לסדנה בסיפור פשוט ניתן ליצור קשר דרך אתר האינטרנט של החנות או באמצעות התקשרות: 03-5107040; לפרטים ולהרשמה לסדנה במילתא: 08-649897900 ; milta.books@gmail.com .

אני מקווה כי בסדנאות השנה, כמו בשנים הקודמות, נֵטיב כל אחת ואחד, לקמוץ ולפתוח יד קטנה אחת (ראו השיר מאת נעמי שהאב נאי, לעיל), כל אחת ואחד ממקומו, ונלמד לדבר יחדיו על חוויות החיים והיצירה, של היוצרות והיוצרים הנדונים, ודרכם— של כל אחת ואחד מהמשתתפות/ים.

אשמח לכל שיתוף, הפצה, המלצה ומילה טובה.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ, שׁוֹעִי.

*

*

בתמונה למעלה: ©Maya Zack, Occlusion ,Mechanical pencil on paper 2010

  

Read Full Post »

יציאוֹת מצרים

*

על יציאת מצרים של התודעה, חציית ים סוּף של הנשמה, ועל טל המחיה את המתים והמדוכָּאים. עיון בכתבים מאת מרית בן ישראל, אפרים פאנצ'ירי וגבריאל בלחסן.

*

בספרהּ של מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, ספר המפגיש בין ספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן ובין מיצגי הגוף והזהות של ויטו אקונצ'י (אשר כתבתי עליו לא אחת), ישנה פסקה, יותר נכון, שימוש-לשון מסוים שהולך איתי כבר זמן רב:

*

אחרי שניסה לשווא— לאיים על הבלוטה ולהתנקש בה, להחניק אותה בעשן סיגריות, לזעזע אותה בהדף פיצוצי בארוד ולשבש את תפקודהּ בעזרת המגנט הגדול שסחב ממעבדת בית ספר, הוא מחליט להגר ממנה עם כל המחשבות והזיכרונות; זוהי "יציאת מצרים" של התודעה, מעבדות לחירות, מן המוח הביולוגי אל הארץ המובטחת שייסד בדרום גופו.   

[מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמוד 116]

*

   נדודיו הנסיוניים של אהרונינג עם מחשבותיו וזכרונו אל ארץ חדשה בדרום גופו, מתכנים על ידי בן ישראל "יציאת מצרים של התודעה". אולי משום שאין כאן טרנספורמציה הכרתית בלבד או הגעה לתובנה חדשה, אלא הסגת גבולו של המח לכאורה, ויציאה מתוכו אל חלק אחר של הגוף, בו ניתן יהיה להתחיל מחדש בלא מרותו של הטוטליטאר.

"יציאת מצרים" הזאת, או "לך לך" של התודעה, המשמרת את עצמיותהּ אך פונה בנתיב אחר אל ארץ לא-נודעת העלתה בזכרוני טקסט קבלי בן המאה השבע עשרה; מדובר בקטע מתוך החיבור גלא עמיקתא (=מגלה עמוקות) למקובל איש דמשק, ר' אפרים פאנצ'ירי, איש שהיו לו ידיעות בקבלת האר"י (ר' יצחק לוריא, 1572-1534) שהגיעו על ידי חיבורים ומסורות משניים מתלמידי האר"י, ר' חיים ויטאל (1625-1542), תלמידו המובהק, ור' ישראל סרוק, שהיה המפיץ הגדול ביותר של הקבלה הלוריאנית באיטליה ובפולין, וכפי שהראתה רונית מרוז, פנים לכך שלמד זמן קצר לפני האר"י בצפת, ועזב את העיר עוד בטרם הגיע אליה ר' חיים ויטאל.

והנה בחיבורו הפרשני, כותב המקובל פאנצ'ירי על אודות יציאת מצרים את הדברים הבאים:

*

'ויהי בשלח פרעה את העם' (שמות י"ג, 1) הוא כשיצא הנשמה מן הגוף, שהוא פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע שהוא קשי עורף, והוא מולך בגוף שהוא מצרים, וכחות היצר הרע הולכים ורודפים את בני ישראל שהוא הנשמה הישרה, להזיקה, מפני שהוא יצר הרע הולך ומשטין והוא בא להוציא נשמתו, ואחר הולך אחריו להזיקו ולהינקם ממנו. 'ויחזק יי' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל' (שמות י"ד, 9) 'וישיגו אותם חונים על הים' (שמות י"ד, 10) הוא גיהנם שהוא הים נהר דינור. וכאשר פרעה מקריב (=מתקרב) להזיקו, וראו אותו בני ההזק והצער אשר מצערים אותו, 'ויראו מאוד ויצעקו (=בני ישראל) אל יי' (שמות י"ד, 10) ,  'ויאמרו אל משה' (שמות י"ד, 11) שהוא היצר הטוב, אחר שעתה נראה כל הצער הזה וההזק שהכוחות מזיקים אותי, 'המבלתי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר' (שם,שם) […] שהוא מקום החיצונים שהוא מדבר שממה ששם עושים נקמה לגוף, 'מה זאת עשית לנו בהוציאנו ממצרים' (שם,שם)  מן הגוף שהוא מצרים, יותר טוב היה לנו בגוף […] שתמיד אלו הם טענות החוטא שקשה עליו המוות מפני העונש, ולהפך הצדיק שמתאווה למות כדי להשיג את החיים והאושר האמתי.

[אפרים פאנצ'ירי, ספר גלא עמיקתא, יוצא לאור לראשונה מכתב יד משנת שע"ג (1613), הוצאת הספרים זכרון אהרן: ירושלים תשס"ט (2009), עמוד ש"ג]  

*

פאנצ'ירי, פשוטו כמשמעו, זורק אותנו למים (חציית ים סוף אירעה אליבא דהמסורת הרבנית בשביעי של פסח). הוא מבקש להביא למהפך תודעתי אצל קוראיו. כל סיפור בריחת בני ישראל מפני חיל פרעה, אשר ליבו התהפך בקירבו אחר צאתם מן העבדות להשיבם למצרים או להרגם, ועמידתם לפני  ים סוף (שלבסוף נבקע לפני בני ישראל העוברים בו בחרבה ואילו המצרים טובעים במצולות מיד אחר-כך) הופך אצל פאנצ'ירי לאלגוריה לרגע המוות של האדם, לדילוג המשוכה שהנשמה, כביכול החלק הנצחי או המסוגל להישארוּת באדם, מבקשת לעשות, אך חוששת לעשות, מפני יציאתהּ מן הגוף שהיה מקום מבטחהּ בעולם אל המציאות המוחלטת. בקבלה מרבים לתאר את חיבוט הקבר, קרי: מסע הייסורים שנעשה בגוף השומם מנשמה אחר צאתה, כאשר כל החיצונים והמזיקים, שדים ורימות, חילותיו של יצר הרע, 'עושים נקמה בגוף'. מה שעשוי לדרבן את הנשמה להיאחז בגוף, גם מפני שאין אדם יודע אם יישאר, אם יתאיין, אם יידון לעדן או לגיהנם. פאנצ'ירי אמנם מבהיר כי הצדיקים אינם חוששים בשעת יציאת הנשמה כי הם יודעים את צדיקותם, ואילו החוטאים קשה עליהם המיתה מפני העונש הצפוי להם אחר-כך. הוא גם מקביל בין העמידה על ים סוף רדופים וחסרי ישע בפני כוחותיו הנוקמים של פרעה ובין נהר דינור, אותו נהר, ממנו יוצאות הנשמות לעולם, והמבדיל לכאורה בין עולם הגופים ובין עולם הנשמות. זהו נהר אש, כעין להט החרב המתהפכת, שאין אדם חי עשוי לעוברו. זוהי שעת המבחן הגדולה של הנשמה שאין לה אלא להישען על תפילה לפני הקב"ה ולסמוך על משה או יצר הטוב, שיידע להתגבר על הפחד המשתק, על הרצון לחזור, ולהוליך את הנשמה או את העם אל מעבר לים או לנהר בבטחה ולמישרין.

כעין 'חציית ים סוף' של התודעה מפציר פאנצ'ירי בקוראיו, שכמוהו-ממש עוד יגיעו אל רגע המוות, לבטוח בקיומהּ של נשמה, בקיומו של הקב"ה, ובקיומו של יצר הטוב שבהם, שיידע לגבור על כל החרדות והייסורים ולהסיע את הנשמה אל הארץ הנצחית (החדשה לדידה, ממנה יצאה בעת הלידה וכעת שבה אליה בשוך חייה), על אף כל חילות פרעה (היצר הרע) הדולקים אחריה. שוב, הליכה אל הבלתי-נודע, אל הארץ המובטחת, שמעבר למלכותו של יצר הרע הטוטליטאר, וצבאותיו המבקשים להזיק ולהרע.

בספר חדש המביא את מילות השירים באלבומיו של משורר הרוק, גבריאל בלחסן (2013-1976), וכמה פרגמנטים בלתי-מולחנים ורישומים/איורים שהותיר בעזבונו, מובעת גם-כן אותה תקווה להיגאל ולהיוושע על ידי קימה והליכה מתוך העצמי אל מקום אחר או עצמי אחר. הנה דברי בלחסן:

*

אנשים אנושיים עסוקים בלהציל אותנו

מאנשים שעסוקים בלהציל רק את עצמם

אנשים שמצילים רק את עצמם

מצילים אותנו מאנשים

שעסוקים בלהציל את העולם.

כי כל המציל נפשו מן האל המסתכל,

המשתולל, המתגלגל, המחבל, מחסרונו הברור

והבלתי מעורער הציל אדם ומלואו את חורבנו,

בכיו, תפילותיו ומעשיו

כשדמעותיו הם כנחל אכזב שהכזיב.

[גבריאל בלחסן (כל המלים, הציורים, האיורים והרישומים), הוצאת משפחת בלחסן והתו השמיני, תל אביב ינואר 2015, עמוד 22]  

*

בלחסן מתאר את עצמו כטובע בים סוף של דמעותיו, שאף דמעותיו הם נחל אכזב שהכזיב, ואין לא בתפילותיו לא בבכיו ולא במעשיו כדי להצילו מן החורבן. במידה רבה, בלחסן הוא היפוכו של פאנצ'ירי. לדידו של בלחסן על האדם להיוושע על ידי אנשים אנושיים שעיקר עיסוקם הוא עשיית חסדים קטנים אל מול כל המכאובים הגדולים שמציע הקיום, ולנוכח כל אותם שורדים העסוקים באופן אנוכי אך ורק בהצלת עצמם ועוד יותר, לנוכח המתיימרים להציל את עולם ומלואו, כאילו שיכולים הם לייצג בכנות איזה סבל מעבר לסבלם. לעצמו, מותיר בלחסן את הגאולה מפני האל הטיראן המסוגל לכל היזק (זהו התפקיד השמור ליצר הרע אצל פאנצ'ירי), אשר ההיזק הגדול ביותר היא חסרונו הברור כל כך, חסרון הישועה, הים שלא ייבקע, התפילה שלא תישמע, הדמעות שירדו לריק. לאדם נשאר רק חורבנו, רק סוֹפיותוֹ ופגיעותוֹ, והיותו עומד בהוויה חשוף ומאוים.

ועם זאת, גם האדם האבוד הזה, שאין לו בעולם אלא חסדים קטנים שמרעיפים אליו אנשים סופיים-פגיעים-חולפים כמוהו ממש, עשוי לצאת מעצמו אל עצמו, וללכת אל מקום חדש:

*

וגבריאל קם ממטת החולי. ומתחיל לשיר שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם את הנשימות האמתיות שהן מלאות הוד והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותךָ חיים, לנשום את השמים  לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך לרקוד באוויר כאילו בלי משקל […] לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב.

['עץ אגוז', שם, שם, עמוד 44]   

*

את השיר הזה מתחיל בלחסן שרוי בדיכאון חמוץ חסר קצה. מתגעגע נואשות לימים אחרים שבהם הכל היה שונה, הצבעים טרם התכהו, והעולם נראה מקום שבו ניתן סתם כך לרחוש אמון, לאהוב, להתחבק, או 'לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב'. ודווקא מתוך החורבן-העצמי הזה מדמה בלחסן את עצמו קם מחוליו, קם מתוך עצמו, וטל נוחת על גופו וממלא אותו חיים חדשים, חסרי כובד ויגון— חיים שבהם ניתן לרקוד, להינות מן החיים כמות-שהם, להטות אל החסד (בחג הראשון של פסח מתחילים המתפללים לבקש על הטל בתפילותיהם). אם תרצו, גם זוהי 'יציאת מצרים' של התודעה או 'חציית ים סוּף', הנדמית לתחיית המתים, ומובא בתלמוד בבלי (מסכת שבת דף פ"ח ע"ב)  כי המתים עתידים לחיות בטל. התעוררותו של בלחסן לחיים ממיטת חוליו משולה להליכה אל מעבר לחיים כדי לשוב לחיים אחרת. המשורר קם להודות על האפשרות הזאת, של הליכה מתוך עצמו. הנה הוא מדמה את עצמו מסיע את עצמו מתוך חורבנו אל חיים חדשים שבהם ניתן לשוחח עם מישהו סתם-כך בלי לכאוב, כי אין מכאוב.

 

חג (שני) שמח לכל הקוראות והקוראים

[ניתן עדיין להצטרף לסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח] 

*

*

בתמונה למעלה: דודו גבע, 'ללא כותרת', אקריליק על דיקט, שנות השמונים.

 

Read Full Post »

הבּחוּרה שאהבה עצים

*

לאחרונה, במפגש האורחת שלה במסגרת הסדנה/הקהילה הלומדת, "12 יוצרות על הֱיּוֹת בּעוֹלם",  בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט בנווה צדק, אמרה הסופרת והאמנית הבינתחומית, מרית בן ישראל,  "שחוץ מכמה בני אדם, אהובים עליה ביותר — עצים". הבטתי בה מעט-מופתע ואז נסיתי לחשוב האם תמונת עולמי שונה מאוד. עצים מרתקים אותי מתמיד. בכל מקום שבו דרתי (אולי למעט מקום אחד) היה תמיד איזה עץ משמעותי בסביבהּ או שני עצים, שהייתי מתעכב עליהם, או אפילו הולך לבקרם במיוחד. הרבה יותר מפיתולי הגזע, או מהענפים שמאז שאני זוכר את עצמי נדמו לי כזרועות הנושאות את השמים, אני חושב מה שהילך עליי קסם במיוחד היו הצמרות. ליתר דיוק, חייהן הנסתרים של הצמרות; בעלי החיים הנחבאים בהם; צורות גיאומטריות שדימיתי כאילו חולפות בהן. אפילו תנועה של צמרת עתיקה בעת סערת-גשם בחוץ. כילד, הצמרת שכמעט ניתקת ממקומהּ ונישאת ועם זאת נותרת תפוּסה על עומדהּ, נדמתה לי כמשל לחיי הרגשיים. עד היום צמרת סעורה היא תמונת הרצון להילקח מפה לבלי-שוב וההיזכרות בכל אותם דברים ואנשים המשאירים אותי כּאן, כאשר הרוח פורעת, הגזע  כבר מחשב להישבר, והענפים כבר לא יודעים אם יש בכלל נותר טעם להגן.

בכל אופן, דברי מרית שהסיעו אותי לכמה מחשבות משלי על עצים, הזכירו לי משוררת שמזה זמן אני אומר לכתוב עליה מעט. כוונתי, למשוררת הפינית סירקה טוּרקה (ילידת 1939), המתגוררת בסביבה יערית, ושירתהּ עומדת בסימן הפרישה מן החיים האורבניים, כתיבה מוּדעת מתוך פריפריה סִפִּית, מתוך מבט ארוך וחונן אל הטבע הדומם, שאולי אינו כה דומם, המקיף אותה והיא חלק ממנו. בניגוד למתבודדים ולטיילים, כגון וולט וויטמן הנרי דיוויד ת'ורו, ולאחרונה— וו"ג זבאלד, טוּרקה לא תרה אחר אידיאליזציה של חיי שוטטות או של חיים ביער. זה ביתהּ. לדבריה, היא חיה בצמצום באיזור יערי בעיקר מסיבות כּלכּליות, ונהנית משכנוּת טובה של אנשים שנסוגו מן העיר או שידם לא היתה משגת רכישת דירה באחת הערים. היתרון בחיים האלו ניכרת לא בסולידריות הבין-אנושית בלבד, אלא גם בחיים הקרובים לבעלי החיים, לעצים ולצמחים ולמקורות המים.

הנה שיר בפרוזה של טוּרקה, מתוך ספרהּ זאת אני (1976):

הכרתי פעם בחורה שאהבה עצים יותר מכל. הם היו בעיניה יצורים אדירים, חביבים. אבל לבחורה ההיא היו אפשריות מעטות כל-כך. בעירהּ נגזר על העצים להיעלם. כאן הם רבים, כאן הם יכולים לחיות בשקט ובשלוה. אי אפשר שלא להעריץ אותם, את דרכם לחיות ולתת לזולתם לחיוֹת .הם מגינים על הבית ועלי בלי להתעייף. אני הולכת מתחתם וחושבת, שאותה בחורה הייתה חכמה יותר מרובנו. האופן שבו הם משתדלים להגיע לענן. מחזיקים את קן הצפור, מחבקים בכל זרועותיהם את השמים.

[סירקה טוּרקה, 'ללא שם', עמוק בלב היער, תרגם מפינית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמוד 76]  

טורקה בעצם בחרה להציג את עצמה  כמי שבחרה ללכת אחרי העצים. כשהם נעלמו מן הערים, היא הלכה נדדה אחריהם למקום שבו הם מצויים. היכן שהם מצויים בשקט ובשלוה אף היא מצויה בהשקט ובנחת. כל עץ ועץ לדידהּ הוא דמוי האילן הקוסמי, המחבר שמים וארץ. לכל אחד מהם תפקיד וייעוד ודריכוּת הצפונה בו. דומה כאילו טוּרקה מאמצת גישה שרווחה באסכולה הפילוסופית הסטואית, בדבר היותם של כל הנמצאים נהנים מרוח אחת, הפּנוֹימה, הנופחת בהם קיוּם ומאפשרת להם להוציא לפועל את הכשרים שנועדו להם. מבחינה זאת, גם החי וגם הצומח הם חלק ממערכת חיים אחת, ונבדלים זה מזה, רק בכשרים ובמסוגלוית,   שנחלקו לכל אחד ואחת מן החברות והחברים, האגודים במערכת הקוסמית.

טורקה בוחרת אפוא להיות ממשיכתם של המִזדאבים, אותם אנשים שנתפשו בדמיונם של בני אירופה בימי הביניים כאנשי זאב רק משום שנהגו לחיות ביערות בריחוק מן הערים, ומחוץ לחוק-המלך ולריבונותהּ של הכנסיה. כמותם מבקשת טורקה את חסות הטבע, ומבכרת אותו על פני כל מה שיש לחברה האורבנית-מודרניסטית להציע להּ.

בספרהּ הראשון חדר בחלל (1973) היא הדגישה את נטייתה זו להתרחק מן הערים במלים הבּאות:

 *

כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים

מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, אוֹ אוּלַי

כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם דַּוְקָא בְּרֹאשְׁךָ

אָז זֶהוּ זֶה, אֲתָה פְּגוּעַ הַגּוֹרָל,

מְאֻשָּׁשׁ בְּאֹרַח חָדָשׁ,

מַה כְּבַר יֵשֹ לוֹמַר עָל הַמַּסָּעוֹת הַאַחֲרוֹנִים

            קַל וָחוֹמֶר עַל הָא וְעַל דָּא.

* 

כָּל הָעִנְיָן הוּא שֶׁהַיָּד

            גּוֹלֶשֶׁת מִיָּדִית הַדֶּלֶת

בְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר הַיוֹמְיוֹמִי

            מִתְקַמֶּטֶת הַחֻלְצָה

            מִסָּבִיב לַלֵּב,

וְהַזְּמַן

      כֹּה בִּמְשׂוּרָה

          שֶׁלֹא מַסְפִּיקִים

לִצְעֹק

[שם, שם, עמוד 40]

 *

מעבר לצעקתהּ הקיומית של טוּרקה, כמה פעמים שלא-אקרא עדיין מזעזעת אותי גם בכנותהּ גם בתכנהּ השורה: כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, כי הברק הזה הפוגע בעיניי הוא בעיקר המודעוּת לכך שהחיים העירוניים הציבילטוריים אינם מתאימים למשוררת, המבקשת לפרוש מהם בלב שלם, משום שאין בהם כל קשב וחום, וכל מה שהם מציעים היא התרוצצות בין מקומות עבודה, מירוץ משוכות אחר סכום כסף; כיווץ הלב, ונדוּדים מנוכרים שאף פעם לא ניתן באמת להירפא מהם, ואף פעם אין שהות מהותית לצעוק את הכאב שהן מעוררות. אדם אחר ודאי היה חושב על התאבדות (אכן שיעורי ההתאבדות במדינות הסקנדיביות גבוה מאוד)— טוּרקה מעדיפה לפרוש מן החברה ומן המקום הבטוח וליצור לעצמי בבית היערי מקום שניתן בו להקשיב ולהתבונן (גם לדבר); מקום שבו ניתן להירפא מן הדברים המצריכים ריפוי וגם לצעוק כשרוצים לצעוק.

*

*

במפגש האורחת עם מרית בן ישראל בסִפּוּר פָּשוּט (הוזכר בתחילת הרשימה) קראנו בהנחייתה את האגדה הנערה ללא הידיים מאת האחים יעקב ווילהלם גרים. בשלהי האגדה מגיעים גיבורת האגדה (בת טוחן שאביה קיצץ את ידיה כתוצאה מאיומי השטן ותחבולותיו; ואחר כך הפכה מלכה-ואֵם בעלת פרוטזות כסף, אלא שהשטן חש להפוך את חייה על פיהם בשנית, והיא נאלצת לשוב ולנדוד) ובנה-יחידה אל יער פראי שם היא מתפללת, וזוכה להגיע לבית קטן שעל פיתחו מתנוסס השלט "כאן גר חופשי כל אחד". בבית הזה היא ובנהּ שוהים בשבע השנים הבאות; שם מטפלים בהּ היטב והיא זוכה לכך שידיה הכרותות צומחות מחדש, ולימים מגיע לשם גם בעלהּ המלך והיא זוכה להתאחד עימו [האחים גרים, מעשיות: האוסף השלם, תרגם מגרמנית: שמעון לוי, ספרית פועלים, תל אביב 1994, עמ' 106-102].

סירקה טוּרקה, אמנם אינה מלכה ואינה נרדפת בידי השטן, אבל בדומה לעלמה ללא הידיים, היא חשה פגועה, פגומה והלומת-ברק מן החברה ומן הסדר העירוני. היא יוצאת אל היער, מקום שם מניחים לעצים לגדול, ושם נרפאת ומוצאת את שירתהּ.

לקריאה נוספת: האם גם אתם חשים ביערות שלווה מיוחדת? 
*

בתמונות: Egon Schiele, Woodland Prayer, Oil on Canvas 1915

מרית בן ישראל בסדנה [צילמה: בטי גוטמן]

Read Full Post »

בְּקרקעית הַיָּם

*

בקצת מפרטי חייה דמתה המשוררת הארגנטינאית, אלפונסינה סטורני (1938-1892), לסופרת הבריטית, וירג'יניה וולף (1941-1882), לא במאבק הנוקב באפליית הנשים ובחתירה לעצמאות כלכלית ואמנותית בלבד, אלא גם בבחירתהּ החירותנית לשים קץ לחייה בטביעה לאחר שנתגלתה בה מחלה סופנית. היא אף הקדימה בזה את וולף (שהיתה מבוגרת ממנה בעשור) בשלוש שנים ויותר. סטורני היתה אם חד הורית, מורה בבית ספר, ופסנתרנית בּבּארים בּהם רקדו טנגוֹ. נגינתה בבארים אפלוליים הוציאו לה מוניטין מפוקפק עד שנאלצה לפרוש מהוראה (כך שמעתי מידידה, ציירת ממוצא ארגנטינאי). כמו כן היתה מעורבת בחיים הספרותיים של קורדובה. לאחר מותהּ הפכה סטורני למשוררת לאומית, במידה רבה— חלוצת שירת הנשים הארגנטינאית; אפשר כי מילותיה הבאות של משוררת ארגנטינאית אחרת, אלחנדרה פיסארניק (1972-1936), כוונו אליה:– 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. סטורני מעולם לא היתה זמרת בּלוּז ויש להניח כי פיסארניק התוודעה לכמה חורים קטנים מלאי עשן בהם היה מי שניגנו את הבלוז, בזמן לימודיה בפריס. עם זאת, אפשר כי משהו מהאתוס של המשוררת-הגדולה שחלקה את ימיה בין כתיבה, אמהוּת ונגינה בבארים, דבק בהּ בפיסארניק; אולי כשם שדליה רביקוביץ כותבת בשירהּ טיוטה: " בַּחֹשֶׁךְ לִפְרֹשׁ מִן הַשַּיָּרָה הָעוֹבֶרֶת/אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה/כְּמוֹ רָחֵל"[אהבה אמתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמוד 11], ומתכוונת כמובן לרחל המשוררת (רחל בלובשטיין) ולא לרחל אימנו.

—על כל פנים סטורני זכתה לחיי עד בשיר שחיברו פליקס לוּנה (מלים) ואריאל רמירז (לחן) לזיכרה Alfonsina y el mar (אלפונסינה והים), שזכה למאות ביצועים ויותר. מוכר במיוחד, הוא הביצוע שהעניקה לו מרסדס סוסה. השיר מתאר את יציאתה האחרונה אל הים של סטורני, כמותהּ של לוחמת נחושה שידעה לחיות באומץ ולמות באומץ. ובעצם הופך את מותהּ האלים והקשה של יוצרת המעדיפה בדכאונהּ (נתגלה בה סרטן חשוך מרפא) להחיש עלי עצמה קץ – "מוות יפה". יש להניח כי פליקס לונה מצא השראה לא-מועטה באחד משיריה המפורסמים ביותר של סטורני אני בקרקעית הים בו תיארה עוד הרבה בטרם ההתאבדות את ההליכה והשקיעה במצולות, במה שנראה כעין תמונת-היפוך של העליה השמימהּ במסורת הנוצרית, כי המוות המתואר בשיר, אינו מטיל מורא ולא מחריד, אלא אדרבה נדמה כי אושרהּ של המשוררת רב, וכי רק הקרקעית היא המצליחה להסב להּ רוגע. יש לזכור, זהו שיר המתאר גופה המוטלת במעמקי הים, ובכל זאת המוות כדוגמת המיתוסים היווניים על הורדת פרספונה אל השאול (האדס) או חטיפתהּ של הנסיכה אירופה על ידי השור השחור היפהפה (בו מתגלם זאוס; לשם השוואה: במדרש בראשית רבתי מן המאה האחת עשרה השור השחור הוא סימלו של שר התהום). אפשר כמעין אותה רכיבה מיתית שתיאר פנחס שדה את המוות הרוכב ברחובות ירושלים ופניו כפני נערה, או אף כפייטה הנודעת של ישוע הנאסף מן הצלב ועולה בחיק אימו אל מלכות שמיים.

הנה השיר כפי שתורגם לפני שנים אחדות על-ידי פרץ רזניצקי:

*

בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל הַיָּם

נִצָּב בַּיִת

עָשׂוּי בְּדֹלַח

*

אֶל מוּל שְׂדֵרָה

שֶׁל אַלְמֻגִּים לְבָנִים

נִצָּב הַבַּיִת.

*

דָּג זָהָב גָּדוֹל

בָּא לְבַרְכֵנִי לְשָׁלוֹם

בּשָׁעָה חָמֵשׁ.

*

הוּא מֵבִיא אֵלַי

זֵר אָדֹם

שֶׁל פִּרְחֵי קוֹרָל.

*

אֲנִי יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה

כְּחֻלָּה קְצָת יוֹתֵר

מֵהַיָּם.

 *

תְּמָנוּן

קוֹרֵץ לִי

מִבָּעַד לַבְּדֹלַח.

*

בַּיַּעַר הַיָּרֹק

שֶׁמְּקִיפֵנִי

דִּין דּוֹן…דִּין דָּן –

מִתְנַדְנֵדוֹת וְשָׁרוֹת

הַסִּירֶנוֹת

מִצֶּדֶף יָרֹק-יָם.

*

וּמֵעַל לְרֹאשִׁי

בּוֹעֲרִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

דָּרְבָּנָיו הַמְּסֻמָּרִים שֶׁל הַיָּם.

[אלפונסינה סטורני, 'אני בקרקעית הים', תרגם מספרדית: פרץ רזניצקי, עתון 77, 323 (2007), עמוד 37]

*

—בספרהּ  ספּוּרים יכולים להציל עמדה הסופרת והאמנית הבין תחומית, מרית בן ישראל, בהקשר לאגדת מוכרת הגפרורים הקטנה להנס כריסטיאן אנדרסן, על השניוּת בין מצבהּ של הילדה מוכרת הגפרורים החווה בדמיונהּ את עלייתהּ השמימה בזרועות סבתהּ כאושר מוחלט, ואילו בּממשוּת— היא קופאת למוות. מרית כותבת: "הדמיון והמציאות משחקים בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שממלא בנדיבותו את כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה את הגפרורים ואת חייה" [סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי והוצאת עם עובד, ,תל אביב 2013, עמ' 53-52]; משהו מעין-זה מתרחש באגדה השירית של סטורני. הצבעוניות, רב-הגוניות, אפילו דינדון הסירנות הנעים, מלוות את המסע האחרון, הרחק משעטת בין השמשות על פני המים, הרחק מזמן וממצוקה, בלא חרדה, כאב מחנק, או מאבק.      

—הנויורלוג-הסופר אוליבר סאקס תיאר בספרו הזיוֹת [תרגם מאגלית: יכין אונא, עריכה מדעית: רננה איתן, הוצאת מחברות לספרות, אור יהודה 2013, עמ' 257-255] כיצד אנשים שחוו חוויות סף מוות ובהן חוויות התעלוּת או התבוננות מן הגוף מלמעלה (חווייה חוץ גופית) נוטים לתאר את שחוו כממשי יותר מן הממשוּת, כאילוּ כאשר ניתק פתיל חייהם או עמד להינתק, ולא נותרה להם עוד מן המציאוּת החיצונית דבר, בכל זאת –הממשוּת הפנימית עוד נותרת, וזו בהשפעת שיבוש זרימת הדם למח, או הפסקת אספקת הדם לרשתיות, מספקת תמונות מורכבות של מבט מן הגוף מלמעלה, מסע דרך מנהרה אפלה, הוא משיכה מאושרת אל עבר אור בהיר.

—כאן, בפירוש תיארה סטורני תמונה פנימית חזיונית, פרי דמיון, של שקיעה מאושרת אל קרקעית הים. ימהּ של סטורני אינו סוער; אין בו חיות טרף, המים אינם קרים; היא נמשכת לכאורה עבר מציאות ידידותית ומפויסת. היא מוכנה לתפוס מקומהּ בתנומת-נצח, כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות. קשה להאמין כי משהו באופן הקונקרטי שבו בחרה סטורני לסיים את חייה היה דומה לזה. אבל קשה שלא להיעצר רגע ולהתהרהר על כך שלא את המוות יצאה סטורני לבקש; אלא שיצאה בגופהּ חשׂוך-המרפא   אל הים— בעקבות השיר. כאילו היתה היא סירנה בעצמה המזמנת ספנים למצולות, כך זימנה את עצמהּ—  ניתקה את החבלים, הרימה עוגן מן המציאות החיצונית, ויצאה למסע האחרון בעקבות השיר.

*

*

בתמונה למעלה: איריס איריסיה קובליו, ים, אקוורל, סוף דצמבר 2014 ©

Read Full Post »

אוּשְׁפִּיזוֹת

*

דוֹבְרוֹת הַנָּשִׁים

שִׁירָתָן

רַכָּה וַחֲזָקָה.

אַךְ מְעַטִים עוֹצְרִים

לְהַקְשִׁיב לַקוֹלוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁבְּהִתְמַזְּגָם, 

כָּךְ אֹומְרִים, נוֹלְדָה שָׂפָה

חֲדָשָׁה, בְּעֹמֶק הַמֵּאוֹת

[מונסראט אַבֶּיוֹ (2014-1918), 'דוברות הנשים', בטירוף הרצון הזה להיות לידךָ, תרגם מקטאלנית: איתי רון, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמ' 73]

*

ישבתי בקיץ האחרון ולנוכח המצב בחוצות דימיתי לשמוע את האוויר שורק מתוכי כגלגל מפונצ'ר. התגובות המתלהמות סביב גם-הן גרמו לי להיות יותר ויותר עצוב. כשדובר על כך שבשנה הנוכחית אנחה סדנת לימוד בתל אביב (קהילה לומדת) מטעם בית המדרש הפלורליסטי אלול בשיתוף חנות הספרים סיפור פשוט בנווה צדק היה לי ברור שזה צריך להיות משהו שונה מכל מה שאני רגיל ללמד (פילוסופיה, היסטוריה של המדע, קבלה), ועם-זאת מגיב למלחמה בדרכו. הבנתי שאני מעוניין ללמוד בקבוצה שירה והגות שנוצרה על ידי נשים, ולהעמיק עיון באופני מחשבה ויצירה העולים מתוך יצירותיהן.

החלטתי לקיים מסע משותף, עם מי שיירצו להצטרף, ביצירותיהן של 12 יוצרות: סימון וייל, אלחנדרה פיסארניק, ז'קלין כהנוב, אודט אלינה, זלדה, אביבה אורי, דליה רביקוביץ, יונה וולך, מרית בן ישראל, חביבה פדיה, מיכל בן-נפתלי, רות דולורס וייס. כל יוצרת ויוצרת מציעה כיווני התבוננות והתכוונות חדשים, וחושפת מימדים חדשים של מחשבה, רגש ותובנה. ננסה לעמוד יחדיו על המימד הקיומי הארוג ביצירות, על חוויית החיים בעולם, על העצב ושמחת ההיות, ועל הרגישות לאחר ובפרט לנידחי החברה ומתוך כך נבקש ללמוד גם על עצמנו, על רגשותינו ועל בחירותינו.
מדובר כמובן בקבוצת לימוד ולא בהרצאות פרונטליות, ומטבע הדברים יוקדשו המפגשים בעיקר ללימוד משותף, ולדיון ושיח פתוחים. אני אגיע ללמוד יותר מאשר ללמד. כלומר, בחלק הראשון של המפגשים אציג את הפרספקטיבה שלי לגבי היצירות הנלמדות, ומעבר לכך ייוחד הזמן לדיון ועיון משותפים לגמרי.

ידידתי היקרה, סופרת הילדים  ואשת החינוך הדמוקרטי, טלי כוכבי, כתבה על סדנת הלימוד האמורה בדף הפייסבוק שלה את הדברים הבאים:

*

   אם אתם תל אביבים/יות או שבא לכם לנסוע למרכז כדי לעשות משהו למען הנפש והשכל שלכם, להשתתף בקבוצת לימוד אצל אחד האנשים הכי מבריקים, עמוקים, מרתקים, ומשכילים שאני מכירה, מה שלא מפריע לו להיות גם אחד האנשים עם הלב הכי טהור וטוב שיש, ושלגמרי לא עומד בסתירה לעובדה שהוא בעצם בעיקר בנאדם נורא מצחיק- לכו ללמוד בקבוצת הלימוד של שועי רז .

*  

התרגשתי עד לעומק כובעי למקרא הדברים, אפילו קצת נבוכותי, ותעיתי רגע האם אכן מדובר בי. תלמידים בקורסים אקדמיים שלימדתי דווחו על אווירה מאוד חופשית (בלתי הייררכית ובלתי אוטורטיבית) ודיאלוגית. אם לאסוף במצטבר תגובות טובות שקיבלתי בכל מיני הופעות פומביות, הריי שלשומעיי יש נטייה לראות בדברים שאני משמיע דברים עמוקים, מצחיקים ונוגעים ללב.

חשוב להדגיש, זו אינה סדנת כתיבה. כי אם סדנת קריאה ולימוד משותף. ביסודהּ עומדת התפישׂה כי קריאה ודיון פרשני מתפתח הינן אמנויות מורכבות ומהנות, לא פחות, מאשר כל יצירה אחרת. אני מניח כי העיסוק ביוצרות אפשר שיזמן אלינו כמה מוזות משלנו, ובכל אופן, נדמה לי כי העיסוק בכתבי היוצרות האמורות עשוי מאוד להתגלות כחווייה פורה ומרתקת לכל המשתתפות והמשתתפים, ואפשר גם שדרך המיזוג בין היוצרות, אמנם נשגיח  באותה שפה חדשה אשר נולדה בעומק המאות.

*

הסדרה תכלול 15 מפגשים, כל מפגש ייארך בין שעתיים לשעתיים וחצי; מפגש לכל יוצרת ויוצרת, שני מפגשים עם אורחות (פרטים בהמשך) ומפגש סיכום.

מחיר ההשתתפות בסדנה ובקהילה הלומדת 1,200 ש"ח (עד ארבעה תשלומים; או: מספר תשלומים גדול יותר כרצונכן/ם בתיאום עם משרדי אלול בירושלים); לינק ליצירת קשר איתם מצורף למטה.
*

מתחילים ביום שני 27.10.2014 בשעה 19:00 בסיפור פשוט, רח' שבזי 36, נוה צדק, ת"א.

אשמח אם תבואו. ברוכות/ים הבאות/ים.

*

לפרטים והרשמה: 03-5107040 או בדוא"ל info@sipurpashut.com:

לשאלות נוספות ניתן לכתוב אליי.

להרשמה: ספור פשוט, אלול

דברים נוספים על הסדנא כתבתי כאן.

לדברים אחדים שנכתבו עליי, ראו: כאן

*

חג שמח, אוֹר זָרוּעַ ושִׂמחת לב  

 *     

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סירות בירקון, שמן על בד 1930.

 

Read Full Post »

תנוּעה אחרי התנוּעה

*

1.לאונרדו דה וינצ'י (1519-1452) נהג לשוטט ומחברת רשימות קטנה משתלשלת מחגורתו. הוא נהג ללכת אחר אנשים ולרשום פרגמנטים, אפוריזמים, או סקיצות ב-Codex Atlanticus (חלקן הראשון של שנות השמונים של המאה החמש עשרה, לאונרדו היה אז כבן 30), אחד מכתבי היד החשובים של לאונרדו, ניתן למצוא את ההערה הבאה: 'עקוב אחר אנשים ברחובות, בכיכר, בשדות. רשום אותם עם סימנים חפוזים של צורות, כמו למשל, רשום O במקום ראש, וקו ישר או עקום לציון זרוע. הוא הדין ברגליים ובגוף, וכאשר תחזור הביתה, עבֵּד את ההערות הללו לכדי צורה שלמה'.

2.ניתן לחשוב על לאונרדו כפילוסוף קדם-אמפיריציסטי, סוג של אב קדום של דיויד יוּם (1776-1711)במסכת על טבע האדם.לאונרדו מוציא את עצמו לסיבוב ברחובות על מנת לאסוף רשמים, וללקטם במחברתו באמצעות סימנים; מכלול של רשמים עשוי לשמש ליצירת המושג, שהוא לכידת הצורה השלמה, המשותפת לכל אחד ואחד ממכלול הרשמים. למשל, ניתן בהקשר זה לחשוב על כך כי האדם הויטרובי (1490), אינו רק מבטא את אדם החתום במעגל (שני הגופים המושלמים בטבע, לדעת ההוגים המתמטיים ברנסנס) אלא אף הוא עשוי להיות אוסף של רשמים קטועים שאסף לאונרדו במחברתו, הערות שעובדו אחר כך לכדי צורה שלמה.

3. רמברנדט הרמנסזון ון רין (1669-1606) לא הותיר אחריו מחברת רשמים, אבל הגיע כמה פעמים לכדי פשיטת רגל בשל ההרגל המגונה לרכוש חפצים מעניינים לביתו, שגדשו את המגירות, הארונות ומילאו את החדרים. למעשה, לו היה בידיו עותק של Codex Atlanticus והיה מכיר את מנהגו של של לאונרדו, עשוי היה לחדול מן ההתמכרות לקניוֹת, ויכול היה במקום לצאת למסע רכישות אובססיבי למלא מחברת אחר מחברת של סימנים חפוזים, רישומי בזק, שנועדו אחר כך לנטול חלק בציוריו.

4. למעשה, כך עולה מן הפסקה למעלה, יותר מאשר היה לאונרדו אספן אמנות, או אספן חפצים, הוא היה אספן של רשמים; רשמים שנועדו לתכלית אחרונה: ייצוגה של צורה שלימה. יש כאן אלמנט של גשטאלט: שלם (צורה שלימה) הגדול מסכום חלקיו (רשמים).

5.   Codex Atlanticus נודע בראש ובראשונה רישומי מכונות, שהמציא לאונרדו. בידיעה שכך, קריאה נוספת בהערה של לאונרדו לעיל מלמדת על כך שהוא ביקש להפוך את עצמו, במידה רבה, למכונת רישום, הנוטלת מכל פרט בה היא נתקלת איזה רושם ייחודי: קו, נקודה, עיגול, משולש. בסופו של דבר דווקא רישום מינימליסטי כמעט אבסרקטי מהווה הכנה למלאכת הציור הריאליסטי. אולי, במידת מה, דומה הדבר לסריגת אמן או תפירת עלית: כל לולאה או עין או תנועת מחט מדויקת, היא חלק מה- Fabric וה-Texture  השלם. הקוים המתרוצצים בציור, מבטאים איזו מהות מצומצמת של תנועות מכחול או קולמוס רבות, שקדמו להן. תנועתה של היד המציירת היא סיפור של אימונן הממושך והתובעני של העין החוקרת ושל היד הרושמת, כדי שברגע הנכון יידעו אל-נכון את מלאכתן.

6. פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899) בראיון עם פיליפה מורלס במדריד, בשנת מותו (1936) השמיע את הדברים הבאים: "[…] השירה מתהלכת ברחובות נעה, עוברת על פנינו, בכל הדברים יש מסתורין, והשירה היא המסתורין שבדברים, עובר על-ידך גבר, אתה מתבונן באישה, אתה מבחין בצליעתו של כלב חוצה, בכל אחד מהאובייקטים הללו נמצאת שירה […] לכן איני תופס שירה כהפשטה, כי אם כחלק מן הממשות לידי[…]".  אם תוחלף המילה 'שירה' בטקסט של לורקה במילה 'רישום' או 'ציור', אפשר יהיה לחשוב שמדובר בטקסט של לאונרדו. השאלה היא מה לוכד את העיין. מה גורם למחשבה ואחר כך ליד לרשום את הדברים שנחוו; לעשותם ליצירה אמנותית.

7. המיצגן ויטו אקונצ'י (נולד 1940) קרא לאחת עבודותיו המוקדמות: (Following Piece (1969 במהלכה נהג לעקוב אחר אנשים אקראיים, מעת שאיתר אותם ברחוב ועד לפתח בית או רכב אליו נכנסו. במרבית המקרים לא ארך המעקב יותר מדקות אחדות. מרית בן ישראל שנכחה בהרצאה של אקונצ'י בשנת 1993 כותבת כי ויטו אקונצ'י ראה בעצמו עד שלהי שנות השישים משורר. בשלב זה הוא החליט "לרדת" מן הדף אל הרחוב, ולמצוא שם סיבות חדשות לתנועה, כך שהאנשים אחריהם עקב קבעו למעשה את הקצב ואת המסלול. גם אקונצ'י וגם דה וינצ'י חיפשוּ אנשים לעקוב אחריהם, פעולה שיש בה משום עירעור על מוסכמוֹת של חוק ונומוס. שניהם עשו כן בשם חירות אמנותית. אקונצ'י בשל התנועה אחר הנעקב/ת, כל זמן שצעד ברחוב הפתוח; דה וינצ'י— כל זמן שנדרש לו כדי לאסוף את רישום התנועה הייחודי, של מי שהלך לפניו או חלף על פניו.

8. פרנץ קפקא (1924-1883) כתב: 'כשאנו מטיילים בלילה לאורך רחוב, ולעומתנו רץ אדם, הנראה לנו כבר ממרחק— לפי שהרחוב עולה לנגדנו והירח במילואו— הרי לא נאחז בו, אפילו הוא חלש וממורטט, אפילו רץ אחריו מישהו וצועק, אלא נניח לו להמשיך במרוצתו'. בשונה מדה וינצ'י או אקונצ'י קפקא מקפיד שלא לחרוג מן הנימוס המקובל בפראג (חלק מהקיסרות האוסטרית-הונגרית). זהו אינו ניכור דווקא, אלא שמירת מרחק ממה שאין חובה להתערב בו (קפקא מתאר סיטואציה דומה המובילה למעשה רצח בסיפור הקצר רצח-אח מתוך סיפורי רופא כפרי). כנגדו לאונרדו הצעיר, לורקה המבוגר, וגם אקונצ'י בדרכו, דורשים את האמן להתערב בעולם, וליצור עדויות לחולפים על פנינו, אותן שפע של תנועות תזזיתיות הממלאות את העולם. קפקא בוחר שלא לרוץ אחר מי שלכאורה מתבקש לרוץ בעקבותיו. הוא במידה רבה בוחר להנציח דווקא את העצמי הלא-נע, הכבול במוסכמות חברתיות. הוא עסוק בשאלה מדוע אינו יכול להניע את עצמו למעשה העיקוב.

9.  הדמויות במרבית חיבוריו של סמואל בקט (1989-1906), אפילו בטרילוגיה: מולוי, מאלון מת, אלושם, הן דמויות שלעולם נותרות במידה רבה זרות ומוזרות, נוודיות, נתונות בתנועה שסודהּ נעלם אפילו מהן. הדבר הבולט בטרילוגיה הוא שהיא אינה זרם תודעה בלבד של מי שנמצא תחילה בתנועה, אחר-כך מרותק למיטתו, וגם הכרתו וזהותו מוטלות על בלימה, אלא שמולוי/מאלון עצמו הוא בו בזמן עוקב אחר עצמו חולף והולך מן העולם. הוא מנסה כל העת לרשום קוים לדמותו, אך העיפרון רק הולך ומתקצר, ודומה כאילו התקווה לתיאור צורה שלימה כלשהי, אינה אלא תקוות שווא, ובכל זאת, גם בכוחותיו האחרונים הוא ממשיך ברישום התנודות. על סף השקט, לפיכך לא ייפלא כי שורות החתימה הינן: 'צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך'.

   בקט מערער על תקוות הצורה השלימה של לאונרדו. כל שניתן לדעת בעולם הזה הוא בבחינת רישום O במקום ראש, קו עקום או קו ישר. מי יודע האם לאוסף הנקודות הזה יש בכלל את הכישרון להיות קו ישר?

10. למעלה, גינה ציבורית לאמן הרישום, יוסף הירש (1997-1920), יצירה שלימה של סימנים, תנועה בל-תיאמן. הכל נמצא לנגד העיניים ובכל זאת מעמיד אותי בתהיה מול המסתורין הבלתי פתיר של התנועה, כאילו ניתנה ההזדמנות להביט בגינה הציבורית מבעד לפרספקטיבת מהירות סיבוב כדור הארץ. החתירה, בהינף קולמוס, לבטל את הפער שבין ריאליזם וסוריאליזם (או דאדאיזם) ואת הפער בין ממשות והפשטה, ובד-בבד, להותירם על מקומם. כאשר קראתי את הפרגמנט של לאונרדו מייד עלתה בדעתי היצירה הזאת, של הירש, המעמיד לדעתי נוף שכולו סימנים וסמלים וגופים גיאומטריים תזזתיים, אשר בד-בבד, דומה כיצירה ריאליסטית של עיין מתבוננת וחווה. אני מתבונן בה ומרגיש כי אני מביט אל צורה שלימה, שהיא בד-בבד, אוסף של סימנים חידתיים. חלק מן הקסם שמהלכת עליי עבודתו של הירש נובע מן השם שהעניק להּ. המקום שבו ילדים משחקים, זקנים נחים על הספסלים; אנושות נעה בקצבים משונים. תמיד יש בזה משהו, שאינני יודע, שאינני מבין.

*

מקורות שהוזכרו:

צ'רלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, עורך מדעי: ד"ר אליק מישורי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004, עמ' 22.

חלום וברונזה: גרסיה לורקה— משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, תל אביב 2001, עמ' 453.

מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 30-29.

 פרנץ קפקא, 'הרצים על פנינו', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם מגרמנית: דן מירון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1977, עמ' 20  

סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 361.

*

*

בתמונה למעלה: יוסף הירש, גינה ציבורית, דיו וצבעי מים, שנות השמונים של המאה העשרים (תשמ"א או תשמ"ח).

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

ספרי 2012-2010 שלי

*

חלפו שלוש שנים לערך מאז הצבתי כאן רשימה שנקראה ספרי העשור שלי (2009-2000).לא יודע אם אמצא בבלוג הזה עד תום העשור הנוכחי (קשה להתחייב מראש שש שבע שנים קדימה), והואיל ומאז הספקתי לרכוב אי אילו קילומטרים על גבי החד-אופן ולשורר אי-אילו שנסונים באמבט; הנה רשימה של מיטב ספרי השירה,הפרוזה והעיון שנדפסו בעברית שקראתי בשלוש השנים האחרונות. כמובן, הרשימה כאן מבטאת את טעמי האישי המוגבל כקורא ספרים. אני מניח שהרשימה כאן, כמו קודמתה, תמשיך להתעדכן. ניסיוני מלמד, כי תמיד נמצאים ספרים החומקים תחת עיניי.

 *

שירה

• לואיס סרנודה,תשוקה ומצוקה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ,הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2010.
• טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010.
• דודו פלמה, כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010.
• שלמה אֲביּוּ, מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב, 2010. 
• ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011. 
• רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011.
• בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012,
• הוגו פון הופמנסטל, דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
• ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
• שירה סתיו, לשון איטית, בעריכת: דוד וינפלד, הוצאת דביר: אור יהודה 2012.
• פרוע' פרח'זאד, לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
• ע' הלל, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מוסד ביאליק: תל אביב 2012. 

פרוזה

• ורקור, שתיקת הים, תרגמה מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט,הוצאת אסיה: תל אביב 2010.
• דוד מרקיש, המלאך השחור,תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת חרגול: תל אביב 2010.
• אודט אלינה,בלי פרחים ובלי כתרים,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה,הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
• ארנון גרונברג,ימי שני כחולים,תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,הוצאת בבל:תל אביב 2011.
• דיויד פוסטר וואלאס,ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת נגה אלבלך,ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.
• מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית: הוצאה לאור, תל אביב 2012.
• ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר,תרגם מספרדית: אורי בן-דוד,אחרית דבר: מרים פיין,סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
• אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת כתר: תל אביב 2012.
• הנס גינתר אדלר, מסע, תרגמה מגרמנית: חנה לבנת,סדרת מחברות לספרות,כנרת, זמורה-ביתן:מוציאים לאור, אור יהודה 2012.
• ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישוֹת, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012. 
• סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012. 

עיון

• היינריך בל, מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, בעריכת: עדינה שטרן וחנן אלשטיין, סדרת קו אדום כהה: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010.   
• עמנואל לוינס,כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
• קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, תרגם מאנגלית: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2010.
• פריה הרט, סוטרות האהבה של נאראדה עם פירושים אישיים,מודן—הוצאה לאור,תל אביב 2010.
• מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010. 
• וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011
  
• דוד–סורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה,ספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.  
• עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
• וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, תרגם מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
• חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011. 
• הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, אחרית דבר: טלי אמיר,סדרת קו אדום אמנות,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012.
• איטאלו קאלווינו, שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, זמורה ביתן- מוציאים לאור, אור יהודה 2012.   *

אם הייתי צריך לצמצם הרבה יותר (לא חייבים), זו היתה הרשימה שלי: נקודה מגנטית; דבָר, חלום אדם; שתיקת הים; בלי פרחים ובלי כתרים; רוח; סלסטינו לפני השחר, שני העולמות שלי; נֶהֳגה בחשכה. אני מתלבט לגבי מסע; ספר מופת על הרס איטי של בני אדם— המציע חווית קריאה קשה מנשוא, כמו רוח קרה ואטית המנשבת לאורך רחוב פרוץ, ומקפיאה אט-אט את כל העומד בדרכה כמו הרוחות של ראשית מארס העלולות להוציא אדם מדעתו. חייבים לקרוא אותו כל פעם קצת, אם בכלל, במנות קצובות. זו קריאה חמוּרה. קשה לי להעלות בדעתי שאשוב אליו אחר-כך, ובכל זאת, לא נראה שהספר הזה ירפה ממני בעתיד. איכשהו הוא מתנגש עם מה שאני רגיל לחשוב על ספר גדול, שכמו נפש אהובה אומר לעורר בך געגוע. אני לא בטוח שאתגעגע אליו בסופו. איך ניתן להתגעגע  למהות כזו של הרס וכתישה.

בתמונה למעלה: Bela Kadar, Still Life with Chessboard and Pipe, Oil on Canvas 1920

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

60 לְגוֹדוֹ

*

אין לי דעות על תאטרון. אני לא הולך לתאטרון. אני לא מבין כלום בתאטרון. אפשר להבין את זה […]

איני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות. ממה שהן עושות. ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן למשל.

איני יודע מיהו גודו, אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים. ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זה, השניים שמחכים לו […]

אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה  ורחבה יותר שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התכנייה והפופקורן, אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי. אני כבר לא שם, ולא אהיה עוד.

[מובא בדילוגים מתוך: סמואל בקט, 'מכתב חתום למר מישל פולק, מפיק התכנית כניסת המחזאים, רשות השידור, פריס, 1951', המכתב נמצא בשנת 1966 ופורסם בניו-יורקר, תרגום עברי מתוך: מוסף הארץ 15.11.1996, לא מצורף שם המתרגם/ת]

*

1

השבוע מלאו שישים שנים להעלאתו של המחזה מחכים לגודו לסמואל בקט לראשונה בתיאטר דה בבילון בפריס בבמויו של רוז'ה בלן (5.1.1953). כתיבת המחזה הושלמה שלוש שנים קודם לכן בינואר 1949, בקט שעסק במקביל בכתיבת הטרילוגיה שלו בפרוזה (מולוי, מות מלון, אלושם) לא הצליח למצוא למחזה בית הוצאה ואף לא תיאטרון שהסכים לנטול על עצמו את ההפקה; המכתב שהובא לעיל נכתב כמענה למפיק מישל פולק שביקש בכל זאת ליחד בתכנית הרדיו שלו קריאה בכמה מקטעי המחזה מתוך רצון כן לעודד את פרסומו. רק באוקטובר 1952יצא המחזה בדפוס ובעקבותיו הועלה גם המחזה לראשונה.

לו נניח היה בקט בין החיים והייתי מגיע לפריס כדי לראיין אותו לרגל 60 שנים להעלאתו של המחזה אני מניח שהוא היה סוגר את דלת ביתו בפניי. בקט מעולם לא היה סובלני מדיי כלפי מי שרצו לברר עמו מה עומד מאחורי הדמויות שבמחזותיו או בסיפוריו ודומני גם שהיה מתנגד לכל פסטיבל בקט, למשל בקט נעדר מטקס קבלת פרס נובל לספרות, בו זכה בשנת 1969, פשוט מפני שהעדיף להישאר בביתו. קצת דומה הדבר למשהו שמישהו אמר לי פעם על אודות הרמב"ם: מי שעולה לחגוג את הילולת הרמב"ם כנראה לא באמת קרא את כתביו. אני מניח שלו יכולתי לדמיין פגישה עם בקט הייתי רוצה לשבת איתו מעט תחת אילן, זוג נוודים כמו גוגו ודידי, ולחכות מעט לגודו, שלא יגיע כדרכו; כי לא תהיה גאולה, אף לא אוטופיה: ההיסטוריה היא עווית; המין האנושי, לא בהכרח, הולך ומתעלה, אף הישגיו במאות האחרונות (ביטול העבדות, שיויון נשים, זכויות אדם) הנם שבריריים מדי. אם ליאון דוידוביץ' טרוצקי בספרו ספרות ומהפכה  כתב כי לעתיד לבוא הוא צופה דור של פועלים גאוניים שכן ההשכלה והיצירה יהפכו נחלת כל האדם; אם פאול צלאן כתב: הִלּוּךְ יהיה, הִלּוּךְ גדול, הרבּה מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת שֶהֻצבוּ לנוּ [פאול צלאן, סורג שפה, תרגם מגרמנית: שמעוון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1993, עמ' 117] .אסטרגון (גוגו) וולדימיר (דידי) של סמואל בקט מחליטים להלך לגודו, אפילו מסכימים ביניהם על הצורך ללכת אליו, אבל במעשה— אינם מצליחים לזוז ממקומם. בסופו של דבר (לכך אולי מרמז בקט במכתבו לפולק) אנחנו יכולים לחכות למשמעות שתופיע, יכולים גם לחתור וליצור משמעויות. זה ודאי אפשרי. בד בבד, בכל זאת, אנו נותרים באותו מקום.

*

2

אני חושש כי בקט היה תולה אותי על אותו עץ שמתחתיו חונים גוגו ודידי שלו, לו הייתי מנסה להציע לו קריאה של עולם ללא-גאולה (לא דיסטופיה, לא אוטופיה). אולי היה מסכים לקבל רק נון-טופיה, כלומר את שלילת המקום, שכן הוא כותב למר פולק על אודות התקווה להאיר את המחזה בפשר: אני כבר לא שם, ולא אהיה עוד; איני יכול שלא לחוש בקירבה הרעיונית הגדולה בין בקט המתנער מכל פשר ומשמעות, משתחרר מכל מהוגנות של ממסד (תיאטרלי או אמנותי אחר), וקורא להתרכז באופן ישיר במה שהדמויות אומרות, בצורתן ובאופן שבו הן מתנועעות (מבלי לחתור להבין אותן ואת מניעיהן) ובין הוגו באל, ממייסדי הדאדא בציריך, אשר כתב ביומניו:

*

מה שאנחנו קוראים דאדא הוא פארסה של אֵינוּת  אשר כל השאלות הגדולות מעורבות בה.עוויה של גלדיאטור,מחזה עם סמרטוטים בלים,גזר דין מוות של מוסריוּת מעמידת-פנים ושל שפע שעלה על גדותיו.

הדאדאיסט רוחש אהבה לכל דבר יוצא מן הכלל ולָאבּסוּרד. הוא היטב יודע כי החיים מתווים את עצמם על דרך הניגוד (=השלילה), ולכך שהדור בו הוא חי מכוון כלפי הרס רחבוּת-הלב יותר מאשר כל דור שקדם לו. לפיכך הוא מקדם ברצון כל סוג של מסכה. כל משחק של מחבואים,עם הכח הפנימי האצור בָּמשחק- להונות. בּאִיבָּה של שלילה גורפת של כל מה שטבעי— הישיר והפרימיטיבי נדמים לו כדברים מעוררי פליאה.

[מתוך: יומנו של הוגו באל (1927-1886), De Flucht aus der Zeit, בגישור מהדורת התרגום האנגלית. תרגם: שועי רז, מארס 2012]

 *

כמו באל דומה כי בקט מחויב לישירות ולשלילה או ניגוד לכל מה שמבטאת התרבות האירופאית של זמנו. המופע (כך הוא מכנה את מחכים לגודו) אינו "תאטרון" ואינו עומד בתווך של "תרבות תיאטרלית". מכתבו לפולק מדגים עד כמה בעיניי המחבר יצירתו היא התרחשות שאינה מחפשת מניעים ואטיולוגיה (סיבתיות) ואינה ששה להיות תחת שבט אנליטי כלשהו; ההתרחשות על הבמה— היא ההתרחשות. היא אינה חותרת להיות יותר מסך כל הפעולות האמורות בה, יותר מסך רחבות-הלב וההונאה האצורים בה. מבחינה זאת קרובה בעיניי האינטואיציה של באל הרואה בדאדא פארסה של אֵינוּת,יוצאת מן הכלל ואבסורדית,ישירה ופרימיטיבית,לאינטואיציה המובעת במכתבו של בקט למר פולק.היוצא מן הכלל והאבסורדי מכוון כנגד הרס רחבות-הלב, הרס הצחוק המתגלגל, שהביאה עימה כבדות-הראש של מסורת "התרבות האירופית". מבחינה זאת, איני יודע האם בקט היה מסכים אפילו עם מי שהגדירו את מחזותיו כנדבך חשוב ויסודי ב"תיאטרון האבסורד". דומני כי בקט היה יורק את התיאטרון ומותיר את האבסורד, מאמץ אל חיקו את שלילת המקום, הזמן והסיבתיות. אין לנו אלא את אפיים החולף של הדברים. כל הניסיון לכלוא את ההתרחשות בפרידגמות היא דבר עקר, מנוון ומנוכר. מבחינה זאת, ודאי דומה בעיניי מחכים לגודו להיות ניאו-דאדאיזם.

*

3

מהערה בשלהי ספרה של מרית בן ישראל, סיפורים יכולים להציל (הוצאת עם עובד: תל אביב 2012, עמ' 162 הע' 124) למדתי כי במפגש שהתקיים בין אלאסטיר מקינטוש ובין יוזף בויס בקולג' לאמנות באדינבורו ניסח מקינטוש את ההבדלים שהוא מוצא בין האינטואיציה היסודית של דישאן ובין האינטואיציה היסודית של יוזף בויס: "בעוד שדושאן מנסה להעלים את עצמו, בויס מנסה להעלים את כל העולם חוץ מעצמו".

יש כמובן כמה וכמה קוי דמיון בין בקט ודישאן. שניהם אמנים מוערכים מאוד, מן הבולטים והמשפיעים יותר במאה הקודמת; שניהם בעלי אישיות מכונסת-מתבודדת,שמעולם לא ניסו להיות חביבי המדיה,או להענות לאפנות תרבותיות או אמנותיות בכדי לקרב אליהם קהל. דישאן העדיף לשחק שחמט (האמנות היחידה שעדיין לא התמסחרה, כך התבטא); ואילו בקט העדיף שלא להניח פשרים ליצירותיו, לא לעמוד בראש חוג, לא להיות דובר של אף תנועה או לשמש שופר אידיאולוגי. כאמור, לא ניכר כי שאב הנאה מכך שמחזותיו הוכתרו כנושאי הנס של "תיאטרון האבסורד"—פנים לכך שלא רצה כלל לראות בהן יצירות תיאטרליות. בקט נהנה לשהות בחברתם של חברים ספוּרים והתרחק מכל כבוד ושררה.מבחינה זאת,אם אליבא דמקינטוש דישאן הוא תשלילו של בויז ולהיפך, דומני כי בקט היה הנגאטיב של סופר ומחזאי פריזאי אחר, ז'ן פול סארטר. בניגוד לסארטר: הפוליטי איש-השררה, איש החברה, הפולמוסן (שטרח להבדיל את האקזיסטנציאליזם שלו מזה של קאמי); ששימש, לא פעם, כשופר אידיאולוגי (קומוניזם, אקזיסטנציאליזם) ושתמיד שאב הנאה מרובה מהימצאו במרכז הבמה, באור הזרקורים, במסיבות, בעמדות השפעה (עורך ולקטור)—ייצג בקט תופעה הפוכה לחלוטין של סופר ואמן המתרחק ביודעין ומרצון מכל הצדדים הפוליטיים-והחברתיים של העשייה האמנותית. למשל, סארטר כתב בהנאה את מחברות המלחמה המדומה שתיארו את חוויותיו הקצרות בצבא הצרפתי בראשית מלחמת העולם השניה; בקט שהיה לוחם רזיסטנס, שהיה מבוקש חי או מת על ידי הגסטאפו, ושהסתתר בביתה של הסופר נטלי סארוט עד אחרית המלחמה, מעולם לא דיבר בראיון, ככל שידוע לי, על חלקו ועשייתו במלחמה לשחרור צרפת.

בעוד שסארטר ובויס טרחו בכל מאודם להיות נוכחים, משפיעים, פופולריים, דוברים-של וכיו"ב; בקט ודישאן מייצגים במפגיע תנועה הפוכה של התכנסות או העלמוּת מוּדעת מן השטח.הדיכוטומיה הזאת יוצגה היטב גם בדמויותיהם הקוטביות של מייסדי הדאדא טריסטן צארה (שמואל רוזנשטוק) והוגו באל. הראשון, שר-החוץ של הדאדא, הליצן הפרובוקטיבי, הדובר, ההצגה-הכי-טובה-בעיר. השני: אישיות אינטרוורטית של פילוסוף ואיש ספרות סף-אנארכיסטי, שגילם איזו רוח מהורהרת יותר בדאדא וקרובה יותר לפיוט. אחר סגירת קברט וולטר המשיך צארה לפריס להתרועע עם הסוריאליסטים וגם שם תפס עד מהירה מקום בבמה המרכזית. באל לעומת זאת המשיך לכתוב ומיעט להיראות בציבור. הנה שתי תנועות בחיי אמנים: אלו הפוליטיים, הנראים, התופסים מקום; ואילו שמתרחקים מן המקום,השוללים את המקום (אלו שנכזבו מכך שלפוליטי לכל היבטיו יש עתיד שהוא בקידום החופש והאנושיות בכל מקום, ורואים בו צרה רבה);שהחיים והאמנות הם לדידם פארסה של אֵינוּת,המצליחה לאצור בחובהּ כּנוּת הבעה נטולת מחוייבויות חברתיות, מעמדיות, תרבותיות (אף בזה בבסיסה לכל פרדיגמה או נומוס שכזה); פשטות ישירה של התרחשות ושל מבע. לדידי אין בכך פרימיטיביזם כלל ועיקר, אלא נגיעה עמוקה בּתוֹם.

**

*

קריאה דחופה:  איגרת שנשלחה אלי היום בצהרים מלמדת כי מבין 900 פליטים שנשלחו בחזרה לדרום סודן הקיץ (ילדים, הורים, משפחות),17 כבר נפטרו ממחלות שונות,ורק 5 ילדים השתלבו מחדש במערכת החינוך במדינה החדשה. לנוכח זאת התארגנה יוזמת סיוע הקוראת לסייע חומרית בשליחתם של ילדי המגורשים למוסדות חינוך באוגנדה,הנה כאן. 

   *

בתמונה למעלה: Avigdor Arikah, L'issue: Six Gravures Originales de Arikha – Illustrations for Samuel Beckett, etching 4, Paris 1969.

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

טקסט, טקס, סקס, וסיפור חיים

**

 הפרק הפותח את סדר הפרקים בספרה של מרית בן ישראל סיפורים יכולים להציל (סל תרבות ארצי הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2012), המיוחד לסיפור המסגרת ולסיפור הגיבן באסופה הפרסית-ערבית-אירופאית, סיפורי אלף לילה לילה (סדרת סיפורים שמעולם לא נגדרה, נערכה ונחתמה עד תום)— הוא טקסט מפליא ומעורר מחשבה. ברשימה זו אבקש לדון בו כשלעצמו, ומתוך עיון-משווה בדיוניהם של חורחה לואיס בורחס (בלילה השלישי מספרו שבעה לילות) ושל יוסף סדן (פרק המבוא של ספרו,לא אלף ולא לילה) באותו סיפור מסגרת, ובעד כך להטיל אור על הקריאה החדשה והנועזת שמציעה בן ישראל במאמרהּ.

סיפור המסגרת של סיפורי אלף לילה ולילה מציג את המלך המקורנן שהריאר, הרוצח את אשתו ואת מאהביהּ, לא תוך התקף קנאה, כי אם תוך חישוב קר. אחר כך הוא מפתח שיגרה מלכותית של רצח ריטואלי בה הוא נושא לאשה בתולה בכל ליל, ומוציא אותה להורג בשוך ליל העינוגים. לאחר שגרת רצח בת שלוש שנים, מובאת לפני המלך שהריאר, שהריזאד היפה (בכמה מן הגרסות נוכחת שם גם אחותה הקטנה), המצליחה להביא את המלך להקשיב לראשית של סיפור—אותו היא קוטעת עם שחר ומבטיחה להמשיכו עת יערב ויגיע הליל הבא. המלך מעכב את התליין בציפיה לתום הסיפור וכך מספרת שהריזאד את סיפוריה, הנקטעים תמיד באיבם, בזה אחר זה, במשך אלף לילות, בסופם היא מודיעה למלך כי היא נושאת תינוקו ברחמה (בגרסא אחרת בשלב הזה היא כבר אם לשלשה יורשים). המלך מחליט לחוס ולרחם על אשתו- מאהבתו-ומספרת הסיפורים שלו, וכך בחסותם של סיפורי שהרזאד הוא נגמל מרצחנותו הסדרתית, מפצעי בגידת אשתו לשעבר, ומוכן מחדש להפוך לאב ולאיש משפחה.

סיפור המסגרת המבעית הזה, שזכה להרבה מאוד גרסות (כפי שהראו יוסף סדן וכעת גם מרית בן ישראל, בין בספרות בערבית ובין בלשונות אירופאיות) כורך לכתחילה טקסט, טקס (ריטואל) וסקס. בסופו של דבר את הסקס הריטואלי ואת הרצח הריטואלי מדיי לילה בלילו, ממירים לבסוף הסיפור הריטואלי המתגוון כל העת (וכך שומר על סקרנות ועניין) וכנראה גם הסקס אינו אותו סקס מדיי לילה בלילה, כמעט מתבקש לחשוב , כי הסיפורים משנים את הכנתם של שהריאר ושל שהרזאד למעשה האהבה. שהריזאד מצליחה להציל את חייה בכח סיפוריה, משום שהם למעשה מציעים ריטואלים שאין בהם שיגרה. הסיפור והסקס שבעקבותיו מתגוונים, למעשה מונעים את המלך לשוב לקיבעון הרצח שלו; הקולות-הרבים שמייצגים הטקסט והסקס, כל אימת שהם שומרים על מגוון וחידוש, ואינם מתקבעים במהלכם—הופכים את המלך מקיקלופ צמא דם, למי שנכון לאהוב בעיניים פקוחות. כמעט יוצא מכל אלו כי ההתוויה של סיפור המסגרת הנה: תני לגבר סיפור טוב ומין טוב והוא יעזוב את הגרזן ויבחר בך להיות רעייתו ואם ילדיו.

ובכל זאת, כמה וכמה עיוני מחקר, כפי שהראה יוסף סדן, ביקשו למקם את סיפורי אלף לילה ולילה, כסוגה פטריאכלית-מיזוגנית-אנטי-נשית, שסופרה על ידי חַכַּוַּאתים (מספרי סיפורים) גברים ברחבי העולם הערבי, שלרוב התלוו למסעי סוחרים בשיירות; בדומה להרבה מאוד שירים וסיפורים בני ימי הביניים שדנו ברוע הנשי, ובבוגדנות הנשים, כסוג של עידוד לגברים לקבל על עצמם חיי פרישות ורווקות ולהתמסר לאלוהים לבדו. סדן מוכן לדון גם בעמדה שמנגד לפיה סיפור המסגרת דווקא מורה על גבורתה של שהריזאד ופקחותה (היו חוקרים שמיהרו להשוות בין שהריזאד ובין אסתר המלכה). אבל לשיטתו, קשה מאוד לומר על האסופות השונות של אלף לילה ולילה, כי העמדה המייחדת אותם היא פמניסטית במיוחד, או מטריאליסטית, או חותרת לקראת שיויון מגדרי.

את הלילה השלישי מתוך שבעה לילות, שבע הרצאות שנשא בפני קהל ביולי-אוגוסט 1977 בתיאטרון בבואנוס-איירס, בחר חורחה לואיס בורחס לייחד לסיפורי אלף לילה ולילה. בורחס כורך בין אלף לילה ולילה ובין גילוי המזרח, וכותב על מספרי-סיפורים (שוב גברים) שהיו מספרים אגדות בפרס כל הלילה, ויש אף מסורת לפיה ראשון שומעיהם היה אלכסנדר מוקדון; הוא אף מחבר בין האינסוף ובין אלף לילה ולילה, אם מדובר בלילה אינסופי אם מדובר בסיפור אינסופי, ובין אם מדובר בסיפור המתרומם אל מעבר לקונקרטי ויש בו מן המיסתורין המטפיסי. בדומה למאמרו הנודע קפקא ומבשריו חתם בורחס את הרצאתו בהצבעה על הזיקה שהוא מוצא בין סיפורי אלף לילה ולילה המבשרים את New Arabian Nights לרוברט לואיס סטיבנסון, ו- האיש שהיה יום חמישי לגילברט קית' צ'סטרטון.

גם בורחס כופה על סיפורי אלף לילה ולילה נקודת התבוננות גברית. לא רק מכיוון שהוא מזהה בהכרח את המספרים הקונקרטיים של הסיפורים כגברים, אלא דווקא משום שאיפתו להציג את מכלול האגדה הזה, כמה שמסמל משהו. הוא למעשה קורא לשומעיו לדלג מעל לרובד הקונקרטי של הסיפורים, ולתור אחר המיסתורי, הפנטסטי, המטפיסי— הקוראים לפרשנות באמצעות אלגוריזציה או מערכת סמלים. מבחינה זאת, דורש בורחס, כגבר בעל התבוננות פילוסופית, מקוראיו, לזנוח את פרטי הסיפורים, ולהתרכז בכלליהם: במערכת הסימנים החוזרת ונשנית בין הסיפורים, הניתנת להשוואה, למיון, לניתוח; שניתן גם למצוא לכלליה פשר סימלי.

קריאתו של בורחס באלף לילה לילה הדהדה בזכרוני דברים שכתב איטאלו קאלווינו בהרצאה החמישית מתוך שש (האחרונה לא נכתבה לבסוף, משום שקאלווינו נפטר במפתיע) על עתידה של הספרות. בהתייחסו לבורחס, כתב קאלווינו בהערכה-רבה, כי לעתים נדמה לו כי כל תפישה מטפיסית שבורחס למד—הוא גם ניסה לישמה בסיפור שכתב. מתוך הערכתו של קאלווינו עולה אפוא כי כל סיפור של בורחס הוא מעין מערכת של רמזים או של סמלים לשיטה מטפיסית. זהו בדיוק האופן (רק מכיוון הפוך) שבו מציע בורחס לגשת לסיפורי אלף לילה ולילה, כלומר כאגדות שיש לקרוא כמערכות של סמלים ורמזים לעולמות רעיוניים אבסטרקטיים.

בניגוד לסדן ולבורחס, מבכרת מרית בן ישראל להתמקד בקול תבונתה של שהרזאד, העומדת בתחילה מול קשר גורדי, שאין לה ברירה אלא להתיר; היא ניצבת אל מול תודעתו הרצחנית של המלך, שיש להתירהּ טפין-טפין. תהליך ההתרה הוא קודם כל לשם הצלת חייה שלה. אולם, כפי שהולך ומתברר, ככל שסבך האלימות של המלך הולך ומשתחרר, כך גם חייו שלו הולכים וניצלים. לא לחינם נדרשת שם בן ישראל לסרט רשומון לאקירה קורוסאווה (מבוסס על צמד סיפורים מאת אקוטגווה רינוסקה), ולסיפור גן השבילים המתפצלים לבורחס. הסיפורים ההולכים ומתגוונים ומתפצלים, גורמים למלך להשתנות, להבין כי יש יותר מדרך אחת להבין את הדברים, יותר מדרך אחת לספר את סיפורו— ובודאי יותר מאופן אחד בלעדי שבו הוא עשוי להמשיך את חייו ואת מלוכתו. שהרזאד אינה קוראת תיגר על גורלה; היא אינה מוכיחה את המלך על רצחנותו; היא חומקת מכל עימות. תחת זאת היא מציע לו ריבוי של ספורים, הולכים ומתגוונים, התובעים את המלך להקשיב מתוך סקרנות, ומתוך מחשבות ורגשות מתחדשים והולכים, למשמע הסיפורים. האם משתמשת שהרזאד בסיפוריה ככלי טיפולי? דומה כי היא מבינה לכתחילה כי סיפורים מאפשרים שהות, מאפשרים הפרת-חרדה ואולי גם הפחתת-חרדה, ובסופו של דבר הם גם מאפשרים קירבה הנרקמת בין המספרת ובין השומע המלכותי. במידה זאת, הסיפורים יכולים להציל את שהרזאד, את שהריאר וגם אותנו.

מרית בן ישראל אינה נרתעת מדיון קונקרטי בסיפור המסגרת. גם לא בקצוותיו הסבוכים. היא אינה מדלגת כמו סדן לרובד ההיסטורי-פילולוגי של סיפורי אלף לילה ולילה כמכלול, וגם אינה מנתרת אל קומת הסמלים הנראים, ואל הרמזים הבלתי נראים שהם אוצרים, כהצעתו של בורחס. כשהרזאד לפניה, אף-היא בוחרת להשמיע לקוראיה סדרה של סיפורים, המתרוצצים בין קצות עולם (רשומון; אגדה יהודית איטלקית שסופרה מחדש על ידי פנחס שדה; גן השבילים המתפצלים ;מעשה הגיבן מתוך אלף לילה ולילה) וסומכת על הקשב הסקרני של קוראיה. האמון והמרווח שמעניקה בן ישראל לקוראיה, מאפשר להם להצטרף למסע בלב-חפץ ומתרווח, וגורם להם, בסופו של דבר, להבין בלב, שבינתיים החל גם לחייך, את חכמת מהלך ההתרה של שהרזאד.

המחברת חותמת את הפרק כולו בהערה על כך שגם בקריאתה בסיפור המסגרת חלה תמורה ברבות השנים. בעת ילדותהּ, היא ראתה בסיפורו של שהריאר את הייאוש הרצחני שאיכל אותה מבפנים, רק שנים אחר-כך, כשנרפאה מן הכעס היא הבחינה בנערות המתות (אלף נשותיו ההרוגות של שהריאר, שנפלו קורבן לקיבוענו הרצחני). הנערות הללו הופיעו בחלומה, וכך החלה לכתוב את ספרהּ בנות הדרקון. גם האנקדוטה הקטנה הנוגעת ללב הזאת, יש בה כדי להאיר מה מסוגל קשב-הולך-ומתמשך לסיפור לחולל באותם גבולות ויטאליים שבין עירות לחלום, וכיצד הם מסוגלים להביא את חיינו לכדי מהלך חדש. דומה כי לעתים מוטב להניח מעט לקורות חיינו שב-CV (קיבעון ארוך המשתנה מעט, אבל יש בו, בדרך כלל, עוד מאותם הדברים), ומתוך קשב להמולה הרב גונית ההולכת ומתפצלת, שאנו עושים בה את ימינו— לגולל את סיפור חיינו מחדש, כסיפורים ויטאליים, כסיפורי-חיים.

מרית בן ישראל, סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2012, 162 עמודים 

*  

 

בתמונה למעלה:Fillip Malyavin (1891-1940), Folk Song, Oil on Canvas 1925

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »