Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרק שאגאל’

*

אלוהים ברא עולם שאינו הטוב שבעולמות האפשריים, אלא שהעולם מכיל בתוכו את כל דרגות הטוב והרע. היום אנו מצויים במקום שבו העולם רע ככל שרק אפשר; שהרי בדרגה שמעבר לזה הרע הופך לתום.

[סימון וייל (1943-1909), מתוך: 'הרע', הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994,עמוד 111].

*

פעם בליסבון, דקות לפני שהתחלתי להרצות, חזיתי באכסדרה של הפקולטה למדעי הרוח, בציור שמן גדול שתיאר אפוקליפסה של מלאך ירקרק הנוטה בחרבו אל הארץ וימיה, וכבר אין ספק שבעולם, כי כלתה הרעה על תושבי העיר, וכבר ייספה צדיק עם רשע, חכם עם טיפש, עשיר ורש, משום שהארץ כבר תפתח פיה ותבלעם, כתנין רעב. בשעתו, צילמתי את המלאך, ומעל לשנה התמונה הייתה שמורה בטלפון שלי עד שמחקתי אותה, ומאז לא מצאתיה גם לא אחר חיפושים רבים (יש ציורים דומים של מלאכים קטנים נושאי חרבות שלופות מעל ליסבון משנת 1756, אבל זה לא הציור בו חזיתי). הרבה חשבתי על רושם התמונה הזאת בתוכי באותו יום, משום שהאמן, ששמו נעלם ממני, ביקש להציע תיאור מיתי של אסון רעידת האדמה בליסבון בשנת 1755, שיצרה גל צונאמי אימתני שאיבד את כל שניצלו מרעש-האדמה; אסון כה גדול, לא פקד אף בירה אירופאית אחרת במאה השמונה עשרה. הזעזוע הגדול על עשרות אלפי ההרוגים ועל החורבן המוחלט, הותירו רישומם על ההוגה והאינטלקטואל הצרפתי הגדול, וולטר (1778-1694), שייחד פואמה ריאליסטית ונוקבת על חורבן העיר, ובניגוד למגמת התיאודיציאה של לייבניץ (1716-1646), שציירה את האלוהות כרבת-חסד, המקיימת עולם, שהוא הטוב שבעולמות האפשריים – קבע וולטר, במידה רבה של פיכחון, שאל זה אינו כה רב חסד אחרי הכל, ושהעולם אינו, ולא היה במועד כזה או אחר, הטוב שבעולמות האפשריים.

אבל הסיבה היותר גדולה שבעטיה הציור של המלאך הנוטה חרבו על העיר לא מש מזכרוני, הייתה העובדה שבהרצאה שמסרתי דקות  אחדות לאחר מכן, גמגמתי כפי שלא גמגמתי שנים ארוכות. אמנם סיימתי לקרוא אותה אך בגמר דבריי כבר, שהיתי כבר באיזה איזור דמדומים על סף עילפון, ולמרות שהיה מי ששיבח אותי על אומץ הלב להמשיך גם כשניכר שהדבר עולה לי במחיר לא קל, הייתי מזועזע לגמרי – שנים הרבה לא חשתי כך בגמגום, לא בכובד כזה. בשלב מסוים התקשית מאוד להעביר את המלים מראשי אל פי. תחילה סברתי גם סיפרתי, כי מקורו היה בחום שרבי כבד ששרר בחדר חסר מיזוג ובלא-אפשרות לפתוח חלון (כל הנוכחים התלוננו על החדר ותנאיו). עם הזמן, הבנתי שזה יותר ויותר קשור לציור; ולרישום הטבע העולה מתוכו, כמוציא להורג, שאינו יודע רחם. לא סתם טבע-עיוור הפוגע כשור נגח שאין לו שליטה; אלא הוצאה להורג מכוונת היטב, מתוזמרת ממרום; על במת ההיסטוריה עלה-כביכול, תליין מיומן, שליח האל, להוציא לפועל גזירת מוות על העיר ויושביה.

כמובן, המקור הראשון שעליו נסמך אותו צייר אנונימי באכסדרת הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ליסבון, הוא ספר יהושע פרק ה. שם מתואר, כי לאחר שיהושע מל את צעירי ישראל, שלא עברו את טקס ברית המילה בנדודיהם  בסיני, מתגלה לו מלאך וחרבו שלופה בידו המזדהה כשר צבאו של ה'. אותו מלאך מורה לו את הדרך בה יפיל את חומות יריחו אף מזהירו להחרים את העיר ויושביה. כלומר, המלאך הוא אל נקמות והופעתו לעיניי הנביא – מביאה בשורת רצח ואבדן. כאן, כמובן עולה השאלה הנוקבת, אם לא מוטב להותיר את הטבע עיוור ואינדיפירנטי, חף מכוונת מרצחים, על פני אימוץ תיאולוגיה, הרואה בטבע (גם האדם הוא חלק מהטבע) תליין רצחני המוציא לפועל רצח המונים, כביכול בגזירת מרום. כלומר, האם האלימות הנוראה שלעתים באה לעולם היא באיזושהי מידה פרי-רצון או השתלשלות סיבתית טבעית או שמא התארעות שיש לה סיבות וגם תוצאות, אבל אין בה כוונות רעות ולא מעשה רע, אלא פשוט התפרצות עיוורת ולא רצונית של איתן טבע או פגע טבעי אחר הניתך על ראשיהן של הבריות המצויות בקרבתו באופן מקרי למדי, הפוגע בהם ללא הבדל והיכר, וכך נספה צדיק עם רשע.

איך כל זה פגש אותי ואת הגמגום בליסבון? כילד וכנער הייתי עסוק הרבה במחשבה, שמא כל ההתמודדות הזאת על שטף הדיבור הוענקה לי באיזו כוונת-מכוון או שאיזה אירוע טראומטי שהדחקתי הוא שקיבע את הבעיה הזאת (אני המגמגם היחיד במשפחתי). הייתי שבוי בתפיסה לפיה אילו רק אזכר באירוע או אגיע לאיזו תובנת-עומק פתאומית יסורו ממני מכאובי הדיבור. עם הזמן הבנתי שדווקא הניסיון להעמיד את כל העניין בסימן כוונה או גורם מכריע אחד שנבצר ממני להתחקות אחריו הוא דבר מייסר מאין-כמוהו, והתחלתי להתמודד עם התופעה מתוך תפיסה שאינה מתייחסת לגמגום כגזירת-גורל, אלא כתופעה שהתעוררה, לא באופן שכוון כלפי או כתוצאה ממשהו שעברתי והדחקתי, אלא כתופעה טבעית – בעיית תקשורת המצויה אצל כאחוז בודד מבני המין האנושי (אחד ממאה), ובדרך כלל נפוצה הרבה יותר בקרב גברים. דווקא העובדה לפיה בכרתי לראות בגמגום דבר לא-אישי ולא מכוון, עזרה לי מאוד להתמודד עמו.  מכאן דומני נבע לימים סירובי להכיר בהיסטוריה טלאולוגית (המובילה לתכלית מסוימת) או להכיר בהשגחה אלוהית על ההיסטוריה. אני מעדיף להכיר גם בזוועות, באבדות, ובחוסרים, שחוללו הטבע והאדם לאורך ההיסטוריה – תופעות טבעיות, שמקורן בגורמים טבעיים, ולא לייחס רצח המונים או אסון לרבים כפרי כוונתו של כוח עליון (באותו אופן גם איני מתייחס לניצחונות צבאיים או הצלחות, כפרי הכוונה אלוהית).

*

*

וכאן לדעתי נעוץ גם ההבדל המהותי בין האופן שבו מתנהלים חוגים מאמינים נרחבים בישראל (יהודיים ואסלאמיים) מאז פרוץ הקורונה ובין חוגים חילוניים במפגיע. הראשונים, לפחות בחלקם, נוטים לייחס את ה-covid להשגחה אלוהית, שהחליטה, מסיבה זו או אחרת, להיפרע מן המין האנושי, ככל הנראה, בגין מעלליו הרעים. מי שמאמין בכך, מובן מדוע לא יתאמץ לחבוש מסיכה כהלכה או מדוע לא ירוץ להתחסן. אם ה-covid הוא גזירה אלוהית, והאדם המאמין מצדיק את הדין, הלאו אל-לו להתגונן; אם יחיה או ימות, הלאו הכול מכוון וידוע בפני האל הבוחן כליות ולב. כל הנעשה תחת השמש, על-פי תפיסה זו, מגלם את הרצון האלוהי (עמדה זו מכונה בשיח סביב רצון חופשי אינקומפטיבּיליזם- פסימי משום שהוא מרוקן את רעיון הבחירה החופשי מתוכן וטוען כי הכל תלוי בגזירה האלוהית). מנגד, התבוננות על מגפת ה- covid כהתפרצות נגיפית, הפוגעת ללא הכר וללא רחם, לא בכוונה ספציפית להרוג אדם זה או אחר, אלא מפני שזהו טבעו של הוירוס המבקש להתפשט – מחייבת התגוננות. נדמה לי כי אדם הקרוב יותר לבחינה זו של המגיפה יבחר להיזהר יותר מלהידבק במחלה וימהר יותר לקבוע תור לחיסון (עמדה זו מכונה בשיח סביב רצון חופשי קומפטבּיליזם המתאפיין ברצון חופשי, כך שהדברים ביקום לא סודרו כך שיתרחשו באופן אחד הכרחי אפשרי, ועל כן לאדם יש חופש לבחור; לאלו, יש להוסיף את האינקומפטביליסטים הליברטיאניים הסוברים, כי אי אפשר לדעת אם העולם מושגח לפרטיו או משוחרר מהכוונה ומהכרח, ולפיכך טוב שהאדם יינהג כמיטב שיפוטו בלי קשר למידת הדטרמניזם השוררת ביקום).

אחזור ליהושע פרק ה. המפגש עם המלאך שם מכוון את יהושע להבין כי עליו להוציא לפועל דין שהוא תופס כצו אלוהי – לטבוח ביריחו וביושביה (אבל לחוס על רחב ובני משפחתה), להרוס אותה עד היסוד ולא ליטול ממנה שלל. כמו כן, הוא לכאורה מצטווה לקלל לדורות כל מי שיקים מחדש את העיר הזאת או יבנה אותה. הטרגדיה היא שלאחר הטבח, מסתבר כי עכן מעל בחרם ונטל שלל, וכי בני ישראל כולם לא עמדו בניסיון. הפיתרון גם כאן – הוצאה להורג המונית של עכן ובני ביתו, כאילו על-מנת לכפר על "המעשה הנורא" שעשה. כלומר, יש כאן רצח, הרס, ביזה ועוד רצח –  והכל באיזה אופן קשור באיזו השגחה אלוהית על ההיסטוריה המבקשת למחות מן העולם עיר שלימה על יושביה בכוח החרב, המבהירה לכל מי שמסרב לקבל את תחולת הציווי האלוהי, כי אי אפשר להתעסק עם האלוהים הזה, מבלי להיות מוקע מן העולם, וכי מוטב לעמוד בחיים בין רוצחים מקיימי-מצוות מאשר לאבד את החיים כנרצח שאינו מקיים את מצוות האל כמובן, אם רק שומטים מכל ההשתלשלות המקראית הזאת את הנראטיב המוביל אותו —  לפיו יש אל המשגיח על ההיסטוריה ומצווה באמצעות מלאך-מתווך על השמדה מוחלטת של תושבי עיר – כל העניין הופך אבסורדי ואכזרי ומעלה מיד את הבעייתיות האתית של ג'נוסייד. אפשר גם לקיים מצוות ולשאול אם בכלל יש טעם לצאת למלחמה כזאת ואם יש טעם ברצח-רבים, שבחלקם סתם איתרע מזלם והם נולדו בעיר או עברו אליה במשך חייהם, ואין בהם כוונה מיוחדת לטבוח באף אדם או לבצע רציחות של יחידים או של המון.

וכך עולה על הפרק הדיכוטומיה בין אלו המעדיפים לתלות יהבם בהשגחה אלוהית על המגיפה ובין אלו שאינם מוכנים לראות בה דבר מכוון – לא כחלק ממהלך תכליתי-היסטורי-נטורליסטי ובין אם כפועל יוצא של ההשגחה העליונה. כללו של דבר, אם אדם פוגש בדמיונו מלאך וחרבו שלופה בידו ומוטה אל עיר ובין אם רק חזה בציור כזה באכסדרת כניסה לאולמות לימוד וכנסים, אל ישווה לו באותה שעה כי החרב מונפת על צווארו או על צוואר אחרים. אל ייראה בעצמו שבוי בגזירת גורל, וכי ישנם דברים שאין מהם מוצא ומנוס, אלא יבין שישנן התרחשויות מקריות, עיוורות, בלתי-מכוונות, המחייבות התגוננות מושכלת ולאו דווקא פשיטת צוואר לדין. גם מותו של אדם, אחרי הכל, הוא התרחשות כזאת ממש: פתאומית, עיוורת, ארעית. להתייחס לאירוע המוות אחרת –  כאילו הרגע הזה נקבע במיוחד עבורך למועד מסוים שנכתב אי-בזה, זהו להערכתי עוול גדול. ההכרה במקרה לא-מכוון מלמעלה, התרחשות טבעית לגמרי שמתארעת על האדם ללא סיבה מיוחדת, אינה הופכת בהכרח את החיים לנטולי ערך או משמעות – אלא אדרבה, בתגובתו ובהתמודדותו עשוי האדם לגלות מערכים חדשים בעצמו שייגרמו לו להכיר יותר מאשר לפנים בחסד החיים ואם ירצה אף בחסד האל. דווקא החלטה אחרת, לפיה כל מאורעותיו של האדם ושמחותיו גזורות לו ממרום, הוא דבר אכזר וחמור הרבה יותר. יש כאן שתי תפיסות-חיים והעדפות שונות: הראשונה, להתמודד עם כל מקרה בחיים כפי שנתבע להתמודד; האחרת— לפשוט צוואר ולהיות מוכן להיות רוצח או קורבן בשם תפיסה לפיה האלוהים יודע הכל ושולט על הכל ופועל תמיד מתוך אותם מניעים, וממילא כל תפיסה אחרת היא מרי באומניפוטנטיות (כל-היכולת) שלו. נדמה לי, ככל שדעתי משגת, כי בין השתיים, הבחירה בהתמודדות עם מקרי החיים ונסיבותיהם באופן רציונלי, היא הבחירה האלימה פחות. 

*

*

*

מילה טובה והמלצה חמה על תערוכת אמנות חדשה, "ראיית . לילה" מאת האמנית נועה רבינר. אוצר: אורי דרומר.  התערוכה תתקיים בבית האמנים רח' אלחריזי 9 תל-אביב יפו מיום חמישי הקרוב 18.2.2021 ועד ה-13.32021. ליוויתי מעט את ההכנות לתערוכה דרך עריכת מאמרו של אורי דרומר על מכלול ציורי-החלום של רבינר והתרשמתי מאוד. 

שעות הפתיחה: א-ה 10-13, 17-19
שישי 10-13
שבת 11-14

*

בתמונות: 1955 Maria Helena Vieira Da Silva (1908-1992), City In Ruins, Oil on Canvas

Marc Chagall (1887-1985), Joshua Prostrated himself before the angel sword-bearer, chief of the armies of the Lord (Joshua V, 13-15), Etching, Paper c.1956.

Read Full Post »

The Green Donkey 1911 by Marc Chagall 1887-1985

*

טוב, מעשה שהיה כך היה. לפני מספר שבועות נשלח אליי הסרטון הזה המתעד טקס פדיון פטר (בכור) חמור, שנערך ביום העצמאות 2014 בבית הכנסת הגדול בחולון בנוכחות רב העיר חולון ורב העיר רחובות. זוהי מצווה עשה מהתורה (שמות י"ג, 13) ובאם לא פודים את החמור הצעיר בשה הניתן לכהן בשלימותו, יש לערוף את ראש החמור (גם השה גם החמור יוצאים בריאים ושלימים מהסירטון). בפעם הראשונה בה צפיתי בסרטון הונעתי על ידי סקרנות אנתרופולוגית ומצאתי את עצמי גועה מצחוק לפרקים (פרצים בלתי נשלטים). בין היתר, הואיל וחשתי עצמי כצופה בטקס דתי, המתנהל על כוכב אחר. דת שמזכירה קצת את הדת שלי. ככל הנראה, הדת הכי קרובה אליה.

[כאן היה הסרטון, שבינתיים הפך לסרטון פרטי ב-Youtube והגישה אליו לא מתאפשרת]

אנשים מסוימים אליהם שלחתי את הסרטון הגיבו כמוני. אחרים, ציינו שבכל זאת מדובר ב"מצווה מן התורה" ולא יפה להציג את זה כדבר ליצנות. ועדיין, האם אדם אמור לחבב ולהתקהל על כל מה שכתוב בתורה? אולי עדיף להימלך במצפון ובכח השיפוט עוד בטרם יוצאים להשליך סוכריות על כבשים וחמורים חתני-מצווה? כלומר, אני מניח שגם אם היה מדובר בטקס גילוי פרה אדומה (לאחר שחיטתה ושריפתה של פרה אדומה שלא השתמשו בה בכל עבודה שהיא לרבות חרישה, משמש עפרהּ המעורב במיים כדי להשיב טמאי-מתים לטהרתם; על-פי: במדבר פרק י"ט) או במצוות שילוח הקן (הפרדה בין האם הדוגרת ובין גוזליה—כאשר נוטלים הביצים או את הגוזלים ומותירים את האם; על פי: דברים כ"ב 7-6)  או אפילו מצוות מצויות בהרבה, כהכנסת ספר תורה— לא הייתי טורח להדר אחר המצווה ובוודאי לא לתעד אותן באופן אובססיבי (כל אותם צלמים הטורחים לתעד את הרבנים ואת בעלי החיים מכל פוזיציה אפשרית. זהו מצחיק ומחריד כאחד). אני מניח שהייתי רואה בכל השמחות הללו דבר מוגזם ומופרז, כעין גרוטסקה. כלומר, הייתי מעדיף שכל אותם משליכי סוכריות ועוני אמן היו טורחים אותה שעה על חידוד חשיבתם, על עומק תלמודם, או אפילו על מעשה טוב , מענטשי שכזה, בין אדם לחברו. אפשר, כי חלק מהנוכחים הנם אנשי קשיי יום, והואיל ואין להם במה להמתיק את מצוקתם, מעמדים כאלו בבית הכנסת משמשים להשבת רוחם, לגרום להם לשכוח מכל הצרות. אני די משוכנע כי מישהו ודאי קרא לקהל הקדוש להשתתף במצווה ובמעמד כולו, כי יש בה במצווה 'חביבה ונדירה' זו (ראו השלט הענק בסירטון) סגולות נסתרות, ברכות ותועלות (קל להבטיח). איני יודע, מבחינתי זוהי סגולה מנוסה לצחוק עד כאב בטן.

ואז חשבתי על השיר Jewish של זאב טנא ועל Learn to be a Jew של דניאל קאהן, ועל דמות היהודי האתיקן הקוסמופוליטי העולה מהן (אצל קאהן וטנא היהודי אינו דווקא בן הדת או בן הלאום היהודי, אלא כל מי שחש שותפות-גורל עם המנודים, הנרדפים והעשוקים בכל מקום שהם). היהודי החס על האחר מפני שהוא עצמו יודע את אחרותו, אינו רודף משום שהיה מנוי על קהל הנרדפים, ואינו תר אחר היבלעות בהמון צווח גם אינו תולה את קיומו בהוראת רבניו. כמה עיתות עוד יינקפו עד שאיזשהו קהל בבתי כנסיות (ריבוי של בית כנסת) במקומותנו יוכל להאזין לטקסטים כאלו ולנהל איתם איזה משא ומתן קשוב ופנימי, שאינו כולל חרפות וגידופים. כי בימינו אין  קהלים רבים שומעים החכמה ממי שאמרהּ, אלא מעדיפים את הסגולה ואת הברכה על פני עיון-החכמה ובינת הלב. אין תרים אחר לימוד אלא אחר חגיגות ופסטיבלים (בידור-מצווה). זו תרבות אנשים המשחרת אחר חמורים וכבשים, ההולכת ומתרחקת מכל מה שנוגע ל"אחר" שאינו מקיים מצוות או שאינו יהודי. תרבות המכשירה כל דבר אם הוא כתוב בתורה (כאילו היתה התורה מנואל טכני להפעלת העולם). תרבות המקדשת קברי צדיקים, קניין ברכות וסגולות בכסף מלא, תרבות שבה אנשים מאמינים באמת ובתמים שקריאת פרקי תהלים מועילה לכל דבר ועניין, החל בזיווג, המשך בביטחון אישי ובסיכול פיגועים, וכלה בעילוי נשמת המת. תרבות של אנשים הממלמלים דפים שלימים מס' הזהר בלי להבין מילה (כי מעולם לא למדו ארמית ומעולם לא התקבצו ללמוד את עולם הסמלים של ס' הזהר)— רק מפני שהובטח להם שקריאה כזו צופנת בחובה סגולות נוראות וברכות עילאיות. תרבות? תכנית בידור בפריים-טיים. יש שיגידו, סדרת דרמה יקומית, הזוכה לרייטינג נוסק. כל אותם רבנים צדיקים הינם המקבילות הדתיות לאותם סרטי סופר-הירוז (גיבורי-על) או לאותן סדרות על סוכני החרש המצילים את העולם ברגע האחרון (שהלא הקהילה תופסת אותם כמלאכי אלוהים עליי אדמות,שעל פיהם יישק דבר).

 *

*

אפשר, יש כאן מפתח לתהיה היאך אנשים יראי שמיים לא מסוגלים לראות ולהבין אל סבלם ועגמתם של לא-יהודים החיים במדינת ישראל או תחת שליטה ופיקוח צבאי-ישראלי; או היאך חושבים לעצמם אנשים מסוימים כי כלל הציבור חייב לממן את תלמוד תורתם, כאילו כך נקבע מבראשית. כמובן, תשובתם תהיה, יש להניח: "כך כתוב בתורה" "כך פסק הבית יוסף בשולחן ערוך" וכיו"ב. הציפיה לפיה תתעורר בהם מחשבה עצמאי, עירנות פשוטה, לשאלות, כגון: צודק/ לא צודק— אינה מציאותית. כאשר עסוקים בפטר חמור, בשילוח קנים,  איתור פרות אדומות, ואמירת התיקון הכללי (תודה לברסלב) המסוגל לתקן כל עוון וכל עוול. כאשר משתתפים בכל מעמד מצווה ובכל הילולת צדיק— כעין בידור-מצווה למחוסרי טלוויזיה, אין ספק שלא יקום  דור של אתיקנים, הוגים ופרשנים— רק דור של גרופיז-רבניים הממלמלים אמן ונתקפים אמוק כאשר הם מפספסים את ברכת הרב או את שיעורו השבועי באינטרנט, כמו חרב עליהם עולמם. את חורבן בתיהם של אחרים, או את עיכובם שעות על גבי שעות מול המחסום, או אפילו מצוקות פשוטות של מי שאינו חברי הקהילה ורחוק מקיום המצוות— אין סיכוי שייראו ויתנו אל ליבם. לא יידעו ולא  יבינו. שהריי לא כתוב טובות על לא-יהודים או על מי שאינו מקיים מצוות בפרשת השבוע, גם לא בהלכה היומית, וגם הרב לא מדבר עליהם בשיעור השבועי ולא נוהג לברך את שכמותם. ומה שאינו כלול בתחום המקודש של ברכת הרב, כלל לא ראוי לעיון (הוא מחוץ לדרמה היקומית). אם כן, מדוע שאיזה בת קול מוסרית מנהמת או איזו נעירת שינוי (במובן: ניענוע והתנערות) תתעורר בקרקעית ליבם?

*

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Green Donkey. Oil on Canvas 1911

 

Read Full Post »