Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרק שגאל’

 

nude*

  בפרק האחד עשר מן הספר אור הישר (שנות הארבעים של המאה השבע עשרה) גולל המקובל ועורך הדרושים הלוריאניים (=של קבלת האר"י) ר' מאיר פֹּפֶּרְשֹ (נהגה: פּוֹפֶּרְס), את סיפור מעשה מעורר תימהון על אודותיו של ר' אברהם הלוי ברוכים, שהיה מתלמידיו הצפתיים של ר' יוסף קארו (1575-1488):

*

פרק י"א: ראוי לכל אדם לעורר את השחר בפרט בלילות הארוכות ולשפוך תחנונים בלב מר על חורבן בית המקדש ועל הריגות הצדיקים ויבכה ויתחנן בכל לב ובכל נפש כי התפילה אז היא רצויה וקרובה למתפלל וכל הבוכים ומתפללים ומתחננים על חורבן בית המקדש יזכו לשמוח בשמחתה.

איש אחד היה בצפת תיבנה ותיכונן במהירה בימינו מיחידי סגולה ושמו כבוד מורינו הרב אברהם הלוי זכרו לברכה בכל חצות לילה היה קם ומסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה ולכל תלמיד חכמים היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה ובשעה זו נתמלא כל הקהילה כולה קולי קולות של גרסות המשניות וגמרות ומדרשי רבותינו זכרם לברכה ושל תהלים ונביאים ושל פיזמונים ותחינות ובקשות ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנזכר לעיל והקדוש אדונינו ר' יצחק (אר"י) זכרו לברכה העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא עליו השלום ואמר לו פעם אחת הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיוּת. אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחייה ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים  תיבנה ותיכונן במהרה בימינו ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחנותיך אם תרצה פניו יתברך שמו ותזכה לראות השכינה אזי תחייה עוד כ"ב שנים.

ומיד כששמע אותו חסיד דברי אדונינו ר' יצחק זכרו לברכה סגר את עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית ובשק ובבכיה גדולה ולסוף ג' ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיה גדולה ופתאום נשא עיניו וירא על-גבי כותל מערבי דוגמת אישה מאחוריה ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך ותכף שראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון, ציון, אוי לי שראיתיך בכך, והיה מתמרמר כל-כך בבכיה והיכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ורדם על פניו אז ראה בחלום שבאת אליו כדמות אישה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו ואמרה לו: התנחם בני אברהם, יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם., כי אשיב את שבותם וריחמתים. וייקץ כבוד מורינו הרב אברהם הנזכר לעיל וחזר לצפת שמח וטוב לב.     

 וכשראה אותו אדונינו רבי יצחק זכרו לברכה אמר לו: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה ומעתה בטוח אתה לחיות עוד כ"ב שנה וכך היה שהיה חי מכוון כ"ב שנה. על כן, כל מי שבשם ישראל יכונה מזרע רחמנים בני רחמנים יכמרו רחמיו על גלותא דשכינא (=גלות השכינה) ועל חורבן בית המקדש ויקום לעורר את השחר בתורה ותפילה ואך אם אינו בעל תורה יקום לעורר השחר בתחינות ובקשות ובשירות ותשבחות.

[מאיר פפרש, אור הישר, פרעמישלא תרנ"ב (1892), דף ח' ע"ב; נדפס בתוך: סידור תפילה למשה לר' משה קורדוברו חלקים א-ב משולב עם ס' אור הישר למהר"ם פופרש, ירושלים תשס"ד. הובא כאן תוך פתיחת ראשי התיבות ובכתיב מלא כדי להקל את הקריאה]. 

*  

זה סיפור אקסמפלרי משונה להפליא, משום שהסיפור עצמו רב-גוני לאין שיעור יותר מאשר מה שמבקש הכותב ללמוד ממנו. כלומר, פפרשֹ מבקש להציג את ר' אברהם הלוי ברוכים כדמות-מופת שהיתה רגילה לעורר את השחר בתפילות ובתחינות, ולא זו בלבד, אלא שהיה טורח לעורר משנתם את כל תלמידי החכמים בצפת כדי שיהיו עוסקים בתורה ובתפילות עוד בטרם יאיר יום. דומה כי מופת כזה, אליבא דפפרשֹ, אכן זכאי היה לחזות במראה השכינה ובאריכות ימים, ועם זאת פפרשֹ כמו משמיט במכוון את הדיון הנוגע למראה דמות גו האישה העירום, כך מסתמא, שבו חזה ר' אברהם הלוי ברוכים על-גבי כותל המערבי, והחיזיון הזה, לב ליבו של סיפור-המעשה בעיניי, נדמה כמעט שולי בעיניי המחבר.

ואולם, דווקא ההיסוס המכוון של פפרשֹ: ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך וכתיבתו על אודות הזעזוע העמוק שפקד את ר' אברהם בראותו את האישה על גבי כותל מערבי, גורם לקורא להשהות את הקריאה. משום שעד רגע זה היה כוחו הסיפורי של פפרשֹ מיוסד דווקא על הכח הויזואלי של המסירה (החסיד המתהלך באשמורת הבוקר, צפת המתמלאת שירין ורחשין,  האר"י המוכיח את ר' אברהם ונותן לו את תיקונו) אף בהמשך חוזר המחבר למלוא הויזואליה (תמונת המקובל הזועק ומורט שערותיו, תמונת השכינה דמוית אישה המופיעה בחלומו, שיחתו עם האר"י). על-כן דומה כי דווקא אשר לדמות גו האישה שהופיעה לו לר' אברהם הלוי על גבי כותל מערבי נקט המחבר עימעום, מנע במכוון את יכולתנו לחזות בתמונה. עם זאת, דווקא התמונה שלא נחזית עד תום, כתמונה באלבום שנהפכה כך שצידה הלבן מונח לנוכח עיניי המתבונן ואין לו רשות לראות, פועלת כאן כמכת-חשמל (כעין תגובה של יהודי-רבני בקוראו את שיר התפילין של יונה וולך). כלומר, המחבר במודע מונע מן הקורא את מסירת התמונה המוחשית-החיה. לטעמי, דווקא הקטיעה הזאת של רצף התמונות, מעוררת היא את הקורא להשלים פערים, אבל החוסר/אֲיִן מעודד את הקורא להפשטה (אבסטרקציה), כלומר לא לצייר גו אישה עירומה באופן מוחשי ואירוטי, אלא לצייר גו נשי עירום על גבול ההפשטה.

יש כמובן להתייחס להופעת השכינה (כנראה לבושה הפעם) המנחמת את ר' אברהם הלוי ברוכים בחלומו, שהרי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נ"ה) , וכפי הנראה למד ר' אברהם אל מול הדמות שראה על הכותל המערבי, שרצונו לחיות בכל ליבו ומאודו— יש כמה וכמה הדהודים בין הדמות המופיעה בחלום ובין רחל אימנו, כפי שצייר אותה לעצמו הנביא ירמיהו, כאימם של ישראל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" [ירמיהו ב', 2-1]; "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ [ירמיהו ל"א, 14]; "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" [שם, שם, 16-15]. כזכור הטעים פֹּפּרשׂ כי האר"י אמר לו לר' אברהם הלוי ברוכים כי הוא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, לשניהם גם היה ידוע מאמר אמוראי ארץ ישראל (שמות רבה) לפיו 'אין שכינה זזה מן הכותל המערבי'.  כך ששיבוצי הפסוקים מעוררי ההדהוד במהלך החלום לגמרי מכוונים. זאת ועוד, במרבית ספרי הקבלה מסומלת רחל אימנו כספירת המלכות היא השכינה.

   לפני סיום, התלבטתי לא-מעט האם לשים בראש הרשימה את ציורו של מרק שגאל, השלג (1953-1951), המתאר עיירה יהודית שבפיתחתה מונחת אישה ענקית, עירום ועריה, על השלג, שדיה וערוותה גלויים, מסביבה התרוצצות צבעונית המאפיינת את ציורי שגאל: עגל אדום, אם נושקת את בנהּ, וכמובן תרנגול  סגול, שאי אפשר לו לשגאל מבלעדיו.  אחר כך, התהרהרתי אם להציב בפתיחה את ציורו של אלכסנדר ליברמן, הפשטה (1964), שהוא כתם צל שפוך על אור או כתם אור שפוך על צל, אולי כעין הצללית החומקת על גבי הכותל המערבי בה חזה ר' אברהם הלוי ברוכים, ודימהו לגו אישה עירומה. לבסוף, החלטתי לבחור את הציור של ניקולה דה סטאל, הנאמן יותר לתפישֹת הפשטת העירום, שביקש פֹּפּרשֹ לטעמי, שיצויר בראשי קוראיו— כלומר, גוף ולא גוף; דימוי מוחשי-גופני על גבול ההפשטה. גם כיום עדיין ישנה רתיעה גדולה בחברה הרבנית מאמנות גלויה מדיי, חזותית מדיי, שאינה מכסה, ומגלה טפח וטפחיים. גם בלא הקשר רבני, אם זה שגאל או דה סטאל, אני בפשטות מעדיף את דה סטאל.

   ולא יכול שלא להתהרהר על הזיקה שבין דמות האישה שראה ר' אברהם הלוי ברוכים ובין דמות הגבר העירום, שעל מצחו כתוב כאוס, בו חזתה כריסטין דה פיזן.

*

*

בתמונה למעלה: Nicholas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper  1955

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

*

החיים הם הסחת דעת מתמדת שאינה מניחה להגיע לכלל מחשבה מהו הדבר שממנו היא מסיחה את הדעת [פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007, עמ' 156]

*  

ספרו החדש של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2011), שִמח אותי  מאוד, מרגע שנתקלתי בו. ראשית מפני הדיונים הלמדניים הממצים הנתונים בו, אשר גלו עיניי אל שורת אמנים יהודיים מן העבר ומן ההווה, אשר שמעם  טרם הגיע אל ספי, אשר קיימו ו/או המקיימים בעבודותיהם פרשנות מקורית של מוטיבים ושל סמלים שיונקים מעם עולם התרבות והרוח היהודי;  פרשנותם– עתים פורצת דרך, עתים מצחיקה עד דמעות, עתים מעמיקה עדי לבב ונפש, פורטת שם את פריטותיה החרישיות ומותירה קורא כמוני אחוז  מחשבות, כאילו טייל יד ביד עם מורה הזן האקוֹאִין אֵקַאקוֹ אשר טען כי פעילותו של מורה הזן צריכה לסחרר את התלמיד העומד על פי תהום, עד שלא יידע היאך להציל את עצמו.

    את אותה תהום פגשתי לראשונה כבר לפני כחמש עשרה שנים ויותר, עת סבבתי בשנות העשרים המוקדמות של חיי, חש בכל יישותי את החוסר ואת הנתק ואת נקודת העיוורון שלי לתרבות הלמדנית היהודית, אותה הכרתי אז בצורה חסירה למדיי. התחלתי ללמוד לבדי לאטי, ומה שהשלמתי בינתיים—השלמתי, אך לא תם גם לא נשלם. לפיכך, ציטוט שמביא עפרת בספרו משום האמן, המיצגן והפרפורמר , אורי דרומר, גרם לי להתרגשות רבה, באשר  הוא החזיר אותי לאילו תחושות יסודיות עימן סבבתי, ועליהם דיברתי בפני חברים מעטים שהיו נכונים בימים התל-אביביים ההם להבין אל לב חברם המוזר  שבאחת החל לגלות משיכה עזה לעולם הרוח המגוון האצור בכתבים עבריים וארמיים עתיקים, והחל לרחוש באחת חיבה מדודה לרומנסות בלדינוֹ,  או למוסיקת כלייזמרים ולשירה יידית, גם החל פתע לחוש חיבה לטעום מאכלים יהודיים מסורתיים מפאתי מזרח ומקצווי מערב, כאילו כל אותם דברים:  טקסטים, מוסיקה, מאכלים וטעמים (לאחר מכן גם טקסים) נתונים היו בקרבי תמיד.

    הנה דברי דרומר, כפי שמצוטטים על ידי עפרת בספרו:

 שמעתי מדברים על התעוררות מזרחית, ושאלתי את עצמי על אפשרותה של התעוררות אשכנזית. הבנתי שאין לאן להתעורר,  אלא לתהום. גדעו לנו בשואה חלק מהזיכרון, מההיסטוריה. העיסוק ביידיש מבקש להעלות שפת-אם משכחה, ליצור גשר על פי  התהום, להשלים את הזיכרון החסר. אינני דובר יידיש, ולפיכך איני עוסק אלא בדימוי של היידיש, כגון בדמותו של מנדלי מוכר  ספרים בהצגה שלי "עורי". […] אני מתייחס ליידיש בתור שפה אִלִּמת, ומכאן גם עיסוקי בסרטים אקספרסיוניסטים אילמים.  באירועי "תל חי 94" הקרנתי בתוך מנהרה תת-קרקעית סרט של "הדיבוק" ואילו בתערוכה ב"רוזנפלד" ב-2001 הוצג פסל של  דמות נטולת-פה, יושבת ומתבוננת, דמותו של "הגולם"[…]

 [דברי אורי דרומר, מצוטטים בתוך: גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק:  ירושלים 2011, עמ' 207]

 

    את התעוררותו המחודשת של דרומר אל העיסוק במוטיבים תרבותיים- יהודיים באמנותו הוא זוקף לזכות ההתעוררות המזרחית, שהביאתו לתהות על  אפשרות של התעוררות מקבילה בקרב התפוצה האשכנזית. דרומר אינו מרחיב באשר לטיבה של אותה התעוררות מזרחית. הואיל ודברים מעידים על כך  שבמחצית הראשונה של שנות התשעים עסקינן, כפי הנראה, מדבר הוא בעלייתה של ש"ס ככח פוליטי ריאקציונרי-דתי (לא זכורה לי התעוררות מזרחית  תרבותית-חילונית ו/או מסורתית יוצאת דופן באותם ימים, אשר התבטאה בתנועות ובפרסומים מאת חוגי אמנים בני ארצות המזרח, ועל כן אני מסיק כי  דרומר התעורר לנוכח עליית כוחה של ש"ס ומפעליה) ששמהּ יצא ברבים לא רק משום התבטאויותיהם הפומביות התכופות של הרב עובדיה יוסף ואריה  דרעי,  אלא משום הסיסמא ששוננה אז השכם וערב בערבי-בחירות: 'להחזיר עטרה לישנה'.

   ההתעוררות המזרחית המתוארת לא הביאה את דרומר, כרבים מבני דורו, להתקומם בשיחות סלון או במסיבת חברים בפאב, כנגד הדתיות  "הפונדמנטליסטית" המתעוררת; אלא למחשבה על זהותו האשכנזית החסירה, כלומר על אודות התהום שנפערה בינו כישראלי בן-המקום ובין הווי התרבות היהודית אירופית (מערב אירופית ומזרח אירופית),כהוויה תרבותית שכוחה,זכּרוֹן נוכח-נפקד, שהועלם ממנו על ידי דור של הורים ומחנכים, שמכוח ההתגייסות לפרוייקט הציוני, ומתוך הכאב הרב שהיה גלום בשבחיה של תרבות היידיש החרבה, התייחס לאותה תרבות יידית של טרם-השואה  (אגב, תרבות יהודית-חילונית ברובהּ), כ"תרבות גלותית", עולם עובר שהיה צורך להתנער ממנוּ בכדי להקים חברה חדשה המבוססת על אתוסים  ומיתוסים עבריים חדשים,המחוברים לכח,לעבודה ולאדמה (חלק ניכר מן התנועות שפעלו להקמת המדינה,היו מהורתן מבוססות על תורות  מרקסיסיטיות לא פחות מאשר הרצליניות). אותה אינטואיציה פנימית של הקשבה לחוסר הביאה את דרומר ליצור בחסות תרבות היידיש. דרומר מדגיש כי הוא לא טרח ללמוד יידיש, ועל כן היא נותרה עבורו שפה-אלֵּמת (כלומר,הוא מסוגל להקשיב להּ אך לא לדבר בהּ);עם זאת,כאִלֵּם-כביכול,הוא לומד לנטול חלק בתרבות היהודית-יידית (שהרי למשל, אדם שאינו מדבר עברית וחי בישראל בכל זאת עשוי לנטול חלק בתרבות הישראלית/עברית),ומדבר בעברית-חדשה מכמני תרבות שכוחה ההומים בתוכו.

  אבל פנייתו של דרומר לעשיית סרטים אלמים-אקספרסיוניסטיים על נושאי מאגיה יהודית כגון: "דיבוק" ו-"גולם" אינה כפי שדרומר מציג את הדברים  בדבריו, כלומר: אך ורק תוצאת אלמותו (כביכול) ביידיש ונהיית ההשתתפות המחודשת בתרבות היידית. דרומר היה מבקר סרטי אימה בעתונים באותם  שנים ודאי מצא בדמויות מיתיות-מאגיות כגון "הדיבוק" ו"הגולם", שאמנם הוצגו בקולנוע ובתיאטראות משלהי מלחמת העולם ה-I , והילכו על קהלים  יהודיים ובלתי יהודיים אימה וקסם, סוג של חיבור וזיקה יהודית אותנטית לעולם הגותי של אגדות "דרקולה", "פרנקנשטיין" ו-"נוספרטו", אגדות- קולנעיות שלא זאת בלבד שהיוו תשתית לאקספרסיוניזם-הקולנועי (במיוחד הגרמני) של שנות העשרים של המאה העשרים, אלא גם היוו אבות קדומים  של ז'אנר סרטי האימה, ועל כן, ודאי שימשו דמויות אלו כשערים לעולם התהום, שייצגה עבורה תחילה, תרבות היידיש, ומצע לאותה "התעוררות  אשכנזית" (חילונית), שעל אפשרותה הירהר.

   דרומר משום מה אינו מזכיר בפרשת התעוררותו "היהודית-אשכנזית" את פעילותו המוסיקלית-תמלילנית הקודמת כמנהיג להקת הפוסט-פאנק,  דורלקס סדלקס (יחד עם ארז שווייצר). במקסי סינגל (קצר-נגן בן שלשה שירים) של הלהקה, חורבן בית שלישי לאן? (הוצאה עצמית: 1985) הופיע השיר "רב בישראל" שבו יצא דרומר חוצץ כנגד תופעת הכּהנאוּת מיסודו של מאיר כהנא שבאותה עת, ימי מלחמת לבנון הראשונה,  עשתה לה מהלכים בקרב ציבורים גדילים והולכים, עד שכהנא וחבר-מרעיו לא חששו לנסות ולקיים עצרות פוליטיות בערים מרכזיות בהפריחם ססמאות  נאצה כנגד הפלסטינים-הישראלים (הערבים) ואנשי-השמאל. כך למשל, גורשו אנשי כהנא מן העיר גבעתיים. אפשר אפוא כי לאותה 'התעוררות  מזרחית' שהביאה את דרומר לחשוב על אפשרויותיה של 'התעוררות אשכנזית',עוד קדמה ההתעוררות הכהנאית-מלוכנית (כהנא קרא להפלתהּ של הכנסת ולהקמתהּ של מלכות ישראל),שהביאה את דרומר למחשבות על כינונהּ של תרבות יהודית דמוקרטית-ליברלית-פלורליסטית.על כל פנים,אם אני עוד זוכר נכון,על פי השמועה(הייתי בן 12, בשנת 1985) ערכו דורלקס סדלקס הופעות במועדון הפינגווין ברח' יהודה הלוי 43 ת"א,שם מחו  באמצעות השיר "רב בישראל" כנגד התרחבות התופעה הכהנאית,שעוד טרם נבלמה אז כחוק.

    אפשר, כי נזכרתי בעברו של דרומר בלהקתו, ובמחאתו האפשרית כנגד גילויי הגזענות-הלאומנית הכהנאיים, בראש ובראשונה, משום שהתעוררותי  לתרבות היהודית התעצמה במידה ניכרת דווקא אחרי רצח רה"מ יצחק  רבין (1995). אני זוכר את הימים שלאחר הרצח כימי חשבון נפש פנימי בהם  הבנתי כי איני יודע די על התרבות היהודית, כל שכן על הדת היהודית, ובלתי מתקבל על הדעת כי התרבות היהודית הדומיננטית היתה מאז ומעולם  תרבותם של רבני יש"ע ושל המצדדים בכל תוקף בהתיישבות ובהתעצמות גם כאשר היא באה על חשבון רמיסת זכויות האדם של בני אדם בני לאומים  אחרים או בני אותו הלאום, האוחזים בתפישות פוליטיות מתנגדות.

    המגע עם התרבות היהודית-יידית המתוארת על ידי דרומר כהתעוררות על פי התהום. מהדהדת לי את פרנץ קפקא (1924-1883) ופרשת ידידותו  עם אמני התיאטרון היידי בקפה "סבוי" בפראג (1912-1911), הנבטת גם מיומניו המוקדמים וגם מקטע שכתב מפיו של השחקן היידי, ידידו יצחק לוי, על אודות התיאטרון היהודי בשלהי מחברות האוקטבו (1917-1918); ידידות זאת התקיימה חרף אזהרותיהם ונזיפותיהם החוזרות ונשנות של בני משפחה ובמיוחד מצד אביו שעניין התחברותו  של בנו, ד"ר למשפטים ממשפחה מכובדת, עם שחקנים יידישאיים (אוסט-יודן) נודדים חרתה לו מאוד. כפי שהראה גלילי שחר בספרו הפצע של קפקא  (הוצאת כרמל: תל-אביב 2008, עמ' 61-60) במפגשו הראשוני של קפקא עם השחקנים היידישאים המזרח-אירופים, בולט תיאורם כלוליינים;  קפקא מתאר את דמות השחקן כמי שתפקידו לעטות את הדמות ולהשתלשל עימה מטה ומעלה לנגד עיני הקהל.

   קפקא, עדיין כפי הנראה, בשלב ההוא היה אִלֵּם ביידיש, ויכול היה להתרשם מן התיאטרון בעיקר באמצעות מחוותיהם הגופניות של השחקנים ותנודות  קולם. לדעת שחר, הפך השחקן היידי עבור קפקא לסימבול לתלישות היהודית; התלישות מארץ, התלישות מגוּף, היותו תלוי על בלימה בין שמים וארץ;   נהנה מתשואות הקהל ומיבבותיו, שעה שנגד עיניו מבעבעת כל העת התהום.

   איני יכול להעריך עד כמה הזינה דמותו של הלוליין היהודי את דמויותיו הספרותיות של קפקא, שכמו יוצרן—תמיד תלויות הן על בלימה; גם קשה לי  להעריך עד כמה במקרה דרומר היצירה היהודית (או בעלת הנופך היהודי) הצליחה להרגיע את רחש התהום הפנימי; לעתים דומני, כי אמנם כפי שתיאר  ברונו שולץ את אביו (חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול) וכפי שתיאר דנילו קיש את אביו שלו (גן, אפר; שעון חול), שוררת אצל  יהודים אחדים, סוג של חרדה מטפיסית- קיומית, הגורמת להם לסבוב היפומניים בין רגעי הארה ובין רגעי חרדה; סימן שאלה גדול המוטל כל העת על פני  כל הויית חייהם ודן אותם לחיים של יצירה, גאונות, דיכאון, דיכדוך, ליצנות, נדודים, חוסר שקט תמידי ושיגעון; חרדה שאיננה "אשכנזית" וגם אינה  "ספרדית" או "מזרחית" באופן מיוחד; בוודאי גם בלתי-יהודים שותפים-חברים בהּ; הייתכן כי מי שהתבונן פעם פנים אל פנים בתהוֹם, יכול שלא  לשאת, ולוּ לרגע אחד, בפנימו– את חרדת המעמקים; והאפשר כי לא יתור, בהיותו תלוי, בעיניי עצמו,  בין שמיים וארץ, את התהום הפנימית, אי שם,  בנבכי הזכרון. האפשר כי דווקא בעטיה של התהום הרוגשת, יתעוררו אצלו תובנות חדשות, ארצות חדשות. עד כמה היוצרים זקוקים לתהום? ועד כמה  התהום-הפנימית צריכה לָיצירה?  (כל תשובה אפשרית הרי מהדסת-מהססת על חבל דק מאוד מצד אחד לצד השני של השורה).

לקריאה נוספת: הקוֹדחים והשתוּיים

בתמונה למעלה:   Marc Chaggal, Circus, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 
**
*
ההיסטוריה היא שערוריה, כמו גם החיים וגם המות (הרולד ברודקי, באפלה פראית זו, מהדורת תרגום יורם אשכול-רוקח, תל-אביב 1999, עמ' 105) 

 

 

**

 

 אברהם,

היה יכוֹל להיות יוֹתר גרוּע

לוּ יצחק היה נלקח ממך להישחט

באישון ליל

 

הייתָ קם באשמורת הבּוֹקר

לראות, אולי איילת השחר בּסְנֶה,

ואין קוֹל ואין עוֹנֶה

מערשוֹ של יִצחק 

 

'אבל אתה אמרתָ, אתה אמרתָ – קח,

לא אמרת יִילָּקח, לא אמרת שֶכָּך

נִפָּרֵד לתמיד, לא אמרת שכִּכלוֹת השנים

הכּאב לא יִשְכָךְ'

 

אברהם, אברהם, אין כָּמוךָ באילמים 

 

על קליפּת עולם רוֹחשת

זו שפתי אשר לוֹחשת

תפילתי המטפיסית: הֵי אברם,

בבקשָה, הזז אֶת

עצמךָ,

פָּנה לי לצדךָ מקוֹם,

 

אוּלי ארצה לשכּב פּתאוֹם

 

  

 'אין כמוך באלמים' הוא הטור הפותח את פיוטו של ר' יצחק בר שלום, שנכתב כתגובה לפרעות ביהודי אשכנז בתקופת מסע הצלב השני בשנת 1186. הטור מוסב על שתיקת אלהים לנוכח הפרעות, כעין פראפרזה על פסוקי שירת- הים 'מי כמוכה באלים ה' מי כמוך נורא תהלות עושה פלא' (שמות ט"ו, 11), אשר תוקנו בשלהי ברכות-יוצר ממש בטרם תפילת עמידה דשחרית. בנוסף, המאמר 'מי כמוך באלים: מי כמוך באלמים' מובא משום התנא ר' ישמעאל במסכת גטין מן התלמוד הבבלי [דף נ"ו ע"ב], בתוך אגדתא העוסקת בשתיקת האל על חורבן בית המקדש, ולנוכח ניאוץ שמו על ידי הרומאים. הפייטן, ר' יצחק בר שלום,  ודאי היה מודע לכל  אלו היטב. אני כמובן מביא את הדברים לנוכח שערוריית ההיסטוריה (ראו הרולד ברודקי לעיל) 
 

 

/  
  
 
למעלה בתמונה: Mark Chagall, Jew in Green, Oil on Canvas 1914
 

© 2009 שוֹעִי רז   

 

 

Read Full Post »

*
*
 
 

-א-

*

 

זה היה חתול שהכרתי וקראתי לו ביני ובין עצמי מקופל האוזן-זכר בוגר שחור בעל מבנה גוף רזה,גמיש,ואמיץ ביותר,שאזנו האחת המקופלת שיוותה לו מראה מלא חן,כעין צייר החובש כובע בֶּרֶט,אבל למעשה נראה לי דווקא כלוחם קרטה, או כמרגל המכיר את שיטות הקונג-פוּ, לבסוף זכה לשם החניכה קונפוציוס.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ'  266)

 

   בחלוף העתים,שהלא כבר חלפו להם כשישה חודשים,מאז קראתי לראשונה את ספרהּ של חביבה פדיה,בעין החתול,ואני סובב בלי יכולת לשכוח את החתול השחור, בעל האוזן המקופלת, קונפוציוס,המתואר בין פרקי החיבור (עמ' 270-266). לא אשתהה, אומר,כי כל-כמה שקונפוציוס הנו חתול, משהו בסיפורו גרם לי לחוש הזדהות אישית עמוקה. 

   את קונפוציוס מוצאת פדיה בראשונה, פצוע קשה ברגלו, שוכב מותש על יד פח אשפה גדול. היא מאכילה אותו במשך שלשה ימים. לאחר מכן הוא קם ממרבץ חוליו, כמי שקם מן המתים, ומדדה למקום מסתור בגן ילדים סמוך. האכלתו נמשכת ולבסוף הוא קם מדלג, רץ במהירות, והופך, לזמן קצר, לאחד מבאי ביתה החתוליים של פדיה.לאחר מכן, הוא נעלם לפרק זמן של ששה שבועות ושב. נעלם לחצי שנה- ושב ובא, מדי פעם ופעם, מגלה סימני ידידות וקירבה כלפי מיטיבתו- אך לעולם אינו הופך באמת לאחד מבאי החצר הקבועים, לנדבך בלהקת החתולים.הוא שב בכל פעם שנחוץ לו מזור, וממשיך לדרכיו החידתיות בכל עת שהוטב לו. מדי פעם הוא שב, כבדרך נס, לאחר שיושבי הבית כבר נואשו מתקוותם. סופו, שהוא שב אל החצר חולה בדלקת עיניים חמורה ובאי ספיקת כליות המחישים עליו את קיצו. ועם זאת, המחברת כמו ממשיכה לצפות לשובו של החתול,שדמעתו כמו נושאת את עצב העולם (הרי נהג גם בעבר להיעדר ואז לחזור ולחזר אחר חברה אנושית מוּכּרת וקרובה):   

 

כביכול התרחש תהליך של פרידה ביני ובין קונפוציוס, אף נפרדתי ממנו ממש בלטיפת יד ובדיבור בטרם יצאתי, אבל היתה זו פרידה שחשתי כקרע של העדר פתאומי. הוא יצא מן הבית ולא חזר. אף על פי שידעתי מה עלה בגורלו נדמה כחתול שלפתע נעלם ואין ידוע סופו. בכל פעם שאני פותחת את שער החצר לחלק שיריים לחיות ואין הוא מדלג לעומתי על רגלו האחת, ממשיכה אני לתהות: ומה עם קונפוציוס? איפה  הוא? נדרכת שנייה, הנה הוא, כבר יופיע.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ' 270)

 

  קונפוציוס-יותר משהוא קונפוציאני (למעשה כל אורחותיו אנטי-קונפוציאניות),הוא דאואיסט-אנארכיסט,חתול-מסתורין,המחפש כל ימותיו איזו התאמה לסדר השמיימי,לא דרך מוסדות חברתיים,לא בעד היררכיות חתולים,ודומה כי הוא נכון לקבל את הסדר החברתי ואת חברת החתולים ואת עזרת האדם כל אימת שהם מיטיבים עימו ותורמים לו את אשר הוא צריך למען התמד קיוּמוֹ והתמד מסעיו. גם הקירבה הנוצרת בינו ובין פדיה יש להבין יותר כברית בין שווים,יותר מאשר בין יונקים המקיימים את מקומם בהיררכיה החברתית והרואים את חייהם כמסירוּת אין-קץ לחובות שהושתו על כתפיהם משום מסורת אבות.פדיה כותבת כי שמור בידה תצלום של קונפוציוס. הייתי שמח לראותו. הוא מצייר היטב את דמות הפילוסוף או איש הרוח כחתול או את דמות החתול כאחד מאלה.אולי יותר מכך:כסמל לאיזו חכמה או תובנה,הנגלית לאדם,ואז מסתתרת,שבה ומתארעת עליו לעתים ואז חוזרת ונעלמת, והעדרה מורגש ממש, והאדם, היושב לבדוֹ, לעתים כּן ונוּגהּ לעתים מבולבל ומחייך,מה נכסף- הוא לשובהּ,כשוּב אדם קרוב מן המרחק.

   קונפוציוס קשור לדעתי בשני חתולים נוספים בספרה של פדיה:שדר (עמ' 213-205) והג'ינג'י של הרב וייסמנדל (עמ' 363-362).קונפוציוס כמו שדר הוא צולע ובעל אזן מקופלת.יש לו נטייה לשוב לחיים לאחר שמצבו הרפואי הגיע לאחר ייאוש.

  שניהם מגלים גינוני ידידוּת למיטיביהם האנושיים.שדר שהיה זכר דומננטי ובעל גינוני מלכות מיטיבים דווקא,נרצח לבסוף על ידי סיעת כלבים משוטטים.קונפוציוס,הרחוק משררה ומחברת חתולים,קרוב יותר לחתול הג'ינג'י של הרב וייסמנדל,הבא למוּת על סף דלתהּ של פדיה,זמן-מה לאחר שמיטיבו עקר לבני-ברק.מה שמשיא את פדיה להרהורים על מות חתולים ועל הגעגוּע והשיבה אל האם הגדולה. אולי, אם יורשה להוסיף מליבי, אל החכמה הנצחית- הנסתרת.

*

-ב-

*

לאחרונה,בדיון סביב שולחן (קבוצת מחקר),נתבקשתי להשיב עד כמה אני מרחיק לכת בטענתי לפיה יהודי עשוי לרקום זהות קוסמופוליטית, שבה תהווה השתייכותו הלאומית-דתית דבר-מה שולי בלבד.השבתי:'אני יוֹנק'.אנשים צחקוּ אני התכוונתי ברצינות רבה. לכן,אחרי הפאוזה,ומתוך תחושת ברית שאינה מצטמצמת בגבולות האדם, חזרתי שוב על אמרי: "אני יונק, ממש".

 **

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Paris Through a Window, Oil on Canvas 1913

*

© 2009 שוֹעִי רז       

 

Read Full Post »