Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משה אבן עזרא’

*

ובעוד משרד פרסום מכריז ברחובות תל-אביב על מות הפילוסופיה ויותר ויותר בתי הוצאה חדלים להדפיס ספרי שירה ומקומם בחנויות הרשתיות הולך ופוחת. כל שכן, כשמתחוור כי יש אדם בישראל שהצליח לרכוש מתאגידים עולמיים את זכויות ההשמעה בישראל של כחצי מיליון שירים, ולא זאת בלבד אלא שהוא מייצג אמנים מסוימים, הזוכים (כמובן) למלוא הפרגון בתחנות (אחרת איך יוכלו להשמיע מוסיקה אחרת?) מה שהופך את כל עניין הפלייליסט ברדיו ל"משחק מכור" – נזכרתי בדברים קצת שכוחים שהביא המשורר והפילוסוף היהודי-אנדלוסי, ר' משה אבן עזרא (1140-1055 לערך), לעת זקנתו, חוליו ועוניו, בשעה שנדד בין ערי ספרד הנוצרית, אחר שנאלץ לעזוב את מולדתו, בשל מלחמותיה הרבות ומאבקי הכוחות התמידיים בתוכה:

*

אמנם אין שווקים למלאכת השיר, אף-על-פי שהייתה עוברת לסוחר קודם לכן וחשכו פני המשוררים, אחרי שהיו מאירים; נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות, חדלו בני-האדם לעזור איש לרעהו, ואינם רוצים להשאיר שם טוב בארץ ולהנחיל את המחשבה אל-מוות … ולפנים היו אומרים: 'אין אומנות יפה פוסקת מלהיות עוברת לסוחר אלא בזמן היותר גרוע'. אמנם הגיעו צרות על בני-אדם  בהִפָּקֵד הנדיבים, והספרוּת מתה במיתתם, ועט הסופרים נשבר … באמת חי אני בדור ששער החכמה אינו גבוה בו, והבריות אינם מתנהגים כהוגן עם החכמים והסופרים.

[משה אבן עזרא, שירת ישראל, תרגם ב"צ הלפר, ליפסייא (לייפציג) תרפ"ד, עמ' פ"א-פ"ב]

*  

לפני שאעבור לקריאה בדברי משה אבן עזרא ובנגיעתם לזמן הנוכחי. –  אזכיר הערה ביבליוגרפית. ספרו זה של משה אבן עזרא, כתאב אלמחאצ'ארהֿ ואלמד'אכרהֿ (ספר העיון והדיון), נמצא גם במהדורת א"ש הלקין – בה מופיע המקור בערבית-יהודית מול תרגום מוער לעברית מאת המהדיר (הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה, עמ'  89-86 מקור ותרגום).תרגומו של הלקין על אתר, אמנם מדויק יותר מבחינה מילולית, אבל תופס פחות-טוב את עולמו הרעיוני של המשורר הקדמון ובמידה רבה, על-אתר, מעמעם את דבריו. הנוסח של הלפר תופס יותר את כוונת המחבר, גם אם לא מתרגם מילולית, ונאמן גם לתפיסתו אשר לתרגום מערבית לעברית, לפיה  מוטב שהמתרגם יבין את רוח הדברים ואז יתרגם, ויעדיף תרגום המבוסס על הבנה על פני תרגום מילולי דייקני.

מבחינה היסטורית, משה אבן עזרא חי בשלהי התקופה המכונה לעתים תור הזהב. קצת פחות מעשור לאחר פטירתו של משורר-פילוסוף זה, תיפול קורדובה, הגדולה שבערי אלאנדלוס, בפני המווחידון הצפון-אפריקאים שינהיגו בה משטר אסלאמי קנאי: יהודים לא יוכלו לדור שם אם לא ימירו דתם, יהודים שייתפסו ביהדותם יוצאו להורג (משפחתו של הרמב"ם למשל תצא למסע נדודים של כעשור, נמלטת ממקום למקום, עד שתצא לצפון אפריקה ומשם למצריים). בעצם, הברירה היחידה שתעמוד בפני יהודי ספרד המוסלמית תהיה: לברוח או להמיר את דתם לאלתר. עם זאת, אבן עזרא, כבר עשור קודם לפני-כן, מדבר על זהב שהועם. מדוע? אם משום מלחמות שקרעו את הארץ, ואם משום שאי-הרוגע הפוליטי המתמיד והתחושה שאין לדעת מה יילד יום – הביאה את "הנדיבים", הפילנתרופים-מצנטים לענייני אמנות ותרבות, להפסיק ולפזר את ממונם בין אנשי תרבות ורוח, והשתקעו בביצור-מעמדם הכלכלי והביטחוני במקום. זאת מדגיש המשורר: נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות. כלומר, אם בעבר לדידו עשויים היו אמנים ואינטלקטואלים לסמוך על שולחנם של מנהיגים ולהנות מתמיכתם ביצירה – הרי שבנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, כבר הפכו דחויים, ובאין להם מקורות אחרים לסמוך עליהם, נאלצו למעט את יצירתם ועיוניהם, מה שגרם לדעיכה תרבותית מהירה.

יושם אל לב לתפיסתו של המשורר את ירידת קרן התרבות כהחשכה, האפלה או עמעום האור. הן התרבות היהודית והן התרבות המוסלמית של אותם זמנים ראו בהוויה כולה האצלה של אור אלוהי הקורן אל תוככי ההוויה כולה, מחייה ומוליך אותה. ההיפוסתזה הראשונה שנאצלה מהאל, השכל הכללי, הוגדר כעין מאגר כל הידע שיש בקוסמוס וכל מה שמחוייב מבחינת קיומו; כנגדו –  בנפש האדם מצוי הכח השכלי, המוביל את האדם אל הידע האינטלקטואלי ואל העשייה האתית; ההאפלה שתיאר אבן עזרא כאן פירושה אפוא, בראש ובראשונה (כל כמה שהדברים ייראו משונים בעיני בני המאה ה-21), ירידה מהירה בכושרם של הבריות להגיע אל השלימות האנושית (האינטלקטואלית והאתית) המאפשרת את הקשר שלהם עם המהויות העליונות, וקבלת שפע האור האלוהי במיטבו. המצב החברתי אפוא לגבי-דידו של המשורר אינו ירוד רק בספירת התרבות האנושית גרידא, אלא משמעותו העמוקה יותר הוא ניתוק הולך וגדל של מערך הקשרים והזיקות בין הבורא ובין נבראיו.

חשובים בעיניי מאוד דברי המחבר: "חדלו בני האדם לעזור איש לרעהו". כך, בספרו על התוקפנות האנושית  כתב האנתרופולוג האנגלי אשלי מונטגיו (ישראל אהרנברג, 1999-1905), כי במידה רבה סגולתו היותר-גדולה של המין האנושי, המבססת את קיומו, היא כושרו לשתף פעולה עם בני-הקבוצה האחרים, באופן שמועיל לקבוצה כולה – הישרדותהּ והתפתחותהֹ. הנה מקצת דבריו של מונטגיו:

*

במשך כל אותם מיליוני שנים, בנסיבות שונות ומשונות ועל פני מרחבי-ארץ עצומים, ניכר חותמו של מכנה משותף אחד ובלתי-משתנה – שיתוף פעולה וסיוע הדדי. אילמלא פעל גורם מכריע זה את פעולתו, ואילו תפסו את מקומו התחרות והאיבה ההדדית – לעולם לא היינו זוכים לדרגת אנוש. אילו היו אבותינו רוצחים את בני מינם מטבע בריאתם, היו בוודאי מתקשים מאוד להתמיד בקיומם, ואילמלא פיתחו את התכונות הגופניות ואת התבונה לשתף פעולה זה עם זה – היו בוודאי נטרפים בפי טורפים אחרים. סיוע הדדי היה תנאי הכרחי לאבולוציה האנושית; בלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום.   

[אשלי מונטגיו, על התוקפנות האנושית, תרגם מאנגלית: יורם שדה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1978, עמוד 120]

*

בעצם, טענתו האקוטית של מונטגיו היא ששיתוף הפעולה האנושי לא רק שהועיל למין האנושי כדי לשמר את עצמו ולפתח את תרבויותיו, אלא שהוא התנאי בהווה להתמדתו ולהמשך התקדמותו של המין האנושי. מכאן, שאיפת צבירת הון ושררה על ידי יחידים אינה מייצגת את האינטרס הקבוצתי או הכלל-אנושי ותורמת את חלקהּ בנסיגה תרבותית, כמו גם בסכנת כיליונו של המין כולו. מגע בין תרבויות כשלעצמו מעורר את האדם ללמוד דברים חדשים (שפות, מנהגים, קורפוסים ספרותיים). כל אלו בתורם מעוררים אותו לחיי מחשבה עירה ופעילה, ולעירנות וסקרנות, ללא עוינות מיידית למה שאינו מיוצג על ידי קבוצת ההשתייכות המיידית שלו. הנהיה ללמוד את מושגיהן או את מהותן הרוחנית של תרבויות המצויות מעבר לגבול קבוצת השייכות המיידית, אף הוא מהווה במידה מובהקת סממן של שיתוף פעולה, שבו אנשים משתתפים בתרבותו של האחר ללא סייג וחציצה.

כך עולה גם מהמשך דבריו של מונטגיו על הלמידה:

*

התפקיד החשוב ביותר, שמילאה הקבוצה באבולוציה של בני-האדם הקדמונים, היה בלי ספק, בתחום ההתנהגות הנלמדת. גם יצור בודד מסוגל, כמובן, ללמוד משגיאותיו, אולם ללמוד מהתבוננות בזולת— זוהי דרך קלה ומהירה הרבה יותר. זוהי גם דרך בטוחה יותר, המגבירה את הסיכוי להאריך ימים, משום שלימוד משגיאות עצמך הוא דרך אטית, ולעתים – עד שאתה לומד את הלקח, כבר איחרת את המועד …

[שם, שם, עמוד 126]

*

על תפקיד המימזיס בתרבות כבר לימד אריסטו (בפואטיקה). עם זאת, מונטגיו הופך את היכולת ללמוד ולחקות את האחר (על דרך לימוד) לאינטרס חיוני לצורך הבטחת אריכות ימיו של הפרט ושל מכלול הפרטים המתייחס על קבוצה אנושית מסויימת (חברה). לפיכך, לדידו מבחינה אבולוציונית יש יתרון גדול לחברות המקיימות מוסדות של למידה מסודרת, העברת מסורות באופן בין-דורי ורב-דורי, ומעניק מקום חיוני לתפקיד החונך של המבוגרים את צעירי הקבוצה. אם נשוב בחזרה לדברי משה אבן עזרא "חדלו בני האדם לעזור אלו לאלו" ונבין אותם כעולים עם דבריו של אשלי מונטגיו על החשיבות של שיתוף פעולה בין גורמים שונים בחברה, של העברת מסורות ולמידה בין-דורית, ובמיוחד של הוראת מבוגרים לצעירים, נבין מדוע המשורר שגלה מאלאנדלוס, ותקוותיו מעשירי הערים בספרד המוסלמית ומנהיגיהן נכזבו, חש עצמו עומד נוכח חורבן חברתי ותרבותי שיבוא במהירה. כל המסתגר עם כספו, השם כל יהבו בקיבוץ עוד ממון –  פוגע בעניי הערים, פוגע בתרבותן, פוגע במסורותיהן, ובמידה רבה, גם מבלי-דעת, מחבל ביכולת העמידה של החברה ושל הקבוצה, ובכושר התמדתן.

דבריו של משה אבן עזרא אכן הגשימו את עצמם בתוך כעשור או עשור וחצי במלואם. אזי יצא  מספרד המוסלמית כל הדרהּ, ולהוציא אנשי רוח יחידים, תוצרים מובהקים של מסורות הלימוד בספרד המוסלמית, כגון: אבו באכר אבן טפייל (נפטר 1186) אבו אלוליד אבן רשד (1198-1122), שני פילוסופים ששירתו גם כקאדים (ערכאה שיפוטית) בקורדובה, ונאלצו להלך בין הטיפות בין עמדותיהם כפילוסופים ובין החוק הדתי המחמיר, וכן האסטרונום והקאדי, נור אלדﱢין אלבטרוג'י (נפטר 1204), כמעט לא נותרו במהירה אנשים שהמשיכו לקיים את מסורות העיון, המדע והשירה של בני הדורות הקודמים. עם זאת, יהודים שנמלטו לצפון הנוצרי, המשיכו פעמים רבות שם את תרבותם הלימודית, אך זו כבר התמזגה לרוב בתרבותהּ של הקהילה הקולטת, מה שהביא לאבדן מסורות עיון ויצירה לבלי-שוב.

מה שחשוב לזכור. היא שחברה שבהּ אין עניין מהותי בפילוסופיה, שירה ואמנות; חברה שבה בעלי ההון אינם מפזרים כספים למטרות השכלה, העשרה, יצירה ועיון, אלא עסוקים בצבירת עוד ועוד הון מבלי לתת לאחרים להנות ממנוּ, הריהם פוגעים לא רק בכושר התמדתה של החברה כולהּ ובעתידה, אלא גם בכושר ההתמד של בני ביתם ומקרבים את כיליונם.  אפשר כי אבן עזרא לא היה משורר גדול בלבד או אינטלקטואל בקיא בכתבי הפילוסופים הערביים עד תקופתו, אלא שנהנה גם מפקחות וראיית הנולד. לפיכך דברים המעציבים: "באמת חי אני בדור ששער החכמה אינו גבוה בו, והבריות אינם מתנהגים כהוגן עם החכמים והסופרים" אפשר שכוחם יפה לא רק לזמנו (למרות שבדורו חיו בספרד המוסלמית עבדאללה בן מחמד אבו סיד אלבטליוסי, אבו באכר אבן באג'ה, ר' יהודה הלוי, ר' יוסף אבן צדיק, ובן דורם הצעיר – ר' אברהם אבן עזרא שיצא לארצות הנוצריות), אלא יפים גם לזמן הנוכחי.  900 שנים אינם אלא כהרף עין בתולדותיו של מין האדם.  

*

*

אמן הנאי, הקמנצ'ה, העוּד, הטאר והגיטאר, יגל הרוש, יופיע בבית הקונפדרציה בירושלים ביום חמישי הקרוב 4.7.2019 בשעה 20:30 עם שירי ספרו, "דיואן יגל בן יעקב – שירים לחצות הליל", ואולי גם עם שירו של ר' ישראל נג'ארה שהובא לעיל.

לפרטים ולכרטיסים

*

בתמונה: Samuel Bak (Born 1933), New Moon for an Old Landscape, Oil on Canvas, Date Unknown©

 

Read Full Post »

                                                                                                                                          

                                לטלי כוכבי  

1

בשלהי הפרק השבעה עשר 'מי הסתיו' מן החיבור הדאואיסטי הסיני ג'ואנג דזה (נתחבר כנראה בין המאות החמישית עד השלישית לפני הספירה) מובא סיפור מעשה נודע ומעורר מחשבה:

*

ג'ואנג דזה והְוֵי שְה טיילו על הגשר על הנהר האו.

אמר ג'ואנג דזה: הלבנוניות שוחות אהב ואנה כרצונן, זו שמחה של דגים

אמר הוי שה: אתה לא דג, מנין אתה יודע שהדגים שמחים?

אמר ג'ואנג דזה: אתה לא אני, מנין אתה יודע שאני לא יודע שהדגים שמחים?

אמר הוי שה: אני לא אתה, ואני בטח לא יודע אם אתה יודע; אבל אתה בטח לא דג, ולכן ברור לגמרי שאתה לא יודע אם הדגים שמחים.

אמר ג'ואנג דזה: הבה נחזור אל ההתחלה. כשאמרת 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' שאלת אותי כי כבר ידעת שאני יודע את זה. ידעתי את זה מעל לנהר האו.

[גו'אנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם מסינית, העירו והוסיף מבוא ונספחים דן דאור, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2010, עמ' 158-157]

*

    מעבר לויכוח האפיסטמולוגי בין החברים על גבולות הידיעה, אשר לכאורה ממקמת את סיפור המעשה, בקוטב הפילוסופי, אני דווקא מבכר לקוראו כמוסב על השירה ומגבלותיה. שהריי דבריו הראשונים של ג'ואנג דזה הנם כעין פרוטוטיפ של שירת ההייקו היפנית (איני יודע האם בסינית נשמרת החלוקה ל-17 הברות), כלומר חיווי של העין המתבוננת, הלב הרואה והנפש המתעקשת לחוות:

*

הלבנוניות שוחות

אנה ואנה כרצונן,

זו שמחה של דגים

*

   הוי שה מבקש להקשות על ג'ואנג דזה. לבחון מה פשר החיווי המשונה הזה שהשמיע והאם יש לדברים תוקף במציאות. הוי שה לא בוחר לתקוף את השיר הקצר (התפעמות הנפש) של ג'ואנג דזה מן הכיוון הלוגי, אלא דווקא מן המימד ההכרתי. כיצד יכול ג'ואנג דזה כפילוסוף להשמיע דברים בלתי אחראיים שכאלה המייחסים לדגים שמחה כאילו שהיה אי פעם דג, או שחווה שמחה של דגים.

   כאו, בוחר ג'ואנג דזה לתקוף בחזרה את הוי שה, ולתהות בכל רם מדוע הוא מטיל ספק כה חד בחווייתו הפנימית, הוא בעצם מנערו באמרו- ראה, מעולם לא חיית את חיי הכרתי; בהכרתך שלך אמנם אין מקום לשמחה של דגים, ואילו הכרתי שלי, כך רואה וחווה את פני הדברים.

הוי שה, כך נדמה, מקבל את הבחנתו של ג'ואנג דזה, לזכותו שלו כסובייקט לחוות את העולם באופן שונה מן האופן שבו חווה אותו רעהו. אבל מייד הוא הולך ומשמיע ביקורת נוספת—והיא על התיימרותו של ג'ואנג דזה להקיף מתוך עולמו האנושי (הסובייקטיבי) את עולמם של הדגים, רוצה לומר: כשם שטענת אך עתה כי ג'ואנג דזה אינו הוי שה, כך גם ג'ואנג דזה אינו דג, ואין לו חלק ממשי בעולמם של הדגים.

   ג'ואנג דזה משיב את חברו לראשית חילופי הדברים ביניהם. לדידו, בעצם השאלה הראשונה שהקשה הוי שה על חיוויו אודות שמחת הדגים, 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' היתה כבר הכרה בכך שברגע מסויים כאשר פסעו על הגשר אשר על הנהר האו חוה וידע ג'ואנג דזה בהביטו אל הלבנוניות המתרוצצות בזרם אנה ואנה את שמחתן באופן בלתי אמצעי, כפי שהובעו בדבריו.

   כמובן עשוי סיפור זה להשיאנו אל בני האדם, לשאול מנין לנו להכיר בשמחתו של הזולת או בסבלו או בחוויותיו הפנימיות. אבל יש להניח, כי אין טעם מהותי להתווכח עם אדם החווה שמחה או עצב ומביע אותם בדברים. השאלה האם הוא באמת מאושר או סובל, האם הוא באמת חווה או רק משים עצמו לחוות, הינה רק הטלת ספק, ענן אי-וודאות על ידיעתו של הזולת את מערכי נפשו; והרי בה-במידה, יכול הספק הזה לנקר בנו, קרי: מדוע אנו מטילים ספק בחווייתו של הזולת? אולי הדבר מבטא לדידנוּ ערעור על דוֹגמוֹת שהטלנו על העולם (על עצמנו ועל הזולת) ואין להן באמת קיום או מקום.

   אבל בראש ובראשונה, דבריו של ג'ואנג דזה הדהדו לי את דברי המשורר והפילוסוף היהודי אנדלוסי, משה אבן עזרא (1055- 1045), שבספרו שיוחד לשירה, כתאב אלמחאצ'רה' ואלמד'אכרה' (=ספר העיון והדיון, תורגם על ידי א"ש הלקין: ספר העיונים והדיונים)  הביא פראזה ערבית לפיה: 'מיטב השיר כזבו'. אבן עזרא אמנם מדבר שם על שלל הדימויים, המטפורות, ההשאלות, והתמונות הנוצרות אגב יצירת שירה, שאינם עולים בקנה אחד עם תמונת עולמהּ של הלוגיקה, ואינם ניתנים להוכחה במציאות. אם נחזור לג'ואנג דזה הצועד עם חברו על הגשר מעל הנהר האו ולדיאלוג המתרקם ביניהם אחר-כך, יתגלה כי תמונת עולמו של ג'ואנג דזה אינה שונה בתכלית מזו של המשורר האנדלוסי. העיין רואה, הנפש חווה, והמשורר מתאר בעד השפה את חוויתו למישרין, על אף שניתן להטיל בה ספק או לטעון כי היא מעולם לא התרחשה אלא בתוככי עולמו הפנימי, ובכל זאת—הטענה לפיה מעולם לא היה לחוויה קיוּם הינה הגזמה. השירה אפוא מאפשרת לדגים (ככל שהאדם עשוי להבינם) יותר מלשחות, לאכול ולהתרבות; היא מאפשרת להם גם לשמוח (אפשר כי הם תמיד שרויים בשמחה מצד עצמם; אפשר גם כי הם לעולם לא נתונים באמת בשמחה; אפשר כי אינם יודעים מהי שמחה; אפשריות כל האפשרויות שבתווך). ניתן כמובן להעתיק את המשפט האחרון מעולמם של הדגים לעולמם של בני האדם.

*

2

 

בפתיחת הפרק השישה-עשר מספרוֹ Tractatus Theologico-Politicus [= מאמר תיאולוגי מדיני] הציג ברוך שׂפינוזה (1677-1632) את משנתו באשר לזכות הטבעית ותחולתהּ, ועשה שם שימוש במשל מדכדך למדיי על אודות הדגים ועולמם:

*

בשל המשפט הטבעי ותקנתו אין אני מתכוון אלא לכללי טבעו של כל פרט ופרט, שעל פיהם אנו תופסים כל אחד ואחד כדרך שנקבע בדרך הטבע שיהא מתקיים ופועל באופן מסוים. דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה. כי דבר ודאי הוא, שהטבע הוא בפני עצמו יש לו זכות על כל דבר שביכלתו, כלומר זכות הטבע מגיעה עד מקום שיכולתו מגעת; שהרי יכולת הטבע היא גופה יכולת אלהים, שיש לו זכות עליונה לכל דבר.

[ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162]

*

 דבריו אלו של שׂפינוזה הם בכלל דיון ארוך מאוד שאין זה המקום לפרשו; אולם את העמדה המוצגת במקור שהבאתי ניתן לסכם כך: בכל מין ומין ממיני הטבע נקבעו תכונות מסוימות ואין כל מין ומין פועל אלא בהתאם לתכונות הטבעיות הטבועות בו לכתחילה; הפעילות בהתאם לתכונות הטבעיות שהוגדרו בכל פרט ופרט מפרטי כל מין ומין הנם זכותו הטבעית; כך באופן מקביל, יגדיר שׂפינוזה כי האדם התבוני מוכרח לפעול בתבונה משום שזהו טבעו, ועל כן יפעל ליישום ולהפעלתם של עקרונות התבונה בחברה דמוקרטית (השלטון המדיני הטוב ביותר אליבא דשׂפינוזה, המבטיח את מקסימום חירויות הפרט, ובכללן: חופש הדעה וחופש הדיבור. שׂפינוזה פרסם את מאמר תיאולוגי מדיני בעילום שם והחיבור אמנם נרדף על ידי הכנסיה ובית המלוכה). בד בבד, עליו לקבל את העובדה כי בעצם החברה בה הוא פועל פעילים גם אנשים בלתי-תבוניים, ובכל זאת עליו לעשות את שביכולתו (תוך שמירה על החוק, כהסכם חברתי) בכדי לכונן ולהגביר את יסודות התבונה והחירות בחברה.

   אם נשוב למשל הדגים, מעניין כי שׂפינוזה בוחר להגדיר את יכולותיהם הטבעיות של הדגים כשחייה בים ואכילת אלו את אלו (הגדולים את הקטנים). אין ספק כי שׂפינוזה לא חשב כי יש לדגים תבונה, ומדבריו ניכר כי במקביל לקודמו רנה דקארט  גם לא החזיק בעמדה כי מדובר ביצורים המנהלים אילו חיים פנימיים מורכבים (דקארט ראה בבעל החיים, פרט לאדם, סוג של אוטומטים מתפשטים במרחב). ניכר כי קיבל לחלוטין את העמדה לפיה מותר האדם מבעלי החיים בתבונתו וגם במנעד רגשותיו. שמחה, אליבא דשׂפינוזה היא 'מעבר של אדם משלמוּת קטנה יותר לשלמות גדולה יותר' (אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2003, חלק ג', הגדרות הריגשות ב', עמ' 257]. אם כן, באשר הדגים קבועים לשחות ולהיות הגדולים שבהם אוכלים את הקטנים שבהם, ואין חלים בהם, לדידו של שׂפינוזה, תהליכי התפתחות מנטליים או אינטלקטואליים, כמו באדם. אשר על כן, יש להניח, כי לא יכול היה לחוש בשמחת הדגים בעוברו על פני גשרי אמסטרדם,  אף  לא לייחס לדגים שמחה

   זהו עולם רציונלי, מוסדר והיררכי – עולם בו האדם לבדו יכול לחשוב ו/או לשמוח, אבל גם עולם מדכדך לאין שיעור מעולמו של ג'ואנג דזה. עולמו של שׂפינוזה, שבו הדגים אינם יכולים לשמוח, אינם מסוגלים לחשוב, אינם מסוגלים לדמות איך זה להיות אדם, כשם שהאדם יכול לדמות בליבו להיות דג, מנסה לכפות על הטבע סדרים גדרים ותבניות, לכאורה מדעיות (מדובר כאן בתפישות מדעיות של עיבורי המאה השבע עשרה), אשר מי יודע אם ה- Deus sive Natura (=אלהים או הטבע) נענה להם כלל. מעניין לשאול מה היה קורה לו שׂפינוזה היה נתקל בתעלות אמסטרדם בדג זהב, וזה היה מציע לו שלש משאלות.

*

*  

ואם בדגי זהב עסקינן, הנה שירו של דג זהב שמח מאת משורר ההאיקו היפני, סאישי ימגוצ'י (1993-1901):

*

דג זהב עומד

על ראשו, מציג את

צורתו המקסימה

[סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית והוסיף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 283]

 *

   אמנם קשה להוכיח כי דג זהב העומד על ראשו עובר משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר, כהגדרתו של שׂפינוזה את השמחה. ברם, המראה הזה מעורר במשוֹרר שמחה והתפעלוּת, ועל כן חיוּך וחיוּת. ימגוצ'י ממשיך במידה רבה את את שיחו של ג'ואנג דזה, כשם שברוך שׂפינוזה ממשיך במידת-מה את שיחו הנוקדני של הוי שה. ואילו אני, אפוא, חותם את הדיון: זכותם של דגים לשמוח, כלומר תנו להם לעורר בנו שמחה, כאילו שהטבע נטע בהם את היכולות לשמוח ולשמח. זה מדכדך אפילו להרהר בכך שאולי נשללו מהם יכולות כאלה. ואילו אני ודאי מהרהר במעבר משלמוּת קטנה יותר לשלמוּת גדולה יותר, כלומר מבכר לשמוח; אני גם נכון לצאת, סתם כך, ולעמוד על ראשי לצד נהר, שמא אשמח כך דג חולף אחד.

*

*

בתמונה למעלה:  Zhu Da,[Bada Shanren] (1616-1705), Rock and Two Fishes, Date Unknown

© 2011 שועי רז

 

Read Full Post »

 **
*

             ותקרב אלאחלאם ע'יר קריב         והחלומות יקרבו (=את ש)אינו קרוב  (קיס אבן ח'טיב)

 

        

1

 

   בספרו של המלומד המוסלמי- אנדלוסי, עלי אבן אחמד אבן סעיד אבן חזם (1064-994), מן הפוריים שבכותבים בימי תור הזהב האסלאמי בספרד, טוק אלחמאמה' (= ענק היונה, באחד ממשמעיו האפשריים: הטווס), הדן כולו באהבה, באוהבים ואהובים, בתנאי האהבה ושלל תופעות המלוות את תהליך ההתאהבות ואף את תהליכי האיחוד הפירוד בין האוהבים, ישנו פרק מיוחד הדן בהתאהבות מתוך שינה. מפאת קוצרו וייחודיותו של הפרק אני מביא אותו כאן בשלימותו (מתוך מהדורת התרגום העברי של אלה אלמגור), זולת קצידה קצרה מאת המחבר החותמת את הפרק הקצר כולו:

 

כל אהבה חזקה עליה שיש לה סיבה שהיא מקורה. כדי שיהיו דבריי ערוכים וסדורים, אפתח בזו הרחוקה ביותר מן הדעת, אף שנהוג לפתוח בקל ובפשוט. בין הסיבות לאהבה יש אחת מוזרה כל כך, שלולי במו עיניי ראיתיה, לא הייתי מזכירהּ: יום אחד נכנסתי אל ידידינו אבו אל-סّרי עמّאר אבן זיאד, בן חסותו של אל-מאיד, ומצאתי אותו מהורהר ומוטרד. ביקשתי לדעת מה מציק לו. תחילה, סירב להשיב לי, אבל כעבור שעה קלה אמר: "דבר מוזר, שלא נשמע כמוהו. אמרתי לו: "מהו?". אמר לי:

"הלילה ראיתי בשנתי עלמה אחת, וכשהקיצותי והנה יצא לבי וכלתה נפשי אליה, ומצבי קשה מנשוא בגלל אהבתי אותה." ימים רבים, יותר מחודש ימים, היה שרוי ביגונו ככה, ואין לו דבר להנותו בחייו, והכל בגלל אהבתו העזה. לבסוף גערתי בו ואמרתי לו: "טעות גדולה אתה טועה שאתה טורד נפשך בדבר שאין בו ממש, ודבק בדמיונך בדבר שאינו קיים. אתה יודע מי היא?". אמר לי: "לא, באלוהים". אמרתי לו: "אין זאת אלא שהשתבשה דעתך ונסתתרה בינתך. אתה אוהב את מה שלא ראית מעולם, את מה שלא היה ולא נברא. אילו חשקת באחת הדמויות [המצוירות] על קירות המרחץ, הייתי מצדיק אותך יותר." לא הרפיתי ממנו עד שהסיח דעתו ממנה—אך בקושי עלה הדבר בידי. זה בעיניי פרי השגעון וחזיונותיה, והוא מצוי בתחום משאלות הלב ותעתועי הדמיון.   

[אבן חזם האנדלוסי, ענק היונה: על אהבה ואוהבים, תרגמה מערבית והוסיפה מבוא והערות אלה אלמגור, מוסד ביאליק והמפעל לתרגום ספרות מופת: ירושלים 2002, עמ' 92]

 

     מדוע קשה לאבן זיאד, חולה האהבה, להשתכנע כי אהובתו החלומית איננה קיימת? על פניו, מנסה חברו הטוב אבן חזם להיות קשוב אליו. זאת ועוד, מתוך דאגה חברית כנה הוא מנסה להניאו מחלומותיו הבלתי אפשריים ולהביאו לידי חיפוש אהובה מציאותית הגדורה במציאות של מקום וזמן ולא בתוככי הכרתו, או בעיניי לבו, של ההוזה את דמותהּ. אבן חזם מייצג לכאורה את קול ההיגיון והמציאות. מה שגלוי לעיין הוא בגדר האפשר בלבד. מה שמכוסה מן העין אינו אלא פריין של חזיונות שווא.

   ברם, אבן חזם, המספר, אינו משתף אותנו בעמדתו התיאולוגית-דתית הבסיסית המעמידה את כל מאבקו על ביטול אמתת החלום של אבו זיאד באור שונה לחלוטין. אבן חזם היה בן האסכולה השרעית (=ההלכתית) הט'אהרית, שהחזיקה בכך שאת כתבי הקודש יש לפרש מתוך הפשט הגלוי בלבד ובאופן הגיוני ומושכל. אבן חזם ראה בפרשנויותיהם האלגוריות והמטאפוריות של כתבי הקודש כפי שנכתבו בחוגי אלבאטניّה השיעית אסמאעילית, בחוגי הפלאספה (הפילוסופים הרציונליסטים הערביים) או על ידי מלומדים סוּפים שנקטו באסתנבאט (פרשנות סוד רבת פנים)- דברי כפירה ומינות. למוסלמים לדידו אין רשות לדון בתחיית המתים וביום הדין, כאילו רומזים הם לדבר אחר מלבד המשמע הפשוט של הדברים. כל הטוען כי  דברי הנביא מחמד אודות דין הנפש באחרית הימים, אינם אלא סמלים, מטפורות ו/או אלגוריה, או בבחינה אחרת: דברים שנועדו להפחיד את ההמון, ולדרבן אותו לציית לדת, לדובריה ולמנהיגיה, ואין בהם ממש במד עצמם, אינו אלא כופר. לדידו של אבן חזם, הנביא מחמד הצטיין בהשגה ודאית של רצון אללّה, ומשעה שהם הונחו גלויים בפני האדם, עליו לקבל את נבואותיו כמי שחזה במציאות העתידית עצמה, אלא שזו עדיין אינה גלויה לכלל האדם. בבחינה זו נבדלו הנביא מחמד ושאר הנביאים מהשגתם של בני האדם שלא זכו לנבואה, ואילו צריכים להסתפק בנגלה לעין או במה שעולה לנוכח ניתוח אנליטי-שכלתני של הנראה לעין.   

   על כן כנראה, יחסו לאבן זיאד, לא הונע  כפי שעשוי להיחזות בקריאה ראשונה, מפני חברות טובה ו/או דאגה קשובה כלל וכלל. אלא לפני הכל, דומה כאילו אבן חזם נוטל כאן את עמדת המחנך הדתי, המבקש להסיר דעות כופרות אליהן הגיע עמיתו שלא בטובתו. אבן חזם פשוט אינו יכול לקבל את אפשרות קיומהּ של אשת החלומות. קודם כל, מפני שהיא אינה מציאותית. כמו כן, הואיל ואינו מסוגל לקבל תיאולוגית כי אבן זיאד הוא נביא או בחזקת נביא (שהלא הנביא מחמד היה חותם הנביאים), הוא רואה בפולמוס מתמיד עם אבן זיאד עד שיצליח להניעו ממה שהוא תופס כתפיסה הסוטה מן האמת הדתית (כפי שהוא תופש אותה) את מטרתו החינוכית והערכית. יש להניח אפוא כי במוקד נסיונו לשכנע את אבן זיאד לוותר על אשת-חלומותיו, לא עומדת חברות קשובה וקרובה, אלא דווקא מניע תיאולוגי-דתי, וראייתו של אבן חזם את עצמו כמייצג את רצון אללה ואת הסדר האמיתי של הדברים, ועל כן שומא עליו להרחיק את הטועים מטעותם.

   עם זאת, גם בסיכום הדברים, אי אפשר לומר כי אבן חזם מדבר על כך שהצליח להפריך את קיומה האפשרי של האשה מן החלום. אבן זיאד אינו מוותר עליה. גם לא נאמר כי הוא קבל את דעת אבן חזם וביטל את קיומהּ. אבן חזם רק מצליח להסיח את דעתו של אבו זיאד. כך שלא כל ימיו יחלפו בחלומות על אותה אישה מן החלומות.  האם ויתר אבן זיאד על אהבתו, מבחינת אפשרוּת, שיום יבוא ויפגוש באשת חלומותיו? לאבן חזם ודאי יש מניע טוב שלא לידע את קוראיו בכך, ולהותיר את השאלה שתוקה ומבוישת. דומני, כי אדם שהתאהב בחלומו במידה שחלומו הולך עימו לכל מקום, אינו מצליח להירפא מן ההכרה לפיה היכנשהו אהובתו החלומית אכן אפשרית היא, והוא אינה יכול לבטלהּ מדעתו, או להניח לזכרהּ או להפקירו מחמת הייאוש.  

 

  
 2

 

   כימי דור אחר אבן חזם, דן המשורר היהודי אנדלוסי, משה אבן עזרא (1138-1055), בשאלת יצירת שירה תוך כדי חלום, האם היא בגדר האפשר. תשובת השאלה כולה, כמו גם הפרק בה היא כלולה, מתבססת על ספר החוש והמוחש (ParvaNaturalia) לאריסטו, אשר זכה לכמה וכמה גרסות ערביות, ובמיוחד בן כתבי הפילוסוף הערבי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980), עם זאת הופעתהּ, בתוך מדריך לכותבי השירה ולקוראיה שנתחבר על ידי אבן עזרא, מצביעה על כך שהחלומות לדידו, כמו אצל אותו אבו זיאד עלוּם, הם כר פעילות, זירת אפשרויות המפרות את ההכרה. החלום לדידם הנו חלק בלתי נפרד מן הפעילות והמחשבות האנושיות. מקורו בנפש האדם: ברגשותיה, וכשריה הפנימיים. זאת ועוד, בניגוד לחלומות אשר "אינן מראין לאדם אלא מהרהורי ליבו" (תלמוד בבלי ברכות דף נ"ז ע"ב) יצירת שירה בחלום, מוזרה ובלתי-שכיחה כפי שהיא עשויה להיות, מעידה לדידו של אבן עזרא דווקא על המשך פעילותו ההכרתית- מחשבתית של החולם בעת שנתו, עת היא מוסבת מפעילות אינטלקטואלית של עירות, לפעולת הדמיון, הפנטסיה של החלימה:

*

ויצירת השירה, אם כי איננה מן המקצועות המעשיים אלא מן הרוחניים, כי משימושו הרב של המשורר בכוחו החושב (=האינטלקט,ש.ר) בכך והתמדו, בהוצאת פירותיו פעולתו פעולת החוש המשותף (=כח הדמיון, הפנטסיה. למשל: אבן סינא, אלנّג'אה', ספר שני מאמר שישי, ש.ר). לפיכך יקריא שיר או יחברהו כדרכו ביקיצתו, אך ורק בדבר שלא העלה על דעתו ובעניין שלא התכוון אליו לפי דרכו; האלהים! רק שיהיה בדרך עראי או במקרה. ולא ראה מה שהתכוון, או העלה על דעתו כי עתה היה נביא.  ולפעמים יש שיצלול המשורר במחשבתו על משימה ממשימות היצירה, אם בשירה ואם בפרוזה, כפי שירצה ה' ותרצה נפשו השכלית כשהיא יוצאת מן התענוגים הגופניים, וכח החושב בו יהיה טהר חומר, שוה-המזג בתכלית השיויון, עדין החלטים, ומזגו נוטה אל המרה השחורה הטהורה הנקיה (=על פי תורת ארבע המרות של גאלינוס, ש.ר). וכשגופו שקט וכן חושיו, כח החושב מתרומם מעל ליסודות הנפש ההגיונית המתפרנסת מן החומר השכלי, ורצונו מנצנץ לו ומוביל אותו אל מבוקשו, והוא מתעורר משנתו ומוצא את נדרשו שמור בכח הזוכר. [משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים, ערך, תרגם והעיר אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשל"ה, עמ' 133]

*


      יצירת השירה אגב חלימה אפשרית לדעתו של אבן עזרא אך נדירה היא ומצריכה כי החולם יהיה שרוי במצב פיסיולוגי ומנטאלי של שיווי כל מידותיו בתכלית השיוויון וכוחו החושב פעיל גם בעת שנתו. דרגה זו, דומה לכעין מצב של ריכוז גבוה מאוד הניכר למתבונן כעין שינה, ואינו אלא מצב הכרתי (כפי שמתאר אותה אבן עזרא בלשונו) של צלילה אל תוך העצמי מתוך בקשת היצירה, כעין אמודאי המבקש על קרקעית נפשו איזו פנינה להעלות אל פני המיים. ההתעוררות מן המצב הזה, הוא המצב שבו היוצר פנוי לכתוב את היצירה כפי שעלתה בעיני-הכרתו על הקלף. ואמנם, חיבורו של הפילוסוף היהודי ספרדי בן המאה השלוש עשרה, שם טוב אבן פלקירה (1291-1240), אגרת החלום, נתחבר לעדות מחברו בסמוך להתעוררותו מכעין חלום בו נתגלה לעיניו החיבור סדור לפרקיו. בהיות האגרת סדורה לפרקיה ומהווה כעין חיבור אנצקלופדי פילוסופי הדבר מעלה איזה קושי לקבל את דברי פלקירה כפשוטם.  אך שירים שקולים וחרוזים כדוגמת מה שמדבר בו משה אבן עזרא, המתעדים את התבוננויותיה של הנפש בתוך מצב הדומה לשינה, הריהו מצב אפשרי, אך בלתי מצוי. חשוב להדגיש, כי אבן עזרא כיהודי דתי החי תחת עול האסלאם, חש להדגיש כי אין בהישג הזה משום דברי נבואה (התגלות אלהית) אלא מדובר בהישג תודעתי-יצירתי בלבד.

 

3

 

   כאן נפגשים כמובן, חלומו של אבן זיאד עם האפשרות הנדירה שהעלה משה אבן עזרא. אם יצירת שירה בחלום אפשרית היא, הרי גם יצירתו של היופי הנשי כליל השלימות בעיני הנפש המתבוננת-חווה אפשרי הוא. אפשר כי אבן זיאד יצר בחלומו אישה אידיאית על בסיס רשמים של התבוננות בנשים בעת שהיה ער. את התנגדותו של אבן חזם לחלומו של אבן זיאד ניתן להראות בפרספקטיבה של התנגדותם של ממסדים דתיים למחשבה חופשית, לגילוי אידיאות חדשות: צורניות ו/או מילוליות שאינן כלולות בדוגמות של הדת (גם אם טורחים המחברים להדגיש כי לא זכו למתת הנבואה, אלא יוצרים מדעתם בלבד), אין הדבר מועיל או מזיק לפולמוס המתרגש על העזתם לטעון כי הם יכולים ליצור יופי או יצירה של מורכבות ועדינות מילולית אף על פי שאין אלו עולות בקנה אחד עם הנחות היסוד התיאולוגיות של הקהלים הדתיים.הדבר נכון עד ימינו אנו. לא מעטים הם היהודים-הדתיים והמוסלמים- הדתיים הנמנעים מלזון עיניהם ביצירות אמנות או בספרות חשובה, הואיל והם רואים בהן דברי כפירה ומינות המערערים את אושיות הדת ולכן רואים בהן כמה שפוגע ב"רגשות הדתיים". עבור אלו הפוחדים מן העיון ומן האמנות, אין לי מה להציע (כל שכנוע הוא סוג של מניפולציה הפוכה לזו שנקט אבן חזם ונפסדת באותה מידה). אולי כדאי שיימנעו ממה שהם חשים שנאסר עליהם. אין לי, זולת תקווה כנה, כי בוקר אחד יתעוררו מאוהבים, ויישבו אצל שולחנם לכתוב שיר, שנשמר בכוחם הזוכר. לעתים רק דברים שנרשמים בעולמו הנפשי-הפנימי של אדם, רק התנועות הפנימיות העדינות, פודות אותו מעם פחדיו.

 

*
בתמונה למעלה: Paul Klee, Strong Dream, Oil on Canvas 1929

 

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »