Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משה גרשוני’

landscape_1961

*

*

בשנת 1405 ראה אור בכתב יד ספר החיזיון לאינטלקטואלית והמיסטיקונית הצרפתיה (ממוצא איטלקי), כריסטין דה-פיזן.  קרוב לפתיחת החיבור מפעם את רוחה של המחברת חיזיון, בו הטבע כולו, לובש צורת גבר שעל מצחו חקוקות חמש אותיות:

עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי את עצמי ביד יוצר הכל ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף על-פי, שאיני נבוכדנצר, סקיפיו או יוסף, נדמה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.

נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר מכן, נדמה היה לי שרוחי הועברה על ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק שבו צפה על פני מיים רבים. שם הופיעה בפני דמוּת של גבר נאה, אך עצום בגדלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין סוף כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה הכל הואר, והאור אף השתקף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכל התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות.האחד היה פתח ללועהּ ודרכו קיבלה את מזונהּ והשני היה למטה ועל ידיו טוהרהּ והתרוקנה.אולם השניים נשתנו בטבעם.זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים. מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת-קיימא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: C.H.A.O.Z  (=כאוס) שציינו את שמו. לא היה כל דבר מכוער בדמוּת. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני אלהים. 

(כריסטין די-פיזן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, הוצאת כרמל: ירושלים 2008, ספר ראשון, עמודים 36-35).

*

קשה שלא לחוש ברוח המרי של דה פיזן, אף על פי שהיא כבושה קימעא; בכל זאת, היתה זו מאה שבא האינקוויזיציה הקפידה לבער, לבל ייראה ולבל יימצא, מי שלכאורה כפר בדוגמה הכנסייתית. גם בשיח הפילוסופי המדעי הסכולסטי שהעסיק את אנשי המדע של תקופתהּ אומצה לחלוטין התפיסה האריסטוטלית, אליבא דסיפרו פיסיקה (ספר שני), לפיה האשה היא משל לחומר והגבר הוא משל לצורה, המעניקה לחומר את מהותו וגדריו. ולא זאת אלא שאליבא דאריסטו שם, לעולם משתוקק החומר לצורה, וכך כל דבר פיסי תלוי בגורם רוחני ומופשט הימנו, המניע אותו וקובע את מסלולו ואת השכלתו. דה פיזן כאן קורעת בריש גלי את התפישה הזאת המניחה כי הממשלה בטבע, המחשבה והתנועה הם יסוד גברי במובהק, שעה שהנשים כביכול הינן רגשיות וסבילות. היא חוזה בעיניי רוחה סדר אלטרנטיבי. היא כאישה חוזה בטבע כגבר, ועל אף כל הדרו, זהו גבר מיוסר ולעתים מעורר רחמים, ושמו מעיד עליו עד כמה רחוק הוא מתקנה או משלימוּת,עתים מלא הוד הוא עתים נפסד לגמריי. הטבע ומכלול פרטיו לובשים דמות גבר בחזיונה של דה פיזן. היא אוחזת בדימוי, מוליכה אותו, מגדירה את מהותו וגדריו, כבובנאית המרקידה בובת תיאטרון שעל מצחה חרוטות אותן חמש אותיות, ומשמיעה את אנחותיה, וקולות ייסוריה; זהו גבר גופני, ידוע מכאוב, כמעט בשר ודם בפגימותיו, חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר, כפי שביקשו לאפיינו הגברים. דה פיזן מקיימת את הגבר הזה בחזונהּ, ומבלעדיה אין לו קיום של ממש.

מבחינת מה דומני כי דה פיזן ממשיכה כאן במודע את פילוסופיית האהבה של דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כפי שהובאה בדיאלוג המשתה. מן היופי וההוד הפיסיים המציינים את הגבר שבחזיונה, היא מפשיטה את הדמות ורואה בשערותיו פתע את הרקיע זרוע הכוכבים, ואת הקוסמוס הפיסיקלי כולו כדמות אדם, שמערכות גופו מתפקדות באופן מכניסטי, מזרימות חמצן לכל הגוף, ומשליכות ממנו והלאה את הפסולת. אבל אדם זה מיוסר במהותו בעצב וחולי כמו כל בני האדם (זהו הקוסמוס)— על כן על אף שיעור קומתו נזקק אף הוא בעיניה לחסד האלוהים ולאהבתו; האמן הישראלי משה גרשוני בשיחה עם שרה בריטברג-סמל אמר, כי "אנחנו יצורים פגומים של אלוהים פגום, שצריך אותנו כדי שנאמר הללו־יה לפגימות שלו"; אם נשאיל את דבריו ונשימם בפרפרזה בפיה של דה פיזן, הרי שלדידה: אנו יצורים כאוטיים של טבע כאוטי, שצריך אותנו כדי שנחזה בטבעו הכאוטי (ונייחל לחסדו המיטיב של האל).

בנוסף, דומה כי דה פיזן נוטלת כאן את דמותו של רואה החזיונות ההלניסטי בדיאלוג פוימנדרס הפותח את הקורפוס ההרמטי (ע"ש הרמס טריסמגיסטוס; הרמס בעל שלוש ההתגלמויות/ההופעות). גם שם ראשית ההתוודעות לסודות הקוסמוס ראשיתה בכך שהחוזה מביט בדמות גבר-ענק המגלם את הקוסמוס הפיסיקלי בכללותו ואת סודותיו. כריסטין כאן מחליפה את הפילוסוף-השלם בעיניי עצמה. היא נוטלת את מקומו של הגבר ויוצאת לדרך הגותית-חזיונית משלה

ואולי דה פיזן היא בת דמותה של השולמית של שיר השירים המתארת את דודהּ באופן המהדהד את אותה דמות קוסמית העולה בחזיונהּ:

*

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

[שיר השירים, פרק ה', 16-10]

*

אולם,בניגוד לשיר השירים שבו הדוֹד החמקן מוצג ככליל השלימות והסדר,כריסטין דה-פיזן אינה חוששת מן הכאוטי ומן הנכאב;לא השכל ולא הסדרים הפוליטיים שתיקנו גברים הם שצליחו למוטט את אושיות הכאוס והפגימה השוררים בעולם. רק האהבה וחסד האלוה לדידה, שום דבר ארצי, יכולים להקל במקצת על המכאוב שתמיד אצור בהווייתם של כל היישים הכלולים בטבע (בכך היא מזכירה את משנתה התיאולוגית-פילוסופית של סימון וייל,1943-1909. אולם וייל מבטלת-מתעבת את הטבע הקוסמי, היא כמו מדלגת מעל כבידתו של עולם אל החסד האלוהי המצוי אולי מעבר לעולם, ואסור לבקש אחריו; פיזן אוהבת את הטבע על אף פגימותיו). אולי היא אף רומזת לכך, ובצדק רב אם כן, שבכל אהבה כנה חייב להתרוצץ איזה רכיב כאוטי, שלא ניתן להגדירו, להבינו, ולדובבו; אנרגיה משולחת לכל הרוחות, כפריחה משתוללת, חסרת מובן, של פרחים ועשבים בחוצות, בראשית האביב.

לעולם לא אבין אותה, את הפריחה הזאת.

לקריאה נוספת: מרית בן ישראל// עיר הגבירות- קומיקס מימי הביניים וכריסטין דה פיזן 

הערה: הציטוט משיחתם של שרה בריטברג-סמל ומשה גרשוני נדפס בתוך: שרה בריטברג סמל, גרשוני, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 2010, עמ' 273-272.

*

*

כמה הודעות/המלצות על אירועי תרבות בשבוע הקרוב:

מזמור, ערב דואטים—  שלשה דואטים בהשתתפות תמר בורר, רות דולורס וייס, זמיר חבקין ויהוא ירון; ביניהם מופע בכורה המשלב בין פרפורמנס ושירה (טקסט מאת רות דולורס וייס). ימי שלישי ורביעי, 19-20.3.2013, 20:30, בית עמותת הכוריאוגרפים, מחסן 2, נמל יפו; לפרטים נוספים, כאן

במרחק הליכה משם, בדרך היורדת אל מחסן 2: היכלות נטושים—תערוכת צילומים של האמן המתעד שרון רז ובמוקדהּ בתי קולנוע נטושים בעזובתם,רגע לפני ההריסה.שרון בעיניי אוחז יכולת נדירה להתבונן במקומות נטושים, בהרס, בעזובה בעין אמן רגישה. הגלרייה בבית האדריכל, רח' המגדלור 15, יפו. לפרטים נוספים, כאן.

Seam: דיסק הבכורה של הקומפוזיטורית, המייצגנית, אמנית הקול והנבל, עדיה גודלבסקי. הזדמנות לגלות את אחת המוסיקאיות המיוחדות והמקוריות הפועלות בארץ (אני עדיין מחכה שהיא תאסוף את כל שירי המשוררים שהלחינה לאלבום). לפרטים נוספים, כאן.

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון על נייר 1961.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

*

כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול: לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר הוא נעצר, כשצריך להסתובב כדי שזה לא ייתפרש מחדש. זה בלל לא מן נוכחות רפאים, המרחב; יש לזה גדות, זה לא נפרש בכל בכיוונים, זה עושה כל מה שנדרש כדי שפסי הרכבת ייפגשו הרבה לפני האינסוף.

[ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 109]

*  

מי שהיה במלחמה. מי שאיבד את קרוביו. מי שחווה אנשים, בני משפחה, שחזרו פגועים מן הקרב. מי שחווה אבדן של חברים/ות. מי שנפצע בשרותו וחווה מלחמה על חייו – ממילא אינו יכול לשכוח דבר כל ימות השנה. אין הדבר אומר כי הוא זוכר במלוא החדות כל העת, אבל הדברים תמיד עומדים ברקעה של כל נשימה שהוא מוציא; כאילו בכל נשיפה ונשיפה יכול הוא גם לשמוע שריקה של אווירו האוזל של גלגל מפונצ'ר.

   הרבה צרות יש לנו עם המלחמות ועם השכול. עם זאת, מעבר לייעודו של יום הזכרון לתת לכל הנזקק לכך איזו יד מנחמת של השתתפות ציבורית ממלכתית, במה שהוא ברוב ימות השנה סבלם של יחידים/ות, יש בו, ביום הזכרון, גם מימד של הבניית זִכָּרון. כלומר: רשויות המדינה, משרד הביטחון, צה"ל, ארגון יד לבנים, ארגון "זוכרים", כלי התקשורות וכיו"ב עמלים על האופן שבו לכאורה שומא עלינו לזכור; שומא עלינו להשתתף ביום האבל הלאומי. וכך, במקום שאיש-איש יציב לו ציונים, גדות, תחומים, כפי הלך-רוחו, באה המדינה ומָבְנָה את הזכרון ואת הדרכים הנאותות שבהן יש להתאבל, או לנטול חלק באבלן של המשפחות השכולות. למשל: קביעתם של יום השואה והגבורה ושל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בטרם יום העצמאות—יש בהן אמירה בוטה של רשויות המדינה, לפיה ללא השואה וללא מלחמות ישראל כלל לא היינו מגיעים לידי עצמאות.לא אכנס לדיון אם יש הצדקה לטענה היסטוריוסופית שכזאת. טענתי היא שהמדינה כופה על אזרחיה כמיטב יכולתהּ את הנראטיב הזה דווקא, וכך הופכים היגון, וההשתתפות בצערן של משפחות שכולות, לכלי שרת בידי הרוצים לטעון כי 'במותם קידשו לנו את מדינת ישראל העצמאית'. כלומר, יש כאן הליכה אל מעבר לזכרון הפרטי-האישי, הליכה אל מעבר לזכרון פניו היחידות-העדינות של מי שאבד/ה לעולם, ונסיון נואל בעיניי להשתמש בעצם פטירתו/ה, על מנת להאדיר את דמותהּ של המדינה בעיניי אזרחיה, כמדינה הזוכרת את אלו שנכונים היו למות על כינונהּ ועל יישותהּ. המדינה אף טורחת להודות להם יום אחד בשנה, כמקובל במדינות המערב. כלומר, אנו, בנינו ובנותינו נישלח לשדות המערכה הבאים, ואם ניפגע, או ניהרג, יירו לזכרינו מטחי כבוד שיבהילו את הצפורים המקננות בצמרות ברוֹשֵי בתי העלמין, וייגרמו להן לפרוח לארבע רוחות הארץ. ואם לא דיי בכך, תטרח המדינה לקרוא את שמנוּ, מעל במות במקומות יישוב ברחבי הארץ בטקסי "יד לבנים"; כמו גם, לעשות לנו סִמָּנים: אנדרטאות, מצבות קבר, זכר לשמות שנשאנו לפנים.

*

לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים.

[שם,שם, עמ' 125]

*  

  לא לקבל את הבניית הזכרון מטעם המדינה; לא את ההבניה הצבורית, לא את ההבניה הקהילתית. לכבד כמובן את כל הסממנים הממלכתיים, מפני כבודם של מי שמכבדים אותם. תחת זאת ניתן להעביר את היום בהתייחדות עם הזכרון האישי, או להיפגש כמה אנשים קרובים המעוניינים לעשות את היום יחדיו מתוך תחושת זכרון משותפת, ומתוך החיים הנמשכים מבלעדיי מי שאבדו. אולי להביא את המשפחות שבנינו מאז. שהילדים יוכלו לשבת ולשחק אחד/ת עם השני/ה בשעה שהוריהם מדברים על ההווה, אבל תמיד נזכרים. אולי לכתוב, להעלות זכרונות עם עצמךָ בלבד.

    הבניית הזכרון באמצעות הסמלים המדיניים האלה: הורדת הדגל לחצי התורן, מסדרים חיליים, טקסי יזכור, תפלת אל מלא רחמים, קדיש (שביום זה מתקשרת אצלי דווקא אוטומטית עם שירו של יהודה עמיחי, שהוא כן ומוצלח בהרבה הימנה). מה לי ולזה?  אני מעדיף לזכור ולהִזָּכר בחברתם של א/נשים קרובים/ות ואהובים/ות איתם אפשר לדבר, או עם עצמי—ולא באמצעות טקסים המקדשים את המדינה או את אלהי הצבאות. אני מעדיף לזכור פנים, את עדינותן של הפנים, על פני שמות, דרגות ומספרים אישיים, על פני מדינה החוגגת (אחת לשנה) את מתיה, ומעלה עצמה על נס, כאילו היא ההצדקה, התכלית האמיתית המצדיקה את מותם של חיים צעירים מדיי. מי יכול לזכור את כולם/ן? מי באמת חושב שכולם היו יפי בלורית ותואר? איזו רעוּת היתה להם למתאבדים בימי שירותם הצבאי (לרוב בשל שרירות לבם של מפקדים או של חברים) או למי שנהרגו בתאונות אימונים או מאש כוחותינו? או מי שגסס שעות ירוי בבטנו מבלי שהצליחו לפנותו כתוצאה מן המהומות שפרצו אחר פתיחת "מנהרת הכותל"? אני מעדיף לזכור את מה שאני זוכר, את מי שאני זוכר, את הפנים הפרטיות, ההולכות עימי ממילא תמיד. מה ששום דגל, תפלה, או תפלה לעילוי נשמות—לא ישכיחו; לא יצליחו.

*

לקריאה נוספת: ליל שאין לו סוף  (על טיניטוס לעמנואל פינטו)

בתמונה למעלה: משה גרשוני, בדם לבי, צבע זכוכית על נייר משבצות, אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »