Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משמעות’

klein-le-saut-dans-le-vide

*

מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)

 

במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (Momus) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.

   אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה  נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש 

   זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.

   בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת:  כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).  

*

*

תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה 

*

*

תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף

*

*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.

 

momus

*

דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.   

בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960  

Read Full Post »

blog1

 **

*

    תמיד הייתי חשדן כלפי ההסבר השגור  לפיו Blog הינו קיצור של Web Log (=יומן רשת). כמה משרדי; כמה ענייני. חשבתי כי חייב להיות משהו כּמוּס יותר. אמש בשעה שהקראתי לבני הקטן (4.5) את הספר צורות צרורות מאת ד"ר סוס [במקור: The Shape of  Me And Other Stuff  by Dr. Seuss , ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1973] הותרה פתע התעלומה ארוכת-השנים. שם, בין דפי הספר, גיליתי צללית של יצור הנדמה כמיזוג בין גופו של חתול תעלול (Cat in the hat) ובין ראש של קנגורו או גמל, הקרוי שָׁם: בְּלוֹג, או כפי שהובא בתרגום העברי: "אתם הייתם כאלה…או כמו אלה שכאן!// אם הייתם כמו בּלוֹג/ או צנוֹר בַּגַּן.  לדעתי רק על המצאת הבלוג, ראוי ד"ר סוס לקבל דוקטורט.

   סיפרו של סוס (תיאודור גייזל, 1991-1904) דן בצורה מבודחת בצורתם של הגופים. הוא קורא לילדים ולהוריהם להביט בצורות, לבחון אותן, להכיר בכך שלכל דבר יש צורה משלו. זאת ועוד, העולם בו אנו חיים מוצע לקורא כמכלול של צורות נעות, כעין תיאטרון צלליות ענק, שתנועתן גם חידתן אינה חדלה. נזכרתי כי המילה צורה כוללת בתוכם יצירה, ציור ותמונה; למשל, המלה הערבית: صورة (תעתיק: צורה̈), אכן משמרת את שלוש המשמעויות: דימוי, ציור ותמונה. שכן בעצם רישום זרם התמונות והצורות החולפות בחיינו החיצוניים והפנימיים אינו פוסק כל חיינוּ. ניתן כמובן לשלול חלק מן הציורים והצורות. לומר, שהן אינן בנות קיימא, אינן תכליתיות. לומר: החיים קצרים מדי ורציניים מדיי מכדי לאבד זמן במשחק חסר טעם, שאין לו כללים נהירים, וודאי שלא תעודה ותכלית. ובכל זאת קיומו של בּלוֹג, התרוצצות פנימית שאינה זהה לי אבל גם אינה זרה לי, ובעצם נמצאת די קרוב, מעוררת בי צורת חיוּך, כי יש בבלוג בכל פעם מחדש את האפשרות לפרושׂ בפני העצמי מגוון של צורות מגוונות ומשתנות, המבטאות את צורת העצמי (Self) ההולכת ומשתנה.

שהרי מדוע לתמוה על כך על כך שלפני כך וכך שנים, באיזה רגע בודד ונואש במיוחד, נוצר בקירבי איזה דימוי חדש, קצת משתולל של עצמי, והוא פעם נדמה כחתול כובען, פעם כגמל רודף, פעם כדג ירוק,  ופעם מדלג  בקפיצות בלתי-מתואמות של קנגורו. דימוי מאוד בלתי תכליתי— כמוהו כמשחק שמוצאים בו הנאה רבה, אבל לא יודעים את פישרו. לעתים הוא מתקיים וניזון רק מכח הרצון לקיים את התנועה החדשה והמאלתרת הזאת. לפעמים הבלוג (כדימוי תנועתי של עצמי) מפתיע ומצחיק אותי. לפעמים נוכחותו כדי משבשת את הסדר הענייני של היום. מבחינה זו, הוא דומה  לחיית מחמד פנימית, שבטיפוחה אין שום דבר שכלתני או תועלתי, אבל יש בו הנאה מטיפוח קשב וקירבה אל צורה הדומה לנו מאוד, ובד-בבד, שונה מאיתנו. היא מתפתחת לנגד עינינו, בין כאשר העיניים פונות פנימה ובין כאשר הן פונות החוצה, או מרשות לעצמן להיעצם או לפזול.

הדבר המעורר פליאה ביותר: ברבות השנים נודע לנוּ שעוד אנשים (את רובם מעולם לא פגשנו) חוזים ונהנים מן הידיד הדמיוני הזה, שהתעורר בּנוּ. וכמו אלווּד פ' דאוּד (ג'יימס סטויארט), גיבור הסרט Harvey  (מחזה מאת מרי צ'ייס שעובד לתסריט; הסרט יצא לאקרנים בשנת 1950) המהדס בסוף הסרט  בחברתו של ידידו הדמיוני הארנב הענק אל הבַּאר הקרוב, ופתאום גם נדמה לאחרים כדבר שיש בו ממשוּת.  כך אני פוסע (פוסט אחר פוסט) עם ידידִי הדמיוני, הדימוי הנוכחי האפשרי של עצמי, בפנימי ובחוצות. דומה כי אפילו הצלחתי למצוא כמה ידידות וידידים, שעלילותיי איתו, נושאות חן בעיניהן ואפילו ומעניקים לסיפור הזה איזו לגיטימציה ותוקף.

גם ככלות חמש שנים ויותר, וארבע שנים בדיוק מאז התחלתי את פעילותי ב-Wordpress, אני עדיין ממעט לספר לאנשים שיש לי בלוג. מי יודע מה הם יחשבו. יש  להניח שייסברו כי ירדתי מהפסים. לא היה לי מעצור כזה לו רק הייתי,  בעיני עצמי, מנהל יומן רשת ותו לאו. עם הבלוג שלי אני משוחח, משחק, מתייעץ, יוצא לטיולים. הוא נוכח בחיי הפנימיים, הרבה יותר מאשר בחיי החיצוניים. איך אפשר להסביר שערוריה כזו לאנשים כבדים וחמוּרי-סבר, העסוקים בעיקר במדידת תנועות חיצוניות ובשאלה הנצחית: "מה אתה עושה?" או "ממה אתה מתפרנס?". אני מניח כי טוב היה להם לטפח בחיים הפנימיים, אף הם, ידיד דמיוני, שמהווה איזו צורה, דימוי, תמונה קוהרנטית-חטופה,  של החיים הפנימיים; אוסף של תמונות כאלו, לאורך זמן, מצליח ללמד משהו על המתחולל במעמקים.

חיבור סוד הלניסטי אנונימי, בן המאות הראשונות לספירה, האורקלים הכילדאיים, שהיה מצוי במיוחד בקרב הפילוסופים באקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה (ימבליכוס, פרוקלוס, מרינוס, דמיסקיוס), נחתם בפרגמנט ה-186 וזו לשונו בתרגומי: 'הואיל והנשמה (חסרת הגוף) הנה דמות (נפש אחדותית) בעלת אופנים מרובים היא מסוגלת לתפוס את עקרונות כל היישים שבנמצא'. איני יודע כמובן אם יש נשמה, אבל אני חש  ביכולתה של ההכרה/תודעה ליצור לעצמה עולם של דימויים משתנים,  ובאמצעותם לעמוד על הצורות המקיפות אותה. להשתנות ולהוסיף כל העת מבלי לקפוא על השמרים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, גזורים וחסרי-ערעור. על אף השבר, הכאב,  העצב, האבדן, שתמיד נוכחים בחיים; שלפעמים מצמצמים מאוד את הרצון לפעול. ובכל זאת לעתים צצה לעתים איזו תובנה, בכל זאת שוררת תקוה, עומד חיוך דקיק. ואף על פי, שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד.

*

*   *

*

בתמונה למעלה: סריקת העמוד הרלבנטי ובו צורת הבלוג, מתוך: דוקטור סוס, צורות צרורות, תרגמה לעברית: לאה נאור, בית הוצאה כתר: ירושלים 1991, ללא מספּוּר עמודים [כל הזכויות על התמונה שייכות ליוצרהּ]

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »