Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משנה’

marchuk

**

1

באוטובוס בין-עירוני. סחוף זכרונות, לידי חולף רכב גדול המוליך כלוּב ברזל חולף, וכתוב על-גביו באותיות של קידוש לבנה או קידוש מאדים: 'כּלוּב אדם— מיועד לשני פריטים'. נראה כי נועד-הוא כדי להסיע עצירים ו/או מהגרי עבודה מהכא להתם. ואני חושב על כל אותם אמנים המבקשים לומר את דברם בקול בהיר, ומוצאים את עצמם כלואים או חסומי-פה, כי איזה עורך כבר הוציא את משפטם לאור או כי הוחלט לתייגם כחולי-נפש "אמנותיים" ולקרוא את יצירתם, קודם כל דרך הפריזמה המתייגת ומתייקת, כך שנוח להגיד: המשוררת הדכאונית או המשורר השתיין או המוסיקאי בעל ההפרעה הדו-קוטבית, כמו היו האמנים בריות משונות המוצגים לראווה בקרקס-חריגים; כאילו את מלותיהם יצרו אך בכח מוזרותם.

והואיל ואני נע על הדרך המשתלשלת, בין שכונות וגנים, החולפים על פניי, עם שמש חורפית המכתימה את רואיה, ללא הכר של דת, לאום ומין, התנועה הזאת לוקחת אותי אל כל הפעמים שבהם שמעתי אנשים מתייגים אנשים אחרים:  "משוגע", "צולע", "עיוור", "משותק", "לבקן", "מגמגם" "זר". לאנשים יש נטיה כזאת. הם קובעים את מקומם של אחרים בתוך כלובי-אדם, בלאו הנד-עפעף, בן-רגע. אי אפשר אפילו להיכנס ולהעיר עד כמה דומה מנהגם זה למנהגם של סלקטוֹרִים. אנשים לא משהים את כח השיפוט, המעוגן, לא פעם, על ערכי משפט-קדום או אמונה טפילה. וכך, גם אדם המשתף באומץ לב בהתמודדות נחשונית עם תודעה משתנה— נדמה בעיניהם לא כחסד, המרחיב עולמו של אדם, ועשוי ללמד אותנו עוד על הֱיותנוּ בעולם, אלא כחולי שעלולים להינגף בו. כן, דומה כי בקרב משפחת-האדם יש ציבור רחב שאינו מוכן לכל טלטלות בעולמו. הוא מעונין ביציבות, בידוע-מראש, במקום הבטוח, וכל מה שעשוי לקחתו משם, מפיל עליו חרדה, שאין לו אלא להפיג באמצעות הרחקה-מדודה של "האיּוּם".

*

2

את העוקד הנעקד והמזבח מתחיל בלחסן במלים "מרחוק זהב קורא לי/ מקרוב— פלסטיק מקומט"'. שירה נדמית לי ככריית זהב במעמקיו של מכרה, הרחק במעמקיך, כאשר אתה הולך ונחנק מן העפר, הנשימה הופכת כבידה יותר ויותר, אתה צונח אל שיכרון מעמקים, אוסף אל שק כל עפרת-זהב-נדמית המזדמנת אל היד בטרם יאזל החמצן. לא פעם מסתבר כי מה שדימית בתחילה כשיר שישנה לעד את נתיב גורלך, לא היו אלא ניצוץ שווא, פיסת זכוכית או חתיכת אבן. כבר הכרתי בריות, שבמקום לשוב אל המכרה בכל זאת, ניסו לשכנע את העולם כי העפרה שבכיסם או פיסת פלסטיק שמצאו בחצר האחורית— היא-היא זהב טהור.

    העוקד הנעקד והמזבח הוא במקורו פיוט עקידה ליום הכיפורים לר' יהודה בן שמואל עבאס, המושר בטרם תפלת נעילה, החותמת את היום, בבתי כנסיות של ספרדים ובני עדות המזרח. הפיוט כשמו, מהדהד את ספור עקידת יצחק, כשעה שבו רחמי אל בכל זאת מתגלגלים אל העולם. ברם, יותר מכך מכוון אל עבודת הכהן הגדול בבית קודש הקודשים ביום הכיפורים, שבו עמדה אבן השתיה— אותה אבן שלדברי מדרש בראשית רבה ותלמוד ירושלמי ממנהּ הושתת העולם; ולימים, היא גם מזבח האבן עליה עקד אברהם את בנו, ועליה לבסוף העלה את האיל קורבן תמורתו. כהן גדול היה מבלה חלק מהיום בבגדי זהב, אך אל בית קודש הקודשים, לדברי המשנה במסכת יומא, היה נכנס בבגדי לבן לכפר על עוונות ישראל, ואילו פילון האלכסנדרוני, שקדם לזמן חיבור המשנה, ואף עלה לבית המקדש בירושלים הטעים, כי הכהן היה נכנס לבית קודש הקודשים עירום כביום היוולדו, וכבן-בנו של אדם הראשון, בעת בריאתו. אני קורא את שירו של בלחסן כשיר משיכה והתנגדות לדת ולאלוהים; מזכרת לימי הילדוּת שבהן הילכה משפחתו בין חזרה בתשובה ובין חיים חילונים. זוהי המשיכה הפנימית הגדולה אל הקודש, להיעשות כהן גדול— ומנגד להּ הידיעה כי זהו עולם חסר אלוהוּת, חסר נחמה, שכל שניתן לבקש ולתור בו היא מעט אהבת אדם. לא עת שערי רצון להיפתח, לעורר רחמי אל על עולמו, כי אם עמידה בודדת, קשובה לזולת, בחלל בלתי מוגדר.

כי זהו הזהב. מעורר בהלה. בהלה של תכיפות ושל נהירה אל מה שנתפס כשׂגב; בהלה של חרדה ורצון להינתק תוך אמירה חדה: אין שם מאוּם, העולם חלוּל, הכל מת או עתיד למות. מן המתח הזה נחצב זהבו של בלחסן. ועכשיו, מששבתי לביתי, מול הדיסק, בשדות (2006) , אני נתפס בהרהור על מרבץ הזהב שאינוֹ, על הפלסטיק המתכלה-והולך, ועל עקבות הזהב.

*

*

שני הקטעים לעיל מתוך רשימת-סיפור שחיברתי, "על עקבות הזהב". הרשימה מופיעה בתוך: השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל: הליקון, 110 (קיץ 2015), עמודים54-51.  

בגיליון מופיע גם מאמר יפה ומעורר מחשבה מאת ציפי גוריון, "על אלוהים של גבריאל בלחסן", עמודים 49-37.  

*

בשבת הקרובה, 12:30, בגלריה עין-הוד, האמנית נחמה לבנדל פותחת תערוכה חדשה, Re Cover, עבודות מן השנה האחרונה המציינות את תהליך הפרידה שלה מן האמן נדב בלוך ז"ל. גם נחמה וגם נדב הם ידידי-לבי, ואמנים יוצאים מן-הכלל. אני לא אוכל להגיע בשבת (אני בטוח אגיע בהמשך). אני מזמין את כולכן/ם לבוֹא.

nechama

*

בתמונה: Ivan Marchuk (1936-), Full Moon, Oil on Canvas, Date Unknown

Read Full Post »

טיכו. 1970

*

*

עָמַדְתִּי

בִּיְרוּשָׁלַיִם

הַתְּלוּיָה עַל עָנַן,

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים

[…]

מַדּוּעַ פָּחַדְתְ מִמֶּנִי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם?

דִבֵּר אֵלַי הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֲנִי הוּא אָחִיךְ

הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל.

[זלדה, 'עמדתי בירושלים', שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1985, עמ' 63]

*

לזכרם של הנספים, המתפללים מירושלים, ולזכר השוטר הדרוזי שנחלץ להגנת המתפללים בבית התפילה בשכונת הר נוף בירושלים, ואשר מת מפצעיו אחר כך בבית החולים, אני רוצה לייחד קריאה קצרה בתלמוד הירושלמי (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה, ונקרא ירושלמי על-שום ארץ-ישראליותו), ובאחד מפרשניו, שמהם למדים מדוע אין לנקום ולנטור.

*

כתיב: 'לא תקום ולא תיטור את בני עמךָ' [ויקרא י"ט, 18] היך עבידא? הוה מקטע ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה

[תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט' הלכה ד']

 

[תרגום] כתוב: 'לא תקום ולא תיטור את בני עמךָ' איך זה נעשה? (=כגון מי ש)היה חותך בסכין והיכה הסכין על ידו (=והיד שנעשה בה חתך) תחזור ותכה את ידו (=היד שהכתה אותה בראשונה).

*

*

איך זה מסתבר שאדם ימחול על פגיעו ועלבונו? הנקימה והנטירה אינן מן ההגיון ומשיקול הדעת ודומות הן לטירופו של מי שביקש לחתוך בשר ובטעות שׂרט בסכין את ידו האחת ואז היד המוכה מתרעמת על מכתהּ חוטפת את הסכין ומכּה כנקמה את היד שהכתה ראשונה.

ראוי להבהיר, הירושלמי מדבר כאן על איסור תורה לנקום ולנטור לבני עמךָ, היינו: בין יהודים בלבד. עם זאת, פרשן התלמוד הירושלמי (פירושו הרחב נקרא "קרבן העדה"), רבהּ של דסאו ואחר-כך רבהּ של העיר ברלין, מורו לתלמוד של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, ר' דוד פרנקל (1762-1707) כתב על-מקום-זה:

*

שאם בא הכתוב להזהיר שלא ירגיל במידות רעות, אף במי שאינו מבני עמיךָ ראוי לאסור הנקימה והנטירה.

 *

דומני כי בעצם הימים ירד עלינו עידן של נקימה ונטירה, פחד ופחת. לטעמי, ראוי דווקא בעת הזאת לזכור את דבריו השקולים וההגיונים של ר' דוד פרנקל, לפיו גם נקימה ונטירה בין בני אדם בני לאומים שונים היא מידה רעה; ממילא אז לא יעלה אז על דעתו של יהודי כי נקימה ונטירה במי שאינו יהודי יש עימו מן הטוב, אלא מדובר באותו טירוף ממש, של יד אחת המכה יד שניה ואז היד השניה משיבה לה כגמולה, וחוזר חלילה; עד שייולד מכאן חיש-מהר מעגל דמים שאין לו סוף.

ההתרה, כך אליבא דר' דוד פרנקל מושגת כאשר היד שהוכתה לא מחפשת את מי לקצץ, ובוחרת להימנע משפיכוּת דמים נוספת. כמובן, אין מדבריו רשות להסיק כי איתור הרוצחים, שפיטתם וענישתם על-פי-חוק היא מידה רעה, אלא אך ורק ענישתם השרירותית של בני העם האחר, שלא היו שותפים לרצח, ומשום מה מוחלט לנקום בהם רק משום שהם חולקים בלאומיותם או בדתם של הרוצחים (בני אותה קבוצה).

עם זאת, ראוי להדגיש כי מהמשך דברי ר' דוד פרנקל שם משתמע כי בכל זאת הכתוב לא בא אך ורק על מנת להזהיר "שלא ירגיל במידות הרעות" אלא קודם-כל על מנת להזהיר כי כל ישראל הם גוף אחד ("ישראל גוף אחד הן"), ועל כן ביקש הכתוב לכאורה להדגיש כי נקימה ונטירה בין יהודים דומה לאדם המתעקש לנקום בגופו-הוא. כלומר, הוא בכל זאת מבחין בין אדם המכה כנקמה  ידו של אדם אחר (גוף אחר/עם אחר) שהיא מידה רעה ובין מי שמכה את גופו (ידו האחת את ידו האחרת וחוזר חלילה) שזה איסור מוחלט (אולי מפני שדומה הדבר למאבד נפשו לדעת, או כחולה המבקש כל העת לפצוע את עצמו).

*

טיכו. 1965

*

אני מתעקש להקשות על המשך פירושו של ר' דוד פרנקל ולתהות: וכי האנושות אינה גוף אחד? האין ראשית התורה מלמדתנו, אם כמיתוס אם כאתוס, את התפישׁה לפיה כולנו בני אדם, כלומר: צאצאי צאצאיו של אדם הראשון [לפי דעת חלק מאמוראי ארץ ישראל (מדרש בראשית רבה) ומהפרשנים המאוחרים יותר היה אדם הראשון דו פרצופין, זכרי ונקבי כאחד, בטרם ננסרה ממנו חוה], שנברא בצלם אלוהים?

יש טעם להתרחק מנקימה ומנטירה בין העמים גם משום שראוי לאדם להתרחק מן המידה הרעה. אך גם משום שיש להימנע מן האלימות ומשפיכות דמים,  בשל היותנו בני/בנות אנושות אחת, וכגרסת התלמוד הירושלמי במקום אחר (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ט'): "כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא"(כך הוא בכתב יד ליידן השלם הקדום, וברוב הדפוסים). גם שם נקשרים הדברים במוצאם המשותף של כלל בני האדם מן האדם הראשון, וזוהי גם הגרסא המופיעה בכתבי היד הקדומים של המשנה שהגיעו לידינו (כתב יד קופמן-בודפסט, כתב יד פארמה דה-רוססי, כתב יד קיימברידג'-לו); גרסתם של אמוראי בבל "כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" שהפכה לאופן-השגור, שבו מצוטטת המימרא הזאת, ואפשר שהטעתה גם את ר' דוד פרנקל, היא מאוחרת, ואינה עולה בקנה אחד לא עם נוסח המשנה שם, ולא עם נוסח התלמוד הירושלמי. וכבר בו יש איזו הטיה, כאילו שככלות הכל ישראל והעמים אינם בני אותה אנושות [הדיכוטומיה המהותית בין ישראל ובין העמים לא מבחינת קיום המצוות אלא מבחינת שורש נשמתם חודדה מאוד בכתבי המקובלים (לא-כולם) ואדמו"רי החסידות, כלומר בתקופה מאוחרת למדיי].

כך או אחרת, גם בעיניי איש הלכה מובהק כר' דוד פרנקל, רבן של דסאו וברלין, נקימה ונטירה בין יהודי ללא-יהודי הן מכלל מידות רעות, שראוי לרחוק מהן ואין לאמצן.

על אי-הנקם כמידה הטובה ניתן גם ללמוד מתוך חלקו הסוגר של הפסוק הנדון לעיל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, ה'  [ויקרא י"ט 18].  

 

לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם

 

בתמונות: אנה טיכו, הרי יהודה, פחם ופסטל, 1970 בקירוב

אנה טיכו, הרי ירושלים, עיפרון וגיר על נייר, 1965 בקירוב.

Read Full Post »

golden.wall

 

*

במדרש סדר רבא דבראשית, מדרש שככל הנראה נוצר בין שלהי התקופה ההליניסטית-ביזנטית ובין ראשית התפשטות האסלאם (בין המאה הרביעית למאה השמינית), מופיע הקטע החגיגי הבא, המציין את השלמת בריאת העולם כקונצרט של מוסיקלי של  שירה ושמחה יקומית מתפרצת. סוג של Big Band בשוך ה-Big Bang, בו נוטלים חלק כל הברואים יחדיו עם הבורא:

 *

בשביעי ישב הקדוש ברוך הוא על כּסא שִׂמחה והעביר לפניו שר של שׁמיִם בּשֹמחה גדולה שֹר של נהרות בּשׂמחה גדולה שֹר של הרים בּשׂמחה גדולה שֹר של גבעות בּשִׁמחה גדוֹלה שֹר של תהומות בּשֹמחה גדולה שֹר של מִדבַּרוֹת בּשׂמחה גדולה שר של חמה בּשֹמחה גדולה שר של לבנה בּשׂמחה גדולה שר של כִימָה בּשׂמחה גדולה שר של כְּסִיל בּשׂמחה גדולה שר של דשאים בּשׂמחה גדולה שר של גן עדן בּשׂמחה גדולה שר של גיהנם בּשׂמחה גדולה שר של אילנות בּשׂמחה גדולה שר של רמשים בּשֹמחה גדולה שר של חיות בּשׂמחה גדולה שר של בהמות בּשׂמחה גדולה שר של חגבים בּשׂמחה גדולה שר של עופות בּשׂמחה גדולה שר של מלאכים בּשׂמחה גדולה שר של רקיע בּשׂמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בּשׂמחה גדולה שר של חיות הקֹּדֶשׁ בּשׂמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בּשׂמחה גדולה שר של אופנים בּשׂמחה גדולה ושאר כל שר ושר נכבד, נורא ונערץ,  והיו כולם עומדים בּשׂמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו  בכל מיני קִלּוּס וכל מיני זמר, שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים: "יהי כבוד ה' לעולם" וכולם עונים אחריהם: "ישמח ה' במעשיו" והיה רקיע ערבות מלא שׂמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת  וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והוֹדאוֹת […] באותה שׁעה הביא הקדוש ברוך הוא שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שׁירה של כל שׂר ושׂר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שׁבת הוא לה' ושאר כל השׂרים הגדולים אומרים לה' הוא שׁבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקדוש ברוך הוא לשמים העליונים לשׂוּשׂ ולשׂמוח בשׂמחתה של שׁבת.

עשׂה הקדושׁ בּרוך הוא חנוּכּה שׁל שׁמים וארץ והכּל שׂמחים בּהּ ואף אדם הראשׁון שׂשׂ ושׂמח בּשׂמחתה שׁל שבּת . באותה שׁעה כּשׁראה אדם הראשׁוֹן שׁבחהּ שׁל שׁבּת יקר ורבוּתהּ שׁל שׁבּת , שׂמחתהּ וגדוּלתהּ של שׁבּת שהכּל שׂמחים בּהּ והיא היתה תהלה וראש כל השׂמחוֹת, מיד פתחו פיהם ואמר: מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה: לשׁבת אתה אומר מזמור? ולי מזמור שאני אלוה השׁבּת? עד שעמדה שׁבּת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה: "טוב להודות לה'" וכל סדרי בראשׁית השיבו: "ולזמר לשמךָ עליון".    

[סדר רבא דבראשית פסקה ט"ו, בתוך: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים עם מבואות הערות וציונים, ההדיר: שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים על ידי אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב וספר: ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמודים כ"ו- כ"ז]

*

כמה דברים על הפסקה הזאת:

[1].יש משהו אקסטרווגנטי בתיאור חנוכתם של שמים וארץ, כתהלוכה מאנית-קרנבלית של השרים (המלאכים) הממונים על הברואים, החולפים בריקודים, שירים ורחשין, על פני מלכם ובוראם. עם זאת, הדרשן נמנע לחלוטין מן הכאוטי, אולי משום שלטעמו הבריאה עצמה היא הליכה מן הכאוטי (תוהו ובוהו) אל המוסדר וההייררכי (שבעת ימי בראשית), והלאו המילה היוונית קוסמוס, תרגומהּ: סדר. בסופו של דבר כבמשנת ראש השנה דומה כי כל באי עולם עוברים לפני בוראם כבנומירון (מיוונית: מסדר). השרים בבחינת זאת הם כשרי צבאות או כווסאלים העומדים בפני השליט הפיאודלי. כל אחד ואחד מהם ממונה על המון הצמיתים שנפלו בגורלו; עם זאת, נאמנותם היחידה נתונה למלך מלכי המלכים. הדבר היחיד שמפר את התמונה הצבאית הזו, היא הרפיטטיביות של השמחה הגדולה, שיש בהּ גם משום השׂגב וגם משום החגיגה [יש בה כמה מאפיינים המזכירים את תיאור שמחת בית השואבה בפרק החליל מתוך המשנה (מסכת סוכה)]. הם סרים למשמעת בוראם לא מפני שהוא כופה אותם ולא מפני שהוא עשוי להשיבם לתוהו ובוהו כהרף עין, לו רק יעלה ברצונו, אלא מפני שהם אכן שמחים בקיומם, ומליאים הכרת תודה על כך למי שבראם.

[2].__אם הייתי צריך להלחין את השׂמחה הזו, הרי קרוב לודאי שהשיר-זמר הזה היה נשמע כמו סוֹן קובּאני. שיר המולחן סביב חזרה רפיטטבית על טקסט קצר, שסביבו הולכים ומתעגלים, כעין ספירלה, טקסטים מתחלפים— וכך ארוג השיר בין הקבוע ובין הנע ומשתנה. זוהי שׂמחתו של כל משתתף ומשתתף המתוודע לראשונה למכלול כולו ולתפקידם של כל אחד מהמשתתפים האחרים. מפנים אחרות, כל החגיגה הזו נדמית כתזמורת הניאותה להוראת המנצח הנותן לכל אחד מן הסולנים להשמיע קטע משלו, וכל אחד ואחת (שימו לב, השבת היא השֹרה היחידה) שהיה עד כה מודע רק לנגינתו הוא, הופך להיות מודע לשלם הקוסמי, הגדול מסך חלקיו, ולגאונותו של הקומפוזיטור-המנצח על יצירתו. השבת על כסא כבודהּ היא ככל הנראה בתפקיד הסולנית הראשית של התזמורת או של הזמרת הראשית. הכוכבת של הערב.

*

*

[3].והאדם? האדם כאן הוא דו-פרצופין (זכר ונקבה מחוברים) כמתואר בספר בראשית פרק א' ולא כתיאור הבריאה בפרק ב' (חוה נבראת מצלעו של אדם), וכפי המתואר במדרש האמוראי הקדום בראשית רבה (נערך בקצרין בשלהי הרביעית לספ'). עדות לכך: כּשׁראה אדם הראשׁוֹן […]מיד פתחו פיהם ואמר […] כלומר, לתפישׂת הדרשן, אדם הראשון היה אדם וחוה כאחד בטרם הופרדו, והיה גם זכר וגם נקבה. תפישׂה זו מופיעה מאוחר יותר גם בפירושו לתורה של המקובל בן המאה השלוש עשרה ר' מנחם מרקנאטי (איטליה); אולם, בהשפעת הספרוּת הזהרית, הלך מיתוס זה והתמעט עד אשר תיארו חלק מן המקובלים הספרדים , במיוחד בעקבות גירוש ספרד (למשל, ר' מאיר אבן גבאי), את הנשי לא כחלק מעולם האלוהות, אלא כמציאות נפרדת הימנה, שהחיבור היחיד שיש להּ לאלוהות היא דרך בן-הזוג, הזכר אשר לו לבדו ישנה גישה ישירה אל האלוהות. תפישׂה זו זרה כמובן לתפישׂת ספר בראשית, ולתפישׂת בעלי המדרש, וכפי שראינו אף לא כל המקובלים קיבלו את ההפרדה כשרירה, והמשיכו לראות במהותו העליונה של האדם הראשון, מהות זכרית-ונקבית שננסרה, שייצוגיה הארציים הם הזכר והנקבה (המגדרים הידועים לנו).

הדבר מודגש ביותר במדרש לעיל, שבו גם השבת היא יישות נשית וכן גם האדם הראשון לשיעורין (מחציתו), ובעצם שגם אותו אדם ראשון ששהה עם הקדוש ברוך הוא, בשעה שחגג את חנוכת שמים והארץ, לא היה גבר, אלא היה גבר ואישה חבורים יחדיו, מבלי שכיסו את ראשו, או דחקוהו לעזרת הנשים או לדיוטה אחורית; מבלי שמישהו אמר לה שזה אינו מקום הראוי להּ, וניסה להסוֹת את דבריה, או לומר שאינה כשירה לעדוּת.

[4]. כמו בכל שׂמחה משפחתית או באופרת-סבון ראויה לשמהּ (המיתוסים היו בבחינות רבות, אופרות הסבון של הזמן העתיק) נכנסת במערכה השניה האינטריגה האומרת לקלקל את השֹמחה וההרמוניה. הקינאה וצרות העין תופסות כאן את קידמת הבמה. הגורם לה כלל אינו האדם. זוהי קנאת הבורא בשבּת על שהאדם (בקולו הגברי-הנשי) מייחד לה מזמור. הוא מייד מתכעס (אחרי הכל הוא אל קנא) ושואל בחומרה את האדם: להּ אתה מייחד מזמור,  והלא אני בורא השבּת?  [כמו סולנית בקונצרט שכאשר מגישים לה זר פרחים קופץ הקומפוזיטור ונוזף: אבל אני הלחנתי את המוסיקה היפה הזאת!]. על כל פנים, השבּת מרגישה שהשׂמחה המשפחתית בדרך להתקלקל, שכן בעל השֹמחה עומד לאבד את עשתונותיו. ועל-כן היא קמה מכסאהּ ונופלת על פניה לפני האל, למען יובהר כי לו לבדו ראוי לזמר ולהודות, וכי נאמנות כולם נתונה לו בלבד. האקט הזה מדגיש את האגוצנטריות האלוהית. חוסר היכולת של הבורא להינות מכך שהאדם שר את תהלת השבּת. חוסר היכולת שלו להתחלק בתהילה; להבין כי האדם יכול להלל ולשבח גם ברואים אחרים. הוא מוכרח שהאדם הראשון ישיר לו. רק לו. שכל הברואים ייתמקדו רק בו ובו בלבד. אם השבּת מוצגת כבת זוגו (שׂרתו) של הקב"ה. היא נאלצת לשחות מלוא-קומתהּ ארצה, לבייש את עצמה בציבור, לתת דוגמא למשמעת האדוקה שבה יש לרָצות, כדי להפיס את כעסו של בן זוגהּ (מקבילה דומה נמצאת במדרש משלי שנערך כנראה בין המאות השמינית והתשיעית ושם השכינה היא שמשתטחת לפני הקב"ה). יכול להיות, שכל מעשי בראשית ממשיכים לשיר. אבל שירתם כבר חפה משמחה טהורה; עתה נוספה אליה גם האימה, הפחד, הדין— הצורך לרצות את הבורא הטוטליטָר. בכל אופן כאן הקטע מסתיים, והחגיגה נגמרת, וגם לי קצת מחניק פתע בגרון.

[5].— ואולי כל המדרש הזה, הוא רק מענה לתפישׂת החטא הקדמון. שכן כאן, לא האדם (על פרצופו הגברי והנשי) הוא החוטא. אבל יש בורא שבעיצומהּ של שעתו הגדולה, חנוכת שמים וארץ, מגלה בעצמו לראשונה רגשות כמו קנאה, צרוּת עין, אי יכולת להתחלק בתהילה, צורך אגוצנטרי בכך שיהללוהו בכל פּה ולשון. זהו אל שלעצמת קנאתו, כך נראה, השבּת עוד תצטרך ליפול על פניה באין ספור הזדמנויות; והאדם עצמו ייצטרך לעמול ולעבוד על מנת לפייס את זעמו. זה אלוה שבודאי לא ירשה לאדם להשתמש בגנו לאורך ימים. שהריי לא יעלה על הדעת שהאדם יעלה על דעתו דברים נוספים מלבד אלהיו, הבורא הנשגב. חתימת הבריאה אפוא מגלה לאל את כוחו העודף על ברואיו, זה שמעולם לא התכוון להשתמש בו אלא לטובת כלל ברואיו, ופתאום הוא מגלה כמה קל להפעיל את כוחו הבלתי מוגבל כדי שייראו מפניו ויקיימו את דברו ואת דברו בלבד. היאך כל אחד מהברואים, ייפול על פניו, או ינעים בקולו רק כדי להבטיח שלא תתעורר בו קנאה ולא כעס. מה שבטוח, אחרי סצנת הכעס האלוהית הזאת, כלל המוזמנים לחנוכת שמים וארץ הלכו לחפש איפה צריך להשאיר מתנה תוך נכונות מליאה להותיר במעטפה סכום גדול העיקר לא לעצבן את בעל הבית. כולם שרים ומזמרים, בעין דומעת ובגרון כואב, כי הבינו שאין ארוחות חינם. והלאוֹ שׂמחה— כשהיא נופלת ממרום חירויותיה, הופכת לשִֹמחה כּבוּשׁה וחמוּצה.

אפשר כך  מגשר הדרשן בין האל הבורא את עולמו ורואה כי טוב מאוד (בראשית פרק א'), ובין האל המגרש קצת אחר כך את האדם מגן עדן, וכעבור פרקים אחדים מוחה בחמת זעם של מבול את בעלי החיים ואת האדם כמעט עד תום, ובקושי מותיר מהם שריד ופליט (פרשות בראשית ונח). זה אל שאמר "ויכולו" ואז גילה שאינו  יודע מה לעשות בכח העודף שלו, שבכל זאת, נשאר לו ממנו ככלות היצירה- יותר מדיי.

[6].יש כל כך הרבה שינים (שׁ) וסינים (שׂ) בפסקה (למעשה שתיים) המובאת למעלה, עד שאפשר לדמות את הדרשׁן, הולך יחידי ברחובה של עיר, מוחו הוגה את התמונות שאחר כך העלה בפני קהל שומעיו, ופיו שׁורק לעצמו כל הדרך כּוּלהּ.

*

פליני, מדקה 4:30 ואילך

*

 

מופע חדש של היוצרת ואמנית הקול ויקטוריה חנה, אלף בית, לקראת צאתו של אלבום חדש שלה, כולו לחנים מקוריים של חנה לטקסטים עבריים מקודשים, מתוך ספר יצירה, שיר השירים, ספר הזהר וסידור התפילה. המופע מציג את אמנות הקול והשפה הווירטואוזית הייחודית לחנה, והוא הופק על ידי תמיר מוסקט, ירדן ארז ונורי יעקובי. 

ויקטוריה חנה-קונספט ושירה, אסף שתיל—-פסנתר, גיורי פוליטי-כלי הקשה סמפלר אקורדאון

מוצאי שבת הקרובה, 25.10.2014,המזקקה, רח' שושן 3, ירושלים, 21:00.  

*

בתמונה למעלה: Hans Hofmann, The Golden Wall, Oil on Canvas 1961©

Read Full Post »

Nussbaum520

*

   נוהג היה לו למשורר אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר, 1992-1904) שבהגיע ערב יום הכיפורים היה יושב לכתוב שירה; לא אחת, משיריו היפים ביותר; כך נהג עד שנת פטירתו. אפשר כי הדבר קשור היה כפי שנראה במועד עצמו, כלומר: במשמעות שייחס ליום הכיפורים גופו, ואפשר כי היה הדבר קשור גם בכך שיום הכיפורים היה גם יום הולדתו (זמן הולדתו בסמוך לתפילת נעילה). אפשר כי החג הפרטי, החג היהודי, והזיכרון המשפחתי—היו חבורים בו לבלי-הפרד. כך למשל, בשיר הבא:

*

לְשָׁעָבַר הָיִתִי נִמְנָע מִלְהִתְפַּשֵּׁט

בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר

הוֹרַי.

*

הַיּוֹם הִתְפַּשַׁטְתִּי. מָה,

הֵם שֶׁבַּקֶּבֶר אֵינָם

עֲרֻמִים?

*

הֶחָדַלְתִּי לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא? מָה,

הַאִם רַק מַה שֶׁבָּקִיר

וְשֶׁבַּקֶּבֶר?

*

שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָׁה קוֹרֵא: מָה,

אַתָּה טַרְזַן? תִּתְבַּיֵּש לְךָ!

תִּתְבַּיְשִׁי אַתְּ!

*

הַיּוֹם עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, הַיּוֹם ט' תִּשְׁרֵי תשלח.

אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמוּד:

הַמֶּלֶךְ!

*

ט' בתשרי תשלח, 21 בספטמבר 1977.

*

מנחם פרי בחר להדגיש את המימד הקומי-קונדסי בשיר: "שכנה קוראת מן הרחוב קריאה של לגלוג וביזוי (מה אתה טרזן?). היא מזדעזעת מן הסטריפטיז הפומבי, ועוד בערב יום כיפור, של גבר כבן שבעים ושלוש, שגופו אינו בנוי לתפארה כגופו של טרזן […] קריאתה מחזקת את צד ההחצפה שבהתפשטות ומכניסה "סקנדל" וולגרי-קומי." אלמנט נוסף שהדגיש פרי הוא יום הולדתו של המשורר החל כאמור ביום הכיפורים. הוא מדמה את עירומו של המשורר הניצב אצל החלון לנוכח תמונות הוריו, לעירומו של תינוק המצוי בזרועות אימו עם לידתו [מתוך: מנחם פרי, 'סע,סע ההיפך ההגה: שלושה פרקים על אבות ישורון', איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, בעריכת לילך לחמן, סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2011, עמ' 38-36].  

פרי ממקם את השיר בתל אביב של שנות השבעים, ובזמן ההווה. זוהי תל אביב ישראלית חילונית. תל אביב של זמן לינארי, של עבודת ההווה. של גילוי הפערים הנומיים (והקומיים) בין השכנה הוולגרית-שמרנית ובין המשורר העדין והמשולח. עם זאת, יש בשיר הזה הרבה יותר מאשר סיטואציה קומית עממית או אלוזיה מרומזת של קירבת תינוק עירום להוריו, זאת משום שלא בתל אביב כלל מדובר, וספק אם זמן השעונים ולוחות השנה משחק פה איזהשהו תפקיד. זוהי תל-אביב דקרסניסטאוו (העיירה האוקראינית הסמוכה ללובלין, בה גדל ישורון, ולה יוחדו רבים משיריו) או קרסניסטאוו דתל אביב.

ראשית, הקיר. במסכת ברכות מן התלמוד הבבלי, בסמוך לדיון אגדתי-תיאולוגי על תועלות תפילת הלב ותשובה להארכת חיי האדם (שיח בין המלך חזקיהו ובין הנביא ישעיהו, המבוססת על מלכים ב' פרק כ') נמצאות האמירות הבאה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יחדל מן הרחמים (כלומר, מן התפלה) וכן: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות ליבּוֹ [שם, דף י' ע"א, ע"ב]. כל אלו לטעמי אינם דרשה בעלמא, שכן השיר עצמו בחתימתו עוסק בתפלת יום הכיפורים. שהריי הקורא 'המלך!' לפני העמוד הוא שליח ציבור של תפילת שחרית, ואמירה זו מסמלת את ראשית תפילתו.

לפיכך, הקיר אינו אך ורק הקיר הקונקרטי עליו תלויות תמונותיהם הוריו המתים של ישורון. זהו בו-בעת קיר הלב, כותל-המזרח שבו שוכן זכרונם החי של הוריו המתים. אלו הם אותם הורים שניספו בשואה ואשר הורישו לישורון אתוס של רחמים, ככתבו בשירו פסח על כוכים (1953): ואַבָּא-אִמָּא מִן מִלְקֹחַ/ -אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח/צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ/וְעַל פּוֹיְלִין לֹא לִשְׁכַּח. כמובן, המלה יהנדס (מילולית: יהדוּת), היתה מושג תרבותי בעולם היהודי המזרח אירופאי, והוראתה: מוסריות או אנושיוּת. את המורשת הזו העמיד ישורון בלוז גינויו החד משמעי את פעולת קיביה (רצח של כששים עד שבעים פלסטינים בכללם נשים וילדים והחרבת 45 בתים בפעולת תגמול של יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון), שבעטיה נכתב השיר הנזכר.

אחר-כך, העירום. כפי שהראה לאחרונה חברי חוקר הקבלה, אבי אלקיים [מאמרו: 'עירום בקודש הקודשים: בין פילון ופלוטינוס על עירום, אסתטיקה וקדושה', קבלה, 28 (תשע"ג), חלק עברי, עמ' 321-301]. בניגוד לנוסח המשנה שבה מתואר כהן גדול הנכנס אל בית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים לובש בגדי לבן, תיאר פילון האלכסנדרוני את אותה ההתרחשוּת, אלא שאצלו נכנס הכהן אל הקודש עירום ועריה, כמתדמה לאדם הראשון, שנברא בצלם אלהים.  כמובן, העירום הפילוני אינו מיני או אירוטי. זהו עירום שמשמעו היא שיבה לפּשטוּת הגמורה, על סף ההפשטה. האדם הולך אל הערפל (בית קודש הקודשים היה מלא קטורת) כנמצא באחד מקצוֹת החיים, כשעת הלידה או כשעת המוות. נבדל מכלל המין האנושי. דומה כאילו עירום הוא אף משפה וממלים; עומד יחיד מול אלהיו.

העירום הזה הולך גם אל מנהג עטיית הקיטל, כעין חלוק תפלה לבן, בזמן תפלות ראש השנה ויום הכיפורים, מנהג שהיה מצוי מאוד בקהילות מזרח אירופה, ועד עצם היום הזה רווח אצל חסידים. יש אומרים כי הקיטל מדמה את בגדי הלבן שבהם היה נכנס הכהן הגדול לבית קודש הקודשים; יש אומרים, ביסודו עומדת ההידמות למלאכים; ויש אומרים, והדבר חוזר לבית השני בשירו של ישורון— כי הקיטל מדמה את תכריכי המת, שכן הנכנס לדין (יום הכיפורים) טוב שייראה עצמו חשוב כמת. בין לבוש קיטל בין עירום ועריה (מה שמזכיר את ההפרש בין המשנה ובין פילון), כללו של דבר – השיבה אל הפּשטוּת הראשונית, אל התום. לדידי, עירומו של ישורון מבטא את שאיפתו לשוב לפשטוּת הגדולה ביותר, שבה הוא מתייחד  עם זכרונות ילדותו, זכרונה של קרסניסטאוו, זכרון אביו העומד ומתפלל ביום הכיפורים לפני העמוד. זוהי מציאוּת פנימית שבה המתים חיים בתוכנוּ, דובבים בּנוּ — הראשית היא האחרית– ולרגע חש המשורר בחדות בנוכחותו החיה והממשית של העולם החרב. השכנה מן הרחוב המזדעזעת מעירומו הגלוי  קצרה דעתה מלהבין מה היא רואה, ולנגד מי היא עומדת.

מעשה שאירע לי לפני שנים מספר בחנות ספרים בבני ברק. נכנס אברך צעיר מישיבה חסידית, וכאשר העז מוכר הספרים (בצדק רב) להעמידו על תיקון שֵֹם-חיבור אותו הגה הצעיר לא כשורה— נכנס הצעיר בדבריו בגסות ואמר למוכר, הריי אני תלמיד ישיבת עלית ואתה סוחר ספרים. השיב לו המוכר בלא כעס כי אמנם הינו מוכר ספרים אך גם צאצא ישיר של ר' נתן מנמירוב, תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב. החוויר אותו אברך והתנצל מייד בכל לשונות של מחילה על שלא העריך את המוכר כמידתו. איני יודע מדוע רשמתי לי את הסיטואציה, ומדוע אני עוד זוכר אותה שנים אחרי שהתרחשה. על כל פנים, כאשר קראתי את הסיטואציה המתרקמת בין ישורון ובין השכנה. נזכרתי בהרף באותו אירוע ובתשובת מוכר הספרים, הדומה מאוד לתגובתו של ישורון כלפי השכנה המתרעמת (בת-דמותה של המציאות החיצונית). היא פשוט אינה מכירה לפני מי ולפני מה היא עומדת, ואינה יודעת דבר על הייחוד שיודע המשורר עם עברוֹ, הנֵיעור מחדש, כבתחיית מתים; אפשר, כי ישורון מעניק גם פשר חדש למלּות התפלה של יום הכפורים: מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים/זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים; אשר גם במותם נמצאים להם זוכרים, ובקירבם הם עומדים, חיים וקיימים. כך,  יום הכיפורים בעיני המשורר אינו יום ההולדת ויום המיתה בלבד, אלא גם תיבת תהודה המחייה את שהיו ואינם, והדהודם בו נשמע יותר מתמיד.

 

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

*

 בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Camp Synagogue, Oil on Canvas 1941

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

painting

*

א. בכתבים מתמטיים בעברית מימי הביניים וראשית הרנסנס המלה "הִכַּה" ביאורה: כפל מספר. זה השיא אותי לחשוב, שמא כל מכה שנחתה עליי בחיי, כפלה אותי, יצרה הידהוד, שיקוף, בבואה; היכן –שהוא, כמו סביון, הותר ראשי לרסיסים  (מעופפים, מתפזרים ברוח).

ב. ניתן לחשוב על הכפילים בספרוּת, שיותר משיש בהם דבר-מה דמוני  [כמו אצל דוסטוייבסקי (הכפיל), סטיבנסון (האדון מבלנטרי, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד), וקפקא (המשפט, הטירה)], הם פשוט מביעים את הכאתה של הדמות הראשית, את המכה הניחתת על ראשהּ – מעניקים להכפלתה יישוּת ושם ופּנים. למשל, ז'ק אוסטרליץ', של זבאלד, המתבונן ברכבת הנעה אי- שם בין וירצבורג לפרנקפורט בבן-דמותו, ילד מת שלא שרד את המסע מפראג לאנגליה, ודמותו תמיד תהא כעין רוח רפאים המרחשת תמיד להסתחרר בפנימו; או אברהם סוצקובר הכותב, מתוך שאיפתו להתאחד עם כפילו, ולמצוא מנוחה למכתו:

*

אַתָּה הָאֲנִי הַשֵּׁנִי שֶׁלִי: רֵעִי הָרִאשׁוֹן.

אוֹיְבִי הָרִאשׁוֹן.

אֶל מַלְכוּת הֶעָפָר תְּלַוֵּנִי,

תְּלַוֵּנִי וְתָשׁוּב הַבָּיְתָה,

וְתִהְיֶה אֲנִי,

בְּאֱמֶת וּבְתָמִים אֲנִי.

[אברהם סוציקובר, מתוך: 'אחי התאום', תרגם מיידיש: בנימין הרשב, בתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל אביב 2005, עמ' 48]

*

ג. וכך, סופר לי אי-בזה כי פעם נראיתי מתפלל בבית כנסת בצפת בתפלת ערבית, ואף כמדומני חייכתי למי שזיהוני אך נעלמתי כלעומת שבאתי, מייד אחר גמר התפלה; וכך, סיפרה לי פעם עמיתה לעבודה, לפני שנים הרבה, על חבר שלה שהיה דומה לי כשתי טיפות מים ונהרג בטיול לסקוטלנד (תמיד רציתי לנסוע לסקוטלנד); וכך סיפר לי ידיד וחבר כי פעם התארח במפגש בין-דתי ועלה ודיבר שם נזיר איטלקי בשבח השלום בין הדתות, והוא (הידיד) היה פסע מלעלות אל הבמה ולשאול אותי מה היה לי שראיתי לנכון להתחזות לנזיר-דווקא במפגש שכזה, אך המתין, והנזיר עזב את המקום מיד אחר שהשלים את דבריו. כמובן יש להניח כי אלו דמיונות, אנשים דומים. בדומה למקרים שבהם אתה שומע קול מוכר, או בת קול; חושב כי זיהית חבר או מכר בתוך המון חולף או עיניים מוכרות, אך אין בכך ממש.

ד. אבל, העולם רועד ומהדהד. ולפעמים, למרות כל הרצון להתאזן ולהתרכז, הכל בפתח העיניים עמום ונכפל. אומרים כי לאנשים שחוו טראומה קשה מאוד למסור עדות נהירה וברורה [ראו למשל Not I לסמואל בקט]. הם כופלים את הדברים, הכל מתערבב להם; כמי שאיבדו את הטעם בדיוק האנליטי, של פרטי-הפרטים, בתנועה התימטית מנקודה לנקודה שמתווה הקו הישר; לא מבחינים בין עיקר וטפל . הכל רועד, רועם, ומהדהד את רגע מכתם, המהדהד עצמו, ושב ומהדהד עצמו, והדהודיו כופלים את הדהודיו [אולי גם ולדימיר ואסטרגון, ומארסיה וקאמיה של בקט, אינם אלא הכפלותיו של בקט עצמו] .

ה.  פאול צלאן כותב:

*

עוֹלָם לֹא

קָרִיא. הַכָּל כָּפוּל.

*

הַשְּׁעוֹנִים הַחֲזָקִים

מְאַשְּׁרִים אֶת הַשָּעָה הַמְפֻצֶּלֶת,

בְּקוֹל נִחָר.

*

אַתָּה הַמְמֹעָךְ בְּמַעֲמַקֶּיךָ

עוֹלֶה מִתֹוכְךָ

לְעוֹלָם.

[פאול צלאן, ללא-שם, בתוך: סורג שׂפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: פאול צלאן, תל אביב 1994, עמ' 105]

*

לא נהיר לי האם זוהי עלייה מתוך העצמי או שיבה אל המכּה, עוצמת המכּה, היוצרת כאן שוב הכפלה של העצמי. הרגע של הסיוט שהוא גם נצח הסיוט, באשר הוא כופל את עצמו, בכל שיבה פנימית אל הפצע.

ו. סרטי לורל והארדי, שבהן אף פעם לא סוטרים רק על לחיו האחת של סטן לורל (הרזה), אלא תמיד הוא מקבל סטירה כפולה על כל אחת מלחייו, ומייד עוטה ארשת טרגי-קומית, ולו רק ניתן היה לשמוע את קולו, ודאי היה זה קול בוכים (לא קול-בוכה, כי אם קול-בוכים).

ז. בנסיעה מן הצפון חזרה למרכז, אחרי הלווייתו של ידיד וחבר, פרץ ממני הלץ, והצחיק כל-כך את נוסעי הרכב עד שהוחלט שכנראה מקנן בי שד ליצן, המתפרץ בעתות של יגון, צרה ומצוקה. נזכרתי בו כשקראתי את השיר הבא מאת אברהם חלפי:

*

הוּא תָּמִיד מִן הַצָּד

אֲפִילוּ אַתָּה מְלַחֵשׁ בַּסֵּתֶר –

אֶת קוֹל לְחָשֶׁיךָ

הוּא צָד

*

וְכַף הוּא מוֹחֵא לְעצְַמוֹ

לְבַדּוֹ

עַל כִּי שֵׁד הוּא

וְאַתָּה נִלְכָּדוֹ

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ

וְהֵדוֹ

*

וְשֵׁדוֹ

[אברהם חלפי, 'הוא', כל השירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 251]

*

אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ/ וְהֵדוֹ// וְשֵׁדוֹזה כמו לוח הכפל, משהו כופל אותנו, בין אם נרצה ובין אם לאו.

ח.  משנה סדר נזיקין מסכת סנהדרין ראש פרק עשירי: כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא […] ואלו אלה שאין להם חלק לעולם הבא […] "והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליךָ, כי אני ה' רופאךָ". עד היום חשבתי על  דברי הלחש הנאמרים על המכה בסימן מכות מצרים (מעניין כי בהגדה של פסח נאמר "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת", ושם נמנים המכות שנעשו למצריים כטובות שנעשו לישראל); לראשונה כעת, אני חושב על הלחש המשונה הזה, בסימן חלום פרעה על שבע הפרות הדשנות העולות מן היאור, ועל שבע הפרות הכחושות ורעות הפנים העולות אחריהן ובולעות אותן. אפשר גם כי העולם הבא המתואר לעיל הוא התאום, הכפיל, ההדהוד של העולם הזה; הלוחש על המכה, הוא המקווה, על-אף-מכתו, שלא ייאלץ להיכפל. אלי, אלי, שלא אכפל לעולם.

ט. לבסוף, המלה הִכּה, היא פאלינדרום; היא נקראת מימין לשמאל ומשמאל לימין. היא אינה רק המכה, אלא גם טומנת בחובהּ את הדהוד המכה, ואת רעד המכפלה.

י. פתאום נפקחו עיניי להבין מה לאדם כמוני ולאינטואיציית הייחוד (מונותיאיזם); שמעבר לכל תיתכן מציאות שבה איננו רק כופלים ונכפלים. ואין בה רוב הכאה, כאב וצער. ובה 1X1=1 בפשטות .

*

*

תמיד משעשע/משמח לגלות עד היכן האינטרנט מגיע, וכיצד הוא מקשר בין אנשים. 

הופתעתי למצוא כי רשימה שפרסמתי בעבר על הספר ימי שני כחולים

הובאה באתר של הסופר ההולנדי-יהודי, ארנון גרונברג.

*

בתמונה למעלה: Theodor Rosenhauer working on his Painting "View of the Japanese Palaise after Bombardment", Dresden 1945

© 2014 שועי רז

 

Read Full Post »

picasso

*

במסכת תמיד מן התלמוד הבבלי (דף ל"א ע"ב-ל"ב ע"ב) מובאת  אגדה,הנדמית כחלום, או כהשתלשלות סוריאליסטית, ריצה בעקבות ארנב ואחר כך נפילה אל ארץ הפלאות. האגדה מתארת מפגש פנטסטי בין אלכסנדר מוקדון (323-356 לפנה"ס) ובין זקני הנגב ואחר כך בין אלכסנדר מוקדון ובין בנות עיר הנשים [אמזונות?] באפריקה.  

אלכסנדר הגדול מתואר כמי שזכה להיוועד עם זקני הנגב (מה שלא אירע מעולם, קרוב לודאי) ושאלם עשר שאלות, כמי שמבקש לעמוד על חכמתם שנודעה למרחוק. והנה דומה כי אותם זקנים דוחים אותו בקש על הן עונים לאו ועל לאו משיבים הן. אם הוא שואלם: מה יעביד איניש ויחיה? (=מה יעשה אדם ויחיה?) הם עונים: ימית עצמו; אם הוא שואלם: מה יעביד איניש וימות? (=מה יעשה אדם וימות?) הם משיבים: יחיה עצמו. ולבסוף כאשר הוא מתרה בהם כי הרשות נתונה לו להמיתם, הם עונים לו, כי אכן הרשות מסורה לו, אך לא נאה למלך להיות כזבן. לבסוף, אחר שהם ממשיכים למתוח את עצביו המרוטים בלאו הכי, הוא מצליח להוציא מהם את הדרך בא עליו לעבור עם צבאו אל מעבר להרי החושך בואכה עיר הנשים אשר באפריקה, ככל הנראה דרומית ללוב. כאשר הוא וצבאו מגיעים מקבלות את פניהן הנשים ומודיעות כי אם צבא אלכסנדר יילחם בהן הוא יוציא לעצמו שם רע כהורג נשים, ואילו אם הן תהרוגנה אותו יאמרו עליו: נשים הרגו את המלך. אלכסנדר נכנס אפוא אל עיר הנשים כאורח תובעני ומבקשן לשים על שולחנו לחם, והן מניחות ככר גדול של זהב על שולחן זהב. "הרי ביקשתי לחם" מתלונן אלכסנדר. "האם חסר בארצך לחם עד שכתתת רגליך הנה? " הן עונות לו.

   אני בוחר להתמקד בשתי נקודות. האחת, גם זקני הנגב וגם הנשים מבטאים עבור אלכסנדר נציגים של ברברים יהודים או אפריקניים, המייצגים נחיתות-תרבותית— איש/ה מהם/ן איננו בן מלכות, לא קיבל חינוך הלנִי (גם לא זכה לכך שאריסטו יהיה מורו האישי) ואינם בני/ות חורין (מדובר בעמים כבושים, שקיבלו עליהם את אלכסנדר ללא קרב ושפיכות דמים). גרוע מכך, זקני הנגב ככל הנראה לא הוכשרו מעולם לעסוק במלחמות ובכיבושים, והם מגלמים סוג של תרבות-נגד, היוצאת כנגד תרבות הגבר הלוחם ההלני, שבתוכה גדל והתחנך אלכסנדר; גם הנשים-הלוחמות בוודאי לא האמורות להיתפס על ידי הכובש-הנאור כזכאיות לכבוד על שבחרו בחרב ובקשת או בחיים פוליטיים על פני נול האריגה והנקת תינוקות. אף על פי כן, דווקא אותם ברברים, שאינם לגמריי מיושבים בדעתם, מצליחים לכאורה לא רק להשיב לו מענה-לשון-חד אלא גם לפקוח עיניו אשר להנחותיו המוקדמות ולהכרעותיו המוטעות לגבי המציאות, ולהציג את שררתו היתירה באור סאטירי נלעג.

   באם הכוונה בעיר הנשים, היא לאמאזונות, אייסכלוס הטרגיקון היווני (525-456 לפנה"ס), כינה אותן "הלוחמות, שונאות הגברים", ועירן שכנה אולי בקווקז, ואכן מסעו ההיסטורי של אלכסנדר פנה מזרחה ונעצר רק בפאתי הודו שם נפטר במגפה או הורעל והוא בראשית שנות השלושים לחייו. אלכסנדר מעולם לא פנה לאפריקה, ודאי לא לעומק היבשת (מעבר להרי החושך). כל אלו מסבים את עין הקורא באגדה זו אל העובדה לפיה בעל האגדה אינו חפץ ללמד היסטוריה (או למצער הוא אינו ממש מוצלח בזה), אלא מטרתו שונה בתכלית.

   כמובן, שאלתו של אלכסנדר את זקני-הנגב לגבי המעשה הנכון שעל אדם לעשות כדי לחיות היטב, ותשובתם התמוהה נתפרשה בידי מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד, ר' גרשום מאור הגולה (1028-960)  ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש, 1327-1250) על דרך הפרק השישי במסכת אבות, כאילו תשובתם "ימית עצמו"  פירושהּ אליבא דרבנו גרשום, ימית עצמו על דברי תורה ואילו הרא"ש כותב: ימצא מלאכה, יתפרנס ויעסוק בכל מאודו בתורה. באופן זה הבין גם הפילוסוף ופרשן התלמוד היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906) את השאלה ותשובתהּ. התורה כביכול מכוונת את האדם לחיי עיון שיש בהם מידה של הסתפקות במועט, ויתור על תאוות גדולות ושאיפות גדולות, ושמחה על "היש" שבמשפחה, שבקהילה, שברצף הדורות. היא יוצרת לכאורה חברה של אנשים הלומדים ומתפללים יחד, ואינם ששים למסעות כיבוש, ולא להקמת אימפריות ולשפיכות דמים. אפשר כי בעל-האגדה ניסה כאן ליצור גרסא יהודית רבנית מקבילה לסיפור על אודות אלכסנדר הבא לפני חביתו של דיוגנס, הפילוסוף האתונאי הסגפן (323-412 לפנה"ס לערך), ושואלו איזו משאלה הוא מעוניין שימלא עבורו, ודיוגנס רק משיב כנגדו: אתה מסתיר לי את השמש. אלכסנדר התרשם כל-כך מעוז רוחו של הפילוסוף עד כדי כך שתואר כמי שאמר אחר כך: לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס.

   אבל יותר מכל, לדעתי כיוון בעל האגדה הדוהרת במרחב הריאליזם-הפנטסטי או במרחבי החלום, לזכותה של תרבות-נגד להתקיים ולהשמיע את קולהּ. היא אינה אנוסה להיבלע לא בתרבות הרוב ולא בתרבות-הפופולרית של זמנה. היא אולי תשמשנה כינור שני או עשירי, אבל קולה בכל זאת יישמע באוזני מי שמעוניין לשומעהּ. לשוֹנֵה ולאחר שמורה הזכות להשמיע את קולו, את מחאתו ואת מִריוֹ, ויותר מכך—את אחֵרוּתוֹ. אם מבחינה היסטורית, הצליחו החשמונאים במרד בבית סלווקוס (אחד הדיאדוכים, שרי צבאו של אלכסנדר מוקדון, אשר חילקו ביניהם את האימפריה שכבש), אך לזמן קצר, ואחר כך הקימו ממלכה הלניסטית מתיוונת למדיי, שבניה נהגו לרצוח אלו את אלו תדיר. החשמונאים נבלעו למעשה בתוך דור או שניים בתרבות הרוב ההלניסטית שסבבה אותם (מבחינה זו, גם בית המקדש השני שהקים הורדוס, היה מקדש הלניסטי על פי תכנונו הארכיטקטוני). האגדה המדומיינת שנדונה כאן, לדעתי, היא גרסא מוצלחת יותר. היא אינה קוראת לדידי לקוראיה להילחם על יהדותם בקנאות, אבל כן קוראת להם להילחם על קיומו של צביון ייחודי ושונה בכל תרבות ובכל חברה. לעמוד על זכות קיומו של פלורליזם ומגוון של ריבוי נראטיבים בחיי החברה האנושית. עולם שבו לא כל הגברים צריכים להיות לוחמים או מקימי אימפריות כלכליות ופוליטיות, והנשים אינן נתבעות לשבת בבית ולגדל את ילדיהם, כצו בל-יעבור. הרחק ככל הניתן מטוטליטריזם ומכפיה. בסופו של דבר, רק בחברה שמאפשרת גם לקולות אחרים להישמע  ולדגמים חברתיים אחרים לזקוף את ראשם, ייתכנו חירויות אדם ממשיות, לא על הנייר בלבד, אלא כאלו המתבטאות גם בחיי המעשה, ואשר עשויות להוביל את האוחזים בהן לקיים אלו עם אלו חיי אמוּן ושלום.

*

*

בתמונה למעלה: Pablo Picasso, Two Women sitting at  a bar, Oil on Canvas 1902

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

*

*

חָלְפָה כְּשָנָה, בִּקַּרְתִּי שֵנִית אֶת אֲתַר  הַקְּרָבוֹת כָּאן

אֵי לָמְדוּ צִפֳּרִים אֵיךְ לִפְרֹשׂ כַּנְפֵיהֶן מִסַּכִּין מְסֻכָּן

אוֹ, בַּטֹוב שֶבְּכָל הַמִקְִרים, מִגָּבִין מוּרָם

צִפֳּרִים שֶצִּבְעָן כְּחֶשְכַת דִּמְדּוּמִים אוֹ כְּאֶלַח-דָּם

[…]

בַּבְּקָרִים, כְּשֶאֵין אִיש תּוֹקֵעַ בְּךָ אֶת עֵינוֹ הַמְּצִיקָה,

אֲנִי מְטַיֵּל לִי בֶּרֶגֶל לָאַנְדַּרְטַה הַהִיא, הַיְצוּקָה,

מֵחֲלום כָּבֵד, שֶעָלֶיהַ חָקוּק בְָּגדוֹל: "לַמְנַצֵּחַ"

אַךְ נִקְרָא "לַמְרַצֵּחַ", וּבְאֶמְצַע הַיּוֹם – "לַמִשְתַּכֵּחַ"

[יוסיף ברודסקי, "אלגיה" (1993), מתוך: שירים ראשונים ואחרונים, תרגם מרוסית: עמינדב דיקמן, הקדים פתח דבר: רומן טימנצ'יק, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמ' 126]

*

   כבר הייתי במהלך כתיבת רשימה בה הבאתי כמה מקורות רבניים, מתוכם משתמע כי אמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" בליל הסדר אינה נוחה וודאי אינה מציינת מידה טובה (אגב, כעס ומדנים בכלל, מתוארים בתלמוד בבלי מסכת פסחים, ובספר הזהר, כיסוד עבודה זרה). עם זאת, עודי כותב התחלתי מתהרהר על עצם האמירה וחושב מה נשתנה בין אמירתה כעת ובין אמירתה, נניח לפני כמאה שנים, ימים בהם לא היתה לעם היהודי מדינה ריבונית, לא צבא משלו וגם לא גבולות בני הגנה; ברוסיה (קישינב) ובמרוקו (פאס) התארעו פרעות דמים; ובאירופה בה זכו היהודים לאמנציפציה נחזו מראות כגון משפט דרייפוס ומשפט בייליס, שניהם מסוג הדברים שהורו על כך כי עלילות הדם כנגד יהודים, עוד לא פסו מן העולם. איני חושב כמובן כי בתאוות הנקם היה טעם טוב גם לפני כמאה שנים— אבל ודאי ניתן לאהוד את החלש-הנדכא, המקלל בסתר ליבו (או בחוג משפחתו) את אלו שהרעו לו, רצחו, אנסו ובזזו, מבלי שיש לו יכולת ממשית להוציא לפועל את קללותיו.

   דומני כי בימינו אנו, כאשר מדינת ישראל היא בעלת צבא חזק, מערכת ביטחון אימתנית,  ערוכה היטב לכל עימות קונוונציונלי ובלתי קונוונציונלי— וראש ממשלתה אף מודיע ברבים על נכונותו לתקוף ראשון, יש משהו בלתי הולם באורח שבו מצטווים יהודים מכוח הוראת ההלכה, לקום ולקרוא לנקם ולשפיכות דמים בכל אלו המהווים איום על ישראל או על אמונת ישראל. בודאי בימים שבהם פועלים בצללי חיינו אנשי "תג מחיר" בחסות אידיאולוגיות שונאות-גויים [שו"ת אנתפאצ'ה לרב שלמה אבינר (בו כתב אבינר כי ירי כלפי ילדים מיידי אבנים הוא מצווה מהתורה),  ספר תורת מלך לרב עידו אלבה, כתבי הרב יצחק גינזבורג, בכללן פסיקתו כי הפעולה בה נקט ברוך גולדשטיין היתה מסירות נפש של קדושה עליונה] מופצות בבתי מדרש ובישיבות, הזוכות לתמיכתה הכלכלית של מדינת ישראל.

   ההלכה ההיסטורית, ככלל (וישנם כמובן יוצאים מן הכלל) לא הרבתה לקרוא קריאות אלימוֹת, ודאי לא להטיף למעשים אלימים. ביקורת מה על קביעתי זו, יוכל ליסד הקורא על בסיס האמירה לפיה במציאות של חיי הגולה ממילא לא היה ליהודים די כח בכדי לנקוט פעולות אלימות ו/או התקפיות, מה שגם שעל פי רוב נתקבל הדין התלמודי לפיו "דינא דמלכותא דינא" ,כלומר: יש לקבל את חוק המלכות שבתוכה חיים. מבחינה זאת, דומה כי עד לתהליכי הסקולאריזציה הגדולים למן המחצית השניה של המאה התשע-עשרה, כל שכן, עד אשר לא הותר ליהודים לעסוק בפעילות פוליטית עירה במדינות בהן שכנו, אמנם לא פעלו היהודים, על פי רוב, כגורמים חתרניים ו/או מתסיסים (חוגי אופוזיציה) כנגד השלטון במדינות בהן גרו.

   אבל ישנו היבט מסויים של החיים שבו הקריאה "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוךָ" מיושמת כבר מאות בשנים—כמובן בהיבט האינטלקטואלי. מעטים מדיי הם היהודים המורים לבניהם לקרוא ברצינות ספרות שנכתבה על ידי לא-יהודים ובהּ אין התורה זוכה למעמד עילאי, ואלהי ישראל אינו להלל ושבח. מבחינה זאת, אצל רבים מבני הקהלים הדתיים, ודאי בחוגים החרדיים והדתיים-לאומיים-האדוקים, קשה מאוד למצוא ספריות פרטיות, שבהן מונה הספרוּת שאינה "ספרות קודש" (ספרות רבנית) חלק משמעותי מן הספריה. אם אספר אנקדוטה שתבהיר עד להיכן מגיעים הדברים: לאחרונה שאלוני פעמיים אנשים דתיים, משכילים וקוראים, האם קראתי אי פעם את הסיפור הזה של קפקא שבו יהודי מתעורר בבוקר והופך לחרק, ואם כן, האם יכול אני לפרש אותו. שאלת-תם שלי העלתה כי שני האנשים (שאינם קשורים אלו באלו), לא למדו מעולם את הגלגול לקפקא וגם לא נתקלו באזכורו עד שכבר חצו את שנתם החמישים ויותר. קפקא ודאי סופר יהודי הוא, אבל כמובן שיש להניח כי לא רק את קפקא, פרוסט, פרק לא ניתן למצוא בספרייתם, אלא גם את ג'ויס, בקט, בורחס, חכמת וקוובטה. לשעבר סיפר לי ידיד, רב-ומתנחל, כי גם את כתביו של פרופ' ישעיה ליבוביץ הוא מחזיק בספרייתו כאשר הם כרוכים בכריכה אטומה בכדי שהסוקרים את ספרייתו (מבקרים, תלמידים, בני הישוב) לא יוכלו לדעת כי הוא מחזיקם בין ספריו.

   אלברטו מנגל בספרו תולדות הקריאה (מאנגלית: דוד שחם, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב: 2001, עמ' 31) מאזכר משום הסופר הארגנטינאי, חורחה לואיס בורחס (מנגל היה קורא לפני בורחס ספרות אנגלית בימי עוורונו של האחרון), הפגנה נגד-אינטלקטואלים שנערכה בימי הדיקטטור חואן דומינגו פרון ובחסותו (1950) שסיסמתה היתה "נעליים כן, ספרים לא". הדברים מביאים את מנגל למחשבה על אודות משטרים טוטליטריים המבקשים להפוך ספרים בכלל (או ספרים מסוימים) למותרות, ומתוך רצון לגרום לעם לחשוב, מאיימים ומטילים צנזורה, ומצד שני מעודדים קריאת "ספרות מטעם", שכמובן אינה מעיזה להביע ביקורת כנגד הלכי הרוח הקיימים, או להמליץ לאנשים לחשוב באופן ביקורתי על מצבם האישי והפוליטי.

   ההלכה היהודית רואה במצוות תלמוד תורה חיוב עקרוני ורב-חשיבות. דא עקא, ספרים חיצוניים (ספרים שאינם נתפסים כספרות תורנית גופא), אפילו נניח, כספרי הומרוס (איליאדה ואודיסיאה), נתפסו כספרים היפים לקריאה רק בעתים דחוקות, אם בכלל, או כפי שמגדירה זאת המשנה (מסכת ידיים): בשעה שאינה מן היום ואינה מן הליל. עתה, אם נבדוק היטב בהיסטוריה היהודית נגלה, שלמעט בתקופות קצרות ואצל אישיים מסויימים, מיעטו היהודים להעלות ספרים באש, גם כאשר הוטלו חרמות כנגדם, או גם כאשר ספרים עוררו תרעומת. עם זאת, יהודים ששו, לעתים בקלות רבה מדיי, להדיר ספרים, ביניהם יצירות מופת של השיח האינטלקטואלי במערב ובמזרח, מחוץ לקאנון הספרים הראויים לקריאה והמומלצים לקריאה.

   דבר מפליא הוא שגם בימינו אנו ניתן לראות את הלכי הרוח האלה עושים חייל בקרב ציבורים רחבים. זאת בעיקר משום שרוב השגיהם הממשיים של אנשי רוח ממוצא יהודי במאות השנים האחרונות, הושאו על ידי יהודים שקראו קריאה חוץ-רבנית רבה למדיי, אפשר אף לומר די בנקל, כי מיעטו מאוד, אם בכלל, לקרוא בכתבי הרבנים.  קל מאוד כמובן להזכיר שמות כגון: שפינוזה, מארקס, פרויד, איינשטיין, קפקא, פרוסט, אבל תופעה זו נרחבת גם כאשר נתייחס ליהודים רבניים גריידא כגון: יצחק אברבנאל, יהודה אברבנאל (ליאונה אבריאו), ר' יהודה מוסקטו, אברהם כהן דה היררה,  יש"ר מקנדיאה, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל), משה מנדלסון, שמואל דוד לוצאטו, ר' אליהו בן אמוזג, הרמן כהן, ראי"ה קוק, אברהם יהושע השל, עמנואל לוינס. יותר מדי יצירות מופת יהודיות, ובכללן גם רבניות, במאות השנים האחרונות נוצרו בידי אנשים שעל יסוד תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, ועל יסוד דברי הרמב"ם הסכימו 'לקבל האמת ממי שאמרהּ', ללא קשר למוצאו הדתי, הלאומי ו/או התרבותי.

   יותר מכך, כאשר בוחנים את ההיסטוריה, למשל את ימיה של הציויליזציה האסלאמית, אנו מגלים כי ימי תור הזהב של ימי הביניים, עת בו היתה האימפריה המוסלמית המקום המתקדם בעולם מבחינה ציוילטורית-מדעית-תרבותית, נגלה גם כי בעצם אותם שנים, היה האסלאם פתוח בדרך כלל למגוון השפעות רוחניות, תרבותיות, ומדעיות— ותהליך זה איפשר לעולם המוסלמי את השגשוג שבפתיחות. במידה רבה נגלה כי גם באשר לדברי ימיה של התפוצה היהודית, קהילות שבהם היתה ההשכלה הכללית מחייבת לא פחות מאשר ההשכלה התורנית, הולידה שגשוג של חיי הרוח, מהלכים חדשים, ומשנות חדשות; מקומות בהם שררה סגירות דוגמטית— הביאו אמנם לשמירת שורות "המחנה" אך גררו בכנפיהם, איבון ונסיגה.

   אם יש באמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" משום גזר דין תרבותי, כנגד תרבויות לא יהודיות, הלך רוחן וספרותן, הריי עצם האמירה כבר אוצרת בחובהּ את אותו איבון ונסיגה של יהדות מסתגרת, המפחדת מן העולם, ומן ההתמודדות כבדת-הראש עם האתגרים והקשיים שהלכי רוח חדשים מציבים בפניה. יהדות זו בימינו אינה אך ורק היהדות הדתית, אלא גם היהדות החילונית-הציונית, הממעטת מדיי לחנך את הדורות הבאים להיכרות עם התרבויות הערביות-אסלאמיות המקיפות אותנו, ומעדיפה לכתחילה לראות באסלאם ובמה שהוא מייצג תרבות שכנגדה בעיקר יש להתעורר בחימה (אצל הציבורים הדתיים דומני תופעה זו נפוצה עוד יותר); בנוסף, מסופקני האם במערכת החינוך דהיום יש מי שמאתגר את הדורות הבאים לחשיבה ביקורתית על אודות דוגמות חברתיות, כלכליות, אתניות, וכיו"ב. האם באמת, אני מעוניין ביושבנו אצל שולחן הסדר להידמות לה' ההולך (כך מובא בתורה) בעצם אותו חצי-הלילה להכות את כל בכורי מצריים? האם איני מבכר להידמות לאל שנאמר בו באגדה הרבנית כי בעת שבני ישראל ביקשו לשיר (את שירת הים) אחר חציית ים סוף הרעים עליהם הקב"ה לאמור: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?".

   באנושות, כך כתב המשורר והאינטלקטואל האסטוני, יאן קפלינסקי, בשנת 1995, רצח-עם רודף רצח-עם, רעב רודף רעב, אתיופיה, סודן, ניגריה, סרייבו ועוד כהנה וכהנה (יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, תרגם מאסטונית: רמי סערי, סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2008, עמ' 138, פרק 102). המוות המוקדם, הנורא, הבלתי-טבעי, הוא מדי יום ביומו נחלתם של המוני בני אדם ברחבי העולם כולו (עשרות אלפי בני אדם מתים עדיין מדי שנה בשנה ברעב). אמירת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", כל שכן הדרת עולם דעותיהן של תרבויות שלימות, בהנחה לפיהן הן תרבויות בלתי ראויות לעיון, ובני האדם המרכיבים אותן אינם תורמים תרומה ממשית ל"אנושות", כפי שאנו מבינים אותה, היא הלך רוח המקפל בתוכו את פשעי השנאה הבאים על כולנו לרעה, או מאיימים תמיד לבוא (בישראל דהיום). אנא, הבה נימנע מכך.

*

לכל קוראותיי וקוראיי, ברכת פסח שמח לכן/ם ולכל היקרות/ים ללבכן

בתמונה למעלה: Albert Bloch, Conversation, Oil on Canvas 1950

©  2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »