אחרי הסחיפה

*

השיר הפותח את ספרהּ של המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרוּת, שירה סתיו, שריר הלב, הוא ממיטב השירה העברית שקראתי בשנים האחרונות. זהו בדיוק המקרה בו מרוב דברים לומר על שיר (מי שעומד מאחוריו ומצדדיו ומאחוריו), המתנתי לרגע שבו אוכל לכתוב עליו – משהו מרוכז ומצומצם יותר (בתווך חלפו כשנתיים).  

הנה השיר לפניכם:

*

בַּלַּיְלָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף

אֶפְשָׁר לְדַמּוֹת אֶת הַבַּיִת לִסְפִינָה טְרוּפָה

עוֹד מְעַט יֵעָקֵר מִמְּקוֹמוֹ וְיִסָּחֵף, מֻטֶה וּמוּצָף

עַד שֶׁיִשְׁקַע

כַּמָּה בּוֹדְדִים אָנוּ בַּבַּיִּת הַזֶּה!

כָּל אֶחָד מְכֹרָךְ בִּשְִׂמִיכָתוֹ

כָּל אֶחָד לְבָדּוֹ בְּחֲלוֹמוֹתָיו הָרֵיקִים מֵאָדָם,

עַל שִׁמְמוֹת הַקֶּרַח אוֹ בַּשׂדוֹת הַשְּׂרוּפִים, רַק הוּא

וְהַחיוֹת הַגְּדוֹלוֹת, הַמֲּשֻנָנוֹת,

אֶפְשָׁר לִמְדֹד אֶת הַמֶּרְחָקִים בֵּין הַגּוּפִים הַיְּשֵׁנִים,

בֵּין הַנְּשִׁימוֹת, אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ,

אֵיךְ לֵב הַסְּפִינָה מִשְׁתַּנֵּק כְּמוֹ מָפּוּחַ פָּגוּם,

חוֹרֵק וְצוֹלֵל,

כְּאִלּוּ לֹא נָקוּם מָחָר אַרְבָּעָה, כְּתָמִיד,

לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפֵינוּ בַּחֲלַל הַחֶדֶר, כְּאִלּוּ

לֹא נְקַפֵּל אוֹתָן עָמֹק אֶל תוֹךְ שַׁרְווּלֵי

חֲליפוֹת הַצְלִילָה, כּאִלּוּ לֹא נַעֲמִיס אֶת

בָּלוֹנֵי הָחַמְצָן, לִפְנֵי שׁנִפְנֶה זֶה מֵעַל זֶה

וְנֵצֵא, אֶחָד אֶחָד, כְּאִלּוּ יָם מְחַכֶּה לָנוּ שָׁם

וְלֹא מֵי השְׁלוּלִיּוֹת הַמְּעֻקָּמוֹת.

[שירה סתיו, שריר הלב: שירים, עורכת: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019, עמוד 9]

*

    הייתי מתמקד בדימוי הספינה הטרופה. כבר כתבתי לאחרונה על מוטיב התבל כים סוער ועל האדם העובר בנתיבי החיים כספן או כנוסע בספינה המחשבת להישבר – בשירה ערבית ועברית שנכתבה בימי הביניים; כמובן, מקורו הפילוסופי של המשל הוא הַפּוֹלִיטֵיאַה של אפלטון (גם בהחוקים שלו),  שבהּ השכל הוא כרב-חובל והגוף הוא כספינה הסרה לפקודתו, וכך עליה להפליג בנתיבי העולם הזה, ולכוון להיטיב את הזיקה בין עולם האידיאות שבידיעה ובין הסדרים הפוליטיים והחברתיים שכאן. חשוב לזכור, שאותו אפלטון, הרחיק מעל מדינת הפילוסופים שלו את המשוררים, כגורמים המרחיקים את האדם מהאמת שבידיעה, ומפתים אותו אל עולם של דמיונות וסמלים מיתיים, שאולי שובים את דמיונם של בני האדם, אך מרחיקים אותם (כך לדעת אפלטון) מכל השגה של אושר מדיני.

     אצל שירה סתיו, לכתחילה, הבית, כתא הפוליטי הקטן ביותר (המשפחה), הוא כבר ספינה שוקעת, המחשבת לטבוע כליל, אולי כבר טבעה. מה שנראה שעקר אותו מכל אפשרות של יציבות ומעמד איתן – אינו מתואר בשיר; זוהי יכולה להיות סערת-גלים או סערת-רוח. אין כאן התנגשות בין ספינות. לא ניכר, לפחות בשלב הזה, כי הכוח ההרסני מקורו באדם או בחברה הפוליטית, אף לא בכוח דמוני; דומה הדבר לכוח טבעי או לנוכחות המוות עצמה, מותו האפשרי של כל אחד מבני הבית, העתיד ביום מן הימים להפריד ולפורר את העוגנָים ואת הזיקות שהפכו אותן למשפחה, זאת משום שבני האדם חיים במשותף (זהו אחד מגילויי החיים המהותיים ביותר, היות יחד) – אבל מתים כל אחד לעצמו. כללו של דבר, נוכחות המוות או האסון האפשרי; הפגיעות של התא המשפחתי וארעיותם של החיים פוגמת באפשרות לראות אף בתא הפוליטי המשפחתי, שבני האדם מייסדים מכוח אהבתם ואמונתם בחיים, דבר בר קיימא.

    ואכן, מעבר לאשליית הניצחון על הכיליון, שמביא הזמן, אשר משפחה רב-דורית מייצגת, המשוררת עירה מאוד לכך שאושרם של הדברים ואושרה שלה טמון בחברת יקיריה האהובים עליה, בן הזוג שבחרה והילדים שהביאה לעולם, ולא בהשתייכות לאיזה נראטיב רב-דורי של משפחה או עם. יותר מזאת, גם ההשתייכות ל"משפחת האנושות" אינה מהווה לדידה כל נחמה ואפילו נחמה פורתא.

     גם תמונת הסחף של הבית דמוי-האוניה באיזה שיטפון מדומה או צונאמי, דומה בעיניי לתמונת היווצרו של מכתש סחיפה (יש שבעה בעולם; כולם מרוכזים בנגב ובסיני), זרימה אימתנית-פתאומית של מים על שכבות סלע ויציאתם דרך פתח ניקוז יחיד (נחל), מה שמביא לתוואי דמוי הקערה של המכתשים הללו ולגידוע האחיד, כמעשה קדרות, של ההרים המקיפים, המסמנים את גבולותיו של המכתש מכל עבריו. למשל, מכתש רמון היה בעברו הרחוק (עד לפני כמה מיליוני שנים), חלק מים תטיס, ואחר כך חלק מתופעות התהוותו של השבר הסורי-אפריקאי, ולבסוף חלק ממערכי כוחות גיאולוגיים וסחיפת מים, שיצרה כנראה, באירוע סחיפה את המכתש.      

    כזו היא גם הסביבה הביתית המתוארת בשיר של שירה סתיו. היה שם ים גדול אולי אפילו הווה. היה שם בית ומשפחה, הם עוד נטועים במקומם, ואולי אין גם לכך שום-ודאות. הנה בני-הבית נודדים איש-איש בחלומו לבדו, ללא האחרים, על פני שממות ומרחקים, ואילו גם הקימה אל העולם שבחוץ אינה אלא קימה אל מה שאמור היה להיות ים, אבל בשל אירוע הסחיפה הגדול, שכבר אירע או ממשמש לבוא, המציב את כל תמונת היחד והיכולת לחתור מול כל משברי-הזמן ואיתני-הטבע בסימן של חידלון, הופך למי שלוליות מעוקמות. מה שנותר או ייוותר אחרי ששטף המים, כלומר המוות, ישטוף איתו הכל.  

    שירה סתיו אינה פסימיסטית או מבקשת להציג את חיי האנוש ואת הזמן העתיד לכלותם, כדבר המטיל בה פסימיות עמוקה, אבל דומה כי האהבה ליקיריה, שכמוה ממש, הם חולפים, מקריים וארעיים, ממלאת אותה גם בחרדה עמוקה מפני אבדנם ואבדנה, והידיעה שאין מכך כל מוצא ולעתיד לבוא, יקרב יום או ירחק, הבית ויושביו ייסחפו וייסגור הים על ראשיהם.

    בכך מזכירה סתיו את הפילוסופית הצרפתיה-יהודיה, סימון וייל (1943-1909) שכתבה: "היצורים שאני אוהבת הם ברואים. הם נולדו במקרה. פגישתי איתם גם היא מקרה. מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים ומה שהם עושים מוגבל ומעורבים בו טוב ורע. לדעת זאת בכל מאודך ולא לאהוב אותם פחות. לחקות את אלוהים באהבתו האינסופית לדברים הסופיים, משום היותם סופיים". וכן: "הפגיעוּת של הדברים היקרים היא יפה, כי הפגיעוּת הי מסימנו של הקיוּם" [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: תל אביב 1994, עמ' 139-138]. כמובן, סתיו בניגוד לוייל, מדברת על בני משפחתה ואינה מזכירה בשום מקום את אלוהים,  שאינו נוכח לרוב (או בכלל) בשיריה, אך כמו וייל ממש, סתיו חשה בפגיעוּת, בארעיוּת ובמורכבותם של הקרובים לה – קיומם הסופי, היא סיבה לדאגה ולאהבה המודעת לכך שגם האוהבת וגם הנאהבים את יצורים מוגבלים בזמן, שזמן ומקום זימנו אותם יחדיו.

*

*

    בפרק שכותרתו "האסון" (Le Malheur) כתבה וייל: "לקבל את המר; אסור שהקבלה תקרין על המרירות ותפחית ממנה, כי אז ייפחתו, באותה המידה, עוצמתה וטוהרה של הקבלה, שהרי מושא הקבלה הוא הדבר המר בתורת המר, ולא דבר אחר. צריך לומר כמו איוון קרמזוב: דבר לא יוכל לפצות על דמעה אחת של ילד אחד, ועם זאת לקבל את כל הדמעות, ואת אין-ספור הזוועות שמעבר לדמעות. לקבל את הדברים האלה, לא בתורת דברים הנושאים פיצוי, אלא כשהם לעצמם. לקבל את היותם. פשוט כי הם ישנם."  [שם, שם, עמוד 112].  כמובן, גם כאן ניבט המרחק שבין וייל לסתיו אך בד-בבד ניבטת הזיקה. וייל מחכה לאסונות החיים, לא בכיליון עיניים, אך בודאות קשובה, היודעת שיש לקבל את היותם משום שהם ישנם; סתיו – דואגת ליקרים לה. זוהי, במובן-מה, חרדה צפה, שאינה תלויה בגורם דחק מוגדר, היודעת כי אסונות, מצוקות ומשברים הם חלק מהחיים, הארעיים-שבירים, בין כה וכה, ושאין ממש דרך בה אנו יכולים פשוט לדעת כיצד הם יעברו אותנו ואת היקרים לנו. כלומר, גם סתיו כמו וייל מקבלת את המר  כעובדת-חיים, אבל בניגוד לוייל המשתדלת לברך על הרעה כשם שהיא מברכת על הטובה, ואולי אף למעלה מכך, השיר של סתיו הוא שיר של אי-קבלה, במובן זה, שבין אם הינו טרם מאורע או לאחר מאורע, החיים עצמם לדידה, הם רצף של כניסות ויציאות, התכנסויות ופרידות, שבתוכן מצטרפים מקרים רבים, חלק לטובה וחלק לרעה, ואין שום דרך  אלא לחיות בסוג של ודאוּת חרידה או חרדה צפה, מפני אירוע הסחיפה (ההצפה) שכבר אירע אין-ספור פעמים בעבר וייארע אין ספור פעמים בעתיד, ובעצם באותו עולם שבו מתקיימת החיים והרגשות המקרבים מתקיימים גם המוות והרגשות המרחיקים.     

   לעניין החרדה הצפה, יפה גם השיר החותם את הספר כולו:

*

חִכִּתִי לַבֹּקֶר.

בַּסָּלוֹן הֶחָשׁוּךְ רַחַשׁ חַשְׁמַלִּי עָמוּם

אֲלֻמַת פָנַס הָרְחוֹב פּוֹלֶשֶׁת מִבָּעָד לַתְּרִיס

חוֹצָה אֶת מִרְצְפוֹת הַדִּירָה הָעוֹמֶדֶת לְהִנָּטֵשׁ.

חִכִּתִי לַבֹּקֶר, אִבַּדְתִּי תּחוּשָׁה, כְּבָר לֹא יָדַעְתִּי

כַּמָּה זְמַן עָבַר עָלַי בְּהַמְתָּנָה, חִבַּקְתִּי כָּרִית,

הָפַכְתִּי עַצְמִי לְכָאן וּלְשָׁם, נִסִּיתִי

תַּרְגִּילֵי נְשִׁימוֹת עַל הַסַּפָּה הַטּוֹבְעָנִית

הַשְׁקוּעָה בְּמֶרְכָּזָהּ.

כָּל הַקּוֹלוֹת שָׁכְכוּ, נוֹתַרְתִּי אַחֲרוֹנָה.

שָׁכַבְתִּי לְצִדִּי וְחִכִּתִי לְאוֹר רִאשׁוֹן.

חִכִּיתִי לַבֹּקֶר שֶׁיָקוּם,

וְהַלַּיְלָה הֶעֱמִיק.

[שירה סתיו, שריר הלב, עמוד 90]

*

    אם בשיר הפותח את הספר הבית עומד להיסחף ולשקוע הרי כאן בשיר החותם – הדירה עומדת להינטש, אור החשמל נחווה כאיום; המשוררת שאינה מצליח למצוא לנפשה מנוח ולהירדם,  מאבדת את תחושת הזמן,  וממתינה לבוקר, תוך שהיא מנסה להרגיע את עצמה, על ידי חיבוק כרית או נסוי תרגילי נשימה (במדריך רפואי שנמצא עימי תרגילי נשימה הם דרך להפיג התקף חרדה, במיוחד מטיפוס של חרדה צפה; דרכי הפגה נוספות קריאת ספרים והאזנה למוסיקה – קרובות אליי יותר), אבל דבר לא מביא את אור השמש; הלילה רק הולך ומעמיק (La noche oscura del alma). אין לתלות בגיבורת השיר נדודי שינה סתמיים או אינסומניה, בוודאי אם נקרא את השיר הנוכחי בסימן השיר הקודם. על כל פנים, מכל הסימנים העולים בשיר, עולה נסיונו להרגיע את חרדת הנטישה; אבל החרדה הזאת אינה תלויה כנראה בגורם מוחשי-קונקרטי, אלא בוודאות חרידה שהעולם הוא מקום שבו כל יום עלול להיות יום שבו נוטשים או ננטשים או שיחסי קירבה (לאו דווקא זוגיים או רומנטיים) שתכננו שילוו אותנו חיים שלימים מתרחקים, נסחפים או נאספים מאיתנו באחת.

    מצאתי כעת נמלה מתה בין האותיות ה' ו-ח' שבעמוד השער של מהדורת התרגום העברית של ספרהֹּ של סימון וייל, הכובד והחסד בספרייתי. ניקיתי וסגרתי את הספר. על הכריכה, כרגיל, רעי איוב ואיוב באיור של וויליאם בלייק, וקרני השמש מאירות באור לבן את ראשי ההרים. חשבתי לעצמי, הנמלה המתה, בין ה' ל-ח', כאילו מנסה למנוע מהחסד להתחיל.

*

*

*

בתמונות:: שועי רז, מכתש רמון – תצלומים מהר גמל, 18.8.2021

Read Full Post »

הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט

*

את ספרהּ של עדי שֹורק, נתן, קראתי כבר לפני כחודשיים או שלושה. כבר אז הבנתי שנתקלתי בספר הפרוזה העברי המלנכולי ביותר שקראתי מאז רקויאם לציפור, מאת [שם בדוי] אלכס חנקין ואוויר בצורת נערה מאת חדוה ברגמן [יש סיכוי לא-רע שגם שמהּ הספרותי אינו זה שמופיע בתעודת הזהות]. לעומתם – שׂורק היא שׂורק, היא עורכת, אמנית כתיבה ודוקטורנטית לספרות, שזכיתי לשמוע מפיה הרצאה מעולה במיוחד, לפני כשלוש שנים, על ערימות ספרים המופיעות בכתבי ש"י עגנון, היא זו היא, ובכל זאת – בספר שלפנינו היא גם נתן, גבר במלוא-שנותיו, שבנו האחד כבר אחר צבא, ביתו משרתת בנשקיה צבאית, ובנו הקטן ואשתו נותרו בביתם בשרון, אשר פשיטת רגל וחובות כבדים, מביאים אותו לנסוע לניו יורק שבאמתחתו מכתב המלצה קצת מפוקפק, והבטחה מחבר ניו-יורקי חובב צילום ותיק (ג'ייקוב), שיוכל ללון על הספה בסלונו כל זמן שחיפושי העבודה יתמידו. אחרי-גיבורנו מתמשכת עננה קדורנית. כמעט לא ניתן להאמין לכתחילה שיהיה לסיבוב הזה סוף-טוב, ואמנם מה שמכביד מאוד על הכתיבה על הספר, היא התחושה הזאת, של התרוצצות ללא קץ ופשר, כאשר הכל אבוד, והסוף חבוש לראש הגיבור ותהום כלבוש מכסה את גופו. גם מותו של ידיד ומורה סוּפי, בפתע-פתאום, בדמי-ימיו, ממש בשבוע שבו הגיע הספר לידיי, גרם לכך שסיימתי את הקריאה בצער גדול, כשהספר וגורלו הסתום של גיבורו, שיקף לי את פטירתו הסמוכה של ידידי.

חוויתי בעבר איזו תקופת אבטלה. מה שזכור לי ממנה היא התחושה שמיום ליום החיוורון הפנימי שלי הולך וגובר ואווירי נגמר. אדם מתכנן עתיד ופתאום נותר מבלעדיו. יש לזה השלכות כלכליות אבל גם פסיכולוגיות. משהו מאבד עם הזמן את הודאוּת שמישהו בעולם הסובב בכלל רוצה אותךָ כאדם, כעובד, כשותף לחברת-האדם. אף על פי שבדיעבד אותה חווייה גרמה לי להשתכלל ולפנות למקומות חדשים, אני עדיין זוכר את התחושה, של המרחק המדומה או האמיתי (כלל לא הייתי משוכנע) שנפער ביני ובין החברה הסובבת. המרחק הגיאוגרפי הפעור בין נתן ובין בני משפחתו הוא גם מרחק רגשי; ברור לו שהוא אינו רשאי לחזור בחוסר-כל. זאת הוא אינו יכול להרשות לעצמו. אבל מיום ליום דרכי-ההצלחה חומקות ממנו, כמו כף יד שמנסה להחזיק חופן חול-ים.

כמובן, עדי שׂורק שוזרת בסיפור הרבה מאוד מחוות מודעות לספריו ולסיפורי עגנון (למשל, "עד הנה" ו-"פרנהיים"), לפרנץ קפקא ("אמריקה", "המשפט", "אמן התענית")  ולולטר בנימין שאווירו אזל בפורט בו (Portbau). לא יכולתי גם שלא להתהרהר בזיקתם של שני האחרונים אל כתבי חנה ארנדט ואל דמויות היהודי "המנודה" (Pariah), שאפיינה, בעקבות ההשתלטות הנאצית ומוראותיה, את כתביה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.  נתן  אמנם אינו רדוף על ידי סיעת תליינים, אבל הוא בהחלט פליט מחברה קפיטליסטית בריונית, שהקיאה אותו משורותיה – וכפי שהולך ומתחוור לו מאוחר מדי לשוב.

מהרבה בחינות נתן, ששמו הפלינדרומי הוא כשמם הפרטי של שני המשוררים המשפיעים ביותר בשני עשוריה הראשונים של מדינת ישראל, אולי מגלם במו-שמו את העבר הישראלי, שפעם התכוון, להיהפך לחברת מופת יהודית ומערבית,  והנה התדרדרה לכדי חברה שתאוות כסף וכוח מניעות את ראשיה; בטימוקרטיה (חברה המונעת על ידי תאוות ממון הגוברת על כל ערך אחר) אין מקום למשוררים ששמם כשמו של נביא מקראי שהעז להציק למלך היושב בירושלים, על שחיתותו ורצחנותו; לא בישראל ולא בניו-יורק יש מקום לאנשים מבוגרים שנפלטו ממעגל העבודה או שעסקיהם התרסקו. מבחינתו רבות, נתן הוא Homo Sacer אותו מושג משפטי לטיני שהעלה מחדש, ההוגה הפוליטי, ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942). נתן מוצא מחוץ לחוק (עצמאי שאיבד את העסק שלו ושאינו מסוגל לפרנס) וחייו וחיי יקיריו הופכים לחשופים לאיומי כלכליים מתמידים. הממסדים אינם מגינים עליו. למעשה, היחידים שעוד נכונים להעניק לו מחסה-קימעא בעבר האחר של האוקיינוס הם ג'ייקוב ובני משפחתו. זאת ועוד, אחד הרגעים היפים ביותר בספרהּ של שֹורק מגיע לאחר שנתן מסתבך עם החלפת המעליות ומבנה בניין המשרדים הענק אליו הוא מתבקש לראיון, ומאחר שהוא לבסוף מגיע באיחור קל – הראיון נדחה למועד חדש, הוא משוטט אובד-עצות. עוד הוא משוטט, והנה נח מבטו על חנות אפלולית קטנה שבתוכה סועדים אוכלי-סנדוויצ'ים, ובין היושבים יש המשחקים שחמט.

נתן נכנס לחנות ובכניסתו מברך אותו שחקן שחמט קשיש במלים "ברוכים הבאים" ומקרבו לשחק עימו, שכן המשחק מחליף את הזמן, והזמן שמחוץ לחנות שווה כסף, ואילו כאן זמן הוא משחק, הלך-רוח, מהלך-מחשבה. מסתבר כי המקום כולו עומד לשירותם של אנשים שבאים לאכול ולשחק ומשאירים בו תמורת הכריכים כפי נדבת ידם וכיסם (אם נשתייר דבר-מה בכיסם).

שֹורק שמה בפי נתן ובין הישיש בן-שיחו, המוזג לו מעט ברנדי, את המלים הבאות:

* 

… "עניוּת היא נסיון גדול, כי רבת רעת העני, וחסרון כיס קשה מכולם. לכן אמר, החכם עליו השלום, הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וגו', שרצה להסביר לו כמה חלוש וגרוע הממון שאין לו ממשות של כלום. מטבעו ומעניינו הוא שמהבל ומסיבה קלה יגרע ויתמעט ויאבד. ולא יצטרכו סיבות חזקות להאבידו. יען מרוב חולשתו ופחיתותו לאיזו סיבה קטנה או קלה הבלתי נחשבת לכלום, כאילו הוא הבל, ילך לטמיון ויתבטל במיעוטו.  באופן שכשנראה עשיר שירד מנכסיו ואבד ממונו אין לנו לתמוה ולחקור היאך נתמעט ולהרהר אחר מידותיו. אתה מבין רב נתן? פרשטיין זי? מהבל יגרע. פרשטיין זי? נו, שוין. בוא נשחק". חזרה הזקן לברוקלינאיות שלו, "זה מחליף את הזמן יפה", אמר וליטף את זקנו. נתן האזין לכל זה בראש מורכן.

[…] דבר מה עלה בגרונו של נתן והוא כחכח. לבסוף שאל במלים שנדמו כפקק שנחלץ: "מאיפה אתה?" "מכאן" ענה הזקן וצחק. "אבל קודם, מאיפה?" "קודם –  מכל מקום, אולי מהמקום של סבא שלך, אלוהים יודע מאיפה אני בא, בכמה מקומות הייתי, אני כבר בעצמי לא זוכר" חייך הזקן "נו, אתה מזיז את הפרש או שאני אוכל לך אותו?" נתן נזכר שסבא שלו שאותו לא הכיר מעולם, היה גבאי. מאיפה בדיוק היה? אביו כמעט שלא סיפר דבר על בית הוריו. מעניין מדוע. האם נפלה מריבה כאשר עזב, מאמין במהפכות, את העולם הישן? האם שתק כנגד מה שנחרב? המשפחות הגדולות שנעלמו? האחים. כל האחים. שירתם. ואולי פשוט לא היה איש של מילים ואלו שנותרו סביב גויסו לצרכים מסדירים: מדינות, מלחמות. מעולם לא חשב על כך קודם. אולי זה היי"ש שפושה בו עכשיו, הרי כל כך הרבה זמן לא שתה.

[עדי שׂורק, נתן, עורך הספר: עודד וולקשטיין, סדרה לספרות יפה: כתר ספרים, מושב בן-שמן 2018, עמ' 88-86 בדילוג]   

   

בדברי הזקן נשמעים כמה קולות. ראשית, אם לממון אין ממשוּת של כלוּם, הרי גם לזמן הנמדד בכסף אין ממשוּת של כלוּם. אם כסף הוא דבר האבֵד. כך גם זמן-החיים האובד על חשבונות של רווח ובצע-כסף. זוהי חכמת הדורות "היהודית" שהישיש מייצג (הוא דובר יידיש אבל חכמתו אינה יהודית במיוחד אלא כלל-אנושית), בעיקר מאחר שהעולם שמעבר לסף דלתהּ של החנות האפלולית נענה לחלוטין לצו צבירת הרכוש והממון, ורואה בכושר הצרכני של הפרט את הגשמת החירות שלו במלואהּ. מהרבה בחינות נשמע לי הישיש הזה כבן-בנו של בן קהלת ובן משלי  לר' שמואל הנגיד, או של מיטב שירי התלונה של אבן גבירול (ניחר בקוראי גרוני, כאבי רב ומכתי אנושה) ושל ר' אברהם אבן עזרא (לא אמצא בעולמי קצת רווח) בכולם –  הזמן, התבל (העולם החומרי) וההון –  הם מסכים גדולים המונעים מן האדם את ההתכנסות הפנימית ואת בקשת הידע והשלימויות המוסרית והאינטלקטואלית. יותר מכך, דבר הישיש הזה הזכירוּ לי את דברי המשורר הפרסי-הסוּפי, שמס אלﱢדין  מחמד חאפט' (חאפז, 1390-1325): "אַל תְּצַפֶּה לְטוֹבוֹת / הָעוֹלָם / כִּי הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ יַצִּיב "[ע'זאלים, תרגם מפרסית: מיכאל זנד, הוצאת Scorpio , ירושלים 2015, מתוך שיר 40, עמוד 90] ואת דברי המקובל-המתבודד הצפתי, ר' אלעזר אזכרי, המהווים פרפרזה על דברים קודמים מאת התיאולוג המוסלמי והשיח' הסופי, אבו ח'אמד אלע'זאלי (1111-1058): 'העולם הזה, ים-סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאילו הוא שם, ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים, וישמר מן הגלים הבאים לטורדו, ואם לא דמו בראשו' [ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד, עמוד רעו, סעיף ק]. כמו לפני או אחרי המבול, כך גם חנותו האפלולית של הזקן, היא נסיון ליצור מקום מפלט מן העולם שבחוץ, שבו המגמות השליטות היחידות מתבססות על הון, רדיפת כח, ובצע (שחיתות), והן החותכות לאדם את זמנו בן-החלוף, שניתן לסחור גם בו.

הקשיש וחנותו אפוא מבטאים איזו קהילה שאינה מצויה בתוך הזמן האכזרי של ההיסטוריה והקפיטליזם. ידידי ההיסטוריון דוד סורוצקין כינה בעבודת הדוקטור שלו, קהילות מטיפוס זה: קהילות על-זמן. מדברי הזקן בפיסקה השניה כי לדידו, אמנם חנותו ממוקמת בניו יורק, אך היא גם קהילת על-מקום, כלומר: קהילה אוטופית. מן ההתרחקות הזאת מן הזמן הסואן בחוצות, נוחתת על נתן כעין אפיפניה. הוא מבין את כל הפרוייקט הציוני כמי שנועד לשעבד את זכרונו ומאווייו לצרכים מסדירים (מדינה ומלחמה). הוא מעולם לא חשב קודם לכן, עד כמה חייו הישראליים, ניתקו אותו מרצף הדורות היהודי, ומאיזה זיכרון קולקטיבי שהיה אמור להתרוצץ בו, באותה מידה לפחות שהוא מצוי אצל הזקן, ואינו עימו. אבל מחשבה תוכפת, על הדולרים המעטים שבכיסו ועל כך שעליו להודיע לסוכנו על הראיון שהוחמץ, ממהרים אותו בחזרה אל רחובה של העיר, ואל סדר-הזמן שהיא מבטאת, וכך הוא מוצא את עצמו באחת "…נידף, עני יותר, קבצן" (נתן, עמוד 94) בדרך לאסון.

בנוסף, דברי הזקן, ונסיונו "היהודי" ליסד קהילת על-זמן ועל-מקום של אנשים התומכים ונתמכים אלו באלו, העלתה בזכרוני סוגיה שכוחה ממסכת נדרים מהתלמוד הירושלמי (פרק ט' הלכה ד') ובו לאחר שהמשנה מתירה לאדם נדר שנדר שלא לעזור לאדם השנוא-עליו, אם האחרון הסתבך בצרה כלכלית, והנודר הבין שעליו לסייע לו, מוזכרים שלשה חכמים; ר' עקיבה הגורס: "ואהבת לרעך כמוךָ זה כלל גדול בתורה", כלומר: קודם אפילו לנדר שנדר האדם נגד שנוא-נפשו; ר' שמעון בן עזאי מוסיף: "זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה" והוא שכל אדם הוא צאצאו של אדם הראשון עליו נאמר 'בדמות אלהים עשה אותו' (בראשית א') ולפיכך ראוי לאדם לחוס על כבוד חברו שהוא בדמות אלוהים, ולכן לחוס על כבוד קונו. ולבסוף גורס ר' זעירא (המאוחר משני קודמיו): "עניוּת מצויה" – כלומר, אין טעם ללכת סחור-סחור ולחפש פסוקים להיתלות בהם, ואסמכתאות תיאולוגיות בכדי לבטל את הנדר, העובדה לפיה עוני הוא חלק אינטגרלי מאוד מהעולם, וכל אדם עשוי ליפול בו, היא כשלעצמה סיבה מספיק טובה למי שליבו דואג בקרבו, לעזוב תחושות ורגשות, ולהירתם לעזור למלא את חסרונו של האחר. עניוּת מצויה? ובכן, העניוּת הפכה כבר כל כך מצויה בחברה הקפיטליסטית המערבית, שכבר רובנוּ מעלימים עין, ועושים הכל כדי שלא נמצא עצמנו עניים ונצרכים. אבל בעולם הנוכחי, יש מעט מאוד הזדמנויות כבר להימצא בחברה הדומה לאותה קהילה קטנה שבחנות האפלולית, ובכל מקום אחר שוררת סכנת נפשות: הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים. בכל מקום אורבים כרישי-אדם.

*

*

בתמונה למעלה: Berenice Abbott (1898-1991), Eastside Portrait,  Photographed in 1938

Read Full Post »

נחמי והזאבים

*

ספרו של נחמי דרימר הספר השחור (הוצאת כרמל: ירושלים 2017) מצליח להיות בו-זמנית הרבה מאוד דברים: יצירה של מח קודח וחרד מאוד, ספר מצחיק ומבכיא, שמאחורי כל צחוקיו אצור יגון ארוך של אלמן שאיבד את זוגתו בתאונת דרכים וגידל את שתי בנותיו לבד; על כל צעד ושעל נתקל נחמי בחבורה של זאבים – ליתר דיוק: אנשי זאב שהם גם כמרים, וכולם נעים במרחב זמן מעוקם, שאין לו תחילה ותכלה, הפרוס בין כפר-סבא של ימינו ובין צרפת של ימי הביניים. הספר  הצליח להפריח בי כל מני אסוציאציות לספר חסידים המיוחס לר' יהודה החסיד מרגנשבורג, לסרטי רומן פולנסקי, ליצירות הקומיקס של דודו גבע, וגם לגלריית הטיפוסים המאכלסת את אלבומו של טום ווייטס The Black Rider. הספר מתנהל מתוך כאוטיקה מאורגנת, יותר נכון: מאולתרת, שכן אין טעם להחיל על המציאות סדרים וחוקים מחייבים. יש בסיפור חיפוש עיקש אחר גאולה וידיעה מפוכחת שהגאולה – אפסו כל סיכוייה, אם אמנם התקיימו אי-פעם. העולם כמובן קורץ בעינו ומציע את פתח המילוט הנודע של המוות; אבל נדמה לי, ובכך הספר עורר בי הזדהות רבה, כי נחמי מחפש כל העת פתח יציאה לגמרי אחר.

הרבה מדפוסיו החוזרים והמשתנים של הספר הזה הזכירו לי מיתוסים סקנדינביים, שבהם מתערפלת פרשת הבריאה ותולדותיה. ה-Ginnungagap , הרִיק הגדול שקדם לשמים ולארץ – הוא חלל הטעון במאגיה-פוטנציאלית; הריק הזה נקשר כנראה בדמיונם של בני הצפון בנוף הארקטי במקום שאין בו יישוב, ועל-כן סימלוהו בים קרח אינסופי. למולו, ה- Miḍgraḍr, הציבליזציה האנושית – כעין מצודה-שמורה כנגד הענקים האורבים לבני האדם להרגם, וכמובן: אסגארד, משכן האלים (בוראי האדם), ספק בארץ ספק בשמים, אך לכל הדעות במרכז העולם.

גם נחמי משאיר את קוראיו במין יקום שגבולותיו הגאוגרפיים והטופוגרפיים עלומים. ראשית, חץ הזמן בספרו אינו לינארי ואינו תמטי; אף אינו נענה לסכמות המקובלות של מרחב אלא נענה לנפשו של המחבר הדוהרת בין זמנים שונים, ארצות שונות, שמיים וארץ. גם אצל נחמי – כך דומה – הציבליזציה גדורה במצודה המנסה לשמור על עצמהּ מליפול טרף לאנשי הזאב, אלא שמתברר שאנשי הזאב אורבים בכל מקום (גם בתוכנו).  נחמי הוא מיתולוג-מאגיקון בבחינת שהוא מנסה למסור לנו מיתוס-אישי וכל העולם נענה ומתעקם על פי גחמותיו. נחמי הוא שהרזאד: פחד המוות שלו מדבק. פחד המוות ניבט מכל עמוד ועמוד של החיבור. נדמה שאם רק ייסטה מן הנתיב הדמיוני-הקודח שלו, המוות או האל יקצרו אותו ביעף. נדמה כי אך בכוח הפרק הבא – שואל לו נחמי עוד לילה אחד.

הוא כותב (עמוד 23) שהוא לא מבין גדול באנשי זאב, אבל שפעם ראה סרט עפ"י סיפורים מאת אנג'לה קרטר, והשתהה מרותק, מבועת ומוקסם מקטע הטרנספורמציה לאיש זאב. ההיסטוריון המוסקבאי, אהרן גורביץ, טען בספרו, תמונת העולם של אנשי ימי הביניים, כי בימי הביניים אנשים שחיו ביערות (Skógarmaḍr), אשר ניתקו את עצמם מחוק-המלך או נודו למקומות בלתי מיושבים, נחשבו לספק בני אדם וספק בני אדם שהתגלגלו בזאב (Vargr); מנגד, אנשי הזאב של נחמי הם ברובם הגדול כמרים ואנשים המזוהים עם הממסד והחוק; אנשים אשר תוכם אינו כברם. אנשים המנצלים את הכוח וההון, שצברו בתוך הממסד הדתי-פוליטי כדי לטרוף ולהרע, ובפרט למי שבחרו לחיות במנותק מן הכוח ומתמונת העולם הפטריארכלית, המעמדית והנורמטיבית. כלומר, אם בימי הביניים היתה התפיסה כי איש הזאב הוא הזר-הדמוני שבא מחוץ לעיר והחי במנותק מן החברה המעמדית הנורמטיבית, אנשי-הזאב אצל נחמי הם דווקא אנשי ההון והשררה – המנצלים את מעמדם העודף על מנת לטרוף את החלשים ואת אנשי-השוליים.

     אבל נחמי הולך צעד אחד קדימה במיתוס אנשי-הזאב שלו. אנשי הזאב לדידו הם בפירוש כל-אדם; כל אדם עשוי לטרוף ולהיטרף. האנושות עצמה וכל אחד מפרטיה נקרע בין רצונו להיות נאמן למשפחה, לתרבות, למסורות שאותן קיבל ושכביכול מתחייב כי יעביר אותן הלאה. ומנגד, הרצון לקרוע ולהיקרע, לחרוג מכל סדר, לערוק מכל ציפיה –  אלו שני כוחות חזקים ותובעניים המצויים באדם במאבק מתמיד. נחמי – שספרו הראשון רואה אור לקראת סוף העשור השביעי של חייו, כותב את ספרו לשתי בנותיו, בידיעה שהן הקוראות הראשונות שלו. בספר הוא מתאר למשל, את מערכת היחסים המורכבת עם אמו, שנשארה לחיות בשבילו לאחר פטירתו המוקדמת של אביו, מה שהפך למשא כבד עבורו. הוא מתאר את דכאונותיה ואת סיוטיה, שכפו עליהם מרחק – כדי שהוא יוכל להמשיך בחייו. הוא מסיים את דבריו אודותיה (עמוד 117) בכך שהוא כביכול הרג אותה, אבל הוא לא הרג את אמו – רק החליט להורות שלא יאריכו את חייה כאשר נמצאה בין חיים ומוות בבית החולים. ההצהרה על הרג האם  יותר משהיא מבטאת התייחסות לאחרון-ימיה, מבטאת היא את תחושת האחריות של הבן לכך שלא הצליח לשאת כובד ייסוריה של אמו האלמנה, ושבחר להתרחק ולצאת לדרך משלו בחיים; ההצלחה לבקוע לו דרך אחרת, לחרוג מן התפקיד המשפחתי של הבן הטוב – היה בד-בבד הצלחתו וכישלונו, יום ששונו ויום אסונו.

התחושה המפוצלת הזאת ניכרת גם ביחסו למותו המוקדם של אביו, בגיל 55 בהיות נחמי כבן 15. נחמי כותב:

*

יצחק הנעקד, החי-המת. אבא שלי יצחק דרימר, או אייזיק או זיגי, זכרונו לברכה, שבלוויה שלו אמרתי את 'הקדיש' הראשון שלי … במשך שנים היו לי חלומות, שוב ושוב, שבהם הוא חוזר לחיים … אף אחד מסביב אינו יודע שאבא בעצם מת, וחזר בתחיה, רק אני יודע …

 [עמודים 24-23]   

*

   כאן שיבת-האב לחיים בחלום; כורכת בחובהּ את שיבת הבן-לחיים כבנו של אב חי ולא כבנו של אב מת. כאשר האב חי – ניתן לשוחח איתו, ניתן להבין אותו, ניתן להמשיך את דרכו. הסתלקות מוקדמת, במידה רבה, סתמה את הגולל על אפשרות של העברה בין-דורית רציפה, ומשהו בה נותר שסוע, גדוע וטָרוּף.

את הקוטב הטָרוּף מביע גם הקטע הבא, שבו מצטט נחמי, קטע סיפור שכתבה בתו נורית דרימר, בהיותה כבת 13, בהשראת סיפור העין מאת זורז' בטאיי (1962-1897):

*

    … ניגשתי לעברו (האב הזקן) והחזקתי בשערו הארוך כאילו היה חבל.

גררתי אותו אל מחוץ למחיצתו, מחוץ לבית, לעבר … שום מקום.

[…]  התקרבתי אל אבי, שהתנודד על הוו, ובשליפה אחת, הוצאתי את עינו השמאלית.

הוא התעורר מייד ופקח את עיניו(גם את זו שהיתה נעוצה בסכין).

הוא לא צרח, רק הביט בי.

ניגשתי לשולחן והתיישבתי על הכיסא.

התחלתי לאכול.

[…] הרגשתי את עינו השמאלית מתרוצצת בתוך בטני, מביטה לכל הכיוונים.

[…] הכנסתי אצבע לפה והקאתי את העין שלו."

[עמודים 31-30]

*

יש כאן עקידה מהופכת שבה הבן/הבת מוליך/ה את האב הזקן אל מעמד העקידה. המעמד כולו מבטא אתה הרצון להתנער לחלוטין מן האב (להרגו) ; אבל ככל שהסיטואציה אורכת מתברר כי בכל זאת הבן/הבת מעוניינים להחזיק הלאה משהו מהאב; הפתרון הוא לטרוף חלק ממנו, כדי לשאת אותו הלאה. אבל כאשר העין הבלועה מתעוררת ותחילה לפקח על הבטן מבפנים – כלומר, שוב נוטלת את השררה והמשמעת לידיה. את זה אין הבן/הבת יכול/ה לשאת והיא ממהרת להקיא את העין ולהרחיקה ממנו/ה. גם כאן, יש רצון של הבן/בת להמשיך את האב ובד-בבד להתרחק ממנו. נחמי כותב שהיה גאה בבתו בת השלוש עשרה שהוציאה מתוכה את הטקסט הזה. אך האם זה הקול היחידי?  נחמי כאמור כתב את הספר קודם-כל לשתי בנותיו. הוא עצמו הפך בינתיים לאב שגידל את בנותיו. הוא מבין שהדרך היחידה שלהן ליצור את עתידן שלהן הוא התרחקות. עם זאת,  הוא בתור האב אינו רוצה להיעזב וחשוב לו שתיקחנה משהו משלו אתן, אל עבר עתיד, שבסופו של דבר (בבוא היום) לא יכלול אותו. שני הקולות הללו של הצורך להרוג את אבותיך על מנת לבור לך חיים משל עצמך, ושל הצורך לשוב אל אבותיך, האמתיים והרוחניים, כדי לבחון כל הזמן מה מתוכם השתייר בך—נוכחים מאוד בספר הזה. ילדים במידה רבה לדידו נושאים את זכר הוריהם (לעתים כעיין בלועה, שיש צורך להקיא). המקומות שבהם עקדו אותך מתחלפים במקומות שבהם אתה עקדת אותם; והמקומות בהם טרפו אותך – מתחלפים במקומות שבהם אתה טרפת אותם. זהו עולם שבו קשר דם  מתחוור כקשר אכזר ותובעני, שבו האנשים האהובים ביותר הם גם האנשים המועדים לפגוע ולהיפגע. האנושות עצמה היא זאבית במובן זה שאין לאדם הגנה אפילו בתוך ביתו-הוא, ומתוך-תוכו עולה גם כן מדיי פעם יללת זאב פגוע או מורעב. לבסוף, בקריאה נוספת בסיפורהּ של נורית הבחנתי בדבר: אפשר כי הסיפור מוסב על עקידת האם שלה, ועל המאבק הפנימי של נערה צעירה לשאת את זכר אמהּ, ובד-בבד, למרוד בהכרח הזה לזכור ולהמשיך.  איש הזאב אפוא אינו הזר הקרב, ואינו הכוח והשררה החיצוניים – איש הזאב  נוצר במעמדים שבהם נטרפנו-נהרגנו על ידי מי שאמורים להיות הקרובים לנו בבני-האדם או שטרפנו-הרגנו אותם או את מורשתם וזכרם, פשוט מפני שהיינו צריכים להמשיך ולחיות את חיינו.

נחמי דרימר, הספר השחור, הוצאת כרמל: ירושלים 2017, 169 עמודים. 

*

*

בתמונה למעלה:  ©Cristina Penescu,  Apparition (Wolf), Scratchboard & Watercolor  2009

Read Full Post »

מלחמה ושלום

*

מעשה בשלמה אוהב, רב ומקובל מן העיר רגוזה שבאיטליה (כיום דוברובניק שבקרואטיה), תלמידו של המקובל ומפיץ הדרושים הלוריאניים באירופה, ר' ישראל סרוק, שאלמלא טרח נכדו, ר' אהרן הכהן מוונציה להדפיס בספרו זקן אהרן (ונציה 1657) הכולל פירוש על רוב התנ"ך, והערות על משנה ותלמוד, גם את פירושו של זקינו האוהב, שמן הטוב על התורה, וליקוטים שונים ממנו על עניין הקבלה, כנראה לא היינו יודעים על שלמה ועל אהבתו מעולם.

גדול המקובלים באיטליה במחצית המאה השבע-עשרה, ר' משה זכּוּת (1697-1625), הגיה בצעירותו את הספר כולו בהגהה שניה וסופית, וכך כתב על הסב: "האמנם ידעתי כי כן ה' אלהים הצמיח עץ חיים נחמד להשכיל להטיב הנה הנו הרב החסיד העניו המקובל הנאמן, כמוהר"ר שלמה אוהב זצוק"ל אשר היה כזית רענן בבית אלהים;  זית שיש לו שם בשדה אשר ברכו ה'" (שם, הקדמת מעלת המגיהּ השני). באחת מהגהותיו על החיבור הדגיש זָכּוּת כי שלמה אוהב נהנה ככל הנראה מרוח ה' שנוצצה בו, שכן ידע לומר כי עלי הכהן היה גלגולו של אהרן הכהן ומה שהראשון שבר את מפרקתו על הכסא היה בעטיו של מעורבותו של אהרן הכהן בשעתו בחטא העגל (עגל הזהב). זָכּוּת מתפלא על כך משום שהוא מצא את הדבר בספר הגלגולים (לר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י) חלק ב', אלא שהוא יודע שבשעה שכתב אוהב את ספרו לא נמצא ספר הגלגולים בחזקתו (שם,דף קנ"ב עמוד ד).

התעניינותו היתירה של ר' שלמה אוהב (כנראה ממוצא ביזנטיני) באהרן הכהן ובמשפחת הכוהנים בכלל ניבטת מעוד פירוש המצוי בספר הדן בפרשת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכזכור רוצח נפש, דוקר למוות בעזרת רומח, את זמרי בן-סלוא נשיא שבט שמעון, בשעה שבא בפרהסיה על בת נשיא מדין כזבי בת צור, ואילו אחר-כך סרה מגיפה גדולה שפרצה בישראל וה' נותן לו את בריתו שלום. בשל אורך המקור שיובא להלן, אבהיר לכתחילה כי ר' שלמה אוהב בוחר לקשור בין שני אירועים מקראיים בספר במדבר. הראשון: מעשה ההצלה של אהרן הכהן, בהוראת משה רבינו, בפרשת קורח (אהרן מתייצב בין החיים ובין המתים ובידו קטורת שהכין וכתוצאה מכך המגפה שפרצה מתבטלת, במדבר י"ז, 15-10) ומעשה ההצלה כביכול של פנחס הכהן בפרשת פנחס (רצח של שני אנשים העוסקים באהבהבים לעיניי בני ישראל, מה שגם כן עוצר את המגיפה שפרצה בעם, במדבר כ"ה 15-6)

*

והנראה לי לומר כי הכתוב בא לומר כי פינחס נתדמה לאהרן, אבי אביו, ובצד מה בהשיב את חמת ה' מעל ישראל ועצר את המגפה, ובצד אחר— לא נתדמה אליו אבל עשה בהפך מה שעשה אהרן ואמרי כי נדמה אל אבי-אביו בהשבת החמה מעל ישראל וזהו שאמר: 'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי'  כמו שאהרן עשה עם הקטורת ועמד בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה ואמרו זאת לשונם: שתפש את מלאך המשחית בצוארו והעמידו על כרחו מלהשחית וזהו 'והמגפה נעצרה' על כרחו שלא בטובתו שלא הניחו להשחית. ופנחס עצר את המגפה באופן אחר הפך מה שעשה אבי אביו כי הוא עשה מה שהיה עושה מלאך המשחית כי דרך משל נטל את החרב בידו ואמר אני אעשה מה שאתה עושה ואתה שב ואל תעשה וזהו שאמר 'השיב את חמתי' הוא מלאך המוות מעל בני ישראל. ובמה השיבו? לא כמו אהרן אלא 'בקנאו את קנאתי בתוכם' כי הוא עצמו קנא לשם ועשה נקמתו בתוכם באופן שלא ניתן מקום למלאך המשחית לעשות מאומה ובזה 'ויכפר על בני ישראל' […] והנראה לי בזה כי המנהג הוא כי כל חולי לא יתרפא אלא בהפכו.

[אהרן הכהן, שמן הטוב וזקן אהרן, ונציה 1657, דף ס"ז עמוד ג']

*

ראשית, יש כאן סיפור על סב ונכד (אהרן ופנחס), המנהלים ביניהם סיפורי הצלה דומים ובד-בבד שונים ומהופכים. דעת ר' שלמה אוהב מקרבת בין שתי הדמויות ועומדת על כך ששניהם משיבים את חמת ה' מעל ישראל ועוצרים מגיפה. המגיפה אותה עוצר אהרן הכהן אירעה בעטיים של קרח ועדתו שמרדו בסמכותם של משה ואהרן להנהיג את העם; המגיפה אותה עוצר פנחס הכהן אירעה בעטיים של שורת מפגשים מינייים בין גברים ישראלים ובין נשים מדייניות, בשעה שבני ישראלים חונים בשטים; מפגשים מיניים שכללו כנראה (כך רומזת התורה) אלמנטים של עבודה זרה (מין פולחני). ההבדל המהותי הראשון בין הסיפורים נעוץ בכך שכאשר אהרן עוצר את המגיפה, קרח ועדתו כבר מזמן בין המתים (בלעה אותם האדמה) ואילו כאן מנסה פנחס הכהן לעצור את המגיפה דרך רצח של שתי דמויות מורמות מעם הנוטלות חלק במעשי האהבהבים, בתו של אחד מנשיאי מדיין ונשיא שבט שמעון הישראלי. לפיכך, מתאר ר' שלמה אוהב את מאבקו (כביכול) של אהרן הכהן במלאך המשחית (מלאך המוות), בקווים המזכירים את מאבקו המיתי של יעקב אבינו במלאך. כללו של דבר,  אהרן מצליח באמצעות הקטרת קטורת ועמידה בין החיים ובין המתים ליטול מן המלאך את חרבו השלופה. לעומתו, נכדו צריך לקחת את מקומו של מלאך המוות, ליטול רומח ולצאת לדקור למוות באיבחה אחת את נשיא בני שמעון וזוגתו. הסב נטל את חרבו הנוקמת של מלאך המוות ואילו הנכד יוצא לרצוח ממש כאילו כמלאך המשחית כדי לסכל (כך הוא מאמין) את המגיפה שבה רבים מאבדים את חייהם.

בהמשך דבריו, מדגיש ר' שלמה אוהב, כי פנחס הכהן (הנכד), אינו יודע בוודאות כי ה' ישאירו בחיים אחר המעשה. אפשר כי יעשה בו דין רוצח; הוא ודאי יודע כי אנשי שבט שמעון יירצו להרגו כנקמה על רצח מנהיגם. ר' אהרן הכהן (הנכד מוונציה) אף מטעים כי פנחס היה מוכן לסכן הכל כדי לעשות את מה שנראה לו כרצון האל. הוא מתאר אותו כמי שמתעלם מפרטיותו ומרצונותיו האישיים והולך בדעה נחושה לעשות מעשה שנתפס בעיניו (בעקבות מעשהו של סבו אחר פרשת בני קורח) כדרך היחידה להסיר את המגיפה שבה נהרגים רבים. לכאורה, הוא אינו יוצא לרצוח לא משום שהוא שונא את נשיא בני שמעון, או את כזבי בת צור. הוא מסכן את עצמו משום שהוא נוטל על עצמו בנסיבות מתהפכות את תפקידו של סבו— להסיר מגיפה קטלנית מעל ישראל. הוא פועל אפוא בשם המיתוס של הסב, הכהן הגדול, שסיכן את חייו ויצא למקום המוות, כדי להביא להפסקת המגיפה. גם פנחס (על פי הסב ונכדו האיטלקיים), אינו קנאי לאומן, העיוור למעשה הנורא שאותו הוא מחולל, אלא שבנסיבות שלפניו, למרות אי ידיעתו האם אכן מותם של השניים יציל רבים מאוד, הוא יוצא לבדו ומסכן את חייו ואת מעמדו החברתי בשל הרצון להפסיק את ההרג. בעצם, ביאורו של ר' שלמה אוהב, עוד יותר מזה של נכדו, מדגיש את אי הביטחון, חוסר הודאות, ואת נטישתו של פנחס הכהן את חייו ומעמדו, ואת נכונותו לקחת את הסיכון שייקרע לגזרים ויוקע כרוצח לאחר-מעשה.

למעשה, יותר מאשר רצח על בסיס לאומנות-קנאית, מציעים ר' שלמה אוהב מרגוזה ובעקבותיו נכדו, ר' אהרן הכהן מוונציה, כי טעמי הרצח שביצע פנחס כלל לא היו קשורים ללאומנות או לפונדמנטליזם דתי, אלא שמדובר כמעט במוסר תועלתני הפועל מתוך תפיסה של עשיית מירב הטוב למירב בני האדם ומיעוט ההיזק למיעוט בני האדם.  זוהי בסופו של דבר תפיסה סף-רציונליסטית שניתן היה למוצאה אצל בן דורו של ר' אהרן הכהן מוונציה, הפילוסוף ברוך שפינוזה (1677-1632), מאמסטרדם, ולימים הפכה לדגל שיטתו של הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנטהאם (1832-1748). הבעייתיות במהלך שמציע ר' שלמה אוהב נובע מכך שגם לשיטתו בצאתו לרצוח את נשיא שמעון ואת בת נשיא מדין לא היתה לפנחס הכהן כל דרך לדעת כי מעשהו אכן יועיל לעצירת המגיפה. מה שהדריך את נכדו של אהרן הכהן היתה המסורת הבין-דורית, תפיסה עצמית של היותו נכדו של אהרן הכהן, שהסיר מעל ישראל המגיפה הגדולה בעמדו בין החיים ובין המתים. גם פנחס הכהן הולך לעמוד בין החיים ובין המתים (שהוא עצמו יירצח), אבל כלל לא מתוך מהלך רציונליסטי-תועלתני מחושב, אלא מתוך שליחות-מיתית של היות נכדו של האיש שידע גם-כן להושיע את ישראל ממגיפה קטלנית דומה. אף על פי ההדגש לפיו פנחס היה עשוי לאבד את הכל ולמצוא את מותו מידי אדם או מידי אלוהים, אין כאן שום מוסר תועלתני אלא רק בדיעבד. יש כאן נכד הפועל לרצוח שני אנשים מתוך תפיסה מיתית לפיה רק כך ניתן יהיה לעצור את המגיפה המשתוללת. הוא אינו יודע זאת באופן ודאי כאשר הוא יוצא להורגם. הוא עומד לבצע רצח פלילי (גם Actus Reus  וגם Mens Rea). רק לנוכח כך שהמגיפה אמנם נעצרת ניתן להתחיל לדבר בנסיבות מקילות של מוסר תועלתני, אם בכלל, ושל התאמה (כך מוסרת התורה) בין רצון אנושי ובין רצון אלוהי. לדידי, המהלך שהציע ר' שלמה אוהב הוא מאוד בעייתי. הוא אמנם מצליח בטענת הרחקת המניע הלאומני ממעשה הרצח של פנחס, אך לתאר זאת כמוסר תועלתני אפשר, אם בכלל ואם כדאי, רק בדיעבד. מה שמוזר עוד יותר הוא שאלמלא פרסם נכדו, ר' אהרן הכהן מוונציה, את ספרו של סבו, בתוך ספרו שלו, לא היינו יודעים על הפירוש הזה, הקושר ומהפך סב ונכד, דבר וחצי דבר.

*

*

בתמונה: Umberto Boccioni, The Grand Canal in Venice, Oil on Canvas 1907

Read Full Post »

סבּא לִוְיָתָן לבן

*

*

יש בקרים שבהם הוא שוכח כיצד התגלגל הנה ושוכח כל שאיפה שעשויה להיות לו, צנועה ככל שתהיה, ומרגיש שבעצם אין מה לגלות או להבין בכל מחיר. בקרים כמו הבוקר הערפילי, שבו הוא יושב מול חלון ביתו כשהכלבה לצדו, ומבזבז את זמנו בצפייה ברוח הצפון מערבית הזועמת המסעירה את המים שצבעם נע בין כחול לירוק, בלי השתקפויות, כמו מבעד למסנן מְקַטֵב.

[דניאל גָּלֵרָה, זָקָן ספוּג דם, תרגמה מפרטוגזית: דלית להב-דורסט, פֶּן הוצאה לאור: תל אביב 2014, עמוד 132]  

 *

   זָקָן ספוּג-דם מאת הסופר הברזילאי, דניאל גָלֵרָה, הוא הספר המפתיע ביותר שהזדמן לי לקרוא בחודשים האחרונים; אחד משני ספרי הפרוזה הטובים ביותר שקראתי בשנה החולפת (השני הוא שני העולמות שלי לסופר הארגנטינאי, סרחיו צ'חפק, המתרחש אף הוא בברזיל). הספר נפתח בסיפור קצר פנטסטי, המתאר סצנת פרידה אחרונה בין אב ובנו, כתוצאה ממנה אוסף הבן אליו את כלבתו של אביו המת, בניגוד מובהק להוראתו המפורשת להרדים אותה, ויוצא להתגורר על יד הים בעיר אחרת, גְּרופָּבָה שמהּ, בין היתר, על מנת לחקור את מות סבו שנעלם שם כארבעים שנים לפני כן, אשר שמועות עקשניות מרננות כי נרצח וגופתו נעלמה  (הוא לומד על אפשרות הרצח רק בשיחתו האחרונה עם אביו); סב זה, איש משולח רסן, הממהר לשלוף את סכינו, דומה לנכדו הצעיר כשתי טיפות מים. איש מוותיקי העיר לא מעוניין לדבר על שאירע אז, אבל כולם מזהים את הצעיר על פי תוי-פניו, כנכדו של גאודריו.

הנכד מצידו סובל מבעיה נוירולוגית כרונית נדירה, המונעת ממנו זִהוּי פנים (אגנוסיה חזותית/ פרוסופגנוסיה); ולפיכך הוא נאלץ למצוא סימנים מזהים באנשים המקיפים אותו, לא רק בזרים או בשכנים; אלא אף בנשים שבחייו (הוא מחליף במהלך העלילה כמה בנות זוג) ובחברים שהוא מוצא בעיר שעל יד האוקיינוס. אחד מחבריו בונובו, המכנה את הנכד, "השחיין", מתברר כבודהיסט ברזיליאני. הוא מנסה לשתף מדי פעם את גיבורינו בתובנותיו, אך זה אגנוסטיקן וספקן, ואף טוען כי דווקא אם היה מוכח כי יש הישארות של הנפש היה מבכר להתאבד. משלח ידו של גיבורנו, מאמן ריצה, כושר וטריאתלונים (שחיה, רכיבה על אפניים, ריצה); וכן, אהובתו לשעבר, שעזבתו והלכה לחיות עם אחיו הסופר המצליחן בסאו פאולו— ממקמים את העלילה כולה בהווה המערבי הנטוע וקרוע בין משיכה עזה לרוחניות זן-בודהיסטית, התמכרות לכושר ולקבוצות ריצה, וכמובן: התפוררות התא המשפחתי— הגם שמבחינות רבות גרוּפָּבָּה נדמית למקום שבו הזמן חדל מלכת  או מתקתק ונוקף על פי הגיון איטי יותר. סוג של עיר פריפריאלית, שחלקים מתושביה עדיין מתפרנסים מדייג או ציד לוויתנים וממשיכים לשאת אמונות אינדיאניות של בני דורות קודמים. עיר שהקידמה, אולי קנתה בה שביתה בין מועדוני הלילה, מכוני הליווי ומכוני הכושר; אבל היא עדיין רחוקה מחיי היום-יום שנדמה כמתנהלים על פי איזה הגיון פנימי משל עצמם, בין מציאות ובין הזיה.

הזיקה בין אגנוסטיות ובין אגנוסיה חזותית, כלומר: בין אי-הידיעה ואי הודאוּת הקיומית ובין אותו טשטוש תווי הפנים וחוסר היכולת המוחלטת לעמוד על זהותו של החולף על פניך, נדמית לפרקים כמשל גדול על טשטוש הזהות והוודאות של האדם המודרני; למעשה, כל מה שנותר ל"שחיין" אחר שאביו שם קץ לחייו היא הכלבה בת החמש עשרה; אם שמעדיפה את בנהּ האחר; בת-זוג לשעבר שבחרה לחיות עם אותו אח בסאו פאולו. המשפחה היחידה שהגיבור מסוגל שוב לזהות הוא אביו המת ודרכו הסב המיתי. כאילו הדרך לעתיד מחייבת את ההתמודדות עם שדי העבר. הודאות המניעה אותו היא שעד שיפוענח עניין סבו הוא לא יוכל להמשיך בחייו.

* 

חודש יוני מסתיים יבש וקפוא, ופינגווינים מתים פזורים על החול. ימים חולפים עד שמפנים את עשרות הגופות, איש לא נוגע בהן, גם לא הנשרים, בגוויות בעגלגלות בשחור לבן ממאנות להירקב, ונראות כמו בובות פרוותיות שנשכחו על החוף. כמה פינגווינים חיים, תשושים ופצועים, צצים על הסלעים. אנשי ארגון מקומי להגנה על הטבע אוספים אותם. הם נראים מוטרדים כמו נוסעים שנאלצו לרדת מאוטובוס שהתקלקל באמצע הדרך. מחלון ביתו הוא רואה ילדים שופכים מים מדליים על אחד הפינגווינים שהחליט  לעלות על פדרה דה באו. הם חושבים שהשטיפות האלה עוזרות לו אייכשהו. הפינגווין מנער את ראשו לייבוש ומתרחק שתיים-שלוש פסיעות הצידה, משלים עם גורלו, כאילו עכשיו, במקומו החדש, יניחו לו לנפשו

[שם, עמוד 218]

*

מקור ההשראה הדומיננטי (בעיניי) של גלֵרָה בכותבו את הרומן שלו הוא  מובי דיק. זה מתחיל בהתעכבותו על ציד הלוויתנים הבלניים הדרומיים, ותיאוריו התכופים של חיות ים, עופות ים, מראות ים וכיו"ב. בנוסף, ציד הלוויתנים האיבלנים, המתואר בין פרקי הספר, נדון, בין היתר, בפרק ה-32 של מובי דיק. שם גם ציין מלוויל כי מקור לא-אכזב של ציד הלויתנים הבלניים הדרומיים הם חופי ברזיל . אבל יותר מכל, אותו סב מיתי, שנרצח ואולי שרד, וחי אי שם בג'ונגל או מתקיים כרוח רפאים אחוזת נקם, מתואר כלויתן הלבן— הוא ספק רוצח סדרתי וספק קורבן לרצח; הבל פיו מתואר כבלתי נסבל עלי ידי מי שהכירוהו (האופן דומה מתאר מלוויל את הבל פיהם של לוייתנים). הנכד נמשך לברר את חידתו באובססיביות הולכת וגוברת, אף שהוא מוזהר שוב ושוב להימנע מכך. הוא הולך ורוקם, במעמקיו ובחוצות, את המפגש הגורלי עם הסב, מפגש  בבקתה, ספק אמתית ספק הזויה. בעקבותיו הוא יתעורר בלב ים פצוע ודקור; ישחה בכוחות אחרונים אל החוף, יינצל עלי ידי עובר אורח (כמו ישמעאל הנאסף על ידי הספינה רחל). יגלה כי כלבתו של אביו נעלמה; ואחר-כך שנגזלה. הוא יילחם עליה .אחר-כך יילקה בדלקת ריאות מחמת הפציעה והשחייה בלבב הים. לימים לא יהיה לו נהיר האם אותו מפגש עם סבו אירע אי פעם. אבל הוא לפחות ידע כי אין כל טעם לחזור לשם.

==מעלתו הגדולה של גלרה היא בכך שהוא מונע מתוך רצון כן ללמוד לתאר את עולמו של החריג. הפורוסופגנוסיה של גיבורו גורמת לכך שתנועותיו, כל כמה שהן מנסות להתמקד, דומות הן לאישון בלתי ממוקד, לפיכך לא נהיר לעתים היכן מסתיים עולמו הפנימי של "השחיין" והיכן העולם החיצון מתחיל. לא תמיד ברור לאן הסיפור מוביל. זהו מסע הנדמה לעתים כשיטוט. ואף על פי שגלרה הוא אמן של דיאלוגים ותמונות חזותיות עזות; בכל זאת נדמה כי המציאוּת היומיומית ביותר מתוארת בידיו, כמסוכנת והומת הרפתקה, כציד לויתן, החומק מן הצלצל, וכל כמה שאתה מכוון, אם רק תפגע בו תמצא את עצמך מלוכלך בדם (אפשר דמך שלך); אם תחטיא— אפשר כי יונק הקדומים הזה ייפגע בך, פשוט כי נקרית על דרכו. ובתוך כל הדרמה הזו, של הנסיון לאחוז במציאוּת ההולמת בּנוּ, כך או אחרת, בחוסר רחמים;  נקרים על דרכנו גם איי שלווה מדוּמים, של ידידות וקירבה ושל שיח; ואולי הם כל מה שניתן לבקש כאן. אפשר כי הם העיקר.

 *

אחי, אתה הטיפוס הכי מופרע שפגשתי בחיים, אני מעריץ אותך.

הוא חותם על הנייר, מקפל אותו שלוש פעמים, ותוחב לארנק האברזין הסגור בפס צמדן.

רק לשמור?

כן, תשמור טוב. שלא ילך לאיבוד.

חתול צהוב מטפס על אדן החלון ונראה מופתע למראה שני הגברים בסלון. החתול מביט בבני האדם, הם מחזירים לו מבט ואז הוא מחליט שהגיע למקום הלא נכון ונעלם בקפיצה אל תוך הלילה.

[שם, עמוד 171]

 

דניאל גָּלֵרָה, זָקָן ספוּג דם, תרגמה מפרטוגזית: דגנית להב-דורסט, פֶּן הוצאה לאור: תל אביב 2014, 397 עמודים.

*

* 

בתמונה למעלה: Joel Sternfeld, Approxmatley 17 of 41 Sperm Whales that Beached and  subsequently died, Florence Oregon, Oil on Canvas–1979 

Read Full Post »

ה- Big Band שבשוך ה-Big Bang

*

במדרש סדר רבא דבראשית, מדרש שככל הנראה נוצר בין שלהי התקופה ההליניסטית-ביזנטית ובין ראשית התפשטות האסלאם (בין המאה הרביעית למאה השמינית), מופיע הקטע החגיגי הבא, המציין את השלמת בריאת העולם כקונצרט של מוסיקלי של  שירה ושמחה יקומית מתפרצת. סוג של Big Band בשוך ה-Big Bang, בו נוטלים חלק כל הברואים יחדיו עם הבורא:

 *

בשביעי ישב הקדוש ברוך הוא על כּסא שִׂמחה והעביר לפניו שר של שׁמיִם בּשֹמחה גדולה שֹר של נהרות בּשׂמחה גדולה שֹר של הרים בּשׂמחה גדולה שֹר של גבעות בּשִׁמחה גדוֹלה שֹר של תהומות בּשֹמחה גדולה שֹר של מִדבַּרוֹת בּשׂמחה גדולה שר של חמה בּשֹמחה גדולה שר של לבנה בּשׂמחה גדולה שר של כִימָה בּשׂמחה גדולה שר של כְּסִיל בּשׂמחה גדולה שר של דשאים בּשׂמחה גדולה שר של גן עדן בּשׂמחה גדולה שר של גיהנם בּשׂמחה גדולה שר של אילנות בּשׂמחה גדולה שר של רמשים בּשֹמחה גדולה שר של חיות בּשׂמחה גדולה שר של בהמות בּשׂמחה גדולה שר של חגבים בּשׂמחה גדולה שר של עופות בּשׂמחה גדולה שר של מלאכים בּשׂמחה גדולה שר של רקיע בּשׂמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בּשׂמחה גדולה שר של חיות הקֹּדֶשׁ בּשׂמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בּשׂמחה גדולה שר של אופנים בּשׂמחה גדולה ושאר כל שר ושר נכבד, נורא ונערץ,  והיו כולם עומדים בּשׂמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו  בכל מיני קִלּוּס וכל מיני זמר, שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים: "יהי כבוד ה' לעולם" וכולם עונים אחריהם: "ישמח ה' במעשיו" והיה רקיע ערבות מלא שׂמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת  וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והוֹדאוֹת […] באותה שׁעה הביא הקדוש ברוך הוא שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שׁירה של כל שׂר ושׂר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שׁבת הוא לה' ושאר כל השׂרים הגדולים אומרים לה' הוא שׁבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקדוש ברוך הוא לשמים העליונים לשׂוּשׂ ולשׂמוח בשׂמחתה של שׁבת.

עשׂה הקדושׁ בּרוך הוא חנוּכּה שׁל שׁמים וארץ והכּל שׂמחים בּהּ ואף אדם הראשׁון שׂשׂ ושׂמח בּשׂמחתה שׁל שבּת . באותה שׁעה כּשׁראה אדם הראשׁוֹן שׁבחהּ שׁל שׁבּת יקר ורבוּתהּ שׁל שׁבּת , שׂמחתהּ וגדוּלתהּ של שׁבּת שהכּל שׂמחים בּהּ והיא היתה תהלה וראש כל השׂמחוֹת, מיד פתחו פיהם ואמר: מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה: לשׁבת אתה אומר מזמור? ולי מזמור שאני אלוה השׁבּת? עד שעמדה שׁבּת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה: "טוב להודות לה'" וכל סדרי בראשׁית השיבו: "ולזמר לשמךָ עליון".    

[סדר רבא דבראשית פסקה ט"ו, בתוך: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים עם מבואות הערות וציונים, ההדיר: שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים על ידי אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב וספר: ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמודים כ"ו- כ"ז]

*

כמה דברים על הפסקה הזאת:

[1].—יש משהו אקסטרווגנטי בתיאור חנוכתם של שמים וארץ, כתהלוכה מאנית-קרנבלית של השרים (המלאכים) הממונים על הברואים, החולפים בריקודים, שירים ורחשין, על פני מלכם ובוראם. עם זאת, הדרשן נמנע לחלוטין מן הכאוטי, אולי משום שלטעמו הבריאה עצמה היא הליכה מן הכאוטי (תוהו ובוהו) אל המוסדר וההייררכי (שבעת ימי בראשית), והלאו המילה היוונית קוסמוס, תרגומהּ: סדר. בסופו של דבר כבמשנת ראש השנה דומה כי כל באי עולם עוברים לפני בוראם כבנומירון (מיוונית: מסדר). השרים בבחינת זאת הם כשרי צבאות או כווסאלים העומדים בפני השליט הפיאודלי. כל אחד ואחד מהם ממונה על המון הצמיתים שנפלו בגורלו; עם זאת, נאמנותם היחידה נתונה למלך מלכי המלכים. הדבר היחיד שמפר את התמונה הצבאית הזו, היא הרפיטטיביות של השמחה הגדולה, שיש בהּ גם משום השׂגב וגם משום החגיגה [יש בה כמה מאפיינים המזכירים את תיאור שמחת בית השואבה בפרק החליל מתוך המשנה (מסכת סוכה)]. הם סרים למשמעת בוראם לא מפני שהוא כופה אותם ולא מפני שהוא עשוי להשיבם לתוהו ובוהו כהרף עין, לו רק יעלה ברצונו, אלא מפני שהם אכן שמחים בקיומם, ומליאים הכרת תודה על כך למי שבראם.

[2].__אם הייתי צריך להלחין את השׂמחה הזו, הרי קרוב לודאי שהשיר-זמר הזה היה נשמע כמו סוֹן קובּאני. שיר המולחן סביב חזרה רפיטטבית על טקסט קצר, שסביבו הולכים ומתעגלים, כעין ספירלה, טקסטים מתחלפים— וכך ארוג השיר בין הקבוע ובין הנע ומשתנה. זוהי שׂמחתו של כל משתתף ומשתתף המתוודע לראשונה למכלול כולו ולתפקידם של כל אחד מהמשתתפים האחרים. מפנים אחרות, כל החגיגה הזו נדמית כתזמורת הניאותה להוראת המנצח הנותן לכל אחד מן הסולנים להשמיע קטע משלו, וכל אחד ואחת (שימו לב, השבת היא השֹרה היחידה) שהיה עד כה מודע רק לנגינתו הוא, הופך להיות מודע לשלם הקוסמי, הגדול מסך חלקיו, ולגאונותו של הקומפוזיטור-המנצח על יצירתו. השבת על כסא כבודהּ היא ככל הנראה בתפקיד הסולנית הראשית של התזמורת או של הזמרת הראשית. הכוכבת של הערב.

*

*

[3]. —והאדם? האדם כאן הוא דו-פרצופין (זכר ונקבה מחוברים) כמתואר בספר בראשית פרק א' ולא כתיאור הבריאה בפרק ב' (חוה נבראת מצלעו של אדם), וכפי המתואר במדרש האמוראי הקדום בראשית רבה (נערך בקצרין בשלהי הרביעית לספ'). עדות לכך: כּשׁראה אדם הראשׁוֹן […]מיד פתחו פיהם ואמר […] כלומר, לתפישׂת הדרשן, אדם הראשון היה אדם וחוה כאחד בטרם הופרדו, והיה גם זכר וגם נקבה. תפישׂה זו מופיעה מאוחר יותר גם בפירושו לתורה של המקובל בן המאה השלוש עשרה ר' מנחם מרקנאטי (איטליה); אולם, בהשפעת הספרוּת הזהרית, הלך מיתוס זה והתמעט עד אשר תיארו חלק מן המקובלים הספרדים , במיוחד בעקבות גירוש ספרד (למשל, ר' מאיר אבן גבאי), את הנשי לא כחלק מעולם האלוהות, אלא כמציאות נפרדת הימנה, שהחיבור היחיד שיש להּ לאלוהות היא דרך בן-הזוג, הזכר אשר לו לבדו ישנה גישה ישירה אל האלוהות. תפישׂה זו זרה כמובן לתפישׂת ספר בראשית, ולתפישׂת בעלי המדרש, וכפי שראינו אף לא כל המקובלים קיבלו את ההפרדה כשרירה, והמשיכו לראות במהותו העליונה של האדם הראשון, מהות זכרית-ונקבית שננסרה, שייצוגיה הארציים הם הזכר והנקבה (המגדרים הידועים לנו).

הדבר מודגש ביותר במדרש לעיל, שבו גם השבת היא יישות נשית וכן גם האדם הראשון לשיעורין (מחציתו), ובעצם שגם אותו אדם ראשון ששהה עם הקדוש ברוך הוא, בשעה שחגג את חנוכת שמים והארץ, לא היה גבר, אלא היה גבר ואישה חבורים יחדיו, מבלי שכיסו את ראשו, או דחקוהו לעזרת הנשים או לדיוטה אחורית; מבלי שמישהו אמר לה שזה אינו מקום הראוי להּ, וניסה להסוֹת את דבריה, או לומר שאינה כשירה לעדוּת.

[4].— כמו בכל שׂמחה משפחתית או באופרת-סבון ראויה לשמהּ (המיתוסים היו בבחינות רבות, אופרות הסבון של הזמן העתיק) נכנסת במערכה השניה האינטריגה האומרת לקלקל את השֹמחה וההרמוניה. הקינאה וצרות העין תופסות כאן את קידמת הבמה. הגורם לה כלל אינו האדם. זוהי קנאת הבורא בשבּת על שהאדם (בקולו הגברי-הנשי) מייחד לה מזמור. הוא מייד מתכעס (אחרי הכל הוא אל קנא) ושואל בחומרה את האדם: להּ אתה מייחד מזמור,  והלא אני בורא השבּת?  [כמו סולנית בקונצרט שכאשר מגישים לה זר פרחים קופץ הקומפוזיטור ונוזף: אבל אני הלחנתי את המוסיקה היפה הזאת!]. על כל פנים, השבּת מרגישה שהשׂמחה המשפחתית בדרך להתקלקל, שכן בעל השֹמחה עומד לאבד את עשתונותיו. ועל-כן היא קמה מכסאהּ ונופלת על פניה לפני האל, למען יובהר כי לו לבדו ראוי לזמר ולהודות, וכי נאמנות כולם נתונה לו בלבד. האקט הזה מדגיש את האגוצנטריות האלוהית. חוסר היכולת של הבורא להינות מכך שהאדם שר את תהלת השבּת. חוסר היכולת שלו להתחלק בתהילה; להבין כי האדם יכול להלל ולשבח גם ברואים אחרים. הוא מוכרח שהאדם הראשון ישיר לו. רק לו. שכל הברואים ייתמקדו רק בו ובו בלבד. אם השבּת מוצגת כבת זוגו (שׂרתו) של הקב"ה. היא נאלצת לשחות מלוא-קומתהּ ארצה, לבייש את עצמה בציבור, לתת דוגמא למשמעת האדוקה שבה יש לרָצות, כדי להפיס את כעסו של בן זוגהּ (מקבילה דומה נמצאת במדרש משלי שנערך כנראה בין המאות השמינית והתשיעית ושם השכינה היא שמשתטחת לפני הקב"ה). יכול להיות, שכל מעשי בראשית ממשיכים לשיר. אבל שירתם כבר חפה משמחה טהורה; עתה נוספה אליה גם האימה, הפחד, הדין— הצורך לרצות את הבורא הטוטליטָר. בכל אופן כאן הקטע מסתיים, והחגיגה נגמרת, וגם לי קצת מחניק פתע בגרון.

[5].— ואולי כל המדרש הזה, הוא רק מענה לתפישׂת החטא הקדמון. שכן כאן, לא האדם (על פרצופו הגברי והנשי) הוא החוטא. אבל יש בורא שבעיצומהּ של שעתו הגדולה, חנוכת שמים וארץ, מגלה בעצמו לראשונה רגשות כמו קנאה, צרוּת עין, אי יכולת להתחלק בתהילה, צורך אגוצנטרי בכך שיהללוהו בכל פּה ולשון. זהו אל שלעצמת קנאתו, כך נראה, השבּת עוד תצטרך ליפול על פניה באין ספור הזדמנויות; והאדם עצמו ייצטרך לעמול ולעבוד על מנת לפייס את זעמו. זה אלוה שבודאי לא ירשה לאדם להשתמש בגנו לאורך ימים. שהריי לא יעלה על הדעת שהאדם יעלה על דעתו דברים נוספים מלבד אלהיו, הבורא הנשגב. חתימת הבריאה אפוא מגלה לאל את כוחו העודף על ברואיו, זה שמעולם לא התכוון להשתמש בו אלא לטובת כלל ברואיו, ופתאום הוא מגלה כמה קל להפעיל את כוחו הבלתי מוגבל כדי שייראו מפניו ויקיימו את דברו ואת דברו בלבד. היאך כל אחד מהברואים, ייפול על פניו, או ינעים בקולו רק כדי להבטיח שלא תתעורר בו קנאה ולא כעס. מה שבטוח, אחרי סצנת הכעס האלוהית הזאת, כלל המוזמנים לחנוכת שמים וארץ הלכו לחפש איפה צריך להשאיר מתנה תוך נכונות מליאה להותיר במעטפה סכום גדול העיקר לא לעצבן את בעל הבית. כולם שרים ומזמרים, בעין דומעת ובגרון כואב, כי הבינו שאין ארוחות חינם. והלאוֹ שׂמחה— כשהיא נופלת ממרום חירויותיה, הופכת לשִֹמחה כּבוּשׁה וחמוּצה.

אפשר כך  מגשר הדרשן בין האל הבורא את עולמו ורואה כי טוב מאוד (בראשית פרק א'), ובין האל המגרש קצת אחר כך את האדם מגן עדן, וכעבור פרקים אחדים מוחה בחמת זעם של מבול את בעלי החיים ואת האדם כמעט עד תום, ובקושי מותיר מהם שריד ופליט (פרשות בראשית ונח). זה אל שאמר "ויכולו" ואז גילה שאינו  יודע מה לעשות בכח העודף שלו, שבכל זאת, נשאר לו ממנו ככלות היצירה- יותר מדיי.

[6].—יש כל כך הרבה שינים (שׁ) וסינים (שׂ) בפסקה (למעשה שתיים) המובאת למעלה, עד שאפשר לדמות את הדרשׁן, הולך יחידי ברחובה של עיר, מוחו הוגה את התמונות שאחר כך העלה בפני קהל שומעיו, ופיו שׁורק לעצמו כל הדרך כּוּלהּ.

*

*

מופע חדש של היוצרת ואמנית הקול ויקטוריה חנה, אלף בית, לקראת צאתו של אלבום חדש שלה, כולו לחנים מקוריים של חנה לטקסטים עבריים מקודשים, מתוך ספר יצירה, שיר השירים, ספר הזהר וסידור התפילה. המופע מציג את אמנות הקול והשפה הווירטואוזית הייחודית לחנה, והוא הופק על ידי תמיר מוסקט, ירדן ארז ונורי יעקובי. 

ויקטוריה חנה-קונספט ושירה, אסף שתיל—-פסנתר, גיורי פוליטי-כלי הקשה סמפלר אקורדאון

מוצאי שבת הקרובה, 25.10.2014,המזקקה, רח' שושן 3, ירושלים, 21:00.  

*

בתמונה למעלה: Hans Hofmann, The Golden Wall, Oil on Canvas 1961©

Read Full Post »

האם גם אתם חשים ביערות שלווה מיוחדת?

 

"אז מה," סבא גאראבט משך בכתפיו. "מכל מכלול ההוויה שלךָ, עיניךָ הן אלה שהכי פחות שייכות לךָ. האוֹר הוא כמו ציפור המטילה את בּיציה בּקן זר".

[ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישות, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2012, עמ' 14]  

*

בן אח של סבי נפטר במיאמי ביום שישי, בסמיכות לשבת. סבי כבר אינו בין החיים זה כשלושים שנה. בן האח היה האחרון שנותר בחיים מבני משפחה,בני אותו דור(ארבע עשר אחים ואחיות משתי אמהות,הראשונה מתה בצעירותה;השניה נרצחה על ידי הגרמנים),שלֹא הסכימו לעלות לרכבות שהכינו הגרמנים;שעוררו את תושביה היהודים של העיירה למרד ולבריחה ליער.רבים איבדו שם בעצם אותו יום את חייהם.–בנותרים ערכו הנאצים ותושבים מקומיים ציד אדם, במהלכו נורו נשים, זקנים וילדים. מי שהגיע ליערות ואחדים מבני המשפחה בראשם— ייסדו פלוגת פרטיזנים עצמאית. סבי,כמה מאחיו ואחיותיו הנותרים; סבתי, אביה,אחותה, בת דודה שלה. כמה בני משפחות נוספות, הצליחו לשרוד. בהמשך היה סבי נוהג לצאת לפעולות, בהן היה זוחל על מסילות ברזל ומטמין בהן חומרי נפץ. רכבות נאציות לא מעטות יורטו ממסלולן כתוצאה מן הפעולות האלה; אחרי המלחמה הם חזרו לאזור וירו למוות בכל הגברים הליטאים שהשתתפו בציד האדם; הרגו הרבה גם בימים אחר המלחמה  [סבי, סבא רבא שלי (אביה של סבתי, קראו לי על שמו), וכמה מאחי סבי]. כמה כתבות על המשפחה התפרסמו עוד בשלהי שנות הארבעים. אחרי מותו נמצאו כמה אותות שקיבל סבי— עליהם לא סיפר מעולם. רוב הנותרים פנו לארה"ב, חלקם הקטן נסעו למדינת ישראל. בן האח הוזמן על ידי משפחת אימו לקובה ומשם עבר למיאמי. לפני כעשור גיליתי שחוקר אמריקני כתב מאמר על המשפחה שהתבסס על תעודות שנותרו באחד מן הגנזכים שנפתחו אחר הגלסנוסט. היו בו כמה אי דיוקים, הואיל והוא התבסס על מסמך דין וחשבון סובייטי בעניין הפעילות הפרטיזנית של כמה מבני המשפחה, וכנראה ניסה למעט את החלק היהודי-העצמאי בסיפור ולהגדיל את חלקו של הצבא האדום ושל יחידות פרטיזניות שפעלו בחסותו. ספר עברי על הפרשה ראה אור גם כן לפני כמה שנים; היה לי חלק קטנטן בו, כי הפניתי את תשומת הלב של הכותבת הישראלית לגבי מציאות המאמר, וגם מצאתי מי שיתרגם מרוסית מסמכים רלבנטיים. אפשר לומר כי הרוח החיה בספר היו בני הדור שמעליי, אבל מה שהתחיל את הספר היתה העובדה שמצאתי בספריה אוניברסיטאית באקראי את אותו מאמר, פתאום הוא צץ לי מתוך תוכן ספר-מאמרים באנגלית, ומכאן הכל התגלגל. כעת, נפטר האחרון שבשבט, בן אח של סבי, במיאמי— שם חי חיים ארוכים, לו ולאישתו נולדו שתי בנות, שהפכו בעצמן אמניות-לחימה (אמנות לחימה יפנית). אני תמיד שמח לראות אותן, כי הן תמיד היו גורם משמח בילדותי המתרחקת (חוץ מזה שכילד איך אפשר שלא להיות גאה בשתי בנות דוד שמשתתפות במכביה ויש להם חגורה שחורה באמנות לחימה יפנית).לאחרונה גם פגשתי אחת מהן,אחרי כמה שנים,עם בעלהּ,ועם שניים מילדיה באירוע משפחתי גדול,סמוך לחוף הים של תל-אביב (בתמונה למעלה). ממש שמחתי לראותם.

אני תמיד חש שלווה משונה ביערות. אני צריך להזכיר את עצמי לשאול אותן לגבי הנקודה הזאת. למעשה גם את בני המשפחה, בני דורי, אם גם הם חשים ביערות שלווה מיוחדת.

*

*

בתמונה למעלה: בני משפחה ממיאמי פוגשים קרוב משפחה עם חיוך XL באירוע משפחתי על יד הים בתל אביב.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

מעבר לגבול הקבוצה

*

איש אינו יודע עוד לצעוק באירופה, והשחקנים הנתונים בטראנס, בייחוד הם, אינם יודעים עוד לצעוק. האנשים האלה שאינם יודעים עוד לדבר ואשר שכחו שיש להם גוף בתיאטרון, שכחו גם את השימוש בגרונם. הם אינם אלא גרון מעוות שאינו אפילו איבר, הוא פשוט מדבר מפלצתית: השחקנים בצרפת אינם יודעים עוד אלא לדבר [אנטונן ארטו, התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1995, עמ' 154]

*

   אפשר כי דתות אינן אלא מערכות הדומות לשפות; תכליתן לאגד ולדובב תחושות ואינטואיציות בדבר היות דבר או דברים המוליכים את כולנו, בין אם זו תבונה קוסמית או גורל עליון או רצון אלהי— המערכות הדתיות כמו מעבדות את תחושות הראשית הללו ונותנות להן ומקנות להן שפה-הסכמית (בין חברי הקבוצה). אני שומע לא מעט סביבי (במיוחד בסביבת אתאיסטים, או מאמינים בעלי תפישה אינדיבידואלית סף-אנרכיסטית) את האמירה לפיה הדת נועדה רק לשעבד פוליטית את האדם, לבטל את האינדיבידואל ולהכשירו לחיים של ציות וצייתנות לחוק הדתי ולאוטוריטות הדתיות— אני חושש כי תפישה כזאת מתעלמת לכתחילה מכך שישנם אנשים שחשים דבר מה, ותעלומת הזיקה הפנימית בינם ובין העולם, בינם ובין אותה תבונה קוסמית/גורל עליון/רצון אלהי, מפעמת את רוחם. האם בשל כך יש להשתעבד לדברם של כהני הדת ולמסורות שהם מגלמים? לטעמי, אין זה הכרחי (אולי גם לא כדאי). אבל יש לזכור כי כהני הדת מציעים ודאוּת ודרך ברורה ונהירה, מי שבוחר להתייסר/להתפעם בתחושותיו ובמחשבותיו, ממה שהוא רק חש לעתים כי מצוי שם, עתים נגלה עתים מתכסה, אינו מגיע לידי ודאוּת. הוא מגדל בגנו סימני שאלה; אין לו דרך נהירה לילך בהּ— אין לו מסגרת וגם לא שפה המאגדת בינו ובין חברי קבוצה אחרים. הוא חש בעל-כורחו בדידות באשר אין לו דרכים להביע את צפונות ליבו. הדרך הדתית-החברתית- פוליטית היא נוחה יותר; באמצעותהּ משייך עצמו האדם לקהילה מסויימת, מסגל את דרכיה וזוכה לאישורים תדירים על התנהגוּתוֹ ועל היותו בעל-דת "אמיתי". מי שאינו מסתגל לשפה מסויימת (מערכת סימנים דתית המקובלת על חברי הקבוצה) נדון להיוותר בלתי מובן, לפחות עד השלב שבו ירכז סביבו די אנשים שיהיו מוכנים לאמץ את האופן שבו הוא מדובב את עולמו הפנימי ואת מערך תחושותיו. כך נולדות דתות חדשות (או כתות חדשות). בסופו של דבר, בכדי להיוותר אינדיבידואל, צריך האדם להימלט מן הצייתנות לשפה המקובלת, לא לחשוש לעמוד שותק (לעתים גם להאריך שתיקתו), לא לחשוש להיות לא-מובן, אלא לקבל את היסוד האקס-צנטרי (מילולית: מחוץ למרכז) לא בהכרח אקצנטרי, שבו כדרך חייו; כאופן שבו הוא מגשים את מציאותו החולפת, את האינדיבידום שלו, את מסעו הייחודי לו בעולם.

אני חוזר לבחון את שכתבתי זה עתה. חוזר לבחון, כי למעשה לא רק במערכות דתיות מדובר; אלא גם בכל מערכת חברתית אידיאולוגית, לאומית או פוליטית, המבקשת על היחיד לנטול את עצמו ללא-עוררין את שלל מאפייני הקבוצה; אני מתכוון להבניה חינוכית, לאולפן החברתי שבו האדם עושה מאז שחר ינקותו, שבו הוריו, משפחתו, מערכות החינוך ומערכות המדינה, מנסות לגרום לו להסתגל ולקבל ברצון את מרותן האידיאולוגית. מינקות נדון האדם הציבילטורי להיות מובנה על אדני האידיאולוגיה, הנומוס, המוסכמה של החברה בה הוא חי. כמובן, בחברות הדמוקרטיות-ליברליות,ירשו לך,אילו מודלציות מסויימות,תנועות הגירה חרישיות, בין תתי הקבוצות והמגזרים המרכיבים את החברה, אבל שוב, דומני, גם שם יינקט איזה פיקוח: כלומר אין דומה גורלו של החוזר בתשובה או של היוצא בשאלה; לגורלו של מי שנניח מתאסלם או מתייהד. בקרב החברה היהודית ובקרב החברה האסלאמית עדיין מקבלים בסבלנות יתר את מי שהתחזק בדתו או שנחלש בקיום הדת (אבל עדיין נשאר מחזיק בתפישות היסוד האידיאולוגיות של החברה בה הוא חי) לאין-שיעור יותר מאשר את מי שהמיר את הדת (ועל כן נחווה כמי שנטש את הקבוצה). באופן דומה, אידיאולוגית, אני חושב שהישראלים יכולים לקבל בסובלנות אדם שעבר מאוריינטציה פוליטית שמאלית לאוריינטציה פוליטית ימנית, ובלבד שלא ישחרר הצהרות קיצון או יצטרף ליישוב היהודי ביצהר או בחברון. גם המסלול ההפוך פתוח, אך אם יסתבר לחבריך לשעבר מימין כי כעת אתה בכל שבוע יוצא להפגין כנגד חומת ההפרדה, או שכתבת טור המשבח את האומץ,הכנות והזעזוע בסרט חמש מצלמות שבורות, יש סיכוי, שכבר לא יימחל לך. אני יכול לחשוב לפחות על כמה ידידים-מכרים שפסקו מלדבר איתי בשנים האחרונות, לאחר שהבינו מקריאה כאן, עד כמה אני שמאלן [כלומר הם אף פעם לא חשבו שאני ימני, אך כנראה לא העריכו נכון, ולא מפני שהסתרתי, עד כמה אני רחוק מן התיאולוגיה-הפוליטית של הימין בארץ (כל תפישת זכות האבות על הארץ כי כך כתוב בתורה), ובעצם של מרבית הדתיים והמסורתיים במקומותנו].

     אני חוזר לבחון את שכתבתי זה עתה, חוזר לבחון, כי אם עד כה דנתי במערכות גדולות של דת, חברה ופוליטיקה- נדמה לי פתאום כי דילגתי בחיפזון מעל היחידה האידיאולוגית הראשונה הבאה בדרישות תובעניות מן האדם: המשפחה. בשבוע שעבר דיברתי בפני קבוצת רופאי-ילדים מבתי חולים שונים, בין היתר, על הקושי לאבחן ולעמוד על הפרעות ברמת המשפחה. על ציפיותיהן ומגמותיהן של משפחות לסגור בתוכן ולהשתיק עבירות או התנהגויות אבנורמליות. נשאלתי לא מעט שאלות, ואם ניסיתי לתרום ממחשבותיי וריגשותיי, כדי לגרום לנוכחים להבין כי לפעמים יש לחשוב "מעבר לגבול הקבוצה" (כלומר, לא להסתפק בהיסוי החשדות המתעוררים באבחון, כי הם אנשים כמונו, והיו יכולים להיות חברים שלנו בקלות), ועוד יותר "לחשוב מחוץ לקופסא" (הצעתי כמה הצעות משלי) כדי להגיע לכך שילדים או נוער שהתרגלו לשתוק ייפתחו את סגור ליבם; משום שמי שעומד בפני דיכוי משפחתי, הכופה עליו נראטיב מסוים שאין בילתו, לא במהרה (גם אם הוא מורד בטיבעו) ייפתח בפני מבוגר אחר, המייצג לדידו את אותו סדר חברתי, את אותו "עולם מבוגרים" המתנכל לחייו, ושבכל נסיונותיו לדווח אינו מוצא מישהו שיאמין. מאז השבוע שעבר אני מתהלך מהורהר (מה שבמידה רבה יצר את הרשימה הזאת), משום שיש איזה כשל במערכות ההבניה הקולקטיביות של האדם (משפחה, מגזר, מעמד, לאום, עם, דת). הן סוגרות עלינו ומדכאות אותנו. הן מקשות גם על אנשים בעלי כוונות טובות, המקדישים את חייהם לטיפול בנפגעים ובהצלת חיים, לראות את פני האדם (ילד/ה, נער/ה)הניצב מולם, ללא הנחות חברתיות וללא דעות קדומות. לדאבון לב, מרבית בני האדם הולכים שבי אחר חשיבה קולקטיבית וכל דפוסיהם האוטומטיים אומרים הזדהות עם הקבוצות אליהם הם משתייכים ועם הנורמות שמאפיינות אותן. גם כדי שאדם יתנער ויבין שאפשר שיש לו "נקודות עיוורון" מהותיות בהתבוננותו על העולם, הוא צריך למהלך לא-קל שיערער את יסודות עולמו הבנויים היטב, מהלך שייגבה ממנו מחיר חברתי, ויעורר סביבו בהכרח אי-אילו סימני שאלה וקריאה, כמתחייב כנראה ממי שמעז לחשוב ולהביע את עצמו מעבר לקונוונציות המאפיינות את  בני הקבוצה.

*

*

בתמונה למעלה: Tadeusz Makowsky, Children with Turino, Oil on Canvas 1929

 © 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

פִּיּוּט, שְפִיוּת, סִיּוּט, אִיּוּת

*

*

על הספר סלסטינו לפני השחר מאת ריינלדו ארנס

*

1

 

שוב חזרתָ לכתוב שירים. הפעם בכעס גדול יותר מקודם, עכשיו בכל האזור יודעים מי אתה. כבר אין לך לאן לברוח. סבתא אומרת שהיא מתה מבושה כשהיא חושבת שאחד הנכדים שלה הסתבך עם דברים כאלה. וסבא (עם גרזן תמיד על הכתף) רק מקלל.

   שוב פעם אתה כותב שירים. ואני יודע שלא תפסיק לעולם. זה שקר שיום אחד אתה מתכנן להפסיק. למרות שאתה אומר לי את זה, אני יודע שזה שקר. אמא שלי גם כן יודעת והיא כל הזמן רק בוכה. בקשר לדודות שלי, הן כל הזמן רק ממלמלות.

   וכל העולם שונא אותךָ.

עכשיו אני שומע אותם ממלמלים במטבח. מדברים. מדברים. מדברים. מדברים: הם מחפשים את הדרך להרוג אותךָ. הם מחפשים את הדרך להרוג אותךָ. הם…

[ריינלדו אָרֵנָס, סלסטינו לפני השחר, תרגם מספרדית: אורי בן דוד, אחרית דבר: רות פיין, סדרת אלדורדו: ספרות לטינו-אמריקנית חדשה בעריכת: אריאל קון, הוצאת כרמל, ירושלים 2012, עמ' 105-104].

*

  זה אינו טקסט. כלומר מדובר במלים, במארג מלים. בקורי עכביש של מלים, במערבולת בולעת כל של מלים; זהו תיאטרון מחול של מלים, מלים שהן יישויות המגלמות זכרונות מעוררי חרדה, מבטאות רעד פנימי תוכף-נכפה על הכותב, השבוי בתוך מארג הרעדים- הרוחות, המנתצות את הנפש, הפורעות את הגוף; כופות עליו את מעשה הכתיבה ממעמקיהן.

  זו שירה בפרוזה וזאת אינה שירה כלל, כי הכותב שוב אינו יכול לתת פשר למדאוביו. גופו צועק. הטקסט הוא זעקתו. הוא אינו מצליח להכניע את הזעקות השבות ומתפרצות מתוכו, גם לא להסות. זהו סיפור גופו של ילד שבגר, וגופו ממשיך לצעוק את הטירוף והדיכוי ששבע בימי ילדותו. אבל זעקתו הנרעדת של הגוף נבדלת מן מן הטירוף. באיזו ספק אלכימיה, ספק שימוש מאגי, מצליח ארנס להרקיד בפני קוראו מופע אמנות נדיר, מוזר, מבעית; התלכדות בין שירה ובין מאגיה; זיכרון שנוגסות בו רוחות רפאים. מקהלת ילדים חיים-מתים משמיעה את מדווי הילדוּת, כורוס של כאוס, שאין ממנו מוצא, ההולך וטורף את יוצרו, ובכל זאת, זה עוד עומד נישׂא, כמי שמצליח בכוחות אחרונים, במאבק מתמיד, להוביל הלאה את חייו.

  זו אינה כתיבה לא במובן האפוליני ולא במובן הדיוניסי, אולי במובן האורפאי— של גוף שנגזר עליו להיקרע לגזרים, להיצלב שוב ושוב או להיאכל שוב ושוב. הדמות הראשית, בת דמותו של ריינלדו ארנס (1990-1943), וחברו, האלטר-אגו שבדמיון, המשורר סלסטינו (בעצמו הדהוד-שמו של אביו הנעדר של הגיבור), נגזרים שוב ושוב לטרוף ולהיטרף, לגזור ולהיגזר, בחיק משפחת האיכרים המנודה של ארנס, סבו וסבתו האלימים-אטומים, ואימו האוהבת ונטושת-האיש, אשר דעתהּ הולכת ונטרפת; לסבול מכות, הדרה, רעב, סכינים, גרזינים; ילדים אלימים המתייחסים לילד העדין כאל רפה-שכל, שאין מקומו בחברת הילדים כלל אלא לצורך של לעג והכאה. ובכל זאת, אין ארנס בוחר להציג את מעשה היצירה שלו כאידיאל. זהו לדידו סוג של מוצא אחרון בפני ההתמוטטות, בפני השבירה. הילד-ארנס יוצר עולם שלם, מקביל לחלוטין לעולם החיצון, דומה לו באחדים מפרטיו, שבו אמנם נמשכת מסכת האכזריות הקיצונית, אך בהּ ניתן בכל זאת לקום מדי בוקר בבוקר ולהחליט בכל זאת להוסיף לחיות (כלומר: להוסיף ליצור). את היחס בין המציאות הפנימית לזאת החיצונית, קובעת מציאותו של סלסטינו, החבר-האח-האב שבדמיון, הדמיון היוצר שבארנס. איתו הכל אפשרי; מבלעדי והכל אבוּד. ובכל זאת, מקפיד ארנס להבהיר כי אין מדובר לא באלגוריה ולא במטפורה. סלסטינו הוא מציאות ממשית כמוהו ממש. והממשות הפנימית הזאת, שיש בה אמא, סב סבתא, ומקהלות של שדים, לטאות ורוחות רפאים, יער, מטע, וביקתה, אף היא ממשית עבורו. היא המציאות שבסופו של דבר מאפשרת לו עדיין איזה מגע-מה עם העולם החיצוני, הדומה לה בחלק ניכר מן הפרטים, ובאחר— נבדל הימנה.

 *

2

*

האש בסבך המאיאס כבתה. מעל האפר, איפה שעדיין בערו כמה גחלים, חוצה סלסטינו, עם דוקרן תקוע לו בחזה.

"מה עשו לךָ?"

   שאלתי את סלסטינו בזמן שניסיתי להוציא לו את הדוקרן מהחזה.

   "תעזוב את זה" הוא אמר לי בחיוך, "תעזוב את זה, זה כבר יֵצא מעצמו."

   והוא המשיך ללכת על האדמה החרוכה והמלאה בגחלים בוערות שלחשו והתפוצצו כאילו היו זיקוקים. כן, כאילו היו זיקוקים והיינו כבר בחגיגות השנה החדשה. אני ניסיתי להמשיך ללכת לצידו של סלסטינו כדי שאוכל לראות אם אוכל לשכנע אותו והוא ייתן לי להוציא את הדוקרן. אבל מה פתאום! אין לי רגליים מברזל ואני לא יכול ללכת ככה כאילו כלום על ערמת גחלים אדומות לוהטות. ויתרתי על הרעיון. אז נשארתי לבד והעצבות הגדולה חזרה להשתקשק לי בבטן. "בן של פרחח" אמרה לי לטאה, תוך כדי שהיא בוערת, והיא אמרה לי את זה בטון מלגלג נורא. עמדתי לתת לה בעיטה, אבל הרגל שלי נצלתה, כמעט, לפני שנגעתי בה. והמשכתי צולע במשך כל הדרך שהולכת אל הנהר. איזו שריפה גדולה ברגל! אם הייתי יכול הייתי קוטע אותה. אבל לא; אני כבר כמעט מגיע לנהר. אם לא הייתי בוכה כבר כמה זמן, הייתי מתחיל עכשיו לבכות מחדש. פתאום נזכרתי שסלסטינו דיבר אליי בפעם הראשונה. כן: הוא דיבר אלי כשניסיתי לשלוף לו את הדוקרן מהחזה! הוא דיבר אלי! הוא דיבר אלי!

[שם, שם, עמ' 49]   

*

   ובכל זאת, תיאטרון הבלהות הפנימי של ריינלדו ארנס לא נוצר בחלל הריק. ואף על פי שארנס יצר את רוב חיבורו זה סביב שנת 1964 (בהיותו כבן 21), ואף על פי שהעיד על חינוכו הכפרי, ועל ניתוקו מן הספרים ומן הספרוּת, לפחות עד היותו כבן 19 (1962), עת הגיע להוואנה (בירת קובה) שם התקבל לעבודה כספרן-זוטר בספרייה הלאומית, והחל בולע ספרים בזה אחר זה, בכל זאת ניכר כי לארנס, הכותב הצעיר, כבר יש איזה מגע, שיג ושיח, עם הספרות הדרום אמריקנית והאירופאית. יוצרים כגון שייקספיר, חורחה לואיס בורחס, ארתור רמבו, פדריקו גרסיה לורקה, ואחרים (ערבים, יפניים), מאוזכרים כמוטואים בחלקים שונים של סלסטינו לצד אימרות מצוטטות נוספות המובאות בשם בני משפחה שונים של ארנס. לכך יש להוסיף את העובדה לפיה הספר נערך מספר פעמים. הוא ראה אור במהדורה מצומצמת של כ-2000 עותקים בהוואנה בשנת 1967(הספר זכה בפרס בתחרות הלאומית לרומנים שבראש חבר השופטים עמד הסופר אלחו קרפנטייר), ומאז לא הודפס עוד בקובה בימי חיי מחברו (המחבר נרדף רוב ימיו על ידי משטרו של פידל קסטרו, כחתרן רדיקלי וכהומוסקסואל מוצהר , נכנס ויצא מבתי כלא; שרד כמה נסיונות התאבדות; רוב עותקי סלסטינו, סיפרו היחיד שראה אור בקובה, הועלו באש, וספריו האחרים נאסרו לפרסום). מהדורות פיראטיות ומשוכתבות של החיבור ראו אור בדרום אמריקה וזכו לפרסום רב. בשנת 1982, לאחר שבשנת 1980 הצליח להימלט מקובה, ראתה  אור בברצלונה מהדורה חדשה ומוערת של סלסטינו שנערכה על ידי ארנס עצמו (תחת השם הקליל והלא-מתאים שהכתיב המו"ל הספרדי למחבר: לשיר בתוך הבאר), והיא כיום, היסוד למהדורות התרגום של החיבור.

    במהדורה המאוחרת הזאת, נחלק החיבור לשלוש יחידות המופרדות על ידי הכותרות: "סוף" (עמ' 129), סוף שני (עמ' 166), סוף אחרון (עמ' 245). הואיל והספר ראה אור לראשונה בשנת 1967. ואילו על חלקו האחרון חותם ארנס: "הוואנה, 1964". אפשר כי ארנס המשיך לכתוב את החלקים השני והשלישי בשנים שלאחר חתימת החלק הראשון. סביר אף כי הוסיף להם נדבכים עד ההוצאה לאור של המהדורה המחודשת בספרד בשנת 1982. הדבר מסתבר בעיניי, לאור כך, שהחלקים השני והשלישי כמו שבים בווריאנטים אחדים על פרטים המצויים בספר הראשון, וכמו מנסים לבאר-לברר  אותם: להטיל בהם פשר-מה מצד, או להמשיך לערפל אותם ולערטל אותם מצד. החלק הראשון (עמ' 129-19) הוא הפחות מהוקצע, יותר פראי וראשוני, מבין האחרים. השני, מנסה להיות סיבתי יותר, להרחיב את מצע היחסים עם הנפשות הפועלות ואת מה שעומד בתשתיתן; השלישי, על כל רוחות הרפאים, החיים והמתים המשוטטים בו, הוא בו זמנית החלק השאמאני ביותר והחלק האינטלקטואלי ביותר— בו ניכר כי לארנס חשוב גם לצייר עצמו כאינטלקטואל-פרא, המהלך בין חיים ומתים. אף על פי כן, החלק הראשון לדידי, הוא לבו של סלסטינו, נובלה מדהימה בתומתהּ ובאכזריוּתהּ, תיעוד של חיים פנימיים עשירים ואלימים, המאפשרים את חיי המחבר ובד-בבד מכלים אותם אט-אט.

   איני סבור כי כבר בשנת 1964 אמנם הכיר ארנס את כתביהם של איזידור דיקאס, אנטונן ארטו, וג'יימס ג'ויס, אבל בגרסתו הערוכה של החיבור משנת 1982 ניכרת זיקתו האמיצה של המחבר אליהם. הספר כמו מציע שירים מלדורוריאניים חדשים, החוברים בין פיוט וסיוט, ונדמים כמו ספרו האחרון של מחברם, החי כבר רובו ככולו בצל המוות, כמשורר מקולל [הזיקה לדיקאס, האורוגוואי-צרפתי, בולטת במיוחד, משום שזה היה בראשית שנות העשרים של חייו עת חיבר את שירי מלדורור שלו, וכנראה שם קץ לחייו בגיל 23] ; יותר מכך, סלסטינו  כמו מוציא למרחב את התיאוריה של אנטונן ארטו ב-התיאטרון וכפילו על אודות "תיאטרון האכזריות", שיבה ויצירה מחדש, של תיאטרון היונק את עלילותיו מן הגוף, מכאביו, מן הצעקה על המצב האנושי, ובד-בבד, מנהל קשרים עירים אל המאגיה והמיסתורין העתיקים, על קרבנותיהם, פולחניהם, וזעקות השבר והדם. דומה כי נמצא משיב לקובלנתו של ארטו בהערה המסכמת את מאמרו "אתלטיקה של הרגש" על השחקנים האירופאיים שכבר אינם יודעים לצעוק, אלא רק לדבר בנימוס— ארנס בתיאטרון המחול המילולי שלו, כמו מלמד את אירופה מחדש מהי זעקה, ומעורר מחדש את אותם הקשרים הנוקבים אשר ציין ארטו בין כאב וסבל ובין מאגיה ופולחן. זאת ועוד, לטעמי, את סגנון הכתיבה המחזאי המובא בסלסטינו (עמ' 228-197), המשופע בהערות אינטלקטואליות-אירוניות, אפשר ששאב ארנס כבר מספרו של ג'ימס ג'ויס, יוליסס (חלק שני, קירקי, מהדורה עברית, תרגום:יעל רנן, עמ' 657-483).

*

3

*

   ארנס כותב בהקדמה למהדורת ברצלונה 1982 כי סלסטינו הוא הראשון מבין המחזור המחומש, פָּנַטַגוֹנִיַה (=חמשת ספרי הסבל/היגון). שאמנם הושלמו בחייו. עם זאת, קשה שלא לחוש את הזיקה בשמות שבין חיבור השחרות של ארנס, סלסטינו לפני השחר, ובין האוטוביוגרפיה החברתית-פוליטית שלו, לפני שיירד הלילה, חיבורו האחרון (מהדורה עברית ראתה אור בשנת 2008 בהוצאת כרמל בתרגומו של רמי סערי). אלו גם אלו הם מצבי-גבול, זה של חשיכה מוחלטת בטרם יאור יום, וזה של דמדומים, בטרם תפול העלטה. הראשון מתאר את חייו הפנימיים של הילד-השאמאן הנצחי; השני, את חייו המיוסרים של אינטלקטואל-ומשורר קובאני תחת משטר עריצות ודיכוי. ובכלל, הנדיר והקשה בסלסטינו  של ארנס היא המזיגה בין התרבות הפראית-השאמאנית-המאגית של הכפרים הקובאנים, סביבה הומת רוחות רפאים,שדים, לטאות מדברות, ואנשים מתים השבים לחיות [בספרו של האנתרופולוג וחקר המאגיה נחום מגד, שערי תקוה ושערי אימה, מתואר למשל תהליך ההסמכה של השאמאן המקסיקני, כמי שכולל כמה וכמה מיתות סמליות, ותחיות מחודשות (עמ' 181); או תחושה של היות ילד-נצחי, שלמרות כל המוות והסבל הסובבים אותו, ממשיך ללמוד מן העולם (עמ' 197)] ובין היותו אינטלקטואל דרום אמריקני, איש ספר, הבקיא בספרות אירופאית. כל אלו גם יחד מדובבים את נפשו הפצועה של הילד הנצחי, השאמאן, האמן, שמת אלף פעמים, אולי גם רבבות פעמים, ובכל זאת, רוצה להוסיף לחיות, להוסיף ליצור. עם מלים או ללא מלים— להניח לגוף להגיד את דברו.

 

בסוף מצאנו את הבית שלנו. בגלל שזה לא היה יכול להיות בית אחר משלנו, הבית ההוא, כשנכנסנו אליו ראינו את עצמינו ישנים במיטה, מכוסים עד הראש וחולמים, וחולמים ששכחנו את כל המלים בעולם ואנחנו מבינים עכשיו אחד את השני רק בעזרת סימני ידיים ופרצופים.

[שם, שם, עמ' 129]

*

*

בתמונה למעלה:  Antonio (Toti) Scialoja (1914-1998), Untitled, Mixed Technique on Board, Date Unknown

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

אמא גדוֹלה וירח

* *

הֲשִיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶלִּי

כְּמוֹ שֶהַנֶּפֶש חוֹזֶרֶת לַגּוּף

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.

[דליה רביקוביץ, אמא עם ילד: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1993, עמ' 44] 

*

רשימה על הורות, אמהוּת, ילדוּת, אימה, אמונה, ואומנה- לרגל יום האישה הבינלאומי, ועל הספר, מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי פוליטי, לחביבה פדיה.

* 

1

   ביום שישי דווחו העיתונים על התפוצצויות סולאריות על גבי השמש וצפו כי תוצאותיהן (פליטת קרינה למרחבי החלל) ישבשו את שידורי הטלוויזיה המועברים באמצעות לוויינים במוצאי שבת וביום ראשון.

בבוקר ראשון דווחו העתונים כי בשל שיגורי הרקטות בדרום התקשו תושבי הדרום לקלוט את שידורי חברת Yes במוצאי שבת. כמובן כי לא היה זכר לסערת-הקרינה מן השמש בגוף הכתבה.

  בשבע בארבעים בבוקר, ביושבי קורא בעיתון חינמי, בתוך קהל נוסעי תחבורה ציבורית לירושלים, חשבתי לי על הנטיה לתלות כל דבר במה שקרוב, במה שמרגש, במה שניתן לתלות בו אשם; אותן נקודות עיורון המונעות מאיתנו להבין דברים בהקשריהם הרחבים, בנטייה לרוץ אל הקשרם המיידי של הדברים, להיתלות במילה בקצה משפט, להיעלב; להתעלם מהקשר רחב הרבה יותר של הדברים הנתונים, מה שיחייב אותנו פעמים-הרבה לתגובות מתונות בהרבה.

   למשל, הרהרתי לי, קל לי יותר לכעוס על הוריי על דברים מסוימים שנמנעו ממני בילדותי, מאשר להבין עד תום כי הם אנשים הקבועים (אולי כמוני) במגבלותיהם, מגבלות של תורשה, מגבלות של חרדה ופחד, מגבלות רגשיות. מי יודע, אולי בימי ילדות ונערות מסוימים בהם הישארותי בביתם עמדה במבחן קשה, אירע איזה דבר שהחזיר אחד מהם אל מעגל של זכרונות קשים; אולי חלומות רעים ביעתו אותם; אולי מלחמת לבנון הראשונה, אנתפאצ'ה, מחלות, אבטלה, מצב כלכלי, ריבים עם חברים ועם בני משפחה, מיתת קרובים; אפשר כמה ימים רצופים של גשם או חמסין. אולי טילי הסקאד של סדאם חסין ומסכות ההגנה. אולי נצפו באותם ימים התפוצצויות סולאריות על השמש (גלילאו גליליי תיעד התפוצצויות כאלה כבר בשנת 1612), אולי באמצע החודש עמדה לבנה אדומה מלאה, קודחת, פוקעת; אולי היתה זו לחות בלתי נסבלת בגוש דן. אפשר, כמו בסיום הסיפור הכוכב השקט לפרימו לוי  הבחינו פתע בנקודה חסירה בשמים, ותהו האם כוכב הוא שאבד לתמיד, או מערכת אקראית שנבלעה ואיננה עוד.

   בין בהקשר הצר והמקומי ביותר בין בהקשר הרחב שבאפשר, אני מעט בספק באשר ליכולתי לשים את האצבע ולומר: זאת הסיבה האחת-היחידה; הסיבה שאין בִּלתהּ. אדם, אני חושב, בוחר במה להאמין, לעתים נשללת ממנו הבחירה, באשר הוא אינו מסוגל לראות את היצג האפשרויות והאלטרנטיבות הפרוש לפניו. לעתים דווקא ההיצע, ההכרה שאין אמת אחת, עשויה למנוע את הבחירה במה להאמין. האדם ייאלץ לכלכל ימיו לאורן של אפשרויות-קיום שונות, חלקיות, היפותיזות יותר מאשר אמונות; ספקנות יותר מאשר אמונה.

 *

2

*

   השער היפה ביותר בעיניי בספרהּ החדש,המלא וגדוש של חביבה פדיה מרחב ומקום: מסה על הלא מודע התיאולוגי-פוליטי (סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב  2011) הוא השער השני, ששמו אמונה,מסע בעקבות האטימולוגיות הדומות,והדהוד המצלולים של המלים אִמא-אמונה-אֶימה.האם כמעוררת בילד אימה ואמונה בעולם כאחד;מסעו בעולם בסימן רגע ההכלה האמהי,האוֹמְנוּת,של האם;חלוקה בין חוק וציוּת שהם ממתווי האבהוּת,ובין האוֹמנוּת,האמונה,והאימה הניעורה בתינוק מתוך האפשרוּת שאימו הניתקת ממנו לא תשוב. אמונה כחוויה, כותבת פדיה, היא "דחף להסדרת המציאות ולהשתתה על העיקרון האימהי; האמונה הראשונה היא האמונה של התינוק באימו". האם מעוררת בתינוק את האמונה ואת האימה.

   קשה שלא להתבונן במסע אליו מוציאה פדיה את קוראותיה וקוראיה בסימן-תגובה לאותה מסורת פרוידיאנית דומיננטית, שהדירה את הנשי ואת האמהי,כמעט לחלוטין במרחב ההשפעות הקמאי על הילד (ראו בהקשר זה ספרהּ של ענת פלגי-הקר:מאי-מהות לאימהות:חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט,הוצאת עם עובד: תל אביב 2005). אמנם ויניקוט ואחרים, כבר העמידו אלטרנטיבות תיאורטיות למכלול ההשפעות על נפשו של העולל בשנים הראשונות,בהן מקומה של האם כבר הרבה יותר דומיננטי. ובכל זאת, המהלך המפתיע שיוצרת כאן פדיה, היא בעצם העתקתו של שיח התיאורטיקנים הפסיכולוגיים אל העולם התיאולוגי-פוליטי של היהדות. פדיה חותרת כאן לקריאה כנגד שמרנותו של השיח היהודי-אורתודוכסי-הגברי הרואה בהם את נאות-הבית,אך למעשה מעבר לכלכלת ביתה ותמיכה רגשית בילדיה,מעולם לא נדונה השפעתהּ המהותית של האם היהודיה על עצם המושגים התיאולוגיים-פוליטיים הראשונים ההולכים, נקווים ומתגבשים, בנפשו של הילד בשנותיו הראשונות. דווקא האם, כך עולה מדיונהּ של פדיה, היא הפתח ובית-המבוא של ילדהּ אל עולם הרוח ואל עולם התרבות.

     מבחינה זאת, האם אצל פדיה,אינה "היידישע מאמע" רכת-הלב האדוקה (איציק מאנגער, ח"נ ביאליק),או התקפנית-מסרסת (וודי אלן),אלא היא דמות שהשפעתהּ על נפשות ילדיה אינה מעוטה מזן של האב,אינה מתמצה בהיותה סוכנת-ידע של החברה הרבנית הגברית (של ההלכה),אלא האם למעשה מכוונת את צעדיהם הראשונים של ילדיה אל עולם הרוח היהודי והעולמי. יתירה מזאת, הרבה באמונו של הילד בעולם ובאימה/אמון שהוא יעורר בו להבא, תלוי באותה הדרכה/הכוונה שנטעה בו אימו,אם במודע אם לאו במודע, בשנותיו הראשונות.

   כעת, אם אשוב לשדה השיח הפסיכולוגי, פדיה הולכת ומפתחת שדה שיח שייסד, עמיתו של פרויד, שנדור פרנצי (1933-1873),  במאמרו הילד הלא-רצוי ודחף המוות שלו (1929), ובו טבע את הקשר שבין יחס נוקשה והיעדר אהבה בגידול הילדים ובין תמותת תינוקות;החומקים מגורל זה אליבא דפרנצי נותרים בעלי נטיות של פסימיות והימנעות ממגע עם החיים.לאם האומנת את תינוקהּ אפוא שמור תפקיד ראשון במעלה בהתוויית אמונו בעולם,ובפיתוח יצרי החיים והמוות של הילד;–היא מהווה,הלכה למעשה,גם בתום הליך הלידה,ועוד שנים רבות אחרי-כן,שער אל החיים עצמם. פדיה אינה מזכירה בספרהּ את מאמרו של פרנצי. עם זאת, שלא מדעת, היא ממשיכה את השגותיו החיוניות ומביאה אותם אל שדה השיח התיאולוגי-פוליטי (והיהודי); פדיה מעתירה על האם-הארצית-הממשית תפקיד מרכזי ומוביל בהובלתו של הילד בשערי החיים, תפקיד שאינו מסתיים בלידה, אלא נמשך לאורך כל שנותיו הראשונות המשמעותיות, אפשר גם, לאורך חייו.

*

3

*

עוד מעט ימָפּוּ לוויינים את אדמת הירח ויימצאו שם עקבות מדודים של עגלת תינוקות ועקבות תואמים של נעלי נשים; איש לא יידע איך הם הגיעו לשָם.הרי תינוק טרם שוגר לחלל.יימצאו גם ספסל ציבורי קטן על יד אחד המכתשים שבו ייעצרו העקבות;גם יימצאו שם תפוסה תחת סלע- קליפת בננה צהובּה יחידה.

*

בתמונה למעלה: Rufino Tamayo, Woman reaching for the moon, Oil on Canvas 1946

© 2012 שוֹעִי רז

*

Read Full Post »